הצדדים לא היו חלוקים על כך שכחודשיים טרם סיום עבודתו של התובע סוכם בין הצדדים כי יקבל תוספת של 1,000 ₪ נטו לשכרו. אף לא הייתה מחלוקת כי התובע לא קיבל בפועל את התוספת המובטחת; לטענת הנתבעים, שהוכחשה על ידי התובע - טרם הגיע מועד תשלומה של התוספת, שכן סוכם כי תתווסף לשכר רק בחודש ינואר 2010 ואילך. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי קבלת תוספת שכר שהובטחה לעובד: פתיח ותשתית עובדתית המחלוקת העיקרית מושא הליך זה נוגעת לנסיבות סיום עבודתו של התובע. מחלוקות נוספות נוגעות לזכאותו לגמול שעות נוספות, פדיון חופשה, הפרשות לגמל ופיצויי הלנה בשל תשלום שכרו באיחור. הנתבעת מצידה הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה דרשה חלף הודעה מוקדמת וכן פיצוי על נזקים שנגרמו לטענתה על ידי התובע. להלן עובדות הרקע: הנתבעת 1 - צ.י.א הסעות ומאפה בע"מ (להלן: הנתבעת או החברה) - עוסקת בעיקר בשיווק והפצה של לחמים ודברי מאפה, כקבלן משנה של מאפיית אנג'ל (להלן גם - המאפייה; עמ' 25 לפרוטוקול). הנתבע 2, מר גרשון מורביצקי (להלן: גרשון), הינו בעל המניות בחברה ומנהלה. גב' עדינה מורביצקי (להלן: עדינה) הינה אשתו, ואחראית על הנהלת החשבונות בחברה. מר יצחק מורביצקי (להלן: יצחק) הינו בנם, ומועסק אף הוא בחברה - כמנהל עבודה ונהג. התובע, מר שי עמוס, הועסק בחברה כנהג משאית החל מיום 21.8.08. מסגרת תפקידו כללה הגעה מדי לילה למאפייה בלוד לצורך איסוף הלחמים ודברי המאפה, יציאה ל"קו חלוקה" באזור המרכז, חזרה למאפייה לצורך החזרת פריטים עודפים ומשטחים, ומשם יציאה חזרה לביתו עם המשאית. התובע עבד באופן קבוע במשמרות לילה. הצדדים חלוקים על שעות העבודה המדויקות כאשר לגרסת התובע עבד כל יום החל מהשעה 1.00 לפנות בוקר ועד 10.00 בבוקר, בעוד שהנתבעת טוענת כי עבד 7 שעות בלבד. שכרו של התובע עמד על סך של 8,000 ₪ נטו לחודש (9,646 ₪ ברוטו שהורכבו משכר יסוד בסך 5,000 ₪ נטו, "תוספות" בסך 3,000 ₪ נטו וגילום). מעדותה של עדינה עלה כי ה"תוספות" - שפוצלו מהשכר החל מחודש מאי 2009 - היוו חלק משכרו המוסכם של התובע בגין עבודתו הרגילה (עמ' 28 ו - 31 לפרוטוקול). שכרו של התובע שולם מדי חודש בהעברה בנקאית, והועבר לכל המוקדם ב - 15 לכל חודש בגין החודש הקודם. לגרסת הנתבעת - מועד התשלום היה מוסכם על התובע, ונבע מכך שזהו המועד בו התקבלה התמורה ממאפיית אנג'ל. יום 16.1.10 (מוצאי שבת) היה יום עבודתו האחרון של התובע. ביום 17.1.10 הגיע למאפייה בתחילת משמרת העבודה בשעה 1.00, אך עזב זמן קצר לאחר מכן - בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים - ומאז לא חזר עוד למקום העבודה. מטעם התובע העיד הוא עצמו. מטעם הנתבעים העידו עדינה, יצחק ומר גד פליקס. בשלב ראשון הוגש תצהיר גם מטעמו של גרשון, אך הוא לא התייצב לדיון ההוכחות בהתבסס על אישור רפואי מיום 3.4.12 (יום טרם הדיון) המלמד כי הינו סובל מ"יתר לחץ דם לא מאוזן... לחץ וחרדות, כאבי רגליים... לאחר החלפת מפרק ירך משמאל, כאבים בברכיים" ולכן "אינו מסוגל להיות בבית משפט מבחינה בריאותית" (נעיר להשלמת התמונה כי גרשון הינו יליד שנת 1962). במקביל הוצג באותו דיון אישור רפואי גם לגבי עדינה, חתום על ידי אותו רופא פנימי, ולפיו עדינה אינה מסוגלת "להיות בבית משפט מסיבה נפשית". בהתחשב באישורים אלו נדחתה שמיעת עדי הנתבעים לדיון נוסף - אך גם אליו לא התייצב גרשון, לטענת בא כוחו "עקב מצבו הבריאותי", והפעם לא הוגש אישור רפואי עדכני אלא התבקשה משיכת תצהירו. להלן נדון בכל אחד מרכיבי התביעה והתביעה שכנגד, כאשר ביחס לכל רכיב תפורט התשתית העובדתית שהובאה בפנינו ולאחריה הכרעתנו. נסיבות סיום העבודה תשתית עובדתית התובע העיד כי במהלך חודש נובמבר 2009 פנה אליו גרשון, והבטיח להעלות את שכרו בסך של 1,000 ₪ נטו. התובע הסביר כי "הטעם לפניית מנהל הנתבעת היה שהנהג הנוסף בנתבעת, עובד בשם אורן, התפטר מעבודתו והנתבעת ביקשה לוודא את הישארותי בעבודתי אצלה" (סעיף 7 לתצהירו). התובע הוסיף כי שכרו לא הועלה בפועל בשכר אותו קיבל ב - 15.12.09, ולכן פנה בקשר לכך לגרשון - אשר הבטיח כי ההעלאה תבוצע במשכורת חודש דצמבר, ותכלול הפרשים גם בגין חודש נובמבר. בין לבין, נשכר נהג חדש במקומו של הנהג שהתפטר, וביום 15.1.10 נוכח לדעת כי פעם נוספת ההבטחה להעלאת שכרו לא קוימה. לדבריו: "התקשרתי לגרשון... אלא שהפעם גרשון התנער מהתחייבותו להעלאת השכר. גרשון אמר לי בצורה מאוד בוטה "מי אתה חושב שאתה בכלל, תגיד תודה שיש לך עבודה" ומשסירבתי להודות לגרשון על היותי מועסק בחברתו, הורה לי גרשון כדלקמן: "שים את המפתחות של המשאית על השולחן, אתה מפוטר"... (בחקירתו הנגדית הסביר כי דברים אלו נאמרו בשיחה נוספת שהתקיימה מספר דקות לאחר מכן - ס.ד.מ). דקות ספורות לאחר שיחתי עם גרשון שבה הודיע לי על פיטוריי, התקשרה גב' עדינה... והסבירה לי כדלקמן: "אני יודעת שבעלי פיטר אותך, אבל אתה עדיין חייב לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת". למרות שגרשון הורה לי להפסיק מייד את העבודה, הסכמתי לדרישת הנתבעת לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, בכפוף לכך שאקבל מכתב פיטורים, וכך סוכם כי כשאגיע למשרדי הנתבעת בשעה 1.00 בלילה ימתין עבורי מכתב פיטורים. אלא כשהגעתי למשרדי הנתבעת כל שמצאתי היה מכתב אישור העסקה. מייד התלוננתי אצל עדינה, שמכתב זה אינו מהווה מכתב פיטורים כפי שהובטח לי (בחקירתו הנגדית הסביר כי יצחק הוא שנתן לו את המכתב והוא שיצר את הקשר הטלפוני עם אמו - ס.ד.מ), ונעניתי בתשובה "זה מה שיש, אם לא טוב לך תיקח את הרגליים ותעוף מפה" (בחקירתו הנגדית הסביר כי יצחק הוא שאמר לו את הדברים בשם אמו - ס.ד.מ). בצר לי, עזבתי את משרדי הנתבעת והפסקתי את עבודתי" (סעיפים 10 - 14 לתצהירו, וכן בעמ' 11-12 לפרוטוקול). התובע הגיש את המכתב שנמסר לו אותו לילה, נושא תאריך 17.1.10 וממוען "לכל מאן דבעי", כותרתו "אישור העסקה" ורשום בו "הרינו לאשר שהנ"ל עבד בחברתנו מתאריך 21.8.08 ועד תאריך 17.1.10. מאחלים לו הצלחה בהמשך דרכו" (נספח ג' לתצהירו; להלן: מכתב אישור ההעסקה). התובע הדגיש כי יצחק הוא שנהג על המשאית אותו לילה וביצע את החלוקה במקומו, כאשר "בא עם בגדי עבודה באותו לילה וכבר היה מוכן" (עמ' 12). התובע אישר כי החל לעבוד במקום חלופי אך לדבריו רק כחודש לאחר סיום עבודתו, וכאשר החל לחפש עבודה רק "אחרי שישבתי בבית" (עמ' 10). עדינה העידה כי במהלך חודש דצמבר 2009 לערך פנה התובע לגרשון, בנוכחותה, וביקש את העלאת שכרו ב - 1,000 ₪ וזאת "החל מחודש ינואר 2010, אשר תשולם ב - 15 לחודש פברואר" (סעיף 2(ו) לתצהירה). לדבריה, "בחודש דצמבר 2009 כאשר התקבלה משכורתו של התובע, החל התובע לגדף את בעלי ולהשתולל לכשהתחוור לו כי לא קיבל תוספת שכר" (סעיף 2(ז)), וזאת על אף שהוסבר לו כי בהתאם לסיכום - אמור שכרו לעלות רק במשכורת חודש ינואר (בחקירתה הנגדית טענה כי הדבר היה בשיחת טלפון וכי נכחה בבית אותו זמן - עמ' 28). לדבריה, החל מאותו מועד "חלה תפנית קיצונית בהתנהגותו של התובע... והחל לפעול בביצוע מעוולים (כך במקור - ס.ד.מ) והיזק לרכוש הנתבעת אשר לוו בצעקות, קללות מדי יום ביומו" (סעיף 2(ח) לתצהירה). עדינה הוסיפה כי יומיים לאחר מכן "ביקש התובע להתפטר מהנתבעת וביקש מבעלי ליתן לו מכתב פיטורין... בעלי השיב לו כי אין בכוונתו לעשות כן וכי הוא אינו מפטר אותו" (סעיף 2(ט)). בתגובה לכך, ולאחר שקיבל אישור על תקופת העסקתו ותו לא, "בו במקום עזב התובע את עבודתו ללא כל הודעה מוקדמת... בתרצו נטישתו-עזיבתו בכך שנתקף לפתע פתאום בכאבי גב" (סעיף 2(יא)). עדינה טענה עוד בתצהירה כי התובע "מעולם לא פוטר" אלא "עשה כל שביכולתו לגרום לפיטוריו" (סעיף 2(ד) לתצהירה) - על ידי קריעת צמיגים בשני כלי רכב של החברה ובכך שסחר במשטחי עץ תוך כדי שעות עבודתו וללא הסכמת החברה (נושאים שיפורטו להלן, במסגרת הדיון בתביעה שכנגד). בתחילת חקירתה הנגדית חזרה עדינה על גרסה דומה וציינה כי "הוא בא לעבודה וביקש מכתב שאנחנו מפטרים אותו או משהו כזה... לא הסכמנו לתת לו מכתב כזה, הוא קיבל מכתב אישור העסקה, העברנו את זה דרך הבן שלנו למאפייה וברגע שראה את אישור העסקה הוא עשה לבן שלי הצגה והחליט שכואב לו הגב באותו רגע זרק את המפתחות והלך הביתה" (עמ' 29). כאשר נשאלה כיצד ידעה מראש שהתובע יעזוב אותו יום, שכן כך צוין במכתב אישור ההעסקה - שינתה את גרסתה וטענה כי מכתב אישור ההעסקה לא נמסר באותו לילה על ידי בנה אלא "למחרת לאחר שרוה"ח הכין זאת" (שם), ובהמשך חזרה בה פעם נוספת וטענה כי "יכול להיות שזה היה בלילה, עברו שנתיים וחצי" (עמ' 30). כאשר נשאלה מדוע לא נרשם במכתב אישור ההעסקה כי התובע התפטר, הדגישה כי עד לנטישת מקום העבודה באותו לילה בתואנה של כאבי גב - התובע לא התפטר ולא הודיע על התפטרות (עמ' 30). יצחק אישר בחקירתו כי הוא שנתן לתובע את מכתב אישור ההעסקה ביום 17.1.10. לדבריו, "נתתי לו מעטפה סגורה... בתחילת העבודה בלילה, בשעה 1:10 בלילה משהו כזה" (עמ' 24) - אך לדבריו לא ידע מה מצוי במעטפה ולא נאמר לו כי התובע סיים עבודתו. יצחק הוסיף כי לאחר שהתובע פתח את המעטפה - "הוא לא כעס, אחרי דקה עשה לי "איי איי כואב לי הגב, אני לא יכול להמשיך לעבוד קח את המפתחות אני הולך הביתה" ומאז לא שמעתי ממנו" (עמ' 25). יצחק אישר כי התובע הגיע למאפייה עם המשאית אותו יום בסביבות השעה 1:00, וכי הוא עצמו החליפו בביצוע קו החלוקה אותו לילה. ראוי לציין כי בתצהירו של יצחק לא נכתב דבר לגבי נסיבות סיום עבודתו של התובע או מעורבותו בכך כמפורט לעיל, והדברים הסתברו רק במהלך חקירתו הנגדית. הכרעה כפי שעולה מהפירוט העובדתי לעיל, הצדדים לא היו חלוקים על כך שכחודשיים טרם סיום עבודתו של התובע סוכם בין הצדדים כי יקבל תוספת של 1,000 ₪ נטו לשכרו. אף לא הייתה מחלוקת כי התובע לא קיבל בפועל את התוספת המובטחת; לטענת הנתבעים, שהוכחשה על ידי התובע - טרם הגיע מועד תשלומה של התוספת, שכן סוכם כי תתווסף לשכר רק בחודש ינואר 2010 ואילך. עוד עלה מהעדויות כי כתוצאה מאי תשלום תוספת השכר, וסמוך לאחר שהתובע גילה זאת עם העברת המשכורת לחשבונו ביום 15.1.10 - התפתחו חילופי דברים קשים, במספר שיחות טלפון טעונות, בינו לבין גרשון. אנו דוחות מכול וכול את טענת החברה כי החל ממועד זה חלה "תפנית קיצונית" בהתנהגותו של התובע והוא החל ב"צעקות וגידופים קשים מדי יום ביומו כלפי מנהליו" (סעיף 6 לסיכומיהם). טענה זו מחוסרת היגיון פנימי שהרי לכל המוקדם נודע לתובע ששכרו לא הועלה עם העברתו לחשבונו ביום 15.1.10 (יום ו'), וכבר ביום 17.1.10 (יום א') בשעה 1.00 לפנות בוקר סיים את עבודתו - כך שלא הייתה לו הזדמנות לשנות את התנהגותו כנטען. אנו דוחות גם את טענת עדינה כי התובע החל לגרום לנזקים מכוונים ממועד זה ואילך על מנת לגרום לפיטוריו - טענה שנטענה בעלמא בלא כל ראשית ראיה וממילא אינה מתיישבת עם לוחות הזמנים שפורטו לעיל. הדוגמאות שהובאו על ידי עדינה אף מלמדות על חוסר מהימנות הטענה שכן הצביעה על קריעת צמיגי משאיות הנתבעת שאירעה לאחר סיום עבודתו של התובע, וכן על "סחר במשטחי עץ" - נושא שיידון להלן במסגרת התביעה שכנגד והיה ידוע לחברה לפחות מספר חודשים טרם סיום העבודה. התובע העיד כי במהלך חילופי הדברים הקשים בינו לבין גרשון הודיע לו גרשון באופן מפורש כי הינו מפוטר וכי עליו לסיים את עבודתו באופן מיידי. גרסה זו של התובע לא נסתרה בחקירתו הנגדית. כפי שצוין לעיל, גרשון לא התייצב בבית הדין לצורך חקירה על תצהירו, ולכן הודיע בא כוחו על משיכת התצהיר. משמעות הדברים הינה כי עד מפתח מטעם הנתבעים, מנהל החברה אשר לו יוחס אקט הפיטורים ואשר נתבע גם באופן אישי במסגרת ההליך, כלל לא טרח להציג את גרסתו העובדתית - ויש להניח כי לא בכדי. החברה טענה כי התובע הוא שהתפטר, וכי עשה כן באמצעות נטישת מקום העבודה ביום 17.1.10 בסביבות השעה 1.00 לפנות בוקר, מייד לאחר שיצחק מסר לו את מכתב אישור ההעסקה. עם זאת, גם בטענה זו אין היגיון פנימי כלשהו שהרי מכתב אישור ההעסקה כבר נוקב במפורש ביום 17.1.10 כיום עבודתו האחרון של התובע ומאחל לו הצלחה בהמשך דרכו - כאשר החברה לא יכולה הייתה לנבא, בעת ניסוח האישור, כי התובע יחליט לנטוש את עבודתו דווקא באותו לילה. מכתב אישור ההעסקה תומך לפיכך בגרסתו העובדתית של התובע, לפיה נמסר לו על ידי גרשון עוד טרם לכן על פיטוריו לאלתר. תמיכה נוספת לכך מצאנו בחוסר אמינות עדויותיהם של עדינה ויצחק בכל הנוגע לנסיבות סיום העבודה. עדינה החליפה גרסאות בקשר לכך בחקירתה הנגדית ועדותה הייתה מתחמקת ומגמתית, ואילו יצחק כלל לא התייחס בתצהירו לנסיבות סיום העבודה ולפתע בחקירתו הנגדית הפך לעד הראיה היחיד להתפטרותו הנטענת של התובע - באופן המקשה מאוד על מתן אמון בגרסתו. עדותו של התובע, לעומתם, הייתה עקבית ומהימנה. בסיכומיה העלתה החברה, לראשונה, טענה לפיה גם אם התובע פוטר - אין לחייבה בפיצויי פיטורים, שכן הוכח כי עשה שימוש במשאית לצרכים פרטיים (מכירת משטחי עץ). החברה מבססת טענה זו, בין היתר, על הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה - על אף שלא טענה עד לשלב הסיכומים כי צו זה חל עליה. טענה זו מהווה הרחבת חזית בכל היבטיה וכבר מטעם זה אין צורך כי נתייחס אליה. מעבר לצורך נציין כי עדינה ויצחק אישרו כי ידעו על מכירת משטחי העץ על ידי התובע כבר בתקופת עבודתו, מבלי שהעידו כי דרשו ממנו להפסיק זאת (נושא זה יפורט להלן במסגרת הדיון בתביעה שכנגד). בנוסף, לא נטען ולא הוכח כי התובע פוטר בשל מכירת משטחי העץ, וממילא לא ניתן לדרוש שלילת פיצויי פיטורים על סמך טענה להפרת משמעת שכלל לא היוותה את סיבת הפיטורים. מעבר לצורך נוסיף כי החברה לא ניסתה לטעון כי התובע פוטר על ידי גרשון בעידנא דריתחא, ואף לא ניסתה לטעון כי התובע עצמו הוא שהתפטר במהלך שיחות הטלפון הכעוסות בינו לבין גרשון; נהפוך הוא - עדינה הדגישה כי עד ליום 17.1.10 בשעה 1.00 התובע לא התפטר ולא נתן הודעת התפטרות. אנו קובעות לפיכך כי התובע פוטר, לאלתר, ולפיכך זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 13,665 ₪ וכן לחלף הודעה מוקדמת בסך של 9,646 ₪. החברה לא יכולה להישמע בטענה כי נתנה לתובע הודעה מוקדמת והוא שהעדיף לא לעבוד במהלכה, כיוון שמכתב אישור ההעסקה כבר נוקב במפורש ביום 17.1.10 כיום האחרון של העבודה. בהתחשב בחילוקי הדעות לגבי עצם הזכאות לפיצויי פיטורים, לא מצאנו לנכון לפסוק לזכות התובע פיצויי הלנה. זכאות התובע לגמול שעות נוספות תשתית עובדתית התובע העיד כי הועסק במשמרת קבועה שהחלה בשעה 1.00 לפנות בוקר והסתיימה בשעה 10.00 (סעיף 6 לתצהירו), וזאת משך שישה ימים בשבוע (סעיף 21). התובע פירט כי נדרש להגיע מדי יום בשעה 1.00 למאפיית אנג'ל לצורך העמסת דברי המאפה, ועם סיום קו החלוקה נדרש לחזור למאפייה לצורך פריקת מוצרים שהוחזרו על ידי הלקוחות. לאחר מכן נדרש להתחבר למסוף של מאפיית אנג'ל ולהזדכות על ההחזרות, ומדי פעם נדרש על ידי החברה לבצע חלוקה נוספת או משימות נוספות להובלה (עמ' 13). לאחר כל זאת, "בדר"כ הייתי מסיים את עבודתי בשעה 10.00 בבוקר" (סעיף 22). התובע הדגיש כי ניתן ללמוד על שעות עבודתו מדו"חות איתוראן של המשאית עליה נהג, וכן מהדיווחים למאפיית אנג'ל על ביצוע ההחזרות, אך מסמכים אלו לא נמסרו לידיו (אלא בחלקם הקטן כפי שיפורט להלן) על אף שהתבקשו במסגרת ההליכים המקדמיים. עדינה העידה כי התובע הועסק "במתכונת קבועה אשר החלה בסביבות השעה 1.00 - 1.30 והסתיימה בסביבות השעה 7.00 בבוקר" (סעיף 2(כ"א) לתצהירה), ומכאן שעבד "כ - 7 שעות עבודה מדי לילה עפ"י החוק" (סעיף 2(ט"ו)). לדבריה, "בגין עבודתו ביום שישי סוכם כי שכר עבודתו גלובלי יהא גבוה לאין שיעור מזה המשולם לעובדים בתחום שיווק דברי מאפה" (סעיף 2(כ)), ולו היו יודעים כי יתכחש לכך וידרוש בדיעבד גמול שעות נוספות - לא היו מסכימים להעסיקו. יצחק העיד כי ראה "לא אחת" את התובע מסיים את עבודתו בסביבות השעה 7.00, ו"מעולם לא ביצע שי עבודה כלשהי מטעמה של הנתבעת 1 מעבר לשעה 8.00 בבוקר" (סעיפים 2(ג) ו - (ד) לתצהירו). עוד העיד כי "באופן כללי שעות תחילת העבודה הינן 1.00 - 1.30 אחר חצות וסיומה בשעה 7.00 - 8.00 בבוקר. בכל מקרה לא עבד יותר משבע שעות" (שם). בחקירתו הנגדית אישר כי ביום עבודתו האחרון הגיע התובע למאפייה בסביבות השעה 1.00, אשר הוגדרה על ידו כ"תחילת המשמרת" (עמ' 24), וכי קו החלוקה "אמור להיגמר בין 7-8 במאפייה" (עמ' 25). יצחק העיד עוד כי כל כניסה או יציאה של התובע עם משאיתו ממאפיית אנג'ל תועדה בכתב על ידי המאפייה, ו"זה מוקלד במחשב" (עמ' 23). לדבריו, "יש 4 רישומים כאלה בכל יום - כניסה למאפייה, יציאה לחלוקה, חזרה מהחלוקה ויציאה הביתה" (שם). כאשר נשאל מדוע לא פנו למאפייה לקבלת הרישומים, השיב כי פנו אך "הם שומרים את זה במשך חודש" (שם). עוד אישר כי במשאית עליה נהג התובע מותקן איתוראן, וכי הוא עצמו היה אחראי על בדיקת דו"חותיו אחת לשבועיים. כאשר נשאל מדוע הומצאו דו"חות של שלושה ימים בלבד (כפי שיפורט להלן), הסביר כי חברת "איתוראן" שומרת נתונים עד חצי שנה ולכן על אף שניסה לקבל דו"חות נוספים - נאמר לו כי "הם עברו למערכת חדשה ומחקו את הגיבוי" (עמ' 23). לפיכך הדו"חות היחידים שהוגשו הם "3 דו"חות שמורים שהיו לי מלפני הרבה זמן, אני חושב שמתקופת עבודתו של התובע" (שם). שלושת הדו"חות שהוגשו הינם דו"חות איתוראן של הימים 23.10.09, 19.11.09 ו - 23.12.09 (נספחי ה' לתצהיר התובע). לפי הדו"ח מיום 23.10.09, הרכב הותנע בשעה 1:48, בשעה 2:05 הגיע למאפיית אנג'ל בלוד, בשעה 2:51 יצא מהמאפייה לסבב לקוחות ובשעה 5:48 חזר לכתובת המקורית בתל אביב (ככל הנראה ביתו של התובע, בלא חזרה למאפייה באותה משמרת חריגה; ראו את הסברו של יצחק בקשר לכך בעמ' 27 לפרוטוקול). לפי הדו"ח מיום 19.11.09 - הרכב הותנע בשעה 00:54, הגיע למאפיית אנג'ל בשעה 1:11, יצא ממנה לקו החלוקה בשעה 2:05, עצר במושב זיתן בשעה 7:57 ועד 8:03 (חשיבות עניין זה תוסבר להלן), חזר למאפייה בשעה 8:09, יצא ממנה פעם נוספת בשעה 8:44, עבר בין היתר דרך המושבים זיתן וצפריה, וחזר לכתובת המקורית בתל אביב בשעה 9:20. לפי הדו"ח מיום 23.12.09 - הרכב הותנע בשעה 00:44, הגיע למאפיית אנג'ל בשעה 1:05, יצא ממנה בשעה 2:02, עצר במושב זיתן בשעה 8:09 ועד 8:14, חזר למאפייה בשעה 8:23, יצא ממנה פעם נוספת בשעה 8:51 - בין היתר דרך מושב זיתן - וסיים בנקודה המקורית בתל אביב בשעה 9:47. לאמור לעיל ראוי להוסיף כי בדיון המוקדם הצהיר ב"כ הנתבעים כי "פנינו למאפיית אנג'ל וקיבלנו חלק מדגמי מהמסמכים הנוגעים לתקופת עבודתו של התובע. במסמכים אלו ניתן לראות בעיקר את שעות היציאה של התובע מהמאפייה. אנחנו נפנה למאפיית אנג'ל על מנת לקבל מסמכים המעידים על כניסתו של התובע וכן על כל יתר המסמכים שיש להם על מנת להצביע על שעות עבודתו של התובע... ככל שאצטרך צו כנגד מאפיית אנג'ל אגיש בקשה מתאימה" (פרוטוקול מיום 4.4.11). למרות הצהרה זו בפועל לא הוגש דבר, פרט לשלושת דו"חות ה"איתוראן" שפורטו לעיל - אשר בשלושתם נעשה שימוש על ידי הנתבעת להוכחת טיעוניה (הסברי יצחק בעמ' 27 לפרוטוקול). הכרעה אין חולק כי התובע הועסק אך ורק במשמרות לילה, כהגדרתן בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה). מעבר לכך שהעסקה זו, כאשר היא נעשית דרך קבע משך שישה ימים בשבוע וללא הפוגות, מעוררת ספק בדבר חוקיותה (סעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה) - משמעות הדבר הינה כי כל "משמרת" אמורה הייתה לעמוד על 7 שעות בלבד (סעיף 2(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה). התובע טען כי עבודתו החלה מדי לילה בשעה 1.00, ועדות זו מקובלת עלינו ועומדת בקנה אחד גם עם דו"חות ה"איתוראן" החלקיים שהוגשו ועם עדותו של יצחק אשר אישר כי שעת תחילת המשמרת הינה בסביבות השעה 1.00. עם זאת, באשר לשעת הסיום - לא שוכנענו כי מדי יום ויום סיים התובע את עבודתו במאפייה בשעה 10.00 כפי שטען, והדבר עומד בסתירה גם למהות העבודה (חלוקת לחם ודברי מאפה, בעיקר לבסיסי צה"ל, שאספקתם אמורה להתבצע בשעות בוקר מוקדמות). מצידו השני של המטבע, גם גרסת הנתבעת - כי עבודת התובע הסתיימה מדי יום בסביבות השעה 7.00 עד 8.00 - לא נתמכה בדו"חות החלקיים שהוגשו או בכל ראיה אחרת. גרסת הנתבעת אף עומדת בסתירה לטענתה בכתב ההגנה, לפיה עבודתו של התובע הסתיימה דרך כלל "בסביבות השעה 9.00 בבוקר" (סעיף 2(כ"ב) לכתב ההגנה המתוקן, כאשר באותו שלב ניסתה הנתבעת לטעון כי העבודה החלה רק בשעה 2.00). הנתבעת לא ערכה רישום של שעות עבודתו של התובע, כנדרש במפורש בדין (סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה). הנתבעת יכולה הייתה לספק ראיות על שעות העבודה באמצעות דו"חות ה"איתוראן" של המשאית עליה נסע התובע ובאמצעות רישומי כניסה ויציאה שנערכו מדי יום ביומו על ידי מאפיית אנג'ל, אך לא טרחה להגישם (על אף האמור בהקשר זה בסעיף 37 לסיכומי הנתבעים) והסתפקה כאמור לעיל בשלושה דו"חות בלבד. יצחק אמנם טען בעדותו כי ניסה לפנות למאפייה ונמסר לו כי "שומרים את זה במשך חודש", אך לא סיפק כל אסמכתא להצהרה זו - העומדת בניגוד להצהרת ב"כ הנתבעים בדיון המוקדם. גם הטענה כי לא ניתן היה לאתר דו"חות "איתוראן" נוספים לא גובתה באישור כלשהו, ואין זה סביר בעינינו כי מכל תקופת עבודתו של התובע נשמרו דרך מקרה דווקא שלושה דו"חות אשר באמצעותם ניסתה הנתבעת להוכיח את טענותיה (שני דו"חות שלימדו על עצירה במושב זיתן, ודו"ח שלישי שלימד כי התובע לא בהכרח חזר למאפייה בסיום קו החלוקה). אי המצאת המסמכים פועלת לפיכך לחובתה של החברה, ויש להניח כי ככל שהייתה ממציאה את הדו"חות המלאים ואת רישומי המאפייה - פוגעים היו במהימנות גרסתה בכל הנוגע לשעות העבודה. לאמור לעיל יש להוסיף את העברת נטל ההוכחה כפי שנקבעה בחקיקה ובפסיקה. ביום 1.2.09 נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק הגנת השכר), ולפיו "תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו", וזאת עד 60 שעות נוספות לחודש (סעיף 26 ב' לחוק הגנת השכר). ביחס לתקופה שקדמה לכך חלה הלכת ימית ביטחון (ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים, מיום 12.11.08) הקובעת אף היא את העברת הנטל למעסיק בכל הנוגע לשעות עבודתו של העובד, כפוף להוכחת "דבר מה ראייתי" על ידי העובד (ע"ע 280/08 אושרי זגורי - חברת השמירה בע"מ, מיום 3.5.10). בענייננו, 11.5 חודשי עבודתו האחרונים של התובע היו בתקופת חלותו של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, על כל המשתמע מכך לגבי העברת הנטל לחברה - נטל בו לא עמדה כלל ועיקר. ביחס ל - 5.5 חודשי עבודתו הראשונים - שוכנענו כי גם לגביהם יש להעביר את הנטל, בהתבסס על עדותו של התובע שנתמכה בדו"חות ה"איתוראן" החלקיים ובהודאת החברה בכתב הגנתה בהתייחס לסיום העבודה בשעה 9.00. בהתבסס על כל האמור לעיל, אנו קובעות כי מתכונת עבודתו הקבועה של התובע הייתה החל מהשעה 1.00 ועד השעה 9.00, שישה ימים בשבוע. בקביעת המתכונת לקחנו בחשבון גם עצירות בנות מספר דקות לצרכיו הפרטיים של התובע (מכירת משטחי העץ אשר תפורט להלן) בדרכו חזרה למאפייה. היינו, אנו קובעות כי התובע עבד מדי לילה 8 שעות רצופות לצרכיה של החברה, וכי מכירת משטחי העץ נעשתה על ידו לאחר מכן ואין בה כדי לפגוע במתכונת האמורה. החברה לא טענה להפסקות כלשהן, וממילא אין לקזז זמן הפסקה כלשהו משעות העבודה. כיוון שהתובע עבד 26 ימים בחודש, הינו זכאי לגמול שעות נוספות בגין השעה ה - 8 בכל לילה (סך הכול 26 שעות נוספות בחודש), ובנוסף לכך 5 שעות נוספות לכל שבוע בגין היקף העבודה שמעבר ל - 43 שעות שבועיות. הגמול יחושב לפי 25% ולא 125%, בהתחשב בכך ששכרו המוסכם של התובע כלל גמול בשיעור 100% בגין כל שעות עבודתו. טענת החברה בסיכומיה כי שכרו של התובע היה גבוה מהמקובל בענף בהתחשב בשעות עבודתו - לאו טענה היא, ונפנה בקשר לכך לסעיף 5 לחוק הגנת השכר. התובע זכאי לפיכך לגמול שעות נוספות בסך כולל של 10,457 ₪ (47.5 שעות בחודש (26 שעות חודשיות + (5 שעות שבועיות X4.3 שבועות בחודש)) X 51.8 ₪ לשעה (חלוקת השכר ברוטו ב - 186) X 25% X 17 חודשים). זכאות התובע לביצוע הפרשות פנסיוניות תשתית עובדתית התובע העיד כי עיקר עיסוקה של החברה בהפצה וחלוקה של לחמים ומוצרי מאפה, ולכן חל עליה צו ההרחבה בענף האפייה (בכתב התביעה טען לחלופין לתחולתו של צו ההרחבה בענף ההובלה, אך בסיכומיו לא חזר על כך). לשיטתו, החברה מחויבת הייתה לבצע בגינו הפרשות לפנסיה החל מחודש עבודתו הראשון, "בהתאם לקבוע בצו ההרחבה ו/או הדין הכללי" (סעיף 18 לתצהירו), אך לא עשתה זאת בפועל. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי לא ראה מעולם בחצרי הנתבעת מכשיר כלשהו של אפייה (עמ' 11). בנוסף אישר כי למיטב ידיעתו החברה עוסקת גם בהסעות וייתכן שגם בדברים אחרים (שם). עוד אישר כי נפגש לבקשת גרשון עם יועץ פנסיוני, אשר הסביר לו כי יהא צורך לנכות משכרו את חלק העובד בהפרשות, וזאת - לדבריו - בניגוד להבטחותיו של גרשון לפיהן החברה היא שתשא על חשבונה גם בחלקו (עמ' 12). כיוון שגרשון חזר בו מהבטחה זו, לא הסכים לשלם את חלק העובד בעצמו. עדינה העידה כי החברה עוסקת בשירותי הסעה ושיווק דברי מאפה (סעיף 4(א) לתצהירה) וכי שילמה לתובע את מלוא ההפרשות הפנסיוניות "במסגרת שכרו כפי שהוסכם בין הצדדים" וזאת "החל מחודש עבודתו הראשון במסגרתה" (סעיף 2(י"ט) לתצהירה). עוד טענה כי "התובע סירב שיקוזז משכר עבודתו חלקו בהפרשות לתשלום פנסיה ולפיכך שכרו שולם ללא הפרשה לחברת הביטוח אך שולמה לו ישירות למשכורתו" (שם). בחקירתה הנגדית נשאלה האם התובע התנגד לביצוע הניכוי משכרו בשל הסיכום לשכר "נטו", ואישרה כי הסיכום היה לשכר "נטו" אך "אין קשר בין הדברים... אם אני צריכה לשלם גם את החלק שלו המשמעות היא שאני מעלה לו את השכר" (עמ' 31). מר גד פליקס, יועץ פנסיוני, העיד כי החברה פנתה אליו על מנת להנפיק לתובע פוליסת ביטוח מנהלים "בהפרשות מלאות" (סעיף 2 לתצהירו), ולכן נפגש עם התובע במהלך חודש מאי 2009 לצורך עריכת הפוליסה, החתימו על המסמכים הרלוונטיים והסביר לו כי יידרש להפריש אחוז מסוים משכרו מדי חודש בנוסף להפרשות המעביד. מר פליקס אישר כי התבקש לבצע לתובע פוליסה על פי שכר מבוטח של 5,000 ₪, היינו לפי שכר ה"בסיס" לא כולל ה"תוספות" (עמ' 21 לפרוטוקול). מר פליקס הוסיף כי בהמשך לפגישה הונפקה לתובע פוליסה בחברת "כלל" שתוקפה 1.6.09, אך טרם כניסתה לתוקף "נאמר לי ע"י עדינה מורביצקי כי התובע מסרב לשאת את חלקו בתשלום הפרמיה ולכן הנתבעת 1 לא תעביר תשלום לחברת הביטוח" (סעיף 5 לתצהירו). כיוון שהפוליסה לא שולמה כלל, בוטלה בסמוך לאחר הנפקתה (כפי שעולה ממסמך חברת "כלל" מיום 28.3.10 שנשלח לחברה וצורף לתצהירו). מר פליקס אישר כי מכוח חתימת התובע על המסמכים הרלוונטיים - רשאית הייתה החברה לנכות משכרו את חלקו (עמ' 21). הכרעה צו ההרחבה בענף האפייה קובע כי הוראותיו תחולנה על "כל העובדים והמעבידים במאפיות בישראל...". התובע טוען כי חלוקת מוצרי האפייה הינה חלק בלתי נפרד מעבודת המאפייה, ולכן יש להחיל את צו ההרחבה גם על הנתבעת. כראיה לכך, מפנה התובע לסעיף 19 לצו ההרחבה, המבחין בין "פועלים" לבין "מובילי הלחם" ומכאן שגם האחרונים אמורים להוות חלק מענף ה"אפייה". לאחר שקילת טענות הצדדים, לא שוכנענו כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על הנתבעת, שכן על פני הדברים אינה "מאפייה", ולא די לטעמנו בהיותה קבלן משנה של מאפייה המבצע פעילות חיצונית לה. ממילא אין לכך חשיבות של ממש בענייננו, שכן צו ההרחבה בענף האפייה - כפי שציין התובע עצמו בסיכומיו - אינו קובע חובת הפרשה לפנסיה, אלא רק לפועלים "זמניים" (סעיף 18). התובע בסיכומיו טען כי הטעם לאי הרחבת חובת ההפרשה לפנסיה על כלל העובדים הינה קיומו של צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית זקנה משלימה (יסוד), וכי מכוחו זכאי היה לביצוע הפרשות פנסיוניות החל מתחילת עבודתו. טענה זו מהווה הרחבת חזית ולא ניתן להעלותה לראשונה בסיכומים; מעבר לצורך נציין כי לא הוכח כי עסקה של הנתבעת נופל לגדר "תעשייה" או "מלאכה". לחלופין טען התובע לתחולת צו ההרחבה בדבר ביטוח פנסיוני מקיף במשק מחודש ינואר 2008 (להלן: צו ההרחבה הכללי), ולחלופי חלופין טען להסכמה בין הצדדים מכוחה זכאי היה לביצוע הפרשות מלאות לפנסיה החל מחודש מאי 2009. כפי שעולה מהפירוט העובדתי לעיל, הנתבעת אישרה כי סוכם בינה לבין התובע על ביצוע הפרשות מלאות לפנסיה החל מחודש מאי 2009, אך הסבירה כי התובע עצמו הוא שסיכל את האפשרות לכך לאחר שסירב לביצוע ניכוי משכרו לצורך העברת חלקו. התובע אישר נקודה זו בחקירתו; טענתו כי החברה מחויבת הייתה לשאת גם בחלקו מעצם כך שסיכמה מולו על שכר "נטו" - אינה מקובלת עלינו ולא הוכחה. משסיכל התובע בעצמו את האפשרות כי תבוצענה בגינו הפרשות מלאות לפנסיה בהתאם להסכמת החברה - אינו יכול עוד להתבסס על הסכמה זו כמקור נורמטיבי להטלת חובת ההפרשות. התובע זכאי לפיכך לביצוע הפרשות פנסיוניות רק מכוח צו ההרחבה הכללי, ובהתאם לשיעורים החלקיים הנקובים בו. להסרת ספק נבהיר, כי סירוב התובע לניכוי חלקו אינו רלוונטי כאשר עסקינן בזכאות מכוח צו ההרחבה, שכן זו זכות קוגנטית שאינה ניתנת לוויתור. התובע זכאי לפיכך לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לתגמולים מכוח צו ההרחבה הכללי (0.833% בשנת 2008, 1.66% בשנת 2009, 2.5% בשנת 2010) בסך כולל של 2,388 ₪. זכאות התובע לפדיון חופשה ולפיצויי הלנת שכר תשתית עובדתית התובע טען בתצהירו כי במהלך תקופת עבודתו נצברו לזכותו 17 ימי חופשה והינו זכאי לפדיונם. בחקירתו הנגדית אישר כי לקח מדי פעם יום חופשה "אם היה לי אירוע", וסך הכול לקח "5, 4 או 6 ימים אני לא יכול לזכור בדיוק" (עמ' 14). התובע העיד כי קיבל את שכרו מדי חודש לכל המוקדם ב - 15 לחודש בגין החודש הקודם, בהעברה בנקאית, כאשר פירט את המועדים המדויקים של תשלום שכרו (ב - 15, 16 ו - 17 לחודש, ולעיתים השלמה אף מאוחר יותר) בכל אחד מחודשי עבודתו החל מחודש דצמבר 2008 ואילך (סעיף 34 לתצהירו, תוך צירוף דו"חות הבנק המעידים על כך - נספחי ו'). עדינה העידה כי התובע נטל 17 ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו (סעיף 2(י"ח) לתצהירה), אך לא הגישה כל מסמך, פירוט או ראיה בקשר לכך. בחקירתה הנגדית אישרה כי התובע עבד 6 ימים בשבוע; כאשר נשאלה מדוע הצבירה בתלושי שכרו הינה של 0.83 ימים בחודש בלבד, השיבה כי "זה מה שרוה"ח החליט" (עמ' 31). כאשר נשאלה אם בוצע דיווח לרואה החשבון על ימי החופשה שנלקחו לטענתה על ידי התובע, השיבה כי "אנחנו עדכנו וזה היה רשום" אך "הוא לא עדכן זאת בתלושים עצמם" (שם). עדינה אישרה כי התובע קיבל את שכרו מדי חודש ב - 15 לחודש בגין החודש הקודם, ולדבריה הסכים לכך ומעולם לא מחה על כך (סעיף 2(כ"ד) לתצהירה, עמ' 30 לפרוטוקול). עדינה הדגישה כי לחברה לא הייתה אפשרות לשלם מוקדם יותר שכן המתינה לתשלומים שקיבלה ממאפיית אנג'ל. הכרעה נטל ההוכחה, בכל הנוגע לניצול חופשה ויתרת החופשה שנותרה צבורה לזכותו של העובד - מוטל על המעסיק (דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג' 215 (1972)). הנתבעת בענייננו טענה באופן סתמי לניצול 17 ימי חופשה על ידי התובע, אך לא הציגה פנקס חופשות או כל רישום אחר שיש בו כדי ללמד על כך (בסיכומיה הפנתה החברה למוצג ת/5, אך מדובר בדו"ח ריכוז תלושים שאין בו התייחסות כלשהי לניצול ימי חופשה). התובע זכאי לפיכך לפדיון חופשה בגין 17 ימי עבודה, בהפחתת ששה ימים בהם הודה, סך הכול 11 ימי עבודה ששווים הינו 4,081 ₪. התובע הוכיח כי קיבל את שכרו דרך קבע ב - 15 לכל חודש קלנדרי בגין החודש הקודם, ואף לאחר מכן. החברה הודתה בתשלום השכר ב - 15 לכל חודש, כאשר לטענתה קיבלה לכך את הסכמת התובע בהתחשב בכך שזהו המועד בו קיבלה את התמורה מהמאפייה. צודק ב"כ התובע בסיכומיו, כי המועד לתשלום השכר קבוע בחוק הגנת השכר והינו אחד מסעיפי החוק הקוגנטיים שלא ניתן להתנות עליהם. לפיכך גם אם נצא מנקודת הנחה כי התובע הסכים לקבלת שכרו דרך קבע ב - 15 לכל חודש ולא טרם לכן - אין לכך רלוונטיות שכן לא יכול היה לוותר על זכות המוענקת לו במסגרת חוק מגן. עוד צודק ב"כ התובע, כי יש חשיבות לכך שמדובר בהלנה שיטתית, שלא נעשתה בהיסח הדעת אלא בכוונת מכוון. האיחור בתשלום השכר אף גרם לנזק מיידי וממשי לתובע, שהוכיח באמצעות תדפיסי חשבון הבנק שלו כי היה ביתרה שלילית. בהתחשב בכלל הנסיבות, אנו סבורות כי התובע זכאי לפיצוי כולל בגין הלנת שכרו כפי שהוכחה, בסך של 2,500 ₪. אחריות אישית לנתבע 2 כתב התביעה הוגש במקורו כנגד החברה, גרשון ועדינה. בפתח דיון ההוכחות הסכים התובע למחיקתה של עדינה (כאשר דרשה הוצאות בגין כך), אך עמד על השארתו של גרשון כנתבע נוסף (עמ' 8 לפרוטוקול). התובע נשאל בחקירתו מדוע תבע גם את עדינה, והשיב כי "כולם ביחד היו, גם הבן וגם האמא וגם האבא. עסק משפחתי מבחינתי כולם בעלי הבית שלי" (עמ' 10). פרט לכך לא הובאו כל ראיות המצדיקות לייחס אחריות אישית לגרשון. התובע בסיכומיו טען כי "הנתבע 2 הוליך את התובע בכחש, הלין את שכרו, עשה מניפולציות עם רכיבי השכר (ראה ההפרדה במשכורת התובע מחודש 5/2009, שהינו אותו המועד בו הייתה אמורה הנתבעת להתחיל להפריש לביטוח מנהלים, ולצורך הפחתת המשכורת החייבת), הגיש תביעה שכנגד טקטית ורמס את זכויותיו" (סעיף 80). לאחר שקילת הראיות שהוצגו בפנינו וטענות הצדדים, אנו סבורות כי לא הובאה כל הצדקה לביצוע הרמת מסך, ולייחוס חבויות החברה לגרשון בכובעו כבעל המניות (סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999). לא הייתה מחלוקת כי מעסיקתו של התובע הייתה החברה, מבלי שנטען כי גרשון היה מעסיק במשותף גם באופן אישי. עקרון יסוד בדיני חברות הינו עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, מבלי שהוצגו ראיות המצדיקות חריגה מכך בנסיבותיו של מקרה זה. התביעה שכנגד תשתית עובדתית החברה הגישה כנגד התובע תביעה שכנגד, במסגרתה דרשה ממנו את הסכומים הבאים - חלף הודעה מוקדמת בסך של 9,646 ₪; שווי מכשירי פלאפון ו"מירס" שלא הוחזרו על ידו בסך 2,000 ₪ כל אחד; נזק שנגרם על ידו לצמיגי משאיות הנתבעת בסך של 18,340 ₪; פיצוי בגין סחר במשטחי עץ תוך כדי שעות העבודה בסך של 40,995 ₪; ופיצוי בגין פגיעה במוניטין בסך של 15,000 ₪. עדינה העידה כי התובע נהג למכור, תוך כדי שעות עבודתו, משטחי עץ לצדדים שלישיים, וזאת ללא ידיעת החברה וללא הסכמתה (סעיף 2(ט"ו) לתצהירה). עדינה מעריכה כי החברה שילמה לתובע כתוצאה מכך "תשלומים עודפים... בשיעור של שעתיים עבודה מדי יום" (בסיכומי הנתבעים הורחבה הטענה ל"שימוש שלא כחוק במשאית הנתבעת" ו"עלויות כבדות של דלק המשאית") ולכן עותרת במסגרת התביעה שכנגד להחזר של 40,995 ₪ בגין כך. בחקירתה הנגדית אישרה עדינה כי ידעה על מכירת משטחי העץ כבר במהלך עבודתו של התובע (עמ' 30), מבלי שהעידה כי נדרש להפסיק זאת. עדינה העידה עוד כי התובע קרע צמיגים בשני כלי רכב של החברה, והדבר גרם לנזק של 18,340 ₪ (שתי חשבוניות בסכום מצטבר זה הוגשו כמוצגים 8 ו - 9 מטעם הנתבעים). עדינה ציינה כי החברה הגישה תלונה במשטרה כנגד התובע על גרימת היזק במזיד לרכבי החברה, ביום 26.1.10, ומאז הגשת התלונה פסקה קריעת הצמיגים (כן ראו את עדות יצחק על כך, בסעיף 2(ה) לתצהירו). עם זאת, אישרה כי איש לא ראה את התובע גורם נזק לצמיגים (עמ' 30). עדינה הוסיפה כי התובע איים על בעלה ובנה טלפונית; ניהל שיחות פרטיות על חשבונה של החברה; השאיר ברשותו מכשירי טלפון נייד ו"מירס" של החברה ששווי כל אחד מהם 2,000 ₪; ו"חיבל בפעילותה העסקית של הנתבעת באופן שהיווה נזקים לחברה ובכך נמנע מהנתבע ניהול שוטף ורגיל של חלוקה והזמנות אשר נקבעו מראש" (סעיף 3(ג) לתצהירה, ללא פירוט כלשהו). עדינה טוענת כי התנהגות התובע גרמה לפגיעה במוניטין החברה, "בקרב צדי ג' ובעיקר אל מול מאפיית אנג'ל המהווה עבורה מקור פרנסה עיקרי" (סעיף 4(י"ג)), ועותרת בגין כך לפיצוי "על בסיס אומדנא" בסך של 15,000 ₪. יצחק העיד כי "התובע עצמו סיפר לי כי היו מקרים רבים בהם בטרם הגעתו למאפייה, היה פורק את משטחי העץ באזור צפריה ומשם נוסע למאפיה, סוגר יום עבודה ואז חוזר לצפריה ומקבל את כספו בעבור משטחי העץ" (סעיף 2(ב) לתצהירו), ולדבריו נודע לו על כך לכל המאוחר בחודש אוקטובר 2009 (עמ' 27 לפרוטוקול). לדבריו, מדו"חות ה"איתוראן" שהוגשו ומתייחסים ליום 19.11.09 וליום 23.12.09 ניתן לראות כי המשאית עצרה בדרכה חזרה למאפייה במושב זיתן, הגם שאין באותו מקום נקודת חלוקה, ולדבריו "לאחר בדיקה שעשיתי במקום המצוין יש מקום של מכירת משטחים" (עמ' 26). יצחק ציין כי שאל על כך את התובע בזמן אמת לאחר עיון בדו"חות, והתובע אישר באוזניו כי עצר במושב זיתן לצורך מכירת משטחי עץ. יצחק הוסיף כי "מספר פעמים התקשר אלי מנהל אתר עידית-קריה והודיע לי שהתובע לקח משטחי עץ ומשטחי קוקה קולה ללא אישור לכך" (סעיף 2(ב) לתצהירו). בחקירתו הנגדית הסביר כי כוונתו למשטחי פלסטיק של חברת "קוקה קולה"; כי התלונות בקשר לכך הגיעו אליו כארבעה-חמישה חודשים טרם סיום עבודתו של התובע ופעם נוספת כחודשיים לאחר מכן; וכי שאל את התובע על כך בזמן אמת והוא הכחיש מעורבות בכך (עמ' 22). התובע אישר כי מדי פעם מכר משטחי עץ, אשר הצטברו אצל לקוחות החברה לאחר שהושארו אצלם על ידי ספקים אחרים. לדבריו - "הפניתי את תשומת ליבו של גרשון לעניין זה, וגרשון הסביר לי כי ניתן למכור כל משטח עץ תמורת 5 ₪ (כך שהתמורה היתה בערך 30 ₪ לערך) ועל כן סיכמנו כי אאסוף את משטחי העץ מהלקוחות השונים וכי נתחלק בתמורה המתקבלת ממכירתם, וכך עשיתי. לאחר תקופה מסוימת, גרשון צחק עלי שאני בקושי מביא משטחים ואמר לי שאני יכול לשמור לעצמי את התמורה המתקבלת ממשטחי העץ. ככל הידוע לי, את מכירת משטחי העץ ביצע גם בנם של גרשון ועדינה, שגם הוא עבד כנהג מחליף. בכל מקרה, מכירת משטחי העץ לא הייתה על בסיס יומיומי, אלא על בסיס הצטברות המשטחים למכירה, להערכתי מדובר בפעם בשבוע בממוצע. עוד אציין כי לא מדובר במשטחים של מאפיית אנג'ל, שכן את משטחי העץ של מאפיית אנג'ל הייתי חייב להחזיר ולהזדכות עליהם במחסן של מאפיית אנג'ל..." (סעיף 37 לתצהירו, וכן בעמ' 13 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית שב והדגיש התובע כי מכירת משטחי העץ נעשתה בהסכמתו המפורשת של גרשון, וציין כי ביצע את המכירה "תוך כדי עבודה, פעם פעמיים בשבוע, נשארו לי 5 משטחים במשאית, זה לא משהו שגוזל זמן, הייתי נוסע למאפייה ומסיים את יום העבודה שלי ובדרך הביתה דרך מושב זיתן (או צפריה - עמ' 13 - ס.ד.מ) הייתי מוריד את זה, אחרי שעות העבודה" (עמ' 12). התובע הדגיש כי ממילא היה עובר דרך מושב זיתן שכן "בכל מקרה זה הדרך למאפיה" (עמ' 14). התובע הכחיש כי סחר גם במשטחי "קוקה קולה", וכן הכחיש קשר כלשהו לקריעת צמיגים בכלי הרכב של הנתבעת (סעיף 37.1 לתצהירו). התובע צירף את חקירתו במשטרה בנוגע לקריעת הצמיגים (נספח ד' לתצהירו) ואת אישור המשטרה על סגירת התיק (נספח ז'). הכרעה באשר לדרישת החברה לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת - כאמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי התובע פוטר ולא התפטר, וממילא החברה היא שאמורה הייתה ליתן לו הודעה מוקדמת ולא להיפך. באשר לטענה כי התובע קרע צמיגים בכלי הרכב של הנתבעת - כפי שעולה מהפירוט לעיל, לא הובאה כל ראיה בקשר לכך מלבד תחושותיהם הסובייקטיביות של עדינה ויצחק. גם התלונה במשטרה שהוגשה בעניין זה - נסגרה בהעדר ראיות. התובע הכחיש בעדותו מכול וכול מעורבות כלשהי בעניין זה, ולא נסתר. אנו קובעות לפיכך כי רכיב זה של התביעה שכנגד לא הוכח. באשר למכשירי הפלאפון וה"מירס" - ב"כ התובע הצהיר בדיון ההוכחות כי הינם ברשותו והתחייב להחזירם (עמ' 25 לפרוטוקול). החברה לא הוכיחה את שווי המכשירים או נזק כלשהו שנגרם לה כתוצאה מהחזרתם המאוחרת. לפיכך, גם רכיב זה של התביעה שכנגד לא הוכח. באשר לסחר במשטחי עץ - כפי שעולה מהפירוט העובדתי לעיל, התובע אישר כי מדי פעם, ברשותו המפורשת של גרשון, אסף משטחי עץ מיותרים מלקוחותיה של החברה ומכר אותם. התובע הבהיר כי מדובר בעניין זניח (5 ₪ למשטח ומשטחים ספורים לשבוע), אשר לא גזל ממנו זמן כלשהו (מדו"חות ה"איתוראן" הבודדים שהוגשו עולה כי עצר במושב זיתן/סתריה לאחר צאתו מהמאפייה בתום שעות העבודה, וגם אם עצר בדרכו חזרה למאפייה מקו החלוקה - דובר בעצירה בת דקות ספורות בלבד). כאמור לעיל, גרשון בחר שלא להעיד במסגרת ההליך - ויש לפיכך להניח כי היה מאשר את גרסתו העובדתית של התובע. חיזוק לכך ניתן למצוא באישורם של יצחק ועדינה כי ידעו שהתובע מוכר משטחי עץ תוך כדי תקופת עבודתו - ולא רק לאחריה - ועל אף זאת לא העידו כי התובע ננזף על כך או התבקש להפסיק זאת. בהתחשב בכל זאת, החברה לא הוכיחה גם רכיב זה של התביעה שכנגד. באשר לפגיעה הנטענת במוניטין - לא הובאו כל ראיות בקשר לכך ומדובר בטענה בעלמא שיש לדחותה. ככל שהטענה מתבססת על ה"סחר" במשטחי העץ - הרי שהדבר נעשה באישורו של גרשון וממילא לא יכול להוות עילה לתביעה. ככל שהנתבעת מבקשת לייחס לתובע גניבה של משטחי פלסטיק/"קוקה קולה"- הרי שזו לא הוכחה כלל, וכל שיצחק הצביע עליו הוא תלונות שהגיעו אליו תוך כדי תקופת עבודתו של התובע, והוכחשו על ידי התובע כבר בזמן אמת. נוכח כל האמור לעיל, התביעה שכנגד נדחית על כל רכיביה. סיכום סוף דבר - התביעה שכנגד נדחית. התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית. התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת. הנתבעת 1 תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: פיצויי פיטורים בסך של 13,665 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 17.1.10 ועד התשלום בפועל; חלף הודעה מוקדמת בסך של 9,646 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 17.1.10 ועד התשלום בפועל; גמול שעות נוספות בסך של 10,457 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.5.09 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד התשלום בפועל; פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לתגמולים בסך של 2,388 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 17.1.10 ועד התשלום בפועל; פדיון חופשה בסך של 4,081 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 17.1.10 ועד התשלום בפועל; פיצויי הלנת שכר בסך של 2,500 ₪, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל; הוצאות המשפט בסך של 500 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן ישאו סכומים אלו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. בפסיקת ההוצאות לקחנו בחשבון גם את התביעות האישיות שהוגשו כנגד גרשון ועדינה ללא הצדקה. תוספות שכר