קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים 3% נכות בגין הגבלה קלה בתנועות: 1. התובעת ילידת שנת 1963 נפגעה בתאונת דרכים ביום 1/6/94. אין מחלוקת לגבי חבותה של הנתבעת עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה -1975. המחלוקת היחידה בין הצדדים הינה לגבי גובה הנזק לגביו הסמיכוני הצדדים ליתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 2. הפגיעה א. התובעת נפגעה בחזה, בעורף וע"ש גבי. למעט רגישות באיזור חוליות צוואריות 7-6- 5c היו כל הבדיקות תקינות והתובעת שוחררה מחדר מיון בהמלצה לצווארון ואנלגטיקה. ב. התובעת היתה בטיפול רפואי רצוף, אנלגטיקה, זריקות, פיזיוטרפיה ונעליים אורטופדיות. ג. התובעת טוענת לאי כושר של 106 ימים עפ"י תעודות מחלה המצורפות לסיכומי בא כוחה. התובעת היתה באי כושר רצוף עד יום 31/8/94 ומיום 22/3/95 עד 20/4/95. ב"כ הנתבעת כופר בקשר שבין תקופת אי הכושר שהחלה רק חצי שנה לאחר תום תקופת אי הכושר מיום התאונה לבין התאונה הנדונה. תעודות אי הכושר המתייחסת לתקופה זו אינה מציינת את התאונה אך מתייחסת לאותם ממצאים בגינם קיבלה תעודות אי כושר לאחר התאונה. לכאורה, זו שאלה רפואית שלא לי להכריע בה אך מתייתר הצורך לדון בה כיון שעפ"י טופס 106 לשנת 95' (נספח 34 לסיכומי התובעת) עבדה התובעת באופן מלא בחודשים ינואר עד מאי 95', משמע, גם בתקופת אי הכושר הנטענת ולאחריה. לאור האמור לעיל, היתה התובעת באי כושר כתוצאה מהתאונה במשך 3חודשים כפי שאף מאושר בטופס 106 לשנת 94' (נספח 33 לסיכומי התובעת). ד. ד"ר שטיינברג אשר נתמנה כמומחה מטעם ביהמ"ש קבע כדלקמן: "בבדיקתי לא מצאתי ממצאים קליניים, אולם, בתצלום הרנטגן קיימים ממצאים המעידים על חבלה צווארית. קיימת יישור הלורדוזה הצווארית (אשר לעיתים יכול להיות ממצא נורמלי בתצלום הצוואר) וההגבלה הקלה בתצלום עה"ש הצווארי בכפיפה לאחור. קרוב לודאי שהתובעת סובלת מכאב צווארי מלווה בהגבלה בתנועות בהתקפים ולא תמיד בבדיקה הקלינית במרפאות הרופאים ניתן לזהות את ההפרעה בתפקוד הצוואר. היות ובבדיקה הקלינית שלי וגם במספר ביקורים בקופ"ח לא נמצאו ממצאים או הפרעות בתנועה, במספר ביקורים אחרים ובתצלום הרנטגן קיימת הגבלה מסויימת בתנועות הצוואר ההגבלה הינה קלה וגם לא לכל הכוונים. לכן, אני מעריך את נכותה של התובעת לצמיתות ב- %.3". לא יכול להיות ספק כי לתובעת נכות המעוגנת בממצאים אוביקטיביים אך זו באה לידי ביטוי לא באופן שוטף ורצוף אלא רק בהתקפים ובאופן מוגבל ביותר. ה. "הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים, בהכרח, על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו. יש והפגיעה בגופו של הניזק אינה חמורה כלל אך בגללה אין הוא מסוגל עוד לעסוק במקצועו הקודם; ולהיפך, יתכן והפגיעה היא חמורה אך בכל זאת מסוגל הניזק להמשיך בעיסוקו ללא מגבלה". [ע.א. 646/77 לוי נ' עמיאל ואח' פד"י לב' (3) 589, 593] התובעת הינה ספרית במקצועה ויש להניח כי הגבלה בתנועות הצוואר עלולה להפריע לה בתפקודה אך מאחר ומדובר בהגבלה חלקית ובהתקפים בלבד, משמע, באין התקף אין כל הגבלה, אין לראות נכותה התפקודית כעולה על נכותה הרפואית. 3. נזקים מיוחדים א. הוצאות: 1) התובעת המציאה קבלות בגין הוצאות ניידות בסך 126.2 ש"ח. 2) התובעת המציאה קבלות על טיפולים רפואיים בסך 2504.4 ש"ח והוראת חיוב של קופ"ח מכבי ע"ס 240 ש"ח אלא שהוראות חיוב אלה חופפות לקבלות וע"כ זכאית התובעת להחזר הוצאות בסך -. 2504.4 ש"ח בלבד. ב. הפסד השתכרות בעבר: עפ"י תלושי השכר לחודשים 5/94- 1 היה ממוצע שכרה נטו של התובעת עובר לתאונה 2456.73 ש"ח ובערכם המשוערך -.096, 3 ש"ח. אי לכך הפסידה בתקופת אי הכושר - .288, 9 ש"ח. 4. הפסד השתכרות לעתיד א. למרות שלכאורה עפ"י חוות הדעת המומחה כמפורט לעיל אין הנכות תיפקודית כל הזמן ולא אמורה להשפיע על כושר ההשתכרות באופן קבוע טוען ב"כ התובעת כי עם שובה של התובעת לעבודה בתום תקופת אי הכושר לא יכלה לבצע מטלותיה כבעבר ועל כן שונו טיב עבודתה ואופיה והדבר התבטא אף בירידה ניכרת בשכרה הממוצע. ב"כ התובעת טוען לירידה של % 25 בשכרה עפ"י טופס 106 לשנת 95'. ב. לעומתו, תמה ב"כ הנתבעת על השנוי בעבודתה של התובעת, חולק על קיום קשר סיבתי כלשהו בין הירידה בשכרה לבין התאונה, חולק על הירידה בגובה % 25 ומצביע כי עפ"י תלושי השכר, להבדיל מטופס 106לא חלה כל הרעה בשכרה. ואכן ממוצע שכרה נטו של התובעת בחודשים 3- 95/1 (בלא לקחת בחשבון דמי ההבראה ששולמו ב- 3/95) היה 2633.95 ש"ח ומשוערך להיום -.025.63, 3 ש"ח. ג. בנסיבות אלה ולאור האמור לעיל הנני קובעת כי לא חלה ירידה בשכרה של התובעת לאחר התאונה, אין הצדקה או הצדקה הקשורה לתאונה להפסקת עבודתה לאור העובדה שעבדה בעבודתה כעובר לתאונה במשך כ- 9 חודשים מאז שובה לאחר תום תקופת אי הכושר ומאחר ומדובר בהתקפים בלבד בהם עלול להפגע כושר עבודתה נראה לי לנכון להעריך הפסדה בראש נזק זה באופן גלובלי בלבד בסך -.000, 10 ש"ח. 5. עזרה בבית א. לטענת ב"כ התובעת התובעת מנהלת משק ביתה בעצמה ולאור מגבלותיה היא מתקשה בביצוע העבודות כבעבר ובמיוחד עבודות הניקיון הקשות ועל כן מבקש לפסוק לה סכום גלובלי עבור העבר והעתיד. ב. אין ספק שבתקופת אי הכושר נזקקה התובעת לעזרה בניהול משק ביתה ובעת התקפים תתקשה לבצע עבודות מאמצות אך הסכום הנתבע נראה גבוה בנסיבות המקרה ונראה לי לנכון להעריכו ב-. 000, 10 ש"ח. 6. נזק שאינו נזק ממוני א. לתובעת שלא אושפזה נותרה נכות צמיתה בשיעור % 3 בלבד אך בא כוחה מבקש כי עפ"י הלכת ע.א. 146/87 כץ ואח' נ' רוזנברג פד"י מג (3), 421, אפסוק לה פיצוי בשיעור של % 10 מהסכום המקסימלי. אליבא דכב' השופט אור תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו - 1976: "חלה בכל מקרה שביהמ"ש סבור שאין בפיצויים על נזק לא ממוני המחושבים לפי תקנה 2(א) לענות על (או לכסות את) הנזק הלא ממוני שנגרם לנפגע. כך הוא כשנגרמים כאבים, צער וסבל או אובדן הנאה מסויים וכיוב' נזקים לא ממוניים, אשר אין בתקנה 2(א) כדי להוות פיצוי, שיהיה בו, לדעת ביהמ"ש "כיסוי" הולם לנזק הלא ממוני... אך תקנה 2(א) באה, עפ"י ניסוחה, להיות חריג למגמה הכללית המוצאת את ביטוייה בתקנה 2(א) כשהכוונה הגלומה בתקנה 2(ב) היא לאפשר פיצוי עפ"י שיקול דעת ביהמ"ש עד לסכום צנוע יחסית, כשאין לדעת ביהמ"ש, בסכום הפיצוי לפי תקנות 2(א) ו- 3לתקנות כדי להוות פיצוי נאות לנפגע". [שם בעמ' 426] לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק סטיה משמעותית מהפיצוי המגיע עפ"י תקנות 2(א) (2) ו- 3ולא שוכנעתי כי לא יהיה בפיצוי זה המגיע לסך 452, 3ש"ח כדי להוות פיצוי נאות לתובעת. 7. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: א. הוצאות ניידות -. 167 ש"ח; ב. הוצאות טיפולים רפואיים -.314, 3 ש"ח; ג. הפסד השתכרות בעבר -.288, 9 ש"ח; ד. הפסד השתכרות לעתיד -.000, 10 ש"ח; ה. עזרה בבית -.000, 10 ש"ח; ו. כאב וסבל -.452, 3 ש"ח; סה"כ: -.221, 3 6ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור % 13 בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום במלא בפועל. נכותתאונת דרכים