מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם בין שכנים בבית משותף: ביום 17.2.09 חתמו התובעים והנתבעים 4-3 (להלן: הנתבעים הפורמליים), בעלי הזכויות אותה עת בשתי דירות בבית משותף - התובעים בדירה בקומת הקרקע והנתבעים הפורמליים בדירה שמעליה - על הסכם שנועד להסדיר סכסוך שכנים שהתגלע ביניהם ואשר בעטיו ניהלו הליך משפטי קודם. לפניי תביעה לאכיפת הסכם זה על הנתבעים 2-1 (להלן: הנתבעים), אשר לאחר חתימת ההסכם רכשו מהנתבעים הפורמליים את הזכויות בדירתם והם בעלי הזכויות בדירה ושכניהם של התובעים מאז ועד היום. במסגרת העסקה עם הנתבעים הפורמליים לרכישת דירתם, אימצו הנתבעים את ההסכם עם התובעים והתחייבו לפעול על פיו. לטענת התובעים, חרף התחייבותם כאמור, התנערו הנתבעים מן ההסכם והם מפרים את חובתם לפיו לפעול להצמדת חלקים מן הרכוש המשותף לדירתם של התובעים בדרך של רישום במרשם המקרקעין. מנגד, טוענים הנתבעים, כי התובעים הם שהפרו את ההסכם בבצעם בנייה בלתי חוקית החורגת מגבול דירתם ופולשת לשטח אשר על פי המוסכם שייך לנתבעים. במסגרת תביעה שכנגד, עותרים הנתבעים להורות לתובעים להשיב את המצב לקדמותו ולהרוס את שבנו, לפי הנטען, באופן בלתי חוקי ובניגוד למוסכם, וכן לפצותם בגין הוצאות שונות ובגין עוגמת הנפש ושלילת ההנאה מן הרכוש המשותף שנגרמו להם עקב מעשיהם של התובעים. העובדות הצריכות לענין 1. התובעים - דוד וצהלה דנינו, והנתבעים - לילי זמיר ופרץ סגל, הם בעלי הזכויות בשתי דירות שכנות בבית משותף בן ארבע דירות הנמצא ברחוב אנילביץ' 54 בשכונת קרית יובל בירושלים, והידוע גם כגוש 30398 חלקה 6. התובעים הם בעלי הזכויות בדירה שבקומת הקרקע מצד דרום (חלקת משנה 1) (להלן: הדירה התחתונה), והנתבעים הם בעלי הזכויות בדירה שמעליה (חלקת משנה 3) (להלן: הדירה העליונה). את הזכויות בדירתם רכשו הנתבעים מבעליה הקודמים, הנתבעים הפורמליים, יואב ודליה אלון, בהסכם מכר מיום 19.3.09 (נספח 14 לתצהיר סגל). 2. עובר למכירתה של הדירה העליונה לנתבעים, התגלע בין התובעים ובין הנתבעים הפורמליים סכסוך שכנים על רקע עבודות בניה שביצעו התובעים להרחבת דירתם. בעקבות הסכסוך הגישו הנתבעים הפורמליים נגד התובעים ונגד עיריית ירושלים והועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים עתירה מנהלית (עת"מ 8720/09, בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים) (להלן: העתירה). בעתירה טענו הנתבעים הפורמליים, כי היתר בניה שניתן לתובעים - המתייחס לבקשה מספר 1973/0243.04 שהגישו התובעים בשנת 2007 לקבלת היתר בניה (להלן: תיק רישוי 04 או היתר בניה 04, לפי הענין) - מבוסס על תכנית בנין מאוחרת שהגישו לעיריה, השונה מתכנית הבנין המקורית שהגישו לועדה המקומית לצורך קבלת ההיתר, וכן מנוגד לתכנית בנין הערים הרלוונטית (תב"ע 8089), ומשכך בטל מעיקרו (כתב העתירה, ללא נספחיו - נספח 3 לתצהיר סגל). הליך זה הסתיים ביום 6.1.09 במתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לעתירה בדבר "בטלות היתר הבנייה במה שנוגע לקומה התחתונה, לפיתוח ולמדרגות לקומה השנייה" (נספח 10 לתצהיר סגל). בהמשך לפסק הדין המוסכם בעתירה, ביום 17.2.09 חתמו התובעים והנתבעים הפורמליים על הסכם "הבנות בין משפחת דנינו ... לבין משפחת אלון ..." (להלן: ההסכם או הסכם ההבנות) (נספח ה' לתצהירי התובעים), שבו העלו על הכתב הסכמות שאליהן הגיעו לסיום הסכסוך ביניהם, ובכללן הסכמות בדבר התחשבנות כספית, בנוגע לשיפוצה של החזית המזרחית של הבנין, באשר למיקומם של מזגנים שתציב משפחת אלון ועוד. לענייננו חשובות שלוש הסכמות שמצאו ביטוין בהסכם ההבנות: האחת - בדבר ביטול "כל ההתנגדויות בעיריית ירושלים עבור הנכס" (סעיף 2 להסכם); השניה - בדבר "חלוקת השטח המשותף בחצר" וכי "הצדדים יעשו ככל שניתן לרשום הצמדות אלו בלשכת רישום המקרקעין". גבולות השטחים המוצמדים, על פי המוסכם, לדירותיהם של הצדדים סומנו באותיות על גבי "התשריט שהוגש כבקשה להיתר בניה" אשר צורף להסכם ההבנות כנספח א', כאשר השטח המוצמד לדירתה של משפחת דנינו נצבע בצהוב, ולדירתה של משפחת אלון - בכחול (סעיף 5 להסכם); והשלישית - כי "דנינו לא יתנגד לשום שינוי בחלוקה הפנימית בתוך הדירה של אלון ... אלון לא יתנגד לכל שינוי בחלוקה הפנימית בתוך הדירה של משפחת דנינו" (סעיף 8 להסכם). עוד הצהירו הצדדים להסכם "כי אין להם טענות כספיות האחד כלפי השני, לרבות בגין תוספת הבנייה של דנינו" (סעיף 1 להסכם). לאחר חתימת הסכם ההבנות, מסר יואב אלון (להלן: אלון) למחלקת הרישוי בעיריית ירושלים מכתב בחתימת ידו, נושא תאריך 25.2.09, שבו הבהיר, "כי אינני מתנגד לתוספת הבניה של משפחת דנינו בכפוף להסכם המצ"ב מיום 17.2.09 [הסכם ההבנות]" (נספח 12 לתצהיר סגל). על פי חותמת העיריה המופיעה עליו, מסר אלון את המכתב ביום 5.3.09. עובר לדברים אלה, ביום 27.11.08, הגישו התובעים בקשה חדשה - שמספרה 1973/0243.05 (להלן: תיק רישוי 05 או היתר בניה 05, לפני הענין) - לקבלת היתר לבניה כפי שבוצעה על ידם בפועל, במקום ההיתר הקודם שניתן להם בתיק רישוי 04, ושבגינו הגישו הנתבעים הפורמליים את העתירה. ביום 10.12.08 נפתח תיק רישוי 05, וביום 2.8.09 אושר נוסח לפרסום בדבר הגשת הבקשה ופרטיה (תדפיס שלבי התהליך בתיק רישוי 05 - נספח ד'1 לתצהירי התובעים). 3. ביום 19.3.09, כאמור, רכשו הנתבעים מהנתבעים הפורמליים את הדירה העליונה. ביום 22.3.09 נרשמה לטובת הנתבעים במרשם המקרקעין הערת אזהרה בדבר רכישתם את הזכויות בדירה. אלון וסגל העידו, כי הסכימו באופן עקרוני על רכישתה של הדירה כבר בחודש דצמבר 2008 אך המתינו לסיום ההליכים בעתירה לשם ביצוע העסקה, ומשניתן פסק הדין בעתירה ונחתם הסכם ההבנות נסללה הדרך לחתימת הסכם המכר. בהסכם המכר הצהירו הנתבעים, בין היתר, כי ראו את הבית ואת סביבתו, כי חקרו אודותיו ובדקו את הרישומים ביחס אליו ברשויות התכנון, בפנקס הבתים המשותפים במרשם המקרקעין ובאגף הרישוי בעיריית ירושלים, וכי מצאו אותו מתאים לצרכיהם מכל הבחינות (סעיף 6 למבוא להסכם המכר). עוד הצהירו, כי בדקו "את מצבו התכנוני של הבית, את הת.ב.ע, את היתרי הבניה של הבית לרבות של יתר יחידות הדיור בבית המשותף, את מצבו המשפטי של הבית, לרבות ההליכים המשפטיים שהתנהלו בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"מ 8720/08), וההליכים שהתקיימו בפני הועדה המקומית לתכנון ובניה, וועדת הערר, וכן כל פרט ומסמך, וכל הליך משפטי ותכנוני הקשורים לנכס" וכי מצאו את הנכס מתאים לצרכיהם ולמטרותיהם "וזאת ללא כל הסתמכות על שום מצג שהוצג בפניו [בפני הקונה]" (סעיף 7 שם) (ההדגשה הוספה). במסגרת העסקה לרכישת הדירה, חתמו הנתבעים והנתבעים הפורמליים על הסכם נוסף (נספח 15 לתצהיר סגל, נספח 4 לתצהירו של יואב אלון), המתייחס להסכם ההבנות, שבו הצהירו הנתבעים (הקונה) כי "ראה וקיבל את ההסכם [הסכם ההבנות], קרא את תוכנו והבין את מהותו", והתחייבו לשפות את הנתבעים הפורמליים בגין כל נזק שייגרם להם אם יפעלו הנתבעים שלא בהתאם להסכם ההבנות. 4. כשלושה חודשים לאחר מכן, בשלהי חודש יוני 2009, הגישו הנתבעים התנגדות לבקשתם של התובעים לקבלת היתר בתיק רישוי 05 (נספח 8 לתצהיר סגל, להלן: ההתנגדות) (הודעה לפי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, בדבר הגשתה של הבקשה פורסמה על ידי העיריה רק ביום 5.8.09 - נספח 7 לתצהיר סגל, אך סגל ציין בתצהירו כי נודע להם אודות הבקשה ביוני 2009 וכי כבר אז הגישו את התנגדותם). את התנגדותם תמכו הנתבעים בטעמים שונים, ובהם כי הבקשה מנוגדת לפסק הדין בעתירה ולהסכם ההבנות, שלגביו טענו כי אינו מחייב אותם שכן לא נאמר בו שיחול על חליפיהם של הצדדים לו. לפי האמור בתצהיר שערך סגל, ביום 1.7.09 קיבלו הנתבעים את החזקה בדירתם. 5. אחרי דברים אלה, ביום 19.8.09, הגישו התובעים את התביעה דנן לאכיפת הסכם ההבנות על הנתבעים. יחד עם התביעה, הגישו התובעים אף בקשה למתן צו מניעה זמני (בש"א 9050/09), שיאסור על הנתבעים לרשום במרשם המקרקעין את רכישת הדירה העליונה, ושיאסור על הנתבעים הפורמליים לקדם את השלמתה של העסקה. ביום 31.8.09 התקיים דיון בבקשה. לקראת סופו של הדיון, הצהיר עו"ד ליפשיץ, ב"כ הנתבעים אז, כי "במישור החוזי אני מקבל את ההסכם שנעשה עם המשיבים 3 ו- 4 [הסכם ההבנות] על קרבו ועל כרעיו זה הסכם חוזי ולא קנייני. ... כל דבר שנבנה בניגוד להסכם עם המשיבים 3 ו- 4, לא יחייב אותי, ואוכל לפעול בדרכים המשפטיות שיעמדו לפני". לנוכח הצהרה זו, הודיע ב"כ התובעים (עו"ד קרוייזר) על משיכת הבקשה, ובית המשפט (כבוד השופט רביד) נתן החלטה, לפיה "הבקשה לצו מניעה זמני נמחקת. הצדדים יחתמו על המפה המצורפת להסכם שנעשה בין המבקשים לבין המשיבים 3 ו- 4 אשר מחייב גם את המשיבים 1 ו- 2 [הנתבעים]" (ההדגשה הוספה). בהתאם להחלטה, חתמו הנתבעים על התשריט שצורף להסכם ההבנות. 6. עוד יצוין, להשלמת התמונה, כי ביום 1.9.09 חתמו שכניהם של הצדדים, בעלי הזכויות בשתי הדירות הנוספות בבית המשותף - בני הזוג גולן ובני הזוג מנדלר, על כתב הסכמה שבו הצהירו כי "בעבר נתנו את הסכמתנו ועתה אנו נותנים אותה בכתב לחלוקת השטחים ולרישומם בלשכת רשם המקרקעין בהתאם לקבוע בהסכם מיום 17.2.09 שנחתם בין משפחת דנינו למשפחת אלון [הסכם ההבנות]" (נספח ח' לתצהירי התובעים). הסכם ההבנות, לרבות התשריט שעליו סומנו השטחים המוצמדים, צורפו כנספח לכתב ההסכמה. 7. לאחר הגשת התביעה ותוך כדי התנהלותה, ביום 23.11.09, דנה ועדת המשנה בהתנגדות והחליטה לאשר בתנאים את הבקשה להיתר ולדחות את ההתנגדות (החלטת הועדה - נספח ז'2 לתצהירי התובעים). לפי האמור בהחלטתה של הועדה, התנאים שהציבה למתן ההיתר בוצעו. בהחלטתה פירטה הועדה את גלגוליה הקודמים של הבקשה, וכן את טענותיהם של הנתבעים ואת הנימוקים להחלטתה בזו הלשון: "... בקשה זו נידונה כבר פעמים מספר בפני ועדה זו ואף הגיעה לדיון בבית המשפט לעניינים מינהלים. ועדה זו החליטה בעבר להתלות את היתר הבניה שניתן מאחר והתגלו סתירות בין היתר הבניה לבין הבניה שבוצעה בפועל. הועדה החליטה בין היתר על הגשת בקשה חדשה ומתוקנת הכוללת את פיתוח השטח והתאמתו לבניה שבוצעה בפועל. המבקשים [התובעים] הגישו הסכם שנחתם בינם לבין הבעלים הקודמים של הדירה אשר תואם על פניו את הבקשה שהוצגה עתה לועדה [הסכם ההבנות]. כן הוגשה הסכמת יתר השכנים בבנין. המתנגדים [הנתבעים] טענו כי ההסכם שנחתם עם הבעלים הקודמים [הנתבעים הפורמליים] אינו מחייב, אף שהוצג להם בטרם הרכישה מאחר ולטענתם מדובר בהסכם בלתי חוקי. המבקשים גם הגישו פרוטוקול של בית המשפט המחוזי בו מצהיר ב"כ המתנגדים כי הוא מקבל את ההסכם שנעשה עם המשיבים אך ציין כי ההסכם חוזי ולא קנייני. הועדה סבורה כי המתנגדים נכנסו לנעלי הבעלים הקודם וכי הם מושתקים מלהעלות טענות נגד ההסכם שנחתם בין הצדדים. הבקשה לפי דו"ח הפיקוח הקיים בתיק אכן תואמת למציאות ..." (ההדגשה הוספה). 8. עוד תוך כדי התנהלותה של התביעה, סמוך לאחר סיום שלב ההוכחות ולפני שמיעת הסיכומים, התברר כי העותק ממכתבו של אלון לעירייה מיום 25.2.09 המצוי בתיק הרישוי בעירייה שונה מעותק המכתב שצירף סגל כנספח 12 לתצהירו. המסמך השונה המצוי בתיק העירייה התגלה בעיון שערכו התובעת 2 וב"כ התובעים, עו"ד מאיר שועה, בתיקי העירייה, לאחר עדותו של אלון בבית המשפט בהתייחס, בין היתר, למכתבו זה. בעוד על המסמך שצורף כנספח 12 לתצהיר סגל, מתחת לכותרת "הנדון", נכתב בכתב יד "תיק רישוי 73/243/4", על המסמך שנמצא בתיק העירייה הוספו בכתב יד לוכסן והספרה 5 בהמשך למספר 73/243/4, כך שבסה"כ מופיע הכיתוב "תיק רישוי 73/243/4/5". נוסף על כך, כתב אלון (לפי עדותו, כפי שיפורט בהמשך) ידנית מתחת לתוכן המכתב המוקלד את הדברים הבאים: "הוסיפו בכתב יד [המילה 'יד' מחוקה בשני קווים] בעט בצבע אחר את סעיף .5 אני אישרתי את 73/243/4 בלבד ולא חמש אין לי ענין מאחר ומכרתי את הבית". הבדלים נוספים בין שני המסמכים ניכרים אף במילים "תיק רישוי" ובספרות "73/243/4" וכן בחותמת העיריה מיום 5.3.09. בהוראת בית המשפט, המציאה העירייה את שני תיקי הרישוי לדיון. נוסח המכתב הכולל את הספרה 4 בלבד נמצא בתיק רישוי 04, והנוסח הכולל גם את הספרה 5 נמצא בתיק רישוי 05. בהמשך לכך, הוגשו תצהירים משלימים שערכו התובעת 2 ועו"ד שועה אודות עיונם בתיקי העירייה והמסמך השונה שמצאו, ותצהירים משלימים שערכו אלון וסגל שבהם פירטו את גרסאותיהם ביחס למסמך זה. לתצהירו צירף אלון עותק נוסף - שלישי - של מכתבו, הזהה לראשון (נספח 12 לתצהיר סגל) בכל, פרט לכך שמופיעה עליו חותמת נוספת של מחלקת הרישוי של העירייה, לפיה הוא "התקבל בתאריך 21.3.09". לאחר מכן, נחקרו המצהירים על תצהיריהם בניסיון לברר את נסיבות מסירתו של המכתב, כפי שיפורט בהמשך. המסמך נספח 12 לתצהיר סגל כונה "המסמך הראשון", המסמך שעליו שתי חותמות העירייה סומן ת/2, והמסמך בתוספת הספרה 5 והכיתוב בכתב ידו של אלון סומן ת/3. עד כאן הרקע העובדתי. טענות הצדדים 9. התובעים, כאמור, מבססים את תביעתם על הסכם ההבנות. לטענתם, הנתבעים מחויבים לו, והם מבקשים לאוכפו עליהם ולחייבם לקיימו בדרך מקובלת ובתום לב, היינו לפעול להצמדת החלקים מן הרכוש המשותף, שסומנו בהסכם ההבנות כשייכים לתובעים (באותיות ובצבע צהוב), לדירתם של התובעים בדרך של רישום במרשם המקרקעין. עוד טענו התובעים כי עקב הפרת הסכם ההבנות נגרמו להם אף נזקים כספיים, שטרם התגבשו באופן סופי, ועל כן ביקשו להתיר להם לפצל את סעדיהם. 10. בכתב הגנתם, דחו הנתבעים את טענותיהם של התובעים והעלו ערב רב של טענות, הן בהיבט של פרשנות הסכם ההבנות ותחולתו על הנתבעים, והן ביחס לליקויים שונים, לשיטתם, בבניה שביצעו התובעים. אשר להסכם ההבנות טענו הנתבעים, כי לא קיים קשר חוזי בינם ובין התובעים. לדבריהם, המדובר בחוזה אישי, שלשונו ספציפית ונוגעת אך לצדדים לו, קרי לתובעים ולנתבעים הפורמליים, והוא אינו כולל תניה המחילה אותו אף על חליפיהם. לפיכך, טענו הנתבעים, ההסכם אינו מחייב אותם ואכיפתו עליהם יהיה בה משום שימוש שלא בתום לב בזכות הנובעת מחוזה. על בסיס טענה זו ביקשו הנתבעים את סילוקה של התביעה על הסף מן הטעם של היעדר עילה. לחילופין טענו הנתבעים, כי גם אם ייקבע שיש לאכוף עליהם את הסכם ההבנות, הרי שזה מחייבם שלא להתנגד לשינויים פנימיים בדירתם של התובעים, אך אינו אוסר עליהם להתנגד לשינויים חיצוניים בה כפי שעשו, וכן כי התובעים הם שהפרו את הסכם ההבנות בצורה יסודית וחמורה בבצעם בניה בלתי חוקית. לתמיכת טענתם האחרונה, תקפו הנתבעים את היתר הבניה שניתן לתובעים על בסיס טענות שונות ביחס לסמכותה של ועדת המשנה ותקינות ההליך שקיימה לצורך מתן ההיתר, וכן על בסיס פסק הדין בעתירה. נטען, כי היתר הבניה בטל ומבוטל, וכי אפילו היה תקף, הרי שהתובעים לא עמדו בתנאים שקבעה ועדת המשנה, המפורטים בו. לטענת הנתבעים, הבניה שביצעו התובעים לוקה בפגמים רבים, ובראשם בניית יחידת דיור נפרדת ועצמאית במפלס התחתון של דירתם, המהווה שינוי חיצוני, שלא כדין, בניגוד לתב"ע 8089, לפסק הדין בעתירה ולתנאי היתר הבניה. על בסיס טענותיהם שפורטו לעיל בדבר הפרתו של הסכם ההבנות על ידי התובעים ובדבר בניה בלתי חוקית שביצעו, הגישו הנתבעים, כאמור, אף תביעה שכנגד. בתביעתם טוענים הנתבעים (התובעים שכנגד), כי הבניה שביצעו התובעים (הנתבעים שכנגד) גורמת להם אי נוחות ונזק (בעיקר בכך שמדרגות שבנו התובעים בצד מזרח מונעות מהם את האפשרות להקים מעלית לדירתם); משנה את אופיו, צורתו ומראהו של הבנין; ומקטינה את שטח הרכוש המשותף ואת אחוזי הבניה המשותפים השייכים לכלל דיירי הבנין, דבר הפוגע בזכויותיהם הקנייניות. לפיכך, עותרים הנתבעים להורות לתובעים להרוס את שבנו ולהשיב את המצב לקדמותו, או לחילופין לפצותם עבור ירידת ערך דירתם בשיעור של 20% משווייה (בשל מניעת האפשרות להקים מעלית). כן הם מבקשים לפצותם עבור שכירת שירותי ייצוג משפטי בועדה המקומית לתכנון ולבניה ובהליכים משפטיים (9,800 ש"ח); הוצאות בניה שהוציאו בשל הצורך להרחיב את המדרגות לדירתם ולכסות את הבניה שהתובעים בנו מעבר למדרגות (5,000 ₪); התקנת סורגי ברזל להגנה מפני פריצה לדירתם דרך החלון ביתר קלות באמצעות טיפוס על פרגולה שבנו התובעים (6,600 ₪); ועוגמת נפש ושלילת הנאה מהרכוש המשותף (10,000 ₪) - סך הכל 31,400 ₪. בהמשך, לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית בתיק, ביקשו הנתבעים לתקן את תביעתם ולהגדיל את סכומה בסך נוסף של 7,430 ₪ (היינו, להעמידה על סכום כולל של 38,830 ₪) עבור שכירת שירותי עו"ד לצורך הכנת ההתנגדות, שחשבון שכר טרחתו נמסר לנתבעים ושולם על ידם, לטענתם, רק לאחר הגשת התביעה דנן. עוד בהמשך עתרו הנתבעים אף לקבלת היתר לפיצול סעדיהם לשם כימות הסעד החלופי שלו עתרו - פיצוי עבור ירידת ערך דירתם בשיעור של 20% משווייה, וזאת על מנת שלא להאריך ולסרבל את הדיון בתביעה בהבאת חוות דעת שמאי ביחס לשווי דירתם. 11. התובעים התגוננו מפני התביעה שכנגד. בכתב הגנתם, ביקשו התובעים לדחות את התביעה שכנגד על הסף מן הטעם של היעדר עילה, על בסיס שתי טענות מרכזיות: האחת - שכאשר רכשו הנתבעים את דירתם, הושלמה הרחבת דירתם של התובעים זה כבר, והנתבעים הצהירו בכתב אודות ידיעתם על הסכם ההבנות והבנתם אותו ואף חתמו על התשריט שצורף לו בהתאם להחלטה מיום 31.8.09 בבש"א 9050/09. התובעים טענו, כי היה על הנתבעים להודיע להם על התנגדותם להסכם ההבנות ועל כוונתם להתנגד לבקשתם של התובעים לקבלת היתר בניה לקראת חתימת הסכם המכר, שכן לא ייתכן שלאחר הליך משפטי ארוך ומייגע שניהלו התובעים מול הנתבעים הפורמליים, יתכחשו הנתבעים להסכם ההבנות שאליו הגיעו ויגררו אותם שוב, בחוסר תום לב מוחלט, לקלחת משפטית שאותה ביקשו לסיים בהסכם; השניה - כי התביעה שכנגד זהה במהותה ובתוכנה, פרט לסעד המבוקש בה, לעתירה, ומשבחרו הצדדים להסדיר את כל המחלוקות שהתגלעו ביניהם ביחס להרחבת דירתם של התובעים ולתוספת הבניה שביצעו בהסכם ההבנות, אין מקום לשוב ולדון באותן הטענות מחדש. למען הזהירות, התייחסו התובעים לטענות הנתבעים ודחו אותן אף לגופן. לדברי התובעים, הבניה שביצעו אינה בגדר יחידת דיור נפרדת, וכולה חוסה תחת היתר בניה 05, שניתן להם כדין, לאחר שהתנגדותם של הנתבעים - שהתבססה אף היא על אותן טענות ביחס לבניה שביצעו התובעים - נדחתה בהחלטת ועדת המשנה מיום 23.11.09, החלטה שלא ניתן להשיג עליה בדרך של תביעה שכנגד. התובעים כפרו בזכאותם של הנתבעים לפיצוי בגין הנזקים שפירטו, וטענו כי נזקים אלה אף לא הוכחו. עוד נטען, כי הנתבעים עצמם התקינו מזגנים גדולים המכערים את חזית הבנין וחורגים מהסכם ההבנות, וכן עושים שימוש בשטח משותף המשמש אותם כחניה פרטית סגורה. לטענת התובעים, לא רק שלא הסבו לנתבעים כל עוגמת נפש, אלא שהאחרונים הם שגרמו וגורמים להם עוגמת נפש רבה ונזקים כבדים. לבסוף טענו התובעים, כי ייצוגם של הנתבעים ושל הנתבעים הפורמליים על ידי בא כוחם, עו"ד אריה תוסיה כהן, נגוע בניגוד עניינים תוך הפרת כללי האתיקה של עורכי הדין, שכן ייצג בעבר את הנתבעים הפורמליים בעתירה ובעריכת הסכם ההבנות. 12. ככל שהתקדם בירורה של התביעה, התחדדה המחלוקת בין הצדדים ולבסוף התמקדה בענין מרכזי אחד, והוא מדרגות פנימיות, תת-קרקעיות, שבנו התובעים בקומה התחתונה של דירתם, המחברות בינה ובין הקומה העליונה (הדירה בת שתי קומות) (להלן: מדרגות המריבה). בעוד בתכנית שהגישו התובעים בתיק רישוי 04 סומנו מדרגות אלה בצד צפון (במרכז הקומה התחתונה של הדירה), בתכנית שהגישו בתיק רישוי 05 בוטלו המדרגות בצד צפון והועברו לצד מזרח (ראו נ/1 - צילום צבעוני של התשריט הרלוונטי שבו סימן ב"כ הנתבעים את המדרגות המתוכננות המקוריות באות א', ואת המדרגות החדשות שנבנו בצד מזרח באות ב'). בפועל, מגיעות המדרגות - מתחת לפני הקרקע - עד לשטח המסומן בכחול על גבי התשריט שצורף להסכם ההבנות, היינו השטח השייך על פי המוסכם לנתבעים, ונכנסות אליו כדי מטר אחד לערך. בשל כך, נמנעת מהנתבעים האפשרות להקים במקום זה מעלית לדירתם, שכן זו מצריכה חפירת פיר תת קרקעי במקום שבו בנויות המדרגות. לטענת הנתבעים, בבניית המדרגות מתחת לפני השטח הכחול הפרו התובעים את הסכם ההבנות. אשר לכך, בסיכומיהם, ביצעו הנתבעים תפנית חדה מקו הטיעון שבו נקטו בכתב הגנתם (ובתצהיר העדות הראשית שערך סגל, כפי שיפורט בהמשך), וטענו כי "אנו לא רק שלא כופרים בהסכם הפשרה שאליו הגיעו אלון ודנינו [הסכם ההבנות], אלא אנו מאמצים אותו כחלק מההסכם" ועומדים על אכיפתו כלפי התובעים, כך שהאחרונים יחויבו להרוס את המדרגות שבנו מתחת לשטח הכחול ולהשיב את המצב לקדמותו (בעמ' 76, שורות 5-4). בהקשר זה, הפנו התובעים לסעיף 11 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, הקובע כי "הבעלות בשטח של קרקע מתפשטת בכל העומק שמתחת לשטח הקרקע...". התובעים אינם חולקים על כך שהמדרגות שבנו חורגות אל מתחת לפני השטח הכחול, אלא שלטענתם בניה זו הושלמה זה כבר והיתה קיימת בזמן חתימת הסכם ההבנות, כך שהן הנתבעים הפורמליים והן הנתבעים ידעו עליהן והסכימו לכך, והדבר עולה בבירור מכלל העדויות והראיות. לדבריהם, מדרגות המריבה היוו אחד העניינים המרכזיים שבעטיים הגישו הנתבעים הפורמליים את העתירה בטענה שמדרגות אלה, כפי שבנו אותן התובעים בפועל, אינן תואמות את התכנית בתיק רישוי 04, שבה הן מסומנות בצד צפון. בעקבות העתירה, הגישו התובעים את הבקשה בתיק רישוי 05 התואמת את הבניה שביצעו בפועל ונועדה להכשירה. הסכם ההבנות בא לשמר מצב זה ונועד לסיים את כל המחלוקות בין הצדדים, שהועלו במסגרת העתירה, שאם לא כן הרי שאין להסכם זה כל משמעות. נטען, כי לו טענת הנתבעים נכונה, הרי שבאופן דומה, גם המדרגות החיצוניות המובילות לדירתם של הנתבעים נמצאות בשטח הרום שמעל שטחם של התובעים, המסומן בתשריט בצהוב, ולכן על הנתבעים להרסן. ואולם, הסכם ההבנות נותן לכך מענה. התובעים מוסיפים וטוענים, כי העובדה שהתשריט שצורף להסכם ההבנות לקוח מהתכנית המקורית בתיק רישוי 04, שאינו תואם את המצב העובדתי בשטח, אינה מצביעה על הסכמה בדבר בניית המדרגות לפי התכנון המקורי. התשריט שימש למיפוי חלוקת השטחים בלבד, ולצורך כך ניתן היה באותה מידה לעשות שימוש בכל שרטוט אחר של החצר. כל שינוי אחר, ובכלל זה המדרגות, ראו הצדדים כשינוי פנימי והתחייבו בהסכם שלא להתנגד לו. נטען, כי גם לשיטת מחלקת הרישוי בעיריה מהוות המדרגות חלק פנימי של הדירה, כפי שעולה מפרסום העיריה אודות הבקשה, לפיו המדובר ב"הזזת גרם מדרגות פנימיות מקשרות מין [צ"ל בין] המפלסים ובנייתם מחוץ לקוי הבניין במפלס 2.80- אך בתחום קווי הבניין בקומת הקרקע" (נספח ד'3 לתצהירי התובעים) (ההדגשות הוספו). אותה עת, כאמור, היו כבר המדרגות קיימות, ולו הסכימו הצדדים על הריסתן הרי שהדבר היה נכתב בהסכם ההבנות במפורש. ב"כ התובעים הוסיף והצביע על סתירות ותהיות שמעלה גרסתם של אלון ושל סגל בקשר עם מכתבו של אלון לעירייה מיום 25.2.09 בדבר הסרת התנגדותו לתוספת הבניה של התובעים בכפוף להסכם ההבנות, שנמצאו לו שלוש גרסאות ("המסמך הראשון", ת/2 ו- ת/3). עוד ציין כי תלונתם של הנתבעים לפיה מדרגות המריבה מונעות מהם את האפשרות להקים מעלית הועלתה לראשונה במסגרת תביעה זו ולצרכי ההליכים דנן, ולא נכללה בטעמי ההתנגדות שהגישו לעירייה. הנתבעים התייחסו לטענותיהם של התובעים כפי שפורט. לשיטתם, בתשריט שצורף להסכם ההבנות, הלקוח מהתכנית שהגישו התובעים בתיק רישוי 04, מסומנות המדרגות בצד צפון, במיקומן המתוכנן המקורי, וזוהי ההסכמה המחייבת את הצדדים. התשריט שצורף להסכם משקף את ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים באופן ברור, ויש לקבלו כפשוטו ללא כל פרשנות. לו הסכימו הצדדים על מיקומן של המדרגות כפי שנבנו בפועל, יכלו לצרף להסכם תשריט מן התכנית שהגישו התובעים בתיק רישוי 05, אך הם לא עשו כן. מדרגות המריבה מסיגות את גבול השטח הכחול, השייך לנתבעים, והדבר עולה גם מהפרסום הנ"ל אודות הגשת הבקשה, לפיו בנייתן של המדרגות היא "... מחוץ לקוי הבניין במפלס 2.80- [היינו, מפלס הקומה התחתונה של דירתם של התובעים] ...". שינויים פנימיים, שהצדדים התחייבו שלא להתנגד להם, הם רק שינויים בתחומי השטח הלבן בתשריט, שאינו צבוע, היינו בתחום קווי הבנין, ו"לא כל מה שמצרפים לדירה כחלק פנימי הופך להיות חלק פנימי אם לא היה חלק פנימי קודם לכן" (בעמ' 78, שורות 4-3). באופן דומה, גם פסק הדין בעתירה - לפיו היתר בניה 04 בטל - אינו טעון כל פרשנות. פסק הדין בלבד, המבטל את היתר בניה 04, הוא החשוב, ואין כל משמעות לפרטי ההליך ולטענות שהועלו בו. אשר לטענות בקשר עם מכתבו של אלון לעירייה מיום 25.2.09, השיב ב"כ הנתבעים כי יש בהן משום "מהומה רבה על לא דבר", וכי כל פעולותיו של אלון בהקשר זה היו כשרות ותמימות. ב"כ הנתבעים סיכם, כי "הפעולות שביצעו התובעים היו בלתי חוקיות תוך הפרת פסק הדין שביטל את ההיתר [היתר בניה 04], וקבלת היתר [היתר בניה 05] בניגוד להסכם שבין אלון לדנינו שאומץ על ידי סגל... עשו למשפחת אלון/סגל 'תרגיל' בכך שסימו את עיניהם, הציגו מפה שונה והיום מנסים לתת לה פירוש שאינו במינו" (בעמ' 82, שורות ). עד כאן טענות הצדדים. הראיות והעדויות 13. התובעים ערכו תצהירים לתמיכת טענותיהם בתביעה ובתביעה שכנגד. בתצהיריהם חזרו התובעים והדגישו, כי כל הבניה בדירתם, ובכלל זה מדרגות המריבה, הושלמה עוד לפני חתימת הסכם ההבנות, וכי הבקשה בתיק רישוי 05, שהגישו כבר ביום 27.11.08 כזכור, נועדה לקבלת היתר התואם את הבניה שבוצעה בפועל ומכשיר את "המצב בשטח" (סעיף 7 לתצהירי התובעים). עוד פירטו התובעים, כי לפני כעשור הגיעו ארבעת דיירי הבנין להסכמה בדבר הרחבת דירותיהם באופן שדיירי קומת הקרקע יהיו רשאים לבנות מתחת לדירתם הקיימת והדיירים בקומה השניה יוכלו לבנות קומה נוספת מעל דירתם, ובדבר הצמדת חלקים מן הרכוש המשותף לכל אחת מהדירות בדרך של רישום במרשם המקרקעין. תב"ע 8089 הנ"ל, שבשנת 2002 הגישו הנתבעים הפורמליים בקשה לאישורה, משקפת הסכמה זו, על בסיסה הגישו התובעים את הבקשה בתיק רישוי 04 והרחיבו את דירתם, ועל יסודה גם נתנו שני הדיירים הנוספים בבנין את הסכמתם לחלוקת השטחים ולרישומה במרשם המקרקעין בהתאם להסכם ההבנות. חלוקה זהה, לדברי התובעים, קיימת ברוב הבתים ברחוב אנילביץ' שבו מצוי הבנין. 14. סגל ואלון ערכו אף הם תצהירים לתמיכה בטענותיהם. עוד ערך לנתבעים תצהיר רונן אלדר, המתווך שהציע לנתבעים את הדירה שרכשו. סגל חזר בתצהירו על השתלשלות העניינים הכרונולוגית כפי שתוארה בכתבי טענותיהם של הנתבעים. לדבריו, כאשר ראו את הדירה לראשונה, ביחד עם המתווך אלדר, בחודש דצמבר 2008, היתה דירתם של התובעים בשלבי סיום של הבניה, "כאשר לצד המדרגות החיצוניות היו בחצר בצד מזרח חומרי בנייה, בדרום מזרח משטח בטון לחניה ובדרום שטח אדמה לא מעובד שעליו צמחיה" (סעיף 2 לתצהירו). סגל שאל את אלון, "שהוא מנהל חברת בניה גדולה" (אלון הבהיר בעדותו כי הוא הנדסאי בנין ועוסק בניהול פרויקטים לבניה - בעמ' 27, שורות 5-3), אשר לאפשרות לבנות מעלית לדירה, וזה השיבו "כי ניתן לקבל בקלות רישיון למעלית והראה לנו את המיקום שהוא תכנן לבנותה - בפינה הדרומית מזרחית של הבניין" (שם). לפי התצהיר, לקראת רכישת הדירה, בדקו הנתבעים, באמצעות עו"ד אילנית ווייל, את מצבה המשפטי של הדירה, ווידאו כי לא היתה כל הצמדה מהשטח המשותף של הבנין למי מהדיירים וכי לא נרשמה כל הערת אזהרה בדבר היתר בניה שניתן למי מהם. בחודש פברואר 2009, לקראת החתימה על הסכם המכר, ביקרו שוב הנתבעים בדירה ביחד עם אלדר ונוכחו "שלא חל שום שינוי לא בה ולא ברכוש המשותף (לפחות לא ראינו בנייה של יחידת הדיור, ולא את הוצאת המדרגות מחוץ לחצר מתחת למדרגות של דירתנו)" (סעיף 18 לתצהיר). בהמשך לכך, חתמו הנתבעים והנתבעים הפורמליים על הסכם המכר. סגל ציין, כי בנספח א'1 להסכם המכר, "שהוא תכנית הדירה שאושרה", אין זכר למדרגות המריבה. אף במועד זה, לפי האמור בתצהיר, לא היו יחידת הדיור והמדרגות הנ"ל קיימות. בחודש מאי 2009 הגיעו הנתבעים לדירה פעם נוספת לסכם עם אלון את פרטיהם של שיפוצים שהתחייב לבצע בדירה שרכשו. בביקור זה גילו לראשונה, להפתעתם הרבה, בין היתר, כי התובעים הקימו יחידת דיור נוספת בקומת המסד מצד דרום, הרסו את המדרגות החיצוניות לדירתם של הנתבעים ובנו את מדרגות המריבה באופן המונע את הקמת המעלית כפי שתכננו. בנייה זו, לדברי סגל, הושלמה "בתקופה לא ידועה בין החתימה על הסכם המכר לבין חודש מאי 2009" (סעיף 24 לתצהירו), ואילו ידע עליה קודם לכן לא היו הוא ורעייתו רוכשים את דירתם מהנתבעים הפורמליים. אשר להסכם ההבנות עמד סגל על כך כי הוא ורעייתו אינם מחויבים לו, אם כי בהתאם להסכם הנוסף שחתמו עם הנתבעים הפורמליים, מעולם לא פעלו לעכב את התובעים מלבצעו. מכל מקום, הדגיש סגל, כי בהסכם ההבנות לא קיימות יחידת הדיור ומדרגות המריבה, והוא אינו קובע כל הוראה המונעת מהנתבעים להתנגד לשינויים חיצוניים לדירתם של התובעים. סגל תקף את היתר בניה 05 שקיבלו התובעים על בסיס טענות שונות בדבר תקינות ההליך שקיימה הועדה ומילוי התנאים שפורטו בהיתר על ידי התובעים. לדבריו, הועדה אישרה את בקשתם של התובעים בתיק רישוי 05 בהסתמך על כך שהיא תואמת את הסכם ההבנות, אך אין הדבר כך, שכן הסכם ההבנות כאמור אינו כולל את הקמתה של יחידת הדיור הנוספת ואת בנייתן של מדרגות המריבה. עוד הלין סגל, כי היתר בניה נוסף שניתן לתובעים ביום 24.10.10 ל"בניית תוספת ליח"ד אחת בקומת מסד ושינויים בקומת קרקע ובפתוח השטח" (נספח ד'2 לתצהירי התובעים) סותר את החלטת ועדת המשנה מיום 23.11.09, שהתנתה את היתר בניה 05 ב"רישום הערת אזהרה שלא תותר תוספת יח"ד", תוספת בלתי חוקית המנוגדת לתב"ע. סגל פירט את הנזקים שנגרמו לנתבעים לפי טענתם והצהיר, בין היתר, כי לאחר שהתובעים הרסו את המדרגות לדירתם, נאלצו לבנות אותן מחדש בעלות כוללת של 5,800 ₪. סגל סיכם, כי אם לא יוכלו לבנות מעלית כאשר יזדקקו לה עם חלוף השנים, ייתכן שייאלצו לעזוב את הדירה. 15. אלדר הצהיר אף הוא, כי כאשר הראה לנתבעים את דירתם לראשונה, בחודש דצמבר 2008, היתה דירתם של התובעים בשלבי סיום של שיפוצה, וכי בחצר ליד המדרגות החיצוניות היו פזורים חומרי בניה, בדרום מזרח היה משטח בטון לחניה ומדרום היה שטח אדמה עם צמחיה, לא מעובד. בחודש פברואר 2009 ביקר שוב בדירה עם הנתבעים ולא חל בה וברכוש המשותף כל שינוי. לבסוף סיפר, שבמועד מאוחר יותר שאינו זכור לו נפגש בדירה עם הנתבעים וראה "כי התובעים בנו מבנה בגובה של כמטר וחצי שבו חלון במקום שבו היה שטח האדמה ממערב לחניה" (סעיף 4 לתצהירו). 16. אלון סיפר בתצהירו, כי כאשר ראו הנתבעים את הדירה לראשונה בחודש דצמבר 2008 הביעו את רצונם לבנות לה מעלית, וכי השיבם שניתן לקבל בקלות רישיון למעלית והראה להם היכן ניתן לבנותה - בפינה הדרומית מזרחית של הבנין. הוא הדגיש, כי כפי שניתן להיווכח מהסכם ההבנות, הוא ורעייתו מעולם לא הסכימו לבניית יחידת דיור נוספת על ידי התובעים ולבניית מדרגות לדירתם בשטח הרכוש המשותף. לבסוף הצהיר, כי רק בבקרו עם הנתבעים בדירה בחודש מאי 2009 בקשר עם השיפוצים שהתחייב לבצע עבורם גילו ש"התובעים בנו את יחידת הדיור והמדרגות בשטח המשותף באופן המונע מפרץ ולילי להקים את המעלית שתכננו ובניגוד גמור לצו המניעה, לפסק הדין בעתירה ולמסמך ההבנות" (סעיף 11 לתצהירו). 17. כזכור, לאחר סיום שלב ההוכחות הגישו הצדדים תצהירים משלימים בהתייחס למכתבו של אלון לעירייה מיום 25.2.09 בדבר הסרת התנגדותו לתוספת הבניה של התובעים בכפוף להסכם ההבנות, שנמצאו לו שלוש גרסאות. עו"ד שועה סיפר, כי ביום 8.5.12 ביקרו הוא והתובעת 2 בארכיב העירייה, שם עיינו בתיקי רישוי 04 ו- 05 במשך למעלה משעתיים ובדקו אותם בדיקה קפדנית. בבדיקתם מצאו בתיק רישוי 05 את ת/3, ואילו בתיק רישוי 04 לא נמצא כל מכתב של אלון, באיזו מגרסאותיו. עו"ד שועה הביע פליאה כיצד, אם כן, בדיון שהתקיים ביום 5.6.12 ושאליו המציאה העירייה את שני תיקי הרישוי, מצא ב"כ הנתבעים בתיק רישוי 04 את ת/2 "באורח פלא, ומבלי כל מאמץ" (סעיף 4 לתצהירו). התובעת 2 חזרה בתצהירה אף היא על הדברים שסיפר עו"ד שועה אודות הביקור בארכיב העיריה והפנתה גם לאמור בתצהירה שצורף לבקשה להגשת ראיה נוספת שהגישו התובעים לאחר שגילו בתיק רישוי 05 את ת/3, שם סיפרה שלמיטב זיכרונה במכתב שהמציא אלון לעירייה לא צוין כלל מספר תיק הרישוי והוא הוגש לתיק רישוי 05 (ראו גם עדותה בעמ' 55, שורות 29-24). בתצהירה המשלים הוסיפה, כי אלון התרברב בפניה בזמן ההליכים בעתירה בדבר קשרים שיש לו בעיריית ירושלים, וכי בזמן ביקורה בארכיב היו שני תיקי הרישוי מאוגדים יחדיו והביעה פליאה על כך שהתיקים לא הומצאו לבית המשפט ביחד, אלא ראשית הומצא תיק 05 (לדיון ביום 28.5.12) ואילו תיק 04 הומצא לדיון הנדחה שקבע בית המשפט לאחר מכן (ביום 5.6.12). בעדותה בבית המשפט הדגישה התובעת 2, כי הסרת התנגדותו של אלון התייחסה לתכנית בתיק רישוי 05, שכן "אנו הרי פתחנו את תיק 05 לפני ההסכמות האלה. ומידיעה וסיכום בינינו, מכתב הסרת ההתנגדות שלו היה על תיק 05. מכיוון שאת החלק של התיק של 04 כבר סיימנו לבנות והיה לנו היתר לגבי זה. ולגבי ה- 05 הייתי צריכה את ההסכמה שלו שהוא לא מתנגד" (בעמ' 57, שורות 20-17). 18. סגל טען בתצהירו המשלים, כי תצהיריהם המשלימים של התובעים "הם פרק במסכת המעשים הבלתי חוקיים של התובעים עם רשויות עיריית ירושלים, כשעתה הם מעלילים עלי מעשים פליליים כדי לפסול את עדותי" (סעיף 2 לתצהירו). לדבריו, "לאור הקשרים המיוחדים בין התובעים לעירייה", לא ראה טעם לעיין בתיקי הרישוי, שהתובעים עושים בהם כבשלהם, ולכן מעולם לא עיין בהם ולא צירף להם כל מסמך (סעיף 3 לתצהירו). את "המסמך הראשון" קיבל מאלון. את תיק רישוי 05 ראה לראשונה בבית המשפט, ואת תיק רישוי 04 לא ראה מעולם שכן לא היה נוכח בדיון שבו הומצא. בהמשך פירט סגל אודות אותם קשרים מיוחדים הקיימים לטענתו בין התובעים לבין העירייה. סגל טען כי זיוף מכתבו של אלון והוספת הספרה 5 למספר תיק הרישוי הרשום על המכתב בכתב יד נעשה על ידי התובעים במטרה לקבל את היתר בניה 05. אלון, החתום על המכתב המדובר לעירייה, פירט - לראשונה - את גרסתו ביחס למכתב זה בתצהירו המשלים. לדבריו, ביום 5.3.09 הגיע לעירייה עם שני עותקים של המכתב, שלא היה כתוב עליהם מספר תיק הרישוי. הוא אינו זוכר מי הוסיף על גבי שני העותקים את מספרו של תיק רישוי 04 - הוא או הפקידה בעירייה (אם כי בעדותו בבית המשפט אמר לגבי "המסמך הראשון" כי "קרוב לוודאי מאוד שזה כתב ידי" - בעמ' 59, שורה 1, ולגבי ת/3 כי אין זה כתב ידו - בעמ' 61, שורות 23-17), הפקידה הטביעה על שני העותקים חותמת "התקבל", עותק אחד תייקה בתיק רישוי 04 ואת העותק השני השיבה לאלון. במועד מאוחר יותר כלשהו, פנה אליו מישהו מהעירייה, שאינו זוכר את זהותו, ואמר לו שאישר גם את התכנית בתיק רישוי 05. לדברי אלון, הוא נדהם מהטענה ולשאלתו הפנו אותו לגב' רוחמה מאגף ההיתרים (שלא הובאה עדותה). ביום 21.3.09 ניגש לרוחמה עם העותק שנותר בידו. רוחמה הציגה בפניו את עותק המכתב שנותר בעירייה שנוספו בו לוכסן והספרה 5 בסופו של מספר תיק הרישוי, וזאת בכתב יד שונה מזה שנכתב בו מספר תיק הרישוי. אלון התקומם, טען שמעולם לא נתן את הסכמתו לתכנית בתיק רישוי 05 שכלל לא ידע על קיומו והוסיף מיד בכתב ידו על העותק מתיק העירייה שהציגה לו רוחמה את הדברים המופיעים על גבי ת/3, לפיהם מישהו אחר הוסיף את הספרה 5 כאמור והוא אישר את התכנית בתיק רישוי 04 בלבד. לבקשתו, הוטבעה חותמת "התקבל" נוספת, מתאריך 21.3.09, על גבי עותק המכתב שהיה בידו, וזהו מסמך ת/2, שלדברי עו"ד תוסיה כהן נמצא צילום שלו בתיק רישוי 04, כשרק החותמת מיום 21.3.09 מקורית בצבע. אלון הצהיר, כי מעולם לא נתן הסכמתו לתכנית בתיק רישוי 05, שנודע לו עליה רק בחודש יוני 2009 בהודעה הנ"ל שקיבל מהעירייה. עוד לדבריו, עיין מספר פעמים בתיק רישוי 04 בתקופת התנהלותה של העתירה, אך מאז חתימת הסכם ההבנות לא עיין בתיק פעם נוספת. בתיק רישוי 05 לא עיין מעולם. לסיום, הכחיש אלון את טענותיה של התובעת 2 כי אמר לה שיש לו קשרים בעירייה, טען כי היא משקרת במצח נחושה כפי שנהגה גם בעבר והפנה אצבע מאשימה כלפי התובעים בחשד לזיוף מכתבו לעירייה. עד כאן סקירת התצהירים מטעם הצדדים. נעבור עתה לבחינת טענותיהם של הצדדים ולהכרעה בהן. דיון והכרעה 19. לאחר שנתתי דעתי לטענותיהם ההדדיות של הצדדים ובחנתי את כלל הראיות והעדויות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה. שוכנעתי כי בעת חתימת הסכם ההבנות היו מדרגות המריבה קיימות, וכי אותה עת ידעו הן הנתבעים הפורמליים והן הנתבעים על קיומן. הסכם ההבנות, שהנתבעים מחויבים לו, בא לשמר את המצב הקיים, ובכלל זה משקף את הסכמתם של הנתבעים הפורמליים לבנייתן של מדרגות המריבה בצד מזרח, כפי שנבנו. מכאן, שהתובעים זכאים לאכיפת הסכם ההבנות כלפי הנתבעים ועל האחרונים לפעול ככל הנדרש מהם לרישומן במרשם המקרקעין של ההצמדות של חלקים מהרכוש המשותף לדירתם של התובעים בהתאם לקבוע בהסכם זה. להלן אבאר קביעותיי. 20. כפי שפורט בהרחבה לעיל, סלע המחלוקת בין הצדדים מתמקד בבנייתן של מדרגות המריבה, המגיעות כדי מטר לערך מתחת לשטח הכחול, השייך על פי הסכם ההבנות לנתבעים. שאלת המפתח להתרתה של מחלוקת זו נוגעת לידיעתם של הנתבעים הפורמליים על מיקומן של מדרגות המריבה בעת חתימת הסכם ההבנות, ולידיעתם של הנתבעים על כך בעת שרכשו את דירתם. אני סבורה, כי כלל הראיות והעדויות מצביעות בבירור על ידיעתם של הנתבעים הפורמליים ושל הנתבעים על מיקומן של המדרגות כאמור, כפי שאפרט להלן. כזכור, הליכים משפטיים בנוגע לבניה שביצעו התובעים להרחבת דירתם החלו עוד קודם לתביעה זו, בעתירה שהגישו הנתבעים הפורמליים. התובעים העידו, כי מדרגות המריבה הוקמו עוד לפני שהוגשה העתירה, ו"כשפרץ עוד לא בא לקנות" (התובע 1, בעמ' 17, שורות 5-4). התובעת 2 הסבירה, כי "המדרגות ב' [מדרגות המריבה] בוצעו אחרי שהיה לי ההיתר הראשון [היינו, אחרי 19.11.07, מועד קבלת היתר הבניה הראשון], ואז בעקבות עתירה מינהלית של יואב אלון ההיתר הותלה ואז הגשנו את הבקשה המתוקנת [כזכור, ביום 27.11.08] כאשר המדרגות כבר היו קיימות. בגלל המדרגות האלה ההיתר שלנו הותלה. ואז ביקשו מאיתנו להכין תוכנית חדשה מתוקנת והגשנו" (בעמ' 23, שורות 4-1) (ההדגשה הוספה). ואכן, מן העתירה (נספח ג'1 לתצהירי התובעים) ומבקשות למתן צווי ביניים שליוו אותה עולה כי מדרגות המריבה היו ענין מרכזי שבמחלוקת כבר באותה עת. כך למשל, לבקשה למתן צו ביניים שהגישו ביום 7.9.08 עם העתירה (נספח ג'2 לתצהירי התובעים), צירפו הנתבעים הפורמליים "תמונות של חפירת המדרגות ופתיחת הכניסה החדשה בקומת המסד בניגוד לתוכנית", שעליהן נכתב בין היתר כי "מתחת למדרגות של משפחת אלון מתכוון דנינו לבנות מדרגות לקומת המסד ..." (נספח כ"א לאותה בקשה). בתצהיר שערך אלון לתמיכה בבקשה נוספת למתן צו ביניים שהגישו הנתבעים הפורמליים ביום 18.11.08 (ת/1), כתב כי התובעים ממשיכים לבצע בניה בלתי חוקית, ובכלל זה "בנו את מדרגות הכניסה מתחת למדרגות של משפחת אלון [הכוונה למדרגות החיצוניות, מצד מזרח, המובילות לדירה העליונה]", וצירף תמונות להוכחת דבריו (נספח ג' לאותה בקשה). יתר על כן, בעדותו לפניי הבהיר זאת אלון באופן חד משמעי. לדבריו, "בשביל מה הלכנו לבית המשפט? כי התנגדתי למדרגות האלה. ברור לחלוטין" (בעמ' 31, שורה 22), ובהמשך: "הלכנו לבית המשפט כי הוא שינה את המקום [של המדרגות] א' והלך למקום ב'..." (שם, שורות 26-25). כזכור, בהסכם המכר הצהירו הנתבעים כי הם מצויים בפרטי ההליכים המשפטיים שהתנהלו בקשר עם דירתם, ובמיוחד בפרטיה של העתירה (ראו גם עדותו של סגל, בעמ' 35, שורה 5). עוד הצהירו, כי ערכו בדיקה קפדנית אודות הבנין בכלל ודירתם בפרט ברשויות התכנון, בפנקס הבתים המשותפים ובאגף הרישוי בעיריית ירושלים. זאת, שעה שכבר היתה קיימת התכנית בתיק רישוי 05, וניתן היה לדעת על קיומה מבדיקה באגף הרישוי בעירייה. 21. זאת ועוד, בתמונה שהגישו הנתבעים וסומנה נ/2 נראות מדרגות מתכת שהוצבו בסמוך למדרגות העולות לדירה העליונה כמדרגות זמניות עד לסיום עבודות החפירה ובניית מדרגות המריבה (ראו עדותו של התובע 1 בעמ' 20, שורות 15-12; עדותה של התובעת 2 בעמ' 25, שורות 15-3). סגל העיד שהוא והנתבעת 1 עשו שימוש במדרגות הזמניות "כאשר באנו בפעמים הראשונות עד חוזה הרכישה" (בעמ' 36, שורות 6-5). לכל אלה מצטרפת אף עדותו של סגל, לפיה בעת חתימת הסכם המכר ידע על קיומן של המדרגות, אך ציפה שהתובעים יקיימו את פסק הדין שניתן בעתירה ויהרסו אותן (בעמ' 41, שורות 10-9; בעמ' 35, שורות 19-18). 22. בתצהיריהם ולאחר מכן בעדויותיהם בבית המשפט, טענו תחילה סגל ואלון כי גילו לראשונה את מדרגות המריבה רק במאי 2009. ואולם, כאשר עומתו בחקירתם הנגדית עם הטענות שהועלו בעתירה ועם התמונות שצורפו במסגרתה כפי שפורט לעיל, תיקנו את תשובתם והודו שידעו על המדרגות בעת שנחתם הסכם ההבנות ולפני רכישת דירתם של הנתבעים, אך לטענתם אותה שעה המדרגות לא חרגו לתוך השטח הכחול (עדותו של אלון, בעמ' 27, שורה 28 - עמ' 30, שורה 4, ובעמ' 30, שורה 29 - עמ' 31, שורה 4; עדותו של סגל, בעמ' 37, שורות 7-3). קשה לקבוע ממצא מדויק בשאלה עד היכן הגיעו המדרגות (החורגות, כזכור, אל תוך השטח הכחול כדי מטר לערך בלבד) ומה היה מספרן המדויק בעת חתימת הסכם המכר. בתצהיריהם, טענו סגל ואלון באופן חד וברור כי אותה עת המדרגות לא היו קיימות, כי גילו אותן רק בחודש מאי 2009 וכי בנייתן הושלמה בזמן לא ידוע בין שני מועדים אלה. כפי שראינו, טענות אלה התבררו כבלתי נכונות. לא ניתן לקבל את ההסבר שנתנו סגל ואלון בעדויותיהם ליישוב הסתירה בין גרסתם זו לבין הראיות שפורטו לעיל המעידות על ידיעתם אודות המדרגות בעת חתימת הסכם ההבנות ובמועד חתימת הסכם המכר. הסבר זה היה, כי בתצהיריהם התכוונו לכך שרק בחודש מאי 2009 גילו כי מספר המדרגות השתנה, וקודם לכן הן לא חרגו לתוך השטח הכחול. אין מדובר בעדכון פרט קטן בגרסתם של סגל ואלון, אלא בשינוי מהותי שלה שאינו מוסיף לה אמינות. מכל מקום, אפילו היתה נכונה גרסתם החדשה של סגל ושל אלון, לפיה בעת חתימת הסכם ההבנות והסכם המכר אחריו ידעו על בנייתן של המדרגות במיקומן הנוכחי בצד מזרח, אך אז הן לא חרגו עדיין לתוך השטח הכחול, אין בכך כדי להצדיק את עמדתם. משידעו הנתבעים על המדרגות במיקומן הנוכחי בעת רכישת דירתם, ובפרט מקום שלטענתם אילו ידעו שלא יוכלו להקים במקום מעלית לא היו רוכשים את דירתם, בודאי שהיה בכך כדי לחייבם לוודא לפני הרכישה כי המדרגות אינן עתידות לחרוג לתוך השטח הכחול, שעה שחפצו ותכננו לנצל מיקום זה - בגבול שבינו ובין הקומה התחתונה של דירתם של התובעים - לצורך הקמת מעלית. בהקשר זה, הבירורים הראשוניים והשטחיים שערכו לגבי האפשרות להקים מעלית לדירה - עם אלון, עם עו"ד תוסיה כהן ועם חברת מעליות (בתצהירו של סגל ובעדותו בעמ' 34, שורות 19-13), ודאי שאינם מספקים, מה גם שלא באו לביטוי בכתב בהסכם המכר או בדרך אחרת. ניתן לצפות, באורח סביר, מרוכש דירה המתכנן לבצע עבודת בנייה כגון הקמת מעלית לבדוק בהקפדה לפני הרכישה את ההיתכנות הפיזית והמשפטית של תוכניתו. קל וחומר כאשר הדבר מהווה מבחינתו תנאי מרכזי לביצוע הרכישה. בענייננו, הימנעותם של הנתבעים מלבדוק לעומק, תרתי משמע, מה יהיה מיקומן והיקפן הסופי של מדרגות המריבה, במיוחד כאשר מדרגות אלה עמדו במרכז מחלוקות משפטיות קודמות, יש בה לכל הפחות משום עצימת עיניים. 23. כפי שפורט, העתירה הסתיימה בפסק דין בהסכמה, שכחודש לאחריו נחתם הסכם ההבנות. במצב דברים זה יש להסיק כי הסכם ההבנות אכן נועד, כטענת התובעים, להסדיר את כלל המחלוקות בין הצדדים ביחס לתוספת הבניה שביצעו התובעים להרחבת דירתם ולסיים את הסכסוך ביניהם. מאחר שכאמור אותה עת היו המדרגות בגדר עובדה קיימת, הרי שלו היה על התובעים להרסן היה דבר זה נכתב במפורש בהסכם ההבנות. בנסיבות אלה, טענתו של סגל כי הסתמך על פסק הדין בעתירה שביטל את היתר בניה 04 (במה שנוגע לקומה התחתונה, לפיתוח ולמדרגות לקומה השנייה) אין לה על מה שתסמוך, שכן הסכם ההבנות מאוחר לפסק הדין ובא בעקבותיו. בנוסף, אפילו היה בסיס להסתמכותו של סגל על פסק הדין בעתירה כפי שטען, הרי שפסק הדין ביטל את היתר בניה 04, שממילא לא התיר את בנייתן של המדרגות בצד מזרח (היינו, את המצב הקיים) אלא את בנייתן של המדרגות בצד צפון. טענתם של הנתבעים כי ציפו שמדרגות המריבה ייהרסו כהמשך טבעי לפסק הדין ולהסכם ההבנות היא בגדר היתממות. כאמור, המדובר בענין מרכזי שלו הוסכם עליו היה מוצא ביטוי מפורש בהסכם ההבנות. במצב דברים זה איני רואה גם לקבל את טענתם של הנתבעים - שעליה ביססו את עיקר הגנתם - בדבר הסתמכותם על המפה שצורפה להסכם ההבנות, הלקוחה מהתכנית בתיק רישוי 04, ושבה משורטטות המדרגות מצד צפון. אף בנקודה זו, השתכנעתי כי הצדק עם התובעים, וכי המפה נועדה רק לשם סימון ההסכמות בין הצדדים בדבר הצמדות השטחים הצהוב והכחול מהרכוש המשותף, ולא היה בה כדי לשקף הסכמה כזו או אחרת ביחס למדרגות הפנימיות בדירתם של התובעים (ראו עדותו של התובע 1 כאשר נשאל מדוע לא צורפה מפה הכוללת את המדרגות במיקומן הנוכחי, בעמ' 17, שורות 15-9: "הוצגו רק חלקים של השטחים. כי דיברנו רק מי לוקח פה ומי מקבל שם ... בגדול ההסכם שעשינו זה היה חלוקת השטחים בלי שום קשר..."). אני רואה לקבוע, כי הצדדים השתמשו במפה זו מטעמי נוחות, ובאותה מידה יכולים היו להשתמש לצורך כך בכל שרטוט אחר. כאמור, אין ספק שמפה זו לא שיקפה את מיקומן של המדרגות בפועל, ואם הסכימו הצדדים על שינויו, היינו על הריסתן של המדרגות ובנייתן במקום אחר, היה הדבר מוצא ביטוי מפורש בהסכם ההבנות, כפי שהסכמות נוספות, אף בעניינים פחות משמעותיים, דוגמת מיקומם של מזגנים, הוסדרו בו באופן ברור. בנסיבות אלה, העובדה שקצה מדרגות המריבה מצוי מתחת לשטח המסומן בכחול בהסכם ההבנות (היינו, השטח הצמוד לפי המוסכם לדירה העליונה) - כשלעצמה - אין בה כדי לשנות מן המסקנה כי הצדדים לא הסכימו על שינוי מיקומן של מדרגות המריבה. 24. עוד בהקשר זה יש לתת את הדעת, אשר לאמינות גרסתם של הנתבעים ולהסכמות שמשקף הסכם ההבנות, ל"זגזוג" שנקטו בעמדתם ביחס לתחולתו של הסכם זה עליהם. תחילה, כזכור, בהחלטה מיום 31.8.09 בבקשה למתן צו מניעה זמני שליוותה את הגשתה של תביעה זו נקבע, על סמך הצהרתו של בא כוח הנתבעים, כי הסכם ההבנות מחייב אף אותם. בכתב הגנתם, כשנה לאחר מכן (19.7.10), שבו הנתבעים וטענו בתוקף כי הסכם ההבנות אינו חל עליהם ועל יסוד טענה זו עתרו לסילוקה של התביעה על הסף מן הטעם של היעדר עילה. בסופו של דבר, בסיכומיהם, חזרו בהם הנתבעים פעם נוספת וטענו כי הם מאמצים את הסכם ההבנות, אך התובעים הם שהפרו אותו והסעד שהם מבקשים בתביעתם מנוגד לו. גם בחוסר עקביות זה יש כדי לערער את גרסתם של הנתבעים באשר לידיעתם אודות מיקומן של מדרגות המריבה בצד מזרח ואת טענותיהם באשר להסכמות שמשקף הסכם ההבנות. שכן, אם לטענתם של הנתבעים משקף הסכם ההבנות, בין היתר, הסכמה על מיקומן של המדרגות בצד צפון בהתאם למופיע במפה הלקוחה מהתכנית בתיק רישוי 04, ובעת שרכשו את דירתם מדרגות המריבה לא היו קיימות או לכל הפחות לא חרגו אותה עת לתוך השטח הכחול, מדוע לכתחילה התכחשו להסכם ההבנות וטענו כי אינו מחייב אותם? הדעת נותנת כי לו אכן סברו הנתבעים שלפי הסכם ההבנות, מקומן של המדרגות בצד צפון והתובעים מחויבים להרוס את המדרגות שבנו בצד מזרח, הרי שלא היו מתכחשים להסכם אלא עומדים על קיומו מן ההתחלה. 25. אשר למכתבו של אלון לעירייה מיום 25.2.09 בדבר הסרת התנגדותו לתוספת הבניה של התובעים בכפוף להסכם ההבנות, שנמצאו לו כזכור שלוש גרסאות. השאלה מיהו זה שהוסיף על גבי "המסמך הראשון" את הכיתוב "5/" אינה חשובה, כיוון שגם בהנחה שאלון הגיש את מכתבו ביחס לתכנית בתיק רישוי 04 בלבד, כפי שטען, מכל הטעמים המפורטים לעיל, אני סבורה שהצדק עם התובעים. העדויות שנשמעו ביחס למכתב זה אינן מאפשרות להתחקות באופן מדויק ובוודאות יחסית אחר קורותיו. ואולם, גרסתו של אלון אינה מסברת את האוזן ואינה מניחה את הדעת, בלשון המעטה. היא מעוררת תמיהות ותהיות, שבראשן העובדה שאלון, לדבריו, צפן בליבו את דבר זיופו של המסמך ולא שיתף בכך איש - לא את הנתבעים, לא את התובעים ולא את אגף הרישוי בעירייה, וזאת לא במסגרת הליך זה ולא לפניו. אזכיר כי מכתב זה כלל לא הוגש על ידי אלון, עורכו, אלא צורף כנספח לתצהירו של סגל. אלון לא הזכירו בתצהירו ולו במילה. התייחסותו הראשונה למכתב זה נעשתה בתצהירו המשלים, לאחר שהתברר דבר קיומן של גרסאות נוספות של המסמך - תחילה התגלה ת/3 בלבד על ידי התובעים, ולאחר מכן כשהומצאו תיקי הרישוי לדיון בבית המשפט - נמצא גם ת/2. כזכור, לטענת אלון, יד נעלמה שינתה את המכתב המקורי שהגיש - "המסמך הראשון" - והוא התייחס לכך על גבי המכתב מיד כשנודע לו על כך, בעקבות פניה של מאן דהוא מהעירייה שזהותו אינה ידועה, וכן החתים את המכתב המקורי שהגיש בחותמת "התקבל" נוספת, מיום 21.3.09 (היינו, יומיים לאחר חתימת הסכם המכר עם הנתבעים ויום לפני שנרשמה לטובתם הערת אזהרה בדבר רכישת הזכויות בדירתם). העובדה שאלון לא מצא לנכון לספר כל זאת ולצרף את שלוש גרסאותיו של המסמך - שיש להן הסבר מניח את הדעת, לטענתו - לכתחילה לתצהיר עדותו הראשית אינה תורמת, לשון המעטה, לאמינותו של אלון, ומערערת אף היא את גרסתם של הנתבעים. הטענה שלא עשה כן, ואף צפן את הגילוי המרעיש בליבו ולא שיתף בו איש כיוון שסבר שדי בהבהרה שהוסיף בכתב ידו (ת/3) ומאחר שכבר מכר את הדירה והפך חסר ענין בה (בעמ' 59, שורה 27 - עמ' 60, שורה 2), אינה מצדיקה התנהלות זו. בהקשר זה, עמד ב"כ התובעים על סתירה נוספת בעדותו של אלון, שבה טען כי כלל לא ידע שהתובעים הגישו את הבקשה בתיק רישוי 05, "זה עבר בועדה ב- 2010 לא ראיתי את הבקשה הזאת" (בעמ' 33, שורות 21-18), מקום שלפי החותמת הנוספת המופיעה על גבי ת/2 ידע על הבקשה החדשה ביום 21.3.09 לכל המאוחר. לכך השיב ב"כ הנתבעים, כי אלון הוסיף בכתב ידו על גבי ת/3 "רק שהוא לא מסכים לתכנית 05 מבלי שידע את תוכנה" (בעמ' 80, שורה 22), תשובה שאף היא אינה מניחה את הדעת. ניתן היה לצפות כי לכל הפחות יידע את הנתבעים בדבר קיומה של בקשה נוספת, חדשה, להיתר בניה, וזאת גם אם כבר מכר את זכויותיו בדירה. כך גם ניתן היה לצפות, כי גרסתו לפיה לא נתן הסכמתו לתכנית להיתר בניה 05 תובא במסגרת הדיון בהתנגדות שהגישו הנתבעים לתכנית זו בועדה, וזאת אף אם "פרץ ורעייתו הינם אנשים עצמאיים מבלי שהם צריכים את העזרה של מר אלון" (בעמ' 78, שורה 26), כדברי ב"כ הנתבעים. 26. סיכומם של דברים. הנתבעים ידעו על מדרגות המריבה, במיקומן הנוכחי, שעה שרכשו מהנתבעים הפורמליים את דירתם. הסכם ההבנות - המחייב אף את הנתבעים - בא לשמר את המצב הקיים ומשקף בין היתר את הסכמתם של הנתבעים הפורמליים לבנייתן של מדרגות המריבה בצד מזרח, כפי שנבנו. בקשתם של התובעים להתיר להם לפצל את סעדיהם לא הועלתה במסגרת סיכומיהם, ומשכך נזנחה. למעלה מן הצורך אציין כי גם לולא זנחו התובעים בקשתם זו, היתה הבקשה נדחית מקום שהתובעים לא נתנו טעם או הסבר מדוע לטענתם נזקיהם הכספיים טרם התגבשו באופן סופי. 27. אשר לתביעה שכנגד. לנוכח האמור לעיל, מובן כי עתירתם של הנתבעים להורות לתובעים להרוס את שבנו או לחילופין לפצותם עבור ירידת ערך דירתם בשל מניעת האפשרות להקים אליה מעלית נדחית. כך גם לנוכח העובדה שטענותיהם ביחס לבניה שביצעו התובעים נדחו, אין כל בסיס לתביעתם לפצותם עבור שכירת שירותי ייצוג משפטי בועדה המקומית לתכנון ולבניה, בין היתר בגין ההתנגדות שהגישו ושנדחתה, ובהליכים משפטיים אחרים, וכן לתביעתם לפיצוי בגין עוגמת נפש ושלילת הנאה מהרכוש המשותף. איני רואה גם עילה לתביעה לפיצוי בגין עלות התקנת סורגי ברזל בחלון דירתם הממוקם מעל לפרגולה שבנו התובעים. עוד ביקשו הנתבעים, כזכור, לפצותם עבור הוצאות בניה שהוציאו בשל הצורך להרחיב את המדרגות לדירתם ולכסות את הבניה שהתובעים בנו מעבר למדרגות. בחקירתו הנגדית טען סגל, כי התובעים הרסו את המדרגות לדירתו וכי נאלץ לבנותן מחדש (בעמ' 43, שורות 9-5). התובע 1 העיד, כי גרם המדרגות התחתון המוביל לדירתם של הנתבעים נפל בחלקו בעת החפירה מתחתיו, ואת חלקו האחר צריך היה להרוס על מנת לבנות את המדרגות מחדש. לדבריו, קבלן השיפוצים שהביא אלון הרס את החלק הנותר, הוא יצק אותן מחדש, והנתבעים ציפו אותן בשיש (בעמ' 20, שורה 7 - עמ' 21, שורה 17). מדברים אלה עולה, כי ייתכן שאמנם נשאו הנתבעים, כתוצאה מעבודות הבניה שביצעו התובעים, בהוצאה כלשהי לצורך עבודות בניה או שיפוץ של המדרגות המובילות לדירתם. ואולם, אופיין והיקפן המדויק של עבודות אלה לא הוברר כדבעי ועלותן כלל לא הוכחה, שכן הנתבעים לא צירפו ראיה לביצוע התשלום שבו נשאו לטענתם. זאת ועוד, אני סבורה כי גם יש ממש בטענתם של התובעים לפיה משלא נקבע בהסכם ההבנות, אשר כלל בין היתר אף התחשבנות כספית בין הצדדים, כי עליהם לשפות את הנתבעים הפורמליים בגין הוצאה מסוג זה, הרי שהנתבעים מושתקים מלהעלות טענה זו עתה. מטעמים אלה, תביעתם של הנתבעים גם בסעיף זה - נדחית. 28. לפני סיום, בשולי הדברים אוסיף הערה ביחס לטענותיהם של הנתבעים בדבר תקינות ההליך שקיימה הועדה לתכנון ולבניה ומילוי התנאים שפורטו בהיתר בניה 05 על ידי התובעים, ובמיוחד טענתם באשר לסתירה הקיימת בין התנאי הקבוע בהיתר בניה 05 לפיו "לא תותר תוספת יח"ד" לבין היתר בניה נוסף שניתן לתובעים ביום 24.10.10 ל"בניית תוספת ליח"ד אחת בקומת מסד ושינויים בקומת קרקע ובפתוח השטח". טענות אלה - אין זו האכסניה המתאימה לבירורן. תביעה זו דנה אך בפן ההסכמי של מערכת היחסים בין הצדדים, ואין עניינה בפן המנהלי של תקינות הליכי הועדה והחלטותיה. לשם כך פתוחה בפני הנתבעים הדרך לנקוט בהליכים לפי חוק, ובכפוף להתחייבויותיהם לפי הסכם ההבנות. סיכום 29. על יסוד כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה. על הנתבעים לפעול כפי הנדרש מהם להצמדת החלקים מן הרכוש המשותף, שסומנו בהסכם ההבנות כשייכים לתובעים (באותיות ובצבע צהוב), לדירתם של התובעים בדרך של רישום במרשם המקרקעין, ולשתף פעולה עם התובעים לשם כך. התביעה שכנגד נדחית. הנתבעים 2-1 ישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעים בגין אגרת ההליך וכן בשכ"ט עורך דינם בסכום כולל של 70,000 ₪. תשלום זה יבוצע תוך 60 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. חוזהבתים משותפיםסכסוך שכנים