בתביעה המבוססת על עילות בגין הרמת מסך, והטלת חובות וזכויות באופן אישי, מוטל נטל השיכנוע ונטל הבאת הראיות להוכחת התביעה על התובע את הרמת המסך. על התובע להוכיח מעל לכל ספק קיומה של תרמית בעת הקמת החברה בין בעת פעילותה ובין בסיום פעילותה (ע"ע 300023/98 אלדד קונשטוק - נאוה דגן, פס"ד מיום 23/10/00 וכן פס"ד מחמוד וגיה, שצוטט לעיל, (בעמ' 349). בסעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט - 1999, נקבעו המצבים בהם קיימת סמכות לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות: "6 (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו. עקרון על הוא, כי לתאגיד קיימת אישיות משפטית נפרדת וכך נקבע בפסק דין מחמוד וגיה - גלידות הבירה :-   "הכלל הוא כי חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על ההפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (ראה: דב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז, 345,350).   באשר למהותה של הרמת המסך נקבע בעניין בן מעש כי:   "תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי "הרמת מסך אחד מהנימוקים לה" הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק" (ראו ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353)." (ראו: ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' סולדר חברה לבניה בע"מ ואח' תק-על 938 (1) 2004).   פסיקת בית הדין הארצי לעבודה מלמדת, כי ישנם מקרים בהם נכון הוא, להרים את מסך ההתאגדות, אף במקרים בהם לא התקיימו במצטבר כל העילות להרמת מסך, אלא ניתן להסתפק במקצתן, כך לדוגמא בעניין זילברשטיין נקבע:   "העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קרבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קרבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם...הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עיסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את העובדים - לעיתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך..." . (ראו: ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) - תק-אר 2002(4), 106, עמ' 111). עוד נקבע כי ניהול עסק משפחתי באמצעות חברות משפחתיות מטה את הכף לכיוון הרמת מסך ההתאגדות. בהיבט זה נקבע כי "...על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי "פורמלי" לצורך נוחות בענייני מס...ככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר" (ראה: ע"א 10582/02 ישראל בן אבו - דלתות חמדיה בע"מ; ע"ע 1138/04 אהרון מאיר - שחר ידגר 7.11.05). הרמת מסך בדיני עבודההרמת מסךבית הדין לעבודה