לעניין טענת קיזוז, נאמר בסעיף 4 לחוק ההתיישנות: "בתובענה של תביעה שלא התיישנה, או שהתיישנה אך לא נטענת נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת התיישנות נגד קיזוז: השופטת הניה שטיין 1. ביום 14.8.1991 הגישה עין-שמר - מפעל למוצרי גומי שותפות מוגבלת (להלן: "עין שמר") כתב-תביעה בסדר-דין מקוצר נגד הנתבעים: א.ש.ד. חידוש צמיגים ומוצרי גומי בע"מ ונגד א.ש.ד. תעשיות צמיגים וגומי בע"מ (שתיהן, להלן: "א.ש.ד."), בגין חובן לעין-שמר, ונגד הנתבעים (להלן: "הערבים"), על-פי התחייבותם כערבים, על-פי ערבות בלתי חוזרת, נספח ה' לכתב-התביעה. ביום 25.2.1992 ניתן, לבקשת עורך-דין בר-ניר בא-כוח עין שמר, פסק-דין נגד הנתבעים בהיעדר בקשה לרשות להתגונן. פסק-הדין ניתן על-פי פסיקתא שהוגשה על-ידי עורך-דין בר-ניר. ביום 5.7.1992 הגישו הנתבעים, כולם, בקשה זו לביטול פסק-הדין ולהארכת מועד להגשת בקשה לרשות להתגונן. 2. בדונו בבקשה לביטול פסק-דין, על בית-המשפט לבחון שתי שאלות: א. מה הסיבה, בגינה לא התגוננו הנתבעים, או לא התייצבו לדין. ב. סיכויי המבקשים לזכות בהגנתם, אם יבוטל פסק-הדין. שכן, לא יבטל בית-המשפט פסק-דין, כאשר ברור מראש כי ביטול זה לא יועיל לנתבעים וסופם, לאחר התדיינויות ארוכות, כי יינתן נגדם פסק-הדין שבוטל. לעניין סיכויי ההגנה - אין הנתבע חייב לשכנע את בית-המשפט כי יזכה בהגנתו. די לו לשכנע את בית-המשפט כי יש לו סיכוי לזכות במשפט, אם יבוטל פסק-הדין והוא יורשה להתגונן. אין דורשים מהנתבע יותר מאשר ראיה לכאורה לכך. אי-הגשת בקשה לרשות להתגונן: 3. הנתבעים תיארו בפני בית-המשפט, בתצהירו של מר דוד שכטר, את המשא ומתן שניהלו עם בא-כוח התובע ואת הסכמתו כי הנתבעים לא יגישו בקשה לרשות להתגונן, עד אשר יודיע להם עורך-דין בר-ניר בכתב, כי המשא ומתן בין הצדדים מופסק וכי הצדדים חוזרים להתדיין בערכאות (נספח ט' לבקשה). ביום 8.3.1992, הודיע עורך-דין בר-ניר, בא-כוח עין שמר, לעורך-דין סאמרלי, בא-כוח הנתבעים, בכתב (נספח י' לבקשה), כי אם עד ליום 10.3.1992 לא יועבר אליו הסכם חתום "יחלו להימנות במועד זה הימים לצורך הגשת בקשה לרשות להתגונן." הסכם חתום, כאמור בנספח י', לא הועבר אל עורך-דין בר-ניר, אך הצדדים ובאי-כוחם המשיכו לנהל משא ומתן לשם יישוב המחלוקת מחוץ לכותלי בית-המשפט. במסגרת אותם מגעים, נתן עורך-דין בר-ניר לנתבעים, למרות האמור בנספח י' לבקשה, ארכה נוספת להגשת בקשת רשות להתגונן והבטיחם, לאחר משלוח נספח י', כי אם המשא ומתן הנמשך "לא יבשיל לכדי חוזה סופי וחתום, ייתן הוא לבא-כוח המבקשים את הזמן להכין הרשות להגן תוך התראה מוקדמת, כפי שהיה והבטיח בעבר." (סעיף 4 לתצהירו של מר דוד גולן). כל זאת, כמפורט בסעיף 17 בתצהירו של מר דוד שכטר, נתבע מס' 4, ובסעיף 4 בתצהירו של מר דוד גולן, רואה חשבון אשר ליווה את הנתבעים במשא ומתן שניהלו עם התובעת. עין-שמר לא הגישה תצהיר שכנגד. שני המצהירים נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם, אך לא נשאלו מאומה בעניין זה. 4. התוצאה היא, כי על-פי התצהירים שבפני, ובמיוחד בהעדר חקירה נגדית עליהם, הוכח כי בא-כוח התובע הסכים עם הנתבעים ובא-כוחם כי לא ייטול פסק-דין נגדם בהיעדר בקשה לרשות להתגונן וכי יסכים להארכת מועד להגשת בקשה לרשות להתגונן, מהמועד אשר יודיע להם על כך. עוד הוכח, כי הסכמה זו התקיימה בין הצדדים אף לאחר קציבת המועד להגשת רשות להתגונן על-פי נספח י', וכי על-פי הסכמה זו הוארך המועד על-ידי בא-כוח התובעת לנתבעים להגיש בקשה לרשות להתגונן, מהמועד בו יודיע להם על כך. עוד הוכח, כי בא-כוח התובעת לא הודיע לנתבעים או לבא-כוחם כי תמה הארכה וכי עליהם להגיש בקשה לרשות להתגונן. 5. ההסכמה בין הצדדים, אשר לא אושרה על-ידי בית-המשפט, שלא להגיש בקשה לרשות להתגונן, תוך המועד הנקוב בהזמנה לדין, אינה חלה על בית- המשפט. על כן, משלא הוגשה בקשה לרשות להתגונן, תוך המועד הנקוב בהזמנה לדין ומשלא האריך בית-המשפט את המועד להגשת בקשה לרשות להתגונן, כדין, ניתן פסק-דין ביום 25.5.1992. אולם, כפי שהוכח בפני, כמפורט לעיל, עתירתה של עין-שמר, התובעת, לבית-המשפט למתן פסק-דין בהיעדר רשות להתגונן, הייתה בניגוד למוסכם בין הצדדים ותוך הטעית הנתבעים. ככל שמדובר בנתבעים, יש בה משום נטילת פסק-דין במרמה. לטעמי, היה על התובעת לגלות את אזנו של בית-המשפט, בדבר ההסכם בין הצדדים להארכת מועד להגשת בקשה לרשות להתגונן. 6. העולה מהמקובץ הוא, כי הנתבעים הביאו בפני בית-המשפט הסבר מניח את הדעת, מדוע לא הגישו בקשה לרשות להתגונן עד המועד בו ניתן פסק-הדין נגדם, ואף הוכיחו כי הולכו שולל על-ידי התובעת. סיכויי ההגנה: 7. על הנתבעים להניח דעתו של בית-המשפט, ולו לכאורה, כי יש להם סיכוי טוב לקבל רשות להתגונן ואף לזכות בתביעה, משתינתן להם רשות כזו. טענתם הראשונה של הנתבעים היא, כי אין התביעה ראויה להיות נידונה בסדר-דין מקוצר. התביעה היא לכספים המגיעים לתובעת, לטענתה, בגין חמרי גלם שספקה לא.ש.ד. התביעה סומכת על נספח א' לכתב-התביעה, שהוא מכתב מטעם עין-שמר, המסכם את ההסכם בין עין-שמר לא.ש.ד. בדבר מועדי התשלום של הסכומים המגיעים לעין-שמר והריבית שתיווסף עליהם. אין הסכם זה נוקב בסכומים. 8. טענתם של הנתבעים היא, כי התביעה אינה נסמכת על ראשית ראיה בכתב לסכום קצוב ועל כן, אינה ראויה להיות נידונה בסדר-דין מקוצר. בסעיף 6 לכתב-התביעה נטען, כי יתרת חובן של א.ש.ד. ליום 1.1.1991, בגין סחורה שסופקה, הייתה -.205,961 ש"ח, למעט שיקים שחזרו במועד מאוחר יותר. סכום זה, נתמך בדפי החשבון של הנתבעים, אשר צורפו לכתב-התביעה ומאמתים, לטענת התביעה, את יתרת החוב הנ"ל. עם זאת, התביעה היא על סך -.610,190 ש"ח, ולא על סך -.205,961 ש"ח. ההפרש בין שני הסכומים הנ"ל, על-פי הטענה, נובע מהמגיע לתובעת מא.ש.ד., בגין סחורה שסופקה, כמפורט בתעודות משלוח שצורפו לכתב-התביעה. אין טענה בכתב-התביעה, כי תעודות משלוח אלה אושרו על-ידי א.ש.ד. או מי מהנתבעים. על-כן, אין הן אלא מסמכים שנוצרו על-ידי התובעת ועל כן, אין הן בבחינת ראשית ראיה לסכום הנקוב בהם, לצורך תמיכה בתביעה בסדר-דין מקוצר. 9. בסעיף 8 לכתב-התביעה נטען, באופן סתמי, כי בסכום התביעה כלולים מספר רב של שיקים שחזרו. אין פירוט של השקים הנזכרים ושל סכומיהם. בסיפא לסעיף 8 לכתב-התביעה, המפרט את סכום התביעה, נטען כי סכום התביעה הוא "כמפורט בכרטיסי החשבונות של נתבעות 2-1 אצל התובעת, המצ"ב כנספח ג' (2-1)". כרטיסי חשבונות של התובעת, אינם מהווים ראשית ראיה לסכום הנתבע בסדר-דין מקוצר. 10. העולה מהמקובץ הוא, כי, אכן, אין התביעה ראויה להיות נידונה בסדר-דין מקוצר. 11. התוצאה העולה ממסקנה זו היא, כי הנתבעים זכאים להגיש כתב-הגנה, אף ללא רשות להתגונן. אך בכך לא סגי, לצורך בקשה לביטול פסק-דין. אין די למבקשים להוכיח כי הם זכאים להגיש כתב-הגנה, אלא עליהם להוכיח כי יש להם סיכוי, ולו לכאורה, לזכות בהגנתם. גם בעניין זה הרימו הנתבעים את הנטל. 12. הנתבעים הצביעו על שורת טענות קיזוז שיש להם נגד סכום התביעה. כנגד טענות הקיזוז יש לעין-שמר תשובות משלה, כמו טענת התיישנות לגבי חלק מהסכומים, היעדר הודעת קיזוז לגבי חלק אחר, ולגבי חלק מטענות הקיזוז, תשובת התובעת היא, כי מכרטיסי הנהלת החשבונות של א.ש.ד. עצמה, עולה כי יתרת חובה לעין-שמר, נכון ליום 31.5.1991, היא סך 569,514.92 ש"ח - ובכך, לטענת עין-שמר, יש הודאה מטעם הנתבעים בסכום התביעה. עין-שמר לא הצביעה על כך, כי בכרטיסי הנהלת החשבונות של א.ש.ד. הופחתו מסכום החוב של א.ש.ד. לעין שמר, סכומי הקיזוז, להם טוענת א.ש.ד.. על כן, איני רואה בציון יתרת החובה לעין-שמר, בספרי הנהלת החשבונות של א.ש.ד, משום ויתור על טענות קיזוז. 13. איני רואה צורך לדון עתה בכל אחת מטענות הקיזוז של א.ש.ד. ולקבוע, בשלב זה, אם א.ש.ד. תזכה בכל אחת מטענות הקיזוז אם לא. בשלב זה, די אם אשתכנע, כי יש לא.ש.ד. סיכוי, לכאורה, לזכות בטענות הקיזוז. נראה לי, כי לגבי חלק מטענות הקיזוז יש לא.ש.ד. סיכוי וכי סיכוי זה עשוי להביא לתוצאה, כי לא מגיע לעין-שמר הסכום הנתבע, כולו או מקצתו. 14. כך, לדוגמא, טוענת א.ש.ד. לזכות קיזוז בסך 1,019,458.92 ש"ח, בגין פיצוי שא.ש.ד פיצתה את חב' "נציב" בשנת 1982, בגלל חומר פגום שסופק, לטענת א.ש.ד. על-ידי עין שמר (סעיפים 64 ו - 65 ז' לבקשה). סכום זה עולה על סכום התביעה. כנגד טענת קיזוז זו, טוענת עין-שמר טענת התיישנות. לטעמה, קיזוז פירושו שימוש בזכות תביעה כטענת הגנה, "כאשר זכות התביעה התיישנה היא אינה קיימת וכפי שלא ניתן לתבוע על-פיה, לא ניתן להשתמש בה כטענת הגנה". לא דקה התובעת פורתא בהוראות חוק ההתיישנות. לעניין טענת קיזוז, נאמר בסעיף 4 לחוק ההתיישנות: "בתובענה של תביעה שלא התיישנה, או שהתיישנה אך לא נטענת נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה" (ההדגשה שלי - ה.ש.) הנה-כי-כן, על-פי הוראות הדין, אין מניעה כי א.ש.ד. תעלה טענת קיזוז בגין החומר הפגום. לא נטען על-ידי התובעת, בסיכומיה, כי אין לא.ש.ד. סיכוי בטענת קיזוז זו, פרט למחסום ההתיישנות אשר לאו מחסום הוא. התוצאה היא כי א.ש.ד. הצביעה על הגנה בטענת קיזוז, בסכום העולה על סכום התביעה, עין-שמר לא הצביעה על חוסר סיכוי של א.ש.ד. לזכות בטענה זו ועל כן, לכאורה, הראתה א.ש.ד. סיכוי לזכות במשפט. 15. לאור מסקנתי, כי א.ש.ד., החייב העיקרי, הראתה סיכוי לכאורה לזכות בהגנתה, וזכייה זו עשויה להפטיר אף את הערבים, לא מצאתי להיכנס, בשלב זה, לדיון בטענות הערבים, המיוחדות להם. 16. לסכום: הנתבעים מלאו אחר שני התנאים, אותם היה עליהם למלא כדי לזכות בבקשתם לביטול פסק-הדין. הנתבעים הניחו דעתי, כי על-פי הסכם עם התובעת, לא הגישו בקשה לרשות להתגונן, תוך כוונה לסיים הסכסוך מחוץ לכותלי בית-המשפט. הנתבעים הוכיחו כי ברמייה, תוך התעלמות מההסכם ביניהם, עתרה התובעת לקבל פסק-דין בהיעדר הגנה. בנסיבות אלו, הרימו הנתבעים את הנטל, לשכנע את בית-המשפט כי לא הגישו בקשה לרשות להתגונן רק מתוך כוונה והסכמה בין הצדדים לייתר את הדיון בפני בית-המשפט ולא מתוך התעלמות או זלזול בבית-המשפט. הנתבעים הצביעו על-כך, כי התביעה הוגשה בסדר-דין בלתי נכון. עוד הצביעו הנתבעים על סיכויי הגנה כנגד התביעה, אשר לכאורה, יכול ויזכו בה. 17. לאור כל האמור לעיל, אני מבטלת את פסק-הדין מיום 25.5.1992, שניתן בהיעדר רשות להתגונן. 18. מאחר שהבקשה שבפני לא הייתה למחיקת כותרת, הדברים שנאמרו לעיל לעניין אי התאמת התביעה לדיון בסדר-דין מקוצר הם בבחינת אמרת אגב, ואין לראות בהחלטתי זו החלטה בעניין עתירה למחיקת כותרת. אני מאפשרת לנתבעים להגיש, תוך 20 יום מהיום, את כל הבקשות שימצאו לנכון ולנקוט בכל ההליכים הנראים להם. אני מחייבת את התובעת, עין- שמר, לשלם לנתבעים הוצאות התדיינות זו בסך -.5,000 ש"ח + מע"מ, בצירוף ריבית והצמדה מהיום. סכום ההוצאות נפסק כנגזר ממסקנתי כי התובעת העלימה מבית-המשפט את ההסכם עם הנתבעים, בדבר אי-הגשת בקשה לרשות להתגונן. ככל שמדובר בהיבטים, המתייחסים להתנהגות הולמת של עורך-דין כלפי הצד שכנגד ובא-כוחו, על בא-כוח הנתבעים לפנות בעניין זה אל לשכת עורכי-הדין. קיזוזהתיישנות