סוגיית אחריות חולה נפש בנזיקין היא שאלה סבוכה הכרוכה בדיון בעקרונות המשפט בכלל ועקרונות האחריות בדיני הנזיקין בפרט. המחוקק בישראל בחר להתעלם כליל מהשאלה ובפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין), כמו גם בשאר החקיקה האזרחית אין כל התייחסות לאחריותם בנזיקין של לקויי הדעת. פקודת הנזיקין קבעה פטור כללי מאחריות בנזיקין לקטינים שגילם פחות מ-12 שנים (סעיף 9 לפקודת הנזיקין) וזאת ללא כל קשר ליכולתם להבין את טיב מעשיהם ולגבש את היסוד הנפשי הנדרש לביצוע עוולה. אין הוראה דומה ביחס ללקויי דעת וניתן לכאורה לטעון כי הענקת פטור לקטינים בלבד מלמדת כי המחוקק סבר כי אין מקום להענקת פטור למי שביצע את העוולה בשל ליקוי דעת. אחריותו הפלילית של לקוי הדעת זכתה לעיגון חקיקתי בהוראת סעיף34ח לחוק העונשין, תשל"ז-1977 הקובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה". ניתן כמובן לטעון כי הימנעות המחוקק מקביעת הוראה דומה בפקודת הנזיקין מלמדת על רצונו שלא ליתן כל פטור מאחריות בשל מחלת נפש אך דומה שהדבר אינו כה פשוט. פרופ' י' אנגלרד בחיבורו "יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית דן בסוגיות האחריות בנזיקין של לקויי הדעת וסוקר את ההלכות במשפט האנגלי. לפי דברי פרופ' אנגלרד, הסתמנו במשפט האנגלי שלוש גישות; האחת, אשר הובעה על-ידי השופט דנינג בפרשת White v. White (2000) גורסת כי אדם יהיה אחראי בנזיקין, אף אם, כתוצאה ממחלת נפש, אין הוא יודע את מהות מעשהו או את טיבו המוסרי, הואיל ולדעת השופט דנינג רעיון הפיצוי ולא רעיון האשמה הוא המונח ביסוד האחריות בנזיקין. הגישה השנייה גורסת כי יש להפעיל מבחן אחיד בפלילים ובנזיקין ולפטור כל מעוול הפטור מאחריות פלילית בשל מצבו הנפשי בעת ביצוע העוולה. הגישה השלישית, שהיא גישת ביניים, גורסת כי אחריות בנזיקין תוטל על לקוי הדעת כאשר מתמלא היסוד הנפשי הדרוש לגיבוש העוולה, גם אם יסוד זה נובע ממצבו הנפשי, אך יהיה פטור מחבות נזיקית בגין פעולות אשר נעשו כתוצאה מאוטומטיזם. גישתו של לורד דנינג שלפיה אדם חייב בנזיקין על סמך עיקרון הפיצוי גם ללא אשמה, מטילה למעשה אחריות מוחלטת בגין כל העוולות. גישה זו נדחתה על-ידי המחוקק הישראלי שכן פקודת הנזיקין מבוססת על עיקרון האשם. אחריותו של מזיק לנזק שגרם בהתנהגותו מותנית בכך כי יוכח אשם, דהיינו התנהגותו ממלאת את יסודות העוולה לרבות היסוד הנפשי הנדרש בעוולות השונות. הגישה השנייה, אותה הביע השופט Esher בפרשת Henbury v. Henbury Lordesher (1892) גורסת כי מן הדין להפעיל מבחן אחיד בפלילים ובנזיקין, היינו את כללי M’Naughten. על-פי גישה זו די בכך כי המעוול פטור מאחריות בפלילים בשל מחלת נפש כדי לפוטרו גם מאחריות בנזיקין. לטענת הנתבע בסיכומיו, יש לאמץ מבחן זה, כפי שזה אומץ בפסיקה האמריקנית בעת האחרונה ולקבוע כי אין להטיל אחריות פלילית או אזרחית כשהמעשה הנדון נבע ממחלת נפש אשר מנעה מהאדם להבין את טיבו של המעשה שביצע או כאשר מחמת מחלת הנפש נשללה מהאדם היכולת לשלוט על מעשיו. בדיקת הפסיקה האמריקנית בשנים האחרונות מעלה כי ישנן שתי גישות מרכזיות. הגישה האחת גורסת כי אין להטיל על חולה הנפש אחריות בנזיקין אף אם פגע באדם פגיעה מכוונת בעוד הגישה האחרת מטילה אחריות בנזיקין על פעולות מכוונות של חולי נפש אף אם כוונתם נבעה מההפרעה הנפשית ממנה הם סובלים. בסיכומיו מפנה הנתבע למספר פסקי-דין, ביניהם פסק-דין State Farm Fire & Casualty Co. v. Wicka (1991) שם נקבע כי תנאי להתגבשות כוונה לגרום לפגיעה גופנית הוא כי הכוונה נבעה מרצונו החופשי של התוקף. בית-המשפט קובע כי כאשר רצונו החופשי של האדם מושפע ממחלת נפש, אין מדובר ברצון חופשי ואין להטיל עליו אחריות למעשהו. החלטת בית-המשפט התייחסה לפרשנות חריג לפוליסה ולפיו המבטח אינו חייב בתגמולי ביטוח כאשר המבוטח גרם נזק מכוון. בפסק-דין Anicet v. Gant (1991) נפסק כי מקום שאין אשם בשל מחלת נפש אין אחריות בנזיקין (בעמ' 4 לפסק-הדין). לעומת פסקי-הדין הנזכרים, בפסק-דין Johnson v. Insurance Co. of No. America (1986) שאף הוא מוזכר בסיכומי הנתבע, נקבע כי כאשר אדם יורה באדם אחר בעת היותו חולה נפש, אולם מתוך כוונה לפגוע בו, חברת הביטוח פטורה מלפצות את הנפגע שכן מדובר בנזק אשר נגרם בכוונה תחילה. לגישת בית-המשפט אין סתירה בין היותו של האדם לאו בר-עונשין בפלילים לבין יכולתו לגבש כוונה השוללת ממנו או מהניזוק את הכיסוי הביטוחי (בעמ' 5 לפסק-הדין; השופט ג'ונסון מסתייג מעמדה זו בדעת מיעוט). בפסק-הדין Polmatier v. Russ (1988) מפרט בית-המשפט את שיקולי המדיניות המשפטית העומדים מאחורי הכלל שלפיו יש לחייב אדם לאו בר-עונשין בנזיקין: (1) כאשר יש לבחור מבין שני אנשים חפים מפשע מי יישא בנזק, זה שגרמו צריך לשאת בנזק. (2) בהטלת אחריות בנזיקין יוצרת החברה תמריץ למשפחתו של חולה הנפש לשמור שלא יפגע באחרים. (3) מדיניות הטלת האחריות יוצרת תמריץ שלילי לאנשים אשר גרמו נזקים ועשויים לנסות ולחסות שלא כדין תחת ההגדרה של חולי נפש (ראה גם Goff v. Taylor (1983)). בדין האנגלי מקובלת היום הילכת פסק-הדין Morris v. Marsden (1952), שלפיה אדם יחוב בנזיקין, אף אם הוא לוקה בנפשו, כל עוד הוכח כי האדם גיבש את היסוד הנפשי הנדרש בעוולה. כך אנו מוצאים גם ב-Halsbury’s Laws of England את ההתייחסות הבאה לגבי אחריות בנזיקין לקוי הדעת: “Mentally disordered persons are liable to the same extant as sane persons, provided that they have that state of mind which is required for liability in the particular tort. A defendant will not be excused merely because he was unaware that the act he was committing was wrongful. If the defendant’s conduct is, because of his insanity, involuntary and purely automatic, he is not liable in tort” (45(2) Halsbury The Laws of England כמו כן, מעיון בספרות המשפטית האנגלית עולה כי זוהי הגישה הרווחת בפסיקה. וכך כותבים Winfield & Jolowicz על נושא זה: “In Morris v. Marsden the defendant, who attacked and seriously injured the plaintiff, had been found unfit to plead in earlier criminal proceedings. He was then sued by the plaintiff for damages for assult and battery. Stable J. found that the defendant’s mind was so disturbed by his disease that he did not know that what he was doing was wrong, but that the assult was a voluntary act on his part and that the defendant was therefore liable. Unsoundedness of mind is thus certainly not in itself a ground of immunity from liability in tort, and it is submitted that the true question in each case is whether the defendant was possessed of the requisite state of mind for liability in particular tort with which he is charged” (P.H. Winfield, J.A. Jolowicz On Tort, at p. 719). אף בספרם של Salmond & Heuston חוזרת התייחסות לגישה זו כגישה רווחת: J.W. Salmond, R.F.V. Hueston On The Law of Torts , at pp. 490-492 . פרופ' אנגלרד אשר כתב את הפרק הדן בליקויי הדעת בספר הנ"ל מבקש לאמץ גם במשפט הישראלי את העקרונות שנפסקו בפרשת Morriss, supra וכך הוא מציין: "איזו גישה ראויה לחול במשפט המקומי? לדעתינו יש לקבל את הגישה השלישית הפוטרת את המזיק רק אם פעל ללא רצייה. מבחינה פורמלית אפשר להצדיק פתרון זה בנימוק כי המושג 'מעשה' בפקודה יש לפרשו בהתאם למשפט אנגלי, שבו משמעותו: תנועה רצונית. יש להבחין הבחנה ברור בין מושג הרצייה ובין המושג של חופש רצון. פעולה שנעשית בהכרה, אין פירושה כי היא תוצר של הכרעה חופשית, וכי המזיק נהנה מכושר שליטה על מלא במעשיו. הרצייה היא, כאמור, הפעולה הנפשית שבאמצעותה קובע האדם את עצמו כסיבה להתנהגותו. השאלה מה הניע אותו לכך - אופיו, מחלה או כורח חיצוני - אינה שייכת לתחום מושג הרצייה. אנו סבורים כי אין טעם להכניס לתוך תחום דיני הנזיקין (שמטרתם אינה הענשה כי אם נשיאת נזק), את המבחנים המסובכים של המשפט הפלילי בדבר אי שפיותו של אדם. כמו כן לא יעלה יפה, לדעתנו, כל נסיון אחר לקבוע את אחריותו בנזיקין של אדם לפי מידת חופש הרצון וכוח ההכרעה שלו. כי דרך זו תחייב השגת ידיעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות, אשר רק מומחים יוכלו לספקן. זאת ועוד אחרת: דרך זו גם לא תהיה משביעת רצון אם לא תהיה קיימת האפשרות לדרג את מידת האחריות, לפי מידת השליטה, דבר שמן הנמנע לעשותו לפי הוראות הפקודה הקיימת. מן הצד האחר, ההלכה המטילה אחריות גם על מעשים בלתי רצוניים נראית לנו כמרחיקת לכת. היא תביא לידי חוסר התאמה בולט ובלתי מוצדק בין המקרים של כח עליון ושל כורח, שבהם קיים פטור, ובין אלה של פעולות שבוצעו בחוסר הכרה בגלל סיבה פנימית, שבהם תהיה קיימת אחריות מלאה. מן הדין לאמץ את מבחן הרצייה על אף אופיו הפשטני, ואלוי אף הבלתי מדעי, של מושג 'הרצייה'. אם נחיל מבחן זה במשפט המקומי, תהיה התוצאה כי ליקויי דעת לא יהווה הגנה מיוחדת בכל אותן העוולות המבוססות על אשמה סובייקטיבית. אשמה זו פירושה מצב נפשי מיוחד המינח ממילא רצייה. נמצא כי, כאשר נעדרת הרצייה, לא ייתכן כלל מצב נפשי של כוונה, של פזיזות או של התרשלות סובייקטיבית. האחריות בנזיקין אינה קמה בגלל חוסר אחד מיסודותיה של העוולה. אולם, מן הצד האחר, כאשר המצב הנפשי המיוחד נתגבש אצל המזיק, הרי הוא יהיה תמיד אחראי בנזיקין. כי, כאמור, מצב נפשי מיוחד זה מניח את רצייתו. העובדה כי רצייה זו ומצב נפשי זה באו לו, למזיק, כתוצאה ממחלת נפש או מליקוי בשכלו, אינה גורעת מאחריותו בנזיקין. על סוג העוולות הדורשות אשמה סובייקטיבית נמנות בעיקר התקיפה, הנגישה, התרמית, והשקר המפגיע". בפסיקת בתי-המשפט בישראל לא נדונה השאלה של אחריות לקויי הדעת באופן ישיר אם כי ניתן למצוא מספר התייחסויות עקיפות. כך למשל כאשר נדונה שאלת אשמתו התורמת של לקויי הדעת אשר התאבד בקפיצה מחלון בית החולים, במסגרת תביעת הרשלנות כנגד המוסד מציין השופט אנגלרד בע"א 6649/96 הסתדרות הדסה מדיצינית נ' גלעד, בעמ' 549:  "דעות אלה מקובלות עליי. המסקנה, כי אין להפחית מאומה משיעור הפיצויים בשל אשם תורם, מקבלת חיזוק מהיבט נוסף. מעשהו של טל גלעד היה תוצאה של דיכאון. מצב נפשי זה פוגע בתוכן הרצון, עובדה המשפיעה על ההערכה המוסרית של המעשה. הערכה זו, שיש בה בהכרח יסודות סוביקטיביים (השווה ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, בעמ' 589 מול אות השוליים א) תומכת במסקנה, כי אין להטיל אשמה מוסרית על המתאבד".  דברים דומים נאמרו גם בע"א (חי') 807/95 עזבון המנוח יעקב זינו ז"ל נ' מדינת ישראל. כמובן שיש להבחין בין קביעת אחריות בנזיקין של לקויי הדעת לבין בחינת אשמו התורם שכן בגדר הערכת אשמו התורם של הניזוק על בית-המשפט לבחון את אשמתם המוסרית של כל המעורבים במעשה המזיק; משמע, ייתכן מצב שבו קיימת אחריות אך האשמה המוסרית היא פחותה מאשמו המוסרי של המזיק האחר. כך לגבי לקויי הדעת ייתכן שמחלתו תפגע בשיפוט המוסרי אך לא תפגע באחריותו למעשיו.   ההכרעה בין הגישות השונות לעניין אחריותם של לקויי הדעת תיעשה מטבע הדברים לאור תכליתם של דיני הנזיקין. תכלית זו אינה חד-משמעית. יש הסבורים כי הנימוק להטלת אחריות על מזיק לפצות את הניזוק נעוצה ברעיון ההרתעה שהוא ביסודו רעיון עונשי. יש שמוצאים את הנימוק בעקרונות של צדק. חוש הצדק דורש כי מי שגרם נזק יפצה את הניזוק, ויש מי שמבקשים לבסס את הטלת האחריות על עקרונות כלכליים כגון פיזור הנזק על המזיק או עקרון של יעילות כלכלית (ראה סקירתו של פרופ' א' ברק א' ברק "אחריות למעשי הזולת" וכן סקירתו של פרופ' א' פורת "דיני הנזיקין", בעמ' 379). כל אחד משיקולים אלו עשוי להביא למסקנה אחרת ביחס לאחריותם של ליקויי הדעת. כך למשל יהיה מי שיסביר כי הצדק מחייב שלא להטיל אחריות על לקוי הדעת (פורת, בחיבורו הנ"ל , בעמ' 391). גם שיקולי פיזור הנזק ושיקולי היעילות הכלכלית אינם מחייבים בהכרח כי המזיק החולה בנפשו הוא שיישא בנזק ודומה שבדרך-כלל אין ביכולתו של מזיק שכזה לשאת בתשלום הנדרש. קשה גם להניח שמזיק כזה יבטח את אחריותו כלפי צדדי ג' והאם אחריות כזו תהא מכוסה בכיסוי ביטוחי לאור החריגים המקובלים בעניין מעשים מכוונים. גם שיקולי הענישה אינם מחייבים בהכרח הטלת אחריות על לקוי הדעת שהרי אף דיני העונשין פוטרים את ליקויי הדעת מאחריותו מתוך הנחה שמצבו הנפשי אינו מאפשר לו להבין את טיב מעשיו ואת האשם הטבוע בהם. כפי שמציין פרופ' ברק תכליתם של דיני הנזיקין אינה אלא שילוב של תכליות ומטרות שונות (ברק, בחיבורו הנ"ל , בעמ' 30 וכן א' ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף" ). עם זאת דומה שבתי-המשפט נוטים להדגיש כי המטרה העיקרית של דיני הנזיקין היא השבת הניזוק למצבו הקודם (ראה למשל ע"א 2034/98 אמין נ' אמין, בעמ' 86, ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר ).  במאמרו האמור מציין השופט ברק כי מטרתם העיקרית של דיני הנזיקין: "מתן תרופה לניזוק על הנזק שסבל, ומטרת דיני הפיצויים היא, על כן, שלילת התוצאה של מעשה הנזיקין, בדרך העמדת הניזוק, עד כמה שהדבר ניתן להיעשות, באותו מצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, ללא מעשה הנזיקין. הפיצויים באים, איפוא, להגשים מטרה תרופתית (Remidial)" (ברק, במאמרו הנ"ל , בעמ' 248). המסקנה מכל האמור היא כי ככלל אין במחלת נפש של המזיק כדי להעניק לו הגנה מפני אחריות בנזיקין. כאשר נקודת המבט המרכזית בדיני נזיקין היא נקודת מבט תרופתית, דהיינו, העמדת הניזוק ככל האפשר במצב שבו היה מצוי לפני המעשה המזיק, אין מקום לפטור את הלקוי בנפשו מאחריות כלפי הניזוק. דומה שזו גם הגישה המקובלת בעולם כולו וגישת השופט Esher שלפיה יש לפטור מאחריות בנזיקין כל מזיק הפטור מאחריות פלילית אינה מקובלת באף שיטת משפט. משפט משווההתחום הנפשירפואהחולי נפשנזיקין