קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עד תום ההליכים - חבלה בכוונה מחמירה: בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996. כנגד הנאשם ( להלן: "המשיב"), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); עבירה של השמדת ראיה, לפי סעיף 242 לחוק; עבירה של החזקת אגרופן או סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 4.5.11 סמוך לשעה 18:00, הגיע המתלונן משהינו אחיינו של המשיב, לבית סבתו, שהיא גם אמו של המשיב, הממוקם בשכונת מחאג'נה באום אל פחם (להלן: "בית הסבתא"). המתלונן פגש המשיב מחוץ לבית הסבתא, והתגלע ביניהם וויכוח על רקע סירובו של המשיב לשלם למתלונן סכום כסף אשר היה חייב לו בגין עבודותו שהמתלונן ביצע עבורו. בהמשך, נכנס המשיב לבית הסבתא, נטל משם סכין מטבח גדולה בעלת להב באורך של כ-15.5 ס"מ, וייצא לעברו של המתלונן. לנוכח זאת, אחז המתלונן בכסא מפלסטיק, ובאמצעותו ניסה להתגונן מפניו של המשיב, ואף הכה אותו באמצעותו ונאבק עימו בניסיון להשתלט על הסכין. כשהדבר לא עלה בידו של המתלונן, הוא ברח מפני המשיב עד שנעצר באנשים שנכחו במקום. בשלב זה ניגש המשיב ודקר המתלונן שתי דקירות בחזה וזאת מתוך כוונה לגרום לו חבלה חמורה, נכות או מום. לאחר זאת, ניגש המשיב לברז חיצוני הצמוד לבית הסבתא, ושטף את הסכין על מנת לנקותה מדם, הכניס הסכין לבית הסבתא וברח מהמקום, עד שנעצר בידי המשטרה בתאריך 18.5.11 עת שהה בבית אחותו, ושאף במהלך מעצרו נמצא בכיסו סכין שהחזיקה שלא כדין. כתוצאה ממעשיו של המשיב נגרמו למתלונן שני פצעי דקירה בבית החזה משמאל, כשאחד מהם בדופן צדדי שמאלי והשני בדופן קדמי, נגרמו למתלונן חזה אויר דו צדדי, מספר בועות אויר קדמית ללב ותפלי פלאורלי דו צדדי בינוני. המתלונן שוחרר מבית החולים ביום 20.5.11 להמשך מעקב רופא מטפל, ביקורת מרפאת ניתוח חזה והמשך טיפול תרופתי קבוע. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. בדיון שהתקיים בפני הסכימו הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ומיקדו טענותיהם בצורך לבחון חלופת מעצר בעניינו של המשיב. ב"כ המשיב, הבהיר בטיעוניו, כי מהתייחסותו של המשיב לאירוע, ניתן לראות כי הוא חש שפעל מתוך הגנה עצמית, וכי הדקירה באה על רקע ויכוח קודם שהיה בין הצדדים וככל הנראה ביוזמות של המתלונן. עוד הובהר על ידי ב"כ המשיב, כי מרשו הינו כבן 40, ועברו הפלילי אינו מלמד על היותו בן אדם אלים. לחובת המשיב שתי הרשעות קודמות, אחת של נהיגה בפסילה והשנייה עבירת סמים, אם כי הן ישנות ואין לקחת אותן בחשבון. עוד צוין כי המשיב הינו מכור לסמים, וכי במהלך חקירתו ביקש להיפגש עם קצין מבחן ולהיגמל מסמים. לנוכח אלו עותר ב"כ המשיב לשחרר מרשו לחלופת מעצר או להליך גמילה, משכך הוא מבקש לבחון אפשרויות אלו בבחינה מקצועית של קצין מבחן. המבקשת מאידך התנגדה לשחרור המשיב לחלופת מעצר או להפנייתו לתסקיר מבחן, שכן לגישתה מעשיו של המשיב מלמדים על מסוכנות גבוהה, שאף מתחזקת על רקע שימושו של המשיב בסמים. נטען כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, בהתחשב בכך כי המתלונן הינו בן משפחתו של המשיב. כך גם עדים רבים הינם בני משפחתו של המשיב. עוד הוסף על ידי המבקשת כי המשיב לא נקט בכל צעד לצורך תחילת הליך גמילה, משכך אין מקום לשחררו להליך גמילה. בהתייחסות לטענות המבקשת, הבהיר ב"כ המשיב, כי בני משפחתו של המשיב, שהיו עדים לאירוע, דבקים בגרסתם למעורבות המשיב באירוע, וכי אין חשש לשיבוש הליכי משפט עקב לחציו של המשיב. דיון ומסקנות   ראיות לכאורה   כאמור, הצדדים אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה, להוכחת המיוחס למשיב במסגרת כתב האישום, כך גם אני סבור, ולאחר בחינת הראיות שהונחו בפניי, כי ישנן ראיות לכאורה בתיק, שיש בהן להצביע על אשמתו של המשיב, כמיוחס לו בכתב האישום. כך ניתן לראות מהודעת המתלונן, המתאר האירוע: "אמר לי אני לא רוצה לתת לך את הכסף, תחכה לי פה ואמר אינעל דין אמק, נכנס לבית סבתא שלי ובערך אחרי 10 שניות יצא ממנו והחזיק ביד שלו סכין (...) פייסל בא אלי כדי לדקור אותי ואז דחפתי אותו בכסא שהחזקתי ביד שלי ונתת לו אגרופים בראש שלו כי רציתי לקחת ממנו את הסכין (...) וזרקתי את הכסא ואז רצה להרביץ לי עוד פעם בסכין אני ברחתי ממנו ואנשים שהיו במקום תפסו אותי ובזמן שאנשים תפסו אותי פייסל בא אליי ונתן לי שתי דקירות בחזה מצד שמאל" [הודעה מיום 8.5.11 ע' 1 ש' 28- ע' 2 ש' 14]. דברים דומים גם מסר סבו של המתלונן שהינו אביו של המשיב, בהודעתו מיום 4.5.11. משיב הודה בכך שהוא דקר המתלונן, אם כי טען כי הדברים נעשו במהלך מאבק, לאחר שהמתלונן תקף אותו, עת שלדקירה לא התלוותה כוונה [ראו הודעה מיום 18.5.11]. אסתפק בסקירה זו של הראיות, לנוכח הסכמת הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה, הודאתו של המשיב במעשים, וכן בהתחשב בטיב הראיות הנדרשות בשלב זה של ההליך הפלילי, הרי שבשלב זה, אין להעמיק בחקר האמת ובירור שאלת חפותו או אשמתו של המשיב על-פי חומר הראיות הלכאוריות שיש בתיק, ודי לו לבית המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למשיבים, שאינן חסרות ערך על פניהן. השוו לדוגמא: בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 14.2.08); בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.08); בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' אסף לוזון ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 6.12.07). עילת מעצר   כלל הוא כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות שנעשו תוך שימוש בנשק קר או חם, מקימות עילת מעצר על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). ראו לעניין זה:   בש"פ 4135/08 דראוושה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.5.08); בש"פ 6802/07 אברהים כליל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.8.07); בש"פ 5046/05 בהא קאסם ואח' נ' מדינת ישראל ( טרם פורסם, 23.6.05).   בענייננו כתב האישום מצביע על מסכת אירועים שיש בה להצביע על מסוכנותו הרבה של המשיב. כמתואר בכתב האישום, המדובר הוא בתקיפת אחיינו של המשיב על ידו. המשיב דקר את המתלונן וגרם לו לחבלות חמורות שבגינן הוא נותח ואושפז למשך כ-16 ימים. העובדה שהאירוע הסתיים ללא תוצאה קטלנית היא, במקרה זה, יד המזל. הפגיעה בפלג הגוף העליון, באופן בו נדקר המתלונן, יכולה הייתה להסתיים בתוצאה קטלנית. העובדה שהדקירות הסתימו "רק" בחבלת גוף חמורה היא בעיקר מזל ולא כתוצאה מזהירות ודיוק כירורגי באופן שבו ביצע המשיב את הדקירות.   הפסיקה הדגישה חוזר ושוב, את המסוכנות הרבה הנובעת מהשימוש החפוז בחפצים חדים לפציעת האחר, והכלל שנקבע הינו שביחס לתת תרבות הסכין, לא ניתן לאיין המסוכנות האמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות. [ השוו לעניין זה: בש"פ 139/10 מדינת ישראל נ' אדיר מנור (טרם פורסם, 17.1.10); בבש"פ 5506/09 מושאילוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.7.09)]. ויפים לענייננו דבריו של כב' השופט חשין שנאמרו בבש"פ 2181/95 איליה מיכאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.4.94):   "...מציג כתב האישום לפנינו מחזה-זוועה על דרך ליישוב חילוקי דעות. יש שמכנים דרך זו "תרבות הסכין", ואילו אני אכנה אותה תת-תרבות הסכין, שלא ידעתי כיצד ניתן לזווג תרבות עם סכין. נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: ובהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים."   חומרת המעשים של המשיב, מתחזקת בהתחשב בעובדה כי הוא נכנס לבית הוריו, הצטייד בסכין, וחזר לזירת האירוע בה שהה המתלונן, ודקר המתלונן עת שהאחרון היה במנוסה. הסכין שנעשה בה שימוש הינה סכין מטבח גדולה באורך כ 15.5 ששימוש בה לדקירת אדם מסכן את חיי הנדקר ומביא מטיבו וטבעו לפציעה חמורה, כפי שאכן אירע.   חלופת מעצר אכן הכלל הוא, כי גם במקרים חמורים שעולה מהם מסוכנות, יש לבחון חלופה שיהיה בה להפיג המסוכנות. כך נפסק: "כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה" [בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכא (טרם פורסם, ניתן ביום 5.6.98), ראו גם את בש"פ 8121/06 שמעון אביסדריס נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 21.11.06)]. עם זאת ככל שענייננו במשיב, לא מצאתי שניתן להפיג את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר, טובה ככל שתהיה. כך נקבע שעל שאלת המסוכנות והיכולת לאינה, להיבחן בנוסף, גם בהתאם לנסיבותיו האישיות של הנאשם, וליכולת של בית המשפט לתת בנאשם אמון. כך נפסק:   "בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו" [בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה (טרם פורסם, 19.7.04); כן ראו: בש"פ 4812/05 זחאלקה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.6.05);בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"א(4) 720].   על המסוכנות הנלמדת מהמעשה אין רבותא, ועליה לקבל משקל כבד ומכריע בשלב המעצר עד תום ההליכים. מעבר לכך, נראה כי גם אופיו של המשיב מונע בחינתה של חלופת מעצר. המשיב ככל הנראה מכור לסמים קלים, דבר שיש בו ללמד על דפוס עברייני, אם כי בעיקר ניתן ללמוד על אופיו של המשיב בהתחשב בקורבן העבירה והעדים לאירוע. המשיב תקף בסכין את אחיינו, קרוב משפחתו, עת שלאלה החברה האנושית מחייבת חובת זהירות מוגברת. נקיטת אלימות כנגד קרובי משפחה מלמדת על פריצת גבולות, ועל היעדר כוחות מרסנים. שכן אם המשיב הרשה לעצמו לדקור את אחיינו, הרי שאין מניעה שיעשה שימוש בכלי קטלני כגון הסכין לדקירת כל מי ש"מציק" לו או "מעצבן אותו", מכאן כי המדובר במסוכנות מיוחדת שספק אם ניתן לאיינה בחלופת מעצר. כך גם עולה כי המעשים המיוחסים למשיב, בוצעו בפניהם של אמו ואביו של המשיב, מכאן כי למשיב אין מורא מפני החוק, או מורא מפני קרובי משפחתו, משכך לא ניתן להעלות על הדעת חלופת מעצר, עם מפקחים ראויים שיוכלו לרסן המשיב, בזמן שהותו בחלופת מעצר, ובמידה ויהיה צורך בכך. מעבר לכך אוסיף כי גם לא מתקיימת בעניינו של המשיב, התנאים לשחרור למוסד גמילה, שכן המשיב לא גילה או נקט בתהליכים ממשיים לצורך הגמילה מהסמים, ונראה כי טענה זו הבשילה אך ורק לצורכי שחרורו ממצער. בשלב זה אין להענות לה, בייחוד עת שהמשיב אינו מצוי בעיצומו של הליך גמילה, ומכאן כי אין במעצרו של המשיב לפגוע בהליך הגמילה, ולא קמה סיבה מיוחדת לאפשר לו להתחיל הליך גמילה חדש [ראו: בש"פ 1098/04 ביטון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.2.2004)]. לנוכח הדברים האמורים לעיל, סבור אני, כי אין מקום לשקול שחרור המשיב לחלופת מעצר. המסוכנות העולה מהמשיב היא ברורה ובולטת, כך שברור הוא שאין חלופה שתוכל לאיין את המסוכנות, ושאלת ההתאמה לחלופת מעצר אינה מתעוררת [השוו:בש"פ 6313/10 סיף אל דין בישר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.9.10). פסקה 9 להחלטת כב' השופטת חיות; בש"פ 9198/04 אבודלייב נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 7.11.2004). פסקה 7 להחלטת כב' השופט עדיאל]. וכן נאמר שבמקרים כגון דא, אין מקום להעמיס על שירות המבחן הכנת תסקיר שעניינו הערכת מסוכנות. כאמור: "תסקיר מעצר הוא כלי-עזר שיש בו כדי לסייע לבית-המשפט להכריע בשאלת התאמה לחלופה, וכן להערכת החלופה המתאימה. אולם, בית-המשפט נעזר בו - כשאין מדובר בקטינים - רק במקרים בהם מתקשה בית-המשפט עצמו לבחון שתי שאלות אלה. כאשר הנתונים המצויים בפני בית-המשפט מאפשרים לו להכריע בשאלת התאמת המקרה לחלופה, או בשאלת התאמת הערב והתנאים המוצעים לחלופה, אין מקום, כדבר שבשגרה, להפנות את העורר לשירות-המבחן. ידיו של שירות-המבחן עמוסות עבודה, הזמן הנתון לתסקירי מעצר הוא מטבע הדברים קצר, דבר העלול להביא לבדיקה שטחית בלבד של הנתונים. לפיכך, יש לנצל את מומחיותו של שירות-המבחן במקרים המתאימים לכך." [בבש"פ 1092/05 זוהיר תראבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.2.05)]. ראה גם: בש"פ 3086/05 נאסר אבו הדובה ואח' נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 14.4.05); בש"פ 9783/06 איליה קרצב נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 7.12.06); בש"פ 9302/08, עמאד אלעקובי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.11.08); בש"פ 9284/08 מאור לוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.11.08). על כן, ולאחר ששקלתי כל נסיבות האירוע בעניינו של המשיב, הנני מורה על המשך מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בת"פ 44828-05-11 המתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה. מעצרמשפט פליליאלימותחבלה בכוונה מחמירהמעצר עד תום ההליכים