מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה להחזר דמי כניסה לבית אבות: 1. עסקינן בבקשה לחייב את המשיבה, בית אבות בני ברית (להלן: המשיבה או בית האבות), להשיב לידי המבקש סכום של 90,000 ₪ אותו הפקידה אמו המנוחה ז"ל (להלן: המנוחה), כדמי כניסה ופקדון על פי "חוזה אכסון" שנחתם בין הצדדים ביום 31/5/94 (להלן: ההסכם). המנוחה התגוררה בדיור מוגן בבית האבות החל משנת 94' ועד לפטירתה ביום 19/3/00. בצוואתה מיום 30/1/97 צוותה המנוחה את כל רכושה לבתה דורית מנטל ז"ל, אחותו של המבקש, אשר הלכה לעולמה ביום 28/3/07 (להלן: דורית). המבקש הוכרז יורשה היחיד של אחותו דורית, על פי צו ירושה שניתן ביום 15/9/10, כשלוש וחצי שנים לאחר פטירתה. ייאמר כבר עתה כי דין הבקשה להדחות במלואה, מהנימוקים שיפורטו בהמשך. 2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת א. ביום 31/3/94 חתמו המנוחה והמשיבה על מסמך הנושא כותרת "זכרון דברים" שנערך בכתב יד (להלן: זכרון הדברים), לפיו תמורת כניסתה של המנוחה למגורים בבית האבות, בחדר שנבחר על ידה, תשלם "דמי כניסה" בסך של 90,000 ₪ (להלן: הפיקדון) וכן תשלום חודשי בסך 2,690 ₪, עבור כלכלה ושירותים שוטפים הניתנים על ידי המשיבה. כן הוסכם כי המנוחה תשלם מקדמה בסך 5,000 ₪ על חשבון "דמי הכניסה", סכום אשר שולם על ידה במעמד החתימה על זכרון הדברים. ב. ביום 31/5/94, לאחר שועדת קבלה של המשיבה אישרה את כניסתה כדיירת לבית האבות, חתמו המנוחה והמשיבה על "חוזה אכסון", ואילו דורית חתמה כערבה לקיום התחייבויותיה של המנוחה על פיו (לעיל ולהלן: ההסכם). נקבע כי המנוחה תעבור לבית האבות ביום 15/5/94, וממועד כניסתה ינתנו לה "אכסון, כלכלה ושירותים אחרים...". המנוחה נכנסה לבית האבות לקראת סוף 94' והתגוררה בו כאמור עד יום מותה. ג. סעיף 3 להסכם, שכותרתו "פקדון קבלה", קובע כדלקמן: "בית האבות מאשר בזה שעם חתימת החוזה קבל מהמתאכסן סך 90,000 ₪ (במילים: תשעים אלף ₪) כפקדון (להלן: הפקדון) שעליו יחולו ההוראות הבאות: א. הפקדת הפקדון אין בה כדי להקנות למתאכסן ו/או לערבים כל זכות אחרת או נוספת לזכויות המעוגנות בהסכם זה, ובפרט אין בה כדי להקנות למאכסן ו/או לערבים זכויות כלשהן על פי חוק הגנת הדייר. ב. בתום תקופת הנסיון של 3 חודשים כאמור בסעיף 8 להלן, ולאחר מכן במשך כל ששה חודשים יהפוך מפעם לפעם חלק שמיני (1/8) של הפקדון באופן יחסי לתקופה שעברה. (כך במקור - ד.ס.). ג. אם תסתיים ההתקשרות על פי חוזה זה לאחר תקופת הניסיון שבסעיף 8 להלן, תוחזר יתרת הפקדון, בנכוי הסכומים על פי סעיף ב' לעיל, למתאכסן או ליורשיו. ד. החזרת יתרת הפקדון לפי סעיף ג' לעיל תבוצע ללא ריבית, אולם תהיה צמודה למדד יוקר המחיה כפי שמתפרסם מדי חודש בחודשו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כשהבסיס הוא המדד הידוע ביום חתימת חוזה זה דהיינו: 264.2312 נקודות. למען הסר ספק מודגש כי אם יחולו מסים בגין תשלום הפרשי הצמדה כנ"ל הם יחולו על המתאכסן או על יורשיו, ובית האבות יהיה משוחרר מכל אחריות לגביהם. גובה ההחזר ייחשב ליום גמר החוזה (עזיבה או פטירה) לפי סעיף ב' לעיל. ה. לבית האבות הזכות לנכות מיתרת הפקדון כנ"ל כל סכום שיעמוד לזכותו מהמתאכסן, בהתאם לחוזה זה. ו. מותנה בזה במפורש, כי הסכומים שעשויים להתקבל ע"י בית האבות על פי חוזה זה, מהווים שיפוי חלקי על השקעות בית האבות ליצירת האפשרות לקלוט את המתאכסן בו, ואין בהם כדי להקנות למתאכסן, לעזבונו, או לצד ג' כל זכות אחרת או נוספת מעבר למוסכם בחוזה זה." ד. סעיף 4 להסכם חייב את המנוחה לשלם למשיבה תשלום חודשי בסך של 2,690 ₪, תמורת השירותים הניתנים לה על ידי המשיבה על פי ההסכם. ה. במעמד החתימה על ההסכם הפקידה המנוחה את מלוא הפקדון אצל המשיבה, ומסכום זה חילטה האחרונה מעת לעת סכומים עד לחילוטו המלא. ו. לאחר פטירת המנוחה בתאריך 19/3/00, נערכה בינה לבין דורית התחשבנות סופית, במסגרתה שילמה דורית סך של 429 ₪ בשיק שנמשך על ידה ביום 17/8/10 לכיסוי חוב שנותר למנוחה בגין התשלום החודשי. אין חולק כי דורית לא העלתה מעולם טענה בקשר לפקדון ולחילוטו. ז. אין חולק כי בראשית שנת 10' (כעשר שנים לאחר פטירת אמו וכשלוש שנים לאחר פטירת אחותו), פנה המבקש לראשונה למשיבה, בעל פה ובכתב, בדרישה כי תשיב לידיו את מלוא הפיקדון בסך 90,000 ₪ ששולם לה על ידי אמו המנוחה. (מכתב של ב"כ המבקש למשיבה, נספח ז' לת/5). דרישת המבקש נדחתה במכתב מיום 19/1/10 מאת חשב המשיבה לב"כ המבקש, במסגרתו טענה המשיבה כי "על פקדון דמי הכניסה חלים סעיפים 3ב' ו-ג', האומרים כי בתום תקופת נסיון של 3 חודשים יחולט כל 6 חודשים 1/8 מסכום פקדון דמי הכניסה. במידה והדיירת עוזבת או נפטרה במהלך 48 החודשים לאחר תקופת הניסיון תוחזר יתרת הפקדון מיום הפטירה/עזיבה עד לתום 48 החודשים. גב' מנטל שהתה בבית האבות מתאריך 31 במאי 1994 ועד תאריך 19 מרץ 2000, תקופה ארוכה מ- 51 חודשים, אי לכך יתרת הפקדון להחזר כאמור בסעיף 3 ב ו-ג הינה אפס" (נספח ז' לת/5). בין הצדדים הוחלפו תכתובות נוספות, במסגרתן החזיק כל צד בעמדתו. כך ביום 26/1/10 פנה ב"כ המבקש במכתב נוסף לרוה"ח של המשיבה, טען "יגעתי וחיפשתי בסעיף 3 ס"ק ב או ג'- אליהם הפנית - את המילה "יחולט"- ולא מצאתי.. דווקא כתוב שם במפורש כי הפיקדון יוחזר למתאכסן או ליורשיו", ועמד על דרישתו להשבת הפקדון לידי המבקש. במכתב מיום 31/1/10 השיב ב"כ המשיבה לב"כ המבקש, כי דרישת המבקש התיישנה זה מכבר. כן ציין "כמקובל בהסכמים מסוג זה, מופקד סכום פקדון "מתכלה" כאשר מנגד - סכום התשלום החודשי הוא סכום נמוך יחסית. כפי האמור בהסכם - מדי שישה חודשים (שתחילת ספירתם לאחר תום 3 חודשי הנסיון הראשונים), הופכת השמינית מן הסכום לחלק מן התמורה בעד השירותים, ובמילים אחרות- בתום 4 שנים ו- 3 חודשים אין יתרת פקדון. הנך מופנה בעניין זה גם לאמור בסעיף 3 ג' וכן 3 ד' המתייחסים לחלק מן הפקדון שיוחזר היה וההתקשרות תסתיים בטרם חלוף התקופה האמורה". במכתב נוסף של ב"כ המבקש מיום 3/2/10, שב ודרש כי ב"כ המשיבה יפנה אותו לסעיף בו נזכרת המילה "מתכלה". כן התנגד לטענת המשיבה כי התביעה התיישנה, מן הטעם שמדובר בפקדון שהופקד בנאמנות, ובנסיבות אלו נוצרת עילת התביעה כל יום מחדש וכל אימת שמסורבת הדרישה להשבתו. (נספחים ז' לת/5). ח. משלא הגיעו הצדדים לעמק השווה, פנה המבקש לבתי המשפט. ההליכים בבתי המשפט 3. ביום 4/11/10 הגיש המבקש לבית משפט השלום בחיפה (בפני כב' הש' נסרין עדוי), בקשה בהמרצת פתיחה ליתן צו המחייב את המשיבה להשיב לו את הפקדון בסך 90,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הפקדתו ועד לתשלום המלא בפועל. לטענתו, היה על המשיבה להשיב את הפקדון ופירותיו ליורשי המנוחה, ואין לה כל זכות הנאה בכספים אלה משהופקדו בידיה בנאמנות. לטענתו, לא היה בסיס לסירובה של המשיבה לדרישתו, מפני שההסכם אינו מזכיר "חילוט" מוסכם של הפקדון או חלקו, ועמדתה מנוגדת להוראותיו המפורשות של ההסכם. 4. המשיבה עתרה לסילוק התובענה על הסף עקב התיישנות וטענות נוספות, אך בקשתה נדחתה לאחר שהמבקש השלים פרטים והגיש תצהיר בתמיכה לבקשתו. באשר לסוגיית ההתיישנות נקבע, כי נוכח תנאי ההסכם ספק אם עסקינן בכספי נאמנות, אך ככל שהמבקש עומד על טענתו לקיומה של נאמנות, אין בית משפט השלום מוסמך לדון בה. משהודיע המבקש כי הוא עומד על טענתו זו, ובטרם הוגש כתב תשובה מטעם המשיבה, הורתה כב' הש' עדוי על העברת התיק לבית המשפט המחוזי. 5. תמצית טענות המשיבה בכתב התשובה ביום 14/7/11 הגישה המשיבה תצהיר תשובה חתום על ידי מר יצחק משניות, המנהל את בית האבות משנת 06' (להלן: משניות), שתוכנו כדלקמן: א. משניות פירט את השירותים הניתנים למשתכנים על ידי בית האבות - דיור מוגן, כלכלה ודיור, בטחון ושמירה, משק בית וכיוצא בזה - תמורת תשלום חודשי נמוך יחסית ופקדון התחלתי, המחולט במשך השנים, והתייחס לאמור בהסכם נשוא המחלוקת. לשיטתו, גריעתה של שמינית מהפקדון תמורת ההשקעה של בית האבות ברווחת המשתכנים מחד גיסא, ועלות חודשית נמוכה מאידך גיסא, מקלים על האחרונים ויוצרים איזון כלכלי. לאחר 51 חודשים כולל 3 חודשי נסיון, מחולט הפקדון במלואו, תמורת הזכות להמשיך ולהתגורר בבית האבות בדמי תשלום חודשיים מופחתים עד מאה ועשרים. מנגנון זה נהוג אצל המשיבה מאז ומתמיד, וכך גם בבתי אבות אחרים המוכרים למשניות. משניות הוסיף כי כיום, בשונה מבעבר, קיימת בבית האבות האפשרות למגורים במסלול אחר, ללא תשלום דמי פקדון, כאשר התשלום החודשי עולה באופן משמעותי על זה המשולם במסלול עם הפקדון. ההסכם נשוא המחלוקת הינו רגיל ומקובל בתחום הנדון, ומאפשר למשתכן להנות מדיור מוגן על כל יתרונותיו במחיר חודשי נמוך יחסית. ב. בהתאם לאמור בהסכם, חולטה שמינית מסכום הפקדון כל חצי שנה החל מיום 31/8/94, ומטבע הדברים חולט הפקדון במלואו זמן רב לפני שהמנוחה הלכה לעולמה. יתר על כן, לאחר פטירתה, נערכה התחשבנות בין המשיבה לדורית, במסגרתה שילמה האחרונה את יתרת חובה של המנוחה בגין דמי התשלום החודשי לצורך "גמר חשבון". לא זו בלבד שדורית, אשר היתה צד להסכם וערבה לו, לא העלתה מעולם טענה בנוגע לפקדון, שחולט במלואו שנים קודם לכן, אלא התייצבה כאמור ושלמה את יתרת החוב. ג. לטענת המשיבה, כל דרישה של המנוחה בקשר לפקדון התיישנה לפני שנים. גרסת המבקש בדבר החזקת הפקדון ב"נאמנות" על ידי המשיבה נטענה בעלמא ללא כל בסיס עובדתי, והינה זרה למערכת ההסכמית בין הצדדים. 6. בקדם המשפט נקבע כי טענת ההתיישנות תידון במסגרת שמיעת הראיות בתיק, והצדדים הגישו ראיותיהם. א. מטעם המבקש הוגשו תצהירי עדות ראשית של המבקש עצמו, של כלתו גב' ליטל מרשנד מנטל (להלן: ליטל), ושל חתנו רואה החשבון אמיר הייטנר, אשר משרדו ניהל את חשבונות העסק שהיה בבעלותה של דורית (להלן: הייטנר). ב. המשיבה הגישה תצהירי עדות ראשית של משניות, של מר אלי ברגר, אשר ניהל את בית האבות במועדים הרלוונטיים לתובענה, וחתם מטעם המשיבה על ההסכם שנכרת עם המנוחה (להלן: ברגר), וכן של מר ירון רז, מנכ"ל "בית אברהם", בית האבות של העדה היהודית הספרדית בחיפה (להלן: רז). גרסאות העדים יובאו להלן, במידת הצורך. טענות הצדדים בסיכומיהם 7. טענות המבקש א. המבקש חזר על טענותיו דלעיל, ואף הרחיבן לגבי בעלותה של המנוחה בפקדון וטובות ההנאה שהפיקה ממנו המשיבה, אשר החזיקה בו בנאמנות, על כל הכרוך בכך, שהרי גם לשיטתה עשוי היה להתקיים תרחיש בו תצטרך להשיבו למנוחה או ליורשיה. כן הדגיש כי המשיבה לא היתה זכאית לחלט סכומים מכספי הפקדון, בהעדר הסדרה מפורשת וברורה בהסכם, אשר נוסח על ידה, ולגביו חלה החזקה של פרשנות כנגד המנסח. השורש "חלט" או הטיה כלשהי שלו אינו מופיע בהסכם, אשר נוסחו תוקן בהמשך לגבי דיירים אחרים. כל שנכתב בהסכם הוא כי "חלק שמיני של הפקדון.. יהפוך", ואין כל אינדיקציה בסעיף 3(ב) להסכם לכך שילקח מהפקדון, או ישולם למשיבה ויהפוך לרכושה. כך גם לא מצוין בהסכם כי חלק כלשהו מהפקדון יהפך להיות חלק מהתמורה עבור המגורים בבית האבות. עוד טען כי המשיבה לא ידעה את המנוחה בדבר חילוט הכספים באמצעות חשבוניות מס, ולא הציגה את הדברים בצורה ברורה ונבדלת בכרטסות של הנהלת החשבונות, כנדרש. חוסר הגינותה בולט בכך שהחילוט הראשון כבר ביום 31/8/95, למרות שהמנוחה נכנסה לבית האבות רק ביום 28/10/95, כעולה מאישור שהומצא על ידי המשיבה, ותקופת הנסיון נסתיימה רק ביום 28/1/96. ב. לטענתו, נמנעה המשיבה מלהמציא ראיות רלוונטיות שהיו בהישג ידה, אותן פירט בסיכומיו, וביקש להחיל את ההלכה לפיה הימנעותו של בעל דין מהבאת ראיה או עדות מוחזקת כנגדו. ג. המבקש ביקש לדחות את טענת ההתיישנות של המשיבה, בטענו כי ביחסי נאמנות מתחילה תקופת ההתיישנות עם סירובו של הנאמן לקיים חיוביו מכח הנאמנות ועל פיה. לשיטתו עסקינן בעילת תביעה מתחדשת, שנוצרה רק עם דרישתו להשבת הפקדון, וסירובה של המשיבה להיענות לה. ד. אשר להתנהלותה של דורית לאחר פטירת המנוחה, טען המבקש כי מצבה הבריאותי, הנפשי והכלכלי היה קשה ביותר, והיא לא היתה מסוגלת לדאוג לענייניה. מצבה המדורדר הניעה לסלק את יתרת החוב למשיבה, אשר נמנעה מליידע אותה אודות קיומו של הפקדון או יתרתו, ולוותר על טענותיה כלפיה. בגינו לא מימשה את זכויותיה על פי צו קיום הצוואה שניתן לבקשתה בשנת 04', לא העבירה על שמה מגרש שהיה בבעלות המנוחה, ולא פעלה למכירתו, זאת חרף מצבה הכלכלי הקשה. דורית היתה בעלת מסעדה וגלריה "הוטנטוט" בהדר הכרמל (להלן: העסק), אשר בפועל נוהל על ידי ידידתה ליטל מנטל, שסייעה לה בשל מצבה. העסק קרס ונסגר בעקבות מלחמת לבנון השנייה בשנת 06', וההפסדים הכספיים שנגרמו לדורית בשל מצבה הנפשי הקשה. היא עברה מהדירה הממוקמת מעל העסק לחדר קטן ברחוב בן יהודה והחלה להתעניין במכירתו של העסק. דורית פנתה בבקשת עזרה למוסד לביטוח לאומי, אך מחמת מצבה לא עלה בידה לאתר ו/או להעביר למוסד מסמכים להם נדרשה. בשלב מסויים אף פנתה לעזרת עובדת סוציאלית וטופלה על ידי עמותה כלשהי. בשל חוסר יכולתה לדאוג לעצמה לא ביקרה מעולם אצל רופאים, לרבות אצל רופא שיניים, וקשייה דרדרו אותה להתמכרות לאלכוהול, ממנה ניסתה להגמל. לכן טען כי יש להחיל את הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, לגבי כל התקופה מפטירת המנוחה עד לפטירתה של דורית, משמצבה הקשה לא אפשר לה לתפקד רוב רובה של התקופה, והיא לא בדקה את חפציה של המנוחה לאחר פטירתה. ה. לגבי לפרק הזמן שחלף ממועד פטירתה של דורית ועד להגשת התובענה, המבקש טען לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו מתחילה תקופת ההתיישנות במועד בו נודעו לו העובדות המהוות עילת התובענה. לאחר פטירתה של דורית והוצאת צו ירושה לנכסיה, הלך המבקש לדירתה, הוציא את חפציה בעשרות ארגזים,וניסה לעשות בהם סדר, דבר אשר לטענתו ארך מספר שנים. באחת ההזדמנויות גילה לראשונה את המסמכים הנוגעים לתשלום הפקדון, והעבירם לבא כוחו על מנת שיפעל להשבתו מהמשיבה. ו. למען הזהירות ולחלופין טען המבקש כי גם אליבא דמשיבה לא ברור מלשון סעיף 3 להסכם האם מדובר על חילוט קבוע של שמינית מקרן הפקדון ופירותיו, או על חילוט שמינית מכל סכום שנותר, באופן שהפקדון לא יחולט במלואו לעולם. לטענתו, יש לדחות את גרסת המשיבה לענין דרך החילוט המוסכמת, בהעדר כל ראיה מטעמה באשר לגובה הסכומים שחולטו על ידה בפועל לאורך השנים. ז. נוכח האמור לעיל עתר להשבת הפקדון בסך 90,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מרביים מיום ההפקדה 31/5/94 ועד למועד התשלום המלא בפועל; לחלופין ביקש להשיבו מיום 31/8/95, המועד בו בוצע החילוט הראשון ללא חשבונית מס; לחלופי חלופין ממועד פטירתה של המנוחה ביום 19/3/00; כל זאת בתוספת כימות על דרך האומדנא של שווי הפירות שהיו צומחים מהשקעתם של הכספים בכל מועד רלוונטי, כפי שהיה על המשיבה להשקיעם בנאמנות במתחייב על פי דין. 8. טענות המשיבה א. המשיבה ביקשה לדחות את טענות המבקש מכל וכל, ועמדה על טענתה כי התובענה התיישנה זה מכבר. היא ציינה כי המבקש העלה טענות סותרות באשר למועד בו נולדה עילת התובענה, אך אפילו היה ממש בטענתו כי הפקדון הוחזק בנאמנות בשלב זה או אחר, בניגוד לעמדת המשיבה, הרי שגבולות ה"נאמנות" ותנאיה הוגדרו במסגרת ההסכמית שבין הצדדים, המהווה לצורך העניין את "כתב הנאמנות". יחסי נאמנות אינם מקנים חסינות מפני התיישנות, ואף תביעה בגין נאמנות יכול ותתיישן. לטענתה, לא זו בלבד שאינה מחזיקה בכספים המגיעים למנוחה, אלא שלאחר פטירתה אף גבתה מדורית תשלום בגין החוב שנותר למנוחה כלפיה, במסגרת סגירת החשבון. מכאן שאין תחולה לכלל המתייחס לטענת התיישנות מצד נאמן המחזיק בנכס, אף שהמשיבה כופרת בכך כי מדובר ביחסי נאמנות. מכל מקום, על פי סעיף 3 להסכם, לו נותרה יתרה לזכות עזבונה של המנוחה, ולא כך הוא, היה על המשיבה להעביר את היתרה לעיזבונה במועד פטירתה, אז הסתיימה ההתקשרות בין הצדדים. המרצת הפתיחה הוגשה רק ביום 4/11/10, בחלוף תקופה של למעלה מעשר וחצי שנים ממועד היווצרות העילה, לו היה בה ממש. ב. מכל מקום, המשיבה הכחישה קיומם של יחסי נאמנות בינה לבין המנוחה. לשיטתה עסקינן במערכת חוזית בין המשתכן בדיור מוגן לבין הגוף המפעילו, שעיקרה הסדרת תנאי התשלום והכניסה לדיור המוגן, לרבות השירותים המוענקים לו אל מול חובותיו הכספיים כלפי בית האבות. לטענתה, לא החזיקה בפקדון כנאמנה ולא התחייבה להחזיק בו או לפעול בו לטובת המנוחה. ההיפך הוא הנכון, ההסכם קבע מפורשות את התנאים שבהם יעשה שימוש בכסף לטובת המשיבה דווקא, הוראות העומדות בניגוד לדיני הנאמנות. מוסד הנאמנות נועד לאפשר הפרדה בין הבעלות בנכס לבין ניהולו, וברי כי לא היתה זו כוונת הצדדים להסכם. המשיבה לא נטלה על עצמה את ניהול נכסיה של המנוחה ובכלל זה ניהול כספי הפקדון, וכל שהוסכם עליו הינו מערכת של התחייבויות - חובת המנוחה להפקיד את הפקדון, זכותה של המשיבה לחלט כספים מתוכו במשך התקופה שנקבעה, ולהחזיר את יתרת הפקדון ככל שההסכם יסתיים קודם שיחולט במלואו. ג. מכל מקום, אפילו עסקינן בנאמנות, בניגוד לטענת המשיבה, אין מקום להארכתה של תקופת ההתיישנות מכל טעם שהוא. כעולה מהראיות שהובאו בפני בית המשפט, עובר לחתימת ההסכם נערכו מספר פגישות בין נציגי המשיבה לבין המנוחה ובתה דורית, במהלכן נערך בין השאר סיור בבית האבות אגב הסברים, השתיים ביקשו פרטים רבים ושאלותיהן נענו באריכות, הוסברו להן בפירוט זכויותיה וחובותיה של המנוחה במסגרת ההסכם, נחתם זכרון הדברים, ועדת קבלה אישרה את התאמתה של המנוחה למגורים בבית האבות, ורק לאחר מכן נחתם ההסכם, שכל סעיף ופרט הוסבר להן באופן מקיף עובר לחתימתו. דורית נכחה בכל הפגישות שקדמו לחתימת ההסכם ואף חתמה עליו. כל העובדות והמסמכים הרלוונטיים היו כל העת בידיעתה, בחזקתה ובשליטתה. כאמור, לא זאת בלבד שדורית לא דרשה מעולם החזר כלשהו של כספים אלא שהיא אף שילמה בעצמה כספים לסגירת חובה של המנוחה למשיבה. ד. לטענת המשיבה, לא הוכיח המבקש את טענותיו בדבר מצבה הרפואי של דורית, המצדיק לשיטתו עצירת המנין של תקופת ההתיישנות. ראשית, מדובר בטענה כבושה ומאוחרת, שלא בא זכרה בהמרצת הפתיחה או בתגובה שהוגשה לבקשה לסילוקה על הסף, עובדה המלמדת על העומד ביסודה. שנית, מדובר בטענה שברפואה שהחובה להוכחתה הינה באמצעות חוות דעת מומחה רפואי ערוכה כדין, ואין להסתפק בטענות סרק סתמיות. שלישית, לא זאת בלבד שטענות המבקש הופרכו, לכל הפחות במישור של דיני הקבילות, אלא שהעדויות שנשמעו מוכיחות דווקא ההיפך, כי דורית הייתה כשירה לכל דבר ועניין. דורית הייתה כשירה לנהל עסק וכשירה לתבוע, היא היתה צד להסכם, המידע והמסמכים היו ברשותה. היא לא דרשה ולא תבעה מאומה מהמשיבה ואף שילמה לה כסף לסגירת חובות המנוחה, לא בשל מצוקה או חוסר יכולת אלא מתוך הבנה וידיעה שאין עומדת לזכותה יתרת זכות אצל המשיבה אלא יתרת חובה. ה. המשיבה לא הכחישה קיומו של "ליקוי לשוני" בסעיף 3ב' להסכם, משנשמטה ממנו המילה המציינת את ה"חילוט" של חלק היחסי מהפקדון, אך דחתה את פרשנותו של המבקש לכתוב. לשיטתה, השלים סעיף 3ג' את סעיף 3ב' להסכם, משצויין בו כי יתרת הפיקדון תוחזר למתאכסן או ליורשיו "בניכוי הסכומים שעל פי סעיף ב' לעיל". ברור אפוא כי הסכומים שבסעיף 3ב' מנוכים מהפיקדון ולא יוחזרו למתאכסן או ליורשיו. לטענתה, אין דרך אחרת לקרוא את הסעיפים, ומדובר בהשמטה אשר הושלמה בהסברים שניתנו למנוחה בעל פה בנוכחות בתה. ההסבר שניתן וההסכמה שניתנה לו, בחתימת המנוחה על גבי ההסכם ובהתנהגותה המאוחרת, משלימים חסר זה. ו. המבקש התעלם מהרציונל הברור והגלוי של ההסכם. הדייר שילם דמי כניסה חד פעמיים, שחלקם היוו שיפוי חלקי על ההשקעות של בית האבות ביצירת האפשרות לקלוט אותו. מדובר במנגנון שהבטיח הגשמה של שני אינטרסים - מתן תקופת ניסיון שבסיומה זכאי צד שלא יהא מרוצה מההתקשרות לבטל את ההסכם ללא חיוב כספי, ויצירת איזון בין גובה התשלום שיחולט מתוך דמי הכניסה ובין משך ההתאכסנות. משך התאכסנות קצר הקנה זכאות להחזר חלקי ואילו משך התאכסנות ארוך יותר, חלוף ארבע שנים ויותר מתום תקופת הניסיון, היה כרוך בחילוט הפיקדון כולו. טענות המבקש אינן מתיישבות עם תכליתו של ההסכם וסעיפיו, ומייתרות את חלקם, ללא הסבר סביר. בנוסף, טענתו כי על המשיבה להחזיק את הפקדון בנאמנות ולהחזירו בכל מקרה במלואו למנוחה או ליורשיה, בלא תלות במשך תקופת ההתאכסנות, עומדת בניגוד גמור להסדרים שנקבעו בסעיפים קטנים 3(ג), (ד), ו- (ו) להסכם. ז. אשר למסמכים החסרים,מדובר בתובענה שהוגשה שנים רבות לאחר התרחשות האירועים הנטענים. המשיבה התקשתה לשמור על ראיות משך תקופה כה ארוכה, וניסיונו של המבקש ליחס עובדה זו לחובתה הינו מקומם. הימנעותו מהגשת תביעה במשך תקופה כה ממושכת מצביעה על ויתורם של יורשי המנוחה על זכויותיהם, המוכחשות ממילא על ידי המשיבה. מכל מקום, היורשים הציגו מצג עליו הסתמכה המשיבה, לפיו עיזבון המנוחה אינו דורש ממנה דבר. העולה מטענת המבקש, לפיה תביעתו מתיישנת רק בחלוף שבע שנים לאחר דרישה להחזר הכספים, כי "כל אדם או גוף שהופקדו אצלו כספים בנסיבות דומות יכול למצוא עצמו נדרש להשיבם גם חמישים ומאה שנים מאוחר יותר. האמנם???". עוד נטען כי האינטרס הציבורי דורש כי בתי המשפט יעסקו באירועים אקטואליים ולא באירועים שאירעו לפני שנים רבות. מכל מקום, הראיות שהובאו לעניין הנסיבות החיצוניות והתנהלות הצדדים לאחר חתימתו של ההסכם, תומכות במלואן בטענות המשיבה ומלמדות על אומד דעתם של הצדדים במעמד התקשרותם בהסכם. הוכח כי המשיבה פירטה בדוחותיה הכספיים את נושא הפקדונות המתקבלים מהמתאכסנים ואת המנגנון לחילוט הכספים הנהוג אצלה והמפורט בהסכם שנחתם עם המנוחה, ובזמן אמת אף חילטה את כספי הפקדונות, לרבות זה של המנוחה. לראיה הפנתה למסמכים שהציגה באשר לאופן בו חולטו פקדונות של משתכנים אחרים. לטענתה מדובר במנגנון מקובל ונפוץ כמעט בכל בתי האבות בארץ, המבוססים על תשלום חודשי נמוך אל מול דמי כניסה המחולטים עם הזמן, כפי שהצהיר והעיד רז, מנכ"ל בית האבות "בית אברהם", בתצהירו נ/3 ובעדותו, עת מסר כי למנוחה הוצעה בחירה בין שני המסלולים. ח. אשר לשיעורו של החלק היחסי אותו היתה המשיבה זכאית לחלט מכספי הפקדון, לטענת המשיבה יש לפרש את ההסכם כמתיר חילוט שמינית מתוך הפקדון שהופקד, באופן שהפקדון יתכלה בתום ארבע שנים של הפחתות, ולדחות את פרשנותו של המבקש,לפיה הוסכם על חילוט השמינית מהיתרה שנותרה לאחר הפחתות קודמות, באופן שתמיד תשאר יתרה להחזר. הגם שלשתי החלופות יכול להמצא עיגון בלשון ההסכם, הרי שהרציונל העומד בבסיס ההסכם, אומד דעתם הספציפי של הצדדים והתנהגותם בפועל בתקופת ההתקשרות, כמפורט לעיל, מתיישבים עם הפרשנות הנטענת על ידי המשיבה. בסיכומיה הפנתה המשיבה לפסיקה המתארת מסלולים דומים. (ע"א 8131/06 אלישע בע"צ נ' פקיד השומה בחיפה, ניתן ביום 29/3/09 מפי כב' הש' ריבלין). ט. דין טענת המבקש כי הוא זכאי להשבת כספים בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מירביים וכן בתוספת הפירות שהיו צומחים מהשקעתם להדחות, הן בשל הרחבת חזית אסורה, והן לגופו של ענין. סעיף 3ד להסכם קובע במפורש כי החזרת הפקדון תבוצע ללא ריבית, ותהיה צמודה למדד יוקר המחיה. לפיכך, אם חבה המשיבה בהשבה כלשהי, בניגוד לטענתה, הרי שהסכום שיושב נושא הצמדה בלבד. 9. גדר המחלוקת הצדדים העמידו בפני בית המשפט סוגיות רבות ונכבדות: התיישנות התובענה; הפקדת הפקדון בנאמנות בידי המשיבה; מצבה הנפשי של דורית בכל התקופה הרלוונטית וכשרותה המשפטית; פרשנותו של ההסכם; זכותה של המשיבה לחלט כספים מתוך הפקדון, באיזה אופן, אם בכלל, שיעורם של סכומים אלה, וכיוצא בזה; האם מוטלת על המשיבה חובה להשיב יתרה כלשהי למבקש, ואם התשובה חיובית, האם תשא יתרה זו, הצמדה, ריביות ו/או פירות השקעתו של הפקדון? נוכח התשתית העובדתית שהוצגה בפני בית המשפט, נתייתר הדיון ברוב השאלות, ורק מקצתן ידונו לגופן. דיון 10. אקדים ואומר כי דין התביעה להדחות הן מחמת התיישנות והן לגופה, אף שמקובלת עלי עמדתו של המבקש, לפיה בנסיבות העניין ניתן לראות בהחזקת הפקדון בתנאים שנקבעו בהסכם יצירה של נאמנות, שאין זה המקום לפרט את תנאיה. נקודת המוצא לדיון שבפני הוא אומד דעתם של הצדדים בעת ההתקשרות בהסכם ובעת קיומו לאורך השנים. אין כל ראיה בדבר חילוקי דעות בין המשיבה למנוחה ולדורית במהלך השנים מאז כריתת ההסכם ועד לסיומו בהתחשבות סופית שנערכה זמן קצר לאחר פטירת המנוחה. הוכח כי דורית ערכה סיכום סופי עם המשיבה לאחר פטירת המנוחה, הקרוי "גמר חשבון", וכי סיכום זה משקף הסכמה סופית בדבר סיום זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים מכח ההסכם, וכספי הפקדון מכללא. התנהלותה של דורית מלמדת כי הבינה ופירשה את ההסכם בין המשיבה למנוחה, באופן דומה לפרשנותה של המשיבה. לא זאת בלבד שדורית מעולם לא דרשה החזר כלשהו מהמשיבה, אלא שאף מצאה לנכון לשלם למשיבה סכום כסף נוסף שהוגדר כחוב של המנוחה בגין התשלום החודשי. מדובר בצד להסכם אשר היה שותף לעריכתו - הערבה של המנוחה לחיוביה - ואפילו טעתה דורית בפרשנות ההסכם, ולטעמי אין הדבר כך, המבקש לא הוכיח כי היה פגם בכשרותה המשפטית של דורית ואף לא כי שיקול דעתה היה פגום או לקוי ברמה הנטענת על ידו, באופן שלא היתה מודעת לזכויותיה מכוחו. משכך, נסתיימו יחסי הצדדים לכל המאוחר במועד "גמר החשבון", והתביעה התיישנה ככל תביעה אחרת בחלוף 7 שנים מאותו מועד. 11. האם חלים על הצדדים יחסי נאמנות א. סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט -1979, (לעיל ולהלן: חוק הנאמנות) מגדיר את "מהות הנאמנות" כדלקמן: "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". סעיף 2 לחוק הנאמנות מגדיר מהן הדרכים ליצירת הנאמנות: "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה, עם נאמן או על פי כתב הקדש". הלכה פסוקה היא כי אין מדובר ברשימה סגורה וכי נאמנות יכול שתיווצר לאו דווקא בדרכים המנויות בחוק הנאמנות: "ביסוד מוסד הנאמנות עומדת חובתו של הנאמן להחזיק בנכס או לפעול בו לטובת נהנה. מדובר במוסד משפטי, ובחובה שיש לה תוקף משפטי שניתן לאכוף אותה. לפיכך אם קיימות זיקה לנכס וחובה של נאמן, כאמור בסעיף 1 לחוק הנאמנות, הרי שקיימת נאמנות, תהא אשר תהא הדרך שבה נוצרה. הדרכים שעל-פיהן נוצרת נאמנות לפי סעיף 2 לחוק אינן אלא דרכים אופייניות כדי ליצור אותה, אולם אין בפירוט זה כדי לפסול נאמנות שנוצרה בדרך אחרת. אין דרך פורמאלית מסוימת ליצור נאמנות". (ע"א 5717/95 ויינשטיין נ' פוקס, פ"ד נד (5) 792, מפי כב' הש' טירקל). יפים לענין זה גם דבריו של ש' כרם, בספרו, נאמנות, (מהדורה רביעית), הוצאת פרלשטיין- גינוסר:  "הגדרת הנאמנות בסעיף 1 לחוק אינה מתייחסת לדרך יצירתה של זיקת נאמנות, שכן מטרתה לחול על כל זיקה משפטית התואמת את תנאי ההגדרה - תהיה דרך יצירת אשר תהיה; כלומר: אין דרךפורמלית מסוימת ליצור נאמנות. תבניות משפטית שונות עשויות לשמש אמצעים ליצירת נאמנות." (שם, עמ' 139).   במקרה בו מהות היחסים בין הצדדים היא כשל נאמנות, אולם הצדדים לא דיברו במפורש על נאמנות, או כאשר כוונת הצדדים היתה ליצור נאמנות אך לא עמדו בדרישות הפרוצדוראליות ליצירת נאמנות מפורשת, ניתן לראות ביחסים כיוצרים נאמנות משתמעת (ראו ש' ארדמן, נאמנות מכוח הדין, (מהדורה תש"ס) עמ' 13 - 14; וכן תמ"ש (ת"א) נ.צ. נ' א.י., ניתן ביום 1/2/07, מפי כב' הש' צפת). הבסיס לקבלתה של הנאמנות המשתמעת למשפט הישראלי לאחר חקיקת חוק הנאמנות, והיותה בגדר נאמנות על פי חוזה, כאמור בסעיף 2 לחוק הנאמנות, נדונו בהרחבה בע"א 3829/91 וואלאס נ' גת, פ"ד מח(1), 801, על ידי כב' הנשיא שמגר. ב. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני מקבלת כאמור את טענת המבקש כי בנסיבות העניין, נוצרה נאמנות משתמעת באופן החזקת הפקדון בתנאים שנקבעו בהסכם. ככלל, מערכת היחסים בין דייר מוגן בבית אבות לבין בית האבות מתחילה כאשר שני הצדדים הינם בעלי כשרות משפטית ומסוגלים לקבל החלטות מושכלות, זאת בהעדר אפוטרופוס לדייר. בעת ההתקשרות בהסכם, מבינים הצדדים ומסכימים כי במהלך חייו של ההסכם, העשוי להיות ארוך טווח ולהתפתח לחוזה יחס, עלולות הנסיבות להשתנות, באופן שהקשיש יאבד את כושרו הגופני השכלי והנפשי, עד כדי אובדן כשרותו המשפטית, ואף ילך לעולמו. הצדדים לוקחים בחשבון כי סכום הכסף שמפקיד הקשיש בידי המוסד עשוי להיות מוחזר לו או ליורשיו בחלק בלתי ידוע, כאשר בית האבות הוא המנהל את החשבון, והקשיש סומך על יושרו והגינותו בניהול הכספים ובעריכת החשבונות. במצב דברים זה הופך בית האבות להיות בעל שני כובעים - האחד - עמידתו בהתחייבויותיו לדאגה לתנאיו וצרכיו של הקשיש על פי תנאי ההסכם, והשני - ניהול הכספים שהפקיד בידו הקשיש, (ולעיתים הם מרבית נכסיו), עד לחילוטם המלא או עד לסיום ההסכם בדרך אחרת. לכן, איני רואה עין בעין עם המשיבה, הסבורה כי עליה לעשות שימוש בכספי הפקדון לטובתה בלבד, וכי לא נטלה על עצמה את ניהול נכסה של המנוחה. משהתחייבה המשיבה להשיב למשתכן הקשיש אותו חלק של הפקדון שטרם הגיע הזמן לחלטו, בתנאים מסויימים, (זאת לשיטתה לפיה הינה זכאית לחלט חלקים הימנו כל חצי שנה), ממילא עליה להבטיח ניהול כספיו באחריות ובמקצועיות, שמא יופחת ערכם, ולא תיוותר יתרה להשבה, עקב רשלנות בניהולו ובהשקעתו. במסגרת תכליתו של ההסכם, יש לקחת בחשבון לא רק את רווחתו של הקשיש בעת מגוריו בבית האבות, אלא גם את האמון שהוא נותן במשיבה, כי רכושו מופקד בידיים נאמנות שישמרו על ערך נכסיו, אם לטובתו ואם לטובת יורשיו, אם יעבור חלילה מהעולם בטרם חולט הפקדון במלואו. מכל מקום, בנתוניו של הענין דידן, איני רואה להרחיב את הדיון בנושא הנאמנות, פרשנות ההסכם בראיה של חובות הנאמן וכיוצא בזה, מפני ששוכנעתי כי הדבר אינו נחוץ להכרעה בסכסוך המסוים שבפני. 12. תקופת התיישנות א. התיישנותן של עילות תביעה נשלטת על ידי חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן ולעיל: חוק ההתיישנות). דיני ההתיישנות הכלליים חלים גם על תביעות נהנה נגד נאמן, אך תחולתם כפופה להתאמות הנדרשות מאופיים של יחסי הנאמנות. בהקשר זה ראו דבריה של כב' הש' דורנר בע"א 3322/95 יצחק גמזו נ' עו"ד דניאל גושן, פ"ד נ(4) 520, 526, ואני רואה להביא דברים בשם אומרם (להלן: ענין גמזו): "ככלל, תביעת נהנה נגד נאמן מתיישנת, ככל תביעה אחרת, בחלוף תקופת ההתיישנות. ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה (סעיף 6 לחוק), ובענייננו - ביום הפרת חובת הנאמנות. עם זאת, בחוק נקבעו הוראות מיוחדות למקרים שבהם התובע לא ידע על העובדותהמהוות את העילה. החוק מבחין בין תרמית או הונאה לבין עילות אחרת. לענייןעילה של תרמית נקבע בסעיף 7 לחוק כי תקופת ההתיישנות תתחיל מיום שנודע לתובע על התרמית. ואילו לעניין עילות אחרות נקבע בסעיף 8 כי אם נעלמו מן התובע,מסיבות שלא היו תלויות בו, העובדות המהוות את העילה שאף בזהירות סבירה לא היה הוא יכול לדעת עליהן, תתחיל תקופת ההתיישנות מן היום שבו העובדות נודעו לו. יחסי נאמנות משפיעים על דיני ההתיישנות בשתיים אלה: ראשית, אמת המידה לזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על יסוד הכלל שבאין מידע סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו. ראו ספרו הנ"ל של קורמן, בעמ' 79. ושנית, תקופת ההתיישנות של תביעה להחזרת הנכס מתחילה רק בתום יחסי הנאמנות. החזקת נאמן בנכס אינה החזקה נוגדת, שכן הנאמן מחזיק בנכס כנאמנו של הנהנה ואין הוא יכול להישמע בטענת התיישנות, שהיא, למעשה, טענה לבעלות... ואולם, כלל זה אינו ישים כאשר הנאמן כופר בהחזקתו את הנכס כנאמנו של הנהנה או מפר את ובתו כנאמן. במקרים כאלה נולדת עילת התביעה מרגע הכפירה או הפרת החובה, ובכפיפות להוראות סעיפים 7ו-8 לחוק מתחילה תקופת ההתיישנות באותו מועד. ... ההסדר, המחיל בסייגים האמורים את דיני ההתיישנות הכלליים על תביעת נהנה כנגד נאמן, מתיישב עם הטעמים שביסוד מוסד ההתיישנות: ראשית, לנתבע קשה לשמור על ראיות תקופה ארוכה; שנית, הימנעות מהגשת תביעה במשך תקופה ממושכת מצביעה על ויתור מצד התובע על זכותו; שלישית, ההשהיה מציגה כלפי הנתבע מצג שהוא רשאי לסמוך עליו כי התובע אינו דורש ממנו דבר; ורביעית, האינטרס הציבורי דורש כי בתי המשפט יעסקו באירועים אקטואליים ולא באירועים שאירעו לפני שנים רבות... ביחסי נהנה ונאמן קיימת הנחה שהנהנה סומך על הנאמן כי יקיים את חובותיו,אולם הנחה זוניתנת לסתירה. בהיוודע לנהנה העובדות המהוות את עילת הביעה, מןהראוי להחיל על תביעה זו את דיני ההתיישנות הכלליים, ולא לאפשר לנהנה לעכב את הגשת התביעה עד אין קץ". (כן ראו ע"א 2008/07 לוטן נ' ירמייב ז"ל, ניתן ביום 14/2/11, מפי כב' הש' מלצר). מועד התגבשותה של העילה הינו המועד בו מסתיימים יחסי הנאמנות, או כאשר נודע לנהנה כי הנאמן הפר כלפיו את חובותיו כנאמן. (ע"א 1533/08 יהודית לחמן, בשמה וכמנהלת עזבונו של המנוח אברהם לחמן ז"ל נ' עו"ד אלייקים הררי ואח', ניתן ביום 27/8/12, מפי כב' הש' מלצר (להלן: ענין לחמן)). בע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר, פ"ד נו(5) 282, 287, קבע כב' הש' אנגלרד: "... נמצא, כי עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן. נמצא כי מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד הכפירה או ההפרה, בכפיפות להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות". (ראו גם ע"א 1559/99 צימבלר ה' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, מפי כב' הש' מצא). בענין לחמן קרא כב' הש' מלצר שני תנאים חלופיים אלה - כפירה או הפרה - "כך שהתביעה לא מתיישנת כל עוד שהנאמן אינו כופר בכך שהוא מחזיק בנכסי הנאמנות כנאמן או שאיננו מפר את חובת הנאמנות ככזו. דהיינו: אי מסירת חשבונות ודיווחים ראויים, בלי לכפור בעצם הנאמנות או בהחזקת נכסים במסגרתה - אין די בה כדי לראות בה הפרה, החוסמת תביעת השבה של הנהנה". (ענין לחמן, פסקה 12 לפסק הדין). ב. אין חולק כי מרגע פטירתה של המנוחה, אשר הורישה לדורית את כל נכסיה, לרבות זכויות התביעה, אם נוצרו לה, עד פטירתה של דורית, חלפו למעלה משבע שנים, וברגיל, התיישנה התביעה של דורית כנהנית. (להזכיר כי המנוחה נפטרה ב-19/3/00 ודורית נפטרה ב- 28/3/07). השאלה הנשאלת בסכסוך שבפני היא האם נתקיימו התנאים להארכת מועדה של תקופת ההתיישנות. המבקש טען שתי טענות לגבי הארכתה של תקופת ההתיישנות, האחת עוסקת במצבה הנפשי של דורית, והשנייה בכך שמצבה זה לא נתברר לו אלא באיחור רב, וכך גם זכויותיהם על פי ההסכם. לאחר בחינת הראיות שהובאו בפני בית המשפט, התרשמתי כי לא קמה למבקש, הנכנס בנעליה של דורית מכח הירושה, הזכות לטעון להארכתה של תקופת ההתיישנות. כאמור, לא הוכח כי דורית לא היתה מסוגלת לטפל בענייניה בתקופה כלשהיא מאז פטירת המנוחה ועד פטירתה שלה, ולא שוכנעתי כי המבקש פעל באופן סביר לאחר פטירתה של דורית, משמצא לנכון לעיין במסמכיה על פני תקופה של שלוש וחצי שנים לאחר פטירתה. כשירותה של דורית 13. המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי שיקול דעתה של דורית היה לקוי באופן שמעשיה בטלים או בטילים. ייאמר כבר עתה כי מקובלת עלי טענת המשיבה לפיה מדובר בטענה כבושה ומאוחרת, שלא בא זכרה בהמרצת הפתיחה או בתגובה שהוגשה לבקשה לסילוקה על הסף, ללא כל הסבר או הצדק, על אף שניתן היה לצפות כי טענה מסוג זה, אם יש בה ממש, תובא בפני בית המשפט בשלב מוקדם ככל האפשר. יש גם ממש בעמדת המשיבה כי טענה בדבר מצבה הבריאותי והנפשי של דורית הינו ענין שברפואה, שהחובה להוכיחו הינה באמצעות חוות דעת מומחה רפואי ערוכה כדין, ואין להסתפק בטענות סתמיות. לא נעלם מעיני כי במקרים חריגים ניתן להביא ראיות חיצוניות להוכיח ליקוי כה חמור בבריאות פיסית או נפשית, עד כדי העדר כשרות משפטית, אך הענין שבפני אינו נכנס בגדרם, ואין די בגרסתו הסתמית של המבקש כי אחותו המנוחה לא נהגה ללכת לרופאים, משהתברר כי מערכת היחסים ביניהם לא היתה הדוקה, וחלק גדול מהמידע שנמסר על ידו, מקורו בעדויות שמועה. החשוב מכל, הראיות שהובאו בפני בית המשפט מעידות כי דורית הייתה כשירה לכל דבר ועניין. דורית פעלה באופן רציונאלי ומושכל, היתה כשירה לנהל עסק וכשירה לתבוע, ואין בכך שניהול עסקה נכשל כדי להעיד על העדר כשירות. דורית היתה צד להסכם מתחילתו, המידע הדרוש היה ברשותה, היא שילמה למשיבה לסילוק חובותיה של המנוחה, ומעולם לא דרשה ולא תבעה מאומה ממנה, לא בשל מצוקה או חוסר יכולת, אלא מתוך הבנה וידיעה שאין לזכותה יתרת זכות אצל המשיבה. 14. א. מתצהירו ומעדותו של ברגר, אשר ניהל את בית האבות בתקופה הרלוונטית וחתם על ההסכם מטעמה של המשיבה, עולה כי המנוחה, שהיתה מלווה על ידי דורית, הביעה רצונה להצטרף כדיירת לבית האבות, השתיים שאלו אותו לגבי נהלי הכניסה, הסדרי התשלום, סעיפי ההסכמים וכיוצא בזה, וניתנו להן כל התשובות לשאלותיהן. חתימתן של השתיים על ההסכם נעשתה רק לאחר שהבינו היטב את כל פרטיו, לרבות תנאי החילוט של דמי הכניסה וכן את משמעות החתימה. דברים אלה מתחזקים בגרסתו של רז, כאמור, לגבי החלופות שהוסברו להן לגבי מסלולי הכניסה והדיור בבתי אבות, והיתרונות בכל אחד מהמנגנונים. (תצהיריו של ברגר נ/1, נ/2; עמ' 60 - 61 לפרוט', תצהירו של רז נ/3). מדברים אלה ניתן להסיק כי דורית היתה מצויה בפרטי ההסכם, וכי בבואה לשלם את חובה של אמה, שעה שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסה, כפי שהוברר לעיל ולהלן, היתה מודעת לזכויותיה ולחובותיה במלואם. ב. בחינת גרסאותיו של המבקש בכתבי הטענות ובתצהיר הראשון שהגיש (המבקש לא צירף תצהיר להמרצת הפתיחה, והגישו רק ביום 19/12/10, ברשות בית משפט השלום), מעלה כי בתחילה לא טען דבר בקשר למצבה של דורית, אלא התמקד בטענתו לגבי יחסי נאמנות בין המשיבה למנוחה. גם בתגובתו לבקשה לסילוק התובענה על הסף עקב התיישנות, שהוגשה ללא תצהיר, לא נטען דבר בקשר למצבה של דורית. רק ביום 22/2/11, במסגרת ההשלמה של תגובתו לבקשה לסילוק על הסף, הצהיר באופן כללי: "בשלב מסויים למדה אחותי על הצוואה, אולם זה היה כנראה כעבור זמן רב…אולם היא לא היתה בקו הבריאות, ולא הספיקה לעבור על כל המסמכים שאמי צברה משך שנים רבות. היא גם היתה בדכאון כתוצאה מפטירת האם, וכן, היא גם היתה מבולגנת ולא מסודרת ולא היתה מסוגלת לעבור על המסמכים הרבים". (ת/4). בדברים אלה אין די כדי לגבש דעה אודות מצבה של דורית. כידוע, היותו של אדם "לא מסודר", אינה תכונה הפוגעת בכשירות משפטית, וגרסתו כי היתה שרויה בדכאון אינה מבססת כל טענה בדבר העדר כשירות, ללא תמיכה בחוות דעת רפואית או בעדות מהימנה של מטפל שאבחן את מצבה. היותו של אדם באבל על מותו של אדם קרוב ואהוב אינה פוגעת בהכרח בכשירותו לאורך זמן, והדבר טעון הוכחה ממשית. מכל מקום, האופן בו צויין הדכאון, בנשימה אחת עם היותה של דורית "מבולגנת" ועם האמירה כי לא הספיקה לעבור על כל המסמכים שהמנוחה צברה משך השנים, אינו מוביל למסקנה בדבר חוסר כשירות. יתר על כן, דורית היתה צד להסכם בעצמה כערבה, חתמה עליו, ולא היה עליה לנבור במסמכיה של המנוחה על מנת ללמוד את תנאיו. לכן, גרסתו של המבקש כי היא לא הספיקה "לעבור" על מסמכיה של המנוחה, אינה רלוונטית לסוגיה שבמחלוקת. היא היתה מודעת לכתוב, הן מאחר שהיתה שותפה מלאה לכריתתו, נכחה בכל הפגישות עובר לחתימת ההסכם, קיבלה הסברים על תוכנו, ביקרה בבית האבות מדי שבוע והיתה מודעת לקיומו, והן משהיתה ערבה לחיוביה של אמה. לכאורה, היתה דורית קרובה לאמה ומודעת לענייניה הכספיים, כעולה מעובדה ששילמה את יתרת החוב לאחר פטירתה בגין התשלומים החודשיים. לכן, לא היתה כל משמעות למועד גילוי הצוואה על ידה, או ליכולתה או רצונה לנבור במסמכים אחרים של המנוחה. ג. לראשונה בתצהיר העדות הראשית מיום 26/10/11 (ת/5) הצהיר המבקש כי דורית "היתה אמנית בנשמתה, ללא פשרות. לא שכלתנית, ובשנים האחרונות לחייה מאז פטירת אמי היתה במצב בריאותי, נפשי וכלכלי קשה" (סעיף 6 לת/5). היא לא היתה מסוגלת לנהל בכוחות עצמה עסק שהיה בבעלותה, וכי זה נוהל למעשה בפועל על ידי ליטל מנשד מנטל, שהיתה מיודדת עמה ועזרה לה בשל מצבה. "העסק נסגר לחלוטין בגין מלחמת לבנון השנייה בשנת 06' וההפסדים הכספיים שנגרמו לאחותי, ואז מצבה הכלכלי הקשה של אחותי הורע עוד יותר, עברה ממגורים מעל המסעדה לחדר קטן ברח' בן יהודה, החלה להתעניין במכירתו". (סעיף 7 לת/5). כן הצהיר כי למרות קשייה הכלכליים, המשיכה להחזיק "בעסק המת", בסיועה של ליטל, אגב נסיונות להפעילו מדירת מגוריה, (סעיף 8 לת/5). דורית פנתה לביטוח לאומי בבקשה לעזרה, אולם לא קיבלה סיוע בשל חוסר יכולתה להמציא מסמכים שנדרשה להציג. בשלב מסוים אף פנתה לעזרה סוציאלית וטופלה על ידי עמותה כלשהי. עוד הצהיר כי בשל חוסר יכולתה לדאוג לענייניה לא ביקרה אצל רופאים כלל, לרבות רופאי שיניים, כי קשייה דרדרו אותה לאלכוהוליזם, התמכרות ממנה ניסתה להגמל בשלב מסויים בסיועה של עמותת "אפשר" לפיתוח שירותי רווחה. (סעיף 10 לת/5). בשל מחלה קשה הלכה דורית לעולמה במוות הקשה אגב סבל רב. לדברי המבקש, לאחר מותה מצא בביתה מכתבים אשר כלל לא נפתחו על ידה. כראיה למצבה הלקוי שהלך והתדרדר הפנה המבקש לעובדה כי דורית מעולם לא מימשה את זכויותיה על פי צו קיום צוואה שניתן לבקשתה בשנת 04', לא העבירה על שמה מגרש שהיה בבעלות המנוחה, ולא פעלה למכירתו חרף מצבה הכלכלי הקשה. כשירותה הלקויה מהווה לשיטתו הסבר גם להתנהלותה עת סילקה את יתרת חובה של המנוחה כלפי המשיבה. "כאשר הנתבע דרש מדורית תשלום מספר חודשים אחרי פטירתה של אמנו סילקה - מפאת כבוד המנוחה - את מה שנדרש ממנה בתשלומים וכנראה חתמה על מה שנדרש ממנה נוכח נכונות המשיב ל"פריסה" ובשל מצבה הבריאותי והנפשי שכבר אז לא היה טוב (היא היתה מאוד מדוכדכת כתוצאה מפטירת האם ומצב בריאותי)". (סעיף 11 לת/5). ד. דא עקא שבחקירתו הנגדית אישר המבקש, כי המידע הנטען בדבר מצבה הנפשי והבריאותי של דורית לא היה בידיעתו בזמן אמת, וכי הדברים נתבררו לו רק בדיעבד, לאחר פטירתה. המבקש העיד כי משנת 90' ועד לפני מספר שנים התגורר בארץ ובגרמניה, לצורך ניהול עסקיו בחו"ל, "כאשר אני בממוצע פעם בחודש מגיע ארצה או מגיע לחו"ל וזאת עד לפני 3, 4 שנים שמאז אני כמעט כל הזמן בארץ", וכי המשרד שלו בחו"ל נסגר לפני שנתיים. (עמ' 25 לפרוט', ש' 20-27). הוא הגדיר את יחסיו עם דורית "מוזרים" בהסבירו כי היו תקופות בהן שרר ביניהם נתק, משהתביישה דורית במצבה ונמנעה מלהפגש עמו, כי לא ראה אותה שלושה חודשים לפני מותה ולא ידע היכן היא מתגוררת, בעוד שהיו זמנים שהיו מתראים לעיתים קרובות יותר (עמ' 26, ש' 23-26). לדבריו, "שלומה ומצבה הגופני נודע לי רק אחרי מותה.. עד שלוש שנים אחרי פטירתה. חלק נודע לי זמן קצר אחרי מותה, חלק סיפרו לי חברותיה דברים שלא ידעתי" (עמ' 26, ש' 28- עמ' 27 ש' 6). יתר על כן, לדבריו, בין השנים 00' ועד פטירתה פגש את אחותו "עשרות רבות, מאה" פעמים, והיה מודע למצבה הכלכלי הקשה, להתמכרותה לאלכוהול, וכן לשמועות בדבר שימוש בסמים, אך מצבה הרפואי לא היה בידיעתו: "לא לא ידעתי על מצבה הרפואי, אבל שמצבה הכלכלי גרוע ידעתי מכיוון שניהל העסקים שלה הכושל היה ידוע לי מאז ומעולם... היא היתה מנהלת גרועה". (עמ' 27, ש' 8-22). קשה להלום כי לו היה מצבה הנפשי והרפואי של דורית כה גרוע עד כדי פגיעה בכשרותה המשפטית כפי שהעיד אחיה המבקש, הוא לא היה מבחין בכך במהלך אותן מאה פעמים בהן פגש אותה, בהיותו מודע לקשייה הכלכליים ולשימושה בסמים ובאלכוהול, ויש לזכור כי מדובר באדם משכיל, איש עסקים בעבר ומרצה בטכניון בהווה. יתר על כן, התברר כי גם גרסתו לפיה נדחתה פנייתה של דורית למוסד לביטוח הלאומי בגין העדרם של מסמכים אותם התקשתה לאתר, מבוססת על הנחה בלבד, משלא ראה את מכתב הדחייה של המוסד כלל. ועוד, המבקש אישר כי דבריו בדבר המנעותה מלפנות לרופאים בשל העדר תמיכה מהמוסד לביטוח הלאומי מבוססים אף הם על הנחה בלבד. (עמ' 33 לפרוט', ש' 26- עמ' 34, ש' 19). ה. לתמיכה בגרסתו של המבקש הצהירה ליטל, ילידת 79', כי הכירה את דורית "דרך משפחה" בשנת 89'. בהמשך התברר כי היא כלתו של המבקש, משנישאה לבנו בשנת 04'. לדבריה, סייעה לדורית בניהול העסק, ובשלב מסוים משלא יכלה האחרונה לדאוג לענייניה ניהלה ליטל את העסק בעצמה. לאחר פטירת המנוחה בשנת 00' החלה התדרדרות במצבה של דורית, ובשנים 01'- 02' "הגיע למצב שבו לא יכלה להמשיך לדאוג לעסק כלל ואני עשיתי זאת במקומה... בנוסף לבעיות הבריאות מהן סבלה וכן הבעיות הנפשיות, היתה סובלת מאלכוהול וגם זאת בשלב מצבה הנפשי והבריאותי". בשנת 06' נסגר העסק לחלוטין בשל המלחמה ולדורית לא היתה כל הכנסה. היא נקלעה למצב כלכלי קשה עוד יותר ונאלצה למכור את כל מה שהיה לה, ונותרה חסרת כל ובמצב בריאותי ונפשי קשה עוד יותר. (תצהיר ליטל, ת/1). בעדותה מסרה כי הקשר בינה לבין דורית העמיק כבר בשנת 97', בהיותה חיילת, עת עברה להתגורר בחיפה, ומשך כשנתיים וחצי, בשנים 00' - 02' עבדה כשכירה בעסק של דורית, עד שהחלה בלימודים אקדמאיים בשנת 02'. לדבריה, "... ב- 01' המצב שלה התדרדר, זה כן. כשאני התחלתי לעבוד אצלה בהתחלה לא עבדתי במסעדה עצמה אלא אצלה בבית למשך חצי שנה.. עזרתי לה בניירת של העסק. ואז היא הציעה לי לעבור לעסק עצמו בתור מלצרית... זה היה ב- 00'. אחרי שעבדתי תקופה כמלצרית היא קידמה אותי למנהלת משמרת. עם הזמן התחלתי לעשות עבודה של מנהלת מסעדה. התעסקתי עם ספקים, הלכתי לבנק. הפקדתי פדיון. הכל". (עמ' 18 לפרוט', ש' 13-18). דא עקא, שאין בדברים אלו כדי ללמד על העדר כשירות או ליקוי בהתנהלותה של דורית, ובוודאי שאין הם יכולים לשמש ראיה למצבה של דורית משנת 02', עת עזבה ליטל את העסק ועד לפטירתה של דורית ביום 28/3/07. אדרבא, מדברי ליטל ניתן להווכח כי דורית הבחינה בכישוריה, העסיקה אותה, קידמה אותה מיוזמתה והאצילה לה סמכויות שונות, כדי להסתייע בה בצורה מושכלת. יתירה מכך, ליטל אישרה כי גם בשנים 00'- 02' המשיכה דורית להחזיק בחשבון בנק, חתמה על שיקים, העסיקה ופיטרה עובדים וכיוצא בזה (עמ' 19-29). לדבריה, "דורית ניסתה לגייס כספים מכל מקור". בשנת 01', בהעדר רווחים בעסק, מכרה את ביתה בהפסד גדול, ניסתה למכור ציורים שציירה, על אף שבעבר הצהירה כי לא תמכור אותם לעולם, ואפילו מכונת קפה שהיתה לה (עמ' 19 לפרוט', ש' 3-13). סגירת העסק בשנת 06', עקב הפסדים שנגרמו לעסקה כתוצאה ממלחמת הלבנון השנייה, אינה ייחודית לדורית, ועשויה לשקף מצב עסקי טיפוסי למשבר עקב פעולה מלחמתית. זאת ועוד, ליטל לא ידעה לציין מהן אותן "בעיות הבריאות" שדורית סבלה מהן, כנטען בתצהירה. לענין זה מסרה: "אני לא זוכרת בדיוק, אבל כל פעם לא היתה מרגישה טוב, היתה חלשה, היתה חולנית כזאת.. היא כל הזמן היתה מקוררת וסבלה מיציאות כל הזמן. היתה מוזנחת מאוד. היתה כל הזמן מסריחה מאלכוהול. היתה נראית בן אדם מסכן. ... היו לה גם מצבי רוח אבל יכול להיות שזה לא מאלכוהול". (עמ' 19 לפרוט', ש' 14-23). יש להעריך כי מצבה הנפשי של דורית לא היה קל עקב צערה על פטירתה של אמה, מצבה הכלכלי וחולייה, כפי שעלה בדיון. יחד עם זאת, גם בתיאורה זה של ליטל אין כדי ללמד כי מדובר במצב נפשי או בריאותי בעטיו איבדה את כשרותה המשפטית, או לא היתה מסוגלת לדאוג לענייניה. ו. מהראיות שהגיש המבקש עצמו ניכר כי דורית ביקשה לסייע לעצמה ולשפר את מצבה. בשנת 05' פנתה לקבלת עזרה הן מעובדת סוציאלית ב"מכבי שירותי בריאות" (נספח ג' לת/5) והן מביטוח לאומי (נספח ד' לת/5), והחל מחודש ספטמבר 05' אף השתתפה בטיפול גמילה מאלכוהול במסגרת עמותת "אפשר", שעסקה בטיפול בנפגעי אלכוהול. יתירה מכך, ממכתב מיום 3/11/05 של עו"ס עמותת "אפשר" אל המחלקה להבטחת הכנסה, ניתן ללמוד כי דורית היתה כשירה לעבור תהליך גמילה ואף נטלה בו חלק אקטיבי- "מאז תחילת הטיפול דורית משתפת פעולה באופן משביע רצון, מגיעה לכל המפגשים הפרטניים בעקביות ולמפגשים הקבוצתיים ופועלת על פי הנחיות". (נספח ה' לת/5). התנהלותה מצביעה על אקטיביות, ועל יוזמה ורצון למצוא פתרונות למצוקתה, באמצעות פניה לרשויות הרווחה והבריאות וכן להליכי גמילה מאלכוהול. חזקה עליה כי לו סברה שמגיעים לה כספים מהמשיבה, היתה פונה אליה ומנסה לקבל את המגיע לה. לא למותר לציין כי גרסאותיהם של המבקש וליטל לגבי העדר יכולתה של דורית לנהל את העסק עקב מצבה, אינן מתיישבות עם האמור בדו"ח העובדת הסוציאלית שצירף המבקש לתצהירו - במסגרתו נתבקשה המחלקה לשירותים חברתיים להגיש סיוע כספי לדורית - כי העסק "שגשג כמקום מפגש לאמנים עד 4/04, אז הוגש נגדו צו סגירה באמתלה שהמבנה מיועד למגורים ולא לעסקים...", עניין אשר לא הובהר על ידי המבקש. בחקירתו הנגדית טען כי מעולם לא שמע על קיומו של צו סגירה, וכל שהיה ידוע לו הוא כי היו חיכוכים קשים עם השכנים והעיריה. (נספח ג' לת/5, עדותו עמ' 36 לפרוט', ש' 1-7). ז. גם בדבריו של רואה החשבון מיכאל הייטנר, חתנו של המבקש, אין די לביסוס גרסתו של המבקש. לא זו אף זו, גרסתו של הייטנר מתיישבת דווקא עם גרסת המשיבה. הייטנר, אשר הצהיר כי ניהל את חשבונות העסק מיום הקמתו ועד לסגירתו, מסר גרסה לפיה החל משנת 02' הפכה התנהלות העסק "למעין פיזור נפש... דיווחים לא נעשו במועד, מסמכים לא הוגשו כמו שצריך, היו בעיות מעקב אחרי עובדים, שעות עבודה, ועוד". הוא הבהיר לדורית כי לא ניתן להמשיך לנהל את העסק בהפסד, ו"צריך לעצור כדי למנוע נזקים". עוד הצהיר כי בנוסף לבעיות הבריאות והבעיות הנפשיות עליהן סיפרה, היתה דורית מכורה לאלכוהול. בשנת 06' נסגר העסק לחלוטין בגלל ההפסדים והמלחמה, ודורית נותרה ללא כל הכנסה, נקלעה למצב כלכלי קשה ביותר, "נאלצה למכור את כל מה שהיה לה ונותרה חסרת כל למיטב ידיעתי". (ת/2). ואולם, בחקירתו הנגדית הוברר כי משך כל השנים המשיכה דורית לחתום על שיקים, על דיווחים השוטפים ועל הדוחות השנתיים, כל המסים שולמו במועד, בלא פיגורים ובלא שננקטו נגדה הליכים כלשהם בגין אי תשלומם, ענין המלמד על כך כי למרות שהעסק היה נתון בהפסד, הקפידה דורית לייחד סכום כסף לתשלומם. הייטנר אישר כי דורית מעולם לא ביקשה דחייה של תשלומי המס בגלל מצב בריאותי. לא למותר לציין כי הייטנר אף לא ידע מאילו בעיות רפואיות סבלה דורית, "אני לא יודע ממה נפטרה.. לא יודע בדיוק מה היה לה. היא סיפרה שמאוד חולה ועוברת טיפולים. אשתי לא היתה קרובה כל כך לדודה שלה דורית" (עמ' 22 ש' 18-19 וכן בהמשך ש' 25 ואילך). לדבריו, הגיע החומר למשרדו לא מסודר ובאיחור, והיה צורך להשלים מסמכים חסרים, אך "כשהגיע מצב של דיווח, היתה מסתדרת כספית כנראה, לא ביקשנו דחייה בגלל מצב בריאותי. לא שאני זוכר מצב כזה". (עמ' 23 לפרוט', ש' 6-26). אף לשיטתו אין זה מחזה נדיר כי לקוחות אינם דואגים למסור מסמכים נדרשים במועד לרואה החשבון. ועוד, הייטנר אישר כי מעולם לא התרשם שדורית אינה מבינה על מה היא חותמת או כי אינה כשירה לחתום על המסמכים הנדרשים. "היא היתה מגיעה למשרד, צריך לחתום על דו"ח, היא היתה יושבת, עוברים על מספרים, מציגים לה את הדברים והיא חותמת. אם היא אומרת לא מבינה.. מסבירים". (עמ' 21 לפרוט', ש' 1-10, עמ' 25 ש' 4-6). מכאן, כי דורית היתה מסוגלת לבדוק את הנתונים שהוצגו לה, להבחין בין הברור לבין הסתום, לדרוש הסברים, וחתמה רק לאחר שנחה דעתה כי הבינה את כל הנדרש. ראיות אלה מלמדות כי אין בסיס לטענה שדורית סבלה ממגבלה שפגעה בכשירותה הנפשית. ח. דברים אלו מתיישבים עם התרשמותו של ברגר, אשר ניהל את בית האבות בזמנים הרלוונטיים ליחסים החוזיים עם המנוחה, בעל תואר שני בעבודה סוציאלית, קב"ן בצה"ל ובעל ניסיון באבחון חיילים במצבי משבר. ברגר פגש את דורית בעת ההתקשרות עמה ועם אמה המנוחה, וכן במהלך השנים, עת ביקרה מדי שבוע בבית האבות, ומעולם לא שאלה אותו בעניין הפקדון שהופקד וחולט כעבור ארבע שנים, לא ביקשה החזר ולא העלתה כל טענה בעניינו. הוא לא חש בחריגות בהתנהלותה או במצב משברי כלשהו, והתרשם כי היתה כשירה להבין את תוכנו של ההסכם וההסברים לגביו, לרבות בנושא הפקדון, הן עובר להתקשרות והן לאחר פטירתה של המנוחה, עת התייצבה דורית אצל המשיבה לצורך "גמר חשבון" ופרעון חובה של המנוחה כלפי המשיבה. (תצהיריו נ/1, נ/2; עמ' 60 - 61 לפרוט'; ראו גם הקבלה שהוציאה המשיבה בגין הסך של 429 ₪ ששולם על ידי דורית, אגב ציון כי התשלום נועד לגמר חשבון (גמ"ח), נספח לתצהיר נ/1). 15. א. קביעה כללית כי אדם המנהל את עסקיו באופן כושל, אם ברשלנות, אם בחוסר שימת לב או מחמת חוסר כשרון או יכולת עסקית, שעה שהוא נתון במצוקה נפשית או בריאותית, הינו לוקה בשיקול דעתו ברמה שאין להסתמך על מעשיו היא מסוכנת, ולא שוכנעתי כי במצב הדברים שהוכח היה בה ממש. דורית ניהלה עסק אשר שרד לאורך זמן, אף כי ללא הצלחה יתירה, אם עקב נסיבות אובייקטיביות ואם עקב התנהלותה שלה, אך שימש לה מרכז חיים משך שנים, עד אשר קרס סופית עקב מלחמת לבנון השנייה. ועוד, מצבה הנפשי והבריאותי כפי שתוארו לעיל, לא מנעו בעדה מלפנות לרשויות בעניינים שונים, כדי לקבל סיוע, כמפורט לעיל, התנהלות המלמדת על מלחמת קיום ונסיון לשקם את מצבה הכלכלי והנפשי, לרבות מעבר של הליך גמילה, שהינו תהליך קשה ומורכב מכל הבחינות. הוצאתו של הצו לקיום צוואתה של המנוחה רק כארבע שנים לאחר פטירתה, אינה מעלה ואינה מורידה. הנסיון מלמד כי יש אנשים אשר אינם ממהרים להוציא צו ירושה או צו קיום צוואה מנימוקיהם, ואלה רבים ומגוונים; אם בשל העדר נכסים, אם בגין הסכמות בין היורשים, אם כאשר נכסי המורישים מוחזקים בידיהם ממילא ואין הם נזקקים לצו ירושה לצורך קבלתם, ועוד. יש לזכור כי דורית היתה היורשת היחידה על פי צוואת אמה המנוחה, וכי המבקש שהה בחו"ל. עצם הטיפול בהוצאתו של הצו כארבע שנים לאחר פטירתה של המנוחה, מצביע על כך כי כאשר נזקקה לו, פעלה דורית לקבלו, ולאחר מכן אף ניסתה כאמור לעשות שימוש מושכל בנכסיה על מנת להמיר מגרש שירשה לכסף נזיל, התנהלות רציונאלית לכל הדעות. המבקש עצמו העיד כי שבועות לפני פטירתה, בתקופה בה לא היה עמה בקשר, ניסתה דורית למכור את המגרש שירשה מאמה המנוחה, וכי מידע זה התברר לו משיחת טלפון "ממתווך שאמר לי שאחותי רצתה למכור את המגרש" (עמ' 44 לפרוט', ש' 19-27). ב. אפילו היה ממש בטענת המבקש בדבר מצבה של דורית מיד לאחר פטירתה של המנוחה, עת נערך "גמר החשבון" עם המשיבה, הרי שהתנהלותה לאחר מכן מצביעה על כך כי טיפלה בענייניה ואף חיפשה מקורות מימון. בנתונים אלה, שעה שניסתה להעשיר את קופתה, ניתן להניח כי לו סברה כי המשיבה פירשה את ההסכם באופן מקפח או עשקה אותה, היתה פתוחה בפניה הדרך לפנות אליה הן מחוץ לכתלי בית המשפט והן לפעול נגדה בערכאות שיפוטיות. משלא עשתה כן, גילתה דעתה כי המערכת ההסכמית שלה עם המשיבה אכן נסתיימה. ג. אשר לגישתו של המבקש לפיה דורית טעתה או הוטעתה לגבי פרשנות ההסכם, זו אינה יכולה להועיל לו, משום שבכל עת נתונה לאדם זכות קנויה לוותר על זכויותיו, מקצתן או כולן, בשל מכלול שיקולים, שאין זה המקום לפרטם. אין זה סביר כי שנים לאחר פטירתו של אדם שהתנהל בדרכו, יקומו יורשיו, יבחנו את כל מעשיו, ויגיעו למסקנה כי קיימת להם זכות תביעה, אך ורק מאחר שעל פי תפיסתם טעה המוריש בשיקול דעתו עת התפשר או ויתר על זכויותיו, אפילו אם הן מגיעות לו. בענייננו, בין אם פירשה דורית את ההסכם ברוח הפרשנות של המשיבה ובין אם ויתרה על כל טענה כלפיה, משיקולים של העדר רצון להתדיין, עלויות עיסקה או חסרון כיס, ובין אם טעתה לחשוב כי המשיבה צודקת בעמדתה (לשיטתו של המבקש), הרי שבעצם התשלום לסילוק מלא ומוחלט של חובות המנוחה ודורית למשיבה, הוכח כי הצדדים הסכימו על גמר חשבון, וכי אין להם כל טענה זה כנגד זה. למעלה מן הצורך ייאמר כי אין מדובר בפרשנות מוטעית על פניה, או בעושק הצועק לשמיים, כפי שניתן להבין מטענותיו של המבקש. משכך, לא שיירה דורית למבקש זכות תביעה נגד המשיבה. מן המפורסמות היא כי אין ליורש יותר ממה שהיה למוריש עצמו (ראו גם ע"א 1698/00 ג'יריס ח'ליל חרורי ואח' נ' פהמי נעמי לולו ואח', ניתן ביום 23/4/01, מפי כב' הש' ריבלין; ע"א 100/87 נאיף אחמד סלאמה נ' מתעב רשיד בשיר, (2), 409, מפי כב' הש' גולדברג). משגילתה דורית דעתה באמצעות מעשיה, כאמור, כי יחסיה עם המשיבה בא לסיומם, וכי לא זו בלבד שלא נותרו בידי המשיבה כספים המגיעים למנוחה או לעזבונה, אלא חובות בלבד, אין למבקש עצמו, אשר בא בנעליה מכח דיני הירושה, מעמד כנגד בית האבות. משלא נשתיירה למבקש זכות תביעה, דין התובענה להדחות הן מחמת התיישנות והן לגופה. 16. לא למותר לציין כי דין בקשתו של המבקש להאריך את תקופת ההתיישנות בטענה כי לימוד מסמכיהן של המנוחה ושל דורית ארך שנים ארוכות, להדחות מניה וביה. לא בכדי קבע המחוקק תקופות התיישנות התוחמות את הגשתן של תביעות בזמן קצוב, ואם בחר המבקש לקחת לעצמו את זמנו, אין בכך כדי להשליך על בני ריבו. 17. בנתונים אלה אינני רואה להדרש לפרשנות ההסכם. למעלה מן הצורך ייאמר כי סעיף 3(א) להסכם מנוסח באופן לקוי, אך ניתן ללמוד על תכליתו ועל אומד דעתם של הצדדים, - דהיינו, על זכותה של המשיבה להפחית או לנכות או לחלט שמינית מתוך הפקדון - מסעיפים 3(ב)- 3(ו) להסכם, וכן מנסיבות חיצוניות להסכם, לרבות התנהלותם של הצדדים בתקופת ההתקשרות ולאחריה. בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהןואח', ניתן ביום 23/2/10, מפי כב' הש' דנציגר למצב של דו משמעות בהסכם, וכך קבע: "...אכן, יתכנו מצבים בהם הצדדים קבעו במסגרת החוזה תניות לגבי סוגיה זו או אחרת, אולם הלשון בה נקטו אינה ברורה ואינה חד משמעית. מוכן אני להניח כי במקרים אלו עשוי לעלות צורך בפרשנות לשון החוזה לרבות באמצעות פניה לנסיבות חיצוניות לחוזה, ברם רק לאחר שמוצו יתר כללי הפרשנות החוזיים שהותוו בדין, ובראש ובראשונה הפניה ללשון החוזה כפי שזו מוצאת את ביטוייה בחוזה אותו ניסחו הצדדים". לענין תכליתו של הסכם ראו גם ע"א 3299/10; 3282/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש בע"מ ואח', ניתן ביום 4/9/11, מפי כב' הש' פוגלמן). משכך, גם איני נדרשת לשאלה אם כוונת הצדדים באמירה כי כל חצי שנה תנוכה שמינית מהפקדון, מתייחסת לשמינית מקרן הפקדון או לשמינית מהסכום שנותר לאחר כל ניכוי או חילוט או הפחתה - פרשנות המובילה למעשה לכך כי הפקדון לעולם לא יחולט במלואו. בנסיבות העניין שבפנינו, משלא השתיירה למבקש זכות תביעה, מדובר בענין תאורטי בלבד. 18. התובענה נדחית איפוא. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 18,000 ₪ כולל מע"מ, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום. אם לא ישולמו במועד שנקבע, ישאו הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בית אבות