סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע: (א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל -¾ שעהמ לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג, ההפסקה היא של חצי שעה לפחות". (ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות. בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפסקות בעבודה לפי חוק: התובע הגיש תביעה כספית כנגד מרדכי בנימין ובניו - עבודות עפר (1993) בע"מ (להלן: "הנתבעת"), בה הוא ביקש לחייב את הנתבעת בדמי הבראה, תמורה בעד זמן נסיעה לעבודה, הפרשי שכר, שעות נוספות, תוספת ותק, פיצוי בגין הפרשי ביטוח פנסיה ודמי חגים. במסגרת כתב הגנה ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה נגדה מאחר שהתובע קיבל את מלוא הכספים המגיעים לו, למעט סך של 1,558 ₪ בגין דמי הבראה. כך גם נטען כי בכל תקופת העסקתו התובע מעולם לא התלונן בפני הנתבעת שלא שולמו לו זכויותיו השונות. להלן העובדות הצריכות לעניין: הנתבעת הינה חברה בע"מ העוסקת בעבודות עפר, תשתית ופיתוח כבישים. התובע, מתגורר בכפר ביר אל מכסור, עבד אצל הנתבעת כמפעיל ציוד כבד מיום 21.3.06 ועד ליום 28.2.11. התובע טען שהנתבעת הפסיקה את עבודתו, והנתבעת טענה שהתובע הודיע לנתבעת על הפסקת עבודתו מסיבות אישיות. כך או כך, איננו נדרשים לעניין זה שכן התובע לא עתר לתשלום זכויות הנובעות מפיטורים. במהלך תקופת עבודתו עבד התובע במספר אתרי עבודה של הנתבעת. התובע עבד שישה ימים בשבוע. דו"חות הנוכחות, כרטיסי העבודה ותלושי השכר אשר צורפו לתצהירו של התובע משקפים נכונה את זמן העבודה והתשלומים שקיבל התובע. על הנתבעת חל ההסכם הקיבוצי בענף הבניה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים אשר נחתם ביום 9.4.68 (להלן: "ההסכם הקיבוצי"), ומיום 11.8.10 חל ההסכם הקיבוצי החדש מיום 21.1.10 (להלן: "ההסכם הקיבוצי החדש"). ראיות שנשמעו בדיון התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, וכן את תצהירו של מר מוחמד בסול (להלן: "מר בסול") - אשר עבד יחד עם התובע אצל הנתבעת. מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר חיים לוי (להלן: "מר לוי") - מנהל החשבונות אצל הנתבעת, ומר יעקב סיסו (להלן: "מר סיסו") - מנהל מחצבת "רוויה" שבבית שאן (להלן: "המחצבה") שם עבד אצל הנתבעת. כל המצהירים נחקרו בבית הדין על תצהיריהם. האם התובע קיבל שכר שעתי/יומי/חודשי ב"כ התובע טען בדיון המוקדם מיום 16.2.12 כי עד חודש 10/2010 התובע קיבל שכר על בסיס חודשי, והחל מחודש 12/2010 קיבל שכר "לפי יומית" (ע' 2 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון. בכל מקום בו לא צויין אחרת ההפניה היא לפרוטוקול הדיון). בכתב ההגנה נטען כי החל משנת 2010 התובע עבד לפי שכר חודשי, בסיכומים טענה ב"כ הנתבעת כי התובע קיבל שכר על בסיס חודשי החל מחודש 8/2009. עוד נטען בסיכומי הנתבעת כי כבר בתחילת העסקתו סוכם עם התובע "שכר כולל". גרסאות הצדדים בעניין זה אינן עקביות. התובע העיד באשר לשכרו כך (ע' 6 ש' 17-22): "ש. כשהתקבלת לעבודה, סגרת תנאים עם אילן? ת. משכורת, רכב לא נתן לי בהתחלה, אחרי כמה חודשים הוא נתן לי רכב. ש. מה הייתה המשכורת שסוכם? ת . בהתחלה 5,200 ₪. ש. סכום גלובאלי? ת. כן". התובע העיד שהוא ביקש העלאת שכר (ע' 9 ש' 29): "פניתי לחיים והוא העביר לי מ-5,000 ל-5,800 ₪, ואחר כך בתקופה האחרונה 6,000 ₪". התובע העיד שקיבל את תלוש השכר בכל חודש וכי קיבל את השכר שסוכם עימו, למעט בפעם אחת, כאשר הדבר תוקן בחודש שלאחר מכן (ע' 11 ש' 17-22): "ש. אף פעם לא טענת שלא קיבלת את השכר שסיכמו איתך? ת. היה פעם אחת. ש. והוא תיקן את זה? ת. לא, לא שילם לי אותו חודש. ש. חודש לאחר מכן שילם לך? ת. הוא הוסיף חודש לאחריו". מר לוי, מנהל החשבונות של הנתבעת, העיד כי הוא נכח בישיבה בה התובע סיכם עם בעל הבית את תנאי שכרו (ע' 18 ש' 13-14). בנוסף העיד כך (ע' 19 ש' 8-9): "ש. תסכים איתי כי בסיס השכר של התובע הינו בסיס חודשי? ת. בעיקרון כן". כאמור, ב"כ התובע טען בדיון המוקדם מיום 16.2.12 כי עד לחודש 10/2010 התובע קיבל שכר על בסיס חודשי, והחל מחודש 12/2010 קיבל שכר "לפי יומית", קרי ב"כ התובע טען שהתובע היה עובד יומי בתקופה של שלושה חודשים - עד למועד סיום עבודתו. בזיקה לעדות התובע ולעדותו של מר לוי אנו סבורים כי גם באותם שלושה חודשים התובע היה עובד חודשי, כאשר בחודשים בהם לא עבד באופן מלא (12/2010 ו- 2/2010) נוכו משכרו אותם ימי עבודה בהם לא עבד. בחודש 1/2010, בו התובע עבד חודש מלא, השתכר שכר בסיס בסך 5,500 ₪ נטו, בדומה להשתכרותו בתקופה שקדמה לאותם שלושה חודשים. לפיכך, אנו קובעים כי התובע קיבל שכר על בסיס חודשי. כך גם, וכפי שעולה מתלושי השכר, התובע קיבל בנוסף תשלום בגין שעות נוספות. סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") קובע איסור שכר כולל, קרי איסור על המעביד לכלול בשכר העבודה של העובד תשלום בעד שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה. מעביד אשר שילם שכר כולל לעובד רואים את השכר כשכר רגיל בלבד אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה. ככל שנקבע בהמשך כי איזה מהרכיבים שפורטו לא שולמו בנפרד בתלושי השכר הרי שחזקה היא כי נקבע לתובע שכר כולל, בניגוד להוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר ונראה בשכר ששולם לו שכר רגיל. שעות העבודה של התובע באתרי העבודה ובמחצבה ימים א' - ה' התובע העיד באשר לשעות עבודתו כך (ע' 6 ש' 23-25): "ש. אני מניחה שהוא גם אמר לך שהעבודה מתחילה בשעה מסוימת ומסתיימת בשעה מסוימת? ת. באתרים משעה 7:00 עד 16:00, ובמחצבה עבדנו משעה 6:00 עד 16:00. הוא אמר לי שאני מתקבל לעבודה ואיך נהוג בכל האתרים". בהמשך העיד התובע (ע' 6 ש' 28-30): "ש. כשאילן קיבל אותך, הוא אמר לך שאתה מתחיל לעבוד, באיזה שעה התחלת ועד איזה שעה סיכמת את יום העבודה? ת. לא סיכמנו דברים כאלה, הוא קיבל אותי לעבודה, ואיך שהם עובדים באתרים, אני עובד". מר בסול העיד שעבודתו במחצבה הייתה משעה 6:00 עד שעה 16:00 (ע' 16 ש' 18-21). מר לוי העיד ששעות העבודה של התובע היו משעה 7:00 עד 16:00, לרבות במחצבה (ע' 21 ש' 5-9). מר סיסו, מנהל המחצבה, העיד באשר לעבודה במחצבה כך (ע' 24 ש' 29-33, ע' 25 ש' 1-3): "ש. מתי העובדים מתחילים את יום עבודתם? ת. משעה 7:00 עד 16:00 ומי שמגיע בשעה 6:00 מקבל שעה נוספת. ש. מתי התובע הגיע למחצבה? ת. יש פעמים שהוא מגיע בשעה 6:00, יש פעמים בשעה 7:00. ש. לרוב איך הוא הגיע? ת. לא הייתה לו שעה קבועה. ש. רוב הימים הוא הגיע בשעה 6:00 או בשעה 7:00? ת. אני לא זוכר. יש כרטיס". לאור האמור, בין הצדדים אין מחלוקת ששעות העבודה הקבועות (ללא שעות נוספות) באתרים היו מ-7:00 עד 16:00. באשר למחצבה, ב"כ התובע טען בסיכומיו כי היה על הנתבעת להציג את דו"חות הנוכחות הממוחשבים של התובע במחצבה, ולא רק טבלאות אשר כללו מידע כללי ביחס למספר ימי העבודה ומספר השעות הנוספות ללא פירוט שעת תחילת העבודה וסיומה. מר לוי העיד כי לכל עובד במחצבה קיים כרטיס נוכחות (ע' 22 ש' 32, ע' 23 ש' 1). מר סיסו, מנהל המחצבה, העיד ששעות העבודה היו משעה 7:00 עד 16:00, כאשר עובד שהגיע בשעה 6:00 קיבל שעה נוספת. עדותו של מר סיסו הייתה אמינה עלינו בנקודה זו. מכרטיסי הנוכחות שצירף התובע לתצהירו (וב"כ הנתבעת מסכימה כי הם משקפים נכונה את המצב העובדתי - ע' 5 ש' 11-12) עולה כי בחלק מהימים בעבודה במחצבה סומן "X" או "X+1". בדיון הוצגו למר סיסו מספר כרטיסי עבודה של התובע עליהם הוא חתום, וכך העיד (ע' 26 ש' 27-32): "ש. הם חתומים על ידך? ת. יש מקומות שהוא עבד במוסך או באתרים, אני חתום, כן. ש. כשאתה כותב X, מה זה? ת. זה יום עבודה, משעה 7:00 עד 16:00, הוא עשה שעה נוספת משעה 6:00 עד 16:00. ש. התובע אמר שכשעבד במחצבה, הוא תמיד הגיע בשעה 6:00? ת. אם הוא הגיע, הוא קיבל". תיקון 24 לחוק הגנת השכר, ס"ח תשס"ח מס' 2162 מיום 6.7.08 (להלן: "תיקון 24"), שתחולתו מיום 1.2.09, קובע בסעיף 26 ב(א) כי מעביד אשר לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות העבודה - נטל ההוכחה יועבר אליו והוא יצטרך להוכיח כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת. סעיף 26 ב(ב) קובע כי חובת ההוכחה על המעביד תהא רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות שבועיות או שאינו עולה על 60 שעות נוספות חודשיות. התובע טען בכתב התביעה כי עבד במחצבה בשנתיים הראשונות לעבודתו. בשונה מהאמור בכתב התביעה צירף ב"כ התובע בסיכומיו טבלה ובה פירט את ימי העבודה בכל אתר, לרבות במחצבה. מהטבלה עולה כי התובע עבד במחצבה, בחלק מהזמנים במקביל לעבודתו באתרים אחרים, לאורך כל תקופת העסקתו. תקופת העבודה במחצבה שעד לתום חודש 1/2009 הינה טרם תחילתו של תיקון 24, כך שההוראה החדשה אינה רלוונטית לתקופת עבודה זו. באשר לחודשים 2/09, 3/09, 6/09, 7/09, 8/09, 4/10, 5/10, 6/10 - הרי שתיקון 24 קובע חזקה משפטית הניתנת לסתירה, כך שעל הנתבעת מוטל הנטל להפריך את החזקה או שמא, להוכיח כי שולם לתובע בגין השעות הנוספות. בזיקה לתקופה בה נטען שהתובע עבד במחצבה הוצגו הן דו"חות נוכחות אשר פירטו את שעות העבודה הקבועות והשעות הנוספות והן כרטיסי עבודה מהם עולה שעת תחילת העבודה והשעות הנוספות. אומנם לא נרשמו שעת ההתחלה ושעת הסיום, אך יחד עם זאת, וכפי שעולה מעדותו של מר סיסו, הכיתוב X מסמן את שעות העבודה הקבועות (7:00-16:00) וכיתוב מספר ליד ה-X מראה את מספר השעות הנוספות. באשר לתקופת העבודה שבטרם התיקון 24, אנו סבורים כי הדו"חות וכרטיסי הנוכחות שהוצגו משקפים את שעות העבודה בפועל, ומכל מקום לא הוכח אחרת. כך גם התובע העיד שקיבל מידי חודש את תלוש השכר וכי קיבל את השכר שסוכם עימו (למעט בפעם אחת, והעניין תוקן במשכורת הבאה - ע' 11 ש' 17-22). נקבע בהלכה הפסוקה כי תלושי השכר מהווים ראיה לאמיתות תוכנם, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת (דב"ע מח/3-146 יוסף חוג'יראת - שלום גל ואח', פד"ע כ', בעמ' 26). בהתאם, אנו מאמינים שתלושי השכר של התובע משקפים את שעות העבודה והשכר שהוא קיבל. באשר לתקופת העבודה במחצבה שלאחר התיקון 24, כאמור הנטל על הנתבעת להוכיח כי התובע לא עמד לרשות העבודה בשעות הנטענות (עד ל-15 שעות שבועיות או 60 שעות חודשיות, שאז הנטל עובר לתובע) או כי שולם לתובע בגין שעות נוספות. בכך נדון בהמשך. לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי שעות העבודה הקבועות במחצבה הן מ-7:00 עד 16:00. הרישום בכרטיס העבודה מעיד כי התובע עבד גם שעות נוספות (למשל X+1) ואלו יילקחו בחשבון במסגרת השעות הנוספות. יום ו' התובע עבד שישה ימים בשבוע. התובע העיד באשר לעבודתו בימי שישי (ע' 13 ש' 27-28): "ש. בימי שישי, מתי התחלת לעבוד ומתי סיימת? ת. במחצבה משעה 6:00 עד 13:00 ובאתרים משעה 7:00 עד 13:00". מר לוי העיד כך (ע' 21 ש' 23-27): "ש. אתה יודע מה שעות העבודה של התובע בימי שישי? ת. עד כמה שידוע לי הם עבדו משעה 7:00 עד 13:00 עם חצי שעה הפסקה. והוא קיבל עבור 8 שעות עבודה מלא. ש. במחצבה יכול להיות שעבדו משעה 6:00 עד 13:00? ת. משעה 7:00 עד 13:00. ושולם להם עבור 8 שעות עבודה בימי שישי". לאור האמור אין חולק כי שעות העבודה בימי שישי באתרים היו מ-7:00 עד 13:00. אנו סבורים כי גם בימי שישי, בדומה לעבודה באמצע השבוע, תחילת העבודה במחצבה הייתה בשעה 7:00, כאשר ככל שסומן בכרטיסי העבודה X פלוס מספר מסוים של שעות, הרי שמדובר בשעות נוספות. לפיכך, שעות העבודה הקבועות בימי שישי במחצבה היו מ-7:00 עד 13:00. זמני הפסקות התובע העיד כי בימים א'-ה' קיבל הפסקה בת חצי שעה ובימי שישי עבד ללא הפסקה. כך גם העיד שנהג להגיע לאתר או למחצבה רבע שעה לפני תחילת העבודה, בשעה 5:45, כדי לשתות קפה (ע' 14 ש' 1-2). בהמשך העיד כך (ע' 14 ש' 8-16): "ש. אתה נכנס למחצבה ומתחיל לעבוד? ת. כן. אני לא חייב לשבת שם, אני עובד רחוק ואני לא חייב לשתות עם מישהו. אם יש קפה, אני שותה, אם אין, אז אני יוצא לעבודה, זה לא כל יום". ש. יצאת להפסקה נוספת משעה 10:00 עד 10:30? ת. כן. ש. אחרי ההפסקה הזו עלית שוב לעבוד, היית יוצא שוב פעם להפסקת קפה? ת. לא. ש. כל היום לא יצאת להפסקת קפה? ת. לא". מר בסול העיד שבזמנים בהם עבד עם התובע הייתה חצי שעה הפסקה בשעות 10:00-10:30. כשהעד נשאל אם ראה עובדים אחרים יוצאים להפסקות השיב: "לא יודע, הדברים שלי היו בטרקטור, הדברים שלי, המים שלי" (ע' 16 ש' 28-29). העד ציין כי לפעמים, כשעבד יחד עם התובע ראה שהתובע לא עשה הפסקה (ע' 17 ש' 1). מעדותו של מר בסול עולה כי רק לפעמים, כאשר עבד עם התובע, ראה שהתובע לא עשה הפסקה נוספת מעבר להפסקת האוכל, ומכאן שלא ניתן להתבסס על עדותו בעניין זה משום שעבד עם התובע רק לפעמים. בנוסף, מר בסול העיד שהוא לא יודע אם העובדים האחרים יצאו להפסקות נוספות מפני שהדברים שלו היו בטרקטור - ומכאן סביר כי אמירתו נכונה אף באשר לתובע. מעבר לאמור, מר בסול מנהל בעצמו הליכים נגד הנתבעת בגין רכיבים דומים לאלה הנתבעים כאן, הליכים שטרם הסתיימו ועל כן הינו עד בעל עניין - ויש להתייחס לעדותו בזהירות הראויה. מר לוי העיד כי הוא אינו יודע מה קורה בשטח מבחינת הפסקות, וכי מנהל העבודה בשטח יודע כמה הפסקות יש לעובד ובהתאם לכך מדווח (ע' 21 ש' 15-18). בנוסף העיד שעד כמה שידוע לו ביום שישי הייתה חצי שעה הפסקה (ע' 21 ש' 24). בתצהירו הצהיר מר לוי כי ביום שישי ניתנה הפסקה בת 45 דקות. לא נעלם מענינו השוני בגרסה בין התצהיר לעדות. יחד עם זאת, מר לוי העיד וציין כי מנהל העבודה בשטח הוא שיודע כמה הפסקות ניתנות והוא זה שמדווח. לפיכך, נראה כי מר לוי אינו בקיא עד תום בזמני ההפסקות שניתנו בפועל לעובדים. מר סיסו, בתור מנהל המחצבה המכיר את סדרי העבודה במקום, העיד כי העובדים במחצבה קיבלו שעה הפסקה: רבע שעה בבוקר לשתיית קפה, חצי שעה הפסקת אוכל ורבע שעה הפסקת קפה בצהריים (ע' 27 ש' 3-7). מר סיסו הוסיף כי הוא יודע מה שקשור למחצבה שם הוא עבד - יחד עם זאת מדובר בנהלים של החברה (ע' 27 ש' 19), מכאן, שזמני ההפסקות מהווים נוהל של החברה ועל כן קיימת זהות בזמני ההפסקות באתרי החברה השונים. בנוסף, מר סיסו העיד כי גם ביום שישי ישנה הפסקה של שעה (ע' 27 ש' 32, ע' 28 ש' 1). אין חולק כי כאשר העובדים יצאו להפסקה הם לא החתימו כרטיס. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי טענת הנתבעת שנתנה לתובע שעה הפסקה בכל יום עבודה מהווה טענת "הודאה והדחה", המעבירה את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת. אין בידינו לקבל טיעון זה - באשר בענייננו מתקיים הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". התובע מבקש להוכיח את שעות עבודתו בפועל לצורך חישוב השעות הנוספות, ומכאן שהנטל הראייתי מוטל עליו. מכל מקום, גם אילו קיבלנו את טענת ב"כ התובע להיפוך הנטל, הרי שגם אז אנו סבורים כי הנתבעת הרימה את הנטל מאחר שעדותו של מר סיסו הייתה אמינה עלינו. התובע הסתפק בהבאת עד אחד מטעמו, מר בסול, שבחלק מהאתרים כלל לא עבד עם התובע. אנו סבורים כי לא הוכח שהתובע יצא להפסקה של חצי שעה בלבד ושלא הייתה הפסקה בימי שישי, ולכן אנו קובעים כי התובע יצא להפסקה של שעה בכל אחד מימי העבודה במהלך השבוע. סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") מגדיר שעות עבודה כך: "שעות עבודה" פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר ולרבות הפסקות לפי סעיף 20א(א), חוץ מהפסקות על פי סעיף 20" סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע: "(א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל -¾ שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג, ההפסקה היא של חצי שעה לפחות". (ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות. בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה. ..." מר סיסו העיד בעניין זה כך (ע' 27 ש' 8-9): "ש. הפסקות קצרות, תסכים איתי שההפסקות האלה נועדות כדי להחליף אויר, וכוח? ת. המטרה כן, לתת להתרענן". נשאלת השאלה מה הן אותן "הפסקות קצרות" כמשמעותן בחוק והאם הפסקה של רבע שעה נכנסת בגדרן. מר סיסו העיד כי מטרת ההפסקות הקצרות הינה התרעננות. איננו סבורים כי יש להתייחס להפסקות אלו כחלק משעות העבודה. לדידנו הפסקות קצרות להחלפת כוח ואויר אינן הפסקות של ממש, אלה הכרחיות להמשך תפקודו הרגיל של העובד, למשל לשתיית מים, לשירותים, וכו'. כאשר מדובר בהפסקה של רבע שעה, הרי שעסקינן בהפסקה של ממש, שבוודאי תוצר לוואי שלה היא אותה "התרעננות" עליה העיד מר סיסו. סעיף 20 (א) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי העבודה תופסק למנוחה ולסעודה למשך 45 דקות לפחות, מתוכן לכל הפחות חצי שעה ברציפות, ומכאן שעל פי סעיף זה רבע שעה הפסקה מהווה הפסקה של ממש, כאשר לא מתקיימות הנסיבות המצדיקות אי ניכוי של זמן ההפסקה. שעה שלא הוכח אחרת, הפסקות אלו רשאית הנתבעת לנכות משכרו של התובע. הפרשי שכר ושעות נוספות ב"כ התובע הסתמך בסיכומיו על פסקי דין שניתנו בתביעות של עובדים אחרים כנגד הנתבעת, וטען למעשה בי-דין או השתק פלוגתא. באשרה להגדרה של "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא" נאמר בספרו של כב' השופט אורי גורן (בדימוס), סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, 2005): "השתק עילה" - מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה; "השתק פלוגתא" - אם במשפט הראשון ניטשה מחלוקת בשאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות. מהותו של השתק הפלוגתא היא, שהחלטה שיפוטית בפלוגתא שהייתה חיונית להכרעה במחלוקת, על ממצאיה העובדתיים ומסקנותיה המשפטיות, ואשר ניתנה לאחר שלצדדים הייתה הזדמנות להשמיע את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם, מחייבת את הצדדים בכל התדיינות אחרת. בית המשפט אינו בודק בהליך הנוסף אם ההחלטה בהליך הקודם הייתה נכונה". מעבר לכך שב"כ התובע העלה טענה זו לראשונה בסיכומים, הרי שבענייננו אין המדובר "באותם הצדדים או חליפיהם". כך גם מדובר בעובדות שונות ובנסיבות שונות ועל כן דין הטענה להידחות. זכאות לתשלום בגין שעות נוספות עבור העבודה במחצבה ב"כ התובע טען בכתב התביעה כי התובע עבד במחצבה, בבית שאן, כשבימים א'-ה' עבד 10 שעות ביום, בקיזוז חצי שעת הפסקה, כך שאותה שעה וחצי (מעבר ל-8 שעות עבודה ביום) מהווה שעות נוספות בימי חול. עוד נטען כי יש לשלם לתובע כשעות נוספות כל שעה שמעבר ל-42 שעות שבועיות. מכיוון שבימים א'-ה' התובע עבד 40 שעות קבועות (8 שעות קבועות בכל יום) ובימי שישי עבד 7 שעות, הרי שבכל יום שישי עבד 5 שעות נוספות (47 שעות שבועיות שעבד פחות 42 שעות "רגילות"), קרי 20 שעות נוספות בחודש בגין ארבעה ימי שישי (עבור 7 חודשים מלאים שעבד) ו-15 שעות נוספות בחודש בגין שלושה ימי שישי (עבור 7 חודשים בני 25 ימי עבודה). מכיוון שהנתבעת שילמה בתקופה זו לתובע סך של 13,476 ₪ בגין שעות נוספות, לגרסת התובע יתרת הסכום לתשלום היא 28,045 ₪. כפי שקבענו לעיל, התובע קיבל שעה הפסקה בכל אחד מהימים שעבד - אותה רשאית הנתבעת לקזז משעות עבודתו. כך גם קבענו כי שעות העבודה הקבועות היו החל מהשעה 7:00 ואם התובע הגיע לעבודה בשעה 6:00 הרי ששולם לו בגין כך שעות נוספות. כאמור לעיל, הרישום בכרטיס העבודה מעיד כי התובע עבד גם שעות נוספות, למשל כשנכתב X+1, וכשהתובע עבד שעות נוספות שולם לו בגין כך. כך גם העיד מר סיסו. התובע אינו חולק על כך כי שולמו לו שעות נוספות בהתאם לרישום שמופיע בכרטיסי הנוכחות. לפיכך, אנו סבורים כי לא הוכח שהתובע זכאי לתשלום בגין שעות נוספות בימי העבודה א'-ה', כך גם באשר לחודשי העבודה במחצבה שלאחר תיקון 24. באשר לימי השישי - נקבע בתוספת להסכם הקיבוצי (תוספת מיום 1.8.04) וגם בהסכם הקיבוצי החדש כי שבוע העבודה בענף הבניין יהא בן 42 שעות, קרי רק מעבר ל-42 שעות יחשבו השעות כשעות נוספות. הצדדים מסכימים כי התמורה לשעת עבודת התובע היא 31 ₪. התובע טען שבגין השעות ה-3-4 בימי שישי יש לשלם לו 39 ₪ לשעה (לפי 125%) ובגין השעות 5-7 יש לשלם לו 46.5 ₪ לשעה (לפי 150%) - ובסה"כ 217 ₪. כפי שקבענו לעיל, התובע קיבל שכר חודשי, כך שאין רלוונטיות לטענת ב"כ הנתבעת לפיה התובע קיבל בימי שישי שכר עבור 8 שעות עבודה. קבענו שהתובע עבד בימי שישי 6 שעות, בניכוי שעת הפסקה, קרי 5 שעות. במהלך השבוע עבד התובע 40 שעות קבועות, כך ששעתיים משעות העבודה בימי השישי יחשבו כשעות רגילות, שלוש שעות יחשבו כשעות נוספות, כאשר בגין השעתיים הראשונות על הנתבעת לשלם לתובע תוספת של 25% ו-50% עבור השעה הנותרת, ובסך הכל 31 ₪ עבור כל אחד מימי השישי בהם התובע עבד (2 שעות * 31 ₪ * 0.25 + 1 שעה * 31 ₪ * 0.5). אנו מקבלים את תחשיב מספר הימים בהם עבד התובע בכל אחד מאתרי העבודה, לרבות במחצבה, כפי שהוצג בסיכומי ב"כ התובע. ב"כ התובע טען בסיכומים כי התובע עבד במהלך כל תקופת עבודתו 519 ימים במחצבה, אשר השתרעו על פני 86 שבועות. לפיכך, אנו קובעים כי התובע עבד 86 שבועות בימי שישי במחצבה ועל כן על הנתבעת לשלם לו סך של 2,666 ₪ בגין שעות נוספות בימי שישי שעבד במחצבה. זכאות לתשלום בגין שעות נוספות ביתר האתרים ב"כ התובע טען בכתב התביעה כי התובע עבד ביתר אתרי הנתבעת בימים א'-ה' 9 שעות ביום, בקיזוז חצי שעת הפסקה, כך שאותה חצי שעה (מעבר ל-8 שעות עבודה ביום) מהווה שעות נוספות בימי חול. עוד נטען כי יש לשלם לתובע כשעות נוספות כל שעה שמעבר ל-42 שעות שבועיות. מכיוון שבימים א'-ה' התובע עבד 40 שעות (8 שעות קבועות בכל יום) ובימי שישי עבד 6 שעות, הרי שבכל יום שישי עבד 4 שעות נוספות (46 שעות שבועיות שעבד פחות 42 שעות שבועיות שצריך היה לעבוד). בסך הכל נדרש תשלום בגין 3 השנים האחרונות בסך 36,511 ₪. כפי שקבענו לעיל, התובע קיבל שעה הפסקה בכל אחד מהימים שעבד - אותה רשאית הנתבעת לקזז משעות עבודתו. בימים א'-ה' התובע עבד 9 שעות, ובניכוי שעת הפסקה - 8 שעות. על כן אין לשלם שעות נוספות בגין ימים אלו. באשר לימי שישי, גם כאן אנו מקבלים את תחשיב מספר הימים בהם עבד התובע בכל אחד מאתרי העבודה, כפי שהוצגו בסיכומי ב"כ התובע. ב"כ התובע טען בסיכומים כי התובע עבד במהלך כל תקופת עבודתו 150 ימי שישי ביתר האתרים. לפיכך, אנו קובעים כי התובע עבד 150 שבועות בימי שישי ועל כן על הנתבעת לשלם לו סך של 4,650 ₪ (לפי תעריף של 31 ₪ לכל יום שישי, כאמור) בגין שעות נוספות בימי שישי שעשה ביתר האתרים. לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובע בגין רכיב זה בסך הכל 7,316 ₪. תמורה בעד זמן נסיעה לעבודה התובע טען כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי (שחל עד 8/2010), הוא זכאי לתשלום עבור זמן הנסיעות למקום העבודה ובחזרה ממנו, ככל שמסלול הנסיעה לעבודה וממנה עולה על מחצית השעה לכל כיוון. הסכום שנתבע בכתב התביעה בגין רכיב זה הינו 51,954 ₪, ובסיכומיו העמיד ב"כ התובע את הסכום על סך 37,311 ₪. התובע טען כי אין לראות בתשלומים ששולמו החל מחודש 6/2010 בסך של 4,307 ₪ (שנכתבו בתלוש השכר "זמן נסיעות") כתשלומים שמתייחסים לתקופה הנתבעת, ולכן אין לנכות מהסך האמור סכום כלשהו. הנתבעת טענה כי יש לדחות רכיב זה שכן נטל ההוכחה מוטל במלואו על התובע להוכיח את זמן הנסיעה, מקום העבודה, מקום הריכוז, שעות העבודה בפועל, שעות היציאה מהבית ושעות החזרה לבית. התובע העלה בכתב התביעה טענות כלליות ותקופות גלובליות. בנוסף, טענה הנתבעת כי החל ממועד החלת ההסכם הקיבוצי החדש, ועד למועד סיום ההעסקה, בוטלה הזכאות לתשלום בגין זמני נסיעות. עוד נטען כי התובע הוסע לאתר העבודה באמצעות רכב הנתבעת ושעות עבודתו החלו משעת יציאתו מהבית ועד לשעת חזרתו לביתו, כך שזמני הנסיעות נכללו כשעות עבודה. החל משנת 2010 התובע הועסק בשכר חודשי גלובאלי ולכן גם אם עבד בחודשים אלו באתרי עבודה המזכים אותו בזמן נסיעה לעבודה, הרי שסכומים אלו כלולים בשכר שסוכם. הנתבעת הוסיפה כי ככל שיקבע כי על הנתבעת לשלם לתובע בגין רכיב זה הרי שיש לקזז את הסכום ששולם החל מחודש 6/2010 בגין זמן נסיעות בסך 4,307 ₪. סעיף 6.4(ב) להסכם הקיבוצי קובע: "הוזמנו על ידי הקבלן עובדים לשטחי עבודה מחוץ לתחום הפעולה של לשכת העבודה המקומית ומחוץ לתחום מגוריהם של העובדים, ישולמו הוצאות הנסיעה על ידי הקבלן. במקרה זה יפצה הקבלן את העובד גם בעד זמן הנסיעה הרגיל, העולה על חצי שעה לכל כיוון נסיעה. זמן הנסיעה ייחשב במקרה זה כנסיעה ממקום הריכוז שייקבע בכל מקרה בהסכם בין הצדדים". אין מחלוקת ששולם לתובע בגין "זמן נסיעה" החל מחודש 6/2010. מכאן, שהתובע עתר לתשלום עבור תקופת העבודה שעד חודש 5/2010 (כולל). כפי שקבענו לעיל, התובע הועסק בשכר חודשי, וכך העיד (ע' 6 ש' 19-22): "ש. מה הייתה המשכורת שסוכם? ת. בהתחלה 5,200 ₪. ש. סכום גלובאלי? ת. כן". ובהמשך (ע' 7 ש' 9-21): "ש. אילן הבחור שסגר איתך את השכר, הוא ידע שאתה מביר אל מכסור? ת. כן. ש. ידעת שהעבודה היא לא בביר אל מכסור? ת. כן. ש. וידעת שאתה צריך לבצע עבודה בכל מקום? ת. איפה שמבקשים. ש. המשכורת שסגרת היא בשביל לעבוד במקומות האלה? ת. כן. ש. אז אתה מסכים איתי שאת 5,200 שסיכמת, זה היה בידיעה שאתה לא עובד רק במחצבה או רק בצומת גולני, אלא אתה עובד באתרים שונים בארץ? ת. ככה קיבלו אותי". בנוסף, העיד התובע (ע ' 11 ש' 10-12): "ש. כאשר נכנסת לעבודה, ידעת טוב מאוד שהשכר שלך 5,200 ₪ היא עבור העבודה שאתה תבצע באתרים שונים בארץ, כולל זמן שלך להגיע לאתר, זה בדיוק מה שסיכם איתך אילן? ת. הוא קיבל אותי לעבוד בחברה, הוא לא אמר שאני חייב לעבוד בכל המקומות, אבל אני ידעתי. באשר לרכב הצמוד שקיבל התובע מהנתבעת העיד כך (ע' 7 ש' 30-32): "ש. אתה מסכים איתי שאתה בעצם קיבלת את הרכב, כדי לעבור איתו לאתרים השונים שבהם עבדת? ת. כן". מר לוי העיד כי סוכם עם התובע שיקבל סכום מסוים של משכורת ורכב צמוד, כאשר הוסבר לו שהוא צריך לעבוד באתרים שונים - ושכרו נקבע בהתאם לכך (ע' 19 ש' 15-18). עוד העיד כי זמני הנסיעות של התובע היו על חשבון שעות העבודה, וכי גם כשעבד במקום מרוחק הוא יצא באותה שעה מהבית וכי אף אחד לא בדק אותו (ע' 20 ש' 16-23). התובע העיד שפנה למר לוי על מנת שיעלו לו את השכר ושכרו אכן עלה מ-5,000 ₪ ל-5,800 ₪ ובתקופה האחרונה ל-6,000 ₪ (ע' 9 ש' 29). התובע נשאל בעדותו מתי התלונן בפעם הראשונה על זה שהוא נוסע הרבה ושיוסיפו לו בשכר, ועל כך השיב: "מההתחלה, כל פעם הוסיפו לי" (ע' 10 ש' 18-19). כשנשאל אם התלונן וקיבל העלאה מדוע בכל זאת הוא תובע השיב: "הלכתי לעו"ד" (ע' 10 ש' 20-21). התובע העיד שעבד במקומות נוספים, כאשר תקופה קצרה עבד קרוב למקום מגוריו, בשפרעם, המרוחקת רבע שעה מביתו, עבד בצומת גולני (שבוע-שבועיים) שזה 20 דקות מביתו, עבד גם בנצרת שזה חצי שעה מביתו, בביר אל מכסור שם הוא מתגורר, בצומת המוביל שזה חצי שעה נסיעה מביתו. לפיכך, עולה כי התובע עבד בחלק מהזמן גם באתרים שלכאורה אינם מזכים אותו בתשלום. על אף האמור, התובע העיד ששכרו עלה בגין מרכיב זמני הנסיעה. מתלושי השכר עולה כי בזמנים בהם התובע עבד קרוב לביתו לא הייתה ירידה בשכרו. אנו סבורים כי עדותו של התובע שקיבל תוספת לשכרו בגין זמני הנסיעות יש בה כדי לחזק את גרסת הנתבעת לפיה סוכם עם התובע שכר הכולל, בין היתר, זמני נסיעות. אנו סבורים כי העובדה שהתובע קיבל תוספת זמן נסיעה בשכר החל מחודש 6/2010 אין בה כדי להעיד על היעדר תשלום בגין רכיב זה בתקופה הקודמת לאותו תאריך, שהרי התובע עצמו העיד כי ביקש מספר פעמים העלאה בשכרו בגין זמני הנסיעה ושכרו הועלה. מצאנו לנכון לציין כי כפי שטען ב"כ התובע בסיכומיו, הנתבעת הציגה שתי גרסאות שונות: האחת, תשלום תמורת שעות הנסיעה כחלק משעות העבודה שדווחו מידי יום, והשנייה, סיכום על שכר הכולל זמן נסיעה לעבודה, ויש בכך סתירה, לפחות באשר לעבודה במחצבה שם העיד מר סיסו כי רישום השעות מתייחס לשעות עבודה בפועל. יחד עם זאת, וכפי שקבענו לעיל, אנו בדעה שהתובע קיבל שכר כולל, כפי שסוכם עימו, אשר מגלם בתוכו את זמני הנסיעות ואף קיבל העלאות בשכר בגין רכיב זה, כפי שהתובע עצמו העיד. לאור האמור, אנו סבורים כי התובע ידע עוד בקבלתו לעבודה מהם תנאי עבודתו וכי הוא אמור לעבוד באתרי עבודה של הנתבעת הנמצאים בכל רחבי הארץ. גרסתה של הנתבעת לפיה רכיב זמני הנסיעות נכלל במסגרת השכר שקיבל התובע בפועל הייתה מהימנה עלינו, וכך הוכח. אנו בדעה כי עדות התובע חיזקה גרסה זו. לפיכך, אנו מורים על דחיית התביעה בגין רכיב זה. תוספת ותק התובע טען כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי הוא זכאי לתוספת ותק, בשיעור של 5.94 ₪ לחודש לכל שנת עבודה, ובסך הכל 711 ₪. הנתבעת טענה כי שילמה לתובע את כל הסכומים המגיעים לו על פי ההסכם הקיבוצי. הצהרתו של מר לוי באשר לכך "כי השכר ששולם לתובע הינו "שכר כולל" בהסכמה שכלל בתוכו תוספת וותק..." (סעיף 12 לתצהירו של מר לוי) אינה מקובלת עלינו, ומכל מקום לא נטענה בכתב ההגנה. תוספת ותק מטרתה לתגמל את העובד בשל ויתקו באותו מקום עבודה, כך שלא ניתן לכלול תוספת זו במסגרת שכר כולל כבר מתחילת העבודה וסכומה משתנה במשך הזמן. בנוסף, גם אילו היינו מקבלים את הצהרתו של מר לוי, הרי שעל הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי סוכם עם התובע תשלום תוספת ותק כרכיב הכלול בשכרו החודשי. אנו בדעה כי לא הוסבר לתובע ואף לא סוכם עימו כי תוספת הוותק כלולה בשכרו - וזאת להבדיל מתשלום עבור זמן נסיעות. הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובע השתכר על פי הדרגה הגבוהה ביותר על פי טבלת השכר בהסכם הקיבוצי, וזאת על אף שלא המציא כל אישור על היותו בעל מקצוע. התובע העיד שהוא אינו יודע מה זו הטבלה המדוברת (ע' 15 ש' 13-14). ב"כ התובע טען בסיכומיו כי התובע מעולם לא התבקש להביא אישור על דרגתו. אנו סבורים כי גם אם התובע השתכר על פי הדרגה הגבוהה ביותר בטבלת השכר בהסכם הקיבוצי, על מנת שתשלום עודף זה (כפי שטענה ב"כ הנתבעת) יבוא במקום תוספת ותק היה צורך בהסכמה מפורשת בין הצדדים - והסכמה כזו לא הוכחה. סעיף 1.6 להסכם הקיבוצי בטבלת השכר קובע זכאות לתוספת ותק בסך 5.94 ₪ לחודש לכל שנת עבודה, עד מקסימום של 35 שנות ותק. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת בחודש 3/2006, כך שהוא החל את שנתו השנייה אצל הנתבעת במהלך חודש 3/2007, והחודש הראשון המלא בתוך שנת העבודה השנייה היה 4/2007. לפיכך, התובע זכאי לתוספת ותק כדלקמן: סך של 5.94 ₪ בגין כל חודש מחודש 4/2007 ועד חודש 3/2008. סך של 11.88 ₪ בגין כל חודש מחודש 4/2008 ועד חודש 3/2009. סך של 17.82 ₪ בגין כל חודש מחודש 4/2009 ועד חודש 3/2010. סך של 23.76 ₪ בגין כל חודש מחודש 4/2010 ועד חודש 2/2011 (כולל). הפרשי ביטוח פנסיה התובע טען בכתב התביעה כי לא בוטח בפנסיה במשך חמשת החודשים הראשונים לעבודתו (7/06-3/06) בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי. השכר בחודשים אלו הסתכם ב-24,423 ₪ מהם צריך היה להפריש 6% לקרן הפנסיה, שהם 1,454 ₪, ובסכום משוערך: 2,123 ₪. בסיכומיו טען ב"כ התובע כי סכום ההפרשות שלא בוצעו הוא 1,311 ₪ (קרן). הנתבעת לא הכחישה בכתב ההגנה כי לא הפרישה לקרן הפנסיה בחמשת החודשים הראשונים לעבודת התובע, אולם הכחישה את הסכומים שצויינו בכתב התביעה. בדיון מיום 16.2.12 הסכימה הנתבעת כי לתובע מגיע תשלום בגין הפרשה לפנסיה עבור חמשת החודשים הראשונים לעבודתו בסך של 1,300 ₪. בסיכומיה טענה ב"כ הנתבעת כי לאחר בדיקה בקרן הפנסיה הסתבר לה כי התובע הוציא את כל הכספים שעמדו לזכותו. בנוסף, התובע לא הוכיח כל נזק שנגרם לו בגין אי ההפרשה, ולכן אין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי כלשהו בגין הפרשות לפנסיה. כך גם ב"כ הנתבעת טענה כי התובע התרשל במימוש זכויותיו שעה שידע שהנתבעת לא העבירה תשלומים שוטפים לקופת הגמל והוא לא נקט כל פעולה כנגד זאת. לחילופין, טענה ב"כ הנתבעת כי מהכפלת שכר היסוד של התובע ב-6% מתקבל סך של 1,311 ₪ בלבד. כאשר מוגשת תביעה נגד מעביד שלא קיים את חובתו לבטח את העובד בביטוח פנסיוני, הרי שבהתאם להלכה הפסוקה, "דרך המלך" היא לאכוף עליו את החיוב, כך שהוא יבטח את העובד בביטוח פנסיוני. כשהמעביד לא מקיים את חובתו קמה לעובד הזכות לבקש אכיפה של החובה, ולחילופין לתבוע מהמעביד פיצוי בעד הנזק שנגרם לו עקב אי ביטוחו בביטוח פנסיוני. בענייננו, בשל חלוף הזמן, לא ניתן היה לאכוף על הנתבעת לבטח את התובע רטרואקטיבית בעת שהתובע סיים את עבודתו, כך שמשיכת כספים שהצטברו בקרן הפנסיה לא היא זו שגרמה לכך ש"דרך המלך" אינה ישימה במקרה דנן. מכאן, שהסעד שעומד לתובע הוא לתבוע פיצוי על הנזק שנגרם לו. נפסק כי כאשר הנזק הנתבע הוא בגובה הסכומים שאותם היה על המעביד לשלם על חשבונו לקופת הגמל, כבר אין צורך בהוכחה מיוחדת לשיעורו של אותו נזק (ראו, בין היתר, ע"ע 300001/98 בוריס שוסטר - רמי חרושת מרצפות בע"מ, 06.11.2000). אין בידינו לקבל את הטענה כי התובע התרשל במימוש זכויותיו שעה שידע שהנתבעת לא העבירה תשלומים שוטפים לקופת הגמל והוא לא נקט כל פעולה כנגד זאת. מדובר בזכות קוגנטית של העובד, שאף לא ניתנת לויתור. לאור האמור, אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 1,311 ₪ בגין רכיב זה. דמי הבראה התובע טען כי הוא זכאי לתשלום עבור 6 ימי הבראה בגין השנתיים הראשונות לעבודתו, 8 ימים בגין השנים השלישית והרביעית, ו-9 ימים בגין השנה החמישית. לטענתו הנתבעת שילמה לו בחסר, כאשר מטעמי התיישנות הוא זכאי לתשלום של ימי ההבראה בגין השנתיים האחרונות, אולם יש לראות בתשלומים ששולמו בשנתיים האחרונות כתשלום בגין שנים קודמות בהן לא שולמו לתובע מלוא דמי ההבראה. בסך הכל עתר התובע בכתב התביעה לתשלום 3,107 ₪. בסיכומים הועמד הסכום על סך של 2,885 ₪ ולחילופין 1,602 ₪ - הסכום בו מודה הנתבעת. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובע זכאי ל-6 ימי הבראה עבור השנתיים הראשונות, 8 ימי הבראה עבור השנים השלישית והרביעית, ו-7.875 ימים בגין השנה החמישית (חלק יחסי), בסיכומים שינתה ל-8 ימים. הנתבעת חישבה את תעריף ימי ההבראה לפי התעריף הכללי במשק. לשיטת הנתבעת, התובע היה זכאי לתשלום של 12,186 ₪, מתוכם שולם לו סך של 10,628 ₪, ועל כן על הנתבעת לשלם לתובע את ההפרש בסך 1,558 ₪. בסיכומים הועמד הסכום על סך של 1,602 ₪. על פי ההסכם הקיבוצי וההסכם הקיבוצי החדש זכאי התובע ל-6 ימי הבראה - עבור כל אחת משתי שנות העבודה הראשונות, 8 ימי הבראה עבור כל אחת מהשנים השלישית והרביעית, ו-9 ימי הבראה עבור כל אחת מהשנים החמישית ועד העשירית. ההסכם הקיבוצי קובע בסעיף 3 כי תעריף יום הבראה בענף הבניה יהיה 351 ₪ החל מ-1.7.04, ויעודכן מעת לעת על פי העדכון של ערך יום הבראה בשירות הציבורי. ההסכם הקיבוצי החדש קובע בסעיף 39 כי ערך יום הבראה יהיה החל מכניסת ההסכם לתוקף (מיום 11.8.10) ובהתאם לערך יום הבראה במגזר העסקי (הפרטי), כפי שיעודכן מעת לעת. על כן, זכאי התובע לסכומים כדלקמן: בגין תקופת העבודה 21.3.06-20.3.07 זכאי התובע ל-6 ימי הבראה בתעריף של 355 ₪ ובסה"כ 2,130 ₪. בגין תקופת העבודה 21.3.07-20.3.08 זכאי התובע ל-6 ימי הבראה בתעריף של 372 ₪ ובסה"כ 2,232 ₪. בגין תקופת העבודה 21.3.08-20.3.09 זכאי התובע ל-8 ימי הבראה בתעריף של 383 ₪ ובסה"כ 3,064 ₪. בגין תקופת העבודה 21.3.09-20.3.10 זכאי התובע ל-8 ימי הבראה בתעריף של 395 ₪ ובסה"כ 3,160 ₪. בגין תקופת העבודה 21.3.10-28.2.11 זכאי התובע ל-8.18 ימי הבראה (חלק יחסי מתוך 9 ימים) בתעריף של 382 ₪ (ממוצע בין ערך יום הבראה בשירות הציבורי לערך יום הבראה בשירות הפרטי) - ובסה"כ 3,124.76 ₪. מקובלת עלינו טענת ב"כ התובע לפיה יש לראות בתשלומים ששולמו לתובע בשנתיים האחרונות כתשלום בגין שנים קודמות בהן לא שולמו לתובע מלוא דמי ההבראה. זאת מאחר שהוראת הדין היא שלא ניתן לדרוש עבור יותר משנתיים לאחר סיום העבודה, אך תקופת ההתיישנות היא האזרחית הרגילה- 7 שנים. בסך הכל התובע היה זכאי לתשלום סך של 13,710.76 ₪, מתוכם שולם לו סך של 10,628 ₪, כך שהיתרה שהיה על הנתבעת לשלם לתובע היא בסך 3,082.76 ₪. אולם, התובע העמיד בסיכומיו את הסכום על סך של 2,885 ₪, ובית הדין אינו יכול לפסוק סכומים מעבר לאלו שנדרשו. לאור האמור, אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,885 ₪ בגין דמי הבראה. דמי חגים התובע טען בכתב התביעה כי לא קיבל תשלום מלא בגין דמי חגים בשנים 2006-2009 בסכום כולל של 6,984 ₪. בסיכומיו צמצם ב"כ התובע את דרישתו ל-12 ימי חג בלבד בסך של 2,970 ₪. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי שילמה לתובע בגין ימי החג שחלו בתקופת עבודתו. בסיכומיה טענה ב"כ הנתבעת כי בהתאם להסכם הקיבוצי הנתבעת לא נדרשה לתשלום דמי חגים בשלושת החודשים הראשונים לעבודת התובע. יתר החגים עד לחודש 8/09 שולמו לתובע, והחל מחודש 8/09 התובע קיבל שכר על בסיס חודשי - ומכאן שאינה נדרשת עוד לתשלום דמי חגים. לא נעלמה מענינו עמדתה של ב"כ הנתבעת בסיכומיה. אולם, כפי שקבענו לעיל, התובע היה עובד חודשי. עובד חודשי אינו זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג, מאחר שדמי החגים נועדו לפצות עובד יומי או שעתי שאינו עובד בחגים ואינו מקבל שכר בהתאם. לפיכך, אנו דוחים את התביעה בגין רכיב זה. 13. סיכום לאור האמור, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן: סך של 7,316 ₪ בגין גמול שעות נוספות, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.11 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 5.94 ₪ בגין תוספת ותק עבור כל חודש מחודש 4/2007 ועד חודש 3/2008, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מה-1 לכל חודש בחודש שלאחר החודש שבעדו משולמת התוספת, ועד למועד התשלום בפועל. סך של 11.88 ₪ בגין כל חודש מחודש 4/2008 ועד חודש 3/2009, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מה-1 לכל חודש בחודש שלאחר החודש שבעדו משולמת התוספת, ועד למועד התשלום בפועל. סך של 17.82 ₪ בגין כל חודש מחודש 4/2009 ועד חודש 3/2010, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מה-1 לכל חודש בחודש שלאחר החודש שבעדו משולמת התוספת, ועד למועד התשלום בפועל. סך של 23.76 ₪ בגין כל חודש מחודש 4/2010 ועד חודש 2/2011 (כולל), בצירוף הפרשי הצמדה כחוק וריבית החל מה-1 לכל חודש בחודש שלאחר החודש שבעדו משולמת התוספת, ועד למועד התשלום בפועל. סך של 1,311 ₪ בגין אי הפרשה לפנסיה, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.06 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 2,885 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.11 ועד למועד התשלום בפועל. יתר רכיבי התביעה נדחים. 14. בהתחשב בסכום התביעה שהתקבל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,500 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 15. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. הפסקות בעבודה