מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא גניבת ציוד פרטי של עובד במקום העבודה: עניינה של התביעה 1. התובע - עובד לשעבר של הנתבעת - הגיש תביעה כספית זו כנגד הנתבעת לתשלומים שונים שלטענתו הוא זכאי להם. על פי כתב התביעה, סיכם התובע עם מנהל המתנ"ס, כי בבוא העת יפוצה בגין השימוש בציוד הפרטי שלו, קרי - ציוד כושר שהוכנס לחדר הכושר של המתנ"ס, אלא שבפועל הדבר לא נעשה. עוד נטען בתביעה, כי בתקופה שבה שהה התובע בחופשת מחלה ממושכת, נגנב חלק מהציוד הפרטי והמתנ"ס לא עמד בהתחייבותו לפצותו על כך. התובע עותר בתביעתו לפיצוי בגין ציוד חדר הכושר שנגנב, פיצוי בגין אובדן הפחת על מכשירי חדר הכושר, דמי שכירות ראויים בגין 9.5 חודשי שימוש בציוד, פיצוי בגין הוצאות עקיפות ופיצוי בגין עגמת נפש. 2. הנתבעת היא חברה עירונית, המנהלת רשת של מתנ"סים בעיר אשדוד ומצויה בבעלות עיריית אשדוד. 3. התובע עבד אצל הנתבעת כמדריך ומנהל חדר כושר במתנ"ס "בית לברון" (להלן: "המתנ"ס"), החל מיום 1/3/99 ועד ליום 25/1/03. בנוסף, סיפק התובע למתנ"ס ציוד כושר המצוי בבעלותו הפרטית (להלן: "הציוד הפרטי"). במהלך תקופת עבודתו במתנ"ס, שהה התובע בשתי חופשות מחלה ממושכות כדלקמן: האחת - עקב תאונת עבודה, מיום 18/11/99 למשך כחצי שנה. והשנייה - עקב תאונת דרכים ובה שהה התובע בחופשת מחלה לאורך שנה שלימה מיום 23/6/00 ועד ליום 14/6/01. 4. לטענת התובע, סיכם מראש עם מנהל המתנ"ס, כי יפוצה בגין השימוש בציוד הפרטי. לטענת התובע, בתקופה שבה שהה בחופשת המחלה הממושכת, נגנב חלק מהציוד הפרטי והמתנ"ס לא עמד בהתחייבותו לפצותו על כך. התובע מוסיף וטוען, כי החל מחודש 11/02, ניהל עם מנהל המתנ"ס התחשבנות כספית כוללת להסדרת כלל ההיבטים הכספיים בין הצדדים, ועקב חילוקי דיעות ביחס לגובה הפיצוי, סוכם כי התובע ימציא הערכת שווי של צד ג' שהיה מוסכם על הנתבעת. עוד טוען התובע, כי ביום 5/2/03, קיבל התובע מהמתנ"ס שיק כ"פיצוי בגין פחת מכשירי חדר כושר וחוסרים בציוד" (נספח ט' לכתב התביעה), אלא שסך התשלום עמד על 12,000 ₪ בלבד, ולדבריו היה אך מקדמה על החשבון, כך אף רשום על ספח השיק. כן טוען התובע, כי על אף שהמציא במועד מאוחר יותר את הערכת השווי שסוכם שימציאה, חזרה בה הנתבעת מכל התחייבויותיה כלפיו, סירבה לשלם לו את יתר הכספים המגיעים לו ממנה, ובכלל זה כספים שהיה זכאי להם כתוצאה מיחסי העבודה ששררו בין הצדדים. התובע טוען כי הנתבעת דחתה אותו ב"לך ושוב" וגרמה לו להבין כי הכספים המגיעים לו ישולמו לו ממש בקרוב, אולם לא כך היה. לדבריו, רק ביום 20/12/05, שילמה לו הנתבעת על משכורת חודש 3/03 (נספח י' לכתב התביעה); ביום 13/2/06 העבירה לו תשלום נוסף כמשכורת חודש 3/03 כ"מקדמות" (נספח יא' לכתב התביעה); ורק ביום 19/3/06, למעלה מ-3 שנים מאז פוטר (25/1/03), מסרה לו הנתבעת טופס 161 (נספח יב' לכתב התביעה). ביום 10/12/08 לאחר שדרישותיו נדחו על ידי הנתבעת, פנה אליה בא כוחו, אולם אף פנייתו נדחתה ועל כן הוגשה התביעה - ביום 7/4/09. טענות הנתבעת בהגנתה 5. הנתבעת הגישה כתב הגנה שבו טענה, בין היתר, כי הבאת הציוד הפרטי למתנ"ס נעשתה על ידי התובע בהתנדבות; כי התובע השאיר את הציוד הפרטי במתנ"ס משום שלא היה מוכן לפנותו, לא היה לו מקום לאחסנו ומתוך אדישות לגורלו; כי אם נעלם חלק מהציוד הפרטי, הרי שהתובע הוא זה שלקח אותו מבלי להודיע על כך לנתבעת; כי הנתבעת שילמה לתובע סכום מסוים, לפנים משורת הדין, בגין ציוד שנגנב או הושחת; כי העיכוב בהעברת כספים לתובע נבע מהתנהלותו בעניין פרעון הלוואה שנטל מבנק לאומי ושהנתבעת ערבה לה. 6. לטענת הנתבעת, התובע פוטר מעבודתו אצלה כיוון שהקים חדר כושר המתחרה בחדר הכושר שפועל במתנ"ס, לטענתה הפסקת עבודתו של התובע במתנ"ס נעשתה תוך הידברות עימו ומתוך הסכמתם של שני הצדדים כי התובע אינו יכול להמשיך ולעבוד בחדר הכושר במתנ"ס בשעה שהוא מקים, ומתעתד להפעיל, חדר כושר המתחרה בחדר הכושר של המתנ"ס, הן משום שבאותן השעות שעליו להיות בעבודתו אצל הנתבעת עליו להיות בעבודתו החדשה והן משום ניגוד האינטרסים שבין שתי העבודות. 7. אליבא דנתבעת, מנהל המתנ"ס מעולם לא נתן התחייבות לתובע כי יפצה אותו עבור שימוש הנתבעת בציוד, לא בעל פה ולא בכתב. רשימת הציוד מיום 29/3/99 נעשתה בעת תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת כמנהל חדר כושר. כל ההערות בכתב יד נעשו על גבי המסמך, לאחר שנחתם על ידי מנהל המתנ"ס, ונכתבו על ידי התובע באופן חד צדדי וללא הסכמת הנתבעת. 8. הנתבעת מכחישה כי נגנב או נעלם ציוד של התובע שאוחסן אצל הנתבעת או כי הנתבעת התחייבה כלפי התובע שתפצה אותו בגין ציוד כלשהו. כמו כן, הכחישה הנתבעת את ערכו הנטען של הציוד. כפי שצוין לעיל, טוענת הנתבעת כי אם אכן נעלם ציוד מחדר הכושר, הרי התובע הוא זה שהוציא ציוד זה מרשותה של הנתבעת ללא רשות, ללא תיאום מראש וללא כל הודעה, ואף לא בדיעבד. 9. הנתבעת הדגישה כי מעולם לא התחייבה לשלם לתובע פיצוי בגין ציוד חדר הכושר שלטענת התובע נגנב או בגין הפחת של הציוד, אך שילמה לו לפנים משורת הדין סך של 16,500 ₪ בגין ציוד שנגנב או הושחת, וזאת למרות שהתובע הוציא ציוד זה מרשותה של הנתבעת ללא רשות. הנתבעת טענה כי הצדדים אכן ציינו על גבי רשימה בכתב יד מספר פריטים שלטענת התובע לא נמצאו בחדר הכושר, אולם הנתבעת חוזרת וטוענת כי התובע הוא זה שהוציא ציוד זה מרשותה. מנהל המתנ"ס הסכים להצעתו של התובע כי יביא לעיונם של הצדדים הערכת מחיר מחנות לפי בחירתו, אך מעולם לא הסכים כי מחירים אלה יחייבו את הצדדים, או כי הוא מחוייב לשלם לתובע סכום כלשהו. מהלך שמיעת התיק והעדויות שהוצגו 10. לכתחילה הוגשה התביעה בבית משפט השלום באשדוד. הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית ומחמת התיישנות. בהחלטה מיום 12/5/10 (כב' השופט חדש), הועבר התיק בהסכמת הצדדים לבית הדין, מבלי שהוכרעה סוגיית ההתיישנות. הנתבעת הגישה לבית הדין בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות ולחלופין, בקשה למחיקת עילות התביעה שהתיישנו וחיוב התובע להגיש כתב תביעה מתוקן. 11. בהחלטת בית הדין מיום 12/5/11 (כב' השופטת אנגלברג), נקבע כי עילת התביעה בכתב התביעה המקורי, בגין שיפוץ חדר הכושר (סעיף 8 לכתב התביעה המקורי), התיישנה. באשר לתביעה בגין הציוד שנגנב והפחת בגין הציוד, נקבע כי רכיבי תביעה אלה לא התיישנו, ובאשר לתביעה בגין דמי שימוש ראויים, נקבע כי התקופה שבגינה רשאי התובע לתבוע היא מיום 7/4/02 ועד ליום 25/1/03 בלבד, ולא מוקדם מכך. 12. ביום 12/6/11, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, וזאת בהתאם להחלטת בית הדין מיום 12/5/11. התובע תיקן את סכום התביעה מסך של 362,430 ₪ לסך של 160,614 ₪, כאשר בכתב התביעה המתוקן הוסיף רכיב תביעה חדש - פיצוי בגין אובדן הפחת על מכשירי חדר הכושר, אשר הועמד על סך 57,614 ₪. 13. ראוי להקדים ולציין כי ניכר היה ממהלך שמיעת העדויות קושי ברור בשחזור הארועים הרלוונטיים כעשור לאחר התרחשותם. חלק מהעדים ענו כי אינם זוכרים עובדות מסוימות, ולא מעט מן השאלות נענו בחוסר זיכרון או באופן ספקני למדי. מציאות זו לצד העובדה שהתובע לא היה נוכח בזמן אמת בעבודתו, עת נגנב חלק מהציוד לטענתו, וזאת בשל היותו בתקופת מחלה ממושכת כמפורט לעיל, ומשהתובע ניזון בידיעותיו בעיקר מעדים אחרים, נסיבות אלה הביאו אותנו לשמוע חקירתם של עדים במתכונת המדמה מעין חקירה משטרתית, אלא שחלוף הזמן כאמור, היווה גורם מכביד למדי בקבלת תשובות סדורות, אחידות ובבנייתה של תמונה עובדתית חד משמעית. 14. מטעם התובע העידו: מר דוידה אבנר - עובד המתנ"ס לשעבר, מר לזר קוריטני -מנוי לשעבר בחדר הכושר של המתנ"ס, מר ודים גוזדנקר - מנוי לשעבר בחדר הכושר של המתנ"ס, מר דני בייער - שמאי מטעם התובע והתובע עצמו. 15. מטעם הנתבעת העידו: מר גדסי בועז - מנהל המתנ"ס לשעבר, מר דורון שפר-רוט - שמאי מטעם הנתבעת. 16. ראוי עוד לציין, כי במהלך שמיעת העדויות נשמעו גרסאות מספר בהקשרם של עובדות שונות שהיו שנויות במחלוקת כפי שיומחש להלן ובין השאר, על רקע חלוף הזמן, נמצא קושי בלתי מבוטל בגיבוש תשתית עובדתית סדורה וברורה בכל הנוגע לחלק מהמחלוקות, לרבות בהתייחס לשאלה המרכזית, היא נסיבות העלמותו (אם בכלל), של חלק מהציוד הפרטי של התובע. להלן תינתן הדעת לנושאים המרכזיים השנויים במחלוקת ואשר נדרשת הכרעה בהם. ההפנייה למספרי העמודים הינה לעמוד פרוטוקול דיוני שמיעת העדויות. 17. הילוכו של פסק הדין יהיה כדלקמן: נדון ברכיבי התביעה השונים להם עותר התובע בכתב התביעה המתוקן, ראשון ראשון - אחרון אחרון. תחילה נדון בתביעה לפיצוי בגין ציוד חדר כושר שנגנב - בין השאר נדון בפירוט הציוד, בגורלו של הציוד ובשאלה האם הוכח כי הציוד נגנב, נדון בעילה הנזיקית לפיצוי בגין אובדן הציוד, נדון בשאלת הוכחת הנזק; לאחר מכן נדון ברכיב הפיצוי בגין הפחת על הציוד, בתביעה לדמי שכירות ראויים בגין שימוש הנתבעת בציוד, בתביעה לפיצוי בגין הוצאות עקיפות ובתביעה לפיצוי בגין עגמת נפש. התביעה לפיצוי בגין ציוד חדר כושר שנגנב פירוט הציוד שנגנב 18. על מנת ליתן את הדעת לגורלו של הציוד הפרטי אשר לטענת התובע נגנב, ובהיותו של ציוד זה כולל בתוכו פריטים שאינם מוכרים לכל, התעכבו באי כוח הצדדים ובצדק על חקירות הנוגעות לנושא פירוט הציוד שנגנב, כאשר נטל הראיה להוכחת הציוד שנגנב מוטל על התובע, ולטעמנו התובע לא עמד בנטל זה. ונפרט מסקנתנו. 19. על פי תצהירו של התובע עסקינן בציוד שווה ערך לעשרות אלפי דולרים, כאשר פירוט הציוד ושוויו מפורטים במוצג ת/7(1) ו-(2) לתצהיר התובע, אשר נערך על ידי חנות "עולם הספורט" ביבנה, חנות המוכרת בתחום אספקת ציוד לחדרי כושר, ואשר לטענת התובע סוכם בינו ובין מנהל המתנ"ס כי ימציא הערכת שווי זו. זאת ועוד, התובע טוען כי מר זאב שטיינמץ מחנות "עולם הספורט" הינו מי שמכר לו את הציוד, יודגש כי טענה זו נשמעה לראשונה מפי השמאי מטעם התובע - מר בייער, בעת חקירתו בפני בית הדין (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 1), ולאחר מכן הועלתה גם בסיכומי התובע (סעיף 74 לסיכומי התובע), אולם יצויין כי טענה זו לא בא זכרה קודם לכן בכתבי הטענות מטעם התובע. 20. התובע לא טרח להביא אסמכתאות לעניין רכישת ציוד חדר הכושר מחנות "עולם הספורט", כגון חשבוניות או קבלות, אשר יש בהן כדי לתמוך בטענתו לעניין היקף הציוד שנגנב ושוויו. התובע אף לא הביא לעדות את עורך רשימת הציוד שצורפה כנספח ת/7(1) לתצהירו, מר זאב שטיינמץ, מחנות "עולם הספורט", אשר כביכול פירט את ציוד התובע, שלכאורה נגנב. הלכה היא, כי הימנעות מהבאת ראיה או עדות רלוונטית מקימה לחובתו של הנמנע מלהביא את הראיה, חזקה שבעובדה הנעוצה בהיגיון, בשכל הישר ובניסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה הראיה, הייתה פועל לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה (ראה ע"א 641/87 קלוגר - החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245). הימנעות התובע מהבאת ראיות ועדויות רלוונטיות אשר יתמכו בתביעתו בנוגע לפירוט הציוד שלכאורה נגנב ושוויו, פועלת לחובתו. 21. בנוסף לכך, התובע צירף לתצהירו את מוצג ת/3, אשר לטענתו מהווה את רשימת הציוד המודפסת שהביא התובע לחדר הכושר במועד תחילת עבודתו במתנ"ס, מיום 29/3/99, ושעל גביה טוען התובע כי ציין ברישומי כתב יד, יחד עם מר אבנר דוידה, אשר שימש בשעתו כמנהל אדמיניסטרטיבי מטעם המתנ"ס, את הציוד הקיים ואת הציוד החסר שנגנב (סעיף 13(ג) לתצהיר התובע). מר דוידה, מעיד מפורשות במסגרת תצהירו כי הוא ערך אך ורק רישום של הציוד שנותר בחדר הכושר ולא ערך רישום של הציוד החסר (סעיף 9 לתצהיר מר דוידה), ובכך סותר את טענת התובע בנקודה זו. 22. מכל מקום, מר דוידה מעיד במסגרת תצהירו, כי ערך רישום של הציוד על גבי אותה רשימת ציוד (ת/3), אולם הוא מודה בחקירתו כי הכיתובים השונים בכתב יד כבר היו על המסמך כאשר חתם עליו, וכך העיד בפנינו: "ש. ליד המילה חסר אין חתימה שלך? ת. נכון. ש. אתה מסכים איתי שיש פה כיתובים בכתב יד שחלק מהם אתה כתבת? ת. לא. אני לא כתבתי. אבל אני חתמתי על המסמך כאשר הכיתובים האלה היו בתוך זה. ש. הם היו בתוך זה אבל לא אתה כתבת אותם? ת. לא." (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 22-27). 23. לא זו אף זו, בעדותו בפנינו התרשמנו כי מר דוידה לא היה בקי ומעורב, ולא ערך בדיקה אמיתית של המכשירים החסרים ובפועל ניזון מדברים שאמר לו התובע, שכן לא ידע לזהות כלל וכלל איך נראה מכשיר לפי השם שלו ברשימה. ובלשונו של מר דוידה: "ש. אתה יודע לזהות איך מכשיר נראה לפי השם שלו ברשימה? ת. לפי שם לא. ש. לשאלת בית הדין - מכשיר פרפר אתה יודע מה זה? ת. לא. ש. אז איך ידעתך לפי הרשימות? ת. הלכתי יחד עם X וX אמר לי. ... ש. אז האמנת למה שX אמר? אם אמר חסר אז כתבת חסר? ת. כן." (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 12-22). 24. עדותו של מר דוידה מלמדת, כי לא ניתן ללמוד דבר מן הכיתובים שנעשו בכתב יד על גבי המסמך ת/3, שכן מר דוידה מודה בעדותו כי ערך את הרישום ללא שהוא מבין בכלל מה הוא רושם בשים לב שהוא אינו יודע לזהות את המכשיר בשטח יחד עם השם של המכשיר ברשימה המודפסת שהובאה לידיו, וכן הוא מודה שכל הרישום שהוא ביצע נעשה מפיו של התובע, כאשר מר דוידה אינו בקי ברשימת הציוד ואינו יכול כלל וכלל לפקח על אמיתות טענות התובע. יתרה מזו, עדותו של מר דוידה מלמדת, כי לא ניתן להבנות מהכיתובים שנעשו בכתב יד על גבי המסמך ת/3, שכן הלה כאמור מודה כי לא כל הרישומים בת/3 הינם רישומים שלו אלא כי הוא אחראי רק על חלקם, כמו כן מר דוידה לא פירט ולא הצביע בתצהירו או בעדותו על הרישומים שהוא ערך בעצמו, ואף לא ניתן לדעת את זהות עורך הכיתובים השונים על גבי המסמך ת/3 ולרבות הרישומים שסימן על פי תצהירו את הציוד שנותר בחדר הכושר, ולא את הציוד שנעלם מחדר הכושר (כעולה מסעיף 9 לתצהירו של מר דוידה). 25. עוד נדגיש, כי יש לצפות שהרשימות המופיעות בנספחים ת/7(1) ו-(2) למוצגי התובע, תהיינה זהות לרשימות המופיעות בנספח ת/3, וזאת לאור האמור בתצהירו של התובע כי נספח ת/7(1) משקף את הציוד שנגנב ואף מעיד בתצהירו שהסימונים על הנספח ת/3 מהווים רישום של הציוד שנגנב (ראה סעיפים 11(ד) ו-13(ג) לתצהיר התובע, בהתאמה). אולם מעיון בנספחים, עולה כי לא כך הדבר, שכן אין כל זהות בין הרשימות, כך שהרשימות סותרות האחת את השנייה, ולהלן מספר דוגמאות לסתירות שבין הרשימות: - בסעיף מס' 5 למוצג ת/7(1) מפורט פריט המוגדר כ"מכשיר יד קדמית", בעוד שמעיון בת/3 עולה שאותו הפריט כלל אינו מופיע כ"חסר". - בסעיף מס' 6 למוצג ת/7(1) מפורט פריט המוגדר כ"סט דאמבלים", בעוד שמעיון בת/3 עולה שאותו הפריט אינו מופיע כלל ברשימה. - בסעיף מס' 12 למוצג ת/7(1) מפורט פריט המוגדר כ"כסאות נשלפים להורדת ידיים", בעוד שמעיון בת/3 עולה שאותו הפריט כלל אינו מופיע כ"חסר". - בסעיף מס' 7 למוצג ת/7(1) מפורט פריט המוגדר כ"משקולות בתפזורת", אולם אין כל פירוט על איזה סוגי משקולות מדובר, ומה כמותן. - בסעיף מס' 11 למוצג ת/3 מפורט פריט המוגדר כ"מכשיר אוניברסל בלוק" ולידו המילה "חסר", מעיון בת/7(1) עולה שאותו פריט כלל אינו מופיע ברשימה. 26. נמצא אם כן כי יש חוסר קורלציה ברשימות שצורפו כמוצגים ת/3, ת/7(1) ו-(2) לתצהיר התובע, שכן הרשימות סותרות האחת את השנייה, והתובע לא נתן כל הסבר המניח את הדעת לחוסר ההתאמה ו/או חוסר העקביות שבין הרשימות. 27. השוואת עדותו של מר דוידה לעדותו של מר גדסי שהייתה משכנעת יותר, הביאה אותנו לכלל מסקנה שאין לקבל את גרסתו של התובע בנוגע לבדיקת הציוד החסר כפי שנטען בתצהירו (סעיף 13(ג) לתצהיר התובע). מר גדסי טען בתצהירו ובעדותו בפנינו, כי לא רק שאינו זוכר שהטיל על מר דוידה לבדוק את הציוד החסר, אלא שאין זה הגיוני שכך עשה, וזאת מאחר והטיל על מר דוידה משימות פשוטות שאינן מורכבות. מר גדסי הסביר בתצהירו ובעדותו כי מר דוידה מעולם לא עבד כמנהל אדמיניסטרטיבי במתנ"ס, כטענת התובע, שכן מר דוידה הינו אדם בעל צרכים מיוחדים ובעל מוגבלות פיזית, ולכן בשל מגבלותיו של מר דוידה הסכים מר גדסי להעסיקו בעבודות מינהליות פשוטות ומזדמנות באיזור בריכת השחייה, הא ותו לא (עדות מר גדסי, עמ' 53 לפרוטוקול, ש' 5-8, סעיף 30 לתצהיר גדסי), גם אנו התרשמנו מעדותו של מר דוידה, כי הינו אדם בעל מוגבלויות נפשיות ותפקודיות, המתקשה לבצע פעולות כנטען על ידי התובע (עדות מר דוידה, עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 1-23). 28. כללו של דבר, בשים לב לכל המפורט לעיל מסקנתנו היא כי התובע לא עמד בנטל הראיה בנוגע לציוד הפרטי, ובפרט לא הוכיח איזה ציוד חדר כושר נגנב ולא הוחזר לרשותו. גורלו של הציוד 29. עסקינן בתעלומה שהיא עיקר המחלוקת בתיק זה ולתובע עומדת לרועץ העובדה שעדיו נעדרים כל ידיעה אישית באשר לסוגיה מרכזית זו, כאשר בעדויות העדים בפנינו טענו לאורך עדותם שאינם זוכרים פרטים מרכזיים בנוגע לשאלה שבמחלוקת, ולא מעט מן השאלות נענו בחוסר זיכרון או באופן ספקני למדי. 30. נפתח בעיקר, התובע לא היה נוכח בזמן אמת בעבודתו, עת לטענתו נגנב חלק מהציוד שבבעלותו, וזאת בשל היותו בתקופת מחלה ארוכה מאוד במשך שנה שלימה (מיום 23/6/00 ועד ליום 14/6/01), לפיכך התובע נתלה בידיעותיו בעיקר מעדים אחרים. לשיטתו, לא היה הוא עד להתרחשות הרלוונטית בזמן אמת כי אם לאחר מעשה, עת מצא עצמו מברר גורלו של הציוד והיווכחותו כי מלוא הציוד אינו נמצא בחדר הכושר. 31. בשים לב לכל אלה, ראוי להזכיר ולהדגיש כי התובע בחר לנסח את תביעתו ואת עילת התביעה בהתאמה לגירסאותיהם של עדים אחרים למעשה, ללא שכיוון או טען לתרחישים אפשריים אחרים, אשר דווקא עלו במסגרת עדותו של מר גדסי, אשר לטעמנו עשויים להימצא אפשריים אף הם בשים לב למכלול העדויות. מציאות זו אף היא עומדת בעוכריו של התובע אשר עליו מוטל הנטל למעשה להמחיש את התרחיש הנטען בכל הנוגע לטענתו לגניבת הציוד. 32. התובע אף אינו טורח לפרט באופן מדוקדק מהם מחדליה של הנתבעת בכל הנוגע לאופן איחסון הציוד ומיקומו, והוא מסתפק באמירות כלליות בעניין העלמותו של הציוד, טענה שאין מקום לה בהיותה בבחינת התוצאה מדברת בעד עצמה. 33. העדים שהביא התובע, מעבר להיותם מקורבים לתובע, לא ידעו לציין איזה ציוד ומכשירים היו מונחים בשטח הבריכה במתנ"ס. מר גוזדנקר טען לאורך עדותו שאינו זוכר איזה מכשירים היו בשטח הבריכה, ואיזה הוחזרו, ואיזה נעלמו, ובלשונו: "ש. את הציוד ראית בתוך הבריכה הסגורה או קצת אחרי זה, יש הרי שם דשא, ליד הדשא ראית את זה? ת. נראה לי בבריכה הסגורה. ש. לשאלת בית הדין - כשאתה אומר בבריכה הסגורה זה ליד הדלת? ת. על הגג, אני לא זוכר עברו מספר שנים. ... ש. לשאלת בית הדין - כמה זה מטר שני מטר? ת. אני לא יודע בדיוק להגיד עברו מספר שנים. ... ש. משקל, מוטות מה היה שם? ת. מכשירים של משקולות. אני לא יודע, מכשירים משקולות שמתאמנים, אני לא יודע." ובהמשך עדותו: "ש. מה כן החזירו? ת. אני לא זוכר מה החזירו בדיוק." (עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 30-39 - עמ' 39, ש' 15). גם עדותו של מר דוידה הייתה מעורפלת, כאשר כלל לא ידע להבחין בין הציוד של התובע לבין הציוד של הנתבעת: "ש. הציוד הזה הוא של X? ת. אני לא יודע אם זה ציוד של X או של חדר כושר, אבל אני יודע שהציוד היה מונח בשטח הבריכה." (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 26-29). 34. זאת ועוד, מר ודים גוזדנקר ומר לזר קוריטני, הודו במסגרת עדותם כי הם חברים של התובע ומתאמנים אצלו עוד מימיו כמדריך כושר במתנ"ס קופף, עזרו לו להעביר את הציוד כאשר עבר התובע חדר כושר, ואף ממשיכים להתאמן אצל התובע עד היום במסגרת מכון הכושר שבבעלות התובע. בעניין זה העיד מר לזר קוריטני הדברים הבאים: "ש. למה עזרת לו? ת. אני חבר שלו אני מתאמן אצלו אני מכבד אותו". (עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 19). וכן העיד מר גוזדנקר: "ש. למה בעצם עזרת לו כי אתה חבר שלו? ת. כן. הוא ביקש לעזור אז עזרנו." (עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 2-3). מסקנתנו כי אין המדובר בעדים נייטרלים, אלא בעדים בעלי אינטרס ויש לשקול עדויותיהם בצורה זהירה, ולכן המשקל שיש ליתן לעדויות אלה הוא קטן ביותר עד אפסי. 35. עמדתו של מר גדסי שונה בתכלית. אליבא דגרסתו, למעשה מי שהוציא את המכשירים מחדר הכושר הינו התובע עצמו. מר גדסי העיד כי ביום 5/11/02, סמוך למועד סיום עבודתו של התובע אצל הנתבעת ב-12/02, הוציא התובע מחדר הכושר מספר מכשירים, לרבות ספת אימון, ואף קודם לכן ביום 18/6/02, הוציא התובע ספת לחיצת חזה (סעיף 29 לתצהיר גדסי). מר גדסי צירף לתצהירו מזכרים אשר נכתבו בזמן אמת התומכים בטענתו (נספח ה' לתצהירו). עוד העיד מר גדסי כי התובע הוציא פעמים רבות ציוד מחדר הכושר ולא טרח לעדכן את מר גדסי בכך. בניגוד לתובע, מר גדסי נכח במתנ"ס בתקופה הרלוונטית ולכן הינו בעל מידע בזמן אמת, בניגוד לעדותו של התובע אשר לא נכח במתנ"ס ונסמך על עדויות של אנשים אחרים. עדותו של מר גדסי מדגישה למעשה כי לאחר בדיקה שביצע מר גדסי לא מצא כי נגנב או נעלם ציוד שבבעלות התובע, למעט ציוד שהתובע עצמו הוציא מחדר הכושר (סעיף 24 לתצהיר גדסי). 36. כאן המקום לציין כי התרשמנו מאוד באשר למהימנותו של מר גדסי ומאמציו להקפיד במסירת המידע לבית הדין, ומהנתונים העובדתיים אשר פרש בפנינו מצאנו לקבל את גרסת הנתבעת כעדיפה בעינינו, על פני גרסתו של התובע, מההנמקות אשר פורטו לעיל. 37. ניתן לסכם ולומר כי רב הנסתר על הנגלה בגרסתו של התובע. בפועל איש מבין העדים שהעידו מטעם התובע לא יכלו למסור גרסה סדורה הנשענת על ידיעה אישית בכל הנוגע לגורלו של הציוד, כאשר מירב תשובותיהם היו כי אינם זוכרים את העובדות בשל הזמן הרב שחלף. סיכומי התובע וטענותיו נמצאים נשענים על השערות גרידא ועל עדויות העדים מטעמו, שאינם אלא משענת קנה רצוץ. מכל מקום, בכל הנוגע לנתבעת, בוודאי שלא ניתן לקבוע שהתובע עמד בנטל המוטל עליו להמחיש את המיוחס לנתבעת כמי שאחראית על הגניבה או על ההיעלמות של הציוד. משלא עמד התובע בנטל ההוכחה הרובץ על כתפיו, דין טענותיו בעניין זה להידחות. שוויו של הציוד שנגנב 38. די באמור לעיל כדי להצדיק דחיית התביעה כנגד הנתבעת בכל הנוגע לציוד שנגנב, אולם מצאנו מקום להתייחס בתמצית לטענותיה הנוספות והמוצדקות של הנתבעת הנוגעות לכישלונו של התובע בהמחשת הנזק הנטען. 39. התובע טען כי שוויו של הציוד שנגנב עומד על הסך של 72,529 ₪, התובע מבסס טענה זו על חוות דעת שמאי מטעמו - מר בייער. אולם כפי שנראה להלן, משקלה של חוות דעת זו נמוך ביותר וזאת לאור עדותו של מר בייער בפנינו. 40. עסקינן בחוות דעת המבוססת רובה ככולה על הצעת המחיר של מר שטיינמץ מחנות "עולם הספורט", אשר כאמור צורפה כנספחים ת/7(1) ו-(2) למוצגי התובע. עניין זה עלה במהלך חקירתו הנגדית של מר בייער, באופן הבא: "ש. מפנה לסעיף 6 בחוות דעתך, אתה מפרט רשימה של ציוד עם מחירים, המספרים שיש פה וגם הפריטים מבוססים בעצם על הצעת מחיר של עולם הספורט? ת. נכון." (עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 17-19). 41. כפי שציינו קודם לכן, במהלך עדותו של מר בייער, התגלה כי התובע אמר למר בייער שאת מרבית הציוד רכש מחנות עולם הספורט, עניין זה לא עלה קודם לכן במסגרת כתבי טענותיו של התובע, וכך העיד מר בייער: "... אבקש להוסיף על פי מה שהתובע מסר לי שמרבית הציוד נרכש מעולם הספורט ביבנה. ש. אתה מדבר על הציוד שהוא נשוא חוות הדעת שלך? ת. כן. ועולם הספורט נתן הצעה פה משום שהוא מכיר את הציוד." (ראה עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 16-19). 42. זאת ועוד, וכפי שפורט לעיל, המיטב והמצופה היה להזמין את מר שטיינמץ לעדות אשר ערך את המסמכים ת/7(1) ו-(2), בשים לב שלאור טענת התובע הוא זה שמכר לו את הציוד, ויכול היה להעיד כמקור ראשון על שוויו של הציוד ועל זיהויו של הציוד. התובע לא הציג בפנינו חשבוניות או קבלות התומכות בטענתו כי הציוד נרכש על ידו ממר שטיינמץ ובכל מקרה, כפי שקבענו בפתח פסק הדין, יש לקבוע כי בכך שנמנע התובע מלהביא את מר שטיינמץ לעדות, הרי שלא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את פירוט הציוד ואת שוויו. 43. יודגש, כי הצגתה של הצעת מחיר (ת/7(1) ו-(2)) משנת 2003, אשר אף לא ברור אם נתוניה תואמים את הציוד בו עסקינן, אין בה כדי לרפא את הפגם, ובמיוחד משלא זומן מר שטיינמץ לעדות, בשים לב לעובדה שהוא זה שמכר לתובע את הציוד והוא זה שערך את הצעת המחיר. 44. בסעיף 7 לחוות דעתו, מציין מר בייער, את הפעולות שעשה כדי להעריך את שווי הציוד נשוא חוות דעתו, אולם לא ציין כי ראה את הציוד בעיניו שלו. לעומת זאת, בעדותו בפנינו ציין מר בייער כי ראה חלק מהציוד בעיניו, אולם לא זכר בדיוק איזה ציוד ראה, משום שלטענתו חלף זמן רב מאז. "ש. את הציוד של התובע אתה ראית בעין? ת. חלקו ראיתי בעין, אני לא זוכר איזה זה היה מזמן. אני ביקרתי באולם הכושר בו הוא עובד אני לא זוכר איפה פגשתי אותו. אבל בטוח שזה היה באולם כושר שהוא מנהל (מעיין ברישומיו). ש. אבל זה היה בשנת 2009? ת. כן. זה היה ב-15/3/09 בשעה 11:00 שנפגשתי איתו. ש. כשאתה אומר שראית את הציוד? ת. חלק הציוד." (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 31 - עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 7). 45. במהלך העדויות הובהר, כי הפריטים המצויינים בחוות דעת בייער הינם פריטים גנריים וכי ישנם סוגים שונים של מכשירי כושר, כאשר לא מצויין כלל שם היצרן וסוג הדגם של הפריט בחוות הדעת בייער. בחקירתו אישר מר בייער כי לכל פריט בחוות הדעת ישנם יצרנים רבים ודגמים שונים וסכום הפריט משתנה בהתאם לכך. "ש. אתה מסכים איתי שלמשל אם כתוב "מכשיר פרפר מקצועי", יש למכשיר הזה אולי 20 יצרנים שונים ואולי 100 דגמים שונים? ת. יכול להיות. ש. ואתה מסכים איתי שהסכום משתנה בהתאם ליצרן ובהתאם לדגם? ת. בוודאי. ש. המכשירים שהיו אצל התובע מאיזה דגם ומאיזה יצרן היו? ת. אני לא יודע כי גם בהצעת המחיר שקיבלתי מעולם הספורט, כתוב מכשיר פרפר מקצועי 1,250 דולר במקרה הזה משומש. ש. אתה שאלת את התובע איזה דגם ואיזה יצרן? ת. אני לא זוכר." (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 15-24). 46. מן האמור עולה, כי מר בייער לא ערך את חוות דעתו על פי אמות מידה מקובלות ולפי נתונים עצמאיים, במיוחד משלא ציין בחוות דעתו את שם היצרן וסוג הדגם המדויקים של כל פריט וזאת בהתבססו על הצעת מחיר של מר שטיינמץ, מבלי שמר שטיינמץ הוזמן לעדות ולטעמנו מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין ושיש בו להטיל ספק גדול במשקלה של חוות הדעת מטעם התובע. 47. בטרם סגירת פרק זה, מבקשים אנו להדגיש כי איננו סבורים כי יש ממש בעילת התביעה לפיצוי בגין אובדן הציוד. עילת התביעה היא לפי חוק השומרים, התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק השומרים"). "שמירת נכס" לפי חוק זה היא "החזקה בנכס כדין שלא מכוח בעלות". על פי סעיף 2(ב) לחוק השומרים: "שומר שכר אחראי לאובדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אובדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו". 48. אין ספק, כי המטרה שלשמה החזיקה הנתבעת בציוד חדר הכושר, אינה שמירה על הציוד, אלא שימוש בציוד לצורך אימונים בחדר הכושר שהפעילה במתנ"ס. קרי, השמירה על הציוד הינה מטרה טפלה ומשנית למטרה העיקרית - שימוש בציוד במסגרת חדר הכושר. 49. בענייננו, הנתבעת הוכיחה כי אובדן ציוד הכושר, ככל שאכן נגרם, הרי שנגרם עקב נסיבות שלא היה עליה לחזותם מראש ולא הייתה יכולה למנוע תוצאותיהן. אין ספק כי הנתבעת הוכיחה כי היעלמות הציוד, אם וככל שאכן היתה, לא נגרמה בשל רשלנותה, ובוודאי שלא ניתן לקבוע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להמחיש את המיוחס לנתבעת כמי שהשליכה ו/או העלימה ו/או גנבה את ציוד חדר הכושר. לא מצאנו אף בין טענותיו של התובע כי הדריך את הנתבעת בעניין תנאי האיחסון של ציוד חדר הכושר ונראה כי התובע הסתפק בשיקול דעתה של הנתבעת, ללא מעורבות או הקפדה יתרה, וככל הנראה אף על רקע העובדה שנמצא פתרון איחסון לציוד של התובע שאינו כרוך בעלויות, זאת הגם שהיה ער לערכו ולחשיבותו של הציוד הפרטי שלו (סעיף 23 לתצהיר גדסי, עדות גדסי עמ' 50 לפרוטוקול, ש' 29-32). הנתבעת מצדה העמידה את כל האמצעים לשמירת הציוד, כך שהכניסה לחדר הכושר לא הייתה ישירות מהרחוב, אלא רק מתוך מבנה המתנ"ס, אשר אובטח 24 שעות גם על ידי שומר בלילה, דברים אלה עלו מעדות התובע עצמו (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 28-31). 50. מכל מקום, לא עלה בידינו להשתכנע כי יש ממש בטענות התובע, שכן המציאות מלמדת כי אף כאשר נודע לו דבר היעלמות הציוד עוד בשנת 2000-2001, הרי שאת תביעתו הגיש לבית הדין רק בשנת 2009. על רקע חלוף הזמן הרב שעבר, נמצא קושי בלתי מבוטל בגיבוש תשתית עובדתית בכל הנוגע למחלוקות, לרבות בהתייחס לשאלה המרכזית הנוגעת לציוד חדר הכושר, ולשאלת היעלמותו, אם בכלל; ובצירוף כל הנימוקים אשר פרטנו בהרחבה לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה לפיצוי בגין גניבת ציוד חדר הכושר, להידחות. התביעה לדמי שכירות/דמי שימוש בגין ציוד חדר הכושר 51. עם תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, נחתם הסכם עבודה בין הצדדים ביום 28/2/99, ובו הוסדרה מערכת יחסי העבודה בין הצדדים (נספח א' לתצהירו של מר גדסי). חוזה העבודה מגדיר את מכלול תנאי העסקתו של התובע, אולם בהסכם אין כל איזכור לתמורה נפרדת המגיעה לתובע בגין שימוש של הנתבעת בציוד חדר הכושר שהביא עימו התובע. כמו כן, לא נערך כל מסמך בכתב בדבר תמורה נוספת המגיעה לתובע בגין השימוש בציוד כאמור. 52. במקרה דנן, התובע טען כי הנתבעת "הסכימה" לפצותו בגין השימוש והפחת של הציוד. גרסתו של התובע לא נתמכה בראיות של ממש, ובפרט לא הובא אף מסמך חתום על ידי הנתבעת המעיד על הסכמה מפורשת כפי שטוען לה התובע. בחקירתו הנגדית התבקש התובע להפנות לאותה "הסכמה", ובתשובתו מפנה התובע לנספח ת/9 למוצגיו, המהווה תרשומת שיחה בין הצדדים. מעיון בתרשומת המופיעה כנספח ת/9 לתצהיר התובע, עולה כי מדובר במסמך שלא נחתם על ידי הצדדים, ועל פניו נראה כי מדובר בפרוטוקול שנרשם על ידי מר גדסי, ובו התובע העלה דרישות שנרשמו בכתב ידו של מר גדסי. וכך העיד מר גדסי בנושא זה: "זו פרשנות לא נכונה למה שכתוב כאן, השיחות שלי עם התובע היו שיחות מרובות עם הצעות שונות שהגיש לי מידי פעם בפעם, ואחת ההצעות שעלתה מהשיח בינינו היה אם אנחנו מעוניינים וחלק מהדברים נרשמו פה על פי בקשתו של התובע, והדברים שנרשמו נרשמו על פי בקשתו של התובע ושיחות לגבי הנושא הזה ושיחות לגבי הנושא הזה ולגבי נושאים כספיים במהלך העבודה היו לנו לא מעט, אני מראה שבפרוטוקול הזה במיוחד על פי בקשתו הקפדתי לרשום את כל מה שהוא ביקש שיהיה רשום... אם זה לא היה על פי דעתו אז למה שארשום סעיפים כאלה, כמו למשל מה המתנ"ס ישלם לתובע. או כמו למשל תוספת שהוא מבקש להבהיר בסעיף 6 שבה כתוב כי תהיה התייחסות לגבי התקופה שבה נמצא בתאונת עבודה לקבלת פיצוי וכו', האם אני הייתי מעלה נושא כזה של תשלום בתקופת תאונת עבודה מיוזמתי, כלומר שכל הנושאים האלה והעובדה שהסעיף הזה הוא הסעיף האחרון, הוא נרשם לאחר שכל הדברים נרשמו ונקראו, התובע ביקש באופן מובהק שאוסיף את ההערה הזו ואני הוספתי אותה על פי בקשתו למרות שנדהמתי ממנה." (עמ' 50 לפרוטוקול, ש' 6-21). עדותו של מר גדסי הייתה מהימנה עלינו, כפי שפירטנו לעיל, ובכל אופן עדותו זו לא נסתרה על ידי התובע. 54. לזאת נוסיף, כי העובדה שלא צויין במסגרת הסכם העבודה או הסכם אחר בין הצדדים כי על הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש בגין ציוד חדר הכושר, מהווה הסדר שלילי בין הצדדים ולפיו אין כל התחייבות של הנתבעת לשלם לתובע תמורה נוספת בגין השימוש בציוד. 55. אין גם לאמץ את גרסת התובע, שכן גם אם היינו יוצאים מנקודת הנחה כי היה הסכם שכזה בין הצדדים (ולא כך הדבר), הרי שבהתנהגותו ויתר התובע על דמי השימוש, שכן המשיך בעבודתו משך פרק זמן ארוך (בין השנים 1999 - 2002), מבלי שיימחה על כך, ויש לראות בכך ראיה להסכמתו כמי שוויתר על זכותו לדמי שימוש בגין הציוד. התובע לא מחה על אי תשלום דמי השימוש בשכרו, ואף לא התפטר ועבד במשך שלוש שנים תמורת השכר ששולם לו, ותביעתו זו הוגשה לבית הדין רק לאחר שפוטר, ובחלוף זמן רב ממועד פיטוריו. בנסיבות המתוארות, יש לראות את התנהגותו של התובע כהסכמה לתנאי השכר ששולמו לו בזמן אמת ולכן תביעתו לדמי שימוש, דינה להידחות (ראה לעניין זה דב"ע (ארצי) נד/3-86 יוחנן גולן - אי.אל.די בע"מ, פד"ע כז 270; ע"ע (ארצי) 1397/02 שושנה קורקוס - "שנאב" חברה לשמירה וניקיון, מיום 1/6/04; ע"ע (ארצי) 772/07 תמר אסתר - קיבוץ כנרת, מיום 1/12/08). 56. זאת ועוד, מר גדסי מציין בתצהירו ובעדותו בבית הדין, כי התובע קיבל שכר גבוה יותר מהמקובל, מהטעם שהביא עימו את ציוד חדר הכושר וכי לא היתה כל הסכמה אחרת או נוספת עם התובע על כך שיקבל תשלום נפרד עבור השימוש בציוד, מעבר לשכר העבודה (סעיף 19 לתצהיר גדסי, עמ' 49 לפרוטוקול, ש' 12-13). אמנם התובע טוען בסיכומיו, שקיבל שכר עבודה נמוך משמעותית ממדריכים אחרים (סעיף 38 לסיכומי התובע), אלא שהדבר עומד בניגוד מוחלט לעדות התובע עצמו, ולפיה: "לא בגלל הציוד שהבאתי למתנ"ס לב רון שילמו לי שכר יותר גבוה, הבאתי איתי ניסיון, מוניטין, רסמי כסף מאנשים" (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 2-3). הנה כי כן, הרי שהתובע מודה ותומך בגרסת הנתבעת כי אכן שולם לו שכר יותר גבוה מאשר מדריכים אחרים. שוב אנו עדים לניסיונות עיוות ושיפוץ של תביעת התובע, דבר שאין לתת לו יד. 57. כללו של דבר, גם ברכיב זה התובע לא עמד בנטל ההוכחה בכל הנוגע לטענתו על קיום הסכם בינו לבין הנתבעת, לפיו התחייבה הנתבעת לשלם לו עבור דמי השימוש בגין ציוד חדר הכושר. פיצוי בגין אובדן הפחת על הציוד 58. בכתב התביעה המתוקן, הוסיף התובע רכיב תביעה חדש, אשר עניינו "אובדן הפחת" בסך של 57,614 ₪ (סעיף 33 (ב) לכתב התביעה המתוקן). כאן המקום לציין, כי רכיב זה הוסף לכתב התביעה המתוקן, רק לאחר מתן החלטת בית הדין מיום 12/5/11, אשר קבעה כי יש לדחות על הסף את תביעת התובע בגין עבודות השיפוץ - מחמת התיישנות, וכן קביעת התיישנות בדבר העילה של דמי השימוש לגבי התקופה שלפני יום 7/4/02. עוד יצוין, כי רכיב זה של פיצוי בגין אובדן הפחת, לא נדרש כלל במכתב ההתראה ששלח התובע לנתבעת באמצעות בא כוחו ביום 10/12/08 (ת/15), ואף לא נדרש בכתב התביעה המקורי אשר הוגש ביום 7/4/09. 59. מכל מקום, ראוי להזכיר ולהדגיש כי התובע בחר לנסח את תביעתו ברכיב זה בצורה עמומה, תוך הרחבת חזית בהמשך, כפי שנפרט להלן. מציאות זו אף היא עומדת בעוכריו של התובע אשר עליו מוטל הנטל להוכיח את תביעתו ברכיב זה, וכפי שיפורט להלן, התובע לא הוכיח תביעתו לתשלום "אובדן הפחת". 60. מחד גיסא, טען התובע כי המדובר בבלאי של הציוד (סעיף 83 לסיכומי התובע), ואילו מאידך גיסא, טוען התובע כי המדובר באובדן היכולת להזדכות לצרכי מס בגין פחת זה (סעיף 80 לסיכומי התובע). יודגש, כי טענת התובע לאובדן הזיכוי ממס, לא הועלתה בכתב התביעה המתוקן ובתצהירו של התובע, והיא עלתה לראשונה רק בסיכומי התובע. בנסיבות אלה, הרי שמדובר בהרחבת חזית, ואין לקבל התנהלות שכזאת. 61. מעיון בכתב התביעה, לא ברור מהי עילת התביעה, התובע לא טען כי הוסכם בינו לבין הנתבעת כי ישולם לו בגין אובדן הפחת, מדובר במקצה שיפורים וניסיון ל"שפץ" את התביעה במסגרת סיכומי התובע. 62. זאת ועוד, השמאי מטעם התובע - מר בייער, העיד בפנינו כי החישוב שערך בחוות דעתו לגבי דמי השימוש הראויים, כולל בתוכו את ההפסד שיש לתובע בגין הפחת ובגין הבלאי, ובלשונו: "ש. דמי השימוש מבטאים בתוכם בעצם את ההפסד שיש לבעלים של הציוד בגין הפחת ובגין הבלאי, בתוספת רווח מסוים? ת. כן. הוא לא הפיק את התועלת מהציוד הזה את מה שיכל להפיק כבעלים." ובהמשך: "ש. אתה מסכים איתי שדמי השימוש שמשלמים לתובע אמורים לפצות אותו עבור הפחת והבלאי במכשירים? ת. כן...". (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 24-32). 63. מעיון בחוות דעתו של מר בייער עולה כי זו אינה עוסקת כלל בחישוב הפחת, אלא בחישוב דמי השימוש המוגדרים כ"שכירות" (סעיף 6 (ג) לחוות דעת בייער). חרף העובדה שהשמאי כלל לא מתייחס בחוות דעתו לנושא אובדן הפחת, וחרף עדותו של השמאי מטעם התובע, ולפיה דמי השימוש הראויים כוללים בתוכם הן את ההפסד בגין הפחת והן את ההפסד בגין הבלאי, מנסה התובע לתפוס את מקומו של השמאי ולטעון בסיכומיו כי אובדן הפחת מהווה 25% מ"דמי השכירות הראויים" בגין הציוד. ניסיון התובע ל"שפץ" כל הזמן את עדות השמאי ואת תביעתו, בולטת גם בנקודה זו, שכן מעיון בעדותו של מר בייער, כפי שפורטה לעיל, עולה כי הדברים פשוט לא נטענו על ידי מר בייער, ובעצם עמדתו של מר בייער תואמת דווקא את עמדת שמאי הנתבעת, אשר קבע בחוות דעתו, כי אין זה סביר שהתובע יפוצה הן בגין פחת והן בגין דמי שימוש, שכן דמי השימוש כבר כוללים בתוכם את מרכיב הפחת ושווי הציוד שנגרם בשל בלאי שנוצר בעקבות השימוש בציוד (ראה סעיף ד(6) לחוות דעתו של מר דורון שפר-רוט). גם השמאי מטעם הנתבעת מציין בחוות דעתו, כי השמאי בייער כלל לא התייחס לטענת חישוב הפחת, ועל כן השמאי מטעם הנתבעת גם הוא לא התייחס לכך בחוות דעתו. 64. כללו של דבר - התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, ועל כן דין התביעה ברכיב זה - להידחות. 65. די באמור לעיל כדי להצדיק דחיית התביעה בנושא דמי השימוש, אולם מצאנו מקום להתייחס גם כאן לטענות הנוספות והמוצדקות של הנתבעת בכל הנוגע לכישלונו של התובע בהוכחת הנזק הנטען וכן בכל הנוגע לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 66. בשים לב להחלטת בית הדין מיום 12/5/11, הרי שהתביעה בגין דמי שימוש ראויים הועמדה על 9.5 חודשי עבודה בלבד, שכן נקבע כי התקופה שלפני התאריך 7/4/02, התיישנה. משמיעת הראיות, הגענו לכלל מסקנה כי תקופה זו אינה כרוכה בחסרון כיס של התובע, שכן התובע לא טען ואף לא הוכיח כי היו לו הצעות אלטרנטיביות להשכרת הציוד. לפיכך, השימוש בציוד על ידי הנתבעת לא גרע מכיסו של התובע, ובכל אופן התובע לא הוכיח טענתו זו. 67. התובע דרש בכתב התביעה דמי שכירות בגין ציוד חדר הכושר בסך של 27,471 ₪. כאמור לעיל, מסקנתנו היא שיש לדחות את חוות דעתו של השמאי בייער, שהוגשה מטעם התובע, מהטעם שנעשתה בניגוד לעקרונות שמאות סבירים. מעבר לכך, מצאנו כי חוות הדעת של השמאי בייער שגויה באשר לחישוב של דמי השימוש הראויים ו/או דמי השכירות, שכן החישוב שערך מר בייער הינו בגין דמי שימוש חודשיים מתוך השווי הכולל של הציוד, היינו, הן הציוד שנגנב והן הציוד שהוחזר; אלא מאי? - התקופה הרלוונטית בגינם מחושבים דמי השימוש, היא כאמור בין התאריכים 7/4/02 - 25/1/03, המהווים תקופה של 9.5 החודשים האחרונים לעבודתו של התובע. כאשר כבר לא היה בשימוש הציוד שנגנב, שכן התובע הבחין שציוד זה נעלם במהלך תקופת היעדרותו עקב תאונת הדרכים, כלומר ב-6/01 (סעיף 11 לתצהיר התובע). לפיכך היה על השמאי לחשב את אחוז דמי השימוש החודשיים אך ורק מתוך יתרת הציוד, כלומר הציוד שהוחזר לתובע ללא הציוד שנעלם. אולם, כפי שקבענו בתחילת פסק הדין, הרי שהתובע לא הוכיח מהו הציוד שנגנב או הציוד שהוחזר ואף קבענו שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה לעניין שווי הציוד. משכך הם פני הדברים, אזי אין כל בסיס לחישוב של מר בייער והוא שגוי בעיקרו ועומד על "כרעי תרנגולת". פיצוי בגין עגמת נפש 68. התובע טען כי הינו זכאי לפיצוי בסך 10,000 ₪, בגין עגמת נפש שנגרמה לו. 69. לטענת התובע, נגרם לו נזק בשל כספים שעיכבה לו הנתבעת למשך 3 שנים, עם סיום יחסי העבודה עם הנתבעת, בנוסף טוען התובע כי נגרם לו נזק לא ממוני בגין "הרדיפה הבלתי פוסקת אחר הנתבעת". 70. הנתבעת טענה כי נהגה בהגינות ובתום לב בתובע. 71. ההלכה כפי שנפסקה בפרשת "אהרון כהן" היא, שפיצוי על נזק לא ממוני, יעשה במשורה ובריסון. כך כבר נפסק ב"פרשת מצגר". כדי לזכות עובד בפיצוי בגין עגמת נפש, יש להוכיח קיום לקוי של חוזה העבודה. כך למשל הפרה בוטה של החובה לקיום חוזה בתום לב, הפרת חובת ההגינות, והחובה לנהוג בסבירות, ללא שיקולים זרים והחובה לנהוג באופן של אי פגיעה בכבודו של העובד כאדם וכעובד. ראה: ע"ע 360/99 אהרון כהן - מדינת ישראל ואח', פס"ד מיום 24/6/02. דב"ע נג/3-99 משרד החינוך ומדינת ישראל - דוד מצגר, פד"ע כו, 563. 72. כפי שקבענו לעיל, לא מצאנו להיעתר לתביעותיו הכספיות של התובע. קראנו את עדויותיהם של הצדדים, והגענו לכלל מסקנה כי לא מדובר באחד מהמקרים הקשים בהם יש לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש, שכן לא הוכח כי מדובר במקרה קיצוני או חריג בו יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בעד עגמת נפש. 73. יודגש כי טענת התובע לפיה נגרם לו נזק לא ממוני, בשל עיכוב כספים עם סיום יחסי העבודה בין הצדדים, לא בא זכרה בכתב התביעה או בתצהיר עדותו הראשית של התובע ושוב מדובר בהרחבת חזית, שכן טענה זו עלתה לראשונה בסיכומי התובע בלבד. בשולי הדברים נציין, כי הנתבעת נתנה הסבר המניח את הדעת לסיבת עיכוב הכספים, וזאת עשתה לצורך פרעון הלוואת התובע בבנק לאומי, אותה לקח התובע בערבות הנתבעת, ועד אשר המציא התובע לנתבעת את אישור בנק לאומי על פרעון מלוא ההלוואה חלפו 3 שנים תמימות (עמ' 26 לפרוטוקול, עמ' 17, ש' 17-18, וכן סעיפים 36-40 וכן נספח ט' לתצהיר גדסי). 74. לאור כל האמור לעיל, התובע לא הוכיח בסיס עובדתי לזכותו לפיצוי בגין עגמת נפש, ועל כן דין התביעה ברכיב זה להידחות. פיצויים בגין הוצאות עקיפות 75. בגדרה של תביעה זו, טוען התובע כי נגרמו לו הוצאות עקיפות של טלפונים, מכתבים, נסיעות והפסד ימי עבודה בסך של 5,000 ₪. 76. מדובר בתביעה אשר נוסחה על דרך ה"אומדנא דדיינא", שכן התובע ניסח סעד זה בכתב התביעה המתוקן כ"מוערך על ידי התובע", דהיינו, מדובר בהערכה בלבד ולא בסכום מבוסס הנסמך על ראיות ותחשיבים כלשהם. 77. התובע לא הציג בפנינו כל ראיה, מעבר לטענתו הכללית, בדבר גובה הנזק או הקשר הסיבתי בין ההוצאות הנטענות לבין מעשיה של הנתבעת. 78. לאור האמור לעיל, יש לדחות התביעה ברכיב זה. הוצאות 79. בבואנו לבחון את שאלת ההוצאות, איננו יכולים שלא לבוא ולבחון את התמונה בכללותה. התובע הגיש את תביעתו המקורית אשר נאמדה בסך של 362,430 ₪, ולאחר תיקון כתב התביעה, בעקבות החלטת בית הדין מיום 12/5/11, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן אשר נאמד בסך של 160,614 ₪. בסופו של יום, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את תביעתו של התובע על כל רכיביה. התובע בחר להפריז בתביעתו ולטעון להסכמות אשר לא היו ולא נבראו, תוך הרחבת חזית ו"שיפוץ" עמדותיו, ובכך הביא את הצדדים להתכתשות ארוכה ומיותרת. כל אלה הביאונו לקבוע כי התובע אחראי לקיומו והתמשכותו של הליך זה ועל כן יש להשית על התובע הוצאות לדוגמא. לאחר שבחנו את מכלול הדברים, אנו מחייבים את התובע בתשלום הוצאות משפט בסך 15,000 ₪, אשר ישולמו לנתבעת תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אחרית דבר 80. לאור כל האמור לעיל, התביעה על כל רכיביה - נדחית. 81. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט, כמפורט בסעיף 79 לעיל. 82. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מהיום. גניבה (בעבודה)