קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר על החזקת סכין: מונחת בפני בקשה למעצר הנאשם, עד תום ההליכים נגדו, בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996. כנגד הנאשם (להלן: "המשיב") הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"); עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק; עבירה של שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק. בהתאם לנטען בכתב האישום, המתלונן ראמי יחיה, הינו קרוב משפחתו של המשיב, ומספר ימים לפני האירוע הלווה לנאשם סך של 100 ₪. כנטען בכתב האישום, בתאריך 1.5.11 סמוך לשעה 21:00, בצומת הכפר שייח דנון הבחין המתלונן במשיב, פנה אליו וביקש ממנו להחזיר לו את סכום הכסף שהלווה לו. בעקבות כך, ביקש המשיב מהמתלונן, שיתלווה אליו למקום אחר על מנת שישוחחו בעניין זה. המתלונן התלווה אל הנאשם, עד שהגיעו לשער הכניסה ביישוב נתיב השיירה. במקום לא היה באותה עת איש מלבדם. בהגיעם למקום שלף המשיב מכיס מכנסיו כלי הנחזה להיות סכין (להלן: "הסכין"), בה הוא חתך המתלונן מספר פעמים בפניו, סמוך לעין ימין ובמצח. לנוכח זאת, הסיט המתלונן את ראשו לאחור, תפס בצינור מפלסטיק שהיה על הקרקע, והכה את המשיב בראשו, ובשלב זה נמלט המשיב מהמקום. בהמשך אותו לילה, הסתתר המשיב מפני המשטרה בבית דודו בנהריה, והעלים הסכין בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי. כתוצאה מהמעשים, נגרמו למתלונן חתכים באורך של מספר סנטימטרים בזווית עין ימין ומעל גבת עין ימין שנתפרו, כאבים בעין ימין וחתך עמוק באורך של ארבעה סנטימטרים במצח שנתפר. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. המבקשת מפנה לעיקרי טיעון שהגישה בעניינו של המשיב, בו היא טוענת לקיומם של ראיות לכאורה, מהם היא מפנה לדוחות הרפואיים המתעדיים את הפציעות שנגרמו למתלונן; את הודעות המתלונן המפרטים את מעשי התקיפה, ואת הרקע למעשים, וכן ממנה עולה כי המתלונן תקף המשיב באמצעות צינור על מנת להגן על עצמו; את הודעת אחי המתלונן שהמתלונן סיפר לו על שאירע מייד לאחר האירוע; מאידך היא הפנתה לגרסת המשיב למה שאירע, אשר עולה ממנה סתירות רבות ואינה מתיישבת עם תוצאות המעשה, כך אין בה הסבר לפציעות שנגרמו על פניו של המתלונן, כך בהודעתו הראשונה הוא טוען כי החתך בראשו נגרם כתוצאה מנפילה וכי הוא לא היה מעורב בקטטה, בהודעה השנייה הוא קשר עצמו לאירוע אך הכחיש שהחזיק סכין. על כן לגישת המבקשת עולה לכאורה כי המשיב תקף המתלונן באמצעות סכין, מעשה שעולה ממנו מסוכנות מיוחדת המצדיקה מעצר עד תום ההליכים, בייחוד לנוכח עברו של המשיב שלחובתו שתי הרשעות קודמות של תקיפה חמורה ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי בני הפעלה; כך גם כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט והימלטות מהדין, בהתחשב בכך כי המשיב העלים הסכין שהייתה עמו, ניסה להתחבא מהמשטרה בבית דודו, וכן כי הוא צפוי לעונש מאסר ממושך, נתונים המקיימים חשש להימלטות מהדין ושיבוש הליכי משפט. ב"כ המשיב, אינו חולק על קיומה של קטטה, וכי שני המעורבים בה, לומר המתלונן והמשיב נפצעו כתוצאה ממנה. עוד מובהר על ידו, כי לא היו עדים לאירוע, וחומר הראיות נסמך על גרסאות הצדדים, בעוד שלא ניתן לדעת מה ייזם הקטטה ומי מהם למעשה הגן על עצמו מפני תקיפת האחר. עצם העובדה כי המתלונן נחבל בצורה חמורה יותר מהמשיב, אין בה לפתור הקושיה מי הוא הקורבן ומי הוא התוקף, אלא שהממצאים מלמדים על תקיפה הדדית. כך גם הוא מוסיף כי בהתאם לגרסת המשיב, המתלונן הוא זה שרדף אחריו והכה אותו בצינור מכאן כי אין המדובר בהגנה עצמית לטובת המתלונן. לגישת ב"כ המשיב גרסת המתלונן אינה מהימנה ואין היא מתיישבת עם הכלי בו הוא עשה לכאורה שימוש לתקיפת המשיב, בזירת האירוע נמצא צינור מפלסטיק, עם זאת צינור זה אין בו להביא לפציעה כה חמורה כפי שנגרם למשיב, דבר המלמד כי מהלך הקטטה איננו כמתואר על-ידי המתלונן. לגישת בא כוח המשיב המתלונן נתן גרסה לפיה הוא לא תקף המשיב כך הוא מפנה להודעת המתלונן מיום 4.5 ש' 88 שם המתלונן מציין כי אינו יודע ממה נגרמו השריטות של המשיב וכי הוא מניח כי המשיב הוא זה שגרם השריטות לעצמו. המשיב טען בנוסף כי המתלונן לא הצליח לציין באיזה סוג של סכין מדובר, וכי הוא אך מניח כי המדובר בסכין יפנית בהתאם לטיב השריטות שנגרמו ובהתאם לרעש פתיחת הסכין. וכן כי המשיב ביקש לערוך עימות עם המתלונן אם כי המשטרה לא אפשרו זאת, ובכך נפגעה הגנתו של המשיב. לנוכח אלו סבור בא כוח המשיב כי אין ראיות לכאורה חזקות לייחוס המעשים המתוארים למשיב, וכי אין מניעה שבסופו של יום יוחלט כי המדובר בתקיפה הדדית. מעבר לכך לגישת בא כוח המשיב אין חשש לשיבוש הליכי משפט, שכן המשיב לא התכוון להתחבא מפני המשטרה והוא אך רצה ללון בבית דודו, כך גם לא היה העלמת ראיות שכן המשיב טען כי הוא כלל לא עשה שימוש בסכין ולכן אין מקום לטעון כי היה שיבוש הליכי משפט. לנוכח אלו, עותר ב"כ המשיב לשחרר מרשו לחלופת מעצר בבית דודיו בכפר אלמכר. דיון ומסקנות ראיות לכאורה לאחר שעיינתי בראיות המונחות שבפניי, ותוך מתן דעתי לטענות בא כוח המשיב בעניין, הגעתי למסקנה לפיה יש לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לייחוס המעשים למשיב. בא כוח המשיב איננו חולק על קיומה של קטטה בין המשיב למתלונן, אם כי מובהר על ידו כי המדובר הוא בקטטה הדדית ולא בתקיפה של המשיב למתלונן. עוד הוא מציין כי עצם העובדה כי המתלונן נחבל בצורה חמורה יותר מהמשיב, אין בה לפתור הקושיה מי הוא הקורבן ומי הוא התוקף, אלא שהממצאים מלמדים על תקיפה הדדית. ואכן הראיות לכאורה מצביעות כי אכן המדובר הוא בתקיפה הדדית, עת ששני המעורבים, הן המתלונן והן המשיב נפצעו עקב אותה קטטה. עם זאת, גם באימוץ הגרסה לפיה היה מדובר בתקיפה הדדית עת שאשמתם של המעורבים הינה זהה, הרי שאין בכך בלבד להביא לכרסום בחומר הראיות. שכן אשמתו של המתלונן, ככל שהיא קיימת, אין בה לאיין את אשמתו של המשיב, ומכל מקום אין בכך לסתור את עצם קיומה של תקיפה, ומכאן המסוכנות העולה מהמשיב. אכן טענת התקיפה ההדדית יכולה לבוא לידי ביטוי בטענת ההפליה באכיפה ומכאן קבלת ההגנה מן הצדק, או בהצגת תמונה לפיה המדובר הוא בהגנה עצמית לזכותו של המשיב. עם זאת נראה כי גם לאלו אין משקל ממשי הן לעצם קיומם של ראיות לכאורה, והן לקיומה של אחריות פלילית ומסוכנות. ככלל במקרים כגון אלו אין לטענת ההפליה באכיפה, מקום בשלב המעצר עד תום ההליכים. שכן לצורך העלאתה וביסוסה יש צורך להכריע בכל הנתונים העובדתיים, בעוד שבשלב המעצר עד תום ההליכים אין בית המשפט קובע ממצאים מזכים או מרשיעים, עת שתפקיד זה ניתן באופן מובהק לערכאה המבררת. אף מעבר לכך, טענת ההפליה והעיקרון בשוויון, יכולה לעלות עת המדובר בהפליה בין שני נאשמים, כשהנתונים לגביהם זהים, בן אם לנוכח המסוכנות הזהה הנלמדת ממעשים זהים; הן אם לנוכח הימצאותם של מערכת ראיות זהות. ברם ככל שהמדובר במערכת ראיתית שונה, הרי שאין לטענה זו מקום, כאמור: "אכן, עיקרון השוויון של נאשמים בפני הדין והאיסור להפלות ביניהם, מקום שאין בנמצא הבדלים של ממש, עקרונות מוכרים וחשובים הם והשמירה עליהם חיונית מטעמי צדק והגינות לקיומו של הליך פלילי תקין (ראו: בש"פ 345,650/89 מסיקה וגלאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (2), 23; בש"פ 433/89 בומשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 89; בש"פ 361/83 אלמלם נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 381).  יחד עם זאת, מקום שבו ניתן למצוא הבדלים בין הנאשמים, בעוצמת הראיות לכאורה הקיימת לגבי כל אחד מהם, בסוג האישומים המיוחס להם או ביכולתו של כל אחד מהם להפריך את המסוכנות הראשונית המיוחסת לו, בשל נתונים אינדיווידואליים שונים, כי אז קמה הצדקה להבחין בין הנאשמים ואין מקום להחיל את עיקרון השוויון לגביהם. כזה הוא המקרה שבפנינו." [בש"פ 5443/03 חמודה לובאני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.6.03)]. בעיון בגרסת המתלונן נראה כי היא נהנית ממהימנות ואותנטיות, ובה אלמנטים מאמתים, המבכרים אותה על פני גרסתו של המשיב. המתלונן מסר בהודעתו מיום 1.5.11 "דיברנו כי הוא חייב לי כסף מאה שקל ביקשתי ממנו שיחזיר לי את הכסף. אמר לי בוא נדבר יותר למטה... התחלנו ללכת אחד ליד השני הוא מצד ימין שלי ואז הוציא סכין ודקר אותי... הוציא סכין מהכיס ובצורת קשת דקר אותי פעמיים." [מסומן 2 ש'] על גרסה זו חזר המתלונן בשאר הודעותיו, בצורה עקבית ולכאורה מהימנה [ראו גרסתו מיום 4.5.11 מסומן 2א; ראו דו"ח הובלה והצבעה מיום 4.5.11]. לגישת ב"כ המשיב גרסת המתלונן אינה מהימנה ואין היא מתיישבת עם הכלי בו הוא עשה לכאורה שימוש לתקיפת המשיב. בזירת האירוע נמצא צינור מפלסטיק, עם זאת צינור זה אין בו להביא לפציעה כה חמורה כפי שנגרם למשיב, דבר המלמד כי מהלך הקטטה אינו כמתואר על-ידי המתלונן. בא כוח המשיב מציין כי המתלונן מסר גרסה לפיה הוא לא תקף המשיב, כך הוא מפנה להודעת המתלונן מיום 4.5 ש' 88, שם המתלונן מציין כי אינו יודע ממה נגרמו השריטות של המשיב וכי הוא מניח כי המשיב הוא זה שגרם השריטות לעצמו. עם זאת, אין באלו לשנות ממערך הראיות לכאורה הקיימות כנגד המשיב. ואזכיר כי בשלב המעצר אין בימ"ש נדרש לשאלות של מהימנות עדים או למשקל העדויות אלא אם מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה, ואין בוא קובע ממצאים מזכים או מרשיעים. [ראו לעניין זה: בש"פ 6982/10 דני ארביב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.10.10); בש"פ 8031/08 איטח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.10.2008)]. בעוד שבמקרה שבפניי לא מצאתי פירכות ממשיות בחומר הראיות. אמנם צודק בא כוח המשיב בסברתו לפיה, אין בצינור פלסטיק להביא לפציעות המשיב כמתועד בתמונות, שם ניתן לראות כי המודבר הוא בחתך או בשפשופים, שקשה שיגרמו כתוצאה מהכאה בצינור [ראו מסמך מסומן י' ו יא]. עם זאת, אין בכך לסתור, ובהתחשב בשלב בו נמצא ההליך, את טענת המתלונן לכך שהוא הותקף בסכין. כך גם בא כוח המשיב אינו חולק על קיומה של קטטה בין המשיב למתלונן, ודי לנו באלו לצורך ייחוס מסוכנות למשיב. אף מעבר לכך, המשיב בהודעתו המשטרתית ציין כי המתלונן הכה אותו בצינור, והסביר החתכים בראשו כנגרמו כתוצאה מנפילתו ארצה. מאידך גרסתו של המשיב, אופיינה בשינוי גרסאות. כך בהודעתו הראשונה מיום 2.5.11, הוא טען שלא ראה המתלונן ביום האירוע ושהחתך בראשו נגרם מנפילה [מסומן 3]. בהודעתו השנייה מיום 3.5.11 הוא טען כי המתלונן תקף אותו, ובעקבות כך התפתחה תגרה, שניהם נפלו על הקרקע וכתוצאה מכך הם נפצעו [מסומן 3א]. ברם הפציעות שבפניו של המתלונן אינן מתיישבות אך עם נפילה על קרקע, ומלמדות על פציעות שנגרמו כתוצאה מחתכים בחפץ חד. מעבר לכך, ובמידה ואאמץ הגרסה כי מהבחינה העובדתית המדובר בתקיפה הדדית, הרי שאין בכך לצדד בטענת בא כוח המשיב שלגישתו יש מקום לסברה לפיה המשיב אך הגן על עצמו מפני תקיפתו של המתלונן. אכן הכלל הוא שעל בית המשפט לקחת במכלול שיקוליו את כל המסכת הראייתי הנפרשת בפניו, ובכללן גם הראיות והטענות הנטענות על-ידי הנאשם, וכאמור: "הלכה ידועה היא כי לצורך ההכרעה בשאלה האם יש מקום לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו אם לאו, יש לבחון את חומר הראיות הגולמי, טרם עיבודו במסגרת ההליך הפלילי. בשלב זה של המעצר, יש לבחון האם קיים סיכוי סביר להוכחת אשמתו של הנאשם בסיום המשפט, בהתבסס על מלוא חומר החקירה, לרבות זה התומך בעמדת הנאשם, כאשר חומר הראיות טרם עבר את "מסננת" החקירה הנגדית [ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996) וראו גם: בש"פ 6458/08 פלוני נ' מדינת ישראל ( 31.7.08)]." [בש"פ 10234/08 אבולקיעאן נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 14.12.08) פסקה 26]. אם כי, לא מצאתי בטענה זו של בא כוח המשיב להשתלשלות האירועים, משום הפרכה לראיות התביעה המופיעות בפניי או להצדיק את שחרור מרשו. הראיות לכאורה מצביעות על כך כי היה אירוע של תקיפה. הן אם המתלונן תקף המשיב או לאו, הרי שמעשיו של המשיב אינם מקיימים סייג ההגנה העצמית, זאת בהתחשב בשימוש שעשה בסכין, שעל פניו חורג במידה ניכרת מתנאי הסבירות ושאר התנאים להתקיימותה של ההגנה העצמית. אמנם, בא כוח המשיב הכחיש כי נעשה שימוש ב"סכין יפנית" לפציעת המתלונן, וזאת בהתחשב בכך כי לא נמצאה סכין בזירת האירוע, וכן כי המתלונן לא ראה את הסכין בה נעשה שימוש, וכי הוא אך מניח כי המדובר ב"סכין יפנית" על סמך צורת החתכים ועל סמך הרעש ששמע מפתיחת הסכין. עם זאת, גם ללא ההכרעה בטיב החפץ שנעשה בו שימוש לפציעת המתלונן, הרי שהשגותיו של בא כוח המשיב בעניין זה אין בהן לשלול את השימוש בחפץ חד, כך מהדוחות הרפואיים עולה כי המתלונן נפצע בפניו מחפץ חד [ראו דו"ח מסומן יב ותמונות מסומן ט]. לנוכח אלו, גם אם נאמץ גרסת בא כוח המשיב לפיה המתלונן אכן תקף המשיב, הרי שעל פניו, אין בכך להקים הגנה עצמית, שכן פציעה כזו מלמדת שהמשיב לא רצה אך להדוף את תקיפת המתלונן, אלא לגרום לו חבלות של ממש ולתקוף אותו; כך גם כי אין בתקיפה מסוג זה מהבחינה האובייקטיבית להדוף המתלונן מתקיפת המשיב, שכן פציעה בסכין מסוג זה באה אך על מנת להשחית, להסב נזק וכאב ולהתסיס ואין בה מטיבה להביא לנטרול התוקף; כך גם כי תקיפה מסוג זה חורגת במידה ניכרת מתנאי הסבירות, שכן גם אם המשיב הותקף על-ידי המתלונן הרי שאין זה מוצדק, שהמשיב יטול לעצמו חפץ חד ויחתוך באמצעותו את פני המתלונן. מאידך, וגם אם ניקח הגרסה העובדתית לפיה, לאחר שהמשיב תקף המתלונן, והשחית את פניו באמצעות סכין, רדף אחריו המתלונן, ותקף אותו באמצעות צינור פלסטיק בראשו. כאמור על-ידי המתלונן "... ואז הוא ברח. תפסתי צינור רדפתי אחריו הצלחתי להכות אותו פעמיים אך אני נפלתי והוא ברח לכיוון המושב" [הודעה מיום 1.5.11 מסומן]. אכן מעשיו של המתלונן בשלב זה, עת שהמשיב נסוג מתקיפתו, אינם מקיימים את תנאי ההגנה העצמית. עם זאת וגם אם הייתה הפרה לאיסור הפלילי ללא קיומה של הגנה עצמית, הרי שאין לשלול את קיומו של סייג אחר לאחריותו הפלילית כדוגמת סייג זוטי הדברים. שכן גם אם מעשים אלו אכן התרחשו, הרי שבהתחשב בכלל נסיבות האירוע, יוזם האירוע; תחילתו; מידת האלימות שננקטה על-ידי כל צד; הנזק שנגרם בעטיה; אשמתו הפחותה של המתלונן; והאינטרס הציבורי באכיפה, הרי ששיקולים אלו מצדדים בבחינת סייג זוטי הדברים, ומתן פטור מאחריות פלילית למעשיו של המתלונן. אותם שיקולים יפים הם, גם בהפעלת שיקול דעת התביעה להעמדה לדין בהתאם לסעיף 62 לחסד"פ. יוער כי אין בדברי אלו למידת אשמת כל אחד מהצדדים ואחריותו הפלילית קביעה חלוטה, דברים אלו נאמרו בהתחשב בראיות לכאורה שבפניי, ובהתחשב בראיות האוביקטיביות המצביעות על כך שהמתלונן הותקף על-ידי סכין, דבר המלמד הן על אלימות אכזרית יותר והן על אופי עברייני ומכאן על מסוכנות חמורה יותר. עם זאת לטענותיו של בא כוח המשיב לפיהן, המתלונן לקח חלק אקטיבי בקטטה, נמצא עיגון, הן באמרתו של המתלונן עצמו כי הוא תקף המשיב, והן בפציעות שנגרמו למשיב שככל הנראה לא נגרמו עקב הכאתו בצינור אלא כתוצאה מנפילה. מכאן כי יש ללמד על אשמתו לכאורה, של המתלונן וזאת בכפוף לאמור לעיל בדבר האינטרס הציבורי בהעמדתו לדין, ובכפוף לבירור העובדות בערכאה המבררת. מאידך אין בנתונים אלו, לשלול את אחריותו הפלילית הלכאורית של המשיב ומכאן את מסוכנותו. בא כוח המשיב הפנה לכך כי המשיב ביקש לערוך עימות עם המתלונן אם כי המשטרה לא אפשרו זאת, ובכך נפגעה הגנתו של המשיב. ואכן הכלל הוא כי על רשויות החקירה, לתור אחר חקר האמת, לבחון את כל הטענות המועלות במהלך החקירה. עם זאת עובדת קיומם של מחדלי חקירה אין בה, כשלעצמה, להביא לזיכויו של נאשם. אלא, בית המשפט ייתן דעתו לשאלה האם חרף קיומם של מחדלי החקירה, הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו [ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק הדין (23.6.2010); ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.9.2009) ע"פ 102/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 לפסק הדין (טרם פורסם, 7.4.2011)] בהתאם גם בחינת טענות בדבר מחדלי חקירה בשלב הדיון בבקשת המעצר. על פניו, לא מצאתי במחדלי החקירה עליהם הצביע בא כוח המשיב, לשנות מטיב הראיות לכאורה. שכן גם אם בוצע עימות בין המשיב למתלונן, הרי שזה יטען לגרסתו והאחר יטען לגרסתו, ולא יהיה בכך לשנות מהראיות לכאורה. שכן בית המשפט בשלב המעצר בוחן אך את הפוטנציאל הגולמי שבראיות ואין הוא קובע ממצאים "מזכים או מרשיעים", מניה וביה אין הוא בא לעבד הראיות שבפניו, להצליבן ולעמתן עם אחרות, עת שתפקיד זה מסור באופן מובהק לערכאה המבררת. דברים אלו נכונים, עת שאין הצדדים חולקים על קיומו של אירוע התקיפה, והשאלות שנותרו, הן בבחינת מידת אשמתו של המתלונן, שאין בה לשנות בנסיבות העניין מאחריותו הפלילית של המשיב. אוסיף בשולי האמור, כי אם מבקש זאת המשיב ניתן גם היום לשקול עריכת עימות בין הצדדים, הגם שכתב האישום כבר הוגש והדיון בעיצומו. כללו של דבר,לאחר סקירת ראיות אלה, בהתחשב בטענות הסניגורים, ובטיב הראיות המצויות בפניי לפיהן המדובר בראיות של שני צדדים שעל פניו היו מעורבים בתקיפה, הגעתי לכלל מסקנה כי די בראיות אלו לקיים ראיות לכאורה לייחוס המעשים למשיב בהתאם לאמור בכתב האישום, וכן כי על פניו לא עומד לטובתו סייג ההגנה העצמית. המסוכנות הנלמדת מהעבירות כלל הוא כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות שנעשו תוך שימוש בנשק קר או חם, מקימות עילת מעצר על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). וכן הוסברה והובהרה מידת המסוכנות העולה מהשימוש בסכין לפתרון סכסוכים, על השלכותיה השליליות של התופעה על החברה ועל הצורך במיגורה. וכך הדברים תומצתו על-ידי כב' השופט חשין שנאמרו בבש"פ 2181/95 איליה מיכאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.4.94): "...מציג כתב האישום לפנינו מחזה-זוועה על דרך ליישוב חילוקי דעות. יש שמכנים דרך זו "תרבות הסכין", ואילו אני אכנה אותה תת-תרבות הסכין, שלא ידעתי כיצד ניתן לזווג תרבות עם סכין. נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים." אכן הפסיקה הדגישה חוזר ושוב, את המסוכנות הרבה הנובעת מהשימוש החפוז בחפצים חדים לפציעת האחר, והכלל שנקבע הינו שביחס לתת תרבות הסכין, לא ניתן לאיין המסוכנות האמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות. [השוו בנוסף: בש"פ 139/10 מדינת ישראל נ' אדיר מנור (טרם פורסם, 17.1.10); בבש"פ 5506/09 מושאילוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.7.09)]. חלופת מעצר עם זאת ועל אף האמור לעיל בדבר חומרת תת-תרבות הסכין, ועל אף החומרה העולה מאירוע ספיציפי זה, וביד הקלה לשליפת הסכין ועשיית השימוש בו לפציעת אדם, כבר נקבע כי גם כשקיימות עילות מעצר, על בית המשפט לבדוק אם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל, אם לאו כקבוע בסעיף 21(ב) לחוק, כאמור: "האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות. ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר." [בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' סעדה ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 17.7.97)]. מעבר לכך, נתתי דעתי לכך כי לכאורה עולה כי גם המתלונן לקח חלק אקטיבי בקטטה, שבעטיה אף נגרמו פציעות למשיב עצמו. כך גם לא התעלמתי מכך כי המדובר בפציעות בפניו של המתלונן, שעל אף התעוזה המאפיינת אדם החותך את חברו בפניו מחד, וסימן ההשפלה והפגיעה שילווה את המתלונן מאידך, הרי שאלו ישארו כחתכים שטחיים וחיצוניים, והשימוש בסכין לא נעשה להסבת נזק באיבר חיוני של הגוף. כמו כן התחשבתי בכך כי לכאורה המשיב ברח מהמקום במייד לאחר האירוע ולא נשאר להתעמת עם המתלונן, דבר שיש בו להקהות ממסוכנותו. עם זאת, בצד אלה, עומדת חזקת המסוכנות לפיה יש להורות על מעצרו של אדם העושה שימוש בחפץ חד. חזקה שרירה וקיימת גם במקרה דנן, עת נעשה שימוש להשחתת פניו של המתלונן ללא מורא וללא היסוס, ועל נסיבות אלו לקבל משקל כבד ומכריע בשלב המעצר עד תום ההליכים. כך גם ראיתי לנכון לתת משקל מכריע לעברו הפלילי של המשיב, שכן על שאלת מסוכנותו של נאשם להיבחן לאור נסיבותיו האישיות ונסיבות המקרה. כך נפסק לא אחת: "בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו" [בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה (טרם פורסם, 19.7.04); כן ראו:בש"פ 4812/05 זחאלקה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.6.05);בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"א(4) 720]. המשיב הינו יליד שנת 1989, שעל אף גילו הצעיר, הוא כבר צבר לחובתו הרשעות פליליות מתחום האלימות, כך הוא הורשע בשתי עבירות של אלימות. במסגרת ת"פ 10853-11-08 הורשע המשיב בעבירה של תקיפת שוטר ועבירה של גרימת חבלה חמורה, והוטל עליו במסגרת כך 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום 9.6.09 ; כמו כן הורשע המשיב במסגרת ת"פ 34966-06-10 בעבירה של פציעה כשעבריין מזויין ועביריה של פציעה, והוטלו עליו במסגרת כך 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום 6.7.10 [ראו מרשם פלילי מסומן ה]. על אף הימצאותם של אלו, המשיב לא השכיל והפנים החומרה שבמעשיו, ולא נתן דעתו להשלכות מעשיו, הן על הנפגעים הישירים ממעשיו והחברה, והן עליו עצמו. כמו כן כי עבירות אלו, מלמדות כי למשיב אין מורא מפני החוק, וכי לא ניתן לתת בו אמון שמא ייפר את תנאי מעצרו במידה והוא ישוחרר לחלופת מעצר. לנוכח הדברים האמורים לעיל, סבור אני, כי אין מקום לשקול שחרור המשיב לחלופת מעצר. המסוכנות העולה מהמשיב היא ברורה ובולטת, כך שברור הוא שאין חלופה שתוכל לאיין את המסוכנות, עת שני עונשי מאסר מותנה לא מרתיעים את המשיב מביצוע עבירות. משכך הם פני הדברים שאלת ההתאמה לחלופת מעצר אינה מתעוררת [השוו: בש"פ 6313/10 סיף אל דין בישר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.9.10). פסקה 9 להחלטת כב' השופטת חיות; בש"פ 9198/04 אבודלייב נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 7.11.2004). פסקה 7 להחלטת כב' השופט עדיאל]. וכן נאמר שבמקרים כגון דא, אין מקום להעמיס על שירות המבחן הכנת תסקיר שעניינו הערכת מסוכנות. כאמור: "תסקיר מעצר הוא כלי-עזר שיש בו כדי לסייע לבית-המשפט להכריע בשאלת התאמה לחלופה, וכן להערכת החלופה המתאימה. אולם, בית-המשפט נעזר בו - כשאין מדובר בקטינים - רק במקרים בהם מתקשה בית-המשפט עצמו לבחון שתי שאלות אלה. כאשר הנתונים המצויים בפני בית-המשפט מאפשרים לו להכריע בשאלת התאמת המקרה לחלופה, או בשאלת התאמת הערב והתנאים המוצעים לחלופה, אין מקום, כדבר שבשגרה, להפנות את העורר לשירות-המבחן. ידיו של שירות-המבחן עמוסות עבודה, הזמן הנתון לתסקירי מעצר הוא מטבע הדברים קצר, דבר העלול להביא לבדיקה שטחית בלבד של הנתונים. לפיכך, יש לנצל את מומחיותו של שירות-המבחן במקרים המתאימים לכך." [בבש"פ 1092/05 זוהיר תראבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.2.05)]. ראה גם: בש"פ 3086/05 נאסר אבו הדובה ואח' נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 14.4.05); בש"פ 9783/06 איליה קרצב נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 7.12.06); בש"פ 9302/08, עמאד אלעקובי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.11.08); בש"פ 9284/08 מאור לוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.11.08). על כן, ולאחר ששקלתי כל נסיבות האירוע בעניינו של המשיב, הנני מורה על המשך מעצרו עד תום ההליכים נגדו בת"פ 13342-05-11, המתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה. מעצרמשפט פליליסכיןהחזקת סכין