האם מוסמך היה בית המשפט קמא להורות על הארכת מאסר על תנאי (מאסר מותנה) ? בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט להאריך את תקופת התנאי ולא להורות על הפעלת המאסר המותנה". על כך אין כל מחלוקת שהרי הדבר נאמר מפורשות בסעיף 56(א) הנ"ל שזו לשונו: "56.   (א)  בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי". בע"פ 11092/07 פלונית נ. מדינת ישראל, נפסק כי במקרים חריגים יש אפשרות להאריך תקופת התנאי. אלא שע"פ זה עוסק במי שצבר לחובתו עבירה אחת נוספת. ענין זה הוגדר בסעיף 56(ב) הנ"ל הקובע לאמור; "56(ב)  לא ישתמש בית המשפט בסמכות לפי סעיף זה אלא לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת". לכאורה, לשון הסעיף פשוטה וחד משמעית. תנאי להפעלת הסמכות "הרשעה ראשונה בשל עבירה נוספת". לאמור, מקום בו יש שתי עבירות נוספות, הרי שממילא מנוע בית המשפט להשתמש בסמכות זו. בפסיקה נעשו בעבר ניסיונות רבים ל"מתוח" את התיבה "עבירה נוספת", כך שתכלול בחובה גם יותר מעבירה אחת נוספת. פסק הדין המנחה, לעניות דעתי, הוא פסק הדין בע"פ 264/83 עזרא שירי נ' מדינת ישראל (להלן : "עניין שירי"). בפסק דין זה קבע כב' השופט ברק (כתוארו אז) ואליו הצטרף גם השופט וייס, את העקרונות המנחים בסוגיה זו וזאת לאחר שסקר את הפסיקה הקודמת בעניין זה וכך קבע שם כב' השופט ברק; "5. אכן, השאלה הניצבת לפנינו אינה קלה כלל ועיקר, ורבות נכתב עליה (ראה: ש' ז' פלר, "מאסר על תנאי" הפרקליט כד (תשכ"ח) 149 ; ש' וסרקרוג, "סמכות בית המשפט להאריך תקופת התנאי" משפטים ד (תשל"ב-ל"ג) 130 ; א' אנקר, מאסר על- תנאי (אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"א) 102). כל מבחן עקרוני נתקל במקרי גבול קשים, ההולכים ומתרחבים, עד כדי ערעור המבחן עצמו. עם זאת נראה לי, כי יש לקבוע אמות מידה עקרוניות, וכי אמת המידה הבאה, כאחת מאותן אמות מידה, חלה בעניין שלפנינו. על-פי אמת מידה זו, מעשים שונים בעלי קשר פנימי מהותי הדוק, המהווים פרשה אחת, מהווים עבירה נוספת אחת לעניין הארכת התנאי. מבחן זה עולה בקנה אחד עם זרמי הפסיקה השונים, והוא מתיישב יפה עם מכלול מטרות החקיקה. אחדות הפרשה מצביעה על אותו כישלון חד פעמי, שיש בו כדי להצדיק הארכת התנאי. עם זאת, אין זה מבחן היולי וגמיש מדיי, שכן לא אחדות ההחלטה והדחף היא הקובעת אלא אחדותה של הפעולה העבריינית היא הקובעת. על-פי גישה זו, אחדות הזמן והדחף אינה תנאי הכרחי או מספיק, אם כי היא עשויה לסייע בגיבושו של אותו קשר פנימי חיוני".(ההדגשה בקו תחתון שלי-א'ק.) מבחן נוסף, שעניינו מבחן מן הצדק, ושאליו אדרש להלן, נקבע על ידי כבוד השופט ח' אריאל ברע"פ 4015/98 אלימלך נ' מדינת ישראל (להלן- "עניין אלימלך") וכדלהלן: "הוראה זו של הארכת תקופת התנאי או חידושה באה לעולם מאחר שנוצרים מקרים שבהם הפעלת המאסר על-תנאי, שנקבע קודם לכן, נוגדת את הצדק במידה כזו שאף שנתמלאו תנאי ההפעלה, מן הראוי שלא להפעילו באותו מועד. כדי להפעיל הוראה זו, בנסיבות כאלה, ראוי לתת להוראה זו את הפירוש התכליתי הראוי לו ופירוש זה, לדעתי, צריך להיות פירוש מרחיב במצוות הפירוש התכליתי. אשר-על-כן לא הייתי נועל עתה, במקרה זה, את האפשרות להפעיל הוראה זו, אם מדובר בעבירות מספר שיש לראותן כמסכת אחת, אם מן הצדק באותו מקרה להפעילה". מאסר על תנאימאסר