מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התנגדות לביצוע שטר חוב בסך מיליון דולר: מבוא ורקע עובדתי 1. התנגדות לביצוע שטר חוב (להלן "השטר"), אשר הועברה לדיון בבית משפט זה. סכום השטר עומד על 1,102,100 דולר ארה"ב. ביום 3/1/12 התקיים הדיון הראשון בבית המשפט, אשר נועד לדיון בבקשה לביטול עיקול שהוטל בהליכי ביצוע השטר בהוצאה לפועל. באותו דיון הגיעו הצדדים לשורת הסכמות שתועדו בפרוטוקול וקיבלו תוקף של החלטה, ובכלל זה הסכימו בין היתר גם כי תינתן רשות להתגונן על פי ההתנגדות (כל ההסכמות שקיבלו תוקף של החלטה באותו מועד תיקראנה להלן "ההסדר הדיוני"). 2. התובעת כהגדרתה בכותרת (להלן "אנקום"), היא חברה פרטית בע"מ שהשליטה בה וניהולה מצויים בידיו של מר אריק מימון (להלן "מימון"). סיגמא ווייב בע"מ (הנתבעת 1, להלן "סיגמא") היא חברה פרטית בע"מ שבשליטתו ובניהולו של מר אריה טרבלסי (להלן "טרבלסי"), הנתבע 2. טרבלסי נשוי לאחותו של מימון. 3. השטר הוא שטר חוב לביטחון שעשתה סיגמא, בערבותו של טרבלסי, לטובת אנקום במסגרת ועל פי הסכם הלוואה שנערך בין אנקום לסיגמא ביום 19/8/2010 (להלן "הסכם ההלוואה", נספח א' להתנגדות לביצוע שטר). לפי הסכם ההלוואה נתנה אנקום לסיגמא הלוואה בסך 1,000,000 דולר ארה"ב (להלן "סכום ההלוואה"), גם כן בערבותו של טרבלסי. אין מחלוקת שסכום ההלוואה אכן ניתן לסיגמא על ידי אנקום. על סיגמא היה להחזיר לאנקום ביום 26/8/2011 את סכום ההלוואה, בתוספת ריבית בשיעור של 5% לשנה בתוספת מע"מ. בסעיף 2.2 להסכם ההלוואה ניתנה לסיגמא האופציה להאריך את תקופת ההלוואה עד 26/8/2012 (להלן "האופציה"), בתנאי שתודיע על כך בכתב לאנקום עד 26/6/11 (והוסכם כי במקרה של מימוש אופציה זו, תהיה הריבית בשנת ההלוואה השניה בשיעור של 7% לשנה בתוספת מע"מ). אין מחלוקת שסיגמא לא נתנה הודעה כאמור. לפי סעיף 2.8 להסכם ההלוואה הותנה מימוש האופציה האמורה, בנוסף לדרישה למתן הודעת מימוש בכתב עד 26/6/2011, גם בתשלום הריבית עבור השנה הראשונה של ההלוואה (בסך 50,000 $). אין חולק שהריבית עבור השנה הראשונה של ההלוואה לא שולמה מעולם לאנקום. 4. לאחר כריתת הסכם ההלוואה ומתן ההלוואה בפועל, כנראה בסביבות אוקטובר 2010, נכרת בין הצדדים הסכם חדש, שיכונה להלן "הסכם העברת המניות" (נספח ו' להתנגדות לביצוע שטר). לפי הסכם זה, שתאריך עריכתו אינו כתוב בו, תקבל אנקום מסיגמא, במקום פירעון ההלוואה, מחצית מגרעין השליטה בחברה ציבורית בשם ויואנס (להלן "ויואנס") עם אישור הסדר נושים של ויואנס על ידי בית המשפט, ובין הצדדים ייחתם חוזה הצבעה בקשר עם מניות ויואנס שבבעלות שני הצדדים, וכן יתנו הצדדים זה לזה זכות סירוב ראשונה לרכישת המניות האמורות באופן הדדי. כעניין שבעובדה, הצעה להסדר נושים של ויואנס הוגשה לבית המשפט לאחר כריתת הסכם העברת המניות, אך בית המשפט דחה את הבקשה (וכן דחה, ביולי 2011, בקשה לעיון חוזר בהחלטתו לדחות את הבקשה) ולא אישר את ההסדר המוצע. בהסכם העברת המניות נאמר כי המניות שתועברנה לסיגמא על פיו "עם אישור ההסדר" תהיינה "50% מסך המניות אשר יוחזקו על ידה במועד זה, המהווים 50% מכל הזכויות בויואנס שיחוזקו על ידה (כ-14-15 מיליון מניות)". סיגמא החזיקה בעת כריתת ההסכם האמור רק בכ-2,186,000 מניות של ויואנס (כ-13% בלבד ממניות ויואנס), אולם היא ככל הנראה החזיקה בנוסף גם באג"ח שהנפיקה בזמנו ויואנס ואשר הוחזקו בעבר על ידי חברה בשם BH, אג"ח המבטאים חוב של ויואנס שסכומו עומד על מיליוני דולרים למחזיקי אג"ח אלה. סיגמא רכשה את אגרות החוב הללו מחברת BH לפני שהסדר הנושים של ויואנס הוגש לאישור בית המשפט ולפני כריתת הסכם העברת המניות. הסדר הנושים שהוגש על ידי ויואנס לאישור בית המשפט כלל גם המרה של אגרות החוב, ובהן אלה שהוחזקו בעבר על ידי BH והועברו לידי סיגמא, למניות של ויואנס. הבקשה לאישור הסדר החוב נדחתה על ידי בית המשפט (וכך גם בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, שנדחתה ביולי 2011). לו היה ההסדר המוצע זוכה לאישור בית המשפט ויוצא לפועל היתה סיגמא ככל הנראה יכולה, לאחר המרת האג"ח שבידיה למניות על פי ההסדר, להעביר את הכמות הקבועה בהסכם של מניות ויואנס לאנקום תוך שהיא מותירה בידיה לאחר ההעברה האמורה כמות זהה של מניות. בהמשך נדון במחלוקת שבין הצדדים בשאלה האם מספר המניות הנקוב בהסכם הוא מספר המניות הכולל שאמור להיות בידי סיגמא, שרק מחצית ממנו עליה להעביר לאנקום, או שמדובר במספר המניות שעל סיגמא להעביר לאנקום, כך שעליה להחזיק עובר להעברה בכמות כפולה של מניות. כך או כך, הסכם העברת המניות לא יצא לפועל לפני הגשת הבקשה לביצוע השטר וההתנגדות לה. 5. כך נולד הסכסוך שהביא להגשת השטר לביצוע ולהגשת ההתנגדות העומדת עתה להכרעה. המצב שנוצר בעת פתיחת ההליך הוא כי מחד, המועד המקורי לפירעון ההלוואה חלף וכך גם המועד למימוש האופציה להארכת תקופת ההלוואה בשנה נוספת (וגם שנת ההלוואה השניה חלפה בימים אלו ממש), מבלי שהאופציה להארכתה מומשה ומבלי שההלוואה נפרעה; ומאידך, הסכם העברת המניות לא בוצע אף הוא על ידי הנתבעים עד לפתיחת ההליך הנוכחי. יתרה מכך: נכון למועד פתיחת ההליך הנוכחי הסדר הנושים של ויואנס לא אושר, וסיגמא אינה הבעלים של 14 - 15 מיליון מניות של ויואנס (כאשר לפחות לשיטת התובעת היה על סיגמא, לפי הסכם העברת המניות, להיות הבעלים של כמות כפולה של מניות, משום שלפי הסכם העברת המניות היה על סיגמא ואנקום להיות בעלים, כל אחת, של מספר שווה של מניות בויואנס), וממילא אין היא יכולה להעביר כמות של מניות לידי אנקום שתהיה תואמת להוראות הסכם העברת המניות. 6. אנקום הגישה את השטר לביצוע (תיק הוצל"פ 26-12789-11-5) בתאריך 28/11/11, כאשר היא מגדירה הן את סיגמא (שמשכה את השטר) והן את טרבלסי (שערב לפירעונו) כחייבים בתיק ההוצאה לפועל. 7. לאחר תום שמיעת הראיות וטרם הגשת הסיכומים נקטה סיגמא במהלך נוסף. היא הודיעה לאנקום, במכתב, כי לפי הוראותיה הוקצו בנאמנות 8,025,000 מניות של חברת ויואנס, המופקדות בנאמנות בידי עו"ד דוד מימון, כאשר כתב הנאמנות מורה לנאמן להעביר את המניות הללו לאנקום מיד לאחר שאנקום תעביר לידי הנאמן את המסמכים הבאים: הסכם הצבעה בחברת ויואנס שנוסחו צורף להודעה; הודעת רשם המשכונות בדבר ביטול משכון על 344 מניות סיגמא שבידי הגב' צביה טרבלסי (אחותו של מימון, רעייתו של טרבלסי), משכון שנרשם כבטוחה לפירעון ההלוואה ועל פי הסכם ההלוואה; החזרת השטר המקורי נושא ההליך שבפניי; אישור אנקום כי ההלוואה הנזכרת בפסק דין זה נפרעה במלואה; אישור ההוצאה לפועל בדבר סגירת תיק ההוצאה לפועל שנפתח לביצוע השטר; ואישור בית המשפט על מחיקת התיק הנוכחי. באופן שאיני יכול אלא להגדירו כתמוה אין המכתב הנ"ל נושא תאריך, ואף לא נאמר בו מתי הופקדו המניות בידי הנאמן. ביום 26/3/12 השיבה אנקום במכתב, באמצעות עורכי דינה, שבו חזרה על עיקרי טענותיה בהליך שבפניי, וכן הוסיפה וטענה כי המהלך הנ"ל של סיגמא אף עומד בניגוד להסדר הדיוני שקיבל תוקף של החלטה בתחילת ההליך הנוכחי. טענות הצדדים 8. תמצית טענות הנתבעים היא כי הסכם ההלוואה עבר מן העולם, בהסכמה, לפני שהשטר הוגש לביצוע והצדדים הסכימו שבמקום פירעון ההלוואה תקבל אנקום מניות של ויואנס, ולפיכך אין הנתבעים חייבים בפירעון ההלוואה. מנקודת הראות של הליך של התנגדות לביצועו שטר, הטענה היא כי לא התקיימו התנאים המזכים את התובעת בפירעון השטר. התובעת אינה חולקת על כך שאם תתקבל הטענה כי סיגמא פטורה מפירעון ההלוואה, יהיה בכך משום הגנה מלאה לשני הנתבעים מפני הבקשה לביצוע השטר. כל טענות התובעת הן טענות לגופה של השאלה האם ההתחייבות לפרוע את ההלוואה עודנה בתוקף (וממילא - האם זכאית התובעת לדרוש את פירעון השטר). להלן תפורטנה טענות הצדדים לגבי המחלוקת שתמציתה הובאה לעיל. מאחר ועסקינן בהתנגדות לביצוע שטר תובאנה תחילה טענות הנתבעים כפי שהועלו בהתנגדות ובסיכומיהם, ולאחר מכן תובאנה טענות התובעת. טענות הנתבעים (סיגמא וטרבלסי) 9. הנתבעים טוענים כי הגשת השטר לביצוע, והדרישה הגלומה בה לפירעון ההלוואה, משוללות תום לב. טענה זו מבוססת על כך שעד אוקטובר 2011 לא עשתה התובעת דבר כדי לדרוש את פירעון ההלוואה וכי גם קודם לכן, במועד הרלבנטי למימוש האופציה להארכת תקופת ההלוואה, לא העלתה התובעת כל טענה כלפי תוקפו של הסכם העברת המניות. 10. הטענה המרכזית של הנתבעים היא כי הסכם ההלוואה עבר מן העולם ובמקומו בא הסכם העברת המניות, וכי לפיכך הם פטורים מפירעון ההלוואה. טענה נוספת של הנתבעים היא כי הסדר הנושים של ויואנס שהוגש לאישור בית המשפט (אולם לא קיבל אישור כזה) כלל לא עניין את התובעת, וממילא אין לראותו כתנאי מתלה לתוקפו של הסכם העברת המניות אלא כחלק ממנגנון קביעת מועד ביצוע ההסכם בלבד. בכל מקרה, כך ממשיכים הנתבעים וטוענים, הסדר נושים לעניין הסכם העברת המניות אינו חייב להיות הסדר הזוכה לאישור בית המשפט לפי סעיף 350 לחוק החברות. הנתבעים מסתמכים בהקשר זה, בין היתר, גם על חלקים מדברי מימון בשיחת טלפון בינו לבין טרבלסי מיום 17/4/11 שמימון הקליט (להלן "השיחה המוקלטת"), וכן על מסמכים שהוחלפו במהלך המשא ומתן שבין הצדדים, מו"מ שהתקיים גם לאחר החלטות בית המשפט שלא לאשר את הסדר הנושים. לטענת הנתבעים אותו מו"מ עסק במימוש הסכם העברת המניות למרות העדרו של אישור כזה, לרבות בפעולות אשר אלו יצאו לפועל היו מביאות להסרת התנגדות הנושה היחיד שלא הסכים להסדר כפי שהוגש לאישור בית המשפט, ובכך היו מביאות לתוצאה לפיה ההסדר היה תקף לכל דבר ועניין גם ללא אישור בית המשפט. 11. עוד טוענים הנתבעים, בין השאר, כי התובעת לא היתה זכאית להגיש את השטר לביצוע במועד בו עשתה כן וכי תאריך הפירעון הנקוב בשטר מקורו בטעות; כי יש לראות את הנתבעים כמי שהאריכו את תקופת ההלוואה כפי שהיו זכאים לעשות; וכי רק התנהלות התובעת, שנהגה כמי שוויתרה על פירעון ההלוואה והתרכזה רק בביצוע הסכם העברת המניות, היא שהביאה אותם לא לעשות את המעט שנדרש בהסכם ההלוואה לשם כך; כי התובעת ומימון פעלו למניעת קיומו של הסכם העברת המניות על ידי הנתבעים ולהכשלת כל הסדר נושים בחברת ויואנס ולמצער הכבידו על אלה, ולפיכך אינם רשאים להסתמך על אי העברת המניות עד לתחילת ההליכים ועל אי אישורו של הסדר נושים בחברת ויואנס (וממילא אינם רשאים לטעון כי מחמת אלה, יש לפרוע את ההלוואה); ואף טוענים כי המועד להשבת ההלוואה חל בכלל ביום 26/10/12 (המועד שעד אליו היה אמור הסכם ההצבעה בויואנס לעמוד בתוקפו). בנוסף טוענים הנתבעים כי התנהגות התובעת נגועה בחוסר תום לב באופן המקים להם הגנה כנגד ביצוע השטר, וכן הם טוענים לחוסר מהימנות של מימון. עוד טוענים הנתבעים כי בכל מקרה אין תוקף לערבותו של טרבלסי לשטר הן מחמת שסיגמא אינה חבה על פיו והן משום שגם אם סיגמא חבה על פיו הרי שחבות כזו שלה מקורה ב"שינוי מהותי בחיוב הנערב", שינוי אשר מפקיע את הערבות. טענות התובעת (אנקום) 12. התובעת טוענת כי הסכם העברת המניות היה מותנה בתנאי מתלה - אישור הסדר נושים לפי סעיף 350 לחוק החברות - שלא התקיים, ולפיכך הוא מבוטל. עוד טוענת התובעת כי חלף הזמן הסביר לקיומו של התנאי המתלה, ולפיכך הסכם העברת המניות התבטל. התובעת טוענת גם כי התנהגות הצדדים לאחר כריתת הסכם העברת המניות מוכיחה אף היא שהסכם העברת המניות עבר מן העולם, ובהקשר זה היא מתייחסת גם למשא-ומתן שהתנהל בין הצדדים לאחר ההחלטה הראשונה של בית המשפט שלא לאשר את הסדר הנושים ואף לאחר ההחלטה השניה באותו עניין. לטענת התובעת, דובר במשא ומתן על עסקה שונה לחלוטין מזו שנקבעה בהסכם העברת המניות, משא ומתן שלא הביא לכריתת חוזה אולם עצם קיומו מלמד כי הסכם העברת המניות לא נתפס כבעל תוקף גם על ידי הנתבעים לאחר כשלון הניסיון לזכות באישור בית המשפט להסדר הנושים של ויואנס. בהקשר זה מתייחסת התובעת גם לדברים שנכתבו בדו"ח השנתי של ויואנס שעליו חתום טרבלסי, וכן לדברים שאמר לטענתה בשיחת טלפון בינו לבין מימון שהוקלטה על ידי מימון (היא "השיחה המוקלטת"). לטענת התובעת יש לראות בכל אלה, או בחלקם, אפילו משום הודאת בעל דין של הנתבעים בכך שהסכם העברת המניות אינו בתוקף. בין הצדדים גם מחלוקת לעניין תוכן השיחה המוקלטת, אליה אתייחס במסגרת הדיון בטענות השונות של הצדדים. עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי לנתבעים אין הגנה כנגד החוב - לא לסיגמא כלווה ולא לטרבלסי כערב. בכל הנוגע למהלך שביצעה סיגמא לאחר שמיעת הראיות בתיק זה (הודעה על הפקדת מניות של ויואנס בידי נאמן עבור התובעת) טוענת התובעת כי אין להתייחס למהלך זה אשר אינו תואם את הסכם העברת המניות אפילו אם הסכם זה עודנו בתוקף, וכי מדובר בניסיון, שאין לקבלו, ליצור עובדות חדשות לאחר גמר שמיעת ההליך בניגוד להסכם העברת המניות, וזאת גם בניגוד להסכם הדיוני שקיבל תוקף של החלטה בהליך הנוכחי. בפי התובעת גם טענות נוספות שאיני רואה חשיבות להבאתן כאן. דיון והכרעה 13. הדיון בטענות הצדדים ייערך שלא על פי סדרן של הטענות כפי שהובא לעיל, אלא על פי סדר לוגי שמקורו בניתוח טענות הצדדים. הצדדים העלו גם טענות שלא מצאתי צורך להידרש להן כלל, בהעדר כל השפעה על התוצאה ועל הנימוקים המביאים לתוצאה. הסכם ההלוואה והסכם העברת המניות: היחס בין שני ההסכמים 14. שאלה זו היא במידה רבה "הבריח התיכון" של ההליך כולו. טענות הנתבעים מבוססות, רובן ככולן, על התיזה לפיה הסכם העברת המניות בא במקום הסכם ההלוואה והביא לקיצו של האחרון. דעתי היא כי בניגוד גמור לטענה זו של הנתבעים המהווה במידה רבה את "חוט השדרה" של הגנתם כולה, הסכם העברת המניות לכשעצמו לא הביא לפקיעת חבויותיהם על פי הסכם ההלוואה. על פי לשונו הברורה של הסכם העברת המניות, סדר הפעולות שנקבע בו מורכב מהשלבים הבאים: אישור "ההסדר" (שלגביו, כפי שנראה בהמשך, ברור שמדובר בהסדר נושים של ויואנס לפי סעיף 350 לחוק החברות - דבר שלא אירע עד עצם היום הזה); הקצאת מניות של ויואנס לסיגמא "עם אישור ההסדר"; העברה לתובעת של מחצית ממניות ויואנס שתהיינה בידי סיגמא לאחר ההקצאה האמורה, תוך חתימה על הסכם הצבעה בין התובעת לסיגמא ומתן זכות סירוב ראשונה הדדית ביניהן; ו"בתמורה" להעברת המניות האמורה לתובעת - "ביטול" ההלוואה. הסכם העברת המניות, שהוא מסמך קצר בכתב יד בן כמה שורות, כולל גם את ההוראה הבאה: "העברת המניות תבוצע יחד עם ביטול ההלוואה ושטרות" (כל ההדגשות הוספו, ואינן במקור). לשון אחר: הטענה שהסכם העברת המניות בא במקום הסכם ההלוואה, היא טענה המנוגדת ללשונו הברורה והמפורשת של הסכם העברת המניות עצמו. פירושו הנכון של הסכם העברת המניות, כאמור גם בלשונו הפשוטה והישירה של הסכם זה, הוא כי הסכם העברת המניות היה מביא לפקיעת הסכם ההלוואה והשטר רק ברגע שהמניות שהיה על סיגמא להעביר לתובעת על פיו היו אכן מועברות בהתאם להוראותיו. כל עוד הסכם העברת המניות לא בוצע, עומד הסכם ההלוואה בעינו על כל המשתמע מכך. 15. גם ההיגיון המסחרי-עסקי מביא לאותה תוצאה. הרבה יותר מתקבל על הדעת לייחס לצדדים כוונה לפטור את הנתבעים מפירעון הלוואה שניתנה בפועל רק אם וכאשר יעבירו את המניות כמוסכם, מאשר לקבוע שהצדדים התכוונו לכך שדי בעצם התחייבות להעביר מניות (כלומר די בעצם כריתתו של הסכם העברת המניות), אף שזו אינה רק עתידית אלא היא גם מותנית, כדי להפקיע את החבות לפרוע הלוואה שניתנה בפועל. 16. המסקנה היא כי הסכם העברת המניות, לכשעצמו, אינו מביא לסיום הסכם ההלוואה או לביטולו ואינו פוטר את הנתבעים מפירעון ההלוואה, וזאת כל עוד הסכם זה לא בוצע בפועל. היחס בין שני ההסכמים הוא אחד מהשניים: או שכל עוד לא הגיע מועד הפירעון של ההלוואה יכולים הנתבעים לבחור בין קיום הסכם העברת המניות (על פי הוראותיו והתנאים שבו) לבין פירעון ההלוואה במועדה (וכפי שנראה בהמשך, זו היתה גם הבנתם של הנתבעים בזמן אמת, כמשתקף היטב בשיחה המוקלטת שבין טרבלסי למימון מאפריל 2011, אליה עוד נשוב); או שכל עוד לא הגיע מועד הפירעון של ההלוואה חייבת סיגמא לקיים את הסכם העברת המניות (ואין מדובר בבחירה הנתונה בידיה) ובלבד שהתמלאו עד אז התנאים הקבועים בו, אולם משחלף מועד זה מבלי שהמניות הועברו, חייבים הנתבעים בפירעון ההלוואה אלא אם היו מגיעים להסכם אחר, חדש, עם התובעת. מימוש האופציה להארכת תקופת ההלוואה 17. הנתבעים טוענים כי כל שהיה עליהם לעשות לקראת 26/6/11 כדי לממש את האופציה להארכת תקופת ההלוואה הוא לשלוח הודעת מימוש בכתב של האופציה להארכת תקופת ההלוואה, וכי מדובר בפעולה חסרת כל עלות שאינה כרוכה בכל מאמץ ואינה מותנית בדבר, ועל כן הסיבה היחידה לכך שלא ננקטה על ידם היא אמונתם המלאה כי הסכם העברת המניות הוא ההסכם שבתוקף וכי ההלוואה עברה מן העולם. לכן גם, לשיטתם, ומאחר ורק הטעיה מצד התובעת גרמה לאי מימוש האופציה על ידם, יש לראותם כמי שמימוש את האופציה האמורה. אין בידי לקבל טענה זו. היא אינה נכונה. ראשית, לא די בהודעת מימוש כדי להביא להארכת תקופת ההלוואה, אלא נדרש גם תשלום הריבית בגין שנת ההלוואה הראשונה - פעולה שאין חולק כי לא נעשתה מעולם. מעניין להיווכח כי בסיכומיהם אין הנתבעים מזכירים כלל עניין זה, ומתנהגים כאילו הוא פשוט אינו קיים. אין לך הוכחה טובה מזו לכך שאין בפיהם מענה בעניין זה, שהרי התובעת לא הסתירה את העניין כלל לאורך ההליך. שנית, לא מצאתי שהראיות מוכיחות כי התובעת גרמה לנתבעים להאמין, נכון ליום 26/6/11, כי לא יהיה עליהם לפרוע את ההלוואה חודשיים לאחר מכן. נכון לאותו מועד (26/6/11), המצב היה כדלהלן: הנתבעים לא העבירו את המניות לתובעת לפי הסכם העברת המניות, הסדר הנושים בויואנס כבר כשל פעם אחת בבית המשפט, ולסיגמא כלל לא היו אז מספיק מניות של ויואנס כדי להעביר לתובעת את כמות המניות שנקבעה בהסכם העברת המניות. הדברים יידונו בפירוט במסגרת הדיון בהתנהגות הצדדים לאחר כריתת הסכם העברת המניות. שלישית, יש לזכור כי הנתבעים אינם יכולים לטעון שיש לראות את ההלוואה כאילו מומשה האופציה להארכתה, משום שטענה זו סותרת חזיתית את טענתם העיקרית לפיה הסכם העברת המניות "החליף" את הסכם ההלוואה ו"בא במקומו". כל עניין הארכת תקופת ההלוואה רלבנטי רק אם, בניגוד גמור לעמדת הנתבעים, הסכם ההלוואה עומד בעינו לפחות כל עוד לא בוצע הסכם העברת המניות, אלא שזו אינה טענת הנתבעים כלל ועיקר. תום לב 18. הנתבעים טענו כי עצם הדרישה מצד התובעת לפירעון השטר, כאשר עד אוקטובר 2011 לא נעשה על ידה דבר לאכוף את פירעון השטר (וההלוואה), היא בגדר חוסר תום לב מצד התובעת המצדיק את קבלת ההתנגדות ואת דחיית הבקשה לביצוע השטר. דין הטענה להידחות. מועד פירעון ההלוואה היה, כזכור, 28/8/2011. בדיוק שלושה חודשים לאחר מכן כבר הוגש השטר להוצאה לפועל, לביצוע, וכחודש לפני הגשת השטר לביצוע כבר באה דרישה בכתב לפירעון. אין לקבל הטענה לפיה פרק זמן של שלושה חודשים בלבד בין המועד הראשון בו ניתן היה לפתוח בהליכים (מועד גיבוש העילה) לבין פתיחתם בפועל הוא ארוך מדי, כה ארוך עד שיש בו לבדו כדי להביא לכשלון ההליכים הללו. כידוע, תקופת ההתיישנות בכגון דא עומדת על שבע שנים. אכן, ייתכנו מצבים בהם אי נקיטת הליכים בזריזות הראויה תביא לכשלונם אף שתקופת ההתיישנות טרם חלפה. מצבים כאלה מוכרים כמצבים בהם חלה דוקטרינת השיהוי במשפט האזרחי; אלא שההלכה הפסוקה היא כי טענת השיהוי במשפט האזרחי היא טענה קשה המתקבלת רק בנסיבות חריגות, בהן עצם חלוף הזמן גרם לכך שהנתבע היה רשאי להאמין שהתובע זנח את העילה (ובדרך כלל נדרש גם יסוד של שינוי מצבו של הנתבע לרעה עקב אמונה זו). גישה שלפיה תובע שאינו נוקט מייד בהליכים (או לפחות שולח מייד התראות חד משמעיות כי פניו לנקיטת הליכים) ומתעכב במשך חודשיים או שלושה חודשים בלבד מסתכן בדחיית תביעתו בשל כך בלבד, היא גישה שתביא לריבוי התדיינויות גם באותם מקרים בהם נדרש רק מעט אורך רוח כדי שהסכסוך יסתיים בדרך ששני הצדדים יוכלו להסכין עמה ולהסכים לה. המדיניות הראויה צריכה להיות הפוכה: צריך לעודד את מי שבידם עילת תביעה שלא למהר יתר על המידה, ולהמתין מעט (אלא אם יש להם סיבה להאמין שהמתנה כזו תרע את מצבם) טרם שיפתחו בהליכים או ינקטו בגישה לוחמנית של התראות חמורות. הנתבעים לא היו זקוקים לתזכורת בדבר חלוף מועד הפירעון של ההלוואה. הם גם ידעו היטב שלא מימשו את האופציה להארכתה (כמבואר לעיל), וכן ידעו היטב שהסדר הנושים לא אושר, וכי אין בידם לבצע את הסכם העברת המניות ואכן לא ביצעו אותו עד חלוף מועד הפירעון של ההלוואה (ושל השטר). הם גם ידעו שהמו"מ בדבר הסכם שניהלו עם התובעת בשנת 2011 נכשל ולא הביא לתוצאות. על כן הם לא נזקקו לכל סוג של תזכורת מהתובעת טרם פתיחת ההליכים לביצוע השטר, ומכל מקום אין להם כל סיבה להלין על כך שההליכים הללו נפתחו לאחר חלוף שלושה חודשים ממועד הפירעון המוסכם ולא מייד אחרי מועד הפירעון. טענתם כי עד חודש אוקטובר 2011 פעלה התובעת לשם קבלת מניות ויואנס ולא לשם פירעון ההלוואה, היא טענה המוכיחה את ההיפך מטענת הנתבעים. היא מלמדת על רצונה של התובעת ללכת לקראת הנתבעים ולא לאכוף עליהם את פירעון ההלוואה, כל עוד נראה היה לתובעת שיש סיכוי למהלך בו במקום הפירעון יבוא הסכם שיניח את דעת התובעת. זה אינו חוסר תום לב מצד התובעת. זו דווקא הוכחה לקיומו של תום לב מצידה, ואף בדרגה העולה על הנדרש. 19. בגדר טענה זו העלו הנתבעים גם טענות בדבר הארכת תקופת ההלוואה. כפי שכבר נקבע לעיל, דין הטענה להידחות. אם נתפסו הנתבעים בטעות לסברה כי התובעת הסכימה להארכת תקופת ההלוואה גם מבלי שהנתבעים קיימו את התנאים שנקבעו לכך בהסכם ההלוואה, אין להם אלא להלין על עצמם (וכפי שנראה בהמשך, העובדות הן שהנתבעים מעולם לא טענו, עד להליך הנוכחי, שהאריכו את תקופת ההלוואה). אכן, מהראיות עולה כי התובעת העדיפה, או לפחות הסכימה - לפני מועד הפירעון החוזי וגם אחריו - לבחון אפשרות שלא לקבל את הקרן והריבית של ההלוואה אלא ללכת למתכונת אחרת של התקשרות; אולם את זאת אין לזקוף לחובתה של התובעת, אלא להיפך. יש בכך כדי ללמד דווקא על נכונותה של התובעת לחפש פתרון שהנתבעים יכולים ומסכימים לעמוד בו, ובלבד שגם היא תסכים לראותו כמעניק לה ערך ראוי המקובל עליה במקום פירעון ההלוואה. נזכיר: ההלוואה אינה בגדר התחייבות משפטית עתידית או מופשטת גרידא של התובעת. מדובר במיליון דולר ארה"ב, שעברו בפועל מהתובעת לידי סיגמא. הציפייה של התובעת לקבל ערך במקום השבת הכספים (יחד עם הריבית המוסכמת) אינה בלתי סבירה, כי אם להיפך. כך גם הציפייה למימוש כוונת הצדדים, לפיה במקום פירעון ההלוואה תהיה התובעת לבעלת מניות וזכויות בעסקי סיגמא. הוא הדין גם בהעדפה של התובעת לקבלת ערך מסוג זה על פני קבלת הכספים על פי הסכם ההלוואה, אפילו אם הדבר יתבצע לאו דווקא במתכונת הקבועה בהסכם העברת המניות אלא בדרך אחרת שהתובעת תסכים לה מראש. התובעת ומימון אינם בנקאים. עיסוקם אינו במתן הלוואות בתמורה לריבית. על כן היה זה אך צפוי שיעדיפו, ולמצער יסכימו לחפש, דרך אחרת לקבלת תמורה לכספם; אולם לא ניתן לומר שעצם הרצון הזה מצד התובעת משנה את המצב החוזי שבין הצדדים ומביא לפקיעת הסכם ההלוואה או להארכת תקופתה שלא כאמור בה. גם אין בסיס בראיות המאפשר לייחס לתובעת עשיית מצג לפיו הסכם ההלוואה כבר עבר מן העולם, או שמומשה האופציה להארכת תקופת ההלוואה. נזכיר: הסכם הצבעה בויואנס, שחתימה עליו היא חלק בלתי נפרד מביצוע הסכם העברת המניות ואף אמורה להתרחש קודם להעברת המניות, לא נחתם מעולם ולא יצא מגדר טיוטות והערות שהועברו בין הצדדים. שטר החוב לא הוחזר לנתבעים מעולם. על כן התובעת לא פעלה, כעניין שבעובדה, כמי שמקבלת את הטענה שהסכם העברת המניות מתבצע ובא לידי מימוש למרות הכישלון בהשגת אישור הסדר הנושים ולמרות שהמועד לפירעון ההלוואה חלף והאופציה להארכת ההלוואה לא מומשה. הנתבעים גם לא טענו בשום שלב שבין 26/8/11 לבין הגשת השטר לביצוע, כי מימשו את האופציה להארכת תקופת ההלוואה או כי יש לראותם כמי שעשו כן, אף שבתקופה זו היה דין ודברים בין הצדדים. טענה זו עלתה מפיהם לראשונה במסגרת ההליך הנוכחי. האם הסכם העברת המניות מותנה בתנאי מתלה של אישור הסדר נושים בחברת ויואנס 20. נוכח הקביעה כי הסכם העברת המניות אינו מפקיע את הסכם ההלוואה כל עוד לא בוצעה ההעברה על פיו, השאלה האם הסכם העברת המניות עודנו בתוקף אינה משנה את התוצאה לפחות לפי המצב ששרר נכון למועד הגשת השטר לביצוע ואף נכון למועד הגשת ההתנגדות (וכך ביתר תוקף נוכח הקביעה כי תקופת ההלוואה לא הוארכה). למרות זאת אדרש לה להלן, הן מחמת שהצדדים השקיעו מאמץ רב בטיעון בשאלה זו והן נוכח ההתפתחות של הפקדת מניות עבור התובעת בידי נאמן, כפי שנעשה לאחר שמיעת הראיות. 21. להבדיל מהסכם ההלוואה, אשר ניכר כי הוכן בידי מי שעריכת חוזים היא חלק מעיסוקם (מסמך מודפס וערוך באופן מסודר בן 7 עמודים), הסכם העברת המניות הוא מסמך קצר שנכתב בכתב יד וניכר בו כי לא נערך בידי עורכי דין. בהסכם העברת המניות לא מופיעות המילים "תנאי מתלה", ולא נאמר בו במפורש כי כניסתו לתוקף או מימושו מותנים בקבלת אישור בית המשפט להסדר הנושים המוצע (אז) של חברת ויואנס. הנתבעים נאחזים בעובדות אלה בבואם לטעון כי הסכם העברת המניות אינו מותנה באישור הסדר הנושים של ויואנס, וכי דחיית הבקשה לאישור ההסדר שהוגשה לבית המשפט לאחר הסכם העברת המניות אינה גורעת מתוקפו של הסכם העברת המניות. 22. אנקום טוענת, בסיכומיה, שהסדר נושים לחברת ויואנס (חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בארה"ב) הוא בגדר תנאי מתלה להסכם העברת המניות. היא טוענת כי הסדר נושים כאמור ממלא אחר המאפיינים של תנאי מתלה: היותו חיצוני להסכם, והיותו תלוי בהסכמות של צדדים שלישיים (האורגנים של ויואנס; רוב מספיק של הנושים שלה כנדרש בסעיף 350 לחוק החברות; ואישור בית המשפט), שאין בטחון בקבלתם ואין לצדדים או למי מהם דרך לשלוט בתהליך ולהתחייב שההסכמות הללו אכן תתקבלנה. עוד מפנה אנקום בסיכומיה לסעיף 27(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע חזקה שהסכמת אדם שלישי או רישיון על פי חיקוק שנדרשים לפי חוזה הם בגדר תנאי מתלה לחוזה. הנתבעים טוענים כי האישור הנדרש הוא אישורה של סיגמא ועל כן אין הוא יכול להיחשב כאישור "חיצוני", אלא שאת הטענה הזו יש לדחות מטעמים שיובהרו במסגרת הדיון בשאלה האם ההסדר הנזכר בהסכם העברת המניות הוא הסדר לפי סעיף 350 לחוק החברות, או שדי ב"הסדר וולונטרי". טענות התובעת דלעיל מקובלות עלי, אלא שאין בהן די. עדיין השאלה היא האם ניתן לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 27(ב) האמור. ניתן אף לומר שההסתמכות על סעיף זה מניחה את הטעון הוכחה, שכן השאלה היא האם החוזה אכן "טעון" הסכמתם של כל מי שצריכים להסכים להסדר נושים ולאשרו. על כן, לא ניתן להסתמך רק על טיעוני אנקום דלעיל כדי להכריע בשאלה אם אישורו של הסדר נושים של ויואנס הוא תנאי מתלה להסכם העברת המניות. לדעתי, התשובה צריכה להילמד ממה שיש בהסכם העברת המניות ובמיוחד ממה שאין בו, ומהנסיבות. 23. לטעמי, עיון קפדני בהסכם העברת המניות מצביע על שלושה טעמים מהם מתחייבת המסקנה שלא ניתן לטעון ברצינות כי הסכם העברת המניות עומד בעינו בין שהסדר הנושים של החברה שמניותיה הן מושא ההסכם יאושר ובין שלא יאושר, ויש לקבוע כי טענה כזו מנוגדת להיגיון עסקי-כלכלי שניתן לייחס לצדדים. 24. לא צריך להכיר את פרטי הסדר הנושים המוצע כדי להניח בדרגה של ודאות ממש כי יש הבדל מהותי בין ערך מניותיה של חברה שהגיעה לכלל הסדר עם נושיה, לבין ערכן של אותן מניות במצב בו החברה לא הצליחה להגיע להסדר עם נושיה, הסדר שבו - מעצם הצורך בקיומו - משתפר מצבה של החברה ביחס למצבה ללא ההסדר. כאשר שני הצדדים מודעים לכך שהחברה פועלת לגיבושו ולאישורו של הסדר נושים (והראיה לכך היא שההסדר נזכר בהסכם העברת המניות), לא מתקבל על הדעת לייחס להם, ומיוחד לאנקום, הסכמה לוותר על חוב נתון (לפי הסכם ההלוואה) בתמורה למניות שצפוי הבדל מהותי בין ערכן במצב בו ההסדר לא יאושר לבין ערכן במצב בו ההסדר יאושר. ההיגיון מחייב לומר שלו התכוונו הצדדים שהעברת המניות תתבצע בין שההסדר יאושר ובין שלא יאושר, חזקה שהיו כוללים בהסכם העברת המניות מנגנון של התאמת התמורה, כך שהתמורה עבור המניות לא תהיה זהה בשני המצבים (או שכמות המניות המועברות בתמורה לפטור מפירעון ההלוואה במקרה שההסדר לא יאושר תהיה שונה מזו שיש להעביר אם ההסדר יאושר). כעניין שבעובדה, אין בהסכם העברת המניות כל הוראה שניתן לראותה כמסדירה את נושא התאמת התמורה למצב בו הסדר הנושים אינו מאושר. 25. הטעם השני למסקנה האמורה הוא, כי בהסכם העברת המניות נאמר במפורש שהעברת המניות תתבצע "מייד לאחר הקצאת המניות לסיגמא על ידי ויואנס עם אישור ההסדר". לא ניתן לייחס לצדדים הנוקטים לשון כזו כוונה לבצע את ההעברה גם אם ההסדר לא יאושר. לו זו היתה כוונתם, היה עליהם לקבוע בהסכם (בנוסף למנגנון להתאמת התמורה אם ההסדר לא יאושר, כמבואר לעיל) גם מועד חלופי להעברת המניות אם הסדר הנושים לא יאושר. כעניין שבעובדה, הסכם העברת המניות אינו קובע מועד חלופי להעברת המניות במקרה שההסדר לא יאושר. 26. אינדיקציה שלישית לכך שכוונת הצדדים היתה כי הסכם העברת המניות יהיה רלבנטי רק במקרה שבו ההסדר יאושר, נמצאת בהתייחסות, המופיעה בהסכם, לכמות המניות המועברות ולחלקה של כמות זו בכלל המניות שבידי סיגמא. ההסכם מדבר במפורש על כך שהמניות המועברות תהיינה מחצית ממניות ויואנס שבידי סיגמא, ונוקב במספר של 14-15 מיליון מניות. בין שמדובר במספר המניות שתועברנה על פיו ובין שמדובר במספר המניות הכולל שהיו צריכות להיות בבעלות סיגמא בעת ביצוע הסכם העברת המניות, ההסכם מבוסס על ההנחה כי במועד ההעברה תהיינה בידי סיגמא או 28 עד 30 מיליון מניות של ויואנס או 14 עד 15 מיליון מניות כאלה. מהראיות עולה שכדי שתהיה בידי סיגמא כמות כזו של מניות ויואנס נדרשה המרה של אגרות החוב שהנפיקה ויואנס ושהיו בידי BH והועברו לסיגמא, למניות, במתכונת שנכללה בהצעת ההסדר שלא אושרה לבסוף. המרה כזו היתה ככל הנראה צפויה להתבצע במסגרת הסדר הנושים שהובא לאישור בית המשפט, אך לא אושר. הדבר מלמד כי הצדדים צפו שהסכם העברת המניות יבוצע רק לאחר אישור הסדר הנושים וביצועו. הראיה החותכת ביותר לכך היא שגם במסגרת המהלך בו נקטו הנתבעים בחודש מרץ 2012 או סמוך לפני כן, עת הודיעו לתובעת כי הופקדו עבורה בידיו של נאמן מניות של ויואנס, הופקדה כמות מניות שאינה תואמת את הסכם העברת המניות מבחינת כמות המניות שהיו צריכות לעבור לידיה של התובעת: בעוד ההסכם מדבר על 14 עד 15 מיליון מניות, הפקידה סיגמא בידי נאמן רק קצת יותר מ-8 מיליון מניות של ויואנס (כלומר לא הרבה יותר ממחצית הכמות הנקובה בהסכם). גם נתון זה מצביע על כך ששני הצדדים כלל לא התכוונו שהסכם העברת המניות יעמוד בתוקפו גם אם הסדר הנושים של ויואנס לא יאושר. הרי לא ניתן לטעון ברצינות שהנתבעים זכאים לפטור מתשלום סכום נתון וקבוע גם אם יעבירו רק מעט למעלה ממחצית כמות המניות שהיו אמורים להעביר. העובדה שהסכם העברת המניות נוקב בכמות המניות שיש להעביר על פיו נשמטה כמעט כליל מסיכומי הנתבעים. הפעם היחידה בה מתייחסים הנתבעים לעניין זה היא כאשר הם דווקא טוענים כי כמות המניות שהופקדה בנאמנות עבור אנקום היא "בדיוק לפי בהתאם להסכם המניות" (סעיפים 94 ו-98 לסיכומי הנתבעים). לפי טענה זו, הכמות של 14 - 15 מיליון מניות הנזכרת בהסכם העברת המניות היא מלוא כמות המניות שאמורה להיות בידי סיגמא, שמתוכה עליה להעביר לאנקום רק מחצית. טענה זו נטענה על דרך הסתם. לא הובאה כל ראיה לכך שכמות המניות הנזכרת בהסכם היא כל הכמות שהיתה אמורה להיות בידי סיגמא (ולכן עליה להעביר לתובע רק מחצית ממנה), ולא הכמות שיש להעביר לתובעת (ולכן על סיגמא להחזיק בכמות כפולה מזו הנקובה בהסכם). זאת ועוד: מחצית מ-14 עד 15 מיליון הם 7 עד 7.5 מיליון. בפועל הפקידה הנתבעת, על פי הצהרתה, בידי נאמן עבור התובעת 8,025,000 מניות, כלומר 525,000 עד 1,025,000 מניות יותר מכפי שהיה עליה להעביר לפי שיטתה. הנתבעת לא נתנה כל הסבר לכך שלשיטתה, היא העבירה יותר מניות מכפי שהיה עליה להעביר. נוכח יחסי הצדדים עד לאותה העברה, אין לצפות שהנתבעים יעשו כלפי התובעת יותר מכפי שהם חייבים לעשות. העדר ההסבר לעודף המניות הנטען מעורר קושי הרובץ לפתחם של הנתבעים, אולם הם לא עשו דבר כדי להסירו. המסקנה היא שכאשר התבצע, ככל הנראה, "הסדר נושים וולונטרי" בחברת ויואנס, וזאת לאחר הגשת השטר לביצוע והגשת ההתנגדות ואף לאחר שמיעת הראיות בהליך הנוכחי, התוצאה שהתקבלה מבחינת כמות המניות שבידי סיגמא אינה תואמת את התוצאה שהצדדים ראו לנגד עיניהם בעת כריתת הסכם העברת המניות. כל זאת בהנחה שיש בכלל לראות את הסכם העברת המניות כהסכם העומד בתוקף גם בעת העברת המניות האמורה לידי נאמן, הנחה שכפי שנראה להלן אין לקבלה מאחר ותקופת ההלוואה לא הוארכה כפי שכבר נקבע, וממילא המועד להמרת החובה לפרוע אותה בהעברת המניות חלף אף הוא. 27. קודם שנעבור הלאה ראיתי צורך להידרש בקצרה לאחת מטענות הנתבעים בסיכומיהם, שלפיה בכל חיוב עתידי יש יסוד של אי וודאות. טענה זו אינה יכולה למחוק את ההבדל בין התחייבות שמועד ביצועה עתידי ועל כן יש תמיד סיכון שיקרה משהו שימנע את ביצועה, לבין התחייבות שעצם תוקפה המחייב מותנה בקיומו של תנאי שאינו תלוי רק בצדדים לחוזה או במי מהם. עצם הסיכון המובנה בכל דבר הצופה פני עתיד אינו מבטל, ואין לאפשר לו לטשטש, את ההבדל בין חיוב עתידי בלתי מותנה לבין חיוב עתידי המותנה בתנאי מתלה. במקרה הראשון, החיוב תקף כל העת מרגע כריתת החוזה, אלא שמועד ביצועו טרם הגיע. הסיכון שיקרה משהו שימנע את הביצוע הוא סיכון שהצד השני נטל על עצמו מרגע כריתת החוזה, כאשר הדין קובע מה תהיינה התוצאות של הפרת החיוב העתידי. במקרה השני, החיוב טרם נכנס לתוקף כל עוד לא התקיים התנאי המתלה, וההתחייבות התקפה היחידה של הצדדים היא כי בהתקיים התנאי המתלה ייכנס החיוב (העיקרי) לתוקף. במקרה כזה הכלל הוא שאם התנאי המתלה לא יתקיים במשך התקופה שנועדה לקיומו לא יהיו הצדדים קשורים עוד בקשר חוזי, והחוזה שביניהם יעבור מן העולם מבלי שמי מהם יוכל לטעון כי האחר הפר אותו, וממילא גם ללא כל סנקציה. 28. לנתבעים טענה נוספת (שניתן לראותה כחלופית) בהקשר זה, והיא כי לעניין הסכם העברת המניות אין הכרח באישורו של הסדר נושים לויואנס לפי סעיף 350 לחוק החברות דווקא, וניתן לראות גם "הסדר נושים וולונטרי" כ"הסדר נושים" לעניין הסכם זה. טענה זו יש לדחות. תחילה נצביע על כך שהדיון בה הוא תיאורטי גרידא בנסיבות המקרה, משום שלא הוכח שנערך "הסדר נושים וולונטרי" בין ויואנס לבין נושיה (אף כי יתכן וכך הם פני הדברים, נוכח כמות המניות שלטענת סיגמא הופקדו בידי נאמן עבור התובעת, כמות העולה בהרבה על כמות המניות שנראה שהיתה בידי סיגמא נכון לסוף שנת 2011). בנוסף ולגופה של הטענה, העובדה ש(ככל הנראה) היו נושים שהסכימו בינתיים להמרת חובה של ויואנס כלפיהם במניות שלה אינה מעלה ואינה מורידה. הסכמה כזו עדיין אינה "הסדר", אפילו אם היא כבר יצאה לפועל. הרי הכמות בכגון דא היא גם איכות: ברור לכל ההבדל הגדול מאד בין מצבה של חברה שכל נושיה, או למצער רובם המכריע (לשם הדוגמא, 90% מהם במונחים של גובה החוב) המירו את החוב למניות, לבין מצבה של חברה שרק חלק שאינו מכריע מבין נושיה עשו כן והיא עודנה חייבת לפרוע חלק מהותי של חובותיה. חרף העובדה שמדובר בשאלה שהיא שאלת מפתח, הנתבעים מקפידים שלא לומר מהו תוכן ה"הסדר הוולונטרי" שהם טוענים כי די בו, במונחים כמותיים: כמה מהנושים (והעיקר: נושים המייצגים איזה חלק מהחובות) צריכים להמיר את החוב למניות (ובהסכמת ויואנס, כמובן, שצריכה להסכים להנפיק מניות אלו), כדי שניתן יהיה לומר שהתקיים "הסדר" לעניין הסכם העברת המניות, או כמה מהם הסכימו להמרה האמורה וביצעו אותה. בכך הם מרוקנים את טענתם, לפיה גם "הסדר נושים וולונטרי" די בו לעניין הסכם העברת המניות, מכל תוכן מעשי, אלא אם מדובר בהסכם שכל נושי ויואנס הם צד לו שאז, לטענת הנתבעים, אין צורך באישור לפי סעיף 350 לחוק. בלי להכריע בדבר סבורני שטענה כזו אינה נקייה מקשיים, שהרי הסדר שזכה לאישור לפי סעיף 350 לחוק החברות חוסם גם את דרכם של גורמים חיצוניים כלשהם לטעון כנגד תוקפו ונגד מי שאישרו אותו, ובכלל זה נושים שאינם חלק מההסדר, כפי שיבואר עוד בהמשך. בכל מקרה, "הסדר נושים וולונטרי" הוא מונח כוללני וחסר כל תוכן קונקרטי, שאין בו כדי ללמד דבר על תוכנו ועל משמעותו (והשפעתו על ויואנס, מצבה וממילא גם ערך מניותיה). קיים הבדל דרמטי בין הסדר נושים הזוכה לאישור לפי סעיף 350 לחוק החברות לבין "הסדר נושים וולונטרי", גם אם קיימת זהות ביניהם מבחינת תוכן ההסכמות הכלולות בהם (זהות שלא הוכחה בענייננו). הסדר שזכה לאישור לפי סעיף 350 לחוק החברות מחייב לא רק את הנושים שהסכימו לו, אלא גם את אלה שהתנגדו לו או לא נקטו עמדה לגביו, ואף נושים שכלל לא היו ידועים בעת עריכת ההסדר (אולם נשייתם היא מהסוגים שעליהם חל ההסדר על פי תנאיו). בנוסף, כל מי שינסה בעתיד להתנגד לו (אפילו אינו כלול בהסדר אולם הוא טוען שההסדר מרע את מצבו), לא יוכל להצליח בכך מרגע שאישורו של בית המשפט להסדר האמור נעשה חלוט. "הסדר וולונטרי", לעומתו, הוא ככל חוזה. הוא מחייב רק את מי שהסכימו לו פוזיטיבית. כל נושה שלא הסכים לו באופן פוזיטיבי (בין שהתנגד ובין שלא נקט עמדה, לרבות מי שלא נקט עמדה משום שלא ידע בפועל על ההסדר המוצע) אינו נכלל בו וההסדר אינו חל עליו, ונשייתו עומדת במלוא תוקפה והיקפה. גם גורמים אחרים (כגון נושים שנשייתם היא מסוג שההסדר לא חל עליו) שאינם שבעי רצון מההסדר יכולים לנקוט בהליכים כנגד ההסדר ה"וולונטרי" וביצועו, בעוד כאשר ההסדר מאושר על ידי בית המשפט לפי סעיף 350 הרי שלמרות שנושים כאלה אינם צד לו ונשייתם עומדת בעינה גם לפיו, אין הם יכולים לנסות ולפעול למניעת ביצועו. לא ניתן לדבר, על כן, על כך ש"הסדר נושים וולונטרי" כמוהו כהסדר נושים שנכנס לתוקף לפי סעיף 350 לחוק החברות. אכן, בהסכם העברת המניות לא נאמר במפורש כי המילים "עם אישור ההסדר" שבהסכם העברת המניות מכוונות להסדר לפי סעיף 350 לחוק, אולם סבורני שהניתוח שהובא לעיל מחייב את המסקנה כי מדובר שם בהסדר לפי סעיף 350 לחוק, שהוא ההסדר היחיד המצריך בכלל "אישור" (להבדיל מעצם הסכמת של הצדדים לו, הסכמה שבלעדיה ממילא אין קיום לכל "הסדר" שהוא). גם ההתכתבות בין הצדדים לאחר כריתת הסכם העברת המניות מלמדת בעליל כי ההסדר שבו דובר היה "הסדר 350", כלומר הסדר שיאושר על ידי בית המשפט לפי סעיף 350 לחוק החברות. הסדר "350" גם נדון בשיחה המוקלטת שבין טרבלסי למימון, ולא שמעתי שטרבלסי אומר בה כי אישור בית המשפט אינו הכרחי כלל. גם בכל ההתכתבות שבין הצדדים לא מצאתי ולו אמירה אחת של הנתבעים כי גם "הסדר נושים וולונטרי" הוא בגדר "הסדר" לעניין הסכם העברת המניות. אפילו ההסדר הדיוני בין הצדדים תומך בגישה זו, לפחות בכל הנוגע לתקופה שמיום כריתתו ואילך. זאת לא רק משום שמדובר בו על הסדר נושים ש"יהיה בדיוק על פי אותם התנאים של הסדר הנושים הקודם שהוצע במסגרת תיק פר"ק 7047-11-10" (סעיף 2(ג) להסכם הדיוני), אלא בעיקר משום שבסעיף 4 להסכם הדיוני נאמר במפורש כי "סיגמא תעביר עותק מהבקשה להסדר הנושים כפי שתוגש על נספחיה בד בבד עם הגשתה לידי ב"כ הזוכה". לא ניתן להבין את סעיף 4 הנ"ל אלא כהסכמה לכך שההסכם הדיוני מדבר בהסדר המוגש לאישור בית המשפט לפי סעיף 350 לחוק החברות, שאם לא כן אין בנמצא כלל "בקשה ... שתוגש". מכאן שלפחות בתקופה שמאז ההסדר הדיוני ואילך, הצדדים הסכימו במפורש כי "הסדר נושים" בחברת ויואנס הוא הסדר לפי סעיף 350 לחוק החברות ולא "הסדר וולונטרי". 29. המסקנה המצטברת מהאמור לעיל היא כי אף שהדבר לא נאמר במפורש באלה המילים, כוונת הצדדים היתה שהסכם העברת המניות יחול על יחסיהם רק אם הסדר הנושים של ויואנס לפי סעיף 350 לחוק החברות יאושר ויהיה תקף ומחייב. לשון אחר: כוונת הצדדים להסכם העברת המניות היתה כי אישור הסדר נושים לחברת ויואנס על ידי בית המשפט, הוא תנאי מתלה לתוקפו של הסכם העברת המניות. כפי שנראה להלן אכן היו בין הצדדים, גם לאחר כשלון הניסיון לקבל אישור להסדר הנושים של ויואנס, שיחות בדבר מתכונת עסקה שבה תקבל התובעת מסיגמא זכויות מסוימות בויואנס במקום פירעון ההלוואה למרות שהסדר נושים לפי סעיף 350 לא אושר, אולם שיחות אלו הסתיימו בלא-כלום. משכך, הדברים שבו לקדמותם: הסכם ההלוואה בעינו עומד, מועד הפירעון על פיו חלף, ויש לפרוע את ההלוואה. עוד יש לקבוע כי בכל מקרה הסכימו הצדדים במסגרת ההסכם הדיוני מיום 3/1/12 כי תיעשה פעולה לאישור הסדר נושים בחברת ויואנס באותם תנאים שנכללו בהסדר שהוגש לאישור בית המשפט קודם לכן ומבלי שהתובעת ומימון יתנגדו לכך, אולם לא ראיתי שמץ של ראיה לכך שהנתבעים ניסו לפעול בכיוון זה אי פעם מאז השגת ההסדר הדיוני, והם אינם טוענים כלל כי עשו כן. לכך עוד אשוב במסגרת הדיון בהתנהגות הצדדים לאחר כריתת הסכמי ההלוואה והעברת המניות. האם הסכם העברת המניות פקע מחמת חלוף זמן סביר לקיום התנאי המתלה או להעברת המניות על פיו, ומהו מועד הפירעון ה"נכון" של ההלוואה 30. התובעת (אנקום) טוענת כי למרות שהסכם העברת המניות אינו נוקב במועד לקבלת האישור להסדר הנושים של ויואנס ואינו כולל הגבלה על משך הזמן שבו הצדדים ימתינו לאישור כאמור, יש לקבוע שהמועד לקיומו של התנאי המתלה חלף וכי מטעם זה דין הסכם העברת המניות לעבור מן העולם. הטענה מבוססת על סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי מקום בו חוזה הותנה בתנאי מתלה ואותו תנאי לא התקיים תוך זמן סביר מכריתת החוזה, מתבטל החוזה. התובעת טוענת כי לפיכך, מקום בו הסדר נושים אינו מאושר תוך זמן סביר מכריתת החוזה, מתבטל החוזה וכך, לטענת התובעת, קרה בענייננו. 31. כאמור, הסכם העברת המניות שותק בכל הנוגע למשך הזמן שבו על הצדדים להמתין לקיומו של התנאי המתלה, ולכן השאלה היא האם חלף הזמן הסביר לכך. בהעדר כל אינדיקציה בלשון ההסכם עצמו למשך הזמן שניתן לראותו כזמן סביר לקיום התנאי, יש לפנות למכלול תנאי ההסכם ולנסיבות החיצוניות לו על מנת לקבוע מהי כוונתם המשוערת של הצדדים לעניין משכו של הזמן הסביר האמור. כפי שכבר נקבע לעיל הרי שלפי הסכם העברת המניות, עם העברתן בפועל של המניות יבוטל הסכם ההלוואה שבין הצדדים. היות והסכם ההלוואה מוגבל בזמן (עד 26/8/11, ובמקרה של מימוש האופציה להארכתו - עד 26/8/12), יש לומר כי הזמן הסביר לקיום התנאי המתלה אינו יכול, בכל מקרה, לחרוג מתקופת ההלוואה על פי הסכם ההלוואה. זאת משום שיהיה זה בלתי סביר בעליל להניח שהצדדים הסכימו, או היו מסכימים, לסיטואציה בה יחסיהם יהיו תלויים באוויר כאשר המועד לפירעון ההלוואה כבר חלף, אך עדיין נותר זמן לקיום התנאי המתלה ולכן הסיכוי כי הסכם העברת המניות ייצא לפועל (ויביא לכך שהנתבעים יהיו פטורים מפירעון ההלוואה) עודנו קיים. כעניין שבעובדה, לא אושר הסדר נושים לחברת ויואנס עד תום תקופת ההלוואה המקורית (ומעל לצורך ייאמר כי הסדר כזה אף לא אושר עד ליום 26/8/12, שהוא מועד הפירעון גם לו היתה האופציה להארכת תקופת ההלוואה ממומשת כדין). על כן יש לקבוע כי הזמן הסביר לקיום התנאי המתלה חלף, והתנאי לא התקיים; ומטעם זה הסכם העברת המניות עבר מן העולם. גם מי שאינו רואה באישור הסדר הנושים תנאי מתלה בהסכם העברת המניות, חייב להגיע למסקנה כי משלא מומשה האופציה להארכת תקופת ההלוואה בשנה נוספת חלף גם הזמן הסביר לביצוע העברת המניות עצמה ביום 26/8/11, אלא אם וככל שהתובעת הסכימה לקבל את המניות במקום את פירעון ההלוואה גם לאחר מכן. הסכמה כזו של התובעת לא היתה, להבדיל מהסכמה או נכונות לנהל מו"מ על אפשרות כזאת ועל תנאיה. 32. הנתבעים אינם מתכחשים לזיקה בין הזמן הסביר לקיום התנאי המתלה (או - לשיטתם, הכופרת בכך שקיים תנאי מתלה - הזמן הסביר לביצוע העברת המניות) לבין מועד פירעון ההלוואה, ואף הם טוענים כי שני אלה כרוכים זה בזה; אלא שחוששני שהתבלבלו לנתבעים היוצרות בנדון ולכן גם הגיעו לתוצאה שהיא בגדר אבסורד, ואף אבסורד כפול. לשיטתם, הסכם העברת המניות תקף עד שלהי אוקטובר 2012, וכך גם הסכם ההלוואה. זאת משום שהסכם העברת המניות נערך - לטענתם - בשלהי אוקטובר 2010 ודובר בו על הסכם הצבעה לתקופה של שנתיים, ונוכח הקשר בין המועד לביצוע הסכם העברת המניות למועד פירעון ההלוואה יש לקבוע כי הסכם העברת המניות הביא, לכן, לדחייה של מועד פירעון ההלוואה (ושל הזמן הסביר לביצוע העברת המניות) עד שלהי אוקטובר 2012. כפי שנאמר לעיל, טענה כזו היא בגדר אבסורד הנובע מהיפוך היוצרות. הסכם העברת המניות אינו אמור ואינו מתיימר לשנות את תקופת ההלוואה או להביא להארכתה. אין בו דבר שיכול ללמד שזו היתה כוונת הצדדים לו. הקשר בין תקופת ההלוואה להסכם העברת המניות הוא חד סטרי: הזמן הסביר לקיום הסכם העברת המניות (או לקיום התנאי המתלה הקבוע בו) אינו יכול לחרוג ממועד פירעון ההלוואה. הא - ותו לא. לא ניתן להפוך את היוצרות ולומר שכל עוד הסכם ההצבעה (האמור להיות חלק מביצועו של הסכם העברת המניות) אמור להיות תקף, אין עדיין חובה לפרוע את ההלוואה. אמירה כזו היא בגדר אבסורד. הטענה אבסורדית גם מטעם נוסף: הסכם ההצבעה אינו רלבנטי ואינו בעל תוקף אופרטיבי כל עוד המניות שהיו אמורות להגיע לתובעת לא הועברו לידיה; אולם מרגע ההעברה (שהוא גם הרגע בו מתחיל הסכם ההצבעה לחול), פוקע ממילא הסכם ההלוואה כאמור במפורש בהסכם העברת המניות. קבלת טענת הנתבעים פירושה, לכן, הארכת תקופת ההלוואה על בסיס הסכם הצבעה דווקא כל עוד הסכם כזה אינו אופרטיבי עדיין (משום שהמניות טרם הועברו לתובעת), בעוד באותו רגע עצמו שבו הסכם ההצבעה נעשה רלבנטי ונכנס לתוקף מעשי מסתיימת תקופת ההלוואה, משום שהסכם ההלוואה בא בדיוק אז לקיצו. 33. לאור כל האמור לעיל סבורני גם ששאלת התנאי המתלה אינה כה קריטית כפי שעשוי להתרשם הקורא מטיעוני הצדדים. גם אם נקבל את הטענה שאישורו של הסדר נושים אינו תנאי מתלה כלל, הרי שאת העברת המניות עצמה יש לבצע תוך זמן סביר, משום שמדובר בחיוב שלא נקבע מועד מפורש לביצועו. כיוון שהעברת המניות היא - ורק היא - מביאה לפטור מהחובה לפרוע את ההלוואה, ברור שהזמן הסביר לביצוע העברת המניות בפועל אינו יכול אף הוא לחרוג ממועד הפירעון של ההלוואה. מאחר והנתבעים לא עשו את הדרוש לשם מימוש האופציה להארכת תקופת ההלוואה, הרי שהמועד האחרון להעברת המניות על פי הסכם העברת המניות הוא 26/8/11. לאחר תאריך זה הסתיימה הבחירה שעמדה עד אז לסיגמא - בחירה בין פירעון ההלוואה לבין העברת המניות על פי הסכם העברת המניות (אם עמדה לה בכלל בחירה כזו, להבדיל מחובה להעביר את המניות). ניתן אף לומר שגם אם נראה את הסכם העברת המניות כעומד בפני עצמו ולא רק כדרך חלופית של פירעון ההלוואה, הרי שמיום 27/8/11 הופר ההסכם הזה בהפרה שאין יסודית ממנה: המניות לא הועברו, כולן או מקצתן. גם לפי גישה זו זכאית התובעת לבטל את הסכם העברת המניות החל מאותו מועד. הדרישה לפרוע את ההלוואה בשלהי אוקטובר 2011 והגשת השטר לביצוע ביום 28/11/11 הם בגדר הודעת ביטול חד משמעית של הסכם העברת המניות, מפני שיש בהם גילוי דעתה החד משמעית של התובעת שהדרך לפירעון ההלוואה היא על ידי תשלום סכומה (כולל ריבית) ולא על ידי העברה מאוחרת של המניות הנזכרות בהסכם העברת המניות. גם מטעם זה יש לקבוע כי נכון למועד הגשת השטר לביצוע, כבר לא היה הסכם העברת המניות בתוקף. טעות במועד הפירעון הנקוב בשטר 34. הנתבעים טוענים כי מועד הפירעון הנקוב בו (18/8/11) שגוי, משני טעמים. הטעם הראשון הוא שבמועד זה טרם חלפה אפילו שנת ההלוואה הראשונה וטרם הגיע מועד הפירעון המוקדם ביותר (26/8/11). יתרה מכך: לטענת הנתבעים, סכום השטר והוראת סעיף 8.2 לחוזה ההלוואה מוכיחים כי מועד הפירעון הנכון היה אמור להיות 26/8/12 ואילך (ולא באוגוסט 2011). זאת משום שלפי סעיף 8.2 להסכם ההלוואה, סכום השטר משקף את הריבית עבור שנת ההלוואה השניה בתוספת ריבית פיגורים של 3% עבור שנה אחת, ולא את סכום ההלוואה (כולל ריבית) בתום שנת ההלוואה הראשונה. הנתבעים טוענים כי המסקנה היא שהשטר הוגש לביצוע טרם שחלף המועד הנכון לפירעונו. חשוב להדגיש שהנתבעים אינם טוענים כי השטר משולל תוקף מחמת הטעויות הנטענות במועד הפירעון הרשום בו, אלא רק טוענים כי הוא לא היה בר פירעון במועד בו הוגש לביצוע. 35. בכל הנוגע לטענה כי מועד הפירעון אינו יכול להיות קודם ליום 26/8/11, הרי שאין בה מאום בהקשר שבו נטענה, מכיוון שהשטר ממילא הוגש לביצוע רק בשלהי נובמבר 2011. 36. אשר לטענה כי מסעיף 8.2 להסכם ההלוואה מתחייבת המסקנה שמועד הפירעון הנכון הוא לא לפני 26/8/12 וממילא לא היתה התובעת רשאית להגיש השטר לביצוע עד אז, יש לדחות טענה זו. הסכם ההלוואה כולל שורה ארוכה של הוראות המזכות את התובעת בהעמדת ההלוואה לפירעון מיידי לפני חלוף תקופתה, ובמימוש מיידי של כל הבטוחות שניתנו על פיו. אין סיבה לקבוע שמימוש כל הבטוחות אינו כולל את מימוש שטר החוב, וברור שהעמדת ההלוואה לפירעון מיידי תתבצע תמיד, מעצם הגדרתה, לפני תום תקופתה (המקורית או המוארכת, לפי המקרה). מכאן שגם אילו היה נכתב בשטר התאריך של 26/8/12, היתה התובעת זכאית להגישו לביצוע במועד בו עשתה כן ובלבד שהיתה זכאית אז לדרוש את פירעון ההלוואה (משום שתקופתה לא הוארכה, או מחמת אחד האירועים המזכים אותה בהעמדת ההלוואה לפירעון מיידי), וכן בתנאי שלא היתה יכולה לקבל על פי השטר יותר מהמגיע לה על פי הסכם ההלוואה. לפי הסכם ההלוואה היה על הנתבעים לשלם לתובעת עד ליום 26/8/11 את הסך של 50,000 דולר ארה"ב (הריבית בגין שנת ההלוואה הראשונה) ומע"מ על הסך הנ"ל, גם אם האריכו את תקופת ההלוואה בשנה נוספת. אין חולק שלא עשו כן. לפי הסכם ההלוואה די בכך כדי לזכות את הנתבעים בהעמדת ההלוואה כולה לפירעון מיידי כבר ביום 27/8/11, וממילא גם בהעמדת השטר לפירעון באותו מועד. על כן טענה זו מקנה לנתבעים הגנה רק בגין ההפרש בין המגיע מהם על פי הסכם ההלוואה ביום הגשת השטר לביצוע, לבין סכום השטר. את הסכום המגיע יש לחשב כך: קרן ההלוואה (מיליון דולר ארה"ב), בתוספת כל אלה: ריבית של 5% לשנה, בדולרים, עד 26/8/12, ובסך הכל 50,000 דולר; ובנוסף ריבית, בדולרים, בשיעור של 7% לשנה, בגין התקופה שמיום 27/8/12 ועד למועד הגשת השטר לביצוע (שלושה חודשים), כלומר רבע מ-70,000 דולר ארה"ב שהם 17,500 דולר ארה"ב; ובנוסף לאלה גם ריבית פיגורים בשיעור המוסכם של 3% לשנה על סכום של 1,050,000 דולר (הסכום שהיה על הנתבעים לשלם ביום 26/8/12) בגין התקופה של שלושת החודשים שמיום הפירעון ועד להגשת השטר לביצוע, לפי שיעור ריבית הפיגורים הקבוע בסעיף 8.2 להסכם ההלוואה. על כל סכומי הריבית כפי שנזכרו לעיל יש להוסיף גם מע"מ. התוצאה הכוללת שתתקבל היא הסכום שעל הנתבעים לשלם על פי השטר נכון ליום הגשתו לביצוע, אך בכל מקרה לא יותר מהסכום הנקוב בבקשה לביצוע שטר. חיובו האישי של טרבלסי 37. ברור שככל שסיגמא אינה חבה בפירעון ההלוואה (וממילא גם בפירעון השטר), פטור גם טרבלסי. כל הדיון בשאלה המרכזית של החובה לפרוע את ההלוואה נערך בהתייחס לסיגמא ולטרבלסי גם יחד - הראשונה כחייבת העיקרית, והשני כערב (חוזית ושטרית). הנקודה היחידה הצריכה דיון נפרד בעניינו של טרבלסי מקורה בהערה לקונית של הנתבעים בסיכומיהם, לפיה גם אם סיגמא חבה כלפי התובעת הרי שהיה כאן "שינוי מהותי בחיוב הנערב" המפקיע את תוקף הערבות. דין הטענה להידחות גם לו נניח שהיה בכלל "שינוי מהותי" בחיובה של סיגמא. ברור לגמרי שהשינוי בחיוב הנערב המביא לפקיעת הערבות, הוא שינוי שנעשה בהסכמת החייב העיקרי, שהרי "שינוי" חד צדדי אינו תקף ממילא; ובענייננו החייב העיקרי היא סיגמא, שהאדם היחיד מטעמה שנשא ונתן כל העת עם התובעת היה טרבלסי, הוא ורק הוא. ממילא כל שינוי בחיוביה של סיגמא כלפי אנקום, ככל שהיה, יכול היה להתקיים רק בהסכמת טרבלסי עצמו (אם כי "בכובעו" כאורגן של סיגמא). טרבלסי אינו טוען כי כאשר הסכים בשם סיגמא לשינוי הנטען, הוא גם עשה משהו שממנו ניתן היה להסיק כי שינוי זה אינו מקובל עליו כערב, ולמצער ספק אם ניתן בכלל לומר כדבר הזה. אם חשב שהוא מסכים בשם סיגמא לשינוי בחיוביה אולם סבר גם כי בכך הביא לפקיעת ערבותו לאותם חיובים, היה זה מחובתו - ולו מחמת חובת תום הלב בניהול מו"מ - לומר מיד כי הסכמה זו ניתנה רק בשם סיגמא אך אינה מחייבת אותו כערב ואף מביאה, או למצער עשויה להביא, לפקיעת ערבותו. הוא אינו טוען שעשה כן. די בכך כדי להביא לדחיית הטענה. בנוסף, לטעמי לא היה כלל שינוי בחיוב הנערב. כל שהיה הוא הסכמה אשר לו יצאה לפועל היה בה כדי להביא לפקיעת החיוב הנערב - דבר שללא ספק אינו פוגע בערב לאותו חיוב, אלא אך מיטיב עמו כערב. התנהגות הצדדים מאז כריתת הסכם העברת המניות 38. עתה נבחן הן את התקופה שקדמה להגשת השטר לביצוע והן את זו שלאחר מכן, קודם ליום 3/1/12 (שבו החל, הלכה למעשה, הדיון בבית משפט זה) ולאחריו, ואף לאחר סיום שמיעת הראיות. זאת על מנת לנסות ולברר האם התנהגות הצדדים מצדיקה שינוי במסקנות אליהן הגענו עד כה, או שההיא מתיישבת היטב עם מסקנות אלה ואולי אף מחזקת אותן. 39. נפתח בתקופה שקדמה להגשת השטר לביצוע. תקופה זו אינה בהכרח מקשה אחת. אין מחלוקת אמיתית על כך שבתחילת מערכת היחסים החוזית שבין הצדדים התעניינה התובעת, באמצעות מימון, בנעשה בויואנס (בדגש על אישור הסדר הנושים שלה) מתוך כוונה וציפייה לקבל מניות אשר תקנינה לה מחצית מגרעין השליטה בויואנס לפי הסכם העברת המניות. מימון אף אמר, בשיחה המוקלטת מיום 17/4/11 שהוא עצמו בחר להביא כראיה, שראה עצמו שותף במחצית מזכויות סיגמא בויואנס מהרגע הראשון, וכי לא היה בכוונתו לתת הלוואה רק כדי לקבל את הקרן והריבית משום שמתן הלוואות אינו העסק שלו. הנתבעים מבקשים ללמוד מעובדות אלה הרבה יותר מאשר יש בהן. לטעמי, עובדות מוכיחות רק את מה שאינו במחלוקת: כי מבחינת התובעת, מימוש הסכם העברת המניות היה האפשרות המועדפת. זו כנראה גם הסיבה לכך שלפי הסכם העברת המניות אין לתובעת כל אפשרות לבחור בין קבלת המניות על פיו לבין דרישה לפרוע את ההלוואה: אם המניות תועברנה כאמור בהסכם העברת המניות, מביא הדבר מאליו לקיצו של הסכם ההלוואה מבלי שהתובעת תוכל להתנגד. במהלך תקופה זו דנים הצדדים בהסכם ההצבעה האמור להיערך ביניהם במסגרת ביצוע הסכם העברת המניות, אך אינם מגיעים לנוסח המוסכם על שניהם. במהלך תקופה זו גם מגלה מימון (כלומר - התובעת) עניין רב בנעשה לגבי הסדר הנושים של ויואנס, התעניינות שנראה כי לא זכתה למענה מלא ומהיר לפחות בחלק מהמקרים, עד כדי רושם ברור של התחמקות. כאן המקום להעיר כי אין בפי הנתבעים כל טענה, ומקל וחומר שאין בידם להוכיח, כי כישלונה (הכפול) של הבקשה לאישור ההסדר לפי סעיף 350 בבית המשפט קשור בדרך כלשהי לתובעת או למימון. 40. עתה באה העת להעיר כמה הערות בעניין השיחה המוקלטת. תחילה נזכיר כי הנתבעים ביקשו וקיבלו קלטת, שלטענת התובעת היא הקלטת המקורית של השיחה המוקלטת. הם לא טענו שהתמליל שהוגש אינו משקף נכונה את מה שנשמע בקלטת. מה שהנתבעים ניסו לעשות היה הגשת חוות דעת מומחה מטעמם, שלדעתו כפי שנכתבה על ידו מצא כי יש יסוד סביר (אם לא למעלה מכך) שהקלטת שנמסרה על ידי התובעת לנתבעים (ועל ידם לבדיקתו) אינה משקפת את כל השיחה שהתקיימה בפועל, וכי יתכן ש"טופלה". על רקע זה התנגדו הנתבעים לקבילות ההקלטה (וממילא גם לקבילות תמליל ההקלטה). לא רק שבעדותו לא הצליח המומחה לשכנע כי יש בסיס של ממש לחשדות (החמורים, יש לומר) שהעלה בחוות דעתו, אלא שבסיכומי הנתבעים קרו שני דברים בהקשר זה. הראשון הוא כי נעלם מהם כל זכר לחוות הדעת האמורה ולהסתייגות מקבילות ההקלטה ואף ממשקלה הראייתי; והשני הוא שהנתבעים עצמם בחרו לתמוך חלקים מטיעוניהם, כפי שהועלו בסיכומיהם, בדברים שאמר מימון על פי תמליל השיחה המוקלטת שתחילה התנגדו לקבילותו, וזאת מבלי להסתייג גם מקבילותם או ממשקלם של שאר חלקי התמליל. גם בכך יש לראות משום חזרה מלאה של הנתבעים מכל טענה כנגד קבילות ומהימנות ההקלטה והתמליל. לאלה יש להוסיף כי הנתבעים הקפידו לאורך כל ההליך שלא להכחיש ישירות דבר וחצי דבר מהכלול בקלטת ובתמליל, ולא להציג גרסה משלהם לגבי תוכן השיחה. גם עובדה זו מביאה לא רק לקבילות ההקלטה והתמלול של השיחה האמורה, אלא אף לכך שההקלטה והתמלול יהיו ראיה בעלת משקל גבוה מבחינת אמיתותה. 41. לגופה של השיחה המוקלטת נזכיר כי שיחה זו התקיימה ביום 11/4/11, כלומר - לא רק לפני חלוף מועד הפירעון המקורי של ההלוואה, אלא אף לפני הכרעתו הסופית של בית המשפט בבקשה להסדר נושים בחברת ויואנס (שניתנה, כזכור, רק ביולי 2011). עד אותו שלב לא נתנו הנתבעים לתובעת (ולמימון, מטעמה) סיבה אמיתית לחשוב שהסכם העברת המניות לא יתבצע בקרוב, ומכל מקום לפני שלהי אוגוסט 2011. גם באותה שיחה טרבלסי אינו אומר דבר שיש בו כדי לגרום לתובעת לחשוב שהוא עצמו מעריך שהסדר הנושים לא יאושר, אם כי הוא עצמו אומר שהוא מוכן לפרוע את ההלוואה כמוסכם ובכך להביא לסיומן את התחייבויות הנתבעת כלפי התובעת. בנקודה זו ראוי להזכיר שעובדה זו כלל לא הפריעה לנתבעים לנסות ולטעון גם בעת שהסכם העברת המניות בא במקום הסכם ההלוואה, אף שעצם אמירת הדברים דלעיל על ידי טרבלסי בשיחה האמורה מוכיחה בעליל כי הנתבעים עצמם לא סברו שעצם כריתת הסכם העברת המניות הביאה לפקיעת הסכם ההלוואה. לו היתה זו השקפתם האמיתית גם במועד קיומה של השיחה המוקלטת, לא היה טרבלסי יכול להעלות בדבריו בה את האפשרות של פירעון ההלוואה כפתרון לחילוקי הדעות וכסיום מערכת היחסים החוזית, אלא אם היה מגדיר זאת כהצעה שמותנית בהסכמת התובעת - דבר שלחלוטין אינו תואם את מה שנאמר בשיחה המוקלטת על ידי טרבלסי. אכן, דווקא מימון היה זה שלא תמך באפשרות לסיים את הפרשה בפירעון ההלוואה וניתן אף לראותו כמי שהתנגד לאפשרות זו; אולם אין בכך תמיכה לטענות הנתבעים. כאמור לעיל, באותו מועד הנתבעים לא אמרו שאפסו הסיכויים לביצוע הסכם העברת המניות, ולכן אין הם יכולים להלין על מימון שגם הוא סבר באותו מועד שיש עדיין דרך לבצעו, ואף העדיף זאת באופן ברור. בנוסף וכפי שכבר נאמר לעיל, במועד השיחה טרם הגיע מועד הפירעון של ההלוואה. על כן ולשיטת כל הצדדים, במועד קיום השיחה המוקלטת טרם חלף הזמן הסביר לקיום התנאי המתלה של הסדר הנושים או לביצוע העברת המניות כאמור בהסכם העברת המניות, כך שלגיטימי לגמרי שמימון העדיף באותה עת לחתור לקבלת המניות ולא להסתפק בהמתנה לפירעון ההלוואה בעוד ארבעה וחצי חודשים לפחות (ונזכיר כי במועד השיחה גם טרם חלף המועד למימוש האופציה של הנתבעים להארכת תקופת ההלוואה בשנה נוספת, כך שהיה עדיין ביכולתם של הנתבעים לגרום לכך שמועד הפירעון יגיע רק בחלוף שישה-עשר וחצי חודשים ממועד השיחה). הנתבעים טוענים כי מימון ראה עצמו בשיחה זו כמי שכבר מחזיק במחצית זכויות סיגמא בויואנס, ודרש להתייחס אליו (לאנקום) באופן המתחייב מכך. אכן, יש ממש בטענה כי בשיחה זו דיבר מימון באופן האמור לעיל; אולם אין לקבל את המסקנה שהנתבעים מנסים להסיק מכך, ולפיה עולה כביכול מהדברים הללו שהסכם העברת המניות כבר בוצע גם לשיטת התובעת ולכן הם פטורים מפירעון ההלוואה כבר במועד השיחה, או כי התובעת ויתרה כליל וללא תנאי על פירעון ההלוואה. מימון אכן ראה עצמו כמי שזכאי שינהגו בו כבשותף בזכויות סיגמא בויואנס, אך לא רק שדרישה זו אינה יכולה לבוא במקום החובה להעביר בפועל לאנקום את אותה מחצית זכויות, אלא שדרישה זו גם לא קוימה על ידי הנתבעים. הם לא נהגו באנקום - לא לפני השיחה ולא אחריה - כמי שהיא כבר שותפה בזכויות סיגמא בויואנס (אף כי לסיגמא זכות הצבעה גם בגין זכויותיה של אנקום, לכשתהיינה כאלה, לפי הסכם ההצבעה שהיה אמור להיערך בין הצדדים). כך, כדוגמא בולטת במיוחד, הם לא שיתפו את אנקום במידע בדבר הבקשה שהגישו לבית המשפט לעיין מחדש בהחלטתו שלא לאשר את הסדר הנושים של ויואנס. טרבלסי אף אמר באותה שיחה עצמה, כפי שכבר נזכר לעיל, כי סיגמא יכולה לפרוע את ההלוואה ובכך לסיים את הפרשה כולה. 1. סיכום הדברים הוא שלפחות נכון למועד השיחה המוקלטת לא ראו הנתבעים את הסכם ההלוואה כהסכם שעבר מן העולם, וכמו כן אין לקבל את טענתם כי שיחה זו מוכיחה שמימון (מטעם אנקום) ראה באותה שיחה את הסכם העברת המניות כאילו כבר בוצע וכי מטעם זה אין התובעת יכולה לדרוש אחרי השיחה את פירעון ההלוואה, או כי ויתר בשיחה זו על פירעון ההלוואה. 2. אין מחלוקת שלאחר השיחה המוקלטת ואף לאחר כישלונו השני של הניסיון לקבל אישור של בית המשפט להסדר הנושים של ויואנס, ועד לחודש אוקטובר 2011 ובמהלכו (כלומר גם לאחר מועד הפירעון המקורי של ההלוואה), נמשכו מגעים בין הצדדים אשר עסקו במתכונת של עסקה שאינה מתכונת של פירעון ההלוואה אלא מתכונת שבמרכזה זכויות כאלו ואחרות האמורות להינתן לאנקום כאשר זכויות אלה תבואנה במקום פירעון ההלוואה. הצדדים חלוקים בשאלה במה בדיוק דנו בתקופה זו. התובעת טוענת כי הדיונים התמקדו, לפחות בחלק האחרון של תקופה זו, בניסיון להגיע לכלל מתכונת שונה לחלוטין של התקשרות מזו שנכללה בהסכם העברת המניות. הנתבעים טוענים כי הדיונים עסקו רק במימושו של הסכם העברת המניות. לטעמי, מחלוקת זו אינה חשובה כלל. כך או כך, העובדות הן שדיונים אלה לא הסתיימו בהסכמה כלשהי ואף לא הביאו לכלל מעשה כלשהו, לפחות עד להפקדת המניות בידי נאמן שבוצעה כזכור רק לאחר שמיעת העדויות בהליך שבפניי. זאת ועוד: גם אם יש לראות את המגעים בין הצדדים כמגעים שנועדו רק לביצוע הסכם העברת המניות, אין בכך כדי להוכיח שהתובעת הסכימה לכך שהסכם זה לא עבר מן העולם כבר ביום הפירעון המקורי של ההלוואה. כפי שכבר נאמר לעיל, אין חולק שהתובעת העדיפה לקבל את מחצית מהשליטה בויואנס (או נכסים וזכויות אחרות) על פני קבלת כספי פירעון ההלוואה. הדבר מתבקש מעצם היות התובעת עסק שאינו בעל אופי בנקאי או פיננסי גרידא. על רקע זה, אף אם נראה את התובעת כמי שהסכימה לדון בביצוע הסכם העברת המניות גם לאחר פקיעתו אין בכך כדי להועיל לנתבעים, מה-גם שכאמור לעיל כל הדיונים הללו לא הביאו למאומה: לא להסכמה בין שני הצדדים, ואף לא למעשה חד-צדדי של הנתבעים שיש בו משום קיום הסכם העברת המניות טרם הגשת השטר לביצוע. גם לגופה יש להעדיף את גרסת התובעת במחלוקת האמורה, לפחות בעיקרה. הדברים פשוטים למדי. לפי הסכם העברת המניות לא נדרש מהתובעת כמעט דבר למימושו המלא. התנאי של אישור הסדר נושים של ויואנס אינו תלוי בכל דרך שהיא בתובעת. כך גם הקצאת המניות לסיגמא על פי ההסדר, ואף השלב האחרון - העברת מחצית המניות לתובעת. הדברים היחידים שלגביהם נדרש שהתובעת תעשה משהו הם חתימה על הסכם הצבעה ועל הסכם שיכלול את פרטי זכות הסירוב הראשונה ההדדית לגבי המניות; וכן החזרת שטר החוב וביטול כל הבטוחות שניתנו להלוואה לאחר ביצוע העברת המניות או במקביל להעברתן (פעולות שהן ללא ספק טכניות גרידא ואין כל צורך לדון בהן כלל). אין חולק שפרט לאותם מגעים שעסקו בנוסח הסכם ההצבעה, לא דנו הצדדים באף אחת מהפעולות שהיה על התובעת לבצע במסגרת הסכם העברת המניות. לכן אין לומר שהדיונים בין הצדדים עסקו בהסכם העברת המניות כפי שהוא, שכאמור לעיל ממילא אין כמעט במה לדון לגביו. על כן יש לומר שפרט לדיונים שעניינם הסכם ההצבעה, עסקו הצדדים בתקופה שלפני הגשת השטר לביצוע לא במימושו של הסכם העברת המניות כפי שנערך ונחתם, אלא בשאלה מה בדיוק צריכה לכלול הסכמה חדשה שאליה ניסו להגיע, ואשר על פיה תקבל אנקום זכויות כאלו ואחרות מסיגמא במקום פירעון ההלוואה. אכן, הנתבעים הודיעו מייד כי המסמך שכתב ב"כ דאז של התובעת (או של מימון), עו"ד גוטליב, ואשר נכתב לגביו שהוא משקף את שסוכם בין הצדדים בפגישה משרדו, אינו מקובל עליהם ואינו משקף את תוכן הפגישה האמורה; אולם הם לא הציגו כל גרסה פוזיטיבית משלהם לגבי תוכנו של הסיכום שהושג באותה פגישה, אם הושג, ומקל וחומר שלא שלחו את גרסתם לעניין תוכן הסיכומים שהושגו באותה פגישה (אם אכן הושגו כאלה) לתובעת או לעו"ד גוטליב. גם אם נלך לצורך הדיון כברת דרך לקראת הנתבעים ונקבל את גרסתם, לפיה הסיכום שהוציא עו"ד גוטליב אינו משקף את תוכן הפגישה, אין בכך כדי להועיל להם בהדר גרסה משלהם, נתמכת בראיות וקונקרטית, לגבי תוכן הפגישה בכלל והסיכום שהושג בה, אם הושג, בפרט. נותרו, אם כן, שתי אפשרויות: או שהושג באותה פגישה סיכום אולם תוכנו שונה ממה שכתב עו"ד גוטליב; או שהפגישה הסתיימה ללא כל הסכמות מחייבות. במקרה הראשון על הנתבעים היה להראות מה סוכם, אולם הם לא עשו כן. במקרה השני, המשמעות של אי השגת הסכמה היא שבמועד הפגישה ולאחריה נותר המצב בעינו: הסכם העברת מניות שאינו מתבצע (ולשיטתי תלוי בתנאי מתלה שלא התקיים, ולכן גם פקע ביום 26/8/11), והסכם הלוואה שיש לכבדו אלא אם יוסכם אחרת עד למועד הפירעון הנקוב בו. הנתבעים אינם טוענים גם כי הושגה הסכמה פוזיטיבית כלשהי בין הצדדים בתקופה שבין הפגישה אצל עו"ד גוטליב לבין הגשת השטר לביצוע. על כן יש לקבוע כי כל שאירע בין הצדדים עד להגשת השטר לביצוע אינו מקים לנתבעים הגנה מפני ביצוע השטר. עיון קפדני בטענות הנתבעים בסיכומיהם מלמד שהם עצמם טוענים כי בין הצדדים נדונו הסכמות אפשריות שלא היו רק בגדר ביצועו של הסכם העברת המניות: בסעיף 73 ואילך לסיכומיהם הם מתארים סיטואציה של ניסיון להביא לכלל שיתוף פעולה בין הצדדים ברכישת זכויותיה של חברה בשם SSF כלפי ויואנס, חברה שלפי הטענה היתה המתנגדת היחידה להסדר הנושים של ויואנס. הנתבעים טוענים כי התובעת התנתה את נכונותה להשתתף ברכישה האמורה ברכישת זכויות אחרות תמורת מה שהגדירה כ"נזיד עדשים". גם אם אלה פני הדברים, עדיין יש בהם הודאה של הנתבעים כי לא ניתן היה לבצע כלל, בתקופה עליה הם מדברים (שלהי יולי 2011 ולאחר מכן) את הסכם העברת המניות, כי נדרש לשם כך מהלך נוסף של רכישת זכויותיה של מי שהתנגדה להסדר הנושים, וכי מדובר במהלך שנוהל לגביו מו"מ אולם לא הושגה הסכמה לגביו. הנתבעים עצמם טוענים כי עלה בידם להסיר את המכשול להשגת הסדר נושים של ויואנס על ידי השגת הסכם שיאפשר את רכישת זכויות SSF רק בשלהי נובמבר 2011, וזאת בעזרתו של גורם אחר (אחיו של טרבלסי). הרי לנו הודאת בעל דין גם בכך שרק באותו יום עצמו בו הוגשה הבקשה לביצוע השטר (28/11/11), נסללה לראשונה (לשיטת הנתבעים) הדרך להסדר נושים של ויואנס וממילא גם להעברת המניות על פי הסכם העברת המניות. שאלה מעניינת, שהנתבעים הותירוה ללא כל תשובה, היא מדוע לא הודיעו על כך מייד לתובעת. שאלות מעניינות עוד יותר, שאף להן לא נמצא כל מענה בפי הנתבעים, הן מדוע התעכבה העברת המניות עצמה עוד חודשים ארוכים, ומדוע לא פעלו הנתבעים להגשת בקשה חדשה לבית המשפט לאישור הסדר נושים לאחר 28/11/11 בכלל, ולאחר ההסכמה הדיונית מיום 3/1/12 שכללה התייחסות מפורשת לאפשרות לעשות כן, בפרט. בנקודה אחרונה זו נוצר פרדוקס ממש: הרי לפי טענת הנתבעים, מאז 28/11/1 לא היה דבר שימנע את ביצוע הסדר הנושים על ידי ויואנס, לא היה דבר שיצריך בכלל פניה לבית המשפט בעניין הסדר זה, וממילא לא היה דבר שימנע את מימוש הסכם העברת המניות על ידי סיגמא. למרות זאת הסכימו הנתבעים לכלול את עניין הגשת הבקשה לבית המשפט בהסדר הדיוני מיום 3/1/12 אף לשליטתם באותו מועד כבר לא היה כל צורך במהלך כזה, ואף לא טרחו להאיר את עיני התובעת בדבר העדר הצורך באישור בית המשפט מחמת הסרת ההתנגדות היחידה שהיתה בפני בית המשפט על ידי רכישת זכויות הגורם המתנגד (הכל לפי גישתם); והעיקר - חלפו כשלושה חודשים ויותר בין ה-28/11/11, שבו כנטען הוסר המכשול האחרון מהדרך לביצוע הסדר נושים שיאפשר לנתבעת, לשיטתה, לבצע את הסכם העברת המניות, לבין המועד שבו הדבר התבצע בפועל בדרך של הפקדת מניות בידי נאמן עבור התובעת. מדוע נדרש פרק זמן כה ארוך לביצוע מהלך שאין מי שיתנגד לו? גם כעת אין בפנינו תשובה כלשהי. 3. הנתבעים טענו גם כי בוצעו פעולות של התובעת ומטעמה, לרבות פעולות של בנו של מימון, שכל תכליתן היתה למנוע את ביצוע הסכם העברת המניות או למצער להכביד על הביצוע. טענות אלו נותרו בלי שיוכחו כנדרש. מדובר בטענה שנטל הוכחתה על הנתבעים, המבקשים לקבוע על בסיסה כי מחמת הפעולות הללו אין התובעת יכול להסתמך על כך שהסכם העברת המניות לא בוצע עד למועד הגשת השטר לביצוע ועל כך שהתנאי המתלה לא קוים עד אז. בכל הנוגע לתנאי המתלה, ודאי שאין בטענות אלה ולא כלום. כאשר קוראים בעיון את טענות הנתבעים בעניין זה רואים שאין כלל טענה כי התובעת, לרבות בעקיפין באמצעות בנו של מימון, גרמו או תרמו בפועל בכל דרך שהיא לכך שהסדר הנושים לא אושר (פעמיים) על ידי בית המשפט. משנקבע כי אישור הסדר נושים על ידי בית המשפט הוא תנאי מתלה לתוקפו של הסכם העברת המניות וכי המועד לקיום התנאי, לפחות מקום בו לא מומשה האופציה להארכת תקופת ההלוואה, הוא עד 26/8/11, די בכך כדי לייתר כל דיון בטענה זו שהרי כל הפעולות המיוחסות לתובעת (לרבות פעולותיו של בנו של מימון) נעשו לאחר 26/8/11 ולא לפני כן (וראו סעיפים 81 ואילך לסיכומי הנתבעים, שהתאריך הקונקרטי הראשון הנזכר בהם הוא 8/9/11). מעל לצורך אומר שוב כי מה שבפניי אינו מספיק לשם קביעת ממצא פוזיטיבי לפיו הפעולות הנטענות נעשו מתוך כוונה למנוע את ביצוע הסכם העברת המניות או להכביד על הביצוע, וכן אין בהן די כדי לקבוע שהסיבה היחידה או המכרעת לפעולותיו של בנו של מימון היתה לסייע לתובעת בהשגת מטרה זו. גם אם מהלכי הבן כשלו בסופו של דבר, ואפילו היו נטולי בסיס בדין, לא ניתן לקבוע על בסיס זה בלבד שלא היתה לו סיבה משלו לפעול כפי שפעל, גם אם דינה של סיבה זו שלא להתקבל. גם לא הובא אפילו שמץ של ראיה לכך שהמעשים המיוחסים לתובעת (לרבות אלה שבוצעו על ידי בנו של מימון), כולם או מקצתם, אכן מנעו או עיכבו את ביצוע הסכם העברת המניות על ידי הנתבעים. כאשר פעולותיו של צד להסכם התלוי בתנאי מתלה אינם גורמות לאי קיום התנאי ואינן מכבידות בפועל על האפשרות לקיומו, לא ניתן למנוע ממנו את ההסתמכות על אי קיום התנאי. חוק החוזים קובע כי מי שמנע או הכשיל את קיומו של תנאי מתלה לא יוכל להסתמך על כך שהתנאי לא התקיים. "מנע" או "הכשיל" פירושו גרם, במובן של קיום קשר סיבתי, לכך שהתנאי לא התקיים. אני מוכן לקבל, לצורך הדיון, גם את הטענה כי יש לאמץ בנדון גישה מרחיבה לפיה כאשר צד לחוזה אינו מונע כליל את קיום התנאי המתלה אלא רק מכביד על קיומו, אין הוא יכול להסתמך על אותה הכבדה; אלא שגם גישה מרחיבה כזו ראוי שתכלול דרישה לקיומה בפועל של הכבדה ולקיום קשר סיבתי, לפחות עובדתי, בין המעשים של אותו צד לחוזה שנועדו להכביד על קיום התנאי המתלה לבין ההכבדה כפי שהתקיימה. כפי שכבר נאמר, לא ראיתי בפי הנתבעים אפילו טענה, ומקל וחומר שלא ראיתי בידם ראיות המוכיחות, כי המעשים שהם נתלים בהם אכן הביאו בפועל ולו לעיכוב בהשגת הסדר הנושים (אפילו במתכונתו ה"וולונטרית") ובהעברת המניות בפועל. די בכך כדי לדחות את הטענה. הנתבעים אמנם טוענים כי גם לאחר פתיחת ההליכים ואף לאחר ההסדר הדיוני עשו התובעת, ובחלקה הראשון של התקופה גם בנו של מימון, פעולות שנועדו להכשיל את ביצוע המהלכים הדרושים למימוש הסדר הנושים והנעברת המניות; אלא שגם לגבי טענות אלו לא הובאה כל ראיה לכך שאכן היה בפעולות הנזכרות בהן כדי לגרום בפועל לכל תוצאה שהיא. למעשה, עיון קפדני בסיכומי הנתבעים עצמם מוכיח את ההיפך: בסעיפים 89 ו-90 לסיכומיהם טוענים הנתבעים לפעולות של התובעת שכוונו כלפי הדירקטורים ובעלי תפקידים אחרים בויואנס אשר נועדו להביאם לאי ביצוע הסדר הנושים, אלא שהנתבעים עצמם טוענים גם כי הסדר הנושים בוצע על ידי ויואנס סמוך לאחר הראשונות שבין פניות אלה, ולא היתה נסיגה מכך גם בעקבות הפניות המאוחרות יותר הנזכרות שם. הנה כי כן הנתבעים עצמם מלמדים אותנו כי פעולות התובעת, שנועדו לטענתם לסיכול המהלכים שנדרשו לשם העברת המניות של ויואנס לידי נאמן עבור התובעת כפי שהתבצעה בסופו של דבר, לא הביאו לתוצאות ולא מנעו את המהלכים הללו, ואף אינם טוענים כי פעולות אלו גרמו לעיכוב אותם מהלכים נדרשים שסיומם בהעברת המניות לידי נאמן. 4. השאלה שנותרה היא האם העברת המניות לידי נאמן כפי שנעשתה בפועל משנה את המצב ומביאה לפקיעתה של החובה לפרוע את ההלוואה. כזכור, מדובר בפעולה שבוצעה בפועל רק לאחר שמיעת הראיות. מבחינה דיונית ניצבים הנתבעים בפני קושי ממשי. ההתנגדות היא בגדר כתב ההגנה שלהם. מטבע הדברים לא נטען בה כי הסכם העברת המניות בוצע בפועל בדרך של הפקדת המניות בידי נאמן, משום שהדבר טרם קרה בעת הגשת ההתנגדות. הכרעה בהליך על סמך עובדה שלא נטענה ולא היתה קיימת בעת הגשת כתבי הטענות מעוררת קושי מובנה, משום שפירושה הכרעה מחוץ לגדרי הטענות והמחלוקת כפי שנקבעו בכתבי הטענות. אף שבית המשפט רשאי, במקרים המתאימים, להרשות תיקון כתבי טענות "בכל עת", לא ביקשו הנתבעים בכל שלב שהוא לתקן את הגנתם על ידי הוספת העובדות הנוגעות להפקדת המניות בידי נאמן והוספת טענת ההגנה כי בכך קיימו את הסכם העברת המניות והביאו לפקיעת החובה לפרוע את ההלוואה. עם זאת ולמרות חשיבות ההיבט הדיוני, באתי למסקנה שלא יהיה זה נכון לחסום את בירור השאלה דלעיל רק בגינו. זאת בין היתר משום שהתובעת עצמה צירפה לסיכומיה את ההתכתבות שבין הצדדים בקשר לפעולת הפקדת המניות בידי נאמן עבור התובעת ואף טענה בסיכומיה בהרחבה יחסית בעניין זה לגופו, כך שאין לומר שנמנעה ממנה האפשרות לטעון לגוף השאלה שלעיל מחמת ששאלה זו לא עלתה מכתבי הטענות. מטרת כתבי הטענות היא, לפחות בעיקרה, מתן האפשרות לבעל הדין שכנגד לדעת מה בפי יריבו ולאפשר לו להגיב לדברים. מרגע שהתובעת התייחסה בסיכומיה לגוף המהלך של הנתבעים ולשאלה האם יש בו כדי להשפיע על התוצאה, ניטל לפחות חלק ניכר מעוקצה של השאלה האם יש לדון במהלך האמור של הנתבעים אף שלא נכלל בכתב טענותיהם, מפני שהתובעת לא נפגעה מכך הלכה למעשה. 5. נבחן עתה האם לגופו של עניין יש בהפקדת המניות בידי נאמן עבור התובעת כדי להביא לדחיית התביעה, חרף כל האמור בפסק דין זה לעיל. למעשה, הטענה שעליה יכולים הנתבעים להתבסס בהקשר זה (ושאותה הם נמנעים מלטעון במילים מפורשות) היא כי בפעולה זו ביצעו את הסכם העברת המניות באופן שבו התאפשר להם הדבר, ובכך קיימו את התנאי לפקיעת חובתם לפרוע את ההלוואה. טענה כזו עומדת בסתירה גמורה כמעט לכל הטענות שהעלו עד לביצוע הפקדת המניות האמורה, משום שלפי טענות אלה הם ממילא כבר היו פטורים אז מפירעון ההלוואה גם בלי להעביר את המניות לתובעת (או להפקידן בידי נאמן עבורה). טענה כזו פירושה גם כי במועד הגשת השטר לביצוע לא היתה לנתבעים הגנה תקפה כנגד ביצועו, אולם הם זכאים להתבסס על הגנה שקמה להם לראשונה לאחר מכן. לאחר ששקלתי בדבר באתי למסקנה שיש לקבל את התביעה לביצוע השטר חרף הפקדת המניות בידי נאמן כפי שנעשתה. 6. ראשית, יש לפחות ספק האם המניות שהופקדו הן בכמות התואמת את הוראות הסכם העברת המניות (וכפי שכבר נאמר לעיל, אף עולות על הקבוע באותו הסכם), או שמא מדובר בהפקדה של לא הרבה יותר ממחצית כמות המניות שהיה על הנתבעים להעביר לתובעת. את הספק הזה לא הסירו הנתבעים אף שעליהם הנטל להוכיח כי אכן ביצעו, ככל שהדבר אינו תלוי בתובעת עצמה, את הסכם העברת המניות. נזכיר גם את שכבר נאמר, והוא כי עמדת הנתבעים לעניין כמות המניות לוקה בחולשה משום שלפיה הפקידו למעלה ממה שהתחייבו להעביר מלי שנתנו הסבר ל"נדיבות" זו. 7. שנית, וזה העיקר: כבר נקבע לעיל שהזמן הסביר לביצוע העברת המניות חלף כבר במועד הפירעון המקורי של ההלוואה, כלומר ביום 26/8/11 או למחרתו, וכי תקופת ההלוואה לא הוארכה. קבלת הטענה לפיה יש לדחות את הבקשה לביצוע השטר ולקבל את ההתנגדות רק בשל הפעולות שבוצעו לראשונה בחודש מרץ 2012 או ימים אחדים לפני כן, פירושה הארכה בדיעבד של תקופת ההלוואה ושל הזמן הסביר לביצוע העברת המניות ולהסדר הנושים שהוא תנאי לאותה העברה. לא מצאתי כל סיבה שתצדיק מהלך כזה. גם בהיבט הנורמטיבי אין לקבל גישה כזו, משום שקבלתה פירושה שמועדים מוסכמים (או כאלה שיש לקרוא לתוך הסכמים) אינם רלבנטיים וניתן לרוקנם מתוכן וכי די ב"משיכת זמן" על ידי נקיטה בהליך משפטי, גם אם בעת נקיטתו לא היה לו בסיס, כדי "לקנות" זמן נוסף מעבר למוסכם לקיום חיובים או תנאים. גישה כזו תעודד ריבוי התדיינויות סרק שבסיסן היחיד הוא ההנחה או התקווה שבינתיים, עד לסיום ההתדיינות, יש סיכוי שיקרה משהו שישנה את התמונה לטובת מי שנקט בהליכים האמורים, ובלשונו של סיפור עממי ידוע: "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות". לא זו המגמה שיש לעודד, משיקולי מדיניות שמיותר להרחיב עליהם את הדיבור. יש להבחין היטב בין ביצוע מלוא החיוב הכלול בתביעה, בערכו העדכני בעת הביצוע, אשר יש בו כמובן הגנה מלאה (למעט בנושא הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין) גם אם נעשה לאחר הגשת התביעה וכל עוד נעשה טרם מתן פסק הדין (ואם נעשה לאחר מכן ישמש בסיס לטענת "פרעתי" בהוצאה לפועל), לבין ביצועו של מעשה אחר אשר בעבר היה יכול - על פי הסכמה בין הצדדים - להיחשב כתחליף מלא לביצוע החיוב מושא התביעה, אלא שלא התבצע בשעתו. במקרה השני, עצם העובדה שההליך המשפטי טרם הוכרע אינה יכולה להאריך את המועד למימוש האפשרות לפרוע את החיוב בדרך החלופית. הדוגמה שלהלן תסייע בהבהרת הדברים: ראובן התחייב כלפי שמעון לבצע פעולה מסוימת (למשל - למכור לו נכס נתון במחיר מוסכם). המועד לביצוע המכירה חלף. ראובן הפר את החוזה והמכירה לא בוצעה. הצדדים קבעו בחוזה סכום של פיצוי מוסכם למקרה כזה. שמעון אינו מבקש לאכוף את החוזה אף שהחוזה ניתן לאכיפה מבחינת הדין. מטעם כלשהו, שמעון בוחר בקבלת הפיצוי המוסכם. דרישתו לקבלת הפיצוי המוסכם אינה נענית, והוא מגיש תביעה כספית לקבלת הפיצוי הנ"ל. ראובן יכול לשלם את הפיצוי המוסכם גם לאחר הגשת התביעה, ובלבד שישלמו כשהוא משוערך למועד התשלום בפועל, ובכך לסיים את הפרשה ללא פסק דין (פרט להוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין); אולם הוא אינו יכול לבצע את החוזה (למשל - להניח את הנכס בפתח ביתו של שמעון, או להודיע לשמעון כי שטרי המכר החתומים על ידו ואישורי המיסים הנדרשים להשלמת הרישום, מופקדים לזכות שמעון בידי נאמן) על דעת עצמו לאחר הגשת התביעה, אם מועד הביצוע על פי החוזה חלף ואין בידו להראות עילה המוכרת בדין המזכה אותו בביצוע מאוחר של החוזה. זאת בין שהמועד לביצוע החוזה הוא תאריך הנקוב בחוזה, ובין שאינו נקוב בו אולם נמצא כי הזמן הסביר לביצוע החוזה כבר חלף. אם יתאפשר לראובן להשתחרר מהתביעה בדרך כזו, יוארך בכך המועד לביצוע החוזה ללא כל בסיס בדין להארכה כזו ותוך פגיעה בלתי מוצדקת בזכויות הצד הנפגע ובציפיותיו. הנפגע (שמעון) היה רשאי לצפות שביצוע החוזה כבר אינו עומד על הפרק ולהיערך בהתאם (למשל על ידי רכישת נכס אחר, או התארגנות המייתרת את הצורך בנכס מושא החוזה), ויתכן שאף פעל בהתאם; שהרי הברירה אם לעמוד על אכיפה או להסתפק בסעדים אחרים מסורה לנפגע, ולא למפר. רק כאשר הסעד של אכיפה נכלל בתביעה (בין כסעד יחיד, ובין כסעד חלופי או מצטבר לסעד הכספי), פתוחה עדיין הדרך בפני הנתבע גם לאחר הגשת התביעה לבצע את חיוביו החוזיים, הגם שבאיחור, ולהיות חשוף רק לסנקציות הנובעות מעצם האיחור בביצוע (ולחיוב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד). כאמור לעיל, הבחירה אם לאכוף את ביצוע החוזה לאחר שהמועד לביצועו חלף (ובהנחה שהחוזה ניתן וראוי לאכיפה) מסורה לצד הנפגע, ולו בלבד. הצד המפר אינו יכול לכפות על הנפגע את ביצוע החוזה לאחר חלוף המועד. אם נשוב עתה לענייננו, הסיטואציה היא כי המועד לפירעון ההלוואה (או להעברת המניות לפי הסכם העברת המניות חלף פירעון ההלוואה) חלף כבר ביום 26/8/2011, ולא הוארך. מרגע זה הנתבעים הם בגדר מפר של חוזה ההלוואה, וסיגמא היא גם בגדר מפר של הסכם העברת המניות, אלא שהברירה (אם אמנם ברירה היא) היתה נתונה מלכתחילה בידי סיגמא: עד למועד זה ביצועו של הסכם העברת המניות היה מייתר את פירעון ההלוואה. מאותו רגע השתנה המצב. הסכם העברת המניות בא לסיומו ופקע מבלי שבוצע, והסכם ההלוואה נותר כהסכם שהופר על ידי הנתבעים. העברת המניות על פי הסכם העברת המניות זמן רב לאחר שהוא כבר פקע (מחמת חלוף הזמן הסביר לקיום התנאי המתלה שבו, וכן מחמת חלוף הזמן הסביר לביצועו אם אין הוא תלוי בתנאי מתלה) פירושה כפיית אכיפתו של הסכם העברת המניות על הצד הנפגע, אף שזה גילה דעתו הברורה בהגשת השטר לביצוע כי בחר שלא לדרוש אכיפה כזו. ככלל אין להתיר למפר לכפות על הנפגע תרופה של אכיפה ואין להתיר ביצועו של חוזה בחלוף המועד - המוסכם, או הסביר בהעדר מועד מוסכם - לביצועו. לא מצאתי שבידי הנתבעים להראות סיבה טובה לשקול סטייה מכלל זה, כמו גם מהכלל לפיו חוזים יש לבצע במועד שנקבע בהם, והיכן שלא נקבע מועד - תוך זמן סביר, וכי לאחר שאלה חלפו אין הצדקה לאפשר לצד אחד להאריך מועדים לביצוע חיוב חוזי על דעת עצמו, ומקל וחומר - לאחר שהליך משפטי כבר החל ואף נשמעו כל הראיות בו. 8. שיקול נוסף התומך בתוצאה לפיה אין במהלך של הפקדת המניות בידי נאמן כדי להקים לנתבעים הגנה מפני התביעה, אף כי לטעמי אין בו די בפני עצמו, הוא כי מה שנעשה על ידי הנתבעים אינו בהתאם להסדר הדיוני, שבו דובר במפורש על בקשה שתוגש וכבר נקבע שהכוונה בדברים היתה כי מדובר בבקשה לאישור הסדר נושים לפי סעיף 350 לחוק החברות. הסיבה לכך שנימוק זה אינו יכול להכריע את הכף לבדו היא, כי בהסדר הדיוני נאמר במפורש שאין בו כדי לגרוע מכל טענה של מי מהצדדים. 9. לכל אלה יש להוסיף כי עצם ההפקדה הנטענת, וכן דבר היותה בגדר ביצוע מלא של הסכם העברת המניות, כלל לא הוכחו כנדרש. לא הוכח שהכמות המופקדת היא אכן מחצית מהמניות שבידי סיגמא והמשקפות את גרעין השליטה בויואנס. לא הוכחו גם עצם ההפקדה בידי הנאמן ותוכנן המלא והמדויק של כל ההוראות שניתנו לנאמן. הנאמן עצמו לא אישר שהמניות אכן בידיו וניתנות להעברה לאנקום ללא כל תנאי פרט למילוי ההוראות שקיבל, לא אישר שיפעל על פי אותן הוראות שקיבל, ולא הצהיר שאין בידיו הוראות נוספות שלא נחשפו על ידי הנתבעים. מכתב של סיגמא לאנקום אינו יכול לשמש, לבדו, כראיה מלאה לכל אלה. הנתבעים לא הגישו ראיות נוספות שיש בהן די כדי להוכיח את כל אלה, ואף לא ביקשו לעשות כן. די בטעם זה אפילו היה ניצב לבדו, כדי להביא למסקנה שהמהלך שביצעו הנתבעים, לטענתם, בסביבות מרץ 2012 עת הפקידו לטענתם מניות של ויואנס בנאמנות עבור התובעת, אינו יכול להקים להם הגנה מפני התביעה. זאת לפחות משום שלא הוכיחו כלל את כל שיהיה עליהם להוכיח לגבי מהלך זה ואפילו אם בניגוד למה שנאמר לעיל, היה המהלך יכול להקים להם הגנה מלאה כנגד הבקשה לביצוע השטר גם במועד שבו התבצע בפועל. מהימנות ואמינות 10. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי מימון לא היה עד אמין ומהימן, והצביעו על כל כמה נושאים בהקשר זה בעדותו. סבורני שאין בכל זה כדי לסייע להם, אפילו אם כל טענותיהם בהקשר זה הן נכונות (ולכן גם איני מביע עמדה לגבי טענות אלה). הטעם לכך הוא שפסק הדין וההכרעות כלולות בו אינם מבוססים כלל, כולם או חלקם, על עדותו של מימון ועל ההנחה כי יש להאמין לעדות זו. הדברים מבוססים על המסמכים אשר לכשעצמם אינם שנויים במחלוקת עובדתית (להבדיל ממחלוקות פרשניות), על שיקולי היגיון וסבירות ועל דיני החוזים, וכן על דברים ששני הצדדים אינם מתכחשים לאמירתם. היות ושאלת אמינותו ומהימנותו של מימון אינה רלבנטית כלל לתוצאה ולנימוקיה, אין לי צורך להכריע בה. 11. הוא הדין גם במהימנותו ואמינותו של טרבלסי כעד, שהתובעת מעלה בסיכומיה טענות כלפיהן. גם באלה אין כל צורך לדון, מאותם טעמים בדיוק. סוף דבר 12. ההתנגדות לביצוע השטר, מטעם כל אחד משני הנתבעים, נדחית. הליכי ההוצאה לפועל יימשכו. 13. הנתבעים יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות המשפט של התובעת שתכלולנה רק את אגרת המשפט (להבדיל מאגרת ההוצאה לפועל, הכלולה ממילא בסכומו הכולל של החוב שבתיק ההוצאה לפועל) ואת הסכום שהתובעת שילמה או חייבת לשלם לחברה שנתנה שירותי הקלטה בתיק זה, כשסכומים אלה משוערכים כחוק. בנוסף ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעת סך של 100,000 (מאה אלף) ₪ כערכם ליום מתן פסק דין זה, בגין שכר טרחת עורכי דינה של התובעת (ויוזכר כי מדובר בהליך שסכומו המשוער נכון להיום עומד על כ-4 מיליוני ₪ לפחות, כך ששכר הטרחה עומד על כשני אחוזים וחצי בלבד מסכום ההליך). שטר חובחובשטרביצוע שטרהתנגדות לביצוע שטר