איזה נזקים נגרמו לתובעים כתוצאה מהתכחשות הנתבעות לחוזים שנחתמו עימן, האם הנתבעות או מי מהן אחראיות לנזקים הנ"ל? והאם יש לחייב את הנתבעות או מי מהן בנזקים הנ"ל? עניינה של התביעה הוא כאמור, בפיצויים אשר לטענת התובעים הם זכאים להם, בשל כך שהנתבעות ביקשו להפר הסכמי מכר שנחתמו עימן, שעל-פיו רכשו התובעים מהנתבעות שתי יחידות דיור. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התכחשות לחוזה: בין הצדדים נחתם הסכם מכר שעל-פיו מכרו הנתבעות לתובעים שתי יחידות מגורים. הנתבעות טענו כי לא נחתם הסכם מחייב וכי אפילו נחתם, הן זכאיות לבטלו. בפסק-דין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים נקבע שההסכם שנחתם מחייב וכי על הנתבעות לקיימו. במסגרת התביעה הנדונה, עתרו התובעים לסעד כספי שעניינו הנזקים הכספיים אשר לטענתם, נגרמו להם בשל סירוב הנתבעת למלא אחר ההסכם ובשל דחיית ביצועו, עד אחר מתן פסק הדין שניתן כאמור, בבית המשפט המחוזי. הסכום הנתבע תוקן מספר פעמים ובמסגרת סיכומי טענות התובעים הועמד על סך של 266,673 ₪. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם ואח', פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק ואח', פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249). ב. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים 3. עניינה של התביעה הוא כאמור, בפיצויים אשר לטענת התובעים הם זכאים להם, בשל כך שהנתבעות ביקשו להפר הסכמי מכר שנחתמו עימן, שעל-פיו רכשו התובעים מהנתבעות שתי יחידות דיור. נושא הפרת ההסכם נדון בבית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 541/99) והוכרע בפסק-דינה של כבוד השופטת מ' נאור מיום 10.8.2000 (להלן - פסק הדין). בפסק-דין זה הצהיר בית המשפט כי הסכמי המכר אשר נכרתו בין הצדדים מחייבים, כי על הנתבעות לקיימם וכי אינן זכאיות לבטלם. עם זאת, באשר ליחידות הדיור אשר נקבע כי על הנתבעות לספק לתובעים, קבע בית המשפט כי לתובעים יסופקו יחידות הדיור כפי שנקבע בהסכמי המכר ולחלופין, מדגם אחר, כפי שנקבע בפסק הדין (שם, פסקה 88). עוד נקבע בפסק הדין, כי על הנתבעות לשלם לתובעים 80% מכלל הוצאות המשפט וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך של 60,000 ₪ (שם, פסקה 89). 4. עיקרי העובדות שעניינן חתימת הסכם המכר וביטולו וכל הכרוך בכך, הובאו בהרחבה רבה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ולכן לא ראיתי לנכון לחזור על הדברים. להלן יובאו עיקרי הדברים בלבד, ככל שהם רלוונטיים לנושאים הטעונים הכרעה במסגרת התביעה הנדונה. 5. הסכמי המכר שנושא אכיפתם נקבע בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נחתמו בין הצדדים ביום 8.7.1999. על-פי הסכמי מכר אלו, רכש התובע 1 (להלן וכל עוד לא יצוין אחרת התובע 1 יכונה - התובע) יחידת מגורים אחת מהנתבעות, ואילו התובעים 2 ו-3, שהם בתו של התובע וחתנו, רכשו יחידת מגורים שנייה. יחידות המגורים נרכשו בפרויקט בניה של הנתבעות באתר "הר כתרון" בצור-הדסה, אשר במסגרתו נמכרו בתי מגורים (קוטג'ים), במסגרת פרויקט "בית גָדֶל" (בית מגורים שחלקו נבנה ומושלם וראוי למגורים וחלקו נמכר לקונה במצב שלד, ויושלם על-ידי הקונה בשלב מאוחר יותר). לאחר חתימת ההסכמים, הנתבעות התכחשו לתקפותם ודרשו תוספת מחיר של 19,000 ₪ ובהמשך אף דרשו תוספת מחיר גבוהה יותר. בשל כך הגישו התובעים ביום 5.10.1999 המרצת פתיחה, שבה עתרו לסעד הצהרתי אשר יצהיר על כך שההסכמים תקפים וכי הנתבעות אינן רשאיות לבטלם. בבית המשפט המחוזי הוצע לנתבעות הסדר דיוני, שלפיו לא תהיה מחלוקת בעניין תקפותם של ההסכמים ובית המשפט יכריע בשאלה אם על התובעים להוסיף לנתבעות סכום כלשהו, שאותו יקבע, אולם הנתבעות סירבו לכך (פסקה 38 בפסק הדין). 6. בסופו של דבר וכאמור, קבע בית המשפט המחוזי בפסק-דינו שההסכמים תקפים. בהתאם לכך הושלמו שתי עסקות המכר לרכישת שתי יחידות הדיור והנושאים הטעונים ליבון בעקבות פסק-דינו של בית המשפט המחוזי נדונו בין הצדדים בישיבה שקיימו ביום 4.9.2000. 7. לטענת התובעים התנהלותן של הנתבעות כמתואר ובמיוחד לאחר מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, כפי שעוד יפורט להלן, הסבה להם נזקים בשיעור ניכר. מכאן התביעה הנדונה, שאותה הגישו התובעים ביום 13.1.2003, ובמסגרתה עתרו לסעדים כספיים בסכום כולל של 630,439 ₪. במועד מאוחר יותר, הועמד סכום התביעה על סך של 317,616 ₪ ובמסגרת סיכומי טענות הצדדים הופחת סכום התביעה פעם נוספת והועמד על סך של 266,673 ₪. כתב ההגנה הוגש ביום 17.3.2003. 8. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע ושל התובע 2, שאליהם צורפו מסמכים רבים, שאליהם נדרש בהמשך הדברים. מטעם הנתבעות הוגש תצהיר עדות ראשית (קצר, המחזיק שני עמודים וחצי בלבד, ולקוני) מטעם מר ידיד ישראלי, מנהל הכספים מטעם הנתבעת 1, שאליו לא צורף דבר. שלושת המצהירים נחקרו על תצהיריהם בדיון שהתקיים ביום 12.5.2010. עוד נציין כבר עתה, כי בעניין שתיים מבין המחלוקות אשר יפורטו בהמשך, מונו שני מומחים מטעם בית המשפט. בעניין ליקויי הבניה הנטענים, מונה מהנדס הבניין ושמאי המקרקעין מר איל שנהב, אשר הגיש שתי חוות-דעה מטעמו. הראשונה מיום 18.6.2004 ואילו השנייה הוגשה ביום 26.9.2004, לאחר שהנתבעות תיקנו חלק מהליקויים שנמצאו ופורטו בחוות-דעתו הראשונה של המומחה (להלן גם - המומחה מטעם בית המשפט). בעניין שווי דירתו של התובע, ירידת ערכה וכל הקשור בכך - שעל הרלוונטיות של עניין זה נעמוד בהמשך הדברים - מונה מומחה מוסכם מטעם הצדדים, שמאי המקרקעין מר גיא צדיק, שחוות-דעתו הוגשה ביום 8.6.2009 (להלן השמאי המוסכם). 9. לבקשת הצדדים סיכום טענותיהם הוגש בכתב. מטעם התובעים הוגש ביום 5.7.2010 ומטעם הנתבעות הוגש ביום 1.9.2010. ג. הנושאים השנויים במחלוקת והטעונים הכרעה 10. בקדם המשפט שהתקיים ביום 16.1.2007 ניתנה החלטת בית המשפט המגדירה את הפלוגתות הטעונות הכרעה, ונקבע כי רק לגביהן יורשו הצדדים להגיש ראיות ולטעון טענות. כך הוגדרו פלוגתות אלו: "1.1. איזה נזקים נגרמו לתובעים כתוצאה מהתכחשות הנתבעות לחוזים שנחתמו עימן, האם הנתבעות או מי מהן אחראיות לנזקים הנ"ל? והאם יש לחייב את הנתבעות או מי מהן בנזקים הנ"ל? 1.2 האם הנתבעות או מי מהן הפרו את החוזים שנחתמו איתן או את פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי? איזה נזקים נגרמו כתוצאה מכך לתובעים? והאם יש לחייב את הנתבעות לשאת בנזקים הנ"ל? 1.3 האם קיימים בדירות התובעים ליקויי בניה? איזה? מה ערך כל ליקוי? והאם הנתבעות או מי מהן אחראיות לליקויים הנ"ל? 1.4 האם התובעים פעלו להקטנת נזקיהם וכיצד? ואם לא מהי הנפקות לכך? 1.5 את מי יש לחייב בהוצאות ובשכ"ט עו"ד?". 11. לאור האופן הכוללני שבו נוסחו השאלות כאמור, יהיה הדיון לאור טענות הצדדים וראיותיהם, באופן שבו נדון בסיכומי טענות הצדדים, שבהם טענו הם את טענותיהם בעניין כל אחד מן הנזקים שבגינו טענו התובעים כי הם זכאים לפיצוי. בדיון זה נידרש רק אל הנזקים שבעניינם הובאו טענות הצדדים בסיכומי טענותיהם, להבדיל מאלו שנתבעו בתחילה (כך למשל, התביעה המקורית כללה גם תביעה עבור הוצאות ההליך בבית המשפט המחוזי, אך התובעים שוב לא עמדו על טענה זו, ונראה כי ויתרו עליה משנוכחו לדעת שעניין זה אמנם הוכרע במסגרת פסק-דינו של בית המשפט המחוזי). אלו הם אפוא, הנזקים אשר על-פי טענות התובעים הם זכאים לפיצוי בגינם: החזר תשלום ריבית פיגורים, אשר לטענתם נגבתה מהם שלא כדין (35,238 ₪); חיובם בתוספת תשלום עבור עבודות שלטענתם לא הצדיקו תשלום נוסף (12,130 ₪); תשלום שנדרשו לשלם עבור מס רכישה בשל מחדלים נטענים של הנתבעות (8,366 ₪); נזק שנגרם לתובע בשל ירידת ערכה של דירת מגוריו הקודמת (120,000 ₪); נזק שנגרם לתובע בשל כך שנאלץ ללוות הלוואת גישור (37,899 ₪); נזקים שנגרמו לתובעים 2 ו-3 כתוצאה בשל כך שנאלצו להאריך את תוקפה של בטוחה לגרירת משכנתא (9,650 ₪); נזקים שעניינם ליקויי בנייה (13,420 ₪); פיצוי בגין עוגמת נפש (30,000 ₪). 12. אולם, קודם לכל אלו, נבקש להסיר מן הדרך שתי טענות מקדימות שטענו הנתבעות. טענה מקדמית ראשונה, טענה שבעניינה ראו הנתבעות להרחיב עוד בכתב ההגנה מטעמם, ועל כך חזרו בהרחבה רבה בסיכומי טענותיהן. עניינה של טענה זו בכך שלטענתן, משלא ביקשו התובעים מבית המשפט המחוזי היתר לפיצול סעדיהם, הם מנועים מלהוסיף ולתבוע סעדים נוספים במסגרת התביעה הנדונה. לכן, כך לטענת הנתבעות, דינה של התביעה להידחות כבר על הסף. טענה מקדמית שנייה, עניינה בכך שבכל מקרה דין התביעה נגד הנתבעת 2 להידחות, וזאת בשל מעשה בית-דין ומניעות. לטענת הנתבעות פסק-דינו של בית המשפט המחוזי שקבע כי יש לקיים את הסכמי המכר ככתבם וכלשונם הקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה. באשר למניעות, לטענתן, הוראת סעיף 3 בהסכם הוציאה את כל החיובים שבגינן הוגשו התביעות מאחריותה של הנתבעת 2. ד. דיון בטענות המקדמיות של הנתבעת (1) השלכת אי מתן היתר לתובעים לפצל את סעדיהם 13. ארבעה מתוך שניים-עשר עמודי סיכומי טענותיהן של הנתבעות הוקדשו לטענתן כי דינה של התביעה הנדונה להידחות על הסף, מהנימוק שהתובעים לא ביקשו מבית המשפט המחוזי, וממילא שאף לא קיבלו, היתר לפצל את סעדיהם. על טענה זו גם שבו הנתבעות וחזרו עת פירטו את טענותיהן בעניין חלק מהנזקים שבגינם נתבע פיצוי. את טענתן זו מבקשות הנתבעות לבסס על הוראות תקנות 44 ו-45 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 14. דינה של טענה זו של הנתבעות להידחות, ולו מן הטעם שאינה נמנית עם הפלוגתות שקבע בית המשפט כי רק הן תוכרענה, ובייחוד לאור העובדה שנקבע כי לא תותר העלאת טענה שאינה נמנית עימן (ההחלטה הנזכרת לעיל מיום 16.1.2007). דינה של טענת הנתבעות האמורה להידחות גם לגופה. תקנה 44 בתקנות סדר הדין האזרחי קובעת שתובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה. על כך מוסיפה תקנה 45, כי תובע אינו רשאי לפצל את הסעדים שהוא מבקש לתבוע בשל אותה עילה למספר תביעות, אלא אם כן ניתן לו היתר לפיצול סעדיו, אשר יכול להינתן רק כל עוד מתבררת התביעה הראשונה שהגיש. אולם אם הסעדים הנתבעים נובעים מעילות שונות, אזי אין מניעה להגיש תביעות נפרדות גם מבלי שניתן לתובע היתר לפצל את סעדיו. בעניין זה נפסק פעמים רבות, כי במקום שבו נתבע סעד הצהרתי, אין כל מניעה להגיש תביעה נוספת לסעד כספי, הנובע מזכייתו של התובע בסעד ההצהרתי וכי במקרה זה, אין צורך בהיתר לפיצול סעדים. כך נקבע בין השאר, אגב דיון נרחב בשאלה זו בע"א 10474/03 עודד הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ (2005) (פסקה 18 בפסק-דינה של כבוד השופטת ע' ארבל), כי "נכונה הגישה הגורסת כי הזוכה בסעד הצהרתי רשאי לתבוע גם סעד אופרטיבי הנובע מאותה עילה ואין צורך בהיתר לפיצול סעדים" (כן ראו את פסקי הדין המובאים שם וכן ראו, א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט-2009, בעמ' 134). בנסיבות אלו, שבהן גם לא היה מקום להעלאת הטענה וגם מדובר בטענה שגויה, הרי שדינה להידחות. (2) הטענה באשר להיעדר אפשרות לתבוע את הנתבעת 2 15. הנתבעות טוענות כי הוראת סעיף 3 בהסכמים הוציאה במפורש "חיובים אחרים" מגדר אחריותה של הנתבעת 2, לפיכך כל נושאי התביעה אינם באחריותה ואין היא יכולה להיתבע בגינם. לאור זאת טענו הנתבעות, כי "היותן של הוראות סעיף 3 להסכמים משום מעשה בית דין, עבר אל שכם התובעים הנטל להוכיח כי טענותיהם בכתב התביעה עוברות את 'מחסום' ההשתק ו/או המניעות שנקבע בסעיף 3 בהסכם. התובעים לא הרימו הנטל האמור" (עמ' 5 בסיכומיהם). 16. בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי אמנם נקבע שהסכמי המכר שנחתמו בין הצדדים תקפים ומחייבים. אולם הנתבעות לא הבהירו על שום מה הוראת סעיף 3 בהסכם הקובעת כאמור, מקימה מעשה בית-דין ואף לא מדוע יש בה כדי להקים "השתק" או "מניעות". לא ירדתי לסוף דעתן בעניין זה. מכל מקום, אין מחלוקת שהסכמי המכר נכרתו בין התובעים לבין שתי הנתבעות ומכאן שיש יסוד להגשת התביעה נגד שתיהן. ככל שהנתבעת 2 הייתה סבורה כי אין מקום להטיל עליה חיוב כלשהו בשל הוראה כזו או אחרת בהסכמי המכר, וכי אפילו יינתן פסק-דין כי אז יש לחייב מכוחו רק את הנתבעת 1, כי אז פתוחה הייתה לה הדרך להגיש נגד הנתבעת 1 הודעה לצד שלישי. משלא עשתה כן, וככל שהנתבעות תחויבנה בתשלום כלשהו, הרי שהשאלה מי מהן תישא בתשלום הוא עניין שבין הנתבעות לבין עצמן. מכל מקום, אין בהוראה האמורה בהסכם כדי להשתיק את התובעים מכל טעם שהוא. לפיכך גם הטענה המקדמית השנייה, נדחית. ה. דיון והכרעה בנזקים הנטענים 17. משהסרנו מן הדרך את הטענות המקדמיות שטענו הנתבעות, נפנה לדון בנזקים הנטענים על-פי הסדר המובא לעיל, שהוא בהתאם לסדר הופעת הדברים בסיכומי התובעים. (1) ריבית פיגורים טענות הצדדים 18. על-פי טענת התובעים, הם זכאים להחזר תשלום ריבית פיגורים בסך של 35,238 ₪, אשר לטענתם נגבה מהם שלא כדין, וזאת משני טעמים. האחד, עניינו בכך שמועד תשלום בסך של כמחצית מהתמורה (להלן - התשלום) נקבע להיות שנה לאחר חתימת הסכם המכר. לאור ההליך שנאלצו התובעים לנהל בבית המשפט המחוזי, היה מקום לגזור את המועד של תשלום זה מיום מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. השני, נעוץ בהוראות תקנות המכר (דירות) הבטחת השקעות של רוכשי הדירה) (סייג לתשלומים על חשבון מחיר דירה), תשל"ה-1975 (להלן - תקנות המכר), אשר על-פיהן היה מקום לדחיית מועד התשלום. טענות התובעים ביתר פירוט בעניין כל אחד מהטעמים האמורים, הן כמובא להלן. הטעם הראשון, לטענת התובע, בלוח התשלומים שנקבע בהסכם המקורי, שנכרת ביום 8.7.1999, נקבע כי תשלום סך של 623,931 ₪ ישולם ביום 1.10.2000. לטענתו, מועד זה נקבע בשל בקשתו שתשלום זה ישולם כעבור כשנה מיום כריתת ההסכם, כדי שיוכל במהלך תקופה זו למכור את דירתו במעלה אדומים ובאמצעות כספי התמורה שיתקבלו יוכל לממן את רכישת יחידת הדיור שרכש מהנתבעות. לטענתו, עד מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, הוא נמנע ממכירת דירתו במעלה אדומים, בשל רצונו להקטין את נזקיו, אשר היו עשויים לגדול אילו התביעה לסעד הצהרתי שהוגשה אל בית המשפט המחוזי הייתה נדחית. התובע טען, כי בישיבה שהתקיימה בין הצדדים ביום 4.9.2000, לאחר שניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ביקש הוא לדחות את מועדי התשלומים שנקבעו בהסכם המקורי, כך שייגזרו מיום מתן פסק הדין. כך בין השאר ביקש לדחות את התשלום האמור, שעל-פי ההסכם המקורי נדרש הוא לשלמו עד יום 1.10.2000, אולם הנתבעת סירבה לכך (פסקאות 15-14 בתצהירו התובע 1). מסיבה זו פעל התובע לקבלת הלוואת משכנתה שבאמצעותה יוכל לשלם את התשלום בהתאם להסכם ("הלוואת גישור"), אלא שאז הנתבעות הן שהתעכבו ברישום הערת האזהרה במרשם המקרקעין לטובת התובעים, ובחתימה על המסמכים הדרושים לקבלת ההלוואה. הנתבעות מסרו לתובע אישור על רישום הערת האזהרה רק ביום 5.10.2000 ורק ביום 17.10.2000 מסרו הן לידיו את המסמכים האמורים חתומים. לפיכך הודיע התובע לנתבעות כי ישלם את הסכום שעליו לשלם במסגרת תשלום זה עם קבלת הלוואת המשכנתה, והתשלום אמנם שולם ביום 22.12.2000 (שם, פסקאות 20-16 וכן מכתב התובע אל הנתבעות מיום 17.10.2000 - נספח ה' של תצהירו). בנסיבות אלו טוען התובע, כי לאור העובדה שמלכתחילה הוסכם שפרק הזמן שבין יום חתימת ההסכם עד התשלום יהיה כשנה, היה על הנתבעות להסכים לדחיית מועד זה, כך שייגזר מיום מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. בעניין הטעם השני, טענות התובעים הן כי במסגרת המשא ומתן שקדם לחתימה על הסכם המכר, הוסכם שמועדי התשלומים ופרישתם ייקבעו על-פי התקדמות הבניה, בהתאם לתקנות המכר. לטענת התובע, הסכמה זו נבעה מכך שהנתבעות סירבו ליתן ערבות בנקאית להבטחת התשלומים, בנמקן זאת בכך שהנכס רשום במרשם המקרקעין ולכן הבטוחה היא רישומה של הערת אזהרה (שם, פסקה 16 ונספח יד(3) של תצהירו של התובע). לפיכך טענו התובעים, כי מאחר שבמועד הרלוונטי הושלמו רק חלק מן העבודות (אלו המפורטות בסעיפים 1 עד 4 בתוספת של הסכם המכר), עדיין לא התגבש חיובו של התובע לשלם את מלוא התשלום הנדון, אלא רק את חלקו, בסך של 417,238 ₪. למרות האמור, ביום 13.11.2000 הודיעו הנתבעות כי תינתן ערבות בנקאית להבטחת תשלומי התובע, אך על התובע יהיה לשאת בעלותה (נספח ו של תצהיר התובע), וביום 22.11.2000 הודיעו הן על סיום בניית השלד (שם, נספח ז). זאת הגם שלטענת התובעים טרם הושלם השלד על-פי תקנות המכר, מאחר שעדיין לא נבנו מחיצות הפנים. במכתב התובע מיום 10.12.2000 טען הוא שעל הנתבעות לשאת בעלות הערבויות ואף ביקש כי אלו לא תפקענה ללא הסכמתו (שם, נספח ח'). הנתבעות הסכימו שלא לחייב את התובעים בעלות הערבויות, אך הודיעו להם כי יחויבו בריבית פיגורים (פסקה 6 במכתב בא-כוח הנתבעות מיום 21.12.2000 - שם, נספח ט). לאחר שהתקבל המכתב בעניין הערבויות וכאמור לעיל, שולמו התשלומים ביום 22.12.2000 (שם, נספח י'. כן ראו פסקאות 29-16 בתצהירו של התובע). לפיכך ומאחר שלטענת התובעים על-פי תקנות המכר עדיין לא הגיע מועד התשלום, לא היה מקום לחייבם בריבית פיגורים. 19. הנתבעת חלקה על טענותיהם האמורות של התובעים ולטענתה, ריבית הפיגורים נגבתה מהתובעים כדין. בעניין הטעם הראשון, שעניינו הסכמה לדחיית התשלום כדי לאפשר לתובע למכור את דירתו, טענת הנתבעות היא שלוח התשלומים נקבע בהסכם המכר, אשר לגביו ישנו מעשה בית-דין. לטענתן, אין בהסכם כל הוראה שממנה ניתן ללמוד כי התשלום נדחה כדי לאפשר לתובע למכור את דירתו, וכי אין הצדקה "להטיל על הנתבעות את האחריות למציאות המשפטית שהוא האחראי לה בהגישו התביעה הראשונה, רק מפני שכבר אינה נוחה לו" (פסקה שנייה עמ' 6 בסיכומי הנתבעות). עוד טענו, כי על-פי סעיף 21.2 בתנאים הכלליים של הסכם המכר, אפילו הייתה הסכמה בעל-פה, אשר לא הוכחה, אין לה תוקף, שכן נקבע כי כל הסכמה המשנה מן ההסכם תהיה בבכתב. בעניין הטעם השני, הנסמך על תקנות המכר, לטענת הנתבעות, שיקול הדעת בבחירת הבטוחות להבטחת התשלומים נתון לשיקול דעתה (על-פי סעיפים 12.1, 12.2, 12.3 בתנאים הכלליים של הסכם המכר). לכן לטענתן, לא היה בעיכוב בהמצאת הבטוחות כדי להצדיק עיכוב במועד התשלום. דיון והכרעה בעניין ריבית פיגורים 20. טענותיהם של התובעים, ככל שהן מתבססות על העובדות, לא נסתרו, והנתבעות בסיכומיהן אף לא טענו זאת. לא זו בלבד, אלא שאף נמצא להן חיזוק בחקירתו הנגדית של העד מטעם הנתבעות. בעניין טענת התובע כי לוח התשלומים נקבע כך שיתאפשר לו לשלם את התשלום רק בחלוף כשנה ממועד חתימת ההסכם, וזאת כדי שיוכל לפעול למכירת דירתו במעלה אדומים, לא נסתרה. מר ישראל ידיד, שהעיד מטעם הנתבעות, אישר בחקירתו כי לא היה צד למשא ומתן וכי לא ידע מה היו הטעמים לקביעת לוח התשלומים וכי כל הידוע לו הוא תוכנו של ההסכם (עמ' 36, 40-39). כך גם העיד, כי לוח התשלומים שהתובעים נדרשו לעמוד בו, נקבע על-פי הוראות הסכמי המכר ולא על-פי תקנות המכר, וכי בשל אי עמידת התובעים במועדים שנקבעו בהסכם המכר, חויבו הם בתשלום ריבית פיגורים (שם, עמ' 37). 21. בחינת טענות הצדדים מובילה למסקנה כי אמנם לא היה מקום לחיוב התובעים בריבית פיגורים (את התובע בסך של 29,750 ₪, ואת הנתבעים 2 ו-3 בסך של 1,559 ₪). כפי שכבר נאמר, הסכם המכר נחתם ביום 8.7.1999 ועל-פי סעיף 5 בהסכם, נקבע שהתמורה תהיה בסך של 957,265 ₪ על-פי לוח התשלומים שנקבע בו. בהתאם ללוח התשלומים בהסכם המכר שנחתם עם התובע (נספח א' של תצהירו), סך של 623,931 ₪ אמור היה להיות משולם ביום 1.10.2000. אין מחלוקת כי זמן קצר לאחר חתימת ההסכם התכחשו הנתבעות להסכמי המכר שנחתמו עם התובעים וטענו כי כלל לא נחתמו וכי אפילו נחתמו, הן זכאיות לבטלו. בשל כך נאלצו התובעים לעתור לסעד הצהרתי המצהיר על תקפות ההסכמים, ועתירתם זו התקבלה ביום 10.8.2000, למעלה משנה לאחר מועד חתימת ההסכם. 22. מובן מאליו כי כל עוד לא ניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, לא יכול היה התובע לפעול לגיוס כספים למימון רכישת יחידת הדיור שרכש מהנתבעות. שהרי אילו כך עשה, בין בדרך של מכירת דירתו במעלה אדומים ובין בנטילת הלוואת משכנתה מבנק, עשוי היה הוא להפסיד את כספו, אילו בית המשפט המחוזי היה דוחה את תביעת התובעים. רק משניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את כל טענות הנתבעות, קיבל את טענות התובעים, וקבע כי ההסכם נכרת כדין וכי על הנתבעות לקיימו, נסללה הדרך למימוש הסכם המכר. בנסיבות אלו, לא יכולה להיות מחלוקת כי היה על הנתבעות להסכים לדחיית מועדי התשלומים ובוודאי כך ביחס לתשלום הנדון, שהיה בסכום משמעותי. תהא הסיבה לכך שתשלום זה נקבע למועד שחל למעלה משנה לאחר מועד חתימת הסכמי המכר אשר תהא, לא יכולה להיות מחלוקת שהיה על הנתבעות להעמיד לתובע די זמן כדי לגייס את הסכום. אין רלוונטיות לשאלה אם מלכתחילה היה זה כדי שהתובע יוכל למכור את דירתו במעלה אדומים, או כדי שיוכל לגייס את הכסף ממקור אחר. ברור שהצדדים קבעו את מועד התשלום במועד שחל זמן רב לאחר חתימת ההסכם ופרק זמן זה קוצר רק בשל כך שהתובעים נאלצו לנהל הליך משפטי מורכב (כפי שעולה מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי), כדי לממש את זכותם מכוח ההסכם. סירובה של הנתבעת לדחות את מועד התשלום הנדון ועמידתה על חיוב התובעים בתשלום רבית פיגורים הוא בבחינת דרישה לקיום הסכם שלא בתום-לב, שאין לקבלו. לפיכך, ומשחויבו התובעים בתשלום ריבית פיגורים כאמור, על הנתבעות להשיב לתובעים את סכום ריבית הפיגורים. משהגעתי למסקנה זו לאור הטעם הראשון שהעלו התובעים, איני נדרשת עוד לבחון את הטעם השני, שעניינו בהתקדמות שלבי הבנייה לאור תקנות המכר ובהעמדת הבטוחות על-ידי הנתבעות להבטחת תשלומי התובעים. (2) חיובי תוספות תשלום וחיוב הנתבעות לבצע עבודות נוספות טענות הצדדים 23. התובעים טוענים כי חויבו בתוספת תשלום בסך של 12,130 ₪ עבור עבודות אשר לטענתם, לא הצדיקו תשלום נוסף. בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי על הנתבעות לקיים את הסכם המכר כלשונו, ולחלופין ניתנה להן אפשרות לבחור את דגם יחידות הדיור שיסופק לתובעים ובלבד שיהיה אחד משניים אלו (פסקה 88 בפסק הדין): חלופה אחת, היא זו שמלכתחילה התובעים בחרו בה והיא מתייחסת לבית עם עליית גג, שבו יש בעליית הגג כ-70 מ"ר שטח עיקרי. הבית והמדרגות המובילות אל עליית הגג יהיו במצב מוגמר ואילו עליית הגג תהיה במצב של שלד בלבד. חלופה שנייה, שאותה בחרו הנתבעות לספק לתובעים, היא בית הכולל עליית גג על חלק משטח הקומה הראשונה, ובו כ-40 מ"ר שטח עיקרי ומרפסת בשאר שטח הגג. עליית הגג תהיה במצב שלד, אך כל השאר לרבות המדרגות המובילות אליה, יהיה במצב מוגמר. דגם זה, יקר יותר בכ-25,000$ (ראו פסקה 67 בפסק הדין). לפי טענת התובעים, הנתבעות שבחרו בדגם היקר יותר, ככל הנראה כדי לחסוך באחוזי בניה, לא השלימו את הדגם היקר יותר על-פי המפרט. לטעתם, לאחר שהם התרו בנתבעות כי עליהן להשלים את עליית הגג על-פי המפרט, רצפו הנתבעות את המרפסת, בטענתן כי הדבר נעשה לפנים משורת הדין (מכתב בא-כוחן של הנתבעות מיום 20.9.2000 - נספח יב1 של תצהיר התובע). אולם באשר לעבודות נוספות, שהתובעים עמדו על ביצוען, חייבו הנתבעות את התובעים בתשלום נוסף בסך של 12,130 ₪, לפי הפירוט הבא: 4,996 ₪ ביום 17.12.2000 עבור חלונות ודלת בעליית הגג וסך של 5,462 ₪ ביום 17.6.2001 עבור הפרדה בין הדירות בקומת עליית הגג. התובעים טוענים כי לא היה מקום לחייבם בתשלום זה וכי על הנתבעות אף להשלים את עבודות הגמר בעליית הגג, ובהן: חיפוי גבס ובידוד קיר ההפרדה בין הדירות והקירות ההיקפיים בעליות הגג; חיפוי גבס לגג הרעפים; ריצוף השטח הפנימי והקמת מחיצות פנימיות; מעקות בחניה; חיפוי אבן בחניה. לביסוס טענותיהם מפנים התובעים אל המפרט הטכני המצורף להסכם, הכולל: ריצוף כל שטח הדירה (סעיף 3.7); ציפוי קירות פנים בגבס (סעיף 3.5); מחיצות פנימיות מגבס (סעיף 2.7); ציפוי קירות חוץ באבן (סעיף 2.11). התובעים הוסיפו וטענו כי לעניין זה אין הנתבעות יכולות להסתמך על דברי העד מטעמן, ידיד ישראלי, מאחר שהוא הודה כי אינו בקיא בנושא הפרטים הטכניים או בעניין יישום המפרט הטכני (עמ' 39-38), ואף אינן יכולות להיבנות מחוות-דעתו של המהנדס המומחה מטעם בית המשפט, שלא נדרש לעניין זה. עם זאת טענו התובעים, כי הם מוכנים לקבל פיצוי כספי במקום ביצוע העבודות בידי הנתבעות, וזאת על-פי מנגנון לקביעת שיעורו של הפיצוי, אשר ייקבע בידי בית המשפט. 24. טענת הנתבעות היא, כי השאלה אם הבניה נעשתה על-פי המפרט היא עניין שבמומחיות. לטענתן, גם התובעים לא ביקשו שהמהנדס המומחה מטעם בית המשפט יידרש לטענתם כי חויבו ביתר בגין ביצוע עבודות שלטענתם כלולות במפרט או כי לא הושלמו כל העבודות על-פיו (הצהרת בא-כוח התובעים בעמ' 1 שורה 16). לפיכך לטענת הנתבעות, יש לדחות טענה זו של התובעים, משלא הוכחה. דיון והכרעה בעניין חיובי תוספות תשלום וחיוב הנתבעות לבצע עבודות נוספות 25. כפי שטענו הנתבעות בצדק, השאלות אם העבודות בוצעו על-פי המפרט, אם הנתבעות גבו תוספת תשלום עבור עבודות שהיה עליהן לבצע על-פי המפרט, ואם עליהן לבצע עבודות נוספות על-פיו, הן עניין שבמומחיות, שעל מהנדס לחוות את דעתו בעניין. אין מחלוקת שהמהנדס המומחה מטעם בית המשפט לא נדרש לחוות את דעתו בעניין זה, ואילו מטעם התובעים לא עומדת כל חוות-דעה של מומחה. לאחר שהתברר לתובעים כי המסמך שהוגש מטעמם אשר התיימר להיות חוות-דעתו של מהנדס מומחה, נערך בידי מתחזה שאינו מומחה, חזרו בהם התובעים מהסתמכות עליו ואף תיקנו את הסכום הנתבע בהתאם (ראו על כך בתמצית בפסקה 47 בסיכומי התובעים. יוער, כי לא מצאתי את ההחלטה על תיקון סכום כתב התביעה, למעט סימון התיקון על-גבי כתב התביעה המקורי, ואף לא מצאתי את הודעת התובעים בעניין זה, אולם עניין תיקון סכום התביעה בשל ויתור התובעים על חוות הדעה מטעמם לא היה שנוי במחלוקת). בנסיבות אלו, שבהן אין בידי התובעים כל ראיה להסתמך עליה, יש לדחות את תביעתם בעניין האמור, על שני ראשיו: הן בעניין טענתם כי חויבו בתוספות תשלום ביתר, הן בעניין העבודות הנוספות שלטענתם, על הנתבעות להשלים ביחידות הדיור שרכשו מהן. (3) מיסוי מקרקעין טענות הצדדים 26. לטענת התובעים, בשל מחדלי הנתבעות בטיפול בנושא מס רכישה, חרף התחייבותן לטפל בכך, נאלצו התובעים לשלם סכום מיותר, המגיע לסך של 8,366 ₪. טענת התובעים בעניין זה היא שהנתבעות התחייבו לטפל בנושא תשלום מס רכישה. בעניין זה הפנו אל מכתבו של בא-כוחם של התובעים מיום 26.5.1999 שבו נכתב בפסקה 46 כך: "בעניין תשלומי מסים - אבקש הבהרה כי הנכם מדווחים למס רכישה ושולחים שובר לקונה" (נספח יד2 של תצהיר התובע 1). על כך השיב בא-כוחן של הנתבעות במכתב מיום 7.6.1999, "46. כן" (שם, נספח יד3). למרות זאת, לטענת התובעים, סירבו הנתבעות לטפל בכך וזאת חרף מכתב שנשלח אליהן בעניין ביום 17.10.1999. בתשובתן לאותו מכתב כתבו הנתבעות, כי מאחר שההסכמים לא נכנסו לתוקף, אין במה לטפל (שם, נספח יד4). מסיבה זו, פנו התובעים בעצמם ביום 8.11.1999 אל אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין (שם, נספח יד5). בשל כך, כך לטענת התובעים, נאלצו לשלם סך של 2,009 ₪ עבור כל דירה, סך של 3,000 ₪ עבור הפרשי הצמדה וריבית ושכר-טרחת עורך-דין עבור טיפול בהפחתת קנסות שהצטברו לסך של 14,000 ₪, שבוטלו בעקבות טיפולו של בא-כוחם (התשלומים והחיובים פורטו במכתבו של התובע אל הנתבעות מיום 22.11.2000 - שם, נספח יג). בשל טענת התובעים כי נאלצו לשלם את הסכומים האמורים ביתר, המגיע לסך של 8,336 ₪ (הסכום ששולם ביתר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד מועד הגשת התביעה), טוענים התובעים כי הם זכאים לכך שסכום זה יוחזר להם מהנתבעות. 27. הנתבעות טוענות, כי משניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ישנו מעשה בית-דין באשר להסכמים וכי יש לראות בתוכנם משום הסכם סופי ומחייב. כך בייחוד לאור הוראת סעיף 21.1 בתנאים הכלליים של הסכמי המכר, שלפיה הוסכם שתנאי ההסכמים משקפים במלואם את אשר הוסכם בין הצדדים. לטענתן, סעיף 7.2 בהסכמים קובע כי מס רכישה חל על הרוכש וכי הוא מתחייב לשלמו. לפיכך, יש ללמוד, שחיוב זה חל על הקונה וכי אינו חל על הנתבעת. דיון והכרעה בעניין הנטען בנושא מיסוי מקרקעין 28. הוראת ההסכם הרלוונטית היא אומנם זו הקבועה בסעיף 7.2 בחוזי המכר. סעיף 7 שעניינו "תשלומים נוספים" קובע כי "בנוסף ליתר התחייבויותיו של הקונה, מתחייב בזה הקונה לשלם במועדים המפורטים להלן או עם קבלת דרישה מאת המוכר את התשלומים הבאים". בסעיף 7.2 נקבע "מס רכישה לפי חוק מס שבח מקרקעין בקשר לרכישת הדירה על-ידו, ישולם לאוצר המדינה". התובעים מבססים את טענתם כי היה על הנתבעות לטפל בנושא מס רכישה על ההתכתבות הנזכרת, שבה כאמור, לכאורה התחייבו הנתבעות לדווח למס רכישה על העסקה ולשלוח אל התובעים את שובר התשלום (נספחים יד2 ו-יד3 של תצהיר התובע, פסקאות 46 בשני המכתבים). אולם, כאמור מדובר בהתכתבות מחודשים מאי ויוני 1999, אשר הייתה עוד בטרם נחתם הסכם המכר (שנחתם בחודש יולי 1999), ולפיכך משנחתם הסכם המכר, האמור בו, הוא המחייב. משלא הראו התובעים כי במסגרת הסכמי המכר התחייבו הנתבעות לטפל עבורם בנושאי מיסוי המקרקעין, ממילא שאין להטיל על הנתבעות כל חיוב בשל כך שלא טיפלו בעניין זה. מכאן אפוא, שתביעת התובעים בעניין זה, נדחית. (4) ירידת ערך דירת התובע 1 ופיצוי עבור הלוואת גישור טענות הצדדים 29. לטענת התובעים, בשל התכחשות הנתבעות להסכמי המכר, עד מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי לא יכול היה התובע לפעול למכירת דירתו הקודמת במעלה-אדומים כך שיוכל לממן מכספי התמורה שיתקבלו ממכירתה את העסקה הנדונה. בשל המצב שנוצר, אף נדרש ללוות "הלוואת גישור" ושני אלו הסבו לו נזקים כספיים כבדים. לטענת התובעים הנסמכת על חוות-דעתו של השמאי המוסכם, במהלך התקופה שמיום עריכת הסכמי המכר ועד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ירד ערך דירת התובע במעלה אדומים בסך של 120,000 ₪, ונזקו בשל הצורך בהלוואת הגישור עומד על סך של 37,899 ₪. מכאן התביעה לחיוב הנתבעת בשני סכומים אלו. טענתם הראשונה של התובעים בעניין זה היא, כי יש לדחות את טענת הנתבעת כי משלא התבקש היתר לפיצול סעדים, מנועים התובעים מלהוסיף ולתבוע בעניין זה. לטענה זו נדרשנו קודם לכן ובעניין זה כאמור לעיל, אמנם הדין עם התובעים. בעניין ירידת ערך דירתו של התובע במעלה אדומים טענו התובעים כי יש לאמץ את מסקנותיו של השמאי המוסכם שמונה. באשר לעצם זכאותו לפיצוי בגין כך טענו התובעים טענות אלו: ראשית, בית המשפט המחוזי קבע באופן מפורש כי לא הייתה כל הצדקה להתכחשות הנתבעות להסכמי המכר. כך גם נהגו הנתבעות בחוסר תום-לב בסירובן להסדר שהוצע, שעל-פיו ההסכמים יעמדו בעינם והדיון יתמקד רק בנושא תוספת התשלום שלטענת הנתבעות, היה על התובעים להוסיף לתמורה שנקבעה בהסכם. אילו היו הנתבעות מסכימות לכך, לא היה נגרם כל עיכוב והתובע יכול היה למכור את הדירה סמוך למועד חתימת ההסכם. שנית, התובעים ביקשו לדחות שתי טענות שהעלו הנתבעות רק בשלב שמיעת הראיות, בהיותן בגדר שינוי חזית אסור. טענה אחת, עניינה בטענת הנתבעות, אשר עלתה רק בשלב שאלות ההבהרה שהציגו הן לשמאי המוסכם, שעניינה בשווי דמי השכירות הראויים שיכול היה התובע להפיק מהדירה בתקופה שבה לא נמכרה, או דמי השימוש הראויים בגין תקופה זו. התובעים טענו, כי אילו הייתה הטענה נטענת במועד שבו ניתן היה להעלותה, יכול היה השמאי המוסכם לבחון גם טענה זו והתובעים היו מציגים את העובדות הרלוונטיות. טענה שנייה, עניינה בטענת הנתבעות, כי התובע הוא לכאורה, בעליה של מחצית הדירה בלבד, מאחר שאשתו היא הבעלים של המחצית השנייה. התובעים טענו, כי מאחר שטענה זו הועלתה רק במסגרת חקירתו הנגדית של התובע, לא יכולים היו התובעים להתמודד עם הטענה ולהשיב את התשובות המתאימות, שהיה בהן כדי לסתור את טענת הנתבעות בעניין זה. באשר לסכום הנתבע בשל נטילת הלוואת גישור חזרו התובעים על הנטען בתצהירו של התובע, אשר לא נסתר (שם, פסקאות 47-43 ומסמכי בנק משכן בעניין פירוט ההלוואות ואישור פירעון חלקי - נספחים טז1 ו-טז2). על-פי טענתו, משסירבו הנתבעות לדחות את מועד התשלום שנקבע ליום 1.10.2000, כפי שפורט לעיל, נאלץ התובע ללוות מהבנק הלוואת גישור שאותה פרע מיד לאחר מכירת דירתו. התובע נטל שתי הלוואות בסך כולל של 750,000 ₪, הראשונה ביום 22.10.2000 בסך של 417,238 בריבית שנתית בשיעור של 4.9%, והשנייה בסך של 332,762 ביום 27.12.2000 בריבית שנתית בשיעור של 7.79%. כפי שעלה מחוות-דעתו של השמאי המוסכם, אילו מכר התובע את דירתו תוך ארבעה חודשים מיום חתימת הסכמי המכר (עד חודש דצמבר 1999), לא היה התובע נדרש ללוות סכום כלשהו מהבנק. לאחר שמכר את דירתו בחודש יוני 2001 (הסכם המכר צורף לחוות-דעתו של השמאי המוסכם), החזיר התובע לבנק סך של 450,000 ₪. בשל כך נדרש הוא לשלם ריבית בגין ההלוואה הראשונה עבור כמאתיים ושישים יום בסך של 18,316 ₪, ובגין ההלוואה השנייה עבור כמאה ותשעים יום בסך של 14,882 ₪ (ראו פירוט החישוב בפסקה 41 בסיכומי התובעים). סך הכול 33,198 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד מועד הגשת התביעה, סך של 37,889 ₪. 30. הנתבעות חולקות על זכאותו של התובע לפיצוי הנתבע בשל ירידת ערך דירתו במעלה אדומים ובשל הלוואת הגישור שנדרש ליטול משורה של טעמים. תחילה חזרו הנתבעות על טענתן כי היה על התובע למצות את הסעד הנתבע בעניין זה בתביעה הראשונה שהוגשה אל בית המשפט המחוזי, ומשלא ביקש לפצל את סעדיו, שוב אינו רשאי לתבוע זאת. טענה זו כבר נדחתה, כאמור לעיל, אולם ראוי לציין כי טענה זו אף תמוהה, בלשון המעטה, שהרי נזק זה טרם נוצר וטרם התגבש בעת הוגשה התביעה הראשונה. לכך הוסיפו הנתבעות טענות אלו: ראשית, התובע הוא רק בעליה של מחצית הדירה, מאחר שהודה בחקירתו, שגם אשתו היא בעלת מחצית הזכויות בדירה (עמ' 26). בעניין זה לא הובא תצהיר מטעם אשתו של התובע ועל כן לטענתן, הדבר צריך לפעול לחובת התובעים. מכל מקום לטענתן, אפילו זכאי התובע לסכום כלשהו, הרי שהוא זכאי לכל היותר למחצית הסכום הנתבע. שנית, יש לקזז מסכום שווי ירידת ערך הדירה את דמי השימוש הראויים בגין התקופה שבה המשיך התובע להתגורר בדירה. שלישית, הנתבעות התעמתו עם מסקנותיו של השמאי המוסכם, ועל-פי חישובים שונים שערכו (עמ' 10 בסיכומי טענותיהם), טענו כי הסכום נמוך מזה שנקבע בידי השמאי המוסכם, במיוחד אם הוא כולל את דמי השימוש הראויים כאמור. לבסוף, בעניין הטענות כי טענותיהן של הנתבעות בעניין דמי השימוש מהוות שינוי חזית, טענו הן כי משלא התנגדו התובעים לשאלות ההבהרה שהוצגו למומחה בעניין זה ולשאלות שהוצגו לתובע בחקירתו הנגדית, יש לראות בכך משום הסכמה מכללא מצדם לטענות הנתבעות, ועל-כן אין בכך משום שינוי חזית. דיון והכרעה בעניין ירידת ערך הדירה ופיצוי עבור הלוואת הגישור 31. כפי שכבר נאמר, אין מחלוקת כי בשל התכחשות הנתבעות להסכמי המכר, נאלצו התובעים להגיש את תביעתם אל בית המשפט המחוזי, אשר במסגרתה נדחו כל טענות הנתבעות ונקבע כי הסכמי המכר נחתמו כדין, כי הנתבעות אינן רשאיות לבטלם וכי עליהן לקיימם. בית המשפט לא מצא כל הצדקה להתנהלות הנתבעות אשר עמדתן נדחתה כאמור, באופן מוחלט. במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי ניתנה לנתבעות אפשרות לצמצם את נזקיהם של כל הצדדים בכך שתינתן הסכמה מצדן לכך שההסכמים תקפים, אך הצדדים יטענו את טענותיהם רק בשאלה אם על התובעים להוסיף סכום כלשהו לסכום תמורה שנקבע, ובאיזה שיעור. גם לכך סירבו הנתבעות. הנתבעות הגדילו לעשות, ואף זאת כפי שכבר פורט, בכך שסירבו לדחות את מועד התשלום המשמעותי שנקבע ליום 1.10.2000, הגם שברור שכל עוד לא ניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (שניתן ביום 10.8.2000), לא יכול היה התובע לדעת מה תהיה תוצאת פסק הדין, וממילא שלא יכול היה למכור את דירתו. התנהלות זו של הנתבעות לא הייתה מוצדקת ואף כאמור לעיל, הייתה נגועה בחוסר תום-לב, וזאת בעצם גרירתן את התובעים להליך המשפטי בבית המשפט המחוזי ובסירובן להסדר שהוצע כאמור לעיל;התנהלות שאף זכתה לביקורת בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי (לכל אורכו של פסק הדין וראו במיוחד בפסקה 68, שם מובאת התייחסות אל סירוב הנתבעות להסדר שהוצע). לפיכך ומאחר שהתנהלותן הלא מוצדקת של הנתבעות הסבה נזקים לתובעים, גם בכך שחלה ירידה משמעותית בערך דירתו של התובע במשך אותה תקופה, כפי שקבע השמאי המוסכם, וגם בכך שנאלץ ללוות הלוואת גישור שחייבה אותו בתשלומי ריבית, הרי שעל הנתבעות לשאת בעלות הנזקים. אין כל הצדקה שהתובע יהיה מי שיישא בהם. 32. אשר לטענות הנתבעות כי יש להפחית מסכום ירידת ערך הדירה מחצית, מהטעם שהדירה הייתה גם בבעלות אשתו של התובע וכי אף יש להפחית את דמי השימוש הראויים בתקופה שהדירה לא נמכרה, הרי שיש לדחותן בהיותן בגדר שינוי חזית אסור. טענות אלו לא נטענו בכתב ההגנה מטעם הנתבעות ולא בא זכרן בעת קביעת הפלוגתות שיידונו בתביעה זו. כפי שטענו התובעים בצדק, שלב העלאת הטענה (חקירה נגדית של התובע בעניין חלקה של אשתו בדירה ושאלות הבהרה לשמאי המוסכם), לא אפשר לתובעים להתגונן מפני הטענות ולהביא ראיות בעניינן. אם ביקשו הנתבעות להוסיף טענות אלו, היה עליהן לבקש לתקן את כתב ההגנה ולחלופין לוודא שישנה הסכמה להוספת טענותיהן האמורות. הנתבעות לא נהגו באף לא אחת מדרכים אלו, ולכן אינן יכולות להיבנות מכך שהציגו שאלה בחקירה נגדית או בשאלות הבהרה והתובעים לא מחו על כך. ראו בעניין זה בין השאר, בעניין רע"א 9123/05 אדמוב פרויקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (2007), בפסק דינה של כבוד השופטת ע' ארבל (בפסקה 12): "עקרון העל המנחה את בית המשפט בבואו להכריע הכרעות דיוניות הוא:   'משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתאות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט, ואין להרחיב את הדיון לשאלות משולבות של עובדה ומשפט שלא נכללו באותה רשימה' (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 91 (מהדורה שמינית, 2005) (להלן: גורן)).              רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה 'שינוי חזית' או 'הרחבת חזית', ויש לדחותה (ראו למשל: ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג(4) 378, 348 (1989); ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145 (2003); ע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169 (1977); גורן בעמ' 91-94; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 329-332 (מהדורה שביעית, 1995)). יחד עם זאת מכיר הדין בשני מקרים בהם יותר שינוי חזית. הראשון הוא תיקון כתבי הטענות באישורו של בית המשפט, לפי סעיף 91-92 לתקנות, והשני הוא שבעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, מפורשות או מכללא (ראו למשל: ע"א 37/48 בנק הפועלים בע"מ נ' קרבצ'וב, פ"ד ב 143, 146 (1949); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 874 (1995)). בענייננו כאמור, לא חל אף אחד מאותם חריגים שבהם יתיר בית המשפט שינוי חזית. לא התבקש תיקון כתב ההגנה, לא התבקש תיקון של רשימת הפלוגתות ומהטעמים שעליהם עמדנו, אף אין לומר שניתנה הסכמה מכללא של התובעים להעלאת טענותיהן האמורות של הנתבעות. 33. התוצאה היא אפוא, שהתובעים זכאים לסעד הנתבע בשל ירידת ערך דירתו של התובע ובשל הריבית שנדרש לשלם בשל נטילת הלוואת הגישור ופירעונה המוקדם. בעניין שווי ירידת ערך דירתו של התובע, יש לקבוע את הסכום על-פי מסקנותיו של השמאי המוסכם שמונה ובהתאם לאמור בחוות-דעתו המפורטת והמנומקת. בעניין זה, לא ראיתי צורך לחזור על כל הסבריו של השמאי המוסכם ודי בהפניה לתוצאת חוות-דעתו (שם, עמ' 14), שעל-פיה ערך הדירה ירד בתקופה הרלוונטית וכמפורט שם, בסך של 120,000 ₪. לפיכך התובע זכאי לסכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מכירת הדירה, 5.6.2001, ועד תשלומה בפועל. כך גם באשר לנזק הכספי שספג התובע בשל הצורך בנטילת הלוואת גישור, אשר לא נסתר בידי הנתבעות. לאור הפירוט והחישוב והמובא לעיל, התובע זכאי לסכום הנתבע, בסך של 37,889 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. (5) פיצוי עבור נזקי הנתבעים 2 ו-3 בשל גרירת משכנתה טענות הצדדים 34. לטענת התובעים 2 ו-3 כתוצאה מהפרת הסכם המכר בידי הנתבעות וההמתנה לסיום ההליך בבית המשפט המחוזי, נדרשו הם לשלם סך של 8,190 ₪ בגין הליכי ההקפאה של גרירת המשכנתה. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ביום הגשת התביעה, עמד על סך של 9,650 ₪ (פסקה 26 בתצהירו של התובע 2 וכן נספח יד6 של תצהירו). לעניין מעבר התובעים 2 ו-3 לירושלים סמוך לאחר חתימת הסכמי המכר, בשל מקום עבודתו של התובע 2, טענו התובעים שאין לעניין זה כל רלוונטיות. כל עוד לא ניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, לא ידעו הם שהסכמי המכר תקפים ולא יכולים היו למכור את דירתם, שהייתה בעיר אחרת, וממילא שלא יכולים היו לגרור את המשכנתה אל הנכס שנרכש במסגרת העסקה הנדונה. 35. טענות הנתבעת בעניין זה היו כי גם ביחס לעניין זה היה על התובעים לבקש לפצל את סעדיהם, טענה שכאמור נדחתה. עוד טענו, כי חישובם של התובעים חורג ממסקנות השמאי המוסכם. גם טענה זו אינה רלוונטית, באשר חוות-דעתו של השמאי המוסכם עסקה בדירתו של התובע ולא בענייני המשכנתה של התובעים 2 ו-3. דיון והכרעה בעניין הפיצוי הנתבע בעניין גרירת המשכנתה 36. כאמור לעיל, טענותיהן של הנתבעות בעניין הפיצוי הנתבע בגין גרירת המשכנתה של התובעים 2 ו-3 נדחו. לפיכך, ומאותם טעמים שבגינם זכאי התובע לפיצוי בשל הנזקים שנגרמו לו מהעיכוב במכירת דירתו ובשל הצורך בנטילת הלוואת גישור, זכאים גם התובעים 2 ו-3 לנזק שנגרם להם בשל הצורך בהקפאת גרירת המשכנתה. (6) ליקויי בנייה טענות הצדדים 37. התובעים ביקשו לבסס את טענותיהם בעניין הפיצוי הנתבע בגין ליקויי הבנייה שנמצאו בשתי הדירות על מסקנות המומחה מטעם בית המשפט. כפי שכבר נאמר, המומחה המהנדס אייל שנהב, הגיש שתי חוות-דעה מטעמו: הראשונה הוגשה ביום 13.6.2004 ולאחר שהנתבעות תיקנו חלק מהליקויים, נערכה חוות-דעתו השנייה, אשר הוגשה ביום 26.9.2006. על-פי חוות-דעתו השנייה, עלות תיקון הנזקים שנותרו בדירת התובע 1 היא בסך של 8,030 ₪ ועלות תיקון הנזקים שנותרו בדירת התובעים 2 ו-3 היא בסך של 5,390 ₪. סך הכול 13,420 ₪. כאמור שם, סכומים אלו נקבעו על-פי מדד חודש אפריל 2004 ואינם כוללים מע"מ (שם, עמ' 11 סעיף 1 בחלק ההערות). 38. הנתבעות לא חלקו על ממצאי המומחה מטעם בית המשפט, אך לטענתם, משהתברר - כפי שכבר הוזכר לעיל - כי המסמך שהגישו התובעים, שהתיימר להיות חוות-דעה של מומחה, אינו כזה וכי הוגשה בידי מתחזה, הרי שאין בידי התובעים חוות-דעה מטעמם. לפיכך לטענת הנתבעות, לא היה מקום למינוי מומחה מטעם בית המשפט וממילא שאין להסתמך על ממצאי חוות-דעתו. דיון והכרעה בעניין הפיצוי הנתבע עבור ליקויי הבנייה 39. משמונה מומחה מטעם בית המשפט ולא נמצא טעם שלא לאמץ את מסקנותיו, הרי שיש לקבל את ממצאי חוות-דעתו ולפיכך התובעים זכאים לפיצוי בסכום שקבע המומחה מטעם בית המשפט, כמפורט לעיל. 40. אין לקבל את טענת הנתבעות כי משהתברר שלא היה בידי התובעים חוות-דעה של מומחה מטעמם, אין לאפשר להם להסתמך על חוות-דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. בעניין זה כבר נקבע, כי אפילו לא הגיש תובע ראיות מטעמו, אם מונה מומחה מטעם בית המשפט, כי אז רשאי התובע להסתמך על-חוות-דעתו הן להוכחת ליקויי הבנייה שלקיומם טען הן להוכחת שיעור הפיצוי הנתבע (פסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"א 6092/00 כדורי פיתוח עירוני נ' אוטמזגין, פ"ד נו(6) (2002) בפסקה 5). אם כך במקום שבו תובע כלל לא הגיש חוות-דעה של מומחה מטעמו, כי אז על אחת כמה וכמה במקום שהוגשה, בעוד שלא נסתרה העובדה שהסתמכות התובעים על אותו מסמך שהתיימר להיות חוות-דעתו של מומחה, נעשתה בתום לב. מהטעמים האמורים, זכאים התובעים לסכום שנקבע בחוות-דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. (7) עוגמת נפש טענות הצדדים 41. התובעים טענו שהפרת ההסכמים בידי הנתבעות והצורך בהגשת התביעה הנדונה כמו גם כל נזקיהם הנטענים, הסבו להם עוגמת נפש שאותה אמדו בסך של 10,000 ₪ לכל אחד מהתובעים, ולפיכך תבעו בגין כך סך של 30,000 ₪. 42. הנתבעות ביקשו לדחות את טענות התובעים בעניין זכאותם לפיצוי בגין עוגמת נפש בשל אלו: "התנהגותם החמורה" בשל הסתמכותם על חוות-דעתו של מי שאינו מומחה; העובדה שניהלו את התביעה הנדונה מבלי שהותר להם לפצל את סעדיהם; הגשת סיכומי טענותיהם באיחור. דיון והכרעה בעניין הפיצוי הנתבע עבור עוגמת נפש 43. איני רואה רלוונטיות לטענה באשר להגשת סיכומי טענות התובעים באיחור, מה גם שהפכה ללא רלוונטית לנוכח הזמן הרב שבו המתין תיק זה למתן פסק-דין גם מאז הוגשו סיכומי הנתבעות. טענותיהן של הנתבעות בעניין אי קבלת היתר לפיצול סעדים ובאשר להסתמכות על מי שאינו מומחה, כבר נדחו מטעמים שעליהם עמדנו. בנסיבות אלו, אין בידי הנתבעות נימוק לשלול מהנתבעים פיצוי בגין עוגמת נפש. מנגד, דווקא התנהלותן של הנתבעות ראויה לביקורת, אם לא מעבר לכך. הנתבעות גררו את התובעים לשני הליכים משפטיים מורכבים ומיותרים. ההליך המשפטי הראשון הסב לתובעים נזקים כבדים, אשר עליהם כבר עמדנו. אף לאחר שהסתיים, נהגו הנתבעות בחוסר תום-לב בהקשחת עמדותיהן אשר דוגמה מובהקת לכך היא סירובן לדחות את מועד התשלום שנקבע ליום 1.10.2000; דחייה אשר התבקשה מכך שמאז נחתמו הסכמי המכר (בחודש יולי 1999) ועד מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (בחודש אוגוסט 2000), ברור ומובן מאליו שלא היו התובעים יכולים לפעול לגיוס הכספים למימוש הסכמי המכר. כל עוד לא ניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה מכל וכל את ניסיונות הנתבעות להתנער מהסכמי המכר, לא היה מקום לכך שהתובע ימכור את דירתו ושהתובעים 2 ו-3 יגררו את המשכתנה מדירתם הקודמת. כך גם התנהלות זו של הנתבעות, שלא נמצא לה כל הסבר סביר המניח את הדעת, הסבה לתובע נזק שנגרם מהצורך בנטילת הלוואת גישור. כל אלו ללא ספק הסבו לצדדים טרחה מרובה ועוגמת נפש רבה. התובעים נהגו בסבירות ובהגינות בבקשתם כי ייפסק לכל אחד מהם פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 10,000 ₪ בלבד. לעתים קרובות - קרובות מדיי - אנו נתקלים בסכומים מופרזים הנתבעים בשל עוגמת נפש, כך בעוד לא רק שהסכום הנתבע מופרז אלא שעוגמת הנפש הנטענת אינה ממשית. אין זה המקרה הנדון, שבו הנתבעות הסבו לתובעים עוגמת נפש רבה והסכום הנתבע בגין כך סביר מאד. לפיכך, התובעים זכאים לפיצוי בגין עוגמת נפש במלוא הסכום הנתבע, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד תשלומו בפועל. ו. סיכום 44. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, התביעה ברובה המכריע, מתקבלת. תוצאת פסק הדין וסכום הפיצוי שהתובעים זכאים לו, הם כלהלן: (1) ריבית פיגורים - התביעה התקבלה ולפיכך על הנתבעות לשלם לתובעים סך של 35,238 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (13.1.2003) ועד התשלום בפועל. (2) תוספות תשלום וחיוב הנתבעות לבצע עבודות נוספות - התביעה נדחתה. (3) מיסוי מקרקעין - התביעה נדחתה. (4) ירידת ערך דירת התובע 1 ופיצוי עבור הלוואת גישור - התביעה התקבלה ולפיכך על הנתבעות לשלם לתובעים כלהלן: (א) סך 120,000 ₪ עבור ירידת ערך הדירה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מכירת הדירה (5.6.2001) ועד יום התשלום בפועל. (ב) סך של 37,899 ₪ פיצוי בעניין הלוואת הגישור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (13.1.2003) ועד התשלום בפועל. (5) פיצוי עבור נזקי הנתבעים 2 ו-3 בשל גרירת משכנתה - התביעה התקבלה ולפיכך על הנתבעות לשלם לתובעים סך של 9,650 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (13.1.2003) ועד התשלום בפועל. (6) ליקויי בנייה - התביעה התקבלה ולפיכך על הנתבעות לשלם לתובעים סך של 13,420 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מחודש אפריל 2004 ועד התשלום בפועל. (7) עוגמת נפש - התביעה התקבלה ולפיכך על הנתבעות לשלם לתובעים סך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (13.1.2003) ועד התשלום בפועל. סך הכול תשלמנה הנתבעות, יחד ולחוד, לתובעים סך של 246,207 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהמועדים הנקובים לעיל. יוער שהגם שחלק מהנזקים הם נזקיו של התובע 1 ואחרים הם נזקים שנגרמו לתובעים 1 ו-2, בחרו התובעים לתבוע יחדיו את נזקיהם מבלי לערוך הפרדה בין הנזקים ובין סכומי הפיצויים שנתבעו. לפיכך הסכומים שנפסקו ישולמו לתובעים כאמור לעיל, וחזקה על התובעים שידעו לחלק ביניהם את סכום הפיצוי שיקבלו. 45. לאור התוצאה שאליה הגעתי ובשים לב למסקנותיי שלפיה ראוי היה שתובענה זו תיחסך מהתובעים, יישאו הנתבעות גם בשכר-טרחת בא-כוחם של התובעים ובהוצאות המשפט שהוציאו בסך של 50,000 ₪. 46. הסכומים שנפסקו כאמור, ישולמו לתובעים תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. התובעים רשאים להגיש פסיקתה לחתימה תוך עשרים ואחת יום. חוזההסכם מכר