קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הטעיה בהסכם הלוואה: א. מהות התובענה זו תביעה להשבת כספים בסכום של 1,548,293.60 ש"ח. בפרשת התביעה נטען כי בתאריך 9.3.1989 נחתם בין הנתבע לבין התובעת הסכם הלוואה, לפיו העמיד הנתבע לתובעת סכום של 5,911,375 ש"ח, כנגד בטחונות. לטענת התובעת, אחר בדיקה מקצועית של חברת שגיא, ולאחר שכבר החזירה את מלוא סכום ההלוואה, הוברר לה כי הוטעתה באשר לתוכן הסכם ההלוואה במספר פרטים: - הסכם הלוואה נחתם בחודש מרץ 1989 , ברם ההצמדה החלה בחודש דצמבר 1988. בצורה כזו הוגדלו באופן מלאכותי סכומי הפרשי ההצמדה בהם חויבה התובעת, בגין כל פרעון ופרעון של ההלוואה; - תשומת לבה של התובעת לא הוסב לתניה חריגה כזו, שהופיעה בדף תוספת לתוספת א' להסכם - כתוצאה מכך היא התקשרה בהסכם הלוואה שתנאיו שונים, מהותית, מהתנאים שנאמר לה שהיא לקחה על עצמה, לרבות לעניין התועלת ושיעור התשואה שהיא היתה יכולה להפיק. בכתב התביעה המתוקן מצוין כי לגבי שני סכומים בסך 203,000 ו - 68,000 ש"ח ששולמו ע"י התובעת, שכח הנתבע להפחית את הקרן, ולכן עליו להשיבם לתובעת. כן טענה התובעת כי בתאריך 19.1.1990 היא שילמה שני תשלומים בסך 50,000 ש"ח ואילו חשבונה זוכה רק בתשלום אחד בסך 50,000 ש"ח. מכאן התובענה להחזר כספים המגיעים לה לפי חישובה. בסיכומים טוען פרופ' שפירא ב"כ של הנתבע כי: "הרצף הכרונולוגי של השתלשלות הדברים מעיד על כך שסיבת ההימנעות מעידכון המדד בנוסח החוזה שנחתם היא, ככל הנראה, טעות משותפת של הצדדים. התובעת איננה טוענת עתה למרמה או להטעיה מכוונת בשעת עשיית ההסכם ההלוואה, משום שאין לה ראיה לכך. התובעת טוענת, עם זאת , כי הבנק ניצל, שלא כדין, טעות זאת בגביית הסכומים לאחר מכן." (עמ. 4 לסיכומים). לאור זאת, ב"כ הנתבע התנגד להרחבת חזית. ב. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות ומהראיות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - האם התיישנה התביעה. - ההסכימה התובעת לכל תנאי ההלוואה הן בחוזה והן בצרופותיו. - האם עמד הבנק בחובת הגילוי כלפי התובעת לעניין תנאי ההלוואה. - האם היו טעויות בחישוב החזרי ההלוואה. - היש בהסכם ההלוואה תנאים מקפחים, ומהם. ג. האם התיישנה התביעה כאמור, הלוואה ניתנה לתובעת ב - 9.3.1989. מלוא חוב התובעת לבנק נפרע בתאריך 6.5.1993. לאור זאת גרסה הנתבעת שקיימת התיישנות. נושא ההתיישנות אמור להידון בשני אספקטים: האספקט הראשון - נושא המדד הבסיסי, - שמיקומו הוא בשלב הטרום-חוזי. האספקט השני - שני סכומי כסף (ר' לעיל) שבגינם לא הוקטנה קרן החוב וסכום נוסף של 50,000 ש"ח בגינו לא זוכה חשבון התובעת. מיקום טענה זו הוא למועד ביצועו הנמשך של חוזה ההלוואה שבין הצדדים. אשר למדד הבסיסי - מדד חודש דצמבר 1989: בצדק טוען ב"כ הנתבעת , לעניין זה, כי בסיכומי התובעת הורחבה חזית "המריבה". עיון בפרשת התביעה מעלה כי טענותיה המשפטיות של התובעת כלפי הנתבע מתיחסות לשלב הטרום חוזי. זה נכון. יחד עם זאת, מבחינה עובדתית מסכת העובדות לא השתנתה, המדובר בדיוק באותה מערכת עובדות (להבדיל מטענות) שהבסיסית בהן היא שתשומת ליבה של התובעת לא הופנתה לשיעור המדד שבו תחויב ההלוואה. מכאן ניתן להסיק כל מסקנה משפטית הגיונית אפשרית כמו: שהמדובר בהיעדר תום לב, שהמדובר בטעות, בהטעיה, ברשלנות אפילו בטעות משותפת. מסקנות משפטיות אפשריות אלה אין בהן כדי לגרוע מהעובדה שהעילה נצמחה בשלב הטרום חוזי ,וכך אני קובעת. בית המשפט לא יתיחס לעילות: עשיית עושר שלא כדין ורשלנות בביצוע החוזה , שלא נטענו בפרשת התביעה. טוען ב"כ התובעת כי: ,אפילו הייתה עילת התביעה קמה לה קודם לכן, מכל מקום לא יכלה לדעת עליה, לפחות עד למועד סילוק ההלוואה בתאריך 6.5.1993 ולא ידעה עליה בפועל עד למועד שבו קיבלה את חוות הדעת המוקדמת של "שגיא". (עמ. 8 לסיכומים). זו טענה לא ברורה. לא הובא לידיעת בית המשפט מהו האירוע שקרה בין יום מתן ההלואה לבין יום התשלום בפועל, שהיה אמור להביא לידיעת התובעת ולו בצורה הוירטואלית, מידע אודות מדד דצמבר?. קובע סעיף 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". האם יכולה היתה התובעת בשקידה סבירה לדעת אודות עילת התובענה? ל-ת2א צורף הסכם ההלוואה שבין הצדדים. בהמשך תוספת א' להסכם ההלוואה נכתב כי: "אם יתברר מתוך מדד המחירים לצרכן שיפורסם לאחרונה לפני הגיע מועד פרעונו של תשלום כלשהו של קרן ההלוואה הנ"ל או הריבית עליה (להלן: "המדד החדש") כי המדד החדש עלה לעומת המדד שפורסם בגין חודש דצמבר 1988 (להלן: "המדד היסודי") תשלם הלווה לבנק אותו תשלום של קרן ההלוואה הנ"ל או הריבית עליה, כשהוא מוגדל במלוא שעור העליה של המדד החדש לעומת המדד היסודי"... מכאן עולה שהוסכם בין הצדדים מפורשות שהמדד היסודי יהיה מדד חודש דצמבר. הגב' זיוה כהן , דמות דומיננטית ואסרטיבית, הינה המנהלת של התובעת, וכזו היתה בתקופה הרלבנטית. המדובר באשת עסקים מנוסה. היא זו שחתמה בשם התובעת על הסכם ההלוואה. לעדותה, היא סברה כי מכיון שהיא חותמת על הסכם בחודש מרץ, אזי יש להתייחס לעניין ההצמדה, למדד שקדם לחודש זה, ולא למדדים קודמים לו. העידה הגב' כהן כי היתה זו ההלוואה הראשונה שנטלה, ולכן לא היתה ערה לכל הפרטים. ברם נטילת ההלוואה היתה, מלווה ביעוץ משפטי, נוהל לגביה מו"מ שבמהלכו הוחלפו מספר טיוטות. (עמ. 13 לישיבת 6.11 ו - עמ. 24 לישיבת 23.4); וגם נוהלה בעצם ע"י אותו מר ליבני, מטעמה. "מר ליבני ניהל לי את לקיחת ההלוואה...אני לא נכנסתי לעומקו של הדבר...בחלק מהפגישות אני הייתי ובחלק מהפגישות מר ליבני היה...למיטב זכרוני ליבני קיבל את הטיוטה האחרונה" (שם). מסתבר שהיא לא סמכה כ"כ על מר ליבני, והיתה בודקת אותו. "לאחר החתימה על הסכם ההלוואה, משהתבררה ההטעיה, הודעתי על כך מייד למר לבני, שבאמצעותו נוהל המו"מ עם הבנק, והוא שוחח עם פקידי הבנק, שהודו מייד בטעות. בעקבות חילופי מכתבים הודיע הבנק, בתאריך 24.9.1989 כי הוא מתקן את הטעות ומזכה את חשבון התובעת. רק בעקבות חוות הדעת של שגיא, כאמור בסעיף 14 לעיל, נודע כי חרף הודעתו, הבנק לא זיכה בפועל את חשבוני ולא חישב את ההצמדה באופן המתאים להסכמה שבין הצדדים". במלים אחרות: כבר כ -חצי שנה לאחר חישוב ההצמדה בצורה לא נכונה, גילתה התובעת את הטעות, עמדה על דרישתה לתיקון, וגם נענתה. גירסה זו הועלתה רק לאחרונה, לאחר שהתובעת גילתה מסמך שכתב מר ליבני לנתבע. (נספח לסעיף 21 לתצהיר). מבלי להתייחס לחילופי הגרסאות של התובעת , אם "נזרום" עם טיעוניה, אזי ענין מדד דצמבר היה ברור לה כבר בספטמבר 1989, ואז גם נצמחה עילת התובענה. מה עשתה התובעת? היא לא העידה על כך. מר ליבני לא הובא לעדות. בנסיבות כאלה, שהתובעת כבר יודעת שהנבק טעה, כשקיבלה התחייבות ממנו לתקן את הטעות, לא ברור לי מדוע התובעת ישבה בשקט, ולא בדקה בדפי הבנק הבאים לאחר מכן, או בצורה אחרת ע"י פניה ישירה לבנק, כיצד תוקנה טעות זו ומתי? אפילו תאמר, שהיא האמינה בו, למרות נסיון העבר שלה, היתה צריכה "לקצור את פרי עמלה" ולהיווכח שחישובים תוקנו. טוענת התובעת שהיתה טעות מצידה לחתום על הסכם ההלוואה בצורה כזו, וכי אילו היתה יודעת על כך שזה המצב, לא היתה לוקחת את ההלוואה, - ועל כל פנים עתה היא טוענת להשבת כספים ששילמה ביתר. על כך נקשה ונשאל: אם נושא המדד הינו פרט כה מהותי וחשוב, מדוע , בתחילת הדרך, היא לא קראה ב"רחל בתך הקטנה" את חוזה ההלוואה ; מדוע היא לא חיפשה את אותה עובדה שבגינה לא היתה חותמת על הסכם ההלוואה; מדוע הניחה לאותו מר ליבני מטעמה לנהל חלקים מהמו"מ לבד; מדוע חתמה על נספח שבו מצוין מפורשות שהמדד היסודי הוא חודש דצמבר 1989; ואולי שאלת השאלות, אם לגירסתה הטעות התגלתה בשלב מוקדם יחסית, מדוע לא ערה לכך שיושבו לה כספים ויתוקנו חישובים כפי שהובטח, בזמן אמת. לא קיבלתי כל מענה לשאלות אלה. התוצאה היא כי עילת התובענה היתה ידועה לתובעת כבר בשנת 1989 ומשהוגשה התובענה רק בשנת 1998, - היא כבר התישנה. מעבר לכך, גם באיזון האינטרסים בין לקוח היודע על טעות כספית, לבין בנק שאפילו הוא המוסד שעשה את הטעות, הבטיח לתקן ולא עשה כן, - אזי תקופת המתנה של כ - 9 שנים אינה עושה אי צדק ללקוח שהמתין, וכך אני קובעת. לחלופין גורס ב"כ התובעת שיש להחיל את סעיף 89 לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש) התשכ"ח - 1968 על תביעת רשלנות, ובמיוחד על האמור בסעיף 89 (2): "מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק. לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". לעמדתו ,עילת הרשלנות נוצרה בשל העובדה שהתובעת היתה צריכה לשלם לארגמנית , חברה לה היא מכרה מקרקעין בתמורה לפרעון ההלוואה, - סכום רב יותר. עילה זו התגבשה ביום התרחשות הנזק, במקרה שלנו ביום פרעון ההלוואה, או מיום שהנזק נודע או בחלוף 10 שנים הכל לפי המוקדם יותר. הדבר לא נטען בכתבי הטענות, ולאור עמדת ב"כ הנתבע שהוא מתנגד להרחבת חזית, - אין לדון בטענה כזו. במאמר מוסגר אציין, כי אם התשלום לארגמנית הוא נזק, - שאלה גדולה היא האם הנתבע היה צריך לצפות נזק רחוק מסוג כזה, או במלים אחרות: האם לא ניתק הקשר הסיבתי בין מתן ההלוואה לבנק, לבין התשלומים ששילמה התובעת לארגמנית. אשר על כן אני דוחה גם טענה זו. בסיכומי התשובה מפנה פרופ' שפירא לסעיף 19 לכתב התובענה בציינו כי משם ניתן לדלות שהנתבע חייב להשיב את סכום גביית היתר, לאור הטענות שהוא התנהג עם התובעת הן בשלב המו"מ והן בקיומו של ההסכם ההלוואה שלא בתום לב. טענות אלה מתפרשות, לעמדתו, על משך כל התקופה, ומכאן שלא ניתן להעלות כנגדן טענת התישנות. להלן לשון סעיף 19 לכתב התביעה: "נציגי הנתבע פעלו בחוסר תום לב, הן במשא ומתן לכריתתו של הסכם ההלואה והן בקיומו של הסכם ההלואה, באשר היו מודעים לכך כי התובעת חותמת על הסכם שכלולות בו תניות השונות משסוכם עמה, ולא טרחו להציג בפניה את תניותיו המכשילות של ההסכם". העובדות המצוינות בסעיף מתייחסות לשלב המו"מ ואילו לגבי עצם קיומו של הסכם ההלוואה, זו אמירה בלבד, שאינה מגובה בפירוט עובדתי, שהרי בוודאי לא היתה הכוונה לכך שהיה על הנתבע לציין לתובעת במהלך ביצוע ההלוואה את התנאים לה. לאור כל האמור לעיל אני קובעת שחלה התישנות לגבי ענין מדד דצמבר 1989, והחזר כל סכום כסף הנובע בגין החישוב לפי מדד זה. לעניין טעויות בזיכוי: בסיכומים (עמ. 7) טען ב"כ התובעת לעניין היעדר חיוב חשבון התובעת בשני סכומים: 203,000 ש"ח , ו - 68,000 ש"ח כי לאחר בדיקות: "כיום התובעת מוותרת על טענה זאת, ובעיקר משום שכנראה היא איננה נכונה לגופה". לאור עמדה זו, אני דוחה את התובענה בגין ראש פרק זה לגופה. לעניין התשלום של 50,000 ש"ח, בו לא זוכה חשבון התובעת: בתאריך 19.1.1990 שלמה התובעת (נ6/) נספח לחו"ד המומחה המשלימה ונספח יב שהוא גם נספח טז לתצהיר ורזגר) לטענתה שני תשלומים בסך 50,000 ש"ח וזוכתה רק באחד מהם. המדובר בשני שוברים שמספרם 45 ו - 46 שנים התאריך 19.1.1990. הגב' חן ביטון המומחית מטעם התובעת העידה, לגבי שני שוברים אלה: "ש. איך את יכולה להראות ששני התשלומים של ה - 50,000 מתייחסים לאותן הודעות חיוב? ת. מס. 46 תואם. מס. 45 לא מופיע באסמכתא משום מה. יכול להיות שזה רישום אחר. ש. אני מפנה אותך לנספח טו לתצהירו של מר ורזגר, יש בו שני זיכויים על 50,000 שקל. את יכולה לקשר ביניהם לבין הודעות החיוב שהפניתי אותך אליהן? ת. בנוגע לאסמכתא 46 זה תואם. בנוגע לשני רשום שזה הפקדת צ'קים. אני מניחה שזו לא אותה הוראה כמו שמופיע בנספח א 1. ש. מכיוון שהודעת חיוב היא על העברה בנקאית ועל דף הבנק כתוב הפקדת צ'קים, ברור שזה לא תואם? ת. אני מניחה". (ע' 13 לפרוטוקול ) הגב' כהן הצהירה כי היא שילמה שני תשלומים של 50,000 ש"ח כל אחד. אומנם נראה לי כי עדותה הסתמכה על פרשנות של המסמכים מאחר ומדרך הטבע היא לא יכולה היתה לזכור בדיוק איזה תשלומים שילמה במהלך השנים, ומתי. ברם, עדותה זו נסמכת בהודאת בעל דין מטעם הנתבע. עו"ד ורזגר שהעיד מטעם הנתבע גרס בסעיף 27 לתצהירו נ7/ כי: "ביום 19.1.90 זוכה חשבון הבנק בבנק הפועלים, פעמיים בסכום של 50,000 ש"ח. סכום אחד של 50,000 ש"ח זוכה בחשבון התובעת והסכום השני זוכה בחשבון של לקוח אחר (קיבוץ)...הבנק אינו מסוגל לשחזר את האסמכתאות הספציפיות לזיכויים הנ"ל כיום. מכל מקום יצויין כי הקיבוץ אליו הועבר הסכום השני של 50,000 ש"ח קיבל מהבנק לפני מספר שנים כתר ויתור על חובות ותביעות במסגרת הצטרפותו להסדר הקיבוצים". מעדותו בבית המשפט עלה כי לא נעשו בירורים עם אותו קיבוץ עלום, כדי לבדוק נושא זה באופן עצמאי. האפקט המצטבר של שתי עדויות אלה הוא, כי התובעת אכן הפקידה שני סכומים של 50,000 ש"ח שהיו אמורים להיות מזוכים בחשבונה, ברם זיכוי נעשה רק של סכום אחד מביניהם. לעניין זה , בנוסף לטענת ההתישנות , טוען הבנק גם מניעות. קרי: כי אילו התובעת היתה מעמידה את הבנק על הטעות שחלה אצלו, אם חלה, יכול היה הבנק לתקן את הטעות מבעוד מועד, ברם עתה מששתקה גם בעת שקיבלה דפי חשבון וגם כשפרעה את מלוא ההלוואה היא מנועה מלטעון טענה זו. כפי שציינתי, המדובר בהודאת בעל דין, הנתפס על הודאתו. האם גם כנגד פעולה חשבונאית זו עומדת טענת התישנות או טענת המניעות? לעניין סכום זה טוענת התובעת, כי יכלה , לראשונה, ל"גלות" זאת כשבדקה חברת שגיא את שוברי ההפקדה לעומת פעולות זיכוי החשבון. אני נכונה לצאת מנקודת ההנחה שללקוח נשלחים כדבר שבשגרה דפי חשבון, והוא אמור לעבור עליהם. יחד עם זאת דפי החשבון שצורפו ל-נ7/ מגלים פעילות ענפה ומגוונת של תיקונים, העברות, הפקדות, פעולות יומן, הפקדת שיקים, משיכה ופעולות במט"ח. צריך להיות הן מצויד באסמכתאות על הפקדות בלווית שוברים, והן מומחה בדבר, כדי לבדוק, לרבות לאור ביצוע תיקונים תכופים, האם השוברים מתאימים להפקדות, והאם במידת הצורך בוצעו תיקונים. גם איש עסקים יכול רק "בגדול" לבדוק תשלומים בולטים לחשבונו שנעשו לאחרונה; בוודאי ובוודאי שאין זה סביר לדרוש ממנו לבצע התאמה כמפורט לעיל. נסיון החיים גם מעיד ששוברים , לא תמיד נשמרים בצורה מסודרת, והלקוח סומך, בענין זה על הבנק. לא היתה שום סיבה, במהלך השוטף של הענינים, לאמר, שעל התובעת היתה מוטלת חובה, אחת לתקופה, להיעזר בשירותי בדיקה של חשבונות הבנק. מכאן שהפעם הראשונה שהיא היתה יכולה לדעת אודות אי זיכוי חשבונה בסכום זה היה למועד הבדיקה שנעשתה ע"י חברת "שגיא". בדיקה זו נעשתה בחודש פברואר 1998. לכן, התובענה הוגשה במועד, ולא חלה עליה התישנות. לא ניתן לאמר (בהתעלם מטענת ההתישנות) כי התובעת מנועה מלהעלות את נושא הטעות בזיכוי החשבון. טענת המניעות הינה טענת הגנה. האלמנטים המרכיבים אותה הוא שהצד שכנגד ביצע מצג,צד אחר הסתמך עליו ושינה את מצבו לרעה. על הנתבע היה להראות לבית המשפט שהוא הסתמך על "מצג" של התובעת, ושינה את מצבו לרעה. את "מקור החטא" יצר הנתבע, בכך שהוא ביצע ראשון חיוב לא נכון. את דפי החשבון שהוא שלח, לא ניתן היה להשוות, בנסיבות המקרה, לשוברי ההפקדה, אדם סביר לא היה עושה כן, וגם לא היה יכול להבין מדפי החשבון שחלה טעות בהפקדות. לכן, אפילו חבה התובעת חובת זהירות איזושהיא לבנק, בנסיבות המקרה, דבר שאינו מקובל עלי הן ברמה הפרטנית והן ברמה הנורמטיבית, אזי במקרה הנוכחי לא יכול היה לצפות שהתובעת תבדוק בצורה מקצועית את פעולות החיוב בחשבונה ותשלווה זאת לשוברי ההפקדה. יתר על כן, כדי לטעון טענת מניעות, צריך היה הנתבע להוכיח שהתובעת ידעה את העובדות המבססות את עילת תביעתה, ושתקה לגביהן. הנטל מוטל עליו, בהיות הטענה טענת הגנה. כאן נכשל הנתבע, מכיון שעפ"י מה שהוכח, התובעת לא ידעה, ולא יכולה היתה גם לדעת בשקידה זהירה וסבירה, שחשבונה לא זוכה. אשר על כן אני דוחה את טענת ההתישנות ואת טענת המניעות כאחת. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסכום של 50,000 ש"ח כשהוא נושא ריבית והצמדה כדין מתאריך 19.1.1990 ועד לתשלום בפועל. כמו כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ש"ח פלוס מע"מ. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. התובעת זכאית גם להוצאותיה, בהם ישא הנתבע כשהם צמודים ונושאי ריבית עד לתשלום בפועל. חוזההסכם הלוואההטעיההלוואה