קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חקירה סמויה מטעם קצין התגמולים: זה ערעור על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה, על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט1959- (להלן - החוק), לדחות את ערעורו של המערער על החלטתה של ועדה רפואית בעניינו. להלן השתלשלות הדברים. המערער שירת שירות קבע בחיל חימוש בצה"ל. הוא הוכר כנכה עם קשר לשירותו הצבאי וזומן לוועדה רפואית, אשר בתאריך 24.2.1997 קבעה כי למערער 20% נכות זמנית בגין פריצת דיסק. על החלטה זו ערער לוועדה הרפואית העליונה, כשהוא מצרף בתמיכה לערעורו חוות-דעת של רופא מטעמו (ד"ר קפלן). בישיבת הוועדה הרפואית העליונה מתאריך 15.6.1997 סוכמו מימצאי הבדיקה והצהרותיו של המערער, אך לא ניתנה החלטה בעניינו. באותו היום שלחה הוועדה הרפואית העליונה מזכר אל קצין התגמולים, בזו הלשון: "לאור שתוף פעולה חלקי, מתקשה הוועדה להעריך את נכותו, מה עוד שהנה מתרשמת שאין נכותו זאת מתאימה לנכות שתוארה על-ידי ד"ר קפלן בחוות-דעתו מתאריך 13/6/97 (55% נכות) ולכן ממליצה הוועדה על חקירה סמויה שתתמקד בהליכתו, תנועות ע.ש. המותני והגבי ולהשתדל לבדוק האם מתהלך ללא קביים ולאיזה מרחקים? כניסה ויציאה מרכב, עליה במדרגות, וזאת על מנת לאפשר לוועדה לקבוע את אחוזי הנכות המתאימים". בתאריך 26.11.1997 קיבל המערער מכתב מאת קצין התגמולים ובו הודע לו כי יש בידי קצין התגמולים חומר חדש - דוח חקירה וקלטת - המצורף למכתב זה, ולאור חומר זה הוא מוזמן לוועדה רפואית נוספת. הוועדה הרפואית העליונה התכנסה פעם נוספת בתאריך 7.12.1997, והפעם היא גם צפתה בקלטת שהוקלטה במהלך החקירה הסמויה. המערער ביקש שלא לצפות בקלטת יחד עם חברי הוועדה, אך הוסיף: "מה שרואים בקלטת שאני רוב השעות בבית. לא יוצא מהבית ולא מרים משאות. כל הדברים שנשמעו ושנראו בקלטת לא נראים לדעתי. לא מפריע לי שבוצע מעקב. אני רוצה להגיד שאני רוצה ומשתדל להשתקם בעצמי. אני רוצה לחזור לשירות בצבא ורוצה לפרנס את משפחתי". עקב הצפייה בקלטת הגיעה הוועדה הרפואית העליונה למסקנה כי הצהרותיו של המערער, כמו גם חוות-דעתו של ד"ר קפלן, אינן תואמות את מצבו הרפואי של המערער. לאור כך דחתה הוועדה הרפואית העליונה את הערעור וקבעה למערער נכות בשיעור של 10% לצמיתות. כנגד החלטה זו של הוועדה הרפואית העליונה הוגש ערעור זה. המערער מבקש מבית-המשפט לקבוע כי החלטת הוועדה הרפואית העליונה בטלה ולהורות על זימונו לוועדה רפואית עליונה חדשה בהרכב אחר, שבפניה לא יובאו מימצאים הנובעים מן החקירה הסמויה. הטענה המבססת בקשה זו היא שבפנייתה לקצין התגמולים פעלה הוועדה הרפואית העליונה ללא סמכות ובניגוד לכללי הצדק הטבעי. זאת, הן בשל עצם יוזמתה לעריכת החקירה הסמויה והן בשל פנייתה לצורך כך לקצין התגמולים, שהוא אחד הצדדים המתדיינים בפניה, מאחורי גבו של הצד האחר - המערער. האם מותר לוועדה הרפואית העליונה לבסס החלטתה על מימצאי חקירה סמויה כפי שהראה המשיב בסיכומיו, הצגת מימצאי חקירה סמויה כראיה הוכרה בפסיקת בתי-המשפט מחוזיים ובתי-הדין לעבודה כאמצעי לגיטימי שמותר לוועדה להסתייע בו (ראה: ע"א (י-ם) 4153/97 יהודה נ' קצין התגמולים [8]; ע"א (ת"א) 521/95 מושקוביץ נ' קצין התגמולים [9]). אולם במקרים אלו (למעט מקרה אחד, שיידון בהמשך) לא הייתה עדות לכך שהחקירה בוצעה ביוזמתה של ועדה רפואית, ולא ביוזמתו של קצין התגמולים. השאלה העולה במקרה שלפנינו היא אם מותר לוועדה הרפואית העליונה ליזום חקירה סמויה בעצמה ולהסתייע לצורך כך בשירותיו של קצין התגמולים. בקשר לכך עולות שאלות מספר: אם מותר לוועדה הרפואית העליונה ליזום בעצמה הבאת ראיות. בהנחה שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית, אם רשאית הוועדה הרפואית העליונה לעשות זאת מאחורי גבו וללא ידיעתו של אחד הצדדים. בהנחה שהתשובות לשאלות הקודמות הן חיוביות, אם רשאית הוועדה הרפואית העליונה לבקש מאחד הצדדים להמציא את הראיה המבוקשת או שעליה לדאוג להמצאת הראיה בעצמה. אם נפל פגם בהליך שלפני הוועדה באחד או יותר מהנושאים לעיל, אם יש לפסול בשל כך את ההחלטה. הוועדה הרפואית העליונה לערעורים - גוף מעין-שיפוטי כנקודת מוצא בדיון שלפנינו יש לציין, והדבר אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, שהוועדה הרפואית העליונה לערעורים הינה גוף מעין-שיפוטי (ראה רע"א 5258/90 קצין התגמולים נ' אינגבר [1]). ממעמדה זה של הוועדה נגזרים כללי ההתנהגות המיוחדים החלים עליה אשר מעמידים בספק את תקינות פעולתה במקרה זה. האם מותר לוועדה הרפואית העליונה ליזום בעצמה הבאת ראיות? במשפט הישראלי מקובלת השיטה האדוורסרית, שלפיה ערכאה שיפוטית אינה עוסקת ביוזמתה בהבאת ראיות או בגילוי אקטיבי של האמת, אלא פוסקת לפי "האמת המשפטית", על סמך המסכת העובדתית הנרקמת על-ידי הצדדים הדנים לפניה. כדברי הנשיא שמגר: "בשיטתנו האדוורסרית אכן אין זה מתפקידה של הערכאה הראשונה, פרט למקרים חריגים, להזמין ראיות או עדות אשר לא הוגשו על-ידי בעלי הדין. אחרת, בית המשפט עלול 'להיהפך לפרקליטם של הצדדים, לעשות את מלאכתו של אחד מהם ולקחת, באופן שיטתי, את הבאת העדויות לידיו הוא'. אולם 'יוזמתו מותרת ורצויה... לשם הבהרת דברים סתומים שבעלי הדין הביאו ולא לשם השגת ראיות עצמאית ושיטתית...'" (ע"א 125/89 מפרק חברת קופל טורס בע"מ נ' עיזבון המנוחה רוזה רוזנברג ז"ל [2], בעמ' 450). דוגמה ל"יוזמה מותרת" כזו מצויה, למשל, בתקנה 123 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- שלשונה: "(א) בית המשפט רשאי, בכל עת לאחר הגשת התובענה, להורות על עריכת חקירה או חשבון, אף אם נראה שמבוקש סעד מיוחד או סעד נוסף, או שיש לדון בפלוגתה מיוחדת, ולגביהם ראוי היה להמשיך בענין בדרך הרגילה; נתן בית המשפט צו כאמור, רשאי הוא להורות הוראות ולמנות אנשים לעריכת החקירה או החשבון, ככל שייראה לו". אולם גם לגבי תקנה זו נקבע, כי זו "לא הותקנה כדי שבית-המשפט ימלא מה שבעל דין החסיר בהבאת ראיותיו" (ראה למשל ע"א 437/73 עאיק נ' רוזמרין [3], בעמ' 228). כך הדבר כאשר מדובר בבית-משפט. לכאורה, אותו עיקרון צריך לחול על כל הרכב מעין-שיפוטי המחויב בניטרליות ובאי-התערבות בעמדות הצדדים הדנים בפניו. אלא שוועדה רפואית, לטענת המשיב, חריגה היא לכלל זה וחייבת, מעצם טיבה - לפעול גם באופן אינקוויזיטורי, הכולל את בדיקת הנכה וגם, כלשון המשיב, "הצגת שאלות לנכה, בקשת מסמכים והבהרת הצורך בבדיקות נוספות - ובכלל זה מעקבים סמויים". אם לא כן, טוען המשיב, "תהפוך הוועדה עצמה ל'נכה', ועקב כך יגדל הסיכון לטעות בהחלטותיה". בנושא זה מקובלת עליי דעתו של המשיב. תקנה 5(י) לתקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), תשכ"ד1964-, שהיא התקנה היחידה העוסקת בסמכויותיה של הוועדה הרפואית העליונה, מסמיכה כל אחד מחברי הוועדה הרפואית העליונה להזמין מומחים לישיבותיה לשמיעת חוות-דעת מקצועיות. בדברים אלה ניתן למצוא חיזוק מסוים לטענתו של המשיב, כי בניגוד להרכב שיפוטי או מעין-שיפוטי אחר, כאשר מדובר בוועדה רפואית המורכבת מרופאים שלהם הידע המקצועי הנחוץ כדי להורות על הבדיקות הנדרשות כדי להכריע במחלוקות שלפניה, ראוי כי יינתן לה גם החופש ליזום בדיקות ובחינות שונות על-מנת לברר את מצבו האמיתי של הנכה - או במילים אחרות - יינתן לה החופש ליזום המצאת ראיות. כל זאת, כמובן, כל עוד הדבר נעשה בניטרליות, לשם בירור האמת, ואיש מחברי הוועדה הרפואית העליונה לא "ירד לזירת ההתגוששות, ואפילו רק במחשבותיו ובהרהוריו יקח חלק בעניינו של אחד הצדדים" (כדברי כבוד השופט עציוני (בעניין אחר) בע"א 716/76 "מען" אגודה שיתופית נ' וינברג [4], בעמ' 488). אינני מקבל את טענת המערער כי סמכויותיה של הוועדה הרפואית העליונה, כאשר היא יוזמת הצגת ראיות, מתמצית אך באפשרות לזמן מומחים, כאמור בתקנה 5(י) לעיל, ועל-כן כל יוזמה אחרת של הוועדה נגועה בחוסר סמכות. כמעט מובן מאליו הוא כי ועדות רפואיות תוכלנה לבצע בדיקות רפואיות או להורות על ביצוען מעצם סמכותן המקצועית-רפואית לקבוע קביעות רפואיות בנוגע לנכים תוך אימוצן או דחייתן של טענות הצדדים או מסקנות הוועדה הרפואית בערכאה שמתחתן. קשה להניח כי כוונת המחוקק הייתה שגם במקרה שבו יובאו בפני ועדה רפואית נתונים חלקיים, תהיינה ידיה של הוועדה כבולות והיא לא תוכל לנצל את הידע הרפואי שברשותה על-מנת להשלים את החסר. לו זה היה המצב, מה טעם היה בחובה להרכיב את הוועדה הרפואית העליונה מרופאים או לזמן רופאים מומחים לתחום הנדון - כפי שמתאפשר על-פי תקנה 5(י)? אמנם ברור כי מוטב שהצדדים, קצין התגמולים מצד אחד והנכה מצד אחר, ידאגו בעצמם להבאת ראיות מספיקות שיונחו בפני הוועדה הרפואית העליונה, ושתפקיד הוועדה יתמצה בהתרשמות מראיות אלה ובמתן ההחלטה. אולם כאשר הדבר לא נעשה, והוועדה סבורה שאין בפניה נתונים די הצורך על-מנת להכריע בעניין שלפניה, אין מניעה, לדעתי, שהוועדה תורה על הצגת ראיות נוספות מיוזמתה, בכלל זה הזמנת חקירה. לאור כך אני סבור כי לא נפל פגם בהליך שלפני הוועדה הרפואית העליונה רק בשל כך שהוועדה יזמה חקירה על-מנת לברר את מצבו של המערער. האם רשאית הוועדה הרפואית העליונה ליזום חקירה ללא ידיעתו של המערער? לאור המסקנה דלעיל, כי מותר לוועדה הרפואית העליונה ליזום הבאת ראיות, עולה השאלה אם בכלל ראיות אלה יכול שתבוא גם חקירה סמויה בעניינו של הנכה. התשובה על שאלה זו אינה נקייה מספק. אם, כאמור, ישנה בעייתיות בכך שהרכב מעין-שיפוטי יוזם הבאת ראיות, על אחת כמה וכמה בעייתית היא יוזמה זו כאשר היא נעשית ללא ידיעתו של אחד הצדדים ובלא לאפשר לאותו צד להתגונן או להתנגד ליוזמה זו מראש, בייחוד כאשר הראיה מתבקשת בדרך-כלל מתוך אמונה כי תסתור את גירסתו של אותו צד. עם זאת, פעמים זוהי הדרך היחידה לקבל נתונים מהימנים על מצבו של נכה. שהרי התרשמות הוועדה הרפואית העליונה מן הנכה מוגבלת ביותר בזמן ובמקום, וקשה לצפות שבכל מקרה תוצג בפני הוועדה תמונה שלמה אשר תאפשר לוועדה לקבוע את מצבו הרפואי האמיתי. חוות-דעת רפואיות שמקבלת הוועדה ממומחה רפואי מטעם קצין התגמולים או ממומחה רפואי מטעם הנכה, כמו גם דיווחים של הנכה עצמו, חשודים תמיד בהטיה מסוימת לכיוון הצד שמטעמו הם מובאים. לפיכך במקרים רבים, ובייחוד כאשר עולה חשד שמא הנתונים שבפניה אינם תואמים את המציאות, מתעורר הצורך שהוועדה תתרשם ממצבו ומתפקודו של הנכה באופן בלתי אמצעי. אחד הכלים היותר יעילים לצורך זה הוא ביצוע חקירה ומעקב סמויים. אמנם, רצוי הוא שהצדדים הדנים בפני הוועדה הרפואית העליונה יגיעו לדיון מוכנים, כאשר בידיהם כל הנתונים הרלוונטיים, בכלל זה חקירות סמויות, שהרי קצין התגמולים יכול להפנות כל מבקש קיצבה למומחה רפואי מטעמו. אם לאור חוות-דעת זו יחליט קצין התגמולים שיש צורך בחקירה סמויה, ביכולתו ליזום עריכתה של חקירה כזאת והבאת מימצאיה בפני הוועדה הרפואית הדנה בעניין. אולם כאשר קצין התגמולים לא מביא נתונים מספיקים בפני הוועדה הרפואית באופן המותיר סימני שאלה ומקשה על הוועדה להכריע בשאלות הרפואיות שלפניה, או אז אני סבור שראוי לאפשר לוועדה נגישות לחומר ראיות נוסף. בכלל זה יש לאפשר לוועדה להסתייע, בבחינת רע הכרחי, גם באמצעי זה של חקירה סמויה, שבאופן טבעי מתבצעת מאחורי גבו של הנחקר. כל זאת, כמובן, בתנאי שלאחר שהושגה הראיה ובטרם תוצג בפני הוועדה, תינתן הזדמנות לנכה לטעון טענותיו לגבי מהימנות הראיה או תוכנה. האם רשאית ועדה רפואית עליונה לבקש מקצין התגמולים לבצע את החקירה הסמויה? עד כאן הייתי מוכן לקבל את עמדתו של המשיב. מנקודה זו ואילך אני סבור שיש להעדיף את עמדתו של המערער. לדעתי, אין זה ראוי שגוף מעין-שיפוטי יפנה לאחד הצדדים המתדיינים לפניו ללא ידיעתו של הצד האחר ויבקש מאותו צד להשיג ראיה שנועדה לפגוע בצד האחר. בעשותה כן מצטיירת הוועדה כאילו היא משתפת פעולה עם אותו צד שאליו פנתה במטרה לסייע לו להוכיח את עמדתו, תוך שהיא סומכת את ידיה מראש על הראיה - מימצאי החקירה - שתושג, על-פי הנחייתה, על-ידי אותו צד, אף שהם "חד-צדדיים". בעשותה כן נראית הוועדה כנוקטת עמדה חד-צדדית בדיון שלפניה. בנסיבות אלה אני סבור שפנייתה של הוועדה הרפואית העליונה לקצין התגמולים, כדי שזה יבצע חקירה סמויה, פגעה במראית פני הצדק ובתקינותו של ההליך כולו. אמנם פנייה זו אינה עולה לכדי משוא פנים. לעניין זה נקבע בפסיקה: "המבחן הקובע הוא אם היה אותו אדם בעל לב פתוח ונתון לשכנוע מנימוקי התנגדות כדי לסטות מדעתו הקדומה או שמא עמדתו נחרצת ומנוי וגמור עמו לדבוק בה... במקרה הראשון אין פסול כאשר אותו בעל דעה ישמע גם את ההתנגדויות, והדבר אינו נוגד את הוראות החוק ואת רוחו וגם לא את הצדק הטבעי מבחינת חשש למשוא פנים" (בג"ץ 701/81 מלאך נ' יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה [5], בעמ' 8). במקרה שלפנינו אני מוכן להניח שגם לאחר קבלת מימצאי החקירה נותרה הוועדה הרפואית העליונה עם לב פתוח ואוזן קשבת לשמוע את המערער תוך נכונות להשתכנע מטענותיו, ככל שיהיו לו כאלה, נגד מימצאי החקירה. אולם כאמור, מראית פני הצדק נעדרת מפעולתה. על כגון זה נאמר: "הלכה פסוקה היא, כי בית-דין צריך להיות זהיר מאד בשמירה על הדרישות היסודיות של כל דיון ולא לשמוע שום צד, או לקבל מסמך כל שהוא מצד אחד, שלא בנוכחות הצד השני. זהירות זו דרושה כדי לא לפתוח פתח לחשדות ולמנוע לזות שפתיים, ומשום כך יש לפסול דיון, בו לא שמרו על דרישות יסודיות אלו, אף אם לא נגרם שום עוול ואף אם לא היתה למעשה כל פגיעה בחוק לעצם הענין" (בג"ץ 69/51 הס נ' זהר, שו"ש ת"א [6], בעמ' 997). התייחס לכך כבוד השופט ד' חשין בעניין אחר, כשקבע כי ספק בעיניו "אם יוזמה של מעקב סמוי... הולמת את מעמדה של הוועדה לערעורים, שהיא, כזכור, ועדה מעין שיפוטית, שתפקידה להכריע... ולא ליזום איסוף ראיות סמויות על-ידי אחד הצדדים המתדיינים לפניה נגד הצד השני" (המ' (י-ם) 669/90 שרביט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [10]). מעבר לפגיעה במראית פני הצדק, עשויה דרך פעולה זו לפגוע אף בהליך של בירור האמת על-ידי הוועדה. כך, למשל, סומכים הצדדים, הן הנכה והן קצין התגמולים, לא אחת את טענותיהם בפני הוועדה על חוות-דעת רפואיות. בכל זאת גם במקרים אלו וחרף העובדה שהוועדה מורכבת בעצמה ממומחים רפואיים, מוסמכת הוועדה הרפואית העליונה לפנות למומחה רפואי מטעמה, אשר יחווה דעתו באופן עצמאי. זאת, משום שמומחה מטעם, ששכרו משולם על-ידי שולחו, תמיד "חשוד" בהטיה לכיוון דעתו של שולחו. מסיבה זו מוסמכת הוועדה הרפואית העליונה לפנות למומחה מטעמה. אולם מומחה כזה צריך שיהא מומחה ניטרלי אשר אינו קשור לאיש מהצדדים המתדיינים. אמנם אם יציג אחד הצדדים חוות-דעת של מומחה מטעמו, חזקה על הוועדה שתדע "לנטרל" את ההטיה העשויה לנבוע מהיות המומחה "חד-צדדי", אולם לא סביר ולא ראוי כי הוועדה עצמה תזמין מומחה שאת חוות-דעתו היא תצטרך לאחר מכן לנטרל, אם יסתבר שיש לאותו מומחה קשר למי מהצדדים הדנים בפניה. הדברים יפים גם לגבי עריכת חקירה סמויה. אמנם הסרטה בעקבות חקירה סמויה נראית כמימצא אובייקטיבי יותר מחוות-דעת של מומחה. אולם גם מימצאי חקירה סמויה עשויים להיות מושפעים משיקולים סובייקטיביים של החוקר המבצע את החקירה, והדברים ידועים. לפיכך גם לגבי ראיות מסוג זה לא ראוי שהוועדה הרפואית העליונה תזמין חקירה, שמאוחר יותר תיאלץ להתייחס אליה בחשדנות משום שבאה מטעמו של צד אחד, ויש לאפשר לוועדה לזמן חקירה כזאת בכוחות עצמה וללא תלות במי מהצדדים. בעניין האחרון טוען המשיב: "בידי הוועדה הרפואית העליונה לדעת על הצורך באיסוף נתונים נוספים, אך אין בידה האמצעים הטכניים-לוגיסטיים לעשות כן, ובידי קצין התגמולים הכוח לאסוף נתונים נוספים, אך אין בידו היכולת לדעת על הצורך באלה". בתמיכה לטענה זו הוא מפנה לפסק-הדין של בית-הדין לעבודה בתל-אביב-יפו (תב"ע נד01-563/ אריאלי - המוסד לביטוח לאומי [11]), אשר דן בחקירה סמויה שהוזמנה על-ידי ועדה רפואית באמצעות המוסד לביטוח לאומי, שם נקבע: "...לגבי העובדה כי הבדיקה בוצעה על-ידי אחד הצדדים להתדיינות בפני הוועדה, שנטל בה אף חלק פעיל, הרי מן הראוי להבהיר את המובן מאליו, שהועדות הרפואיות הנעדרות תשתית אדמיניסטרטיבית חייבות לקבל שירותים אלה מאת המשיב; ולפיכך, אם מורה הוועדה על צילום רנטגן, אותה בדיקה תבוצע בהכרח עפ"י הפניית המשיב שישא אף בתשלומה. אולם צילום וידיאו, להבדיל מצילום רנטגן, משהמשיב לא רק מפנה לבדיקה אלא אף מבצע אותה - התייחסות הוועדה לאותה בדיקה כפופה לשמיעת השגות המערער לגבי עצם צילום הסרט, ולגבי המתרחש בו, תוך מתן אפשרות מצדו להמציא ראיות נגדיות". אינני מקבל, בכל הכבוד, עמדה זו. ראשית, הקושי המינהלי הכרוך במבנה הנוכחי של פעילות הוועדות הרפואיות איננו יכול להצדיק הליך בלתי תקין הפוגע במראית פני הצדק. לעניין זה כבר נפסק, כי: "קיומם של כללים המונעים פגיעה במראית פני הצדק והשוללים מראש כל חשש ממשי של קיום דעה קדומה, משוא פנים או ניגוד אינטרסים, אינו יכול לסגת מפני טענה של קושי מנהלי" (דברי הנשיא שמגר ברע"א 5258/90 הנ"ל [1], בעמ' 597). בכל מקרה, אינני רואה בעניין זה כל קושי שאינו מעשה ידי אדם, ושלא ניתן להסירו על-ידי הרשויות המופקדות על ביצוע החוק. כשם שיש באפשרות הוועדה להזמין לישיבותיה מומחים רפואיים, כך היא יכולה להזמין חקירה סמויה - גם ללא התערבות הצדדים. לצורך כך ראוי שיועמדו לרשות הוועדה תקציב ומנגנון שיאפשרו לה לגרום לביצוען של החקירות ללא מעורבותו של קצין התגמולים. אפשרות אחרת היא לגבש נוהל פעולה, שלפיו הוועדה מזמינה חקירה או בדיקה ומחייבת את קצין התגמולים בתשלום הוצאות החקירה, ובלבד שינותק הקשר בין קצין התגמולים באופן שיוסר החשש מפני הטיית תוצאות הבדיקה או החקירה לטובת אחד הצדדים. האם יש לפסול את החלטת הוועדה הרפואית העליונה בעקבות הפגם שנפל בהליך? שאלה מעין זו נשאלת לא אחת כאשר נמצא פגם בפעולה של רשות מינהלית. כך, למשל, נפסק בבג"ץ 3081/95 רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל [7]: "כיום הפסיקה מבחינה בין הכלל המחייב רשות מנהלית לנהוג בדרך מסוימת, לבין התוצאה הנובעת מהפרת הכלל. התוצאה הנובעת מהפרת הכלל תלויה בנסיבות המקרה: מהות הכלל שהופר; הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת הכלל והנזק שייגרם כתוצאה מביטול ההחלטה המנהלית... זוהי, על רגל אחת, תורת הבטלות היחסית..." (שם, בעמ' 194). במקרה שלפנינו לא טען המערער נגד תוכנה או אופן הסרטתה של קלטת הווידאו, שהוקלטה במהלך החקירה הסמויה - לא בהליך שבפני הוועדה הרפואית העליונה ולא במהלך הערעור. זה, למעט דבריו הנזכרים לעיל שאמר בפני הוועדה: "כל הדברים שנשמעו ושנראו בקלטת לא נראים לדעתי", אך גם זאת בלא שנימק מדוע דברים אלה אינם נראים לדעתו. המערער לא טען כי הקלטת מעוותת את המציאות או מסלפת אותה, ולא ניסה להסביר באופן שונה את הנראה בקלטת, אלא העדיף שלא לצפות בה יחד עם חברי הוועדה הרפואית העליונה. עם זאת באותו מועד לא היה המערער מודע לכך שהוועדה היא שיזמה את עריכת החקירה הסמויה ולפיכך לא היה יכול להעלות טענות של משוא פנים או פגיעה במראית פני הצדק. לאור השיקולים האמורים, אני סבור שיש לבטל את ההחלטה ולהורות על החזרת הדיון לוועדה הרפואית העליונה אשר תדון בערעור בהרכב שונה, אשר יהא חף מכל קשר - ככל שניתן - עם הצדדים המתדיינים בפניו. עם זה אני סבור שלאור המסקנה דלעיל, שלפיה הוועדה רשאית, בעיקרון, ליזום חקירה סמויה בהתחשב בכך שהפגם שנפל בהליך מקורו בפניית הוועדה לקצין התגמולים ולא בעצם הצפייה בקלטת, ולאור הכלל שאין לפסול ראיה גם אם הושגה בעבירה (שלא זה המצב שלפנינו), אני סבור שאין מניעה מלהציג את מימצאי החקירה הסמויה כראיה מטעמו של קצין התגמולים בפני הרכב אחר של הוועדה הרפואית העליונה לערעורים, תוך מתן הזדמנות מחודשת למערער לטעון טענות בנוגע לראיה זו. התוצאה היא שאני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת הוועדה העליונה לערערים ומורה על החזרת הדיון בערעור לפני הוועדה הרפואית לערעורים שתדון בערעור מחדש בהרכב אחר. המשיב יישא בהוצאותיו של המערער בהליך זה ובשכר טרחת עורך-דין של המערער בסכום של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ. צבאקצין התגמולים