הרשעה למרות הודעה לא להעמיד לדין

זכותו של נאשם, כל נאשם, שהחקירה בעניינו תסתיים זמן סביר לאחר פתיחתה, וזכותו של נאשם, ל"סופיות ההליך". דהיינו, שעה שהודע לו שהחקירה בעניינו הסתיימה והוחלט שלא להעמידו לדין, הרי שזכותו להניח שאין הוא צפוי להמשך הליכים נגדו. מאליו מובן, כי זכותו זו, כפופה להליכי הערר וכמפורט לעיל, ולמגבלות הזמנים שנקבעו בחוק. ברור גם, כי הגוף החוקר, רשאי לשנות החלטתו, ככל שיהיו בידיו נסיבות חדשות המצדיקות זאת, שאם לא כן, "... לא הייתה התביעה ממלאת חובתה כלפי הציבור ... דעת לנבון להקל כי כאשר חל שינוי מובהק בנסיבות, המדינה רשאית ואף מחובתה, להחליט על הגשת כתב האישום ..." (ע"פ 7269, פלוני נ' מדינת ישראל, 6.2.12 ושם בפסקה כ"ג לחוות דעתו של כב' השופט א. רובינשטיין). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הגשת כתב אישום למרות הודעה לא להעמיד לדין / הרשעה למרות הודעה לא להעמיד לדין: אשר קולה, שופט: מבוא 1. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של; תקיפת הגורמת חבלה ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז -1977. 2. מעובדות כתב האישום עולה, כי בתאריך 21.10.07, תקף המערער שלא כדין, את המתלונן (להלן:"המתלונן"), בכך שהכה את המתלונן באמצעות ראשו בפניו (להלן: "האירוע"). כתוצאה מהמעשים, נגרמו למתלונן דימום וחתך בשפה עליונה, הגבלה בתנועותיו שהיא חבלה של ממש, ועקב כך נזקק המתלונן למנוחה במשך 11 ימים. 3. בית המשפט קמא, קבע בהכרעת דינו, כי מאמין הוא למתלונן בתיק ולשאר עדי התביעה (להם אדרש להלן) ומנגד, אין הוא מקבל את גרסת המערער בבית המשפט. יוער ויודגש כבר עתה, כי הכרעת הדין נסמכה במידה רבה, על הודעת המערער עצמו בת/5 ולפיה, "נתתי לו מכה עם הראש" וגם על כך להלן. 4. בית המשפט קמא קבע בגזר דינו, כי לא ניתן להימנע מהרשעתו של המערער, וגזר על המערער את העונשים הבאים; מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים. המערער יישא בעונש זה אם בתקופה של שלוש שנים יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, לרבות העבירה נשוא כתב האישום. קנס בסך 3,000 ש"ח או מאסר למשך 15 יום תחתיו. פיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח. הפיצוי ישולם ב- 5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים.  חתימה על התחייבות על סך 10,000 ש"ח, אשר יהיה עליו לשלם אם בתוך שלוש שנים יעבור על העבירות בהן הורשע. 5. המערער מלין על הכרעת הדין לגופה, לחלופין על הרשעתו ולחלופי חלופין על חומרת גזר הדין, ברכיב הקנס. הערעור על הכרעת הדין טענות המערער 6. המערער מלין על קביעותיה העובדתיות של הערכאה קמא. ב"כ המערער ערה לכלל הקובע "שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ...." ואולם, לטענתה, במקרה שבפנינו קמו החריגים המאפשרים התערבותה של ערכאת הערעור. 7. טוענת אפוא, ב"כ המערער, כי בית המשפט קמא שגה, בקביעת הממצאים העובדתיים באופן שמחייב התערבותה של ערכאת הערעור. 8. לטענת המערער, בית המשפט קמא, קבע מסקנות שגויות ברמה העובדתית ומשכך, קמה עילה להתערבות בפסק דינו. הכרעת הדין מבוססת על שיקולי הגיון וסבירות, וגם בכך יש חריג המאפשר התערבותה של ערכאת הערעור. קיימות סתירות מהותיות בעדות המתלונן מבלי שבית המשפט קמא נתן להן הסבר, ומבלי שנתן הסבר, מדוע מעדיף הוא את גרסת המתלונן על פני זו של המערער. 9. באשר לעדת התביעה מס' 1 - הגב' זינב רושרוש (להלן: "זינב"), הרי שזו הייתה במועד מסירת הודעתה במשטרה, (ת/1), אשתו של המתלונן בתיק. במהלך שמיעת עדותה בעל-פה הסתבר כי זינב התגרשה מהמתלונן. בעוד שבת/1 הפלילה זינב את המערער ותמכה בגרסת בעלה (דאז) המתלונן, הרי שבעדותה בבית המשפט חזרה בה זינב (חלקית) מעדותה נשוא ת/1. לעניין זה טוענת ב"כ המערער, כי עולה מתוך ת/1 שעדותה של זינב, הייתה מושפעת מעדות בעלה (דאז) ומתיאום עמו, ודווקא עדותה בבית המשפט היא האמת. עוד טוענת ב"כ המערער, כי זינב כלל לא יכולה הייתה לראות את אירוע התקיפה ממקום עומדה וכפי שנראה בסרט האבטחה נ/5 (ועל כך בהרחבה להלן). 10. עוד טוענת ב"כ המערער לעניין קבילות הודעתה של זינב במשטרה, תוך הסתמכות על סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות, כי כב' השופטת קמא לא נימקה כדבעי, מדוע החליטה להעדיף את אמרת החוץ של זינב על פני עדותה בבית המשפט. הגם, כך לטענת המערער, שבית המשפט קמא, קבע בהכרעת דינו, כי בעדותה של זינב בפניו, נפלו סתירות, הרי שבית המשפט קמא, בהכרעת דינו, לא טרח לפרט סתירות אלו. 11. הנדבך המרכזי בהרשעת המערער, אליבא דבית המשפט קמא היה עדותו, שלא לומר הודאתו, נשוא ת/5 ולפיה "נתתי לו מכה בראש". לעניין זה קבע בית המשפט קמא, כי יש לאמץ גרסה ראשונית זו באשר ניסיונות המערער ליתן הסבר אחר להודעה זו לא צלח. עוד קבע בית המשפט קמא, כי עדותו של המערער בפניו הייתה רצופה שקרים וסתירות. לעניין זה מלינה ב"כ המערער, כי בית המשפט קמא, לא פירט מה הם אותם שקרים וסתירות, ועל שום מה לא נתן אמון בהסבריו של המערער בבית המשפט, מה גם שהמערער מעולם לא "הודה" שנתן נגיחה בפניו של המתלונן. 12. עוד מלין המערער על כך ש"בית המשפט קמא, קבע כי לא שוכנע שהמערער לא תקף את המתלונן" (סעיף 33 להודעת הערעור). לטענת ב"כ המערער, בהליך פלילי בית המשפט צריך להיות משוכנע מעל לכל ספק סביר, שהמערער אכן תקף את המתלונן, ולא די בכך שלא שוכנע ההיפך. 13. פרק נוסף בהודעת הערעור, בחלק הדן בהתערבות בממצאים העובדתיים, עניינו במוצג נ/5. מוצג זה הינו סרט הקלטה שהוקלט במצלמת האבטחה של המפעל בו ארע אירוע התקיפה (להלן גם: "הסרטון"). סרטון זה הוגש על ידי המערער, כהוכחה לחפותו. יאמר מיד, כי במהלך הדיון בעל-פה בפנינו, ביקשה דווקא ב"כ המשיבה, להציג בפנינו סרטון זה (לכל הפחות חלקו הרלוונטי), כך שלעניין ההתרשמות ממוצג זה, אין לערכאה הדיונית יתרון על פניה של ערכאת הערעור. לטענת המערער, בית המשפט קמא, קבע מחד, כי יש להטיל ספק במהימנות סרט האבטחה, שכן מצלמת האבטחה הופעלה על ידי המערער, אך מאידך, במספר נקודות השנויות במחלוקת, בחר בית המשפט קמא להסתמך על נ/5. 14. עוד מלין המערער על כך שבית המשפט קמא, תמה על כך שניתן לראות בסרטון את מה שקדם לאירוע התקיפה ואת מה שהיה אחריו, ואולם את האירוע עצמו לא ניתן לראות. על תמיהה זו משיבה ב"כ המערער בכך שהמערער הבהיר מפורשות, כי מצלמות האבטחה, נועדו לשם מניעת גניבה של ציוד או חומרים מהמפעל ומשכך, טווח הצילום שלהם לא נועד היה ל"כסות" את אזור המכונות, שם בוצע אירוע התקיפה. 15. עוד טוענת ב"כ המערער לעניין זה, כי הגם שנ/5 הוגש בהסכמה, הרי שרק בסיכומיה (בבית המשפט קמא) טענה המאשימה (המשיבה כאן) לאי קבילות סרט ההקלטה. לעניין זה אציין, כי במהלך הדיון בעל-פה בפנינו, הושגה הסכמה בין ב"כ הצדדים ולפיה, נ/5 הינו מוצג קביל (כאמור לעיל צפינו בסרטון זה). 16. ב"כ המערער, מונה סתירות מסתירות למכביר, שמצאה בדברי עדי התביעה לרבות השוטרים והחוקרים בתיק. אלא שסבורני, שאין צורך לפרט את מלוא טענותיה של ב"כ המערער בעניין זה, ועיקרי הדברים פורטו לעיל. 17. פרק נוסף בהודעת הערעור מתייחס לפגמים ומחדלים שנפלו בחקירת המשטרה. כך, באשר לעדותו של חוקר המשטרה נעים טורק (להלן: "נעים"). לעניין זה טוענת ב"כ המערער, כי בפעולותיו של נעים נפלו מחדלי חקירה רבים ובית המשפט קמא כלל לא נדרש אליהם. נעים הוא זה שגבה את עדותה של זינב ולעניין זה, כך לטענת המערער, לא שלל נעים את טענת המערער, ולפיה המתלונן, נכח בחקירתה. עוד לטענת המערער, לא בדק נעים את סוגית "תאום הגרסאות" שבין המתלונן לזינב, לא חקר את זינב באשר לעדים נוספים שהיו במקום ולא ערך עימות בין המתלונן למערער. עוד טוען המערער לעניין זה, כי לא הוצגו (ואף כלל לא נכתבו) דו"חות פעולה של שוטרים שהגיעו למקום. 18. ראש אחר של טענות המערער, עניינו קיפוח זכותו של המערער לחקירה מקצועית ונאותה. לטענת המערער, החוקרת שחקרה אותו איריס שטרן (להלן: "איריס"), אינה חוקרת בהכשרתה, ובמהלך חקירתה את המערער, נפלו פגמים של ממש. כך, לא נרשמה תגובתו להקראת זכותו להיוועץ בעורך דין, דבר שמעיד, כך לטענת ב"כ המערער, על "סוג של הלם מצידו" ועל כך שלא הבין את מהות זכותו להיוועץ בעורך דין, ובכך נפגעה זכותו להיוועצות אמיתית טרם חקירתו. עוד מלינה ב"כ המערער על כך שחלק משאלותיה ותשובותיה של איריס, כלל לא הוקלד, ועל כך שהחקירה בוצעה ללא שדו"חות הפעולה עמדו בפניה, כך שחקירתה הינה לקויה. 19. פרק אחר בטיעוניה ולחלופין, מקדישה ב"כ המערער לטענתו של המערער להגנה עצמית. לטענתה, בית המשפט קמא דחה טענה זו ללא שייתן לה נימוקים של ממש. לטענת המערער, המתלונן הוא זה שהתקיפו על יד מכונות מסכנות חיי אדם ולולא תגובת המערער, הרי יכול שהיה נקלע המערער לסכנת חיים. לטענת ב"כ המערער, החתך בשפתו של המתלונן, ככל שבכלל נגרם על ידי המערער, הינו כתוצאה מפעולת ההשתחררות של המערער מלפיתתו על ידי המתלונן. משכך, כך לטענת המערער עומדת לו טענתו להגנה עצמית. 20. אחר כל אלה, טוענת ב"כ המערער לטענה של הגנה מן הצדק, הן בנימוק של אכיפה בררנית, בה נקטה המשיבה, שעה שהעמידה לדין רק את המערער ולא את המתלונן, הגם שזה האחרון פתח בתקיפה והן בנימוק של הגשת כתב האישום, למעלה משנה לאחר שהודע למערער על סגירת התיק כנגדו. 21. עוד טוענת ב"כ המערער להגנת זוטי דברים, שכן כל פגיעתו של המערער במתלונן וככל שהייתה כזו, הינה מינורית וכתגובה לתקיפה קודמת של המתלונן אותו. תשובת המשיבה לערעור על הכרעת הדין 22. המשיבה, סומכת יתדותיה כמובן על הכרעת הדין של בית המשפט קמא, אשר לטענתה לא נפל פגם בקביעותיו העובדתיות, באופן המחייב התערבותה של ערכאת הערעור. לטענתה, המערער "נתפס" על הודאתו הראשונה ולפיה, לאחר שהשתחרר מהמתלונן, נתן לו מכה עם הראש. לטענת ב"כ המשיבה, ועוד בטרם תבחן גרסתו ולפיה, המתלונן הוא זה שתקף אותו, אזי גם אם נקבל את דבריו כהווייתם אין בפנינו כלל וכלל, הגנה עצמית. 23. המשיבה מפנה לנ/5 אשר ממנו עולה בבירור, כך לטענתה, כי המתלונן לא התקרב למערער, תוך כדי הרמות ידיים, או בהליכה מהירה ומאיימת. 24. לטענת המשיבה, לא נפלו פגמים בחקירת המשטרה, ובוודאי לא פגמים כאלו שפגעו בזכותו של המערער. באשר לאופי חקירתה של איריס שטרן, הרי שגם בזו, לא נפל פגם של ממש. 25. באשר לעדותה של זינב, הרי שבצדק, נוכח שלל הסתירות בעדותה בבית המשפט קמא, בחר בית המשפט קמא, להעדיף את אמרת החוץ שלה, נשוא ת/1. 26. על דרך הכלל טוענת ב"כ המשיבה, כי בית המשפט קמא, ראה את כל העדים, בחן את מהימנותם ואמינותם ואין כל סיבה לערכאת הערעור, להתערב בהכרעת הדין. 27. בין יתר טענותיה מפנה כאמור, ב"כ המשיבה לדיסק נ/5. לטענתה, בסרטון ניתן לראות שהמתלונן לא הגיע עם הרמת ידיים וכן שזינב יכולה הייתה לראות מהמקום בו היא עמדה את האירוע. 28. עוד טוענת ב"כ המשיבה, כי בסרטון נראים אנשים רבים, אשר כולם כלשונה, חברים של המערער וכולם, כך כלשונה "שונאים את מוסא רושרוש ..." בכך, מבקשת ב"כ המשיבה, הגם שלא אמרה זאת מפורשות, לרמוז, כי לא ניתן ליתן אמון בעדויות אלו. דיון ומסקנות - הכרעת הדין 29. עניין לנו כאמור, בהתערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה קמא. האם בכך נסתם הגולל על סיכוי הערעור? סבורני שלא, לכלל אי ההתערבות חריגים רבים ראה לעניין זה, ע"פ 8146/09 ו- 8264/09 (ערעור וערעור שכנגד) אלי אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011) בדבריו של כב' השופט י. עמית שם וכדלהלן: "כלל אי ההתערבות אינו הרמטי, וברבות השנים נקבעו לו מספר חריגים, שבהתקיימם, כך נקבע, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. אעשה כמיטב יכולתי לקבץ את החריגים מארבע כנפות הפסיקה ולהביאם בתמצית בפני הקורא (לחלק מהחריגים ראו פסק דינו של השופט מלצר בע"פ 567/07 פלוני נ' מדינת ישראל ( 25.5.2011) והאסמכתאות שם). ( - ) כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון ובשכל ישר או על סבירות של העדות (ע"פ 5714/08 פלוני נ' מדינת ישראל ( 1.9.2010)). ( - ) כאשר מדובר במסקנות להבדיל מעובדות (רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עירית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779 (2002)). ( - ) כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מבוססים על ראיות בכתב, תמליל קלטת (רע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל ( 12.6.2008)), או התרשמות מחפץ, לדוגמה, בתיקי קניין רוחני על נגזרותיו, כאשר נטען לחיקוי ולהעתקה של מוצר או מדגם שניתן להציגם גם בפני ערכאת הערעור (ראו, לדוגמה, רע"א 2960/91 חברת תה ויסוצקי ושות' (ישראל) בע"מ נ' מתוק ( 16.1.1992); ע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 434, 449 (2003)).  ( - ) כאשר הערכאה הדיונית התעלמה לחלוטין מראיות או לא שמה לב לפרטים מהותיים בחומר הראיות (עניין יומטוביאן, בעמ' 645). ( - ) כאשר הערכאה הדיונית התעלמה מסתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה או מסתירות בין העדות עליה נסמכה לבין עדויות אחרות (ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל ( 13.7.2008), בפסק דינו של השופט לוי). ( - ) כאשר הערכאה הדיונית אימצה גרסה מופרכת וחסרת הגיון". 30. זאת ועוד, חלק מנימוקי הערעור מתייחסים למוצג נ/5 הוא הדיסק ובו סרטון האבטחה. לעניין זה, קבעה כב' השופטת קמא (בעמ' 10 להכרעת הדין), כי העובדה שמצלמות האבטחה היו בשליטת המערער והעובדה שאירוע התקיפה לא מתועד בסרטון "מעלות תהיות רבות לאמינות ההקלטה". נימוק זה, ובכל הכבוד, לאו נימוק הוא. מצלמות האבטחה אינן מכוונות כלל למיקום האירוע (כך טען המערער, והמשטרה יכולה הייתה בנקל לבדוק עניין זה), כך שלצורך הרשעה, לא ניתן לקבוע רק על סמך הספקות והתהיות, כי מדובר בהקלטה לא "אמינה". לא זו אף זאת, יש בסרטון די ראיות וכפי שאפרט להלן, למה שאירע קודם התקיפה הנטענת ובוודאי ביחס למה שארע לאחר מכן. 31. אולם, דומה שאין צורך להידרש לכל שאמרתי לעיל, שהרי וכאמור לעיל, ב"כ המשיבה, הסכימה כי נ/5 הינו ראיה קבילה והיא אף הציגה בפנינו את הסרטון, על מנת שנתרשם אנחנו. 32. מאליו מובן, כי בעניין הסרטון נ/5, אין לערכאה הדיונית יתרון על פנינו (למעט זיהוי האנשים בסרטון, אולם, עניין זה נלמד על ידינו, הן מהצגת הסרטון בפנינו, והן מעיון בפרוטוקול בית המשפט קמא, בו יש התייחסות לנפשות הפועלות). די אם אפנה לדבריה של ב"כ המשיבה בפנינו, "... יש שם את ראובן בוכריס, את יורם בוכריס את שמעון ..." (עמ' 4 שורה 4 לפרוטוקול הדיון בפנינו). שמעון זה, איני יודע מי הוא (שמא התכוונה ב"כ המשיבה לשלמה בוכריס?), אולם יורם בוכריס היה עד הגנה בתיק דנן, והוא אחיהם של שלמה בוכריס - עד תביעה מס' 3, וראובן בוכריס, שלא זומן סופו של דבר לעדות. אעיר כבר עתה, כי דווקא ראובן הינו דמות מפתח בפרשיה שבפנינו, שכן בסרטון ראובן נראה בבירור לפני האירוע, כאשר המתלונן חולף על פניו, תוך שרואים בבירור, שראובן מסתובב ועוקב במבטו אחר המתלונן! יתר על כן, ראובן הוא זה שנראה בבירור, לאחר האירוע, מתעמת עם המתלונן ועל כך להלן. למען הסר ספק יודגש, כי ראובן הינו האדם שנראה לבוש בחולצה כהה! זיהוי זה נסמך על עדותו של שלמה בוכריס (ראה בסוף עמ' 39 לפרוטוקול בית המשפט קמא). 33. אסביר עתה את מה שרואים בסרטון לגופו וכדלהלן. בדקה 57:35 נראה אדם יוצא מהמפעל ובידו פך שמן. אדם זה, לפי עדותו של שלמה הינו אמנון שחרור, אשר לא העיד והודעתו במשטרה הוגשה בהסכמה וסומנה ת/4, לאחר מכן נראה שלמה בוכריס, אף הוא יוצא מן המפעל, וגם בידו פך שמן. בכל אותו זמן, נראה בבירור, במרכז התמונה ראובן (כאמור לבוש חולצה קצרה כהה). בדקה 57:56 נכנס לתחומי המפעל המתלונן, כשהוא חולף על פני ראובן. לא ניתן לראות אם ראובן והמתלונן מחליפים ביניהם דברים. בדקה 57:59 נראה כי המתלונן מגביר מהירותו, והולך בהליכה מהירה! יוער כבר עתה, כי בשלב זה לא רואים "נפנופי ידיים" מצידו של המתלונן, אם כי חובה להדגיש מאידך, כי המתלונן מודה שעשה "תנועות ידיים" (ראה עמ' 29, בתחילת העמוד, לפרוטוקול קמא). המתלונן, "נעלם" מהתמונה, בעוד ראובן נותר במרכז התמונה. בדקה 58:09 נראה שלמה בוכריס נכנס חזרה לתחומי המפעל, תחילה בהליכה רגילה ולאחר מכן עובר לריצה. לאחריו בדקה 58:10 נראית זינב ואיתה בנותיה נכנסת לתחומי המפעל, ופותחת בריצה אחר שלמה בוכריס, כשהיא במרחק של 2 - 3 מטר ממנו! יודגש, כי זהו השלב הראשון בו נראית זינב בסרטון. איני יכול לקבוע, על סמך הסרטון, האם ממקום עומדה, לפני שהיא נראית בתמונה, יכולה הייתה זינב לראות את שארע באזור המכונות, אשר וכאמור, נמצא מחוץ לטווח צילום המצלמה. משכך אפוא, איני יכול לקבל את קביעתה של ב"כ המשיבה ולפיה, ב"דיסק רואים גם שזינב יכולה הייתה לראות מאיפה שהיא עמדה, את האירוע" (עמ' 4 שורה 2 לפרוטוקול שבפנינו). קביעה זו איני יודע על מה נסמכת היא, ומכל מקום גם בית המשפט קמא לא קבע כך! אקדים המאוחר ואוסיף ואומר, כי המשטרה בנקל, לאחר שקיבלה את הדיסקים נשוא מצלמת האבטחה (ראה נ/6), יכולה הייתה לבדוק האם מחוץ למפעל (שם לכל הדעות עמדה זינב, בעת ש"ראתה" את תקיפת המתלונן על ידי המערער), ניתן לראות את זירת האירוע! וככל הנראה פעולה זו לא נעשתה. 34. נשוב אפוא למה שנראה בסרטון - בדקה 58:16, נראה המתלונן במרכז התמונה, כשהוא מנסה לרוץ חזרה, לזירת האירוע, וראובן, ולאחר מכן, אנשים נוספים, בלתי מזוהים, מנסים לחסום דרכו. המתלונן נראה בברור, לפחות פעמיים, מנסה ל"התפרץ" חזרה לעבר המקום בו עמד, (ככל הנראה), המערער ואולם, ראובן והאחרים בולמים אותו! חשיבותו של אירוע זה הינה כפולה. א. על שום שהמתלונן טען, שלא רק שלא רץ חזרה לכיוון המערער, אלא שגם פיזית לא היה מסוגל לעשות זאת, ראה: עמ' 30 לפרוטוקול קמא בתשובה לשאלה "ניסית לרוץ לכיוון הנאשם?" משיב המתלונן "קיבלתי מכות חזקות איך אני ארוץ בקושי עמדתי על הרגלים מהתקיפות שלו, ניסו להרחיק אותו ממנו" (שם שורות 1- 3). חלק זה נראה כאמור בבירור בסרטון, והנה לא מניה ולא מקצתיה! המתלונן נראה שם עומד על רגליו, ומנסה ל"הסתער" פעם אחר פעם, בחזרה לזירת האירוע! לא רק שלא רואים שניסו להרחיק את המערער מהמתלונן, אלא ההיפך הגמור הוא הנכון! זאת ועוד בעמ' 28 לפרוטוקול, מעיד המתלונן, כי "נפלתי ... באו אנשים והרימו אותי ...". אין לכך כל זכר בסרטון, המתלונן נראה עומד על רגליו, הולך כרגיל, ואף מנסה "לפרוץ" לכיוון זירת האירוע! ב. זינב העידה במשטרה - ת/1 (כך גם בחלק מעדותה בבית המשפט ועל כך להלן), כי המתלונן התעלף! (ת/1 שורה 7). כאמור בסרטון אין לכך כל זכר! מי ש"מתעלף" אינו מסוגל, ובכל הכבוד הראוי, לנהל מאבק של ממש, עם מספר אנשים, המנסים לחסום את דרכו! 35. המסקנות מנ/5 הינן אפוא, ברורות לטעמי; א. המתלונן אכן נכנס למפעל, ובשלב מסוים עבר להליכה מהירה. ב. ספק רב, אם ממקום עומדה של זינב יכולה הייתה לראות את האירוע. ג. לאחר ש"נעלם" המתלונן מהתמונה, הוא נראה מתעמת, שלא לומר נאבק, עם ראובן ואנשים נוספים, המנסים למנוע ממנו לשוב לזירה! ד. בשום שלב לא נראה המתלונן במצב של "עילפון", או אפילו קרוב לזה! כשם שגם לא נראה שהוא נישא על ידי אחרים! ער אני לכך, כי יכול שהמתלונן רצה לשוב לכיוונו של המערער, על מנת לתקוף אותו חזרה, או לברר משהו, ואולם, המתלונן כזכור אינו טוען כך, והוא "נתפס" על אמירתו. עדות המתלונן 36. בית המשפט קמא, קבע כי הוא מאמין לעדותו של המתלונן על שום, וכדבריו של בית המשפט קמא, ש"המתלונן מסר עדות בצורה ספונטנית ... תשובותיו היו הגיוניות והשתלבו עם יתר הראיות ועם השכל הישר. בחנתי גם את הודעותיו במשטרה ולא מצאתי כי בין שתי העדויות קיימות סתירות של ממש ..." (סוף עמ' 8 להכרעת הדין). על פניו מדובר בקביעות עובדתיות וקביעות של מהימנות. אף על פי כן דומני, שנפלה שגגה בקביעותיה של כב' השופטת קמא. ראשית, אפנה שוב לנ/5 אשר ממנו עולות סתירות של ממש לעדותו של המתלונן! שנית, ובכל הכבוד הראוי, בית המשפט קמא, לא נתן כלל דעתו לאוסף הסתירות אשר אליו הפנתה ב"כ המערער בסיכומיה בפני הערכאה קמא! מדובר בסתירות רבות, חלקן מהותיות. בית המשפט קמא הסתפק באמירה סתמית ולפיה, לא מצא הוא כי קיימות סתירות מהותיות . סבורני ובכל הכבוד הראוי, כי אין די בכך. ראה לעניין זה שוב, בעניין אבשלום שהוזכר לעיל; "כלל אי ההתערבות הוא אך תחילת הדרך של ערכאת הערעור אך לא סופה. קיימת מעין תנועת מטוטלת הסמויה מעינו של הקורא, בין כלל אי ההתערבות לבין בחינת ערכאת הערעור את חומר הראיות שבפניה, וכאשר נמצא כי פסק הדין של הערכאה הדיונית מעוגן בחומר הראיות, אזי נעשה שימוש בכלל. כלל אי ההתערבות לא חוסם א-פריורי את דרכה של ערכאת הערעור מלבחון את חומר הראיות. גם מקום בו ייכתב בפסק הדין של הערכאה המבררת כי בית המשפט האמין לעד פלוני, אין זה סוף פסוק, אם וככל שהערכאה הדיונית לא תגבה את התרשמותה בחומר הראיות או בהנמקה משכנעת. עמד על כך בית המשפט בעניין חטאר: "אמירה סתמית לפיה ניתן אמון בעדותו של אחד על פני יתר הראיות אין בה די כדי לשכנע בביסוס מסקנות והכרעות משפטיות. במקרה דנן לא מצאתי בהכרעת הדין וגם לא בחומר הראיות נימוק ממשי להעדפת עדותו של המשיב על פני עדויות אחרות שנשמעו, ובהן עדותו של המערער ועורך הדין בפניו נערך ההסכם, ועל פני ממצאים אובייקטיבים שאינם מתיישבים עם עדותו של המשיב בנקודה זו" (הדגשה הוספה - י.ע.). מכאן, שלעיתים כלל אי ההתערבות הוא כלל "מצדיק תוצאה" יותר מאשר כלל "מכתיב תוצאה". דהיינו, כאשר הכרעת הדין ניצבת על פניה איתנה ומעוגנת בחומר הראיות, בית המשפט משתמש בדוקטרינת אי ההתערבות כדי לנמק ולהצדיק את אי התערבותו וכדי לחסוך במשאבים שיפוטיים הנדרשים לבחינה פרטנית וארכנית של מכלול הראיות בפסק הדין". 37. עיינתי אפוא אני בסתירות האמורות ומצאתי, כי מדובר בסתירות של ממש, הפוגמות באופן מהותי בגרסת המתלונן, וממילא גם במהימנותו. לצורך הוכחת האמור לעיל, אפנה רק ל - 3 סתירות שהינן המהותיות ביותר בענייננו, וזאת בנוסף כאמור לעיל, לסתירה החזותית בין טענתו של המתלונן שלאחר אירוע התקיפה היה "מנוטרל" כלל, לבין הנראה ב-נ/5. 38. סתירה מהותית אחת - בעדותו הראשונה במשטרה, עוד לפני ש"הובהל" כדבריו לבית החולים, מעיד המתלונן כך - "שלמה פרי התנפל עלי והרביץ לי בפנים ופצע אותי בפה ואני מראה לך שירד לי דם מהפה, הוא הרביץ לי בגב ובכתף ואז נפלתי על הרצפה ..." (נ/2 שורות 2 - 7). בבית המשפט קמא לעומת זאת מתאר המתלונן את פציעותיו באופן שונה מהותית. וכך מעיד המתלונן - "התחיל לרדת לי דם מהפה ובכתפיים ..." (עמ' 23 לפרוטוקול קמא) ולאחר מכן הוסיף "... והרים כיסא מוכן כדי להרוג אותי ...". ועוד בהמשך (עמ' 30 באמצע העמוד) תיאור מפורט - "הוא נתן לי מכות הרבה, הוא נתן לי מכות בראש ובידיים שלו הוא תקף אותי ... בידיים, על הכתף ועל הבטן והתחיל לתת לי מכות ברגלים שלו הגבוהות ...". עינינו הרואות אפוא, כי במשטרה (נ/2) תיאר המתלונן מכות בפנים, בגב ובכתף, ואחר כך לאט לאט, דרך החקירה הראשית ועד החקירה הנגדית, הגרסה מתפתחת למכות בראש ובפה, בבטן ובחזה, בעיטות ועוד. המתלונן נשאל, מדוע לא מסר כל זאת במשטרה, ולא הייתה בפיו, תשובה של ממש כשם שלא הסביר מדוע בחדר המיון בקרית שמונה (לשם הלך ולא "הובהל", לאחר שהתלונן במשטרה), לא סיפר את כל האמור. 39. סתירה מהותית שנייה - המתלונן הזדרז והגיש תביעה אזרחית נגד המערער. במסגרת תביעה זו הגיש תצהיר עדות ראשית, אשר הוגש בבית המשפט קמא וסומן נ/4 (ככל הנראה, שכן זה צורף לתיעוד רפואי קודם שסומן אף הוא נ/4). בתצהיר זה, כבר התפתחה התקיפה המתוארת לעיל, וכך מתאר זאת המתלונן (שם בסעיף 5) "בעקבות אירוע התקיפה הובהלתי לבית חולים זיו שבצפת ...". לפי מה שראינו לעיל, לאחר אירוע התקיפה, הולך לו המתלונן למסור תלונה במשטרה (נ/2), והוא נחקר בשעה 18:58! רק בשעה 19:20, דהיינו לאחר שמסר תלונתו למשטרה, מתייצב המתלונן בחדר המיון הקדמי, בקרית שמונה! ובכן, לא "הובהל", לא "ממקום האירוע" ולא "לבית חולים זיו בצפת". כתוצאה מהאירוע, כך בתצהיר נ/4, יש למערער נכות אורטופדית (בכתף כתוצאה מתקיפה המערער) של 10%!. המתלונן נחקר בבית המשפט קמא, על מצב רפואי קודם, או על אירועים קודמים של חבלה באזור הכתף, ואולם מכחיש חבלה קודמת בכתף (ראה סוף עמ' 30, עמ' 31 ועמ' 32 לפרוטוקול קמא). משהכחיש המתלונן חבלות קודמות בכתף, הוצגו לו מסמכים רפואיים מחודשים 2 ו- 3 - 2007, מהם עולה ברורות, כי נפל במדרגות ונחבל בכתף! ועל כך אין למתלונן תשובה! הנה כי כן, ברור שהמתלונן עושה כל מאמץ להעצים פגיעותיו, והכל לצורך התביעה האזרחית! אין ספק שיש בכך פגיעה של ממש במהימנותו! 40. סתירה מהותית שלישית - המתלונן נחקר פעם נוספת במשטרה, והפעם כחשוד, לאחר שחזר מחדר המיון בקרית שמונה. כפי העולה מנ/3, חקירה זו הייתה בשעה 20:08 (במאמר מוסגר וכזכור, רק בשעה 19:20 התייצב המתלונן בחדר המיון בקרית שמונה (ת/6), כך שברור שמצבו לא היה כל כך קשה, כפי שהוא תיאר, שהרי מיד בתום הטיפול בחדר המיון הספיק לשוב ולהתייצב, כעבור כחצי שעה בלבד במשטרה!) כאן מוסיף המתלונן שתי נקודות נוספות; האחת - "...הוא שבר לי את המשקפים ..." (שם שורה 6) אין לכך זכר בהודעתו הקודמת! ואין לו גם משקפים שבורות להציג! השנייה - במענה לשאלה "כיצד נקרע השעון של שלמה (המערער - א.ק.)" משיב המתלונן - "כנראה ששלמה הרביץ לי השעון נפל מידו ...". והנה בבית המשפט, מסר המתלונן סיפור חדש השונה מהותית באומרו, כי שלמה בוכריס הוא זה שזרק את השעון של המתלונן! (בשליש התחתון לעמ' 23 לפרוטוקול קמא). לא זו בלבד שמדובר בסתירה של ממש להודעתו במשטרה, אלא שמדובר בגרסה שלא נתמכה על ידי אף לא אחד מעדי התביעה, ובמיוחד לא שלמה בוכריס עצמו! שהיה כזכור עד תביעה! 41. דומה, כי גם המאשימה עצמה לא האמינה לגרסאותיו של המתלונן, שהרי כל שנאמר בעובדות כתב האישום, הינה העובדה שהמערער נגח בפניו של המתלונן. ואילו מכות בכתף, בבטן, בחזה, בגב ושבירת המשקפיים, כלל לא מוזכרות. עדות זינב 42. זינב, הייתה במועד האירוע הנטען, אשתו של המתלונן. זינב נחקרה במשטרה ביום 22.10.07, דהיינו יום לאחר האירוע הנטען, ואילו המתלונן נחקר ביום האירוע. כתבתי את שכתבתי, כדי להצביע כבר עתה על בעיתיות נוספת בעדותו של המתלונן, אשר העיד, כי הוא וזינב נחקרו במשטרה באותו היום (ראה בעמ' 25 לפרוטוקול קמא) אין זאת אלא, כי המתלונן בחר למקם עדותו ועדות אשתו באותו יום, כדי ל"הרחיק" ממנו את החשד שהועלה כלפיו, ולפיו הוא זה שאמר לאשתו מה להעיד! 43. בכל מקום בהודעתה במשטרה (ת/1) העידה זינב כך; "... בעלי שאל את שלומי פרי (המערער - א.ק.) איך הוא מפעיל את המפעל, אז פרי אמר לבעלי למה מי אתה שתגיד לי מה מותר ומה אסור ונגח לבעלי בפנים וחתך לו את השפה וירד דם רב לבעלי והוא התעלף ... בעלי הזדקק לטיפול רפואי והציג מסמכים ..." (שם שורות 5 - 7) ובהמשך "... הבנתי שבעלי נחקר על תקיפה אך זה לא נכון, פרי מסר פרטים לא נכונים ...". 44. כזכור, בית המשפט קמא הכריז על זינב כעדה עוינת לאחר שעדותה בפניו, סתרה את האמור בהודעתה במשטרה ובחר להעדיף הודעתה במשטרה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות על פני עדותה בפניו. בטרם נדון בעניין זה ובהנמקה לו, אבקש לקבוע כבר עתה, כי לא ניתן ליתן אמון כלל, בהודעתה של זינב במשטרה בהיותה נסתרת לחלוטין הן מנ/5 והן מעדויות עדי תביעה אחרים וכדלהלן. 45. כבר ציינתי לעיל, שספק רב בליבי עם זינב כלל יכולה הייתה לראות ממקום עומדה את שארע. מכל מקום ברור הוא, כי לא יכולה הייתה לשמוע ממקום עומדה, דבר וחצי דבר ובוודאי שלא יכולה הייתה לצטט את "דו השיח" (ככל שהיה כזה), בין המערער למתלונן. רואים בבירור בסרטון, כי זינב נכנסת למפעל כ- 13 שניות לאחר בעלה - המתלונן. ברור, כי היא נכנסה למפעל לאחר התחלת האירוע, שכן בקלטת כזכור, נראה שלמה בוכריס רץ לכיוון זירת האירוע, ורק אחריו זינב. עדי התביעה ועדי ההגנה העידו, כי במפעל רעש של מכונות, כך שלא ניתן לשמוע שיחות בין אנשים, כיצד אפוא יכולה הייתה זינב, לשמוע ממקום עומדה (מחוץ למפעל - כזכור) את כל חילופי הדברים שבין המתלונן למערער? עוד ציינתי לעיל, שזינב בהודעתה זו, העידה שבעלה - המתלונן התעלף, לעניין זה אין כל זכר ב- נ/5, וכמפורט לעיל, זה גם כלל לא יתכן. 46. עולה ברורות מנוסח הודעת זינב (שניתנה כזכור למחרת שתי חקירותיו של המתלונן) כי זו קיבלה פרטים מבעלה. זינב העידה שהמתלונן הציג מסמכים רפואיים, וזאת מנין לה, אם לא שמעה זאת מבעלה! זינב מעידה שבעלה נחקר על תקיפה ושהמערער מוסר פרטים לא נכונים על מנת להפלילו. גם זאת מנין לה, אם לא שמעה זאת מבעלה! 47. סיכומו של דבר, לא ניתן לקבל את הודעתה של זינב במשטרה, נשוא ת/1 כמהימנה. משכך אפוא, גם אם סברה השופטת קמא, שבעדותה בעל-פה בפניה, נפלו סתירות (שלא פורטו!) הרי, שסתירות כאמור, מהותיות ומשמעותיות, נפלו ולמכביר, גם בהודעתה במשטרה. 48. אדרש עתה ובקצרה גם לנימוקים של השופטת קמא ולפיהם, העדיפה היא כאמור לקבל הודעתה של זיינב במשטרה. גם לעניין זה אקדים ואומר, כי באשר לנימוקיה אלו של השופטת קמא, אין יתרון לערכאה המבררת על פני ערכאת הערעור וזאת בשונה מאי המהימנות שנתנה השופטת קמא לעדותה של זינב בפניה. 49. במה דברים אמורים - השופטת קמא קבעה, "כי לא שוכנעה כי גרסתה במשטרה ניתנה בגלל לחציו של בעלה לשעבר ...". כאמור לעיל, מתוך עדותה של זינב במשטרה, עולה ברורות חשד ממשי לתיאום גרסאות בין זינב לבעלה, גם אם לא מדובר ב"לחצים" של הבעל. עוד קבעה השופטת קמא, כי גרסתה הראשונית של זינב במשטרה מתיישבת עם עדות המתלונן, אמרת הנאשם ועם התיעוד הרפואי. בכל הכבוד, בזה שגרסת זינב מתיישבת עם עדות המתלונן, אין כל רבותא, שהרי הטענה היא שהמתלונן תיאם גרסה עמה ומה הפלא שגרסאותיהם זהות? באשר להתאמה בין עדותה למסמכים הרפואיים, הרי שגם בכך אין כדי לתמוך בעדותה. המסמך הרפואי הראשון, מעיד לכל היותר, על חתך בשפה, אלא שאין בידינו לקבוע כיצד נגרם חתך זה. המסמכים הרפואיים המאוחרים, ביחס לחבלה בכתף, אינם רלוונטיים כלל לעדותה ואולם אף סותרים אותם, שהרי היא העידה רק על חתך בשפתיים! מה גם וכפי שכבר הראיתי לעיל, החבלה בכתף, מקורה, או לפחות סביר להניח כך, בחבלה קודמת שארעה למתלונן עת נפל במדרגות. נותרנו עם התאמה, כביכול, לאמרת המערער, נשוא ת/5, בכך אאריך להלן ואולם אקדים כבר עתה ואומר, כי המערער, לא אמר אף פעם כי נגח את המתלונן בפניו, כך שלא יכולה להיות התאמה בין אמרתו לבין הודעת זינב במשטרה! 50. על כל האמור אוסיף, כי בית המשפט קמא סתם ולא פירש, כי נפלו סתירות בעדותה של זינב בפניו, וכך כתבה השופטת קמא "לא התרשמתי מתשובותיה של זינב, אשר היו מלאות בסתירות" (עמ' 9, להכרעת הדין) איזה סתירות? 51. עיון מדוקדק בעדותה של זינב בבית המשפט מעלה, כי לא מדובר בסתירות של ממש בין הודעתה במשטרה לבין עדותה בבית המשפט. ההבדל העיקרי מתמצה בכך שבבית המשפט העידה בגילוי לב שבמשטרה אמרה מה שבעלה אמר לה להגיד. משכך אפוא, יכול שההסבר לכל "הסתירות" בעדותה של זינב בבית המשפט נובע אך ורק מדבר אחד, והוא שבהודעתה במשטרה לא ציינה שכל עדותה היא מפיו של בעלה! משכך אפוא, בבית המשפט, התפתלה וניסתה תחילה להכחיש, שכלל נחקרה במשטרה. 52. סופו של דבר, כך לדעתי, הודעתה במשטרה וכפי שהראיתי לעיל, לא יכולה לעמוד ואילו הסבריה בבית המשפט ולפיהם, אמרה במשטרה את שבעלה אמר לה להעיד, הם דווקא המסתברים יותר. 53. למעלה מן הצורך אוסיף ואומר, כי בית המשפט קמא השתמש (לא אחת!) במטבע הלשון "לא שוכנעתי כי ...", ובענייננו "לא שוכנעתי, כי גרסתה במשטרה ניתנה בגלל לחציו של בעלה לשעבר ...". בכל הכבוד, בהליך פלילי, די לו לנאשם שיציג ספק סביר באישומים כנגדו. בעניין שבפנינו אפוא, לא המערער הוא זה שצריך לשכנע שגרסת זינב במשטרה ניתנה עקב לחצים. התביעה היא זו שצריכה לשכנע שיש להעדיף את ההודעה במשטרה על פני העדות בבית המשפט, בנטל זה לא עמדה המאשימה. 54. עוד אוסיף, כי בסעיף 10א' לפקודת הראיות נקבע מפורשות; "10א.   (א)  אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה: (1)  מתן האמרה הוכח במשפט; (2)  נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; (3)  העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה... (ג)  בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו". דומה, כי במכלול התנאים והמבחנים הקבועים שם, לא ניתן לקבוע, כי בית המשפט קמא, עמד בחובת ההנמקה, המאפשרת העדפת אמרת החוץ. עדות המערער 55. עיקר נימוקו של בית המשפט קמא הוא בכך שהסתמך על אימרתו של המערער בחקירתו הראשונה במשטרה "נכנס בצעקות ובתנועות ידיים מאיימות, התקרב אלי החזיק אותי ביד שמאל ותלש לי את השעון. השתחררתי ממנו והגבתי. נתתי לו מכה עם הראש" (שם, שורות 2 - 3) ובהמשך שם, "כן, הוא נפגע ממני בזמן שאני ניסיתי להשתחרר ממנו. אני לא נגעתי בגופו מלבד זה שנתתי לו מכה עם הראש, לא שמתי לב אפוא פגעתי בו". ראשית אשוב ואדגיש, כי המערער מעולם לא הודה שנגח בפניו של המתלונן. כל שהודה המערער, כי אכן נתן למתלונן מכה עם הראש, בתגובה על תקיפתו הראשונית של המתלונן אותו. שנית, יצוין, כי אמרתו של המערער נתמכת לחלוטין בעדי התביעה האחרים, כמו גם בחלק מעדי ההגנה, אשר העידו מפורשות, כי המתלונן הגיע בצעקות ובנפנופי ידיים ובהליכה מהירה. כאמור לעיל, ב-נ/5 לא נראו נפנופי ידיים, אבל הליכה מהירה, לפחות בשלב השני, ניכרת גם ניכרת. באשר ל"נפנופי הידיים", הרי שלבד מעדות העדים האחרים אשר העידו כך הרי שכאמור לעיל, כך גם העיד המתלונן עצמו. זאת ועוד, ברור וכך עולה מדברי כל העדים שהעידו בבית המשפט קמא, כי בין המערער למתלונן סכסוך ארוך, שכן הם היו שותפים במפעל, וסופו של דבר (בין היה צו שיפוטי שכזה ובין אם לאו) המערער הוסיף לעבוד במפעל ואילו המתלונן מצא עצמו מחוץ למפעל. בנסיבות אלו, אך ברור הוא שהמתלונן מראש הגיע "כועס" למפעל. שלישית ואולי עיקר - המערער, בעדותו בבית המשפט קמא, הסביר את נסיבות האמרה שנתן, כמו גם את כוונתו ולפיה, תוך כדי השתחררות פגע בגופו של המתלונן. בית המשפט קמא, אמנם קבע, כי אין הוא נותן אמון ב"עדותו של הנאשם אשר הייתה רצופת סתירות, בלתי אמינה, לא הגיונית ...", אלא ששוב בית המשפט קמא לא פירט מה הן אותן סתירות, מה היה בלתי אמין, ומה לא היה הגיוני (למעט עניין אחד שאליו אדרש מיד). זאת ועוד, גם כאן נוקט בית המשפט קמא במטבע הלשון "לא שוכנעתי ..." והפעם "לא שוכנעתי שהנאשם לא פגע במתלונן ... " (סייפת עמ' 9 להכרעת הדין). כאמור לעיל, השכנוע צריך להיות שהמערער תקף ופגע, ולא שהמערער לא פגע. בנוסף אומר, כי המערער מודה ומאשר שפגע במתלונן כך שלא לזה היה צריך שכנוע. המערער פגע במתלונן אלא שכלל לא הוכח שפגע בראשו, או ליתר דיוק בשפתיו של המתלונן! לכך כאמור, לא נמצאה כל ראיה אובייקטיבית. 56. באשר לנימוק שבהיגיון, קובעת השופטת קמא, כי נוכח הפרשי הגובה שבין המערער למתלונן, הרי שגרסת המערער ולפיה פגע בבטנו או בחזהו של המתלונן אינה הגיונית, וההיגיון מחייב שפגיעה, אם הייתה, הייתה דווקא באזור הפנים. בכל הכבוד, להיגיון זה, הרי שאין הוא מוכח, שהרי המערער העיד בבית המשפט, "... התכופפתי אל הברז, הוא תפס אותי בכתף, ניסיתי לנער אותו מעלי ..." (עמ' 58 לפרוטוקול שורות 29 - 30). הנה כי כן, המערער היה במצב בו התכופף וממילא בהחלט סביר, שכאשר קם וניסה להשתחרר מהמתלונן, פגע בו בחזה או בבטן העליונה. מדוע תרחיש זה אינו הגיוני? ושוב, מדובר במסקנה הגיונית ובעניין זה אין, ובכל הכבוד, לערכאה הדיונית יתרון על פניה של ערכאת הערעור. 57. ער אני לכך, שגרסת המערער אינה נקייה מספקות, שהרי במשטרה, לא מסר את כל שהעיד בבית המשפט, אך יש לזכור, במשפט פלילי עסקינן, ודי לו למערער שיראה ספק סביר בגרסת המאשימה. דומני, שדי ספק סביר אם לא למעלה מזה, יצא המערער. 58. עוד אוסיף לעניין זה, כי חקירתו של המערער על ידי חוקרת המשטרה איריס שטרן, בצירוף עדותה של זו בבית המשפט, יכול שיש בהם כדי לחזק טענותיו של המערער בבית המשפט קמא, וטענתה של באת כוחו בפנינו, כי אכן נפלו פגמים של ממש בחקירת המשטרה בכלל, ובמהלך חקירתה של הגב' איריס שטרן, בפרט עדי הראיה האחרים 59. נוסף למתלונן, לאשתו (דאז) ולמערער, היו במקום עדי ראיה, לחלק מן האירוע. עדים אלו כבר הוזכרו על ידי לעיל, האחים שלמה ויורם בוכריס, שהעידו בבית המשפט, ואמנון שחרור שהודעתו במשטרה הוגשה בהסכמה. כאמור לעיל, עדים אלו (הן עדי התביעה והן עדי ההגנה) תומכים לחלוטין בגרסת המערער, וסותרים לחלוטין את גרסת המתלונן, הן באשר למה שארע לפני האירוע, והן במה שארע לאחר האירוע. (עד מרכזי נוסף היה כאמור ראובן, זה כלל לא זומן ולהלן אדרש לכך). 60. בית המשפט קמא לא נתן אמון בעדותם של עדים אלו, בעיקר על שום שהם חבריו של המערער. כזכור, גם ב"כ המשיבה בטיעוניה בפנינו, טענה, כי הם "כולם שונאים את רושרוש ...". סבורני, ובכל הכבוד, כי נימוק זה לכשעצמו, ("אהבת" המערער ו"שנאת" המתלונן), אינו יכול לעמוד, שהרי באותה מידה, כיצד ניתן ליתן אמון בעדות זינב (בהודעתה במשטרה) והלא היא הייתה אשתו של המתלונן בעת האירוע. על בית המשפט קמא לבחון את "אותות" האמת מתוך עדותם של העדים, ללא קשר לעובדת היותם חברים של פלוני או שונאים של אלמוני. 61. ומה נימוק נוסף מצא בית המשפט קמא באי מתן מהימנות לעדים שלמה ויורם בוכריס? לזאת נפנה עתה. 62. באשר לשלמה קבע בית המשפט קמא כך; "הריני לציין כי עדות זו, לפיה המתלונן נכנס לבית הבד בהליכה מאיימת, עם תנועות יד וקללות, אינה מתיישבת עם תוכן התקליטור שהוצג על ידי הנאשם, שבו, בניגוד לדברי העד הנ"ל, לא רואים כל תנועת יד מאיימת שעושה המתלונן בכניסתו למפעל, דבר שמעמיד תהיות רבות בעדותו זו של בוכריס. איני יכולה לתת אמון בעדות זו בה יש סתירה מהותית ממה שהתרחש בפועל ..." (עמ' 10 להכרעת הדין). בכל הכבוד הראוי, איני יכול לקבל נימוק זה, על שום הסיבות הבאות; א. באשר לקללות הרי שבכל הכבוד, בסרטון לא ניתן לדעת או לשמוע אם היו קללות. ב. הליכה מאיימת אולי לא ניתן לראות, אבל הליכה מהירה ניתן גם ניתן (מעניין שגם החוקר נעים במזכרו נ/6 מאשר זאת). ג. תנועת יד מאיימת, כאמור לעיל, לא רואים בסרטון, אלא שכאמור לעיל, המתלונן אישר שדיבר תוך כדי "נפנוף ידיים" ובהחלט ייתכן ששלמה, פירש זאת כתנועת יד מאיימת. ד. כאמור לעיל, יש בסרטון אזור אליו המצלמה לא הייתה מכוונת, ויתכן שבאזור זה, כן היו תנועות יד מאיימות. ה. למעלה מן הצורך ואולי צריך הייתי לפתוח בכך, שלמה בוכריס לא העיד על "תנועת יד מאיימת" אלא על תנועת יד (ראה עמ' 35 לפרוטוקול קמא, שורה אחרונה). ו. שלמה הוסיף והעיד, ומכך בית המשפט קמא התעלם, כי "המתלונן יצר, חיכוך עם המערער ..." (עמ' 36) והוסיף והעיד, כי לא ראה שהמערער תקף את המתלונן. יש לזכור מדובר בעד תביעה! 63. באשר ליורם קבע בית המשפט כך; "גם את עדותו של עד ההגנה יורם בוכריס, אחיו של ע.ת. 3 שנכח בבית הבד בזמן האירוע, איני יכולה לקבל. בעדותו בפניי תיאר מחד כי ראה את המתלונן נכנס לבית הבד עם תנועות יד מאיימות, ללא ששמע מה הוא צעק בגלל רעש המכונות החזק במקום, כאשר בהמשך החקירה, מציין כי המתלונן נכנס למפעל תוך כדי דיבור וצעקות. לסתירה זו בדבריו, במיוחד כאשר עומת עם התקליטור, שבו כאמור לא רואים את המתלונן מרים את ידיו או צועק, לא ניתן כל הסבר משכנע. אי לכך, איני נותנת אמון בגרסתו של יורם" (עמ' 10 - 11 להכרעת הדין). עיינתי אפוא, עיין היטב בפרוטוקול בית המשפט קמא, ובכל הכבוד הראוי לא מצאתי את הסתירות עליהן הצביע בית המשפט קמא! לעניין הצעקות, כבר אמרתי לעיל שבסרטון, אי אפשר כלל לשמוע, או לראות אם יש צעקות, אם לאו. לעניין תנועות הידיים, דברים שכתבתי לעיל לעניין שלמה בוכריס (למעט התנועה המאיימת שכן הוזכרה בעדותו של יורם) יפים גם לעניין עדותו של יורם. באשר לסתירה כביכול, לפיה פעם אחת אמר יורם שבגלל רעש המכונות לא שמע מה שצעק המתלונן, ופעם שנייה אמר שהמתלונן נכנס תוך דיבור וצעקות, הרי שאיני מוצא בזה כל סתירה! מדובר באותה אמירה בדיוק בשינוי נוסח בלבד! 64. עד תביעה נוסף אשר לא נחקר אך עדותו הוגשה בהסכמה, הוא כאמור אמנון שחרור. לעדותו של עד זה, לא התייחס כלל בית המשפט קמא בפרק המסקנות. ברור שלעניין זה, אין לבית המשפט קמא כל עדיפות שהרי עדותו הוגשה בהסכמה. עד זה, בת/4, מוסר הודעה שעיקרה ששמע צעקות וגידופים גם של הגבר וגם של האישה (כוונתו למתלונן ולאשתו דאז). עניין זה תומך כמובן בגרסאות העדים האחרים ולפיהן המתלונן הגיע כשהוא צועק ומקלל. מוסיף העד בהודעתו במשטרה ומעיד, כי "שאלתי את האיש ממוצא ערבי (ושוב הכוונה למתלונן - א.ק.) אם הוא צריך משהו אך הוא אמר שלא צריך עזרה". מעדותו זו נסתרת טענה המתלונן או אשתו לפיה, "התעלף" או היה חסר אונים. יתר על כן, העד אמנון שחרור מוסר בהודעתו הנ"ל, כי הגבר הוא זה שהתקשר למשטרה. גם בכך יש סתירה לטענת זינב ולפיה, בעלה התעלף! בנוסף, אמירה זו סותרת את עדותו של המתלונן בבית המשפט ולפיה, "אשתו התקשרה למשטרה" (עמ' 23 בשליש התחתון של העמוד. כאן המקום להעיר שבחלק מדפי הפרוטוקול אין מספור של שורות וחבל). סיכום ביניים 65. עדותם של זינב במשטרה (ת/1) ושל המתלונן הוכחה על פניה כבלתי מהימנה וכמפורט לעיל. מאידך, ההסבר שנתנה זינב בבית המשפט ולפיו, בעלה סיפר לה מה שקרה, והיא עצמה לא ראתה, נשמע סביר והגיוני. עדות העדים האחרים הן עדי התביעה והן עדי ההגנה, תמכו זה בזה, היו סבירות והגיוניות, ולא מצאתי כי נפלו בהם פגמים כלשהם, ובוודאי שלא פגמים של ממש. עדות המערער, הגם שהיה בה ספק מסוים נוכח אמרתו הראשונה במשטרה, הרי שבמכלול לא ניתן לקבוע, בוודאי שלא ברמה הדרושה בהליך הפלילי, כי היא אמירה חד משמעית ולפיה, אכן הודה המערער שתקף את המתלונן באמצעות נגיחה, פגע בשפתיו ופצע אותו. 66. משהגעתי לקביעות עובדתיות אלו, שוב אין לי צורך להכריע אם אכן מדובר בטענת "הגנה עצמית", שכן עוד לפני שהגעתי לשלב זה, אני קובע, כי התביעה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שהמערער תקף את המתלונן מתוך כוונה או מודעות, שכן לא ניתן לשלול את גרסת המערער ולפיה, תוך כדי מאבק וניסיון השתחררות פגע בראשו, באחד מפלגי הגוף של המתלונן. 67. די באמור לעיל, כדי לזכות את המערער ולו מחמת הספק. עם זאת אבקש להידרש להלן לעוד שני נושאים, אשר גם הם מחזקים את קביעתי ולפיה, יש לקבל את הערעור. הנושא האחד הוא, מחדלי החקירה, והנושא השני הינו ההגנה מן הצדק, לכל הפחות בנסיבות פתיחתו של התיק מחדש, ועל כך להלן. מחדלי החקירה 68. בית המשפט קמא התייחס בהכרעת דינו לטענות ב"כ המערער באשר למחדלי החקירה שנפלו בתיק. לעניין זה קבע בית המשפט ובצדק, כי מחדלי חקירה אינם מובילים בהכרח לזיכויו של נאשם. עם זאת ציטטה השופטת קמא את הפסיקה ואף זאת באופן נכון, כי השאלה היא עוצמת המחדל ופגיעתו בהגנתו של נאשם. בית המשפט קמא הוסיף וציטט מהלכת בורוביץ ולפיה, עיתים מחדלי חקירה יביאו לקבלת טענת הגנה מן הצדק ועיתים יהיה במחדלי חקירה כדי "להקים יסוד לספק סביר בהוכחת העבירה ולהוביל לזיכוי ...". 69. אקדים המאוחר כבר עתה, ואומר כי לטעמי, יש במחדלי החקירה הרבים בתיק וכפי שיפורטו להלן, גם אם לא להביא לקבלת טענת הגנה מן הצדק, להביא לכדי ספק סביר בהוכחת אשמו של המערער. 70. בידי הגוף החוקר היו במועד קבלת ההחלטה על הגשת כתב האישום, (כשנה וחצי לאחר האירוע ולאחר קבלת החלטה קודמת ולפיה, אין מקום להעמיד לדין), הודעותיהם של המתלונן, אשתו דאז, המערער, שלמה בוכריס ואמנון שחרור. כן עמד בפניהם דיסק האבטחה נ/5. חקירה פשוטה ומתבקשת, היא עימותים של העדים השונים עם סרטון זה. יודגש, סרטון האבטחה הגיע לידי החוקר האחראי (נעים, ועל כך להלן) ביום 24.10.07, שלושה ימים לאחר התקיפה ובטרם נחקרו כל העדים (ראה ת/4 אשר נגבתה ביום 26.11.07(!) יומיים בלבד לפני שנשלחה ההודעה על סגירת התיק ביום 28.11.07!). נ/6 הוא המזכר המאשר את קבלת הדיסק ושם מאשר נעים, "... צפיתי בדיסק ... נראה שמוסא רושרוש (המתלונן - א.ק.) נכנס לעסק ומתקדם לעבר פרי (המערער - א.ק.) ... בהליכה מהירה ... ומאוחר יותר נראה שמספר אנשים מחזיקים אותו והוא מנסה להשתחרר מהם. לציין שאשתו והילדים של רושרוש נכנסו גם ...". נעים הוא זה שחקר את זינב (ביום 22.10.07!) ולפיכך, מתבקש היה שיזמנה שוב להשלמת חקירה, על מנת לעמתה עם מה שנראה בסרטון! זינב כזכור, טענה שהמתלונן התעלף, אין לכך כל זכר בסרטון ולהיפך, ניתן לראות את המתלונן שבריר שניה לאחר האירוע כשהוא נאבק באילו המרחיקים אותו מהמערער! זינב נראית בברור, תחילה מחוץ למפעל, ורק לאחר כ - 12 שניות נכנסת למפעל. צריך היה נעים, לזמנה שוב, ולשאול אותה מפורשות האם ממקום עומדה יכולה הייתה לראות ולשמוע את המתרחש בתוך המפעל ובזירת האירוע. נעים צריך היה לקחת בעצמו את הסרטון למפעל, ולבדוק פיזית, הוא עצמו (או אחד מחוקריו) האם ניתן לראות ממקום עומדה של זינב (כפי שנראה בסרטון) את מקום האירוע. פעולת חקירה זו הינה חיונית ביותר, להגנתו של המערער, או לחלופין לקביעת אשמתו. סופו של דבר, הרי, זינב הינה עדת ראיה (לטענתה) יחידה לאירוע עצמו, לבד מהמתלונן ומהמערער, ומדוע זה לא לעמת אותה עם הנראה בסרטון! 71. יתר על כן בסרטון נראו אנשים רבים ובינם כאמור ראובן, שנצפה לאורכו של כל הקטע הרלוונטי ב"מרכז התמונה". כאמור לעיל, נראה שראובן עוקב במבטו אחרי המתלונן עת זה נכנס למפעל, וצועד לעבר זירת האירוע. ראובן היה זה (יחד עם אחרים) שמנע מהמתלונן "להתפרץ" חזרה לכיוונה של זירת האירוע. מדוע אפוא, לא ביררה המשטרה מי הם האנשים הנראים בסרטון? מדוע נמנעה המשטרה מלזמנם לחקירה? מדוע העדיפה המשטרה לזמן את שלמה, יורם בוכריס ואמנון שחרור, אשר בוודאי לא היו עדים ישירות לאירוע הנטען ולא את ראובן? והלא בנקל יכולה הייתה המשטרה לוודא מי הוא ראובן זה?! לתמיהות אלו אין כל הסבר של הרשות החוקרת וחבל! אעיר לעניין נקודה זו, כי לא נעלם מעיני שבאחת מבקשותיו הרבות מבית המשפט קמא, ביקש המערער לזמן עדי הגנה, וביניהם ראובן הנ"ל. בקשתו זו נעתרה, בכפוף להפקדה להבטחת הוצאות עד ההגנה, תוך שלא ברור לי, מדוע סופו של יום, לא זומן ראובן הנ"ל. אולם, חובתו של הגוף החוקר, למצות את החקירה ושעה שגוף זה יודע, או יכול לדעת, מי הם העדים הישירים לאירוע הנטען, הרי שחובתו לחוקרם ולגבות מהם הודעה, על מנת לרדת לחקר האמת. 72. מחדל חקירה נוסף הינו בכך ששומה היה על הרשות החוקרת לעמת את המתלונן עם הנראה בסרטון, שהרי המתלונן טען שנפל ולא יכול היה לזוז (ולגרסת אשתו אף התעלף) ועוד. דבר מכל האמור לא נראה בסרטון ומה יותר פשוט היה מלהציג למתלונן את הסרטון ולברר עמו את הטעון ברור? יכול שהמתלונן היה משיב ש"הסרטון" נערך ו"בושל", יכול שהיה מסב תשומת לב החוקרים שמשום מה, בסרטון לא רואים את זירת האירוע. לו כך היה, הרי שצריכים היו החוקרים לחזור לזירת האירוע ולבדוק את מיקום מצלמות האבטחה. יתר על כן, חוקר סביר היה שואל מלכתחילה את המעורבים האם קיימות במקום מצלמות אבטחה שכן כיום הדבר נפוץ ביותר, ולא ממתין עד שהמערער יביא לו את התקליטורים! לו היו מבוצעים פעולות חקירה אלה, אין ספק שהדבר היה תורם לבירור האמת! 73. כעולה מהעדויות בתיק, הרי שהגיעו שוטרים לזירת האירוע, זמן קצר לאחריו. מדוע אפוא, אין בידי המשטרה להציג דו"חות פעולה שלהם! מזכרים? התרשמותם שלהם מהזירה ועוד? גם זה מחדל חקירה של ממש, הפוגע, או יכול לפגוע בהגנת המערער. 74. גם פעולות החקירה (המועטות) שכן בוצעו, דהיינו חקירת המעורבים הישירים נעשתה באופן רשלני משהו. כך, זינב כלל לא נשאלה, היכן עמדה בעת האירוע, מי כאמור היו האנשים הנוספים? מי הזמין משטרה? איך בעלה הגיע מיד לאחר האירוע למשטרה וזאת לטענתה לאחר שהתעלף? כיצד נודע לה שבעלה הציג מסמכים רפואיים בחקירותיו? כיצד נודע לה שבעלה נחקר בחשד לתקיפה? כיצד נודע לה שהמערער מסר לגביו פרטים לא נכונים? מה עמדתה באשר לטענתו המאוחרת של בעלה בדבר שבירת משקפיו על ידי המערער? מה עמדתה באשר לטענת בעלה, כי הותקף בגב ובכתף ועוד ועוד. 75. כך גם באשר לחקירותיו של המתלונן עצמו. המתלונן טען שיש צו שאוסר על הפעלת המפעל, היכן צו זה? בנ/2 נאמר שהוא מצורף להודעה, בחומר המשטרתי, לפחות זה שהוצג בפנינו, אין זכר לצו כאמור. גם המתלונן לא נשאל את השאלות הרלוונטיות, כמו מי האנשים הנוספים שהיו במקום? היכן נפל? כיצד זה הצליח להגיע בכוחות עצמו למשטרה? היכן עמדה אשתו בעת האירוע? מה קרה מיד לאחר האירוע? חקירתו השנייה, והפעם כחשוד, הייתה לאחר חקירתו של המערער. מדוע אז לא נשאל המתלונן אודות האנשים שלטענת המערער הרחיקו אותו מהמקום? מדוע לא נשאל בחקירתו השנייה, היכן המשקפיים השבורות? מדוע לא נשאל בחקירתו השנייה, מדוע לא סיפר על המשקפיים בחקירתו הראשונה? בחקירתו השנייה נשאל בסך-הכל שתי שאלות! ולא עומת כלל ועיקר עם מה שנטען כלפיו. כאמור, בנקל יכולה הייתה המשטרה, כבר בשלב זה, לברר מי היו כל האנשים הנוספים בזירה! 76. חקירת המערער - גם בחקירה זו, לא נשאל המערער, את השאלה המתבקשת מי היו האנשים הנוספים? מי היו האנשים שהרחיקו את המתלונן, לטענת המערער מהמקום! כאמור, הוא גם לא נשאל אודות האפשרות שיש במקום מצלמות אבטחה! 77. גם מתשובותיהם של החוקרים הנ"ל (נעים ואיריס) בבית המשפט עולה כי אכן ביצעו תפקידם אם ברשלנות ואם כדי לצאת ידי חובה. כך, איריס מודה פעם אחר פעם, שאינה חוקרת מיומנת, ושנפלו בחקירתה פגמים. כך, לא חתמה על האזהרה למערער, כמו גם על הודעתה בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין (עמ' 46, שורה 23). כך, כשנשאלה האם ראתה את צו הסגירה עונה "נראה לי שהביא, אני לא זוכרת" (עמ' 47 שורה 26). כמובן, שאיני מצפה מחוקרת שתזכור לאחר 4 שנים, אם ראתה צו, אם לאו, אבל מצופה שבתיק החקירה, אם קיים צו, יהיה צו! וכך, בעמ' 48 שורה 17 "... אמרתי לך אני לא ספצית גדולה ...". וכך, בשורה 29 משנשאלה היא לגבי המשקפיים, עונה היא בשורה אחת שלוש תשובות, "לא זכור לי", "יכול להיות שכן", "אני לא זוכרת". מכל מקום ברור שבחקירתו השנייה של המתלונן (שתי שאלות בסך-הכל, כזכור!) לא רשומה שאלה על משקפיים! ואם החוקרת אומרת יכול להיות ששאלתי, פירושו של דבר שיש שאלות (וממילא תשובות) שאינן רשומות! דבר המטיל צל על כלל חקירותיה! ותומך בטענת המערער בבית המשפט קמא, שחלק מהשאלות והתשובות לא נרשמו! 78. כך גם בחקירתו הנגדית של נעים. ראשית, נעים לא שלל, חד משמעית, את הטענה ולפיה, בעלה של זינב - המתלונן נכח בעת חקירתה! תשובותיו בנושא זה היו מהוססות (ראה עמ' 43 שורה 4 ושורות 25 - 28). מצופה מחוקר מנוסה שיכחיש חד משמעית שמישהו נוסף היה נוכח בחקירת עד! חוקר זה גם לא ידע להעיד אפילו, אם הוא זה שהיה החוקר האחראי. תחילה הכחיש זאת ואף אמר "אם הייתי האחראי הייתי מטפל יותר לעומק, החשודים, המתלונן, היו לי יותר פעולות בתיק אם הייתי החוקר האחראי" (עמ' 43 שורות 17 - 18 לפרוטוקול קמא). אלא שמיד לאחר מכן, מאשר נעים שהיה החוקר האחראי, או כלשונו "מסתבר שכן" (שם, שורה, 24). והנה, "מסתבר" שנעים היה החוקר האחראי, ואיפה הן, אם כך, אותן פעולות חקירה ל"עומק"? מעניין להפנות גם לתשובת נעים בעמ' 44 שורה 15 "אם בעדות עונה על מה שאני צריך מה יש לשאול, שואלים כשחסר משהו". לעיל הראינו, כי היה חוסר גדול בפרטים, ונעים, כמו גם איריס, לא שאלו לגביהם דבר וחצי דבר! 79. יכול שכל מחדל ומחדל בפני עצמו, אינו עולה כדי קיפוח הגנתו של המערער, אולם, דומני שכולם יחד, עולים גם עולים כדי קיפוח הגנת המערער. דומה גם, כי אכן וכאמור לעיל, החקירה נוהלה מלכתחילה, כדי ל"צאת ידי חובה" ולכן אין פלא, שיומיים לאחר החקירה האחרונה, של אמנון שחרור (ת/4) כבר יוצאת ההודעה, נ/9 בדבר סיום החקירה. סופו של יום, החליטה המשטרה להגיש כתב אישום, על שום מה ולמה, זאת אראה להלן. הגנה מן הצדק - גלגולו של תיק, סגירתו ופתיחתו מחדש 80. האירוע נשוא התיק ארע ביום 21.10.07(!) כבר באותו היום פתחה משטרת ישראל בחקירה. פעולת החקירה האחרונה, בחומר שנמצא בפנינו, הייתה ביום 26.11.07 (חקירתו של אמנון שחרור) וביום 28.11.07(!) מתקבלת החלטה על סגירת התיק מחוסר עניין לציבור. 81. המערער, שלא השלים עם סגירת התיק, הגיש ביום 21.12.07 ערר מטעמו ובו עתר לסגירת התיק מחוסר אשמה, ולא מחוסר עניין. ערר זה נדחה בהודעה שנשלחה למערער ביום 31.12.07. אעיר כבר עתה, כי במועדים אלה, לא הועבר כמובן, חומר החקירה למערער. 82. ביום 2.11.08 הגיש ב"כ המתלונן ערר למשטרת קרית שמונה וטען כנגד סגירת התיק. לטענתו, החומר הרפואי שבתיק כמו גם העובדה שמרשו נזקק לניתוח עקב אירוע התקיפה, מצדיק את פתיחת התיק מחדש והעמדתו לדין של המערער. 83. כאן המקום לציין, כי לאחר שהוגש כתב האישום כאמור ונקבע מועד להוכחות, הגיש המערער, אשר אותה עת לא היה מיוצג, בקשה (מס' 7) למחיקת כתב האישום נגדו בעילה של הגנה מן הצדק, זאת הן משום האכיפה הבררנית והן משום השיהוי הרב שבהגשת ערר מצדו של המתלונן. עניין זה יבואר על ידי להלן. אולם, אציין, כי לבקשה זו צורף מכתבו של ב"כ המתלונן, וכן המסמכים שצורפו לו ושאליהם אדרש מיד. 84. בבקשה זו מטעמו מפנה המערער למכתבו של ב"כ המתלונן, ולטענתו למכתב זה צורף גם עותק מהתביעה האזרחית שהגיש המתלונן כנגד המערער. בחומר שבפנינו, אין אמנם את הצרופות למכתב ב"כ המתלונן, אולם, לוח הזמנים מאשר לפחות את העובדה, כי מכתבו זה של ב"כ המתלונן, נשלח לאחר שהוגשה התביעה האזרחית. כזכור, במהלך חקירתו הנגדית הוצג למתלונן עותק מתצהירו בהליך האזרחי (נ/4). התצהיר מתייחס להליך שמספרו 8442-04-08 הוי אומר אפוא, כי מדובר בתיק שנפתח בחודש 4/08. התאריך על גבי התצהיר נ/4 הינו 2.12.08. מסמיכות התאריכים, עולה חשד סביר, ולפיו, הערר שהוגש, נועד לשרת את התביעה האזרחית! 85. נחזור לסדר הלוכנו. במענה לערר זה, השיב רפ"ק בני משה ביום 19.11.08, כי "הוריתי לתחנת קרית שמונה להעביר את חומר החקירה לעיון תביעות צפת". על גבי מכתב זה מצוי מכתב נוסף שכותרתו "העתק סמוי רמת"מ קרית שמונה" ובו נכתב כך; "1. עיינתי בתיק ובתעודות הרפואיות - צודק הפונה. 2. ... לפתוח את התיק מחדש. להודיע על כך למר פרי ולהעביר את התיק לתביעות". עוד יש על גבי מכתב זה ובכתב יד, מכתב שכותרתו כך "7.12.08 - רשת"ח" ובגוף המכתב; "עפ"י החלטת רל"ח גליל, רפ"ק שלמה מנחם התיק נפתח מחדש ומועבר לעיונך ולטיפולך. רפ"ק משה שטרית". 86. בתשובת המשיבה לבקשתו של המערער למחיקת כתב האישום בעילה של הגנה מן הצדק, טענה המשיבה, כי המערער היה מודע לאפשרות פתיחת התיק מחדש, שכן רפ"ק אנטולי קרייניס, ראש לשכת התביעות הודיע על כך במכתב מיום 21.12.08, מכתב שהמערער הגיב עליו ביום 25.1.09. מכתבו של רפ"ק אנטולי קרייניס, לא מצוי בחומר שבפנינו. אולם כעולה מהאמור לעיל, הרי שמכתבו של רפ"ק קרייניס נכתב לאחר שלמעשה וכעולה מהאמור לעיל, כבר התקבלה החלטה לפתיחת התיק מחדש, ובאופן מעשי להגשת כתב אישום כנגד המערער. כזכור, רפ"ק שלמה מנחם כותב עוד ביום 19.11.08(!) "צודק הפונה". ברור שכל שעמד לנגד עיניו של רפ"ק שלמה מנחם, אותה עת, היה התיעוד הרפואי! כבר הראינו לעיל, שתיעוד זה, אינו קשור בהכרח לאירוע הנטען ובוודאי שהוא הוכן והוגש במהלך התביעה האזרחית (ראה שוב נ/4). לפיכך אפוא, ובטרם אדרש ליתר טיעוניו המשפטיים של המערער בעניין זה, הרי שברור שמעשית התיק נפתח מחדש, לאחר שנה! ללא שהיה לעמדת המערער, משקל של ממש. 87. זאת ועוד, גם לאחר פתיחת התיק מחדש, לא בוצעה כל פעולת חקירה נוספת מעבר לאותן פעולות ראשוניות (ושטחיות כזכור) אשר פורטו לעיל. לא זו אף זאת, דומה, כי החוקר שטיפל בתיק, לאחר ההוראה על פתיחתו מחדש, כלל לא צפה בסרטון נ/5. ראיה לדבר הוא מזכרו של רס"מ משה כהן (ככל הנראה, החוקר החדש) מיום 2.1.09 (צורף לבקשה מס' 7 של המערער) המופנה לרמח"מ, ובו נאמר כי לא הצליח ל"צרוב את הדיסקים". עוד מוסיף רס"מ כהן הנ"ל "התקשרתי למתלונן פרי שלמה ..." מעניין לציין, כי רס"מ משה כהן הנ"ל, מתייחס למערער שבפנינו מי שהיה נאשם, "כמתלונן". איני יודע האם כך באמת ובתמים סבר רס"מ כהן, או שמא מדובר בטעות. מכל מקום בהמשך המזכר, ובכתב יד, מציין החוקר, כי מר שלמה פרי אכן התייצב אצלו והסביר לו מה לעשות, ואולם, בשום מקום לא מוזכר, כי אכן הפעולה הצליחה וכי אכן, רס"מ כהן, צפה בסרטון! 88. ניתן אפוא לסכם פרק העובדות בנושא זה ולקבוע, כי; א. הערר על סגירת התיק הוגש כשנה לאחר ההחלטה המורה כן. ב. ההחלטה על פתיחת התיק מחדש ניתנה ללא קבלת עמדתו של המערער. ג. ההחלטה על הגשת כתב האישום התקבלה ללא שהיה בידי המשטרה חומר חקירתי נוסף, או אחר (למעט חומר רפואי, שלא היה רלוונטי כלל, שכן הפגיעה בכתף כלל לא הייתה חלק מעובדות כתב האישום), וככל הנראה, ללא צפייה בסרטון! 89. על ה"הגנה מן הצדק" כבר נשתברו קולמוסים רבים ואין צורך להאריך בכך בפסק דין זה. אתמקד אפוא, רק בשיהוי הרב שבהגשת הערר מלכתחילה, בהחלטה לקבלו, ובמיהות הגוף שהחליט על קבלתו. 90. סעיף 64(א((1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, קובע מפורשות שערר על החלטה שלא להעמיד לדין יש להגיש לפרקליט המחוז, או למי מטעמו. סעיף 65 שם קובע, כי הערר כאמור, יוגש באמצעות המשטרה או התובע, תוך 30 יום לאחר שנמסרה למתלונן הודעה על ההחלטה שלא להעמיד לדין. עוד קובע סעיף זה, כי בעל הסמכות, האמור בסעיף 64, רשאי להאריך את המועד להגשת הערר. בענייננו מי שהחליט על קבלת הערר, היו למעשה ראשי לשכת חקירות ולשכת תביעות ולא פרקליט מפרקליטות המחוז! די בכך כדי לקבוע שההליך של פתיחת התיק מחדש, בנוסף לכל האמור לעיל, לא היה תקין 91. זאת ועוד, הערר הוגש כשנה לאחר שהתקבלה ההחלטה על סגירת התיק, ללא שבעל הסמכות, קרי פרקליט מפרקליטות המחוז, האריך את המועד להגשת הערר. גם בכך יש משום פגיעה של ממש בזכויות המערער. 92. זכותו של נאשם, כל נאשם, שהחקירה בעניינו תסתיים זמן סביר לאחר פתיחתה, וזכותו של נאשם, ל"סופיות ההליך". דהיינו, שעה שהודע לו שהחקירה בעניינו הסתיימה והוחלט שלא להעמידו לדין, הרי שזכותו להניח שאין הוא צפוי להמשך הליכים נגדו. מאליו מובן, כי זכותו זו, כפופה להליכי הערר וכמפורט לעיל, ולמגבלות הזמנים שנקבעו בחוק. ברור גם, כי הגוף החוקר, רשאי לשנות החלטתו, ככל שיהיו בידיו נסיבות חדשות המצדיקות זאת, שאם לא כן, "... לא הייתה התביעה ממלאת חובתה כלפי הציבור ... דעת לנבון להקל כי כאשר חל שינוי מובהק בנסיבות, המדינה רשאית ואף מחובתה, להחליט על הגשת כתב האישום ..." (ע"פ 7269, פלוני נ' מדינת ישראל, 6.2.12 ושם בפסקה כ"ג לחוות דעתו של כב' השופט א. רובינשטיין). בענייננו, לא היה כל שינוי נסיבות ובוודאי שלא שינוי נסיבות מובהק, או נתונים חדשים שהתקבלו המצדיקים פתיחת התיק ובחינתו מחדש (ראה גם ע"פ 4055/11 פלוני נ' מדינת ישראל, 30.4.12, סעיף 39 לחוות דעתו של כבוד השופט י. דנצינגר, שם). סיכום 93. נוכח כל האמור לעיל, בהתחשב בראיות שעמדו בפני בית המשפט קמא, בהתחשב במחדלי החקירה הרבים בתיק ובהתחשב בכך שההחלטה על הגשת כתב אישום, לאחר שהתקבלה החלטה שלא להעמיד לדין, התקבלה בחוסר סמכות ובחוסר סבירות, הרי שהייתי ממליץ לחבריי, לקבל את הערעור, לבטל את הכרעת הדין של בית המשפט קמא, ולהורות על זיכויו של המערער. אשר קולה, שופט השופטת אסתר הלמן, אב"ד מסכימה. אסתר הלמן, שופטתאב"ד השופט שאהר אטרש: מסכים. שאהר אטרש, שופט הוחלט אפוא פה אחד לקבל את הערעור ולהורות על זיכויו של המערער מן העבירה שיוחסה לו. הרשעהמשפט פלילי