המערערת סבורה כי בפסק דין זה נפלה טעות חמורה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. טענותיה העיקריות הינן כי בסכום הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי לא הובאו בחשבון הפסדי הכנסה מסטודיו למחול שהמערערת הפעילה יחד עם בעלה, עובר לתאונה, וכן לא הובאה בחשבון העזרה לה זקוקה המערערת.   קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על גובה הפיצוי לנפגעת תאונת דרכים:   השופט א' ריבלין:   1. המערערת נפגעה בתאונת דרכים, ביום 26.8.1994. היא הגישה תביעה, כנגד המשיבים, לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בתאונה זו. בבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן בהתאם להוראת סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). בהתאם, ניתן פסק דין קצר המובא כאן בנוסחו המלא:   התובעת ילידת 4.7.1956, מורה לריקודים, תושבת עפולה, נ + 3, שנפגעה בתאונת דרכים ביום 26.8.1994. עניינה נבדק על ידי שלושה מומחים רפואיים: פרופ' שטיין העריך נכות של 10% בגלל קרע בגיד הכתף הימנית; ד"ר ורדי העריך נכות של 30 אחוזים בגלל הפגיעה בשלפוחית השתן; ופרופ' לאופר העריך כי נותרה נכות של 5 אחוזים בגלל הפגיעה בלסת. הנכות הרפואית המשוקללת עומדת, לאור הנ"ל, על שיעור של 40.15 אחוזים. הצדדים הסכימו כי הפיצויים ייפסקו על דרך הפשרה, ולאחר שקילת טענותיהם ועיון בחומר המונח בפני אני מחליט כי הנתבעת תשלם לתובעת לסילוק תביעתה, בנוסף לתשלומים התכופים ששולמו לה ותגמולי המוסד לביטוח לאומי, סכום של 650,000 ש"ח. לכך יש להוסיף את הוצאות המשפט שנגרמו לה וכן שכר טרחת עו"ד ומע"מ, כדרוש. החיוב הוא לעוד 30 ימים מהיום, אחרת ישא הסכום המגיע לתובעת הפרשי הצמדה וריבית, מהיום.     המערערת סבורה כי בפסק דין זה נפלה טעות חמורה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. טענותיה העיקריות הינן כי בסכום הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי לא הובאו בחשבון הפסדי הכנסה מסטודיו למחול שהמערערת הפעילה יחד עם בעלה, עובר לתאונה, וכן לא הובאה בחשבון העזרה לה זקוקה המערערת. אומנם, פסק הדין עצמו אינו מפרט את הנתונים לפיהם חישב בית המשפט את הפיצוי שפסק, אך המערערת מבקשת להגיש לבית משפט זה העתק צילומי של מסמך, הכתוב בכתב יד, שלטענתה שימש את בית המשפט קמא לחישוב הפיצוי (להלן: המסמך). המערערת טוענת כי מצאה את המסמך בתיק בית המשפט המחוזי ומציינת כי הנתונים המופיעים בו תומכים בטענותיה לגבי הטעויות שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. היא אינה מתעלמת מכך שבית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב בפסקי דין שניתנו בפשרה, אך לטענתה מתקיים במקרה זה אחד החריגים לכלל זה. בהקשר זה מפנה המערערת לפסק הדין שניתן בע"א 234/87 נסאר נ' נסאר, תקדין-עליון 91(1) 553, שם ציין בית המשפט כי הוא מוצא טעם בטענה, לפיה בנסיבות בהן נופל הסכום שנפסק בפסק הדין שבפשרה מסכום מינימום שנקצב בחוק, מבלי שניתן טעם סביר להפחתה זו, יהא זה טעם אפשרי להתערבות בפסק הדין. בענייננו, סבורה המערערת כי הסכום שנפסק לה נמוך מהסכום שנקצב בחוק שכן הוא מהווה רק 22% מן הפיצוי המגיע לה. המשיבים מצידם סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הם טוענים כי לאור ההלכה לפיה אין מתערבים בפסק דין שניתן בפשרה אלא במקרים נדירים יש לדחות את ערעורה של המערערת על הסף. עם זאת, הם מוסיפים וטוענים כי גם לגופו של עניין לא קיפח בית המשפט המחוזי את המערערת בפיצוי שפסק לה.   2. דין הערעור להידחות. באשר למסמך עליו מבססת המערערת את מרבית טענותיה - צודקים המשיבים בטענתם לפיה המדובר במסמך הנעדר נפקות משפטית לצורכי הערעור. המסמך צורף כנספח להודעת הערעור שהגישה המערערת, אך ברי כי אינו מהווה ואינו יכול להוות חלק מהחלטתו של בית המשפט קמא. לא מדובר במסמך שהוצג בפני בית המשפט קמא ועל-כן הוא אף אינו מהווה מוצג ממוצגי הערעור. המסמך עצמו אינו חתום, לא מצוין על גביו תאריך, ולא ניתן לדעת מי ערכו, מתי נערך ואיך הגיע לתיק בית המשפט המחוזי, בהנחה שאכן מוצאו בתיק זה. לאור כל אלה, אין לייחס למסמך זה כל משמעות בערעור, וודאי שלא ניתן לבסס עליו את הערעור כולו. למעלה מן הנדרש, יצוין כי אף אם כל טענותיה של המערערת נכונות היו ואפילו היו החישובים אליהם היא מפנה כלולים בפסק הדין עצמו לא היה בטענותיה לגבי טעויות בחישוב הפיצוי כדי להצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הלכה היא כי בית המשפט שלערעור לא יתערב בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה אלא במקרים נדירים ומקרה זה אינו נופל לגדרם של אלה.   3. גם החריג לכלל לו טוענת המערערת אינו מתקיים במקרה זה. נראה כי טענתה של המערערת נסמכת על הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), למרות שהוראת חוק זו אינה מוזכרת בהודעת הערעור או בסיכומי המערערת. על פי הוראת סעיף 330, ועל פי הפירוש שניתן לה בפסיקה, מקום בו הפיצוי שנפסק לנפגע התובע נזקיו מצד שלישי "נבלע" כולו בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, זכאי הנפגע לקבל, בכל זאת, 25% מן הפיצוי. כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הפיצוי שנפסק למערערת נפסק לה כתוספת לתגמולים המגיעים לה מהביטוח הלאומי. המערערת טוענת, על-כן, כי היה על בית המשפט לפסוק לה פיצוי בגובה 25% מסך כל הפיצוי המגיע לה, כי בית המשפט לא עשה כן וכי לפיכך מתקיים בעניינה חריג המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. דין טענה זו, על נדבכיה, להידחות. ביסוד הטענה עומדת הנחתה של המערערת כי בית המשפט המחוזי קיבל את כל טענותיה בדבר גובהו של הנזק שנגרם לה. אם לא נניח כך הרי שממילא אין הפיצוי שקיבלה המערערת נופל בהכרח מאותם 25% המגיעים לה לפי הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי - בהנחה כי אלה אכן מגיעים לה - וממילא לא ניתן לומר כי הפיצוי שנפסק לה נמוך מסכום שנקצב על פי חוק. משניתן פסק הדין בעניינה של המערערת על דרך הפשרה, לא יהא זה מופרך להניח שבית המשפט המחוזי לא קיבל מלוא כל טענותיה של המערערת באשר לגובה הנזק. גם בשל כך, נשמטת ההנחה שביסוד טענתה של המערערת ועימה נשמטת, כאמור, הטענה כולה. התוצאה היא, איפוא, כי אין לומר שבית המשפט המחוזי פסק למערערת פחות מהמגיע לה לפי חוק, ואין כל בסיס או טעם לשינוי מסכום הפיצוי שנפסק.   הערעור נדחה. המערערת תישא בשכר טרחת בא כוחם של המשיבים בסכום כולל של 15,000 ש"ח.   ש ו פ ט   הנשיא א' ברק:   אני מסכים. ה נ ש י א   השופטת א' חיות:   אני מסכימה. ש ו פ ט ת     הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. פיצוייםתאונת דרכיםערעור