קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על פרסום תמונה בעיתון: 1. בפני תביעה לפיצויים עפ"י חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") וכן בגין פגיעה בפרטיות, בגין פרסום תמונתו של התובע בעיתון הנתבע 1 (להלן: "העיתון") ובגין הכיתוב שנלווה לאותה תמונה. הנתבע 2 הינו העורך הראשי של העיתון והנתבע 3 הוא הצלם שצילם את התמונה. המדובר בתמונה שפורסמה בעיתון ביום 19/11/04, בה נראה התובע יושב על כסא בחצר, ראשו מורכן כמנמנם ומתחתיה הופיע הכיתוב "X באה המנוחה לייגע". כן נכתבו בעמ' הסמוך לעמוד בו פורסמה התמונה, בין כותרות משנה המשקפות את האמור באותו עמ': "העו"ד שנרדם" ובפיסקת הכיתוב: "ועוד אחד שלא עמד בשינה הוא עו"ד X שנתפס תופס תנומה סמוך לגן ילדים בעיר, נומה נומה "ההה". 2. לטענת התובע, צולם בשטח מגודר המוחזק ע"י עמותה פרטית שהתובע הינו המנכ"ל של אותה עמותה. בסיכומיו הפנה התובע לעדויות אשר, לטענתו, עלה מהן כי המדובר בשטח מגודר עם שערים וכי נדרש אישורו לעשות שימוש במקום. התובע טען, כי העובדה שהתקיים ארוע בסמוך והתובע אישר לבאי אותו ארוע לעשות שימוש במתחם, לא הפכה את המתחם למקום ציבורי. לאור האמור, טען התובע, כי היתה פגיעה בפרטיותו, עת צולם בשטח פרטי, תוך חריגה מהרשות שנתן לעשיית שימוש בשירותי המקום. בנוסף, טען התובע, כי בתמונה, ובמלל שנלווה לה, היה משום לשון הרע וכי לאחר הפרסום, הוטרד ונשאל ע"י אנשים שאלות מטרידות (כגון המפורט בסעיף 5 לכתב התביעה: כיצד קרה שהוא ישן ברחוב) התובע טען, כי היה בפרסום משום לשון הרע, במיוחד שעה שהוא נמנה על המגזר החרדי והפרסום הסב לו נזק, הן בקהילה המקומית והן בקהילה האזורית בתחום תפוצת העיתון. בסיכומיו הפנה התובע גם לכך שהנתבעים 1, 2 לא הגישו תצהיר עדות ראשית מטעמם, אלא רק נתבע 3. 3. לטענת הנתבעים, צילום התובע נעשה ברשות הרבים. הנתבעים טענו כי ביום בו צולמה התמונה (8/11/04), נערך בסמוך לגן הילדים בו צולמה התמונה, טקס הנחת אבן פינה של מכללת תל חי (להלן: "הטקס"). לטענת הנתבעים, העמותה שהחזיקה במתחם הגן, נתנה רשות כי ציבור המוזמנים, אשר מנה מאות מוזמנים, יוכל להיכנס למתחם. לטענת הנתבעים, במועד הצילום, שערי המתחם היו פתוחים ומוזמנים רבים עברו בשטח, אשר ממילא שימש כמקום פעילות לילדים וגם אלמלא הטקס, היה בגדר רשות הרבים. הנתבעים טענו, כי אין כל פסול בתנומה בגינה ולא היה בצילום, או בכיתוב, כדי לבזות, להשפיל, או לפגוע בשמו הטוב של התובע. לחילופין, טענו הנתבעים, להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ובחוק הגנת הפרטיות. מטעם התובע העידו התובע ואשתו. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 3 וכן מר פרוחי - איש התחזוקה של מכללת תל-חי ומר קדוש - מנכ"ל עיריית קריית שמונה בזמנים הרלבנטיים. דיון 4. בראשית הדברים אציין כי דיון ההוכחות בתיק התקיים בפני כב' השופטת סמסון, אשר לאחר סיום הוכחות ובטרם ניתן פסק דין, פרשה לגמלאות. עוד יובהר כי בהחלטתה מיום 9/9/11 למתן פסק הדין בהעדר סיכומים (החלטה אשר בוטלה לאחר מכן בכפוף לתשלום הוצאות), הביעה כב' השופטת סמסון דעתה כי בקשות התובע (להארכת מועד להגשת סיכומיו) נועדו להעביר את הדיון בתיק למותב אחר בשל אי שביעות רצונו של התובע מהחלטותיה ומודעותו לפרישתה מכס השיפוט. זאת ועוד, המדובר בתביעה שהוגשה ב-1/05, דהיינו, לפני כ-7.5 שנים וכאמור, לאחר שנים רבות, הסתיים הבירור בה והיא עומדת בפני מתן פסק דין. לאור האמור, הן משיקולי יעילות והן לאור העובדה שכבר ניתנו בתיק החלטות רבות (גם במהלך ההוכחות) ע"י כב' השופטת סמסון (ואין מקום שבשל השתהות התובע בהגשת סיכומיו עד לפרישת המותב הקודם, יפתח פתח לשמיעה מחדש של הראיות), הוריתי בסיפא להחלטתי מיום 14/12/11, כי הדיון יימשך מהשלב אליו הגיע. בענין זה ראה תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, על פיה כשנמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר להמשיך מהשלב בו הפסיק קודמו ולנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותם. יחד עם זאת, ולאור העובדה כי העדויות לא הושמעו בפני, מובן כי הכרעתי כמפורט להלן לא תושתת על התרשמות ממהימנותם של העדים, אלא על ההלכה הפסוקה תוך בחינת העדויות שהוצגו ונרשמו בפרוטוקול. 5. פגיעה בפרטיות? סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן" החוק") קובע: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". עיון בטענות התובע מעלה, כי הפגיעה בפרטיות נטענת ביחס לפרסום תמונתו ברשות היחיד וכן הטענה שפרסום התמונה גרם להשפלתו וביזויו. סעיף 2 לחוק קובע: פגיעה בפרטיות היא אחד מאלה: .... (3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד; (4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו; .... (6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח; האיסור על פגיעה בפרטיות נועד להגן על הזכות ל"היעזב במנוחה" וראה בענין זה דברי כב' הנשיא ברק בבג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי (מיום 14/5/06): "הזכות לפרטיות כמו הזכות לכבוד האדם, אליו היא קשורה בקשר הדוק, מבוססת על האוטונומיה של הפרט... בכל הנוגע לביתו של אדם, הפרטיות מבטיחה את זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדלת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ. ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו, לפיתוח האוטונומיה של הרצון הפרטי שלו... מבחינה זו, הזכות לפרטיות נועדה, על כן, להבטיח כי אדם לא יהא שבוי בביתו, ולא יהא אנוס לחשוף עצמו בביתו להפרעות שאין הוא רוצה בהן. בכך מהווה הזכות לפרטיות את תחילתה של החירות... הזכות לפרטיות מותחת את הקו בין הפרט לבין הכלל, בין "האני" לבין החברה. היא משרתת מתחם אשר בו מניחים את הפרט לנפשו, לפיתוח "האני" שלו, בלא מעורבות של הזולת" (פרשת דיין, עמ' 470, 471)". לאור האמור, כאשר המדובר בצילום ברשות היחיד, תהיה בכך בכל מקרה פגיעה בפרטיות (סעיף 2(3) לחוק) ואולם, פרסום צילום במקרים שאין המדובר בצילום ברשות היחיד, תהיה פגיעה בפרטיות רק בנסיבות בהן יש בפרסום להשפיל, או לבזות (סעיף 2(4) לחוק) במקרה דנן ולאחר עיון בתמונה ובעדויות, שוכנעתי כי אין המדובר בצילום התובע כשהוא ברשות היחיד ואף לא ניתן לקבוע כי הפרסום עלול היה להשפיל או לבזות את התובע. 6. הקביעה האם המדובר ברשות היחיד, או ברשות הרבים נעשית בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. כך לדוגמא בת"א (חי) 10486/02 מזרחי נ' עיתון ידיעות ואח', נקבע כי חדר הלבשה של קבוצת כדורגל אינו יכול להיחשב "רשות היחיד" במיוחד כאשר נערכת חגיגת עלייה לליגה. גם בת"א (ת"א) 14726/05 אדלמן יוסף ואח' נ' חברת רייטינג בע"מ, נקבע כי צילום במועדון בת"א הוא צילום במסגרת ארוע פומבי. לעומת זאת, במקרה אחר של צילום בחתונה, עת התברר כי הוזמנו אורחים ספציפיים בלבד, כשבכניסה לארוע הוצבה שמירה לשם הגנה על פרטיות המוזמנים (ואף לפי גירסת הנתבעים שם, היה קושי בעקיפת עמדת השמירה), נקבע כי המדובר בצילום ברשות היחיד (ת"א (טבריה) 1659/06 ש' מגורי ואח' נ' לוי ואח' ). מאידך, בת"א (ת"א) 47047/07 שרצר נ' סמירה, נקבע כי בחתונה מתוקשרת, עם אורחים רבים ומצלמות רבות ומשלא דובר "בהסתננות" של צלם בעורמה לצורך השגת תמונות, הרי אין המדובר בצילום בארוע פרטי (ערעור על פס"ד זה נדחה). הנה כי כן, בשני מקרים של צילום בחתונה ניתנו הכרעות שונות והקביעה הינה תלויית נסיבות ספציפיות. אמנם רשות היחיד אינה כוללת רק את ד' אמות ביתו של הנפגע. יחד עם זאת יש להידרש בכל מקרה לנסיבותיו. במקרה דנן, שוכנעתי כי המקום בו צולם התובע לא היווה "רשות היחיד": לטענת הנתבע 3, אשר לא נסתרה, שכן התובע לא ידע לאשר או לשלול את מועד צילום התמונה ("אם אתה שואל אותי אם יכול להיות שצולמתי בזמן הטקס, אז אני אומר שהכל יכול להיות" - עמ' 5 שורה 5-6), צולמה התמונה ביום הטקס. כפי שיפורט, בהתאם לכל העדויות שהוצגו, ביום זה, היתה הכניסה לחצר בו צולמה התמונה פתוחה וללא כל ביקורת על הנכנסים. זאת ועוד, מסתבר כי גם בימים אחרים, לא היה מדובר במתחם סגור אשר הכניסה אליו מוגבלת ומבוקרת. אין ספק וגם התובע הודה (עמ' 4 שורות 11-12) כי מדובר במתחם המצוי בבעלות העירייה. בעבר הופעל במתחם ביה"ס וחלק מסויים ממנו נמסר על ידי העירייה לשימוש העמותה המפעילה במקום גן ילדים. בענין זה ראה תצהירו של מנכ"ל העירייה על פיו המדובר בשטח ציבורי כשלעמותה ניתנה רשות לעשות שימוש בחלק ממנו וכי לאור הטקס אף התיר לעשות שימוש חופשי במתקני ביה"ס, השערים היו פתוחים ולא היה במקום כל שלט, או סימן כאילו המדובר בשטח פרטי, או שהכניסה אליו אסורה. גם הנתבע 3 וגם מר פרוחי העידו שהכניסה למתחם היתה פתוחה לרווחה. עפ"י תצהיר מר פרוחי, לעובדי המכללה הותר לעשות שימוש במתקנים גם במהלך ההכנות לארוע ובמשך 10 ימים עבדו במקום, נכנסו ויצאו ללא הגבלה. שלושת העדים מטעם הנתבעים העידו, כי המדובר היה במתחם פתוח לרווחה ללא כל שילוט המסמן כי מדובר בשטח פרטי וללא כל הגבלה על כניסה חופשית לשטח. אין בעובדה שהתקבלה מראש הסכמת התובע לעשות שימוש בשירותים בזמן הטקס, כדי לתמוך בטענת התובע כי מדובר בשטח פרטי. אין חולק כי באותו חלק של המתחם הפעילה העמותה גן ילדים. משכך, שעה שמדובר בטקס עם מאות מוזמנים, אך טבעי הוא שכניסה של אנשים רבים בשעות הבוקר למתחם על מנת להשתמש בשירותים, מצריכה הודעה מוקדמת ואף קבלת אישור. אולם, אין בכך כדי להגדיר את המקום כרשות היחיד. התובע הודה כי ביום הארוע, ההנחיה היתה כי השער ישאר פתוח (עמ' 5 שורה 25) ואף הודה כי למתחם אין שומר, או שלט "שטח פרטי" (עמ' 6 שורות 7-8), אלא שלטענתו בדר"כ היו שערי המתחם נעולים. בענין זה עומדת מול עדותו של התובע עדות הנתבע 3, על פיה גם בזמנים אחרים בהם הגיע למתחם, השער היה פתוח לרווחה ללא כל שומר בכניסה וראה בענין זה התמונות - נספח ג' לתצהירו המעידות כי השער היה פתוח גם בזמנים אחרים. בהתאם לעדות התובע ( (עמ' 7 לפרוטוקול) למעשה הכניסה למתחם בו צולמה התמונה הינה רק דרך השער הראשי, אלא שהתובע לא המציא כל עדות מטעמו כי שער זה נעול בדר"כ. נטל ההוכחה מוטל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". במצב דברים בו מול עדותו היחידה של התובע כאילו בדר"כ השער היה נעול, ניצבת עדות הנתבע 3, אשר אף צרף תמונות מהם עולה כי השער פתוח, לא הרים התובע את נטל ההוכחה המוטל עליו בענין זה ולא ניתן להעדיף את גירסתו דווקא. התובע לא הציג כל עדות נוספת (כגון של הגננת בגן, או מי מעובדי הגן), לא הציג כל תמונות אשר יעידו כי השער בדר"כ סגור. לפיכך, גם אם היה התובע מצליח להוכיח (ולא כך הוא), שהתמונה לא צולמה ביום הטקס (במהלכו אף לגישתו, השער היה פתוח לרווחה), לא הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכיח כי המדובר ברשות היחיד. טענת התובע בסיכומי תשובתו, כאילו לא אוזכר בעיתון כי מדובר היה בצילום במהלך הטקס, אינה רלוונטית לשאלה האם התמונה צולמה במתחם היחיד,אם לאו. גם אם הדברים לא צויינו בעיתון, הרי ששוכנעתי כי לא היה מדובר בצילום התובע ברשות היחיד. 7. האם היה בצילום להשפיל או לבזות את התובע - עיון בתמונה מעלה, כי אין בה כל דבר העלול להשפיל את התובע או לבזותו. בכתב התביעה טען התובע, כי לאחר פרסום הצילום נשאל האם הוא ישן ברחוב, או כאילו, לאור הציבור החרדי אליו הינו משתייך, יש בצילום כדי להשפילו. בענין זה אינני מקבלת טענת התובע. אינני סבורה כי אדם סביר, או אדם דתי או חרדי סביר, המעלעל בין דפי העיתון ורואה במדור רכילותי אדם יושב על כסא בחצר גן ונראה כמנמנם, יבוז לאותו אדם. ראה דברי ביה"מ בת"א 10486/02 (אוזכר לעיל) על פיהם, בהצעת החוק היתה דרישה מתונה יותר והסתפקו במונח של "מבוכה" שנגרמה לנפגע כתוצאה מתצלומו ברשות הרבים. אולם, בחוק עצמו לא התקבל המונח "מבוכה" וכדי שיהיה בפרסום משום פגיעה בפרטיות, יש צורך ב"השפלה" או "ביזוי. המונחים "השפלה" ו"ביזוי" מופיעים אף בחוק איסור לשון הרע, בהגדרת "לשון הרע" ונראה כי ניתן ללמוד משמעותם גם מחוק זה. המבחן הוא מבחן אובייקטיבי ופרסום ייחשב כ"מבזה" או "משפיל", רק אם ייתפס ככזה ע"י כלל החברה" (ת"א 10486/02 אוזכר לעיל) שם הוכר באותו מקרה צילום כמשפיל, שעה שהמצולם צולם כמעט במערומיו). בענין זה ראה גם רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן פד' נ"ט 5546 בסעיף 42 לפסק הדין, שם נקבע כי הפרוש הנכון לסעיף 2 (4) לחוק, הינו פירוש מצמצם וכי האיסור יחול רק על פרסום תצלומים אשר טבוע בהם, כשלעצמם, פוטנציאל השפלה, או לעג בנסיבות העלולות להביא למימוש של פוטנציאל זה. מוכנה אני לקבל כי צילום נחשב כמשפיל, גם אם נחשב ככזה ע"י מגזר מסוים, אך בוודאי שאין די בתחושה סובייקטיבית שאינה סבירה. גם בציבור החרדי אין בצילום אדם המנמנם על כסא בחצר, כדי להביא לביזוי, או השפלה. גם הציבור החרדי לא יסיק מתמונה כגון דא, כי לאדם המנמנם על הכסא, אין בית או מקום לישון (ודוק, התובע אף לא שוכב על הכיסאות אלא רק יושב וראשו שמוט כמנמנם). 8. התובע לא טען לפגיעה בפרטיות עפ"י סעיף 2 (6) לחוק וכאילו תמונתו פורסמה לשם ריווח, ואולם, על מנת תנוח דעתו, אציין בתמצית כי גם עפ"י סעיף זה, לא מצאתי פגיעה בפרטיותו. לא הוכח כי הפרסום נעשה לשם ריווח וכבר נפסק כי אין די בעצם הפרסום בעיתון, אלא יש להוכיח מאפיינים עסקיים החורגים מאלה של תמונות המתפרסמות במהלכו הרגיל של העיתון למטרות ציבוריות, אינפורמטיביות או חדשותיות. 9. בנוסף לכל האמור אציין, כי גם אם נגרמה לתובע פגיעה מסוימת כתוצאה מהצילום (אשר אינה עולה על מבוכה), הרי בנסיבות הענין, מדובר בפגיעה קלה שאין בה ממש. לפיכך ובהתאם לסעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, אין בפגיעה זו בכל מקרה, עילה לתביעה עפ"י החוק. 10. האם היה בתמונה ובמלל משום לשון הרע? - אין ספק כי במקרה דנן המדובר ב"פרסום", לפיכך יש לבחון, האם יש בדברים משום "לשון הרע" כהגדרתה בחוק. על פי סעיף 1 לחוק - לשון הרע הינו דבר שפירסומו עלול להשפיל אדם בפני הרבים או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או ללעג, או דבר שעלול לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו, או דברים העלולים לפגוע באדם, במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. המדובר במבחן אובייקטיבי - מה היא המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל. אין חשיבות לשאלה הסובייקטיבית, מה היתה כוונת המפרסם מחד, או הבנת הנתבע בפועל מאידך (ראה דברי השופט מלץ בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מ"ג (2) 333 וכן ע"א 466/86 טאהה נ' דבוריאן פ"ד ל"ט (4) 734: "המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להיות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי מהותי לאמור: לא קובע מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדברים שבאותו פרסום..." כפי שפורט לעיל, אינני סבורה כי היה בפרסום התמונה לבזות, או לעורר לעג כלפי התובע. גם במלל שהובא בסמוך, לא מצאתי משום לשון הרע. כאמור, המבחן הינו אובייקטיבי. אין די בתחושת אי נוחות על מנת שניתן יהיה לקבוע כי המדובר בלשון הרע. על מנת שהתביעה תתקבל, יש לקבוע כי הקורא הסביר במדור הרכילותי בו פורסמה התמונה הקורא את המלל - ("בוקובוזה באה מנוחה ליגע" או כי :התובע "נתפס תופס תמונה סמוך לגן ילדים בעיר", בצירוף המילים: נומה נומה "ההה" וכן "העו"ד שנרדם"), יחוש בוז, או שנאה, או ביזוי, או לעג, כלפי התובע. סבורתני שלא ניתן להגיע לידי קביעה כגון דא. בענין זה מצאתי גם ממש בהערת הנתבעים בסיכומיהם כאילו במילים "באה מנוחה לייגע", יש דווקא כדי להציג את התובע באור חיובי של עו"ד עסוק הנאלץ להסתפק ב"תפיסת תנומה". אם לא די בכך וכאמור, המדובר במדור רכילותי בו הובאו קטעים רכילותיים קצרים וביניהם המלל כאמור. גם אם המדובר במלל ברמה נמוכה של פרסום, או בתמונה ומלל חסרי טעם, עדיין לא מצאתי בהם משום פגיעה בשמו הטוב של התובע ומשום לשון הרע. עיינתי בסיכומי התשובה של התובע בהם נטען בסעיף 13 כי מתפללי בית הכנסת בו הוא מתפלל לא התייחסו לדברים בקלילות אלא ברצינות ובדאגה. אולם,כאמור,עפ"י הדין בחינת הפרסום אמורה להיעשות בהתיחס לקהל הסביר הקורא במדור מסוג זה. סבורתני כי קהל הקורא במדור רכילותי מהסוג הנידון (לרבות קהל דתי), לא יראה בפרסום השפלה, או ביזוי, אלא ידיעה רכילותית בעלת גוון הומוריסטי המקובל במדורים מסוג זה. גם אם מי מבאי בית הכנסת בו מתפלל התובע חש אחרת בעת קריאת המדור, אין בכך כדי להביא לקבלת תביעתו ולטענה כי כך הצטיירו הדברים בעיני הקורא הסביר של מדורים מסוג זה. בענין זה ראה דברי כב' השופט סולברג בת"א 23028/00 (שלום-י"ם) סאסי בונה לי בית בע"מ נ' רשת שוקן בע"מ (לא פורסם) כי כשעסקינן במדור ספורט של עיתון מקומי: "יש... לבוא בנעליהם של אותם חובבי ספורט, קהל היעד של המדור, ולבחון מנקודת מבטם שלהם, את הפרסום הנדון. קוראי מדור הספורט, בקיאים בהוויה המיוחדת לו. ממאפייני הז'רגון המקובל במדורי הספורט, שנכרכים בו יחדיו עובדות והערכות, מציאות ודמיון, דברי חוכמה ודברים של הבל. מתובלים בו גוזמאות לרוב, גסויות, דימויים מעולמות אחרים, הומור, צעקנות, וולגריות וצבע". וכן ראה ת"א (ת"א) 59627/06 יונתן ריבה נ' בוצ'צו: "אינני סבור כי פרסומים הומוריסטיים באים בגדרו של חוק איסור לשון הרע, גם אם יש בהם כדי להעליב, שכן הקורא פרסומים כאלה מבין היטב כי מדובר בכיתוב הומוריסטי ומתייחס אליהם בהתאם". ראה לענין זה את ע"א 4534/02 - רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, 567-568 (2004), שם נפסק כי: "מבחינה פרשנית, המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של "שוק רעיונות" חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על מנת ליצור דיון ציבורי... מטבע הדברים, סאטירה נוקטת לשון הגזמה, ונעזרת באמצעים אמנותיים כגון משל, אליגוריה ומטאפורות בוטות... החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש במידת מה, כיון שהקורא הסביר מבין שייחוס תכונות נובע מהתרשמות של המפרסם ואינו אבסולוטי". על כן: "אם כך, בעת ניתוח פרסום, יש לעמוד כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר מדובר בביטוי ציורי, סאטירי או פרודי, משימה זו מורכבת. מטבע הדברים, ביטויים אלה נעזרים בלשון ציורית, במוטיבים, בהגזמה ובעיוות המציאות עד כדי גיחוך. פירוש מילולי של הביטוי יוביל למסקנות מוטעות, כיוון שהוא מפשיט מן הביטוי את אופיו המטאפורי... לכן , יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרן תוך התחשבות באופיו של הז'אנר, ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. יחד עם זאת, כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" . (הדגשה שלי - ר.א.) בכל מקרה וכפי שאף נפסק שם, גם אם היה בפרסום משום זוטי דברים של לשון הרע (ואף זוטי דברים אין כאן כאמור), הרי שבנסיבות הענין, בשים לב למדור בו פורסמו המלל והתמונה, מדובר במעשה של מה בכך. ראה בענין זה בסעיף 4 לפקודת הנזיקין (נ.ח) הקובע כי לא יראו כעוולה, מעשה שאדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך. סעיף זה חל על חוק איסור לשון הרע מכוח סעיף 7 לחוק זה. לאור כל האמור,גם אם היה בתמונה ובמלל משום טעם נפגם אשר גרם למבוכה לתובע,אין בדברים משום לשון הרע, או פגיעה בפרטיותו. באשר לטענת התובע בסעיף ה' לסיכומיו בדבר העדר תצהירים מטעם נתבעים 1-2, הרי שהטענות כבר הועלו ונדחו. ראה החלטותיי מיום 5/6/11, 11/3/12. לאור כל האמור, התביעה נדחית. בנסיבות הענין ולאור ההוצאות שכבר חוייב בהם התובע בגין ביטול פסק הדין שניתן בהעדר סיכומיו, יישא התובע בהוצאות הנתבעים לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ בלבד. פרסוםעיתונותהגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיות