תאונת עבודה בחקלאות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה של חקלאי: א. מבוא: 1. התובע, פועל חקלאי במקצועו, נפגע בברכו ביום 25.1.95, עת עבד בביצוע פעולת ריסוס בפרדסי מושב רם-און באמצעות מרסס גב. הפגיעה אירעה עת נשא התובע על גבו מרסס, הכולל מיכל הנישא על הגב וצינור ריסוס המוחזק ביד (את מיכל הריסוס ניתן לראות בצילום המצוי במסגרת מוצג נ1/). 2. מלאכתו של התובע נעשתה כאשר התובע הילך בין השורות בפרדס, כשעל גבו מיכל ריסוס ואילו הצינור אחוז בידו כשהוא מניפו ימינה ושמאלה. על נסיבות נפילתו, העיד התובע לקונית: "שמתי את זה על הגב, אמר לי ללכת לחלקת האשכוליות לרסס, שם היו הרבה עשבים, הלכתי, התחלתי לרסס, פתאום אני רגלי שמאל נפלה אל תוך בור, ומתקן הריסוס עליי." (עמ' 4 שורות 1-2). יש לציין, כי איש לא היה עד לנפילת התובע. העד היחיד שהובא לעדות, דווקא מטעם הנתבעת, הינו רכז הפרדס של הנתבעת 1, מר דוד אברהם, אשר היה הממונה של התובע במקום העבודה. העד לא נכח במקום, אלא זומן על-ידי התובע באמצעות מכשיר קשר, ומצא את התובע כשהוא שרוע על הקרקע. העד אף לא ראה, לדבריו, כל בור. 3. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת עצם קרות האירוע. כן טוענת הנתבעת, כי גם אם נפגע התובע עקב נפילה במהלך עבודתו, הרי נפילה זו לא היתה לבור אלא על מהמורה בפרדס, ומכל מקום, אין המדובר בתאונה שנגרמה עקב אחריותם של הנתבעים עקב סיכון בלתי-סביר אשר המעביד יכול היה למונעו. ב. נפילתו של התובע: 4. כאמור, טוען התובע כי נפל לבור, שהיה בנתיב הליכתו בפרדס. לטענתו, הבור היה מוסתר על-ידי עשבים לחים, אשר גרמו להחלקתו לתוך הבור. מאידך, טוענים הנתבעים, כי בור כאמור לא קיים היה באזור הנפילה. 5. בעדותו ציין התובע, כי נפל לבור שעומקו כחצי מטר "ואולי יותר" (עמ' 4 שורה 8). כנגד זאת, הפליג התובע בעמקו של הבור עת נחקר על-ידי חוקר פרטי והגיע למעמקים של בין 1.20 מ' ל- 1.50 מ' (ר' תמליל השיחה בעמ' 5 ועמ' 6). פרט לתובע לא הובאו כל עדים אחרים אשר ראו את הבור. התובע העיד כי גם דוד אברהם ראה את הבור (ר' עדותו בעמ' 5). כאשר אומת התובע עם עדותו בפני החוקר, טען: "ת. לא מאמין, זה לא נכון. הוא בא אליי פעמיים, דיברתי איתו את האמת, ובפעמיים אילו אמרתי לו את האמת." (עמ' 6 שורות 28-29). העד דוד אברהם העיד כנגד התובע, בצורה ברורה, כי במקום הנפילה היו מהמורות ו"קוליסים" (תלמים הנוצרים על-ידי גלגל-רכב) של טרקטורים (עמ' 14 שורה 6), כאשר התלמים, עומקם היה כ- 30 ס"מ לערך, וכי לא היה כל בור במקום (שם, שורה 14). העד אף הוסיף, כי ראה את התובע שוכב ליד התלם (שם, שורה 21). מהודעתו המוקלטת של התובע בפני החוקר, ברי כי אכן התובע אמר לחוקר כי עומקו של הבור נע בין 1.20 מ' ל- 1.50 מ', כך שהכחשתו בעת העדות, לא היתה נכונה. 6. גם חוקר הביטוח, מר שלום רוזנברג, העיד לעניין זה כדלקמן: "ת. הנפגע טען לחבלה בברך שייתכן ומהאירוע, ייתכן מרקע קודם, אני לא יודע, זו הייתה טענתו אני לא מתמחה במישור הרפואי כל כך, הטענה השנייה הייתה נסיבות המקרה. בחקירה הראשונה הוא טען שנפל לבור בעומק של כמטר וחצי עומק הבור. בהמשך החקירה מאחר ונפילה לבור של מטר וחצי ניסיתי לדלות מי משך אותו מהבור ומאחר וראיתי את הפרדס ולא ראיתי בו בורות של מטר וחצי חזרתי על הנושא הזה איתו עוד פעם ואז למעשה הוא שינה את גרסתו ואמר שהוא החליק ברגלו לבור שהיו עליו עשבים או כאלה דברים, והוא אמר שהוא לא ראה וזו למעשה מהמורה ולא בור ויש הבדל." (עמ' 9 שורה 18 עד עמ' 10 שורה 3). דברים אלה תואמים אף את עדותו של מר דוד אברהם, והן את הקלטת דבריו של התובע. 7. מן הצילום נ1/ רואים אנו, כי למעשה, בשולי הפרדס היה קיים שביל עפר מחורץ בתלמים שיצרו כלי רכב חקלאיים. אף נראה כי הפרדס חרוש, כדרכם של פרדסים, על-ידי מחרשה שיצרה תלמים לא עמוקים בין שורות עצי הפרדס. בחינה מדוקדקת של עדותו של התובע מלמדת, כי התובע הילך עם המרסס בין שורות עצי הפרי כאשר בסיום כל שורה עבר על הדרך שלצד הפרדס, על מנת לעבור ולהיכנס לשורה הבאה. בעדותו בבית המשפט הסביר התובע, כי הבור היה בתוך הפרדס "בשבילים שם" (עמ' 6 שורה 17). ואילו בהודעתו לחוקר מסר העד, כי הפגיעה אירעה עת יצא מבין שורות הפרדס כדי לעבור משורה לשורה, כפי שמעיד תמלול ההקלטה בעמ' 5 החל משורה 13 ואילך. 8. כאמור בסיכומי הנתבעים, עדותו של התובע הינה עדות יחידה. לעדות זו, אין כל סיוע מכל מקור אחר. מאידך, קיימת עדותו של העד מר דוד אברהם, אשר מצא את התובע שרוע, כך שיש לקבל את עדותו של התובע לפיה נפל, כנכונה. עם זאת, אין לקבל את עדותו כאילו מוצב היה בור בדרכו. נראה, כי התובע מעד שעה שעבר מבין שורות עצי הפרדס אל הדרך, אשר היתה משובשת בתלמים שנחרצו על-ידי כלים חקלאיים. כעולה מן הצילומים, נ1/, אשר צולמו כשלוש שנים לאחר האירוע, נראה האזור כאזור חקלאי טיפוסי. בצילום לא נראים בורות ומכל מקום ספק אם ניתן לראותם בשנים לאחר האירוע. קיבוצם של הדברים הוא, שבעוד שקיבלתי את טענת התובע, כי אכן נפל ונחבל בדרכו - הרי החבלה לא נגרמה עקב נפילה לתוך בור נסתר, אלא עקב מעידה במקום בו השביל היה מחורץ בתלמים שנחרצו עקב מעבר כלי רכב. ג. אחריותו של המעביד לנזקי התובע: 9. לנוכח הקביעה העובדתית, כי התובע מעד ונפל עקב חריצים שנחרצו בדרך, יש לשאול האם נגרמה זו, בנסיבות אשר יש בהן כדי להטיל חבות על מעבידו. 10. אין חולקין על-כך, כי התאונה אירעה במהלך ביצועה של עבודה שגרתית בשירותו של הנתבע 1. לנתבע 1, כמעבידו של התובע, קיימת חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו, שלא יאונה להם כל רע במהלך ביצוע עבודתם. על-כן, השאלה אשר נותרה לבחינתי הינה, האם בנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה, יש מקום לקבוע כי הנתבע 1 הפר את חובת הזהירות הקונקרטית שלו כלפי התובע, באופן שיהא בו כדי להטיל עליו חבות נזיקית כלפי התובע. 11. בבואי לבחון את נסיבותיו של המקרה עליי לשאול עצמי, ראשית, האם תנאי הפרדס יצרו סיכון בלתי-סביר לעובדי הפרדס, שכן חובתו של המעביד הינה להנהיג שיטת עבודה אשר תשמור על העובד מפני סיכונים ותקלות, אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפות מראש (ר' ע"א 60/57 דויטש נ. פרנקו ואח', פד"י יא' 1529 בעמ' 1531). יש לזכור, כי שדות עיבוד חקלאיים ופרדסים, אינם שטחים סטרילים, העשויים משטחים ישרים, שאין בהם מהמורות ומכשולים בדרכי המהלכים בהם. מעצם טיבם וטבעם של שטחים חקלאים, שהם נחרשים במחרשות, מעובדים על-ידי כלי חפירה, חרוצים בתלמים, נפערים בהם בורות אשר נחפרו על-ידי אדם, או חיות השדה, כגון תנים ונברנים למיניהם, מונחים בהם צינורות השקיה, צצים בהם שורשים בולטים וכן מצויים בהם עוד מכשולים כהנה וכהנה. על-כן, כל אדם המהלך בשדות חייב לשמור רגליו מלכד בפחים יקושים אלה, המצויים בשדות, ולנקוט משנה זהירות בפסעו במשעולי השדה. המכשולים המצויים בשדה הינם מכשולים רגילים וסבירים, הידועים לכל, וכל אדם שעיניו בראשו, חייב להתבונן ולראות היכן יניח רגלו. 12. על-כן, בבוא בית-המשפט לבחון את השאלה, האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית של המעביד, עלינו לזכור את הכלל הבסיסי, כי חובתו של המעביד לדאוג לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. כפי שקבע בית-המשפט העליון בפסק-הדין המנחה בע.א. 371/90, סובחי נ. רכבת ישראל, פד"י מז' (3), 345, בעמ' 349: "7. חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת רשלנות (למשל, ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ. אמסלם, פ"ד לח (1) 72 (להלן - פרשת מלון רמדה שלום), וכך העוולה של הפרת חובה חקוקה (למשל, ע"א 165/73 עובדיה נ. יפו מור בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד כח (1) 348, בעמ' 351). אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית (ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, בעמ' 126), ולעתים מזומנות ניתקל בקיומו של DAMNUM SINE INJURIA". על-כן, אין לומר כי על הנתבעת 1 מוטלת היתה חובה מוחלטת למנוע כל סיכון. השאלה שעליי לבחון כאן, אינה האם אכן נקט נתבע 1 את כל האמצעים אשר ישמרו על התובע מפני כל סיכון - שאז ניתן לומר שהדרך היעילה והנכונה ביותר הינה, אולי, למנוע ממנו לעבור בשדה עיבוד חקלאי-טיפוסי, אלא האם נקט הנתבע 1 כל שסביר היה לעשות כדי למנוע את התרחשות התאונה (ר' ע.א. 559/77, למפרט נ. מדינת ישראל, פד"י לג' (3) 649, בעמ' 652). ואילו בפס"ד רמדה שלום, אשר הוזכר על-ידי כב' השופט חשין בפס"ד סובחי, נאמר, כי: "המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה...". (עמ' 76). צעדים סבירים אלה יינקטו על-פי מבחן הציפיות, המחייב הבחנה בין סכנה רגילה לבין סכנה בלתי רגילה. המעביד, אינו חייב למנוע מעובדיו כל סיכון וסיכון, אלא אך ורק אם אותם סיכונים, שניתן לצפות ממעביד סביר שימנע אותם תוך שימוש באמצעים סבירים (ר' דברי כב' השופט ת. אור בע.א. 8263/98, צים נ. בן מויאל, פד"י נה' (3) 663, 670, בעקבות ע.א. 250/64, לוגסי נ. שק"ם, פד"י יט' (1), 30, 32), שכן אפשרות של החלקה או נפילה תמיד קיימת, על-כן, "יהא זה בלתי אפשרי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא במקום חלק." (ר' פס"ד לוגסי, בעמ' 32). ואילו בפרשת סובחי, קבע כב' השופט חשין (בעמ' 350), כי יש לאפיין את הגורם המזיק (שם דובר גם כן בהחלקה - על פני בוץ), ולהבחין בין נוזל או חומר אחר המצוי באופן "טבעי" במקום התאונה, לבין חומר שהימצאותו אינה טבעית במקום. מקום שהחומר הינו טבעי במקום, נטיית ההלכה היא לסווגו כ"סכנה רגילה" - שהינה סבירה או צפויה, דהיינו: "סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה" - ובגינה מופטר המעביד. (ור' גם ע.א. 235/80, ממן נ. בית חולים פסיכיאטרי טלביה (לא פורסם), אשר קטע הימנו צוטט בסיכומי ב"כ הנתבעים, וכן בפס"ד סובחי). 13. אם נלך מן הכלל אל הפרט, הרי משאפיינתי את אופיו של מקום התאונה, כשדה עיבוד חקלאי רגיל שאינו סטרילי, אלא עשוי תלמים תלמים, ושאר מהמורות שדרכן להימצא בשדה, הרי יש לומר מעתה, כי מצבו של המקום מהווה משום סכנה רגילה. כל אדם רגיל וסביר, אשר דרכו להלך בשדה, אמור לצפות, מעצמו, כי הוא עלול למעוד או להחליק וליפול בהלכו בשדה מעין זה. לא אדע, אילו אמצעים סבירים יכול לנקוט מעביד, השולח פועל לשדה, על-מנת למנוע את קיומו של סיכון סביר זה. 14. מעבר לדרוש אציין, כי גם לו מוכח היה לפני כי בפרדס היה מצוי בור כלשהו, הרי עדיין מסופק אנוכי, אם הייתי קובע כי בור זה מהווה סיכון בלתי-רגיל, היוצר סכנה בלתי-צפויה, אשר המעסיק מחויב למנעה. אולם, לנוכח קביעתי דלעיל, רואה אנוכי פטור מלדון בשאלה זו. ד. סוף דבר: 15. לנוכח האמור לעיל קובע אנוכי, כי הנתבע 1 לא הפר את חובת הזהירות שלו כלפי התובע. מעידתו של התובע אירעה כתוצאה מסיכונים רגילים וסבירים שהתקיימו בזירת העבודה, ועל-כן, אין להטיל כל חבות על המעביד בגין נזקיו של התובע. על-כן, התביעה נדחית. בנסיבותיו של המקרה, לא אשית על התובע הוצאות. חקלאותתאונת עבודה