הנתבעת טוענת שהתובעת פיגרה בביצוע העבודות ולא עמדה בלוח הזמנים. היא טענה כי פיגורים אלה גרמו לעיכובים רבים ולפגיעה בעבודתם של קבלני המשנה האחרים ששכרה הנתבעת. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי עמידה בלוח זמנים בפרויקט בניה: 1. הנתבעת ניהלה עבור חברת אינטל את בניית מתקן הייצור החדש במפעל שאינטל הקימה בקריית גת (להלן: "המתקן"). לצורך כך, שכרה הנתבעת קבלני משנה שונים. בכלל זה התקשרה הנתבעת ביום 10.7.06 בהסכם עם התובעת לביצוע עבודות במתקן. כן שכרה הנתבעת את שירותי הצד השלישי, סטאר מהנדסים בע"מ (להלן: "הצד השלישי" או "סטאר") כמתכנן המתקן. עניינה של התביעה הנוכחית במחלוקות שונות בין הצדדים ביחס לשכר המגיע לתובעת בגין העבודות שהיא בצעה מכוח ההסכם. טענות התובעת 2. התובעת טוענת שהעבודות הושלמו על ידיה בהתאם למוסכם עם הנתבעת, במהלך חודש מרץ 2007, וכי הן נבדקו ואושרו על ידי המפקחים מטעם הנתבעת. לטענתה, למרות המוסכם בין הצדדים, התשלומים עבור עבודתה שולמו לה באיחור רב ובחֶסר. התובעת הגישה בסוף כל חודש חשבון עבור העבודות שבוצעו באותו חודש, בצירוף חישובי הכמויות ששימשו בסיס להכנת החשבון, וזאת - על פי הנחיות הנתבעת. לטענת התובעת, למרות שהנתבעת לא חלקה על חישובי הכמויות כפי שהוגשו על ידיה, היא לא שילמה לה את החשבונות במלואם. 3. עוד טוענת התובעת, כי היא אולצה לחתום על כתבי סילוק מבלי שניתן לה כל הסבר לחישוב התשלומים שאושרו על ידי הנתבעת. התובעת טוענת, כי התנהלות זו של הנתבעת גרמה לה למצוקה כלכלית והביאה כמעט לקריסתה, לאור התלות המימונית וההסתמכות של התובעת על הכספים להם היתה זכאית מהנתבעת. בעניין טיב עבודתה טוענת התובעת כי ביצעה את עבודתה על הצד הטוב ביותר, וכי סדקים שנוצרו ברצפה אותה היא יצקה, נוצרו עקב תכנון לקוי של העבודה על ידי הצד השלישי, ולא עקב ביצוע העבודה על ידיה. טענות הנתבעת 4. הנתבעת טוענת שהתובעת פיגרה בביצוע העבודות ולא עמדה בלוח הזמנים. היא טענה כי פיגורים אלה גרמו לעיכובים רבים ולפגיעה בעבודתם של קבלני המשנה האחרים ששכרה הנתבעת. לטענתה של הנתבעת, התובעת חתמה על כתב שחרור מיום 27.8.07, לפיו למעט סכום מסוים שננקב בחשבונית האחרונה (ואשר שולם לתובעת לאחר מכן ביום 19.9.07), אין לה תביעות נוספות בקשר עם העבודות שביצעה בפרויקט. לאחר החתימה על כתב שחרור זה, לא ביצעה התובעת כל עבודה עבור הנתבעת, ולא העלתה בפניה דרישה נוספת לתשלום, למעט קבלת סכום העיכבון. 5. הנתבעת טוענת כי הותירה בידיה את סכום העיכבון בסך 114,190.50 דולר (סכום המהווה על פי ההסכם 5% מהתשלומים ששולמו לתובעת), ולא העבירה אותו לתובעת. זאת משום שבאוגוסט 2007 התגלו סדקים רבים ברצפה שיצקה התובעת. לגישת הנתבעת, התובעת אחראית לנזקים בגין סדקים אלה ולתיקונם. מכיוון שהתובעת לא נענתה לדרישת הנתבעת לתקן את הליקויים ברצפה, עיכבה הנתבעת את סכום העיכבון בידיה, ולא העבירה אותו לתובעת. הנתבעת טוענת, כי על התובעת מוטל הנטל להוכיח כי היה עליה להשיב לה את העיכבון, שכן חל הכלל של "הדבר מדבר בעדו". 6. הנתבעת הגישה הודעת צד שלישי נגד סטאר, אשר היתה אחראית, כאמור, לתכנון שלד המבנה. לטענתה, התובעת ביצעה את עבודתה בהתאם לתכנון שביצעה סטאר. לכן אם ייקבע שהתובעת איננה אחראית לסדקים ברצפה, הרי שיש לקבוע שסטאר אחראית לקיומם - כמתכננת המבנה וכמפקח העליון על ביצוע העבודות. טענות סטאר 7. סטאר טוענת, כי היא היתה אמורה לבצע פיקוח עליון של ביצוע שלד המבנה בלבד, וכי מפקח מטעמה נקרא מפעם לפעם ובהתאם לצורך, לבצע פיקוח עליון על יציקת הרצפה. לטענתה, לא היה כל פגם בתכנון או בפיקוח העליון שנעשו מטעמה. ככול שהיתה בעיה כלשהי ברצפה, הרי שהיא בשכבה העליונה שלה, והיא נובעת מביצוע לקוי של יציקת הרצפה על ידי התובעת. עוד מוסיפה סטאר, כי הנתבעת היא שביצעה פיקוח צמוד על הפרויקט, והיא שהיתה אחראית על ביצוע עבודות הפרויקט בהתאם לתכנון. דיון 8. אין מחלוקת כי ברצפה אשר נוצקה על ידי התובעת ותוכננה על ידי הצד השלישי, נוצרו סדקים. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לזהות האחראי לסדקים - התובעת, הצד השלישי או הנתבעת. נבחן קודם כל את השאלה לחובת מי מבין הגורמים שלעיל ניתן לזקוף את קיומם של הסדקים, ולאחר מכן ייבחנו יתר טענות התובעת באשר לכספים המגיעים לה מהנתבעת. האחריות לרצפה הסדוקה 9. הנתבעת טענה כאמור כי התובעת או הצד השלישי הם האחראים לליקויים ברצפה. התובעת היא הקבלן שיצק את הרצפה. ככזו, היא אחראית הן מכוח ההסכם הקובע את אחריותה לנזקים הנגרמים כתוצאה מעבודתה (סעיף 35.1 להסכם); והן מכוח הנוהג והדין, המטילים על הקבלן המבצע את האחריות לעבודתו. לטענתה של הנתבעת, אין בעובדה שהיו בשטח מפקחים מטעמה, כדי להטיל עליה אחריות כלשהי להיווצרות הסדקים, שכן המפקחים מטעם הנתבעת לא אישרו את טיב העבודות שביצעה התובעת, אלא את עצם ביצוען בלבד. סעיף 7.6 להסכם אף קובע מפורשות, שאין בפיקוח מצד הנתבעת כדי לפטור את התובעת מביצוע חובותיה בהתאם להסכם, וכך קובעת גם ההלכה הפסוקה. באשר לסטאר, טוענת הנתבעת, כי על פי ההסכם למתן שירותי ייעוץ הנדסי (להלן: "הסכם סטאר"), עליו חתמה הנתבעת עם סטאר, אחראית סטאר לבצע "פיקוח עליון" על ביצוע העבודה. על סטאר מוטל לכן תפקיד משמעותי בהליך הבניה, ומוטלות עליה חובות פיקוח ובקרה על הבניה וטיבה. גם הסכם סטאר קובע כי אין בפיקוח מצד הנתבעת כדי לגרוע מחובותיה של סטאר (סעיף 5 להסכם). 10. התובעת והצד השלישי הגישו חווֹת דעת מומחה מטעמן באשר לגורמים לסדקים ברצפה. התובעת הגישה את חוות דעתו של אינג' שמואל אנגל (להלן: "מומחה התובעת" או "אנגל"). לשיטתו, התובעת ביצעה את עבודתה כנדרש על פי התכנון. הוא קובע כי תכנון הרצפה היה לקוי מבחינה הנדסית, וזו הסיבה לכך שברצפה נוצרו סדקים. על פי חוות דעת של אנגל, תכנון של רצפה "תלויה" - וכזו היא הרצפה שנוצקה על ידי התובעת - המורכבת משתי שכבות, הוא טעות הנדסית. זאת משום שכל אחת מהשכבות מתכווצת ומתפשטת באופן שונה, דבר הגורם לסדקים. כאשר מכניסים דבק או "קוצים" בין שתי השכבות כפי שנעשה במקרה זה, נוצר מצב בו חלק מהשכבה העליונה נדבק או מרותק לשכבה התחתונה, וחלק ניתק ממנה. כך נוצרים סדקים - כתוצאה מהמתיחה של החלקים השונים. לדעתו, זו תופעה ידועה שהמתכנן צריך היה לקחת אותה בחשבון. בנוסף, מציין אינג' אנגל, כי ברצפה נעשתה טעות נוספת, בכך שהפסקות היציקה בשכבה התחתונה לא חופפות את הפסקות היציקה בטופינג העליון. בכך נוצרים סדקים נוספים, הנובעים אף הם מהתכנון של המתכנן, ושלקבלן (כלומר לתובעת) אין שליטה עליהם. 11. לגישתו של אנגל, ניתן היה להקטין את כמות או עוצמת הסדקים על ידי שימוש בתערובות בטון מיוחדות, אולם המתכנן לא עשה זאת. עוד טוען אנגל, כי בשל השימוש הנעשה ברצפה - עליה נעות מלגזות הפורקות וטוענות סחורה ויוצרות עומסים מרוכזים על הרצפה, מן הראוי היה לתכנן את התפרים ברצפה באופן שונה. אינג' אנגל עמד על בעיות תכנוניות נוספות ברצפה, שהן אשר גרמו לדעתו לסדקים, ולא ביצוע לקוי שלה על ידי התובעת. 12. הצד השלישי הגיש חוות דעת נגדית שנערכה על ידי ד"ר איתי לויתן (להלן: "לויתן"). לגישתו של ד"ר לויתן, הגורם העיקרי לכשל ברצפה הינו סדיקה פלסטית והצטמקות מוגברת של הבטון. סדיקה פלסטית מתרחשת כאשר השכבה העליונה של הבטון הטרי מצטמקת לאחר יציקתו של הבטון, עקב התאדות מים מהירה מפני הבטון. מידת ההצטמקות תלויה בהרכב הבטון, באשפרתו (כלומר - הרטבת הבטון לאחר יציקתו), ובתנאי מזג האוויר. לדעתו של לויתן, השימוש שעשתה התובעת במשאבת בטון מסוג "מייקו" הגדיל את הצטמקות הבטון, שכן פוטנציאל ההצטמקות בבטון זה גדול מאשר בסוגי בטון רגילים בעלי אותו חוזק. לויתן הוסיף כי התאדות מים מהירה מפני הבטון נגרמת כתוצאה מאשפרה לא נכונה, ועשויה להיות מוגברת על ידי רוח, לחות נמוכה או טמפרטורה גבוהה של האוויר. 13. גם לויתן סבור שהחיבור בין השכבות, שנוצר משילוב של חספוס, קוצים ודבק, מרסן - מצד אחד - את התזוזה האופקית של ה"טופינג", ובכך תורם להתפתחות סדיקה עקב הצטמקות הבטון, ומצד שני הוא חיוני לתפקוד הרצפה תחת עומסים (גלגלי המלגזות שנעות על הרצפה). עוד קובע לויתן, שככל הנראה נעשה שימוש בדבק לא נכון, אשר התייבש במהירות כתוצאה מרוח שחדרה לאזור לפני יציקת הטופינג. שני המומחים מסכימים שהסדקים ברצפה נגרמו כתוצאה מהתפשטות והתכווצות של הבטון. 14. כעולה מהאמור לעיל, קבע ד"ר לויתן בחוות דעתו, כי הסדיקה המוגברת ברצפה נגרמה בעיקר בשל סוג הבטון בו נעשה שימוש, אשפרה לקויה שלו, מזג האוויר וכן סוג הדבק בו נעשה שימוש ואופן השימוש בו. אולם, בעדותו בפני בית המשפט התברר שד"ר לויתן חזר בו מחלק ממסקנות אלה. באשר לחלק אחר ממסקנותיו, הסתבר בעדותו כי הן אינן מדויקות. 15. באשר לנושא סוג הבטון - בחוות דעתו קבע ד"ר לויתן, שהתובעת החליפה את סוג הבטון בו נעשה שימוש בשכבת הטופינג, מבטון רגיל מסוג ב-40 לבטון "מייקו", שהוא בטון חזק יותר, שהצטמקותו מוגברת לעומת הצטמקות של בטון רגיל (ע' 22 לחוות הדעת). בעדותו הודה ד"ר לויתן שלא היתה החלפה של סוג הבטון לעומת הסוג שתוכנן על ידי הצד השלישי, וכי נעשה שימוש באותו סוג בטון, שהוא מסוג B40 (ע' 106 לפרוטוקול הדיון מיום 9.2.12). לויתן הסכים, שההבדל לעומת התכנון הוא שנעשה שימוש במשאבת "מייקו", שהיא משאבה קטנה יותר, אשר נעשה בה שימוש במקרים בהם יש קושי להגיע לאזור היציקה. מר טומי קוויט, מנכ"ל הצד השלישי, טען בעדותו שסוג הבטון בו נעשה שימוש הוא אומנם בי-40, אבל השימוש במשאבת מייקו דורש תערובת בטון שונה, חזקה יותר, ובעלת היסדקות פלסטית גבוהה יותר (ע' 77 לפרוטוקול הדיון מיום 26.2.11). מר קוויט העיד עוד, שלא היה הכרח לעשות שימוש במשאבת מייקו. אולם, הוא לא הצביע על דרכים חלופיות בהן ניתן היה לצקת את הבטון בתוך המבנה הסגור (ע' 59-60 לפרוטוקול הדיון מיום 26.2.11). 16. מר קוויט העיד עוד, שלו סטאר היתה יודעת שנעשה שימוש במשאבת מייקו, היא היתה מתריעה על כך (שם, בע' 78). יחד עם זאת, ד"ר לויתן העיד שמהחומר שהומצא לו עולה שנציג של סטאר נכח בעת היציקה הניסיונית (הפיילוט), ראה בין היתר את השימוש במשאבת מייקו, ולא העיר הערות לגבי השימוש בה (ע' 108 לפרוטוקול הדיון מיום 9.2.12). לעניין נוכחותו של נציג סטאר בפיילוט העיד גם מר מרגי (ע' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.11). מר קוויט העיד בהקשר זה כי לא נעשה בפיילוט משהו שונה שהוא רלוונטי לעניין הסדקים (ע' 65 לפרוטוקול הדיון מיום 26.2.12). לפיכך אני סבורה שסטאר ידעה על השימוש במשאבת מייקו ואישרה זאת, או לכל הפחות לא הביעה התנגדות לכך. בנוסף לא הוכח שניתן היה לעשות שימוש במשאבה מסוג אחר, בתנאי המבנה הקיימים - מבנה סגור עם קשיי נגישות. 17. מעבר לכך, ד"ר לויתן הסכים בעדותו שהתרומה של השימוש במשאבת מייקו להיווצרות הסדקים היא זניחה (ע' 107). לכך יש להוסיף את העובדה שד"ר לויתן הודה שהוא איננו מומחה בתחום הבטון, וכי חוות דעתו בנושאים אלה מבוססת על שני יועצי בטון עימם שוחח (ע' 83). אכן, ד"ר לויתן ציין בעדותו כי גם המומחה מר אנגל אינו מומחה לבטון (ר' ע' 87 לפרוטוקול). יחד עם זאת, מר אנגל הוא חבר בוועדת התקינה הטכנית לבטון של מכון התקנים הישראלי, ויש בכך כדי ללמד על מומחיות שלו בתחום. לכן, אני סבורה שלא ניתן לקבל את חוות דעתו של ד"ר לויתן בעניין השפעת השימוש במשאבת "מייקו" על הסדיקה. 18. אשפרת הבטון - ד"ר לויתן קובע בחוות דעתו שגורם נוסף לסדקים ברצפה הוא העובדה שהתובעת לא "אישפרה" כנדרש את השכבה העליונה של הרצפה. טענה זו לא הוכחה. מר אלי מרגי, מנכ"ל התובעת אשר ליווה את עבודתה בפרויקט באופן צמוד, העיד שהאשפרה בוצעה כנדרש (ע' 134 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.11). כך העידו גם שני העדים - מר אוקנין ומר אבו זאהר, שהוזמנו להעיד על ידי הצד השלישי, לאחר שהתובעת משכה את תצהירי העדות הראשית שלהם. מר אוקנין שימש בפרויקט כמנהל העבודה של התובעת (ע' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 26.2.12), ומר אבו זאהר, שימש כמהנדס ביצוע מטעם התובעת בפרויקט (ר' עדויותיהם בע' 22 ו- 25-26 לפרוטוקול הדיון מיום 26.2.12). עדויות אלו לא נסתרו. 19. סוג הדבק ואופן השימוש בו - ד"ר לויתן קבע בחוות דעתו, שהתובעת החליפה את סוג הדבק ללא אישור הצד השלישי, והדבק בו נעשה שימוש הוא בעל חלון זמן קצר להדבקה. כך הפך תזמון היציקה לקריטי, וגדל הסיכון להדבקה לקויה. יצוין, שגם בנושא זה הודה ד"ר לויתן שאיננו מומחה (ע' 112 לפרוטוקול הדיון מיום 9.2.12). הצדדים מסכימים, שחלון הזמן להדבקה בשימוש בדבק מהסוג בו נעשה שימוש הוא בן שעתיים בלבד. אולם, לא הוכח שהתובעת לא עמדה בתנאי זה. מר אלי מרגי העיד, שהתובעת לא הצליחה להשיג את סוג הדבק שהיה במפרט שתוכנן על ידי הצד השלישי, והיא הציעה את הסוג הקרוב ביותר לדרישות שיכולה היתה להשיג (ע' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.11). עוד העיד מר מרגי, כי התובעת הכירה את תכונות הדבק, ואת העובדה שיש לבצע את ההדבקה בתוך שעתיים - וכך עשתה (שם, בע' 6-7). מר טומי קוויט, מנכ"ל הצד השלישי, מסכים שהדבק הוא "בסדר" אם מיישמים אותו לפי ההוראות (ע' 70 לפרוטוקול הדיון מיום 26.2.11). 20. מר מרגי העיד עוד, כי נציגים של סטאר נכחו ב"פיילוט" שנערך לפני יציקת השכבה העליונה. הם ראו מה נעשה, ובין היתר ראו גם באיזה דבק נעשה שימוש ואת אופן השימוש בו, ולא העירו הערות כלשהן (ע' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.11). יצוין, כאמור לעיל, שמר טומי קוויט העיד, שבפיילוט שנערך לפני תחילת היציקה, ואשר בו נכחו נציגי הצד השלישי, לא נעשה משהו השונה ממה שבוצע בפועל, הרלוונטי לעניין הסדקים (ע' 65 לפרוטוקול הדיון מיום 26.2.12). עוד העיד מר מרגי, שהתובעת העבירה לנתבעת דו"ח מפורט הכולל את סוג הדבק בו היא מבקשת לעשות שימוש, וקיבלה את אישורה (מוצג במ/6). גם מר קוויט מודה שככל הנראה סטאר אישרה את סוג הדבק (ע' 69 לפרוטוקול הדיון מיום 26.2.11). 21. העולה מכול האמור לעיל הוא כי לא קיימת בעיה בסוג הדבק כשלעצמו. שימוש הולם בו מביא לתוצאות טובות. התובעת היתה מודעת לכך ולא הוכח כי היא לא פעלה בהתאם לדרישות ולכן אינני סבורה כי הוכחו טענות הנתבעת בהקשר זה. 22. חוות הדעת השונות של ד"ר לויתן - ד"ר לויתן הגיש שתי חוות דעת. הראשונה מיום 23.5.11 והשנייה מיום 27.1.12 (להלן: "חוות הדעת הראשונה" ו"חוות הדעת השניה" בהתאמה). בעדותו הסביר שהסיבה לכך היא שהמומחה לבטון שחוות דעתו הוגשה אף היא על ידי סטאר, לא יכול היה להעיד בשל מחלה. לפיכך עדכן ד"ר לויתן את חוות דעתו בהתאם למסקנותיו של המומחה לבטון (ע' 82 לפרוטוקול הדיון מיום 9.2.12). ד"ר לויתן העיד עוד, שבין שתי חוות הדעת הוא עבר "תהליך של אינקובציה בהבנה של מה שקורה פה", "תהליך אבולוציוני", במסגרתו ביקר מספר פעמים במבנה נושא התביעה ועדכן את חוות דעתו (שם, בע' 84-85). 23. ד"ר לויתן הודה בעדותו, שבחוות הדעת הראשונה כתב שהגורם העיקרי לכשל ברצפה הוא ההפרדה בין שכבות הרצפה (ע' 16 לחוו"ד הראשונה), ואילו בחוות הדעת השנייה הוא שינה את דעתו וכתב, ש"סדיקה פלסטית והצטמקות מוגברת של הבטון היא הגורם העיקרי לכשל ברצפה" (ע' 85 לפרוטוקול הדיון). בנוסף, כתב ד"ר לויתן בחוות הדעת הראשונה שהגורם השני בחשיבותו לסדיקה ברצפה הוא הצטמקותו של הבטון, וכי לגורם זה תרם במידת מה התכנון (סעיף 12.3 לחוות הדעת הראשונה). משפט זה לא נכתב בחוות הדעת השנייה. בעדותו הסביר ד"ר לויתן שהמשפט נכתב במהדורה מוקדמת יותר של חוות הדעת, וכי השינוי הוא חלק מאותו "תהליך אבולוציוני" שעבר בהבנה של הבעיה ברצפה נושא התביעה (ע' 88-89 לפרוטוקול הדיון מיום 9.2.12). מעבר להסברים אלו, לא נתן ד"ר לויתן הסבר ממשי ומניח את הדעת מדוע שינה את דעתו - מדוע הוא איננו סבור עוד שהגורם העיקרי לסדיקת הרצפה הוא יציקתה בשתי שכבות, ומדוע אין לתכנון שבוצע על ידי סטאר תרומה לכך. 24. סיכומה של נקודה זו - לאור מכלול הדברים, אינני סבורה כי ניתן לקבל את מסקנותיו של ד"ר לויתן ביחס לסיבות לסדיקת הרצפה. חוות הדעת של אינג' אנגל 25. גם אינג' אנגל סבור שהסיבה לסדיקת הרצפה היא סדיקה פלסטית. אולם, הוא סבור שהגורם המרכזי לכך הוא התכנון של רצפה גדולה ותלויה, המורכבת משתי שכבות, כאשר הבעיה נוצרת משום שכול אחת מהשכבות מתכווצת ומתפשטת באופן שונה. בעניין זה הסכים ד"ר לויתן שתמיד עדיף לצקת שכבה אחת ולהימנע מהדבקה, והוסיף "כמו שמוצר חדש עדיף על מוצר משומש שהדביקו אותו". זאת, בין היתר על מנת להימנע מיצירת כוחות פיסיקאליים בין שתי השכבות (ע' 86 לפרוטוקול הדיון מיום 9.2.12). גם בחוות דעתו ציין ד"ר לויתן, שהחיבור בין השכבות מרסן את התזוזה האופקית של הטופינג (השכבה העליונה), ובכך תורם להתפתחות סדיקה עקב הצטמקות הבטון. 26. מר מרגי העיד שבכל רצפה בעלת שתי שכבות שיצקה התובעת נוצרו סדקים. אולם, במקרה הנוכחי, הסדיקה היתה גדולה עוד יותר עקב חיבור שתי השכבות באמצעות ברזלים ("קוצים") (ע' 38-39 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.11). אינג' אנגל הסביר כי על פי הוראות הצד השלישי ננעצו בבטון מוטות ברזל במרחקים של 60 X 60 ס"מ. המוטות הללו נועדו לחזק את החיבור בין שתי השכבות, אולם הם מנעו מהבטון להתפשט באופן חופשי, ולכן נוצרו באזורים שלהם סדקים בצורת שמש (ע' 80-81 לפרוטוקול הדיון מיום 28.12.09). הברזלים והדבק מונעים מהבטון להתפשט ולהתכווץ, ולכן נוצרים סדקים לידם, באזורים בהם אין הדבקה. אינג' אנגל הוסיף שגם לו הרצפה היתה מודבקת במלואה, היו נוצרים סדקים. אולם, במקרה כזה פרק הזמן עד להיווצרות הסדקים - היה גדול יותר, בהתאם לחוזק הדבק - ככול שהדבק חזק יותר, יעבור זמן רב יותר עד שייווצרו סדקים (שם, בע' 82). 27. כפי שכבר צוין לעיל, מעדותו של מנהל הצד השלישי, מר טומי קוויט, עולה כי בפיילוט שנערך לפני תחילת היציקה ואשר בו נכחו נציגי הצד השלישי, לא נעשה משהו שונה לעומת מה שבוצע בפועל, הרלוונטי לעניין הסדקים (ע' 65 לפרוטוקול הדיון מיום 26.2.12). אני מקבלת, אם כן, את דעתו של אינג' אנגל, כי הסיבה המרכזית לסדיקת הרצפה היא ביציקתה בשתי שכבות. תכנון הרצפה באופן זה היה באחריות הצד השלישי. כאמור, הדבק בו נעשה שימוש הוא מתאים ומספק כל עוד השימוש בו נעשה על פי ההוראות, ולא הוכח שהתובעת לא פעלה בהתאם להוראות היצרן להן היא היתה מודעת. כאמור, גם לא הוכח כי התובעת חרגה בעבודתה מהוראות הנתבעת או הצד השלישי, או ביצעה את עבודתה שלא כראוי. 28. עובי השכבה העליונה (הטופינג) - הנתבעת והצד השלישי העלו טענות גם ביחס לעובי שכבת הטופינג. לטענתם, שכבת הטופינג לא היתה בעובי אחיד, והיא לא היתה בעובי הנדרש על פי התוכניות. לפי חוות דעתו של ד"ר לויתן, עובי שכבת הטופינג הוא בין 4.5-13 ס"מ, כאשר העובי הנדרש על פי התכנון היה 6 ס"מ בלבד. לגישת ד"ר לויתן, העובדה שעובי הטופינג גדול באופן משמעותי מהנדרש "גורמת להגדלת רוחב הסדקים בגלל הקטנה של מנת הזיון (שטח חתך הזיון מחולק בשטח חתך הבטון) ביותר ממחצית. בנוסף על כך, רשת הזיון ממוקמת ברבע התחתון של החתך ולא סמוך לפן העליון כנדרש, ולכן הוא אינו אפקטיבי להקטנת רוחב הסדק" (ס' 9.5 לחוו"ד לויתן). 29. אינג' אנגל סבור, כי כאשר יוצקים רצפה תלויה - שהינה כמו תקרה, יש לקחת בחשבון שיש כפיפה ושקיעות בתקרה. לכן, עובי הטופינג שצריך לצקת בשלב מאוחר יותר, לא יהיה אחיד, אלא בעובי שבין 6 ל-10 ס"מ. לגישתו "זה דבר שמובן לכל מתכנן מנוסה של רצפה כזאת - ואין לקבלן שום יכולת להשפיע על הדבר הזה" (ס' 10 לחוו"ד אנג'ל). אינג' אנגל טוען עוד, שהעובדה שעל פי התכנון נדרש הקבלן להכניס "קוצים" לחיבור השכבות, מנעה אפשרות להחלקה אחידה של הרצפה היצוקה בשלב הראשון. בעדותו מסכים אנגל שיש לעובי שכבת הטופינג משמעות לעניין הסדקים (ע' 48 לפרוטוקול הדיון מיום 28.12.11). ד"ר לויתן חולק על דעתו של אינג' אנגל, כי העובי המשתנה של הרצפה מקורו בשקיעות של הרצפה. יחד עם זאת הוא מסכים, שתיתכן שקיעה מסוימת של הרצפה, בעובי של 3.3-7.2 מ"מ. אולם הוא טוען כי השקיעה שאירעה בפועל במקרה דנן היתה גדולה פי 20 לערך מהשקיעה האפשרית לפי חישוביו (ס' 9.5 לחוו"ד לויתן). ההסבר שניתן על ידי לויתן לבעיות בעובי הטופינג ולסטיות מהנדרש על פי התוכניות נבעו ככול הנראה מאחת משתי סיבות - "משקיעת ארגזי הפוליביד לתוך מצע שלא הודק כראוי, ו/או ביצוע הרצפה ללא סרגלים". 30. ואולם, הנתבעת לא הוכיחה את קיומה של אף אחת משתי הסיבות הללו. האפשרות שמעלה ד"ר לויתן, שהמצע לא הודק כראוי או שלא נעשה שימוש בסרגלים - לא הוכחה. נהפוך הוא, מר מרגי העיד שנעשה שימוש בסרגלים (ע' 153 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.11). לא הוכח אם כן שהעובי המשתנה של הרצפה נגרם כתוצאה מאחת הסיבות האפשריות אותן ציין לויתן בחוות הדעת שלו. לעומת זאת, הנימוק של אינג' אנגל לשקיעת הרצפה, קרי - היותה רצפה תלויה, לא נשלל לחלוטין על ידי ד"ר לויתן. ד"ר לויתן הסכים כאמור כי רצפה כמו זו שנוצקה במתקן שוקעת במידה מסוימת, אף שלא במידה המסבירה את עובי הטופינג שנוצר בפועל. לפיכך, מאחר שלא הוכחה סיבה אחרת לסטיות בעובי הטופינג, ומאחר שאין מחלוקת כי תיתכן שקיעה מסוימת של הרצפה, אני סבורה כי יש לקבוע שהעובי המשתנה של שכבת הטופינג נוצר עקב שקיעת השכבה התחתונה. גורם זה הוא גורם שהמתכנן צריך היה להביאו בחשבון. סיכום נושא העיכבון 31. כאמור, הנתבעת לא שילמה לתובעת את שכרה במלואו, ועיכבה בידיה את סכום העיכבון בשל הטענות שהיו לה כנגד התובעת ביחס לסדקים ברצפה. אולם, מאחר שכפי שנקבע לעיל התובעת אינה אחראית לקיומם של סדקים אלה, הרי שהנתבעת לא היתה רשאית לעכב את סכום העיכבון בידיה. אני מורה לכן לנתבעת להשיב לתובעת את סכום העיכבון, בסך של 114,190 דולר, כערכו בשקלים ביום בו היתה אמורה הנתבעת להשיב את סכום העיכבון. 32. מהו המועד בו היה על הנתבעת להשיב את העיכבון לתובעת? סעיף 26.1.2 להסכם בין התובעת לנתבעת, קובע כי הנתבעת תשיב את סכום העיכבון לתובעת בתוך 35 יום ממועד הנפקת תעודת גמר. בפועל, הנתבעת לא הנפיקה תעודת גמר לתובעת, משום שלטענת הנתבעת עבודת התובעת לא הסתיימה בשל הסדקים ברצפה (ר' סעיף 77 לתצהיר מר מסיקה). אולם, כאמור לעיל, אינני מקבלת את טענות הנתבעת נגד התובעת ביחס לאחריותה של התובעת לסדקים ברצפה, ומכאן שהיה על הנתבעת להוציא לתובעת תעודת גמר, והעובדה שהתעודה לא הונפקה בפועל אינה צריכה לשנות את לוח הזמנים שנבע בס' 26.1.2 שלעיל. אני קובעת משום כך כי הנתבעת היתה אמורה להשיב את סכום העיכבון 35 ימים לאחר מתום ביצוע העבודות על ידי התובעת. הצדדים הסכימו כי העבודות הסתיימו בחודש מרץ 2007, ולכן היה על הנתבעת להשיב את העיכבון לתובעת ביום 1.5.07. סכום העיכבון יתורגם אם כן לשקלים ליום 1.5.07 וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד התשלום בפועל. אחריות הצד השלישי 33. הנתבעת הגישה כאמור, הודעת צד שלישי נגד סטאר. היא טענה כי ככול שתקבע אחריות כלשהי של הצד השלישי לנזקים ברצפת הבטון, יש לחייב את הצד השלישי לשפות את הנתבעת בנזקים אלה. יוער כי הגם שמדובר בהודעת צד שלישי המתייחסת לעילות תביעה שונות מאלה שנתבעו בתביעה העיקרית, והגם שהסעד המבוקש בתביעה מחד גיסא ובהודעת צד ג' מאידך גיסא, איננו בהכרח זהה (סכום העיכבון בתביעה העיקרית, לעומת נזק בפועל בהודעת צד ג') - אין בכך כדי לשלול את האפשרות להגשת הודעת צד ג' ולדון בה. כך, תקנה 216 (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984, קובעת כי ניתן להגיש הודעת צד שלישי גם "כששאלה או פלוגתה בין הנתבע לצד השלישי הכרוכה בנושא התובענה היא בעיקרה כזו השנויה במחלוקת בין התובע לנתבע, ומן הראוי שתיפתר גם ביניהם לבין הצד השלישי". בע"א 6381/00 עו"ד יורן קפון נ' חברת מעונות מרכז התרבות, (פ"ד נו(1) 425) נקבע בהקשר זה כי: "תקנת-משנה 216(3) - בשונה מתקנות-משנה 216(1) ו-216(2) - אינה מגבילה את זכות הנתבע בגדר ההודעה לצד-שלישי לתביעת סעד שהוא בעיקרו זהה לסעד המבוקש בתביעת התובע כלפיו. מתקנה 216(3) אף עולה, כי נתבע רשאי ליתן הודעה לצד-שלישי גם על יסוד עילה שאינה זהה לעילת תביעתו של התובע נגד הנתבע, ובלבד ששתי העילות (עילת התביעה ועילת ההודעה) נובעות ממערכת עובדתית אחת, ומעוררות שאלה או פלוגתה משותפת, שמן הראוי להכריע בה גם כלפי הצד השלישי". (ור' גם א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, הוצאת סיגא) 414. נתייחס אם כן להלן לטענותיו השונות של הצד השלישי, בשלהן הוא פטור לגישתו מאחריות לנזקים שנגרמו כתוצאה מסדיקת הרצפה. פיקוח עליון 34. הצד השלישי טוען, שלא ביצע פיקוח צמוד בפרויקט אלא פיקוח עליון בלבד, ולכן על הנתבעת היה מוטל לבקר הן את התוכניות והן את אופן הביצוע. לטענת הצד השלישי, פיקוח עליון הוא פיקוח פאסיבי בלבד המתבצע לפי הזמנה, בהתאם לשלבי התקדמות הבניה וביחס לנקודות מוגדרות בלבד. תפקידו של מפקח עליון הוא לוודא שהבניה בכללותה מתבצעת בהתאם לתוכניות ולהיתר שניתן. אין זה מתפקידו לעקוב אחר ביצוע כל פרטי העבודה. לשם כך קיים פיקוח צמוד, שמשמעותו פיקוח מלא ועריכת ביקורת על ביצוע העבודה. 35. תפקידו של המפקח העליון וחובותיו מוסדרים בתקנות התכנון והבניה (פיקוח עליון על הבניה), תשנ"ב-1992. תקנה 4 מפרטת את תפקידיו, ביניהם "בקרה להבטחת התאמת ביצוע הבניה באתר למסמכי ההיתר על נספחיו, ובכללה התאמה לתכניות הקונסטרוקציה" (תקנה 4(1)). תקנה 5(2) קובעת כי על המפקח העליון לערוך "ביקורת של אופן ביצוע האלמנטים הראשיים של שלד המבנה בכל קומה מקומותיו, לרבות הרכבתם ומתן אישור ליציקת התקרות או הרכבתם בכל קומה בנפרד; לעניין זה, 'אלמנט ראשי' - כפי שהוגדר בידי מתכנן שלד הבנין בתכנית הקונסטרוקציה". תקנה 5(3) קובעת את אחריותו של המפקח העליון לעדכן את תכנית הקונסטרוקציה במידת הצורך בהתאם לשינויים החלים מעת לעת בבניית השלד (בעניין תפקידיו של המפקח העליון ר' ע"פ 9815/07 אליהו רון נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 26.11.08) וכן ת.א. (מרכז) 1842-08-07 ניזאר עודה נ' מבנה רב דירות (1990) בע"מ (בפירוק) (ניתן ביום 25.10.11)). 36. רצפת המתקן היא אחד מהאלמנטים הראשיים של שלד המבנה. לכן, ביקורת על אופן ביצועה ויציקתה היא בגדר תפקידיו של המפקח העליון. כך או אחרת, אני סבורה כאמור כי הסיבה לסדיקת הרצפה נעוצה בליקוי בתכנון הרצפה. ניתן היה למנוע את הליקוי הזה בשלב התכנון, ולא בעת הבניה. אין מחלוקת כי תכנון המבנה הוא חלק מתפקידיו של הצד השלישי והוא באחריותו. 37. הצד השלישי טען גם כי הנתבעת היא שביצעה פיקוח צמוד בעת הבניה. אולם, גם לגישת הצד השלישי, אחריות המפקח העליון היא על התכנון. המפקח הצמוד "הוא אשר מופקד על תיאום התכנון, על ההקפדה על ביצוע על פי התכנון ועל הדאגה להביא בפני המתכננים והיועצים כל בעיה בה הוא נתקל במהלך תיאום התכנון והביצוע של הבניה" (ס' 25 לסיכומי הצד השלישי). כאמור, אינני סבורה כי הכשל ברצפה היה בביצוע יציקתה או בביצוע שלא על פי התכנון, אלא מדובר בכשל תכנוני, שהוא באחריותו של הצד השלישי. 38. בנוסף, לפי סעיף 5 להסכם בין הנתבעת לצד השלישי, אין בפיקוחה של הנתבעת כדי לשחרר את הצד השלישי מאחריותו או חובותיו על פי ההסכם: "MWI (הנתבעת - ר.ר.) shall appoint representative on its behalf ("the Contract Manager") to oversee, supervise and inspect the execution of the work…MWI's and Contract Manager's rights of supervision shall not, in any way and/or to any extent, release Consultant (הצד השלישי - ר.ר.) from any of its obligation, nor shall they constitute approval of the work. No act/omission by the Contract Manager shall exempt Consultant from performing all of its obligation herein". לפיכך, אינני סבורה שיש מקום להסיר את האחריות לתכנון הרצפה מהצד השלישי, ולהטילה על הנתבעת. גובה הנזק 39. הסכום אותו חויבה הנתבעת לשלם לתובעת בפסק דין זה - סכום העיכבון - איננו סכום הנזק שנגרם לנתבעת. זהו חלק מהתמורה שהגיעה לתובעת על פי ההסכם בינה לבין הנתבעת, אשר הנתבעת עיכבה את תשלומו לאור טענותיה לנזקים שלטענתה התובעת היתה אחראית להם. יחד עם זאת, כאמור, הנתבעת רשאית לדרוש מהצד השלישי סעד שונה. הסכום לו זכאית הנתבעת מהצד השלישי בקשר עם הליקויים ברצפה הוא סכום הנזק שהצליחה הנתבעת להוכיח, שנגרם לה כתוצאה מהתכנון הלקוי שביצע הצד השלישי. 40. הנתבעת טוענת בהקשר זה לנזק הכרוך בעלות תיקון הסדקים. לטענתה, עלות תיקון הסדקים ברצפה עומדת על 630 ₪ למ"ר בתוספת מע"מ. לכן, ומאחר ששטח הרצפה בו נדרשים תיקונים הוא 2,000 מ"ר, הסכום הכולל לביצוע העבודות הוא 1,260,000 ₪, ובתוספת מע"מ - 1,461,000 ₪. כתימוכין הגישה הנתבעת הצעת מחיר שניתנה לה לתיקון הסדקים (נספח 19 לתצהיר מסיקה). טענה זו לא נסתרה על ידי הצד השלישי, אשר לא העלה כלל טענות באשר לגובה הנזק. הנתבעת דורשת לחייב את הצד השלישי לשפותה בכל סכום שתחויב לשלם לתובעת עד לסכום זה. אולם, הסכום שיכולה הנתבעת לדרוש מוגבל לסכום שתבעה הנתבעת בהודעת הצד השלישי (המתוקנת), בסך של 1,000,000 ₪. 41. יוער, כי הסדקים ברצפה טרם תוקנו, והנתבעת לא ציינה כי בכוונתה לתקנם. אולם, על פי ההלכה הפסוקה אין להתנות את הפיצוי בגין הנזק לנפגע בתיקון הנזקים בפועל: "כלל הוא בתורת הפיצוי כי יש להעמיד ניזוק במצב בו היה נמצא אלמלא אירעה ההפרה והנזק שנצמח בעקבותיה. מקובל עוד לפסוק פיצוי מתוך הנחה רעיונית כי הכסף ייועד למטרה שלשמה הוא ניתן, אך אין מחייבים בדרך כלל הוכחה נחרצת לאופן השימוש העתידי בו, ותשלומו אינו מותנה בהתחייבות הנפגע להשתמש בו למטרה מוגדרת... באומדן העלויות לצורך ענין זה איננו צריכים להידרש להוכחה קונקרטית בדבר ביצוע התיקונים בפועל, ויש לשלם את הפיצוי על בסיס ההנחה הרעיונית כי הכסף ייועד למטרה שלשמה הוא ניתן, אך אין מקום להתנות את שיעורו בהוכחה בדבר מימוש הייעוד כאמור" (ע"א 9085/00 רע"א 478/01 שטרית אברהם נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז(5) 462, בע' 475-476) תביעת התובעת לקבלת סכומים נוספים מהנתבעת 42. נוסף על סכום העיכבון, דורשת התובעת לקבל מהנתבעת סכומים נוספים, המגיעים לה לטענתה בגין עבודתה. כך, דורשת התובעת סך של 739,518 דולר בגין הפרשים שלא שולמו לה עבור עבודתה על פי ההסכם; סך של 153,995 דולר בגין תקורות; סך של 508,495 ₪ בגין ריבית בשל אי תשלום במועד והפרשי שער; סך של 36,900 ₪ בגין דמי קבלן ראשי; וסך של 27,500 ₪ בגין עלות עבודות נוספות שביצעה בשל הסדיקה. הנתבעת כפרה בסכומים שנתבעו, ואף טענה כי התובעת כלל אינה זכאית לסכום נוסף כלשהו מאחר שהיא חתמה על כתב ויתור. כתב הוויתור 43. הנתבעת טוענת, שביום 27.8.07 חתם מר מרגי בשם התובעת על כתב שחרור כלפי הנתבעת (נספח 1 לתצהיר מר מסיקה, להלן: "כתב הוויתור"), בו ויתרה התובעת על כל תביעה כלפי הנתבעת בכל סכום בקשר עם ביצוע העבודות לפי ההסכם, והצהירה שלמעט חשבונית אחת בסך של 2,338,580.81 ₪, אין לה תביעות נוספות כלפי הנתבעת בגין העבודות שביצעה (כתב השחרור צורף כנספח 1 לתצהיר מר מסיקה). ביום 19.9.07 נפרע התשלום האחרון לתובעת בסך של 2,315,145.50 ₪. לטענת הנתבעת, התובעת חתמה על כתב הוויתור בעקבות משא ומתן שנערך בין מר מרגי לבין מר אושרי מסיקה מטעם הנתבעת על יתרת הסכום לו זכאית היתה התובעת בגין העבודות. בסיום המו"מ היה ברור לצדדים שמדובר בסכום סופי, שלאחריו לא תתקבל כל דרישת תשלום נוספת. הנתבעת טוענת עוד, שבמהלך משא ומתן זה ואף לאחריו, לא העלתה התובעת כל טענה באשר לסכומים נוספים המגיעים לה כביכול (למעט סכום העיכבון שנדרש על ידי התובעת עובר לכתב התביעה), והטענות הנוכחיות הועלו לראשונה על ידיה עם הגשת כתב התביעה. נוסף על כתב הוויתור, חתמה התובעת גם במהלך ביצוע ההסכם, ולאחר כל התחשבנות וקבלת תשלום על כתבי שחרור (נספח 2 לתצהיר מר מסיקה). 44. ההלכה הפסוקה קבעה כי: "כתב הויתור הוא חוזה. משמע, יש לבדוק ראשית - מהו תוכנו, ושנית - האם זהו חוזה תקף או שמא הוא בטל או ניתן לביטול בשל פגם שנפל בכריתתו" (ע"א 11/84 אשר רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533; להלן: "עניין רבינוביץ") התובעת טוענת שהיא חתמה על כל כתבי הוויתור במצב של כפייה כלכלית, נוכח גישת הנתבעת לפיה בהעדר חתימת התובעת על כתבי הוויתור, לא ישולמו לה התשלומים המגיעים לה. עמדה זו הותירה את התובעת תלויה בחסדי הנתבעת ועל סף קריסה כלכלית. לכן לא היתה לתובעת כל חלופה מעשית וסבירה, אלא לחתום על כתבי הוויתור. 45. אינני מקבלת את טענות התובעת בדבר הכפייה הכלכלית. ראשית, טענת הכפייה הועלתה לראשונה בסיכומי התובעת. הן בכתב התביעה והן בתצהירי התובעת לא נזכרה טענה בדבר כפייה כלכלית, וממילא היא אף לא הוכחה. בתצהיר העדות הראשית של מר מרגי, טען מר מרגי רק ש"התובעת נאלצה לחתום על כתבי הסילוק וזאת מבלי שיהיה בידיה כל נתון המסביר את הבסיס לחישוב עליו אושרו התשלומים מעת לעת... יש להוסיף ולומר, כי אופן אישורי החשבונות והתשלומים באיחור גרמו לתובעת לקשיי מימון ותזרים. הגדילה הנתבעת לעשות בשעה שעיכבה את תשלום מס' 7 עד לחודש ספטמבר 2007... ובכך העמידה שוב את התובעת על פני תהום ולפני קריסה כספית" (ס' 28-29 לתצהיר מר מרגי). אני סבורה, שטענה בדבר כפייה כלכלית יש לטעון במפורש ובבירור. טענה לפיה עיכוב התשלומים על ידי הנתבעת גרם לתובעת לקשיים כלכליים, אין די בה כשלעצמה כדי להצביע על כך שהתובעת חתמה על כתבי הוויתור מתוך פגם ברצון, ללא הסכמה לתוכן האמור בכתב הוויתור, בשל נסיבות של כפייה. ודאי שאין בטענה כזו כדי להוכיח את יסודות עילת הכפייה. 46. שנית, גם לגופו של עניין אין לקבל את הטענה בדבר כפייה כלכלית. כפי שנפסק בע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (להלן: "עניין ש.א.פ."; לא פורסם, ניתן ביום 22.9.03), אליו מפנה גם התובעת בסיכומיה, אין די בתלות בלבד כדי להביא לביטול חוזה מחמת כפייה כלכלית. כדי שטענה בדבר כפייה כלכלית תתקבל, יש להוכיח שבדרישת הנתבעת לקבל כתב ויתור דבק פסול חמור. בנוסף על כך, נדרש כי הכפייה הכלכלית להיות בעלת עוצמה כזו שהתשובה לשאלה 'האם היתה לצד שחתם על החוזה חלופה מעשית סבירה שלא להיכנע ללחץ' הינה שלילית (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, בע' 721). עוד נפסק שקושי כלכלי חולף איננו יוצר מצב של מצוקה, וכי לא כל אי שוויון באורך הנשימה של צדדים, החולקים זה על זה ומתווכחים זה עם זה, יוצר את עילת העושק (ע"א 700/83 כהן נ' הרשקוביץ, פ"ד ל"ט(4) 471, בע' 475). עוד נפסק, כי "הרבה חוזים, וביחוד כתבי ויתור, נערכים מתוך אילוץ כלכלי כלשהו אשר יסודו בשיקולי כדאיות בהתאם לזמן ולנסיבות. זהו בדרך כלל טיבה של כל פשרה" (עניין רבינוביץ הנ"ל, בו נפסק כי רצונו של התובע לקבל את הכסף במהרה גרם לו לוותר על חלק מהדרישות שהוא ראה עצמו זכאי להן). בעניין ש.א.פ. נפסק עוד, שהשאלה העיקרית איננה אם לצד השני היה כוח להכתיב את תנאי ההתקשרות, אלא אם החוזה על מכלול תנאיו הוא הוגן וסביר, במובן זה שגם עניינו של הצד החלש זכה בגדרו להגנה ראויה, שהחוזה מבטיח לו טובת הנאה סבירה וראויה בתמורה לוויתורו. ויתור על זכות תביעה בגין הפרה מן העבר - כך נקבע - עשוי להיות חלק מפשרה הוגנת בין הצדדים. 47. אינני רואה פסול בדרישת הנתבעת לקבל כתב ויתור בתמורה לתשלום לתובעת. כפי שיפורט להלן, אני סבורה שהצדדים ניהלו משא ומתן לגבי הסכומים שמגיעים לתובעת. התובעת מצידה הגישה מדידות שערכה והעלתה טענות בדבר הסכומים המגיעים לה לשיטתה, והנתבעת הציגה בפניה את הסכומים לפי חישוביה שלה. בנוסף, לא הוכח שנמנעה מהתובעת האפשרות לפנות לערכאות לקבלת סעד - כפי שעשתה בהגישה תביעה זו. מכאן שעמדה לה חלופה מעשית סבירה שלא להיכנע ללחץ. 48. מעבר לכול האמור, גם לו היתה התובעת במצב של כפייה, הרי היה עליה להודיע לנתבעת על ביטול ה"הסכם" - קרי כתב הוויתור, תוך פרק זמן סביר מהמועד בו הכפייה הזו חדלה לגישתה. מסקנה זו עולה מהוראת ס' 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 הקובע כי ביטול חוזה במקרה של פגם ברצון יהיה "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו (למתקשר) על עילת הביטול, ובמקרה של כפייה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה". התובעת לא הודיעה כאמור על ביטול כתב הוויתור תוך פרק זמן סביר, ואף מטעם זה יש לדחות את טענתה. 49. התובעת טוענת עוד, שכתב הוויתור עליו חתמה ביום 27.8.07 איננו כתב ויתור סופי, מכיוון שכתב הויתור הסופי צורף כנספח H להסכם בין הצדדים, ועליו לא חתמה התובעת מעולם. עוד טוענת התובעת, שכתב ויתור זה זהה לכתבי הויתור האחרים עליהם חתמה במסגרת התחשבנויות הביניים. אינני מקבלת טענה זו. 50. בכתב הוויתור מיום 27.8.07 (נספח 1 לתצהיר מר מסיקה), הצהירה התובעת כי: "We hereby certify that - save for the partial payment with respect to tax invoice no.844 attached to this release - we … do not and shall not have any claims, demands or pleas vis-a vis MWI … in connection with the work that we have performed until the date hereof and/or any other work deriving thereform and/or related thereto, directly or indirectly - all with respect to the period commencing from signing the contract and ending upon 27/8/07". התובעת הצהירה, אם כן, בכתב הוויתור כי אין לה כל תביעות או טענות בכל הקשור לעבודה שביצעה, החל ממועד החתימה על ההסכם ועד ליום החתימה על כתב הוויתור - 27.8.07. לכן, אף שכתב הוויתור איננו זהה לנספח H להסכם, ואף שלא מצוין בו כי מדובר בכתב ויתור סופי, הרי שהוא מתייחס לכל טענה שעמדה לתובעת בגין עבודה שביצעה עד למועד הנקוב בכתב הוויתור. 51. אין מחלוקת שעוד לפני יום 27.8.07 סיימה התובעת לבצע את עבודתה במתקן. כחצי שנה קודם לכן, ביום 28.2.07 הגישה התובעת את החשבון הסופי מטעמה (ע' 103 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.11). לפיכך, על פי לשונו הברורה של כתב הוויתור, ויתרה התובעת על כל טענה בגין העבודות שביצעה במתקן. זאת למעט התשלום בגין חשבונית מס' 844 הנזכרת בכתב הוויתור, אשר את הסכום בגינה קיבלה התובעת ופרעה ביום 19.9.07 (נספח 3 לתצהיר מסיקה). אין טענה מצד התובעת לגבי תוקפה של חתימתה על כתב הוויתור - כי אין מדובר בחתימתה או כי מר מרגי שחתם בשמה לא ידע על מה הוא חותם. נהפוך הוא, מר מרגי העיד שמאחר שמדובר באותו טופס של כתב ויתור עליו חתם מדי חודש, הוא כבר 'למד' את המסמך והכירו (ע' 103 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.11). לפיכך אני סבורה, שכתב הוויתור נספח 1 תקף ומחייב את התובעת. לכן, אני דוחה את תביעת התובעת לתשלום בגין "הפרשים לתשלום על פי חשבונות מדידה מצטברים", בסך של 739,518 דולר. 52. התובעת טוענת שהנתבעת ניצלה את כוחה, ולא ניהלה איתה כל משא ומתן לגבי הסכומים שדרשה, אלא הכתיבה באופן חד צדדי את הסכומים ששילמה לתובעת. זאת - כך לטענת התובעת - מבלי לבצע כל מדידה, כנדרש על פי ההסכם, עליה אמורים להתבסס הסכומים המגיעים לתובעת. כפי שהובהר לעיל, התובעת ויתרה בכתב הוויתור על כל דרישה או טענה בקשר עם עבודתה מיום החתימה על ההסכם ועד למועד הנקוב בכתב הוויתור. ויתור זה תקף גם לגבי הסכומים ששולמו לתובעת במסגרת התחשבנויות הביניים, והתובעת מושתקת מלטעון כי סכומים אלו לא שולמו לה במלואם. בנוסף, גם לאחר קבלת כל תשלום חתמה התובעת על כתבי ויתור, בהם ויתרה על כל טענה או זכות בקשר עם העבודות שביצעה עד ליום קבלת התשלום. גם כתבי ויתור אלה מחייבים את התובעת מאותם הנימוקים האמורים לגבי כתב הוויתור מיום 27.8.07. 53. מעבר לדרוש יצוין, כי מר מסיקה העיד בעניין המו"מ שניהל עם מר מרגי, כי: "לא מלוא דרישותיו התקבלו. היו עבודות שהוא הגיש אותן, או שהוא חשב שהן עבודות נוספות, והן עבודות שכלולות בחוזה. היו עבודות שלא הסכמנו עליהן. היו עבודות שניהלנו משא ומתן על המחיר, והיו עבודות שקיבלתי גם את המחיר שהוא הגיש" (ע' 48 לפרוטוקול הדיון מיום 9.2.12). לפי עדות מסיקה דרשה התובעת תשלום בגין עבודות שלטענתה היו נוספות על הקבוע בהסכם. הנתבעת היתה סבורה כי מדובר בעבודות שהן חלק קבוע בהסכם, ולכן אינן מזכות את התובעת בתשלום נוסף. לטענתו, התנהל על כך משא ומתן. בעדותו בפני בית המשפט הודה מרגי, שאכן התנהל דין ודברים על כך, וכי מסיקה הסכים לשלם לו חלק מהתשלום שדרש (ע' 92 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.11). 54. זאת ועוד, בגין ראש נזק זה דורשת התובעת סך של 739,518 דולר, בעוד שמר מרגי הודה, שבמכתב שכתב למסיקה ביום 13.6.07 (נספח 11 לתצהיר מר מסיקה), בו דרש את הסכומים שהנתבעת לא אישרה לו, דרש סכום של כ-100,000 דולר בלבד. הוא אף הודה כי התובעת לא ביצעה עבודות נוספות לאחר מועד זה (ע' 93 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.07). עמדה זו מכבידה אף היא על קבלת טענות התובעת ביחס לראש נזק זה. משנדחתה עמדת התובעת בקשר עם ראש נזק זה, יש לדחות גם את דרישתה לקבל סך של 508,495 ₪ בשל ריבית והפרשי שער בגין אי תשלום הסכומים המגיעים לה במועד. תקורות 55. התובעת דורשת תשלום בסך 153,995 דולר בגין עודף תקורות בהן נאלצה לשאת, עקב הארכת לוחות הזמנים לביצוע ההסכם, בהתאם לסעיף 42(5) לחוזה הממשלתי הסטנדרטי. לטענתה של התובעת, מועד סיום ביצוע העבודות התעכב חודשים רבים בשל הכנסת קבלנים נוספים לעבודה, כשהתובעת נאלצה להמתין עד שהם יסיימו את עבודתם לפני שהיתה יכולה להמשיך בביצוע עבודתה שלה. הנתבעת טוענת מנגד, שעובר להגשת התביעה התובעת מעולם לא הגישה לה דרישה לתשלום תקורות. נושא זה לא עלה במשא ומתן שערכה התובעת עם מר מסיקה או במכתבי התובעת ובא-כוחה, בהם דרשה התובעת לקבל את כספי העיכבון ותו לא. התובעת גם לא ציינה בכתב הוויתור, שמגיעים לה סכומים נוספים בגין תקורות. עוד טוענת הנתבעת, שההסכם קובע את הסכום המלא המגיע לתובעת בגין עבודתה, ומוסיף וקובע שהתובעת לא תהיה זכאית לגמול נוסף בגין הוצאות נוספות שייגרמו לה (סעיף 31.4 להסכם). הנתבעת חולקת גם על סכום התקורות הנדרש, דרך חישובו ועל אופן חישובו המבוסס על החוזה הממשלתי הסטנדרטי. 56. אני סבורה שהתובעת איננה זכאית לתשלום בגין תקורות בשל חתימתה על כתב הוויתור. כאמור, כתב הוויתור פוטר את הנתבעת מכל דרישה או טענה בקשר עם ביצוע העבודות עד למועד החתימה עליו. אין חולק שהדרישה בגין תקורות מתייחסת לתקופה שלפני החתימה על כתב הוויתור. לכן התובעת ויתרה בו על כל דרישותיה, כולל דרישתה לתשלום בגין תקורות. 57. גם לגופו של עניין יש לדחות את טענותיה של התובעת בהקשר זה. בסעיף 5.3.5 להסכם, הצהירה התובעת, שידוע לה כי העבודה במתקן מבוצעת במקביל לעבודתם של קבלנים נוספים, כי עליה לתאם את עבודתה עימם, וכי היא מוותרת על כל טענה - כלכלית או אחרת - כלפי הנתבעת עקב כך. לפיכך, אין מקום לקבל את טענת התובעת לפיה העיכובים בעבודתה לאור עבודתם של קבלנים אחרים גרמו לה לנזק שהיא זכאית לתשלום בגינו. מעבר לכך, על פי סעיף 31.2 להסכם בין הצדדים, הסכם זה כולל את כל התמורה הכספית המגיעה לתובעת, כולל כל הוצאותיה: "It is hereby warranted that the Contract Price embodies the fill consideration, including without limitation the Contractor's profit and all expenses borne by the contractor in connection with the performance of its obligations pursuant hereto…" גם מטעם זה יש לדחות את דרישת התובעת לתשלום הוצאות נוספות שנגרמו לה. 58. זאת ועוד, כמקור לזכאותה לתשלום בגין תקורות, מפנה התובעת לחוזה הממשלתי הסטנדרטי, ואף מחשבת את הסכומים המגיעים לה לטענתה על פי הנוסחה המפורטת בחוזה זה. אולם התובעת לא הבהירה מדוע יש להחיל על הצדדים - אשר הסדירו את ההתקשרות ביניהם בהסכם תקף - את התנאים הקבועים בחוזה הממשלתי הסטנדרטי. דמי קבלן ראשי 59. התובעת תבעה סך של 36,900 דולר כדמי קבלן ראשי. לטענתה, היא שימשה בפועל כקבלן ראשי במתקן, וככזו היתה אחראית לבטיחות המתקן, ניקיונו, הקמת מעקות, מדרגות ומעברי בטיחות באתר, וכן על אביזרי בטיחות. אחריותה של התובעת התפרסה לטענתה על המתקן כולו, כולל אזורי עבודה של קבלני משנה אחרים. ביום 14.6.06 שלחה התובעת לנתבעת מכתב דרישה לקבלת הסכום בגין שירותים אלה (ת/22), דרישה שנדחתה על ידי הנתבעת. הנתבעת טוענת, שהיא מעולם לא מינתה את התובעת כקבלן ראשי, והתובעת מעולם לא שימשה ככזו. התובעת לא העניקה שירותי קבלן ראשי לקבלני המשנה האחרים של הנתבעת. 60. אינני מקבלת את טענות התובעת. ראשית, גם על דרישה זו ויתרה התובעת בכתבי הויתור עליהם חתמה, שכן מדובר בדרישה הקשורה לביצוע העבודות במתקן, המתייחסת לתקופה לפני מועד החתימה על כתב הוויתור. שנית, את כל העבודות שטוענת התובעת כי היא ביצעה במסגרת תפקיד הקבלן הראשי, היא נדרשה לבצע על פי סעיף 32.12 להסכם. לכן, היא איננה זכאית לתשלום נוסף בגינן מעבר לסכומים ששולמו לה מכוח ההסכם. כך, על פי סעיף 32.12.8 בהסכם, נדרשה התובעת לשמור על שטח האתר נקי ובטיחותי; סעיף 32.12.9 מחייב את התובעת לדאוג שהמעברים יהיו נוחים ונקיים מהפרעות ומכשולים; סעיף 32.12.10 מחייב אותה להקים גדרות ומעקות על חשבונה; וסעיף 32.12.11 מחייב את התובעת לכסות או לגדר כל בור או מכשול על מנת למנוע נפילה או פגיעה. אומנם ההסכם מתייחס לשטח העבודה של התובעת בלבד - אשר לבטיחותו וניקיונו היא אמורה לדאוג - אך שטח העבודה של התובעת כלל את כל רצפת המתקן, 6000 מ"ר (ר' עדותו של מר מרגי בע' 126 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.11). בעניין זה העיד מר מרגי שמלבד אנשי התובעת, הסתובבו בשטח קבלנים נוספים, וכי הוא נאלץ "לטפל" בכולם. אולם, לא הוכח כי בשל קבלנים אלה נאלצה התובעת לבצע עבודות בטיחות וניקיון החורגות מהאמור בהסכם בינה לבין הנתבעת. 61. בהקשר זה יש אף לציין את עדותו של מר מרגי, לפיה בחלק מתקופת העבודות במתקן, התובעת כלל לא נכחה באתר (ע' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.11). בתקופות אלה לא הוכח אם כן כי התובעת יכלה לדאוג לבטיחות במתקן, לניקיונו וכד'. עלויות בגין הסדיקה ברצפה 62. התובעת דורשת סך של 27,500 ₪ בגין עבודות נוספות שהיא נדרשה לבצע לצורך תיקון הסדיקה ברצפה. הנתבעת טוענת שעל התובעת, כקבלן המבצע של הרצפה, מוטלת האחריות לנזקים כתוצאה מהעבודה שביצעה. על פי סעיף 35.1 להסכם, עד למתן תעודת הגמר התובעת אחראית לכל נזק שייגרם לעבודה שביצעה, כתוצאה ממנה או בקשר אליה, והיא תידרש לתקן את הנזק על חשבונה מיד עם קרות הנזק. כך גם לגבי נזקים שיתגלו בתוך תקופת הבדק, לפני מתן תעודת הגמר (סעיף 35.2.1), או נזקים שאירעו בתוך תקופת הבדק בשל סיבה שהתעוררה לפני מתן תעודת הגמר (סעיף 35.2.2). 63. בפועל - לא ניתנה לתובעת כאמור תעודת גמר, לאור טענות הנתבעת כנגדה, לפיהן היא לא בצעה את עבודתה כראוי, בשל קיומם של הסדקים (ר' ס' 77 לתצהיר מסיקה). מאחר שכאמור התובעת אינה אחראית לקיום הסדקים, הרי היה על הנתבעת לתת לה תעודת גמר זה מכבר, ולא ניתן לראות את התובעת כאחראית לנזקים שאירעו לאחר המועד בו היא היתה זכאית לקבל את תעודת הגמר. לכן, התובעת שלא היתה אחראית לקיומם של הסדקים, אינה צריכה להיות גם אחראית לעלות בדיקתם. , לצורך הוכחת הנזק הגישה התובעת טבלה שנערכה על ידיה המפרטת את העלויות שנגרמו לה (מוצג ת/21). אולם, התובעת לא הוכיחה את הסכומים הנדרשים על ידיה בראיות נוספות למעט טבלה זו. היא אף לא הבהירה ולא פירטה באופן כלשהו מהן העבודות שהיא נאלצה לבצע לצורך בדיקת הסדקים. בהקשר זה קבעה ההלכה הפסוקה כי "על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תידחה תביעתו אם לא הוכיח שיעור הנזק" (ר' ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 27.7.08)). 64. על פניהם, נראים הסכומים שדורשת התובעת מוגזמים. התובעת דורשת תשלום בגין למעלה מ-100 שעות עבודה שביצעו עובדיה בעניין זה, ללא פירוט מדוע נדרשו שעות עבודה כה רבות. אינני מקבלת לכן את עמדת התובעת ביחס לסכום שנדרש לה לצורך בדיקת הסדקים. אני מעריכה את עלות הבדיקה לאור טענות התובעת בסכום של 7,500 ₪. דרישת הנתבעת לפיצויים מוסכמים 65. הנתבעת טוענת, שמכיוון שהתובעת הפרה את חובתה לתקן את הסדקים ברצפת הבטון, עליה לשלם לנתבעת פיצויים מוסכמים בסך של 0.2% מסכום ההסכם בגין כל יום עיכוב. מאחר שקבעתי, שהתובעת איננה אחראית לסדקים ברצפה, היא איננה חייבת בתיקונם, ולכן אין מקום לחייבה בפיצויים מוסכמים. סוף דבר 66. הנתבעת תשיב לתובעת את סכום העיכבון בסך של 114,190 דולר, כערכו בשקלים ביום 1.5.07, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום זה עד למועד התשלום בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת סך של 7,500 ₪ בגין הוצאות התובעת בבדיקת הסדקים. סכום זה יישא ריבית והצמדה ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. מאחר שהתביעה הוגשה מלכתחילה על סכום של למעלה מ-4 מיליון ₪, ולאור הסכום שנפסק בסופו של דבר לזכות התובעת, אינני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובעת. הצד השלישי ישלם לנתבעת סך של 1,000,000 ₪. סכום זה כולל שיפוי הנתבעת באשר לתשלום בסך 7,500 ₪ שתשלם לתובעת בגין ההוצאות שנגרמו לתובעת בבדיקת הסדקים. סכום זה יישא ריבית והצמדה ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. הצד השלישי ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחה בסכום כולל של 60,000 ₪. בניהפרויקט בניה