בפרשנות של סעיף 7 (א) לחוק פיצויי פיטורים נקבע כי קיימת חזקה הניתנת לסתירה, כי עובדת המתפטרת מספר חודשים לאחר שילדה ותוך מספר שבועות מחזרתה לעבודתה, סיבת ההתפטרות נובעת מרצונה לטפל בילדה (דב"ע 3-63/98 גדי בובליל נ' א.א.צ שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91). סעיף 7 (א) לחוק פיצויי פיטורים קובע: "7. התפטרות של הורה (א) התפטרה עובדת תוך תשעה חודשים מיום שילדה, על מנת לטפל בילדה- יראו לענין חוק זה את התפטרותה כפיטורים. והוא הדין לגבי עובדת שהתקיימו לגביה אחד מאלה: (1)   קיבלה לאימוץ ילד שטרם מלאו לו 13 שנים והודיעה על כך למעבידה, ובתוך תשעה חודשים מיום קבלתו לאימוץ התפטרה כדי לטפל בו; (2)   קיבלה למשמורתה, כהורה מיועד לפי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996, ילד, ובתוך תשעה חודשים מיום קבלת הילד כאמור התפטרה כדי לטפל בו; (3)   קיבלה לביתה, למטרת אומנה, כהורה במשפחה שאושרה בידי מי ששר הרווחה והשירותים החברתיים הסמיכו לכך לשמש כמשפחת אומנה, ילד שגילו אינו עולה על עשר, ובתוך תשעה חודשים מיום קבלת הילד כאמור התפטרה כדי לטפל בו, ובלבד שניתן אישור מאת מי ששר הרווחה והשירותים החברתיים הסמיכו לכך כי ההתפטרות נדרשה מטעמים של טובת הילד. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התפטרות זמן קצר לאחר חזרה מחופשת לידה: התובעת הנה מדריכת "רכיבה מערבית" על סוסים במקצועה. הנתבע, הנו בעלה ומנהלה של חוות הסוסים "אנדלוס" בכפר אוריה, המפעילה בית ספר לרכיבה מערבית ולרכיבה טיפולית ומעניקה שירותי פנסיון לסוסים (להלן: "החווה"). הנתבע העסיק את התובעת בחווה. לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים הגישה התובעת תביעה זו לפיצויי פיטורים ופיצויי הלנתם, הפרשי שכר ופיצויי הלנתם, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, דמי נסיעות ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. הנתבע הגיש כתב הגנה בו הכחיש את זכאות התובעת לסעדים שתבעה. בכתב ההגנה הועלתה טענת קיזוז של תשלומים שנותרה התובעת חייבת לנתבע, לטענתו, בגין שירותי פנסיון שניתנו לסייח שלה בתקופת עבודתה, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות, עלות הסכם עבודה שנערך עבור התובעת, נזקים נטענים בגין העברת טפסים ייחודיים של החווה לעסק מתחרה וכן נזק נטען בגין "אובדן" כספים שגבתה התובעת מלקוחות החווה. העובדות התובעת הועסקה אצל הנתבע החל מיום 28.8.07 ועד למועד התפטרותה ביום 28.9.10. התובעת הועסקה כמדריכה לרכיבה מערבית על סוסים וכמנהלת אדמיניסטרטיבית של החווה. תפקידה האדמיניסטרטיבי של התובעת הלך והצטמצם לאחר חודש 10/09, המועד בו החל הנתבע להעסיק בעבודות אלה את אחותו, גב' קרן קארה (להלן: "קרן" או "אחות הנתבע"). עם זאת, אין מחלוקת כי שכרה של התובעת לא נפגע בשל כך. התובעת החלה את עבודתה בראשית דרכה של החווה. התובעת ריכזה את תחום ההדרכה של רכיבה על סוסים (באותה תקופה עבד מדריך נוסף בימי שישי בלבד). במסגרת תפקידה הנוסף כמנהלת אדמיניסטרטיבית גבתה התובעת כספים מלקוחות החווה, הכינה מערכת שעות עבודה לה ולמדריכים שנקלטו לעבודתם (תוך קביעה אלו מדריכים יעבדו עם אלו סוסים), זימון אנשי מקצוע (כגון: מפרזל או ווטרינר) למתן שירות או טיפול בסוסים ותיעוד העניינים הכרוכים בכך. התובעת הייתה מעורבת גם בניסוח הסכמי ההתקשרות של החווה עם עובדיה ושוכרי שירותי פנסיון. אין מחלוקת שהתובעת לא חתמה על הסכם עבודה או הסכם שכירות שירותי פנסיון לסוסים. התובעת דיווחה על שעות העבודה שלה ושל המדריכים הנוספים בחווה לרואה החשבון של החווה. עם הזמן הורחבה פעילות החווה גם לתחום הרכיבה הטיפולית שיועדה בעיקרה לילדים בעלי צרכים מיוחדים שהופנו לתוכנית טיפולית ייחודית על ידי קופות החולים. הואיל והתובעת נעדרה הכשרה בתחום הטיפולי, נקלטה מדריכה חדשה בעלת הכשרה מתאימה בשם גב' קרן עדרי (להלן: "גב' עדרי"). לאחר קליטתה של גב' עדרי לעבודתה פוצלו סמכויות ריכוז ההדרכה של רכיבה על סוסים בין התובעת לגב' עדרי באופן שהתובעת ריכזה את תחום הרכיבה המערבית ואילו גב' עדרי ריכזה את תחום הרכיבה הטיפולית. לטענת הנתבע החל ממועד זה ועל רקע קליטתה של אחותו קרן לתפקיד מנהלת אדמיניסטרטיבית, החל "משבר אמון" בינו לתובעת. בניהול פעילות החווה, לרבות ניהול קשרי לקוחות גדולים של החווה, הייתה מעורבת גם אימו של הנתבע, גב' שרה (סורי) קארה (להלן: "סורי" או "אימו של הנתבע"). מעורבותה של סורי הייתה בהתנדבות ללא שכר ומרבית פעולותיה נעשו מהבית והיא הגיעה לחווה בתדירות של פעם עד פעמיים בשבוע. את תקופת עבודתה של התובעת ניתן לחלק לשתי תקופות בכל הנוגע לדרך תשלום שכרה. האחת- בה שולם לה שכר שעתי (47 ₪ בגין שעת הדרכת רכיבה ו-25 ₪ בגין שעת עבודה משרדית (להלן: "התקופה הראשונה" או "התקופה בה השתכרה בשכר שעתי")). השנייה- בה שולם לה שכר חודשי בסך 6,000 ₪ נטו (להלן: "התקופה השנייה" או "התקופה בה השתכרה על בסיס חודשי"). קיימת מחלוקת בין הצדדים בעניין המועד בו שכרה של התובעת הפך לשכר חודשי. לעניין זה מקובלת עלינו גרסתה של התובעת לפיה בחודש 03/09 שונה שכרה לשכר חודשי (גרסה זו נתמכה בדפי החשבון של התובעת מהם עולה שיעורי ההפקדות בגין שכרה בתקופה זו - נספחים ג' ו-ד' לתצהירה שלא נסתרו). לתובעת היה סייח שהוחזק בחווה (משך תקופה של שנה וחצי) ונהנה משירותי הפנסיון שהוענקו לסוסים שהשתכנו בחווה (להלן: "שירותי הפנסיון"). גובה התמורה שסוכמה בין הצדדים עבור שירותי הפנסיון היה 700 ₪ לחודש (למעט בתקופת היעדרותה של התובעת מעבודתה למשך ארבעה חודשים עקב שמירת היריון וחופשת הלידה, לגביה טען הנתבע כי גובה התמורה עודכן ל- 1,000 ₪, בהסכמת התובעת, טענה שהוכחשה על ידה). אין מחלוקת כי בחודשים 08/08, 09/08 ו-10/08 נוכה משכרה של התובעת 700 ₪ בגין "מקדמה". את הניכוי הנ"ל מייחסת התובעת לשירותי הפנסיון. התובעת הועסקה חמישה ימים בשבוע. מהראיות והעדויות שהובאו בפנינו עולה כי פעילות ההדרכה בחווה התקיימה בשעות הצהריים (עד שעות הערב) בשים לב לכך שעיקר לקוחות החווה הינם תלמידי בית ספר. אין מחלוקת בין הצדדים כי בחודשים הראשונים לעבודתה עבדה התובעת בהיקף חלקי (שלושה ימים בשבוע) ואולם אין לנו אינדיקציה בכמה חודשים מדובר. מאחר שהנטל להוכיח את שיעור חלקיות המשרה ומשך התקופה בה עבד העובד במשרה חלקית מוטל על המעביד, נטל בו לא עמד הנתבע, קביעותינו מבוססות על היקף משרה מלאה. התובעת יצאה לשמירת הריון ביום 11.4.10. התובעת ילדה את בתה ביום 22.5.10. במהלך חודש 08/09, בסמוך לתום חופשת לידתה של התובעת, קיימו הצדדים משא ומתן בקשר לתנאי עבודתה של התובעת לאחר שובה מחופשת הלידה. המשא והמתן התייחס, בין היתר, לבסיס התשלום של השכר ולהיקף שעות עבודתה. התובעת העבירה לנתבע העתק של טיוטת הסכם עבודה מטעמה בו הוצעו תנאי שכר חדשים, בזה הנוסח (צורף כנספח ג' לכתב ההגנה): "4. שכר 4.1. תמורת עבודתו תשלם חוות הסוסים לעובד שכר 37.5 ₪ לתלמיד לשיעור ללא הגבלה במס' התלמידים בשיעור במקביל. בעבור יום עבודה בתחרות תשלם החוות סכום קבוע של 500 ₪ או 50 ₪ עבור שעת עבודה. בעבור שעת עבודה שאינה שעת הדרכה סכום של 50 ₪ לשעה. 120 ₪ בונוס עבור כל תלמיד חדש אותו ה"עובד" יגייס. הסכומים הנקובים בסעיף השכר הם מחירי משכורת נטו לאחר ניכויים. בגין הרחבת היקף משרת העובד, יחושב השכר לפי שעת עבודה המתומחרת בהסכם זה. כן יהיה העובד זכאי לתוספות של נסיעות לשכר הנטו על פי חוק עבור כל יום עבודה. במקרה ויום העבודה לא יתבצע בחווה ואו ביום שבת תשלם החווה נסיעות ע"פ חישוב של 1 ₪ לק"מ מבית העובד עד למקום העבודה ובחזרה אלא אם תספק החווה תחבורה עבור העובד. 4.2. השכר ישולם ב 10 לחודש, בתחילת כל חודש עבור החודש הקודם, ויעודכן על ידי חוות הסוסים בהתאם לתוספות היוקר כפי שייקבעו, עפ"י צווי ההרחבה במשק." בטיוטת ההסכם שהעבירה התובעת לנתבע אין התייחסות למתכונת עבודת התובעת והיקף שעות עבודתה לאחר חופשת לידתה, ואולם אין מחלוקת כי המשא והמתן בין הצדדים נגע גם לעניינים אלה. הצדדים אינם חולקים על כך שהנתבע הציע לתובעת לעבוד שלושה ימים בשבוע בין השעות 14:00- 19:00. ביום 20.8.10 השיבה בכתב סורי לתובעת בזה הלשון (צורף כנספח ד' לכתב ההגנה): "אביטל שלום רב. קראתי בעיון את ההסכם שהעברת אלי אולם עלי להזכירך כי את הסכמי העבודה מכין עבורנו עו"ד מוסמך ומומחה לדיני עבודה. עם זאת אבקש להתייחס למס' סעיפים: התשלום עבור תלמיד הוא 37.5 ₪ הסכום הוא ברוטו. תשלום עבור תחרויות: סוכם בנינו שבמידה והסכום יכוסה ע"י המתחרים כך שגם החווה תרוויח את אותו סכום, אם לא יותר מכך, וזאת לאחר כיסוי כל ההוצאות אז יש על מה לדבר, מכל מקום כרגע לדעתי זו דרישה גבוה ויש לשקול יציאה לתחרויות. לגבי בונוס עבור תלמיד המגיע ע"י המדריך, זה אכן רעיון מקסים אולם הסכום ישולם אך ורק במידה והתלמיד ימשיך וישלם לכל השנה. סכום הבונוס יהיה לאחר ניכוי הוצאות תפעוליות. לגבי יתר הסעיפים בטוחתני שהעו"ד יעשה זאת טוב מאיתנו ובהתאם לחוק, אולם ברור שנבדוק כל סעיף ותהיה אפשרות להעיר הערות ולהאיר הארות. אנו כאמור נשמח ויותר לראותך בין המדריכים בחווה ואף מחכים לך. באהבה גדולה סורי." ביום 1.9.10 נקבעה ישיבת צוות אליה זומנה התובעת. לאחר שהתובעת הגיעה נמסר לה כי הישיבה בוטלה. אין מחלוקת כי באותו היום ישבה התובעת עם סורי וקרן על טיוטת הסכם העבודה שנוסחה מטעם הנתבע (צורף כנספח ה' לכתב ההגנה). החוזה לא נחתם והתובעת ביקשה שהות להתייעץ עם בעלה. ביום 3.9.10 הודיעה התובעת כי לאור מחלת אימה שאמורה הייתה לטפל בבתה היא מבקשת להאריך את חופשתה עד לאחר החגים. להארכה זו ניתנה הסכמת הנתבע. ביום 28.9.10 (יום לפני ערב הושענא רבה) הודיעה התובעת כי היא מתפטרת מעבודתה. התובעת שלחה שתי הודעות התפטרות בכתב, בנוסח שונה. הודעת ההתפטרות הראשונה שנתקבלה אצל הנתבע נוסחה בזו הלשון (צורפה לכתב ההגנה כנספח א'): "לכבוד אביר קארה חוות האנדלוס כפר אוריה הנדון: אישור הפסקת עבודה אביר שלום ברצוני להודות לכם על ההזדמנות שניתנה לי לעבוד בחוות האנדלוס כמדריכת רכיבה בשלוש השנים האחרונות. כידוע לכם ילדתי את ילדתי דניאל לפני ארבעה חודשים ומכיוון שאין באפשרותי לחזור למשרה בהיקף ובשעות המאוחרות בהן מסתיים יום העבודה בחווה עלי להגיש את התפטרותי. אני מקווה שנוכל לשתף פעולה בעתיד. אביטל" הודעת ההתפטרות השנייה שנתקבלה אצל הנתבע באותו היום נוסחה כך (צורפה לכתב ההגנה כנספח ב'): לכבוד אביר וסורי קארה חוות האנדלוס כפר אוריה 08-9996431 הנדון: הפסקת עבודתי בחוות האנדלוס אביר וסורי שלום ברצוני להודיעכם על הפסקת עבודתי בחוות האנדלוס כמדריכת רכיבה לטובת טיפול בילדתי. אבקש להסדיר בהקדם את נושא פיצויי הפיטורין, ימי החופש ודמי ההבראה ע"מ שנוכל לסכם את סיום העסקתי. בתודה מראש אביטל מנשה" לאחר קבלת הודעות ההתפטרות של התובעת התקיימו ניסיונות מצד הנתבע, קרן וסורי לתיאום פגישה עם התובעת בנושא סיום עבודתה ודרישותיה הכספיות. כן הוצע לתובעת לקיים פגישת "סיכום" בנוכחות היועץ המשפטי של הנתבע וכן עו"ד מטעמה, ואולם התובעת סירבה להיפגש וביקשה לסכם את הדברים בטלפון בלבד. אין מחלוקת כי התובעת החלה עבודה חדשה כמדריכת רכיבה בחווה הממוקמת בצור הדסה. קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין מועד תחילת עבודתה החדשה. לעניין זה מקובלת עלינו גרסתה של התובעת כי היא החלה את עבודתה החדשה בחודש 01/11 (כעולה מתלושי השכר שהוצגו על ידי התובעת בגין עבודתה החדשה המתיישבים עם גרסתה). בתום תקופת העבודה נותר הנתבע חייב לתובעת הפרשי שכר בגין שלושה חודשי עבודה (חודשים 04/09- 06/09) בסך 18,000 ₪ (6,000 ₪ נטו לחודש). הנתבע שילם לתובעת הפרשי שכר בסך 12,000 ₪ (באמצעות חמישה צ'יקים בסך 2,400 ₪, כל אחד שנפרעו מחשבון התובעת), לאחר ניכוי סך של 6,000 ₪ בגין עלות שירותי הפנסיון עבור החודשים בהם נעדרה התובעת מעבודתה עקב שמירת ההיריון וחופשת הלידה. הנתבע אישר בעדותו כי היה עליו לנכות סך של 4,000 ₪ בלבד. לתובעת נפתחה קופת פנסיה בחברת ביטוח הראל בחודש 07/08, בה לא הופקדו כספים. שכרה המבוטח של התובעת בתקופה זו עמד על 4,000 ₪. בחודש 12/09 נפתחה פוליסה נוספת בחברת ביטוח הפניקס, בה הופקדו 2,620 ₪. במהלך מרבית תקופת עבודתה התגוררה התובעת בטל שחר. בסמוך לחודש 10/09 עברה התובעת למבשרת ציון. בתום תקופת העבודה שילם הנתבע לתובעת סך של 3,669 ₪ בגין דמי הבראה עבור שתי שנות עבודתה האחרונות. המחלוקות להלן הפלוגתאות הטעונות הכרעתנו: האם התובעת זכאית להפרשי שכר עבור חודשים 02/10, 03/10 ו-04/10 ובאיזה שיעור? כפוף לכך, האם התובעת זכאית לפיצויי הלנה או שלנתבע עומדת טענת הגנה טובה? האם התובעת זכאית להשבת סכומים שנוכו ביתר בגין שירותי הפנסיון מהפרשי השכר ששולמו לה בעד חודשים 04/09- 06/09, ובאיזה שיעור? לטענת הנתבע, היה עליו לנכות סך של 4,000 ₪ (1,000 ₪ לחודש בגין ארבעה חודשים). לטענת התובעת, היה על הנתבע לנכות סך של 2,800 ₪ בלבד (700 ₪ לחודש בגין ארבעה חודשים). האם התובעת זכאית לפדיון חופשה ובאיזה שיעור? האם התובעת זכאית לדמי הבראה ובאיזה שיעור? האם התובעת זכאית לדמי חגים ובאיזה שיעור? האם התובעת זכאית לדמי נסיעות ובאיזה שיעור? האם התובעת זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה ובאיזה שיעור? האם התובעת זכאית לפיצוי פיטורים ובאיזה שיעור? כפוף לכך, האם התובעת זכאית לפיצויי הלנת פיצויי פיטורין? התובעת טענה כי היא התפטרה מעבודתה לצורך טיפול בביתה התינוקת. לטענת הנתבע, התובעת התפטרה מעבודתה משיקולים כלכליים בלבד. האם הנתבע זכאי לקזז מסכום תביעתה של התובעת סכומים בגין שירותי פנסיון, פיצוי חלף הודעה מוקדמת, עלות הסכם עבודה שנערך, לטענתו, במיוחד עבור התובעת, נזקים נטענים בגין העברת טפסים ייחודיים של החווה לעסק מתחרה וכן נזק נטען בגין "אובדן" כספים שגבתה התובעת מלקוחות החווה? העדויות הצדדים הגישו עדויותיהם בתצהירים בכתב. מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה. מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו, אימו סורי ואחותו קרן. ההוכחות נשמעו ביום 13.2.12. הפרשי שכר עבודה לטענת התובעת, היא זכאית להפרשי שכר בסך 14,000 ₪ בגין חודשים 2/10, 3/10 ו-04/10 (11 ימי עבודה בחודש 04/10 טרם יציאתה לשמירת הריון), בצירוף פיצויי הלנת שכר. לטענת הנתבע, שכרה של התובעת לחודשים 02/10 ו-03/10 שולם בצ'יקים מספר 300 (ליום 10.3.10) ו-341 (ליום 10.4.10) ואולם התובעת הפקידה אותם רק ביום 10.10.10 ועל כן צ'ק אחד חזר מסיבה טכנית (חתימה לא נכונה) וממילא הופקד לאחר חצי שנה. לטענת הנתבע, התובעת כלל לא הופיעה לעבודתה בחודש 04/10 ועל כן היא אינה זכאית לשכר בגין חודש זה. כידוע, נטל ההוכחה לתשלום שכר עבודה מוטל על המעביד מכיוון שמדובר בטענת "פרעתי" (ראה דב"ע נב/188-3 חליל אחמן מוחסן נ' מרכז מוסדות זוועהיל, עבודה ארצי כרך כה (3) 315). משאין מחלוקת כי התובעת עבדה בחודשים 02/10 ו-03/10 מוטל על הנתבע נטל ההוכחה להוכיח כי שילם את שכרה עבור חודשים אלה. מהראיות שהובאו בפנינו עולה, כי הנתבע לא עמד בנטל זה. הנתבע גם אינו חולק על כך שהצ'יקים שמסר לתובעת בגין שכרה לחודשים הנ"ל לא נפרעו. בהתאם לכך אנו מקבלים את תביעתה של התובעת להפרשי שכר בגין חודשים 02/10 ו-03/10 בסך 12,000 ₪. אנו מקבלים גם את תביעתה של התובעת להפרשי שכר בגין חודש 04/10. טענתו של הנתבע לפיה התובעת לא עבדה בחודש זה אינה מתיישבת עם המוסכמות בתיק כמו גם עם תאריך סיום עבודת התובעת שנרשם על ידי הנתבע במוצג ת/1 (טופס תביעתה של התובעת לגמלת שמירת הריון חלק שמולא על ידי המעסיק). טענתו של הנתבע אף אינה מתיישבת עם החשבונית מיום 7.4.10 שהונפקה על ידי התובעת ללקוח החווה, שצורפה כנספח ח' לתצהיר הנתבע. תחשיב התובעת בסיכומיה להפרשי שכר בסך 2,000 ₪ עבור 10 ימי עבודה בחודש 04/10 מקובל עלינו. בהתאם לכך, התובעת זכאית להפרשי שכר עבודה בסך 14,000 ₪ בגין חודשים 02/10 -04/10. החלטנו לבטל את פיצויי ההלנה בגין חודשים 02/10 ו-03/10 בהתאם לסעיף 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, שכן שוכנענו כי שכרה של התובעת לא שולם במועדו בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה. כאמור, אין מחלוקת כי לפחות אחד מהצ'יקים שנמסרו לתובעת הופקד באיחור על ידי התובעת (רק ביום 10.10.10) והוחזר על ידי הבנק מסיבה טכנית (חתימה לא נכונה). מקובלת עלינו טענת הנתבע כי הצ'ק הופקד לאחר חצי שנה שלא באשמתו וכי אפילו הייתה החתימה נכונה הצ'יק היה חוזר בשל האיחור בהפקדתו. כך גם לעניין הצ'ק השני שהופקד אף הוא באיחור. התובעת אישרה בעדותה כי לא מדובר במקרה בודד בו היא הפקידה את שכרה באיחור. החלטנו לבטל את פיצויי הלנה בגין חודש 04/10 שכן שוכנענו כי בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות שיש בהם ממש לעניין זכאות התובעת לתשלום השכר. אשר על כן, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 14,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.10.10 ועד למועד התשלום בפועל. השבת סכומים שנוכו בגין שירותי פנסיון מהפרשי שכר ששולמו לתובעת לטענת התובעת, הנתבע היה רשאי לקזז מהפרשי השכר ששולמו לה (סמוך למועד סיום עבודתה) עבור חודשים 04/09- 06/09, סך של 2,800 ₪ עבור שירותי פנסיון בגין ארבעה חודשים בהם התובעת נעדרה מעבודתה עקב שמירת הריון וחופשת לידתה, ואולם משהנתבע קיזז סך של 6,000 ₪, היא זכאית להשבה של 3,200 ₪. לטענת התובעת עלות שירותי הפנסיון הנו 700 ₪ לחודש והוא מהווה מרכיב בשכרה החודשי, שכן בין הצדדים הוסכם כי השכר שישולם לתובעת יהיה לאחר ניכוי שירותי הפנסיון המגיעים לנתבע. לטענתה, תלושי השכר שהונפקו בגין תקופת עבודתה בה השתכרה על בסיס שעתי לא שיקפו את השכר ששולם לה בפועל כמפורט בטבלה שצירפה כנספח ד' לתצהירה עליה לא חלק הנתבע. לטענת הנתבע, הוא היה רשאי לקזז מהפרשי השכר ששולמו לתובעת בגין חודשים 04/09- 06/09 סך של 4,000 ₪ בגין שירותי הפנסיון שניתנו לסייח של התובעת משך ארבעה חודשי היעדרותה מעבודתה עקב שמירת הריון וחופשת הלידה ולפיכך התובעת זכאית להשבה של 2,000 ₪ בלבד. כן טען הנתבע כי מבדיקה שערך עלה כי הוא לא ניכה משכרה של התובעת את עלות שירותי הפנסיון במשך התקופה בה השתכן הסייח שלה בחווה (למעט תקופת היעדרותה מהעבודה כאמור) ועל כן הוא רשאי לקזז סך של 9,800 ₪ (700 ₪ X 14 חודשים) מסכום תביעתה של התובעת. אין מחלוקת בין הצדדים כי המחיר המוסכם לשירותי הפנסיון שניתנו לסייח של התובעת עמד על 700 ₪ לחודש, למעט לתקופת היעדרותה מהעבודה בשל יציאתה לשמירת הריון וחופשת הלידה לגביה טען הנתבע כי הסכום עודכן ל-1,000 ₪ עקב הוצאת הסייח של התובעת לחווה אחרת בתשלום גבוה יותר. התובעת העידה כי אינה זוכרת את המועד בו הוכנס הסייח לחווה. הנתבע העיד כי הסייח של התובעת השתכן בחווה תקופה של שנה וחצי (18 חודשים). לטענתו, הוא ניכה משכרה של התובעת שירותי פנסיון עבור תקופה של ארבעה חודשים בלבד (כאמור, הסכום קוזז מהפרשי השכר של התובעת לחודשים 04/09- 06/09). מהראיות והעדויות שהובאו בפנינו עולה כי על אף הסכמת הצדדים לניכוי עלות שירותי הפנסיון משכרה של התובעת, בפועל למעט תקופה של שבעה חודשים (שלושה חודשים בהם התובעת השתכרה על בסיס שעתי (חודשים 08/08-10/08) ותקופה נוספת של ארבעה חודשים בהם שהתה התובעת בשמירת הריון וחופשת לידה), לא ניכה הנתבע משכרה של התובעת שירותי פנסיון. אנו סבורים כי מדובר בשינוי תנאי הסכם העבודה בהתנהגות שבאה לידי ביטוי באי גביה של תשלום שירותי הפנסיון משכרה של התובעת ואי דרישה לגביה כאמור. כידוע, אין צד רשאי לשנות תנאי מתנאי החוזה באופן חד- צדדי אלא בהסכמה. ואולם לעניין זה נפסק, כי אין כל מניעה כי צדדים לחוזה יתנו או ישנו הוראה מהוראותיו, במועד מאוחר לכריתתו, על ידי התנהגותם (בג"צ 239/83 יהושע מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא (2) 210): "יש והצדדים לחוזה העבודה האישי כורתים ביניהם חוזה חדש, לפיו יחול שינוי בתניה פלונית בחוזה הישן תוך שמירת שאר הוראותיו בעינן. כפי שראינו,זה אינו "חריג" כלל, שכן השינוי בתניה נובע מהסכמת הצדדים עצמם אם כי הסכמה זו היא מאוחרת לחוזה הישן, וחיצונית לו. הסכמה חדשה זו של הצדדים, יכל שתהא מפורשת ויכל שתהא משתמעת. לעתים, מעצם התנהגותם של הצדדים על פי ההסדר החדש, ניתן להסיק הסכמה לשינוי בתניה הישנה ...כמובן, לא יהא מקום להסיק הסכמה במשתמע, מקום שאחד הצדדים מודיע במפורש, כי אין הוא מסכים לשינוי המוצע בתניה". התנהגות הנתבע, שבאה לידי ביטוי באי גביה בפועל או דרישה לגביה של תשלום שירותי הפנסיון עליהם הוסכם בעבר משכרה של התובעת, הוסברה על ידי הנתבע בעדותו, המקובלת עלינו לעניין זה, כהתנהגות הנובעת מיחסי קרבה וחברות ששררו בין הצדדים. מקובלת עלינו גרסתו של הנתבע כי יחסים אלה התערערו על רקע קליטתן לעבודה של גב' עדרי ואחותו קרן, שכן בכך צומצמו סמכויות הניהול שהיו בידי התובעת. מהראיות שהובאו בפנינו עולה כי "משבר האמון" בין הנתבע לתובעת החריף סמוך ליציאתה של התובעת לשמירת הריון וחופשת לידה על רקע העברת טפסים על ידי התובעת לגב' עדרי שעזבה לטובת עבודה בחווה מתחרה ובצירוף העובדה שהתובעת הוציאה את הסייח שלה לחווה אחרת תמורת תשלום גבוה מזה שהוסכם בין הצדדים (הנתבע בדיון המוקדם מיום 12.7.11, שורות 26- 32): "היא העבירה בשלב מסויים את הסוס שלה מהחווה אצלי, אף פעם לא ביקשתי ממנה כסף על הסוס, והסיבה היתה שהייתי חבר של העובדים שלי שהיינו עושים הכל ביחס (צ.ל. - ביחד), וזה לא היה הדבר שחשוב לי ביותר בתוך החווה, ומה שרציתי לעשות בחודשים האלה היא העבירה את הסוס שלה לחווה אחרת, ושם היא שילמה מחיר מאוד גבוה, ובתקופה שלפני היציאה שלה לחופשת לידה, היה לנו משבר אמון, ואנו מציינים את זה בכתב ההגנה, וכשהיא החזירה את הסוס, החלטתי שאני גובה ממנה 1,000 ₪ על החודשים שהסוס נמצא שם, לפני כן לא גביתי ממנה". הנתבע העיד כי הוא לא העלה בפני התובעת את נושא עלות שירותי הפנסיון עליהם סיכמו וכי "לא היתה דרישה" מצידו בעניין זה (עמוד 26 לפרוטוקול הדיון מיום 13.2.12, שורות 27-31): "לשאלת בית הדין, אתה טוען שלמרות שבפועל לא ניכית משכרה, שילמת לה 700 ₪ בחודש עד שזה עלה ל-1,000 ₪, והיום אתה אומר, עכשיו כשהיא תובעת אותי אני מקזז את ה-700 האלה, אשיב, אף פעם לא התדיינו בנושא. לא ישבנו לדבר. ש. לגבי הפנסיון, רצית ממנה כסף והיא התחמקה מלשלם לך. ת. לא. הסברתי. לא היתה דרישה. לא דרשתי." התובעת אישרה בעדותה כי בין הצדדים שררו יחסי קרבה וחברות מעבר ליחסי עובד- מעביד (עדותה בעמוד 9 לפרוטוקול הדיון מיום 13.2.12, שורות 8- 11). כמבואר לעיל, מסקנתנו המשפטית ממכלול העובדות והראיות שהובאו בפנינו, המבוססת על התנהגותו בפועל של הנתבע משך תקופה כה ארוכה משמעה, היא כי אירע שינוי בתנאי העבודה המוסכמים של התובעת בדרך של התנהגות. המשמעות היא, שאין בסיס לטענת התובעת לפיה יש לכלול בשכרה הקובע לחישוב זכויותיה את עלות שירותי הפנסיון (700 ₪). מעבר לכך, אפילו היינו מקבלים את טענת התובעת כי הנתבע ניכה משכרה 700 ₪ בגין שירותי הפנסיון (אך לא כך הוא), הרי שלכל היותר ניתן היה לייחס את תשלום עלות שירותי הפנסיון כרכיב שכר המותנה בתנאי (שתשלומו מותנה בכך שלעובד יש סוס בבעלותו) בדומה לתשלום "אחזקת רכב" וככזה ממילא לא היה מובא בחשבון לצורך תשלום זכויותיה של התובעת (לשכר, חופשה, חגים ופיצויי פיטורים). מהראיות והעדויות שהובאו בפנינו עולה כי על רקע משבר האמון ששרר בין הנתבע לתובעת סמוך ליציאתה לשמירת הריון כאמור ועל רקע הוצאת הסייח שלה לחווה אחרת, שונו שוב תנאי עבודה אלה בהסכמה. כפי שעולה מעדותו של הנתבע המקובלת עלינו, הוא הרגיש פגוע מפעולתה של התובעת ומאי שיתופו בעניין ולפיכך כאשר התובעת ביקשה להחזיר את הסייח שלה לחווה התנה את הסכמתו בכפוף לתשלום בסך 1,000 ₪ לחודש. לעניין זה אנו מעדיפים את גרסתו של הנתבע לפיה התובעת הסכימה לשלם סך של 1,000 ₪ עבור שירותי הפנסיון החל ממועד היעדרותה מהעבודה עקב שמירת הריון והלידה (ובכך למעשה הסכימה לשינוי תנאי העבודה מחדש). הדבר עולה מעדות התובעת לפיה היא התנגדה לגבייה עבור שישה חודשים (במקום ארבעה), אך לא הביעה התנגדות בקשר לסכום החודשי שקוזז מהפרשי השכר שהגיעו לה בגין חודשים 04/09- 06/09 (עמוד 10 לפרוטוקול הדיון מיום 13.2.12, שורה 33, עמוד 11, שורות 1-21): "ש. 3 החודשים האלו הוא פרש לך ל-5 חודשים ועוד הוריד לך את עלות הסוס. איך הסכמת לזה. ת. לא הסכמתי. להוריד את עלות הסוס- היה נראה לי לא הגיוני באותו רגע הוא תפס אותי בהפתעה. מה שכן אמרתי לו, שעל חודשיים שהוא חייב אותי, הסוס לא היה בחווה. אמרתי לו את זה כשקיבלתי את השיקים, בפעם הראשונה שגיליתי שהוא הוריד לי. ש. הם חושבים שלא אמרת דבר כזה מעולם. ת. זה היה במעמד של אביר ושלי. ש. ציינת בתצהירך שהיה צריך להוריד 700 ₪ לחודש. ת. לתקופה הראשונה של העסקה. ש. כמה חודשים כאלו יש. ת. השעות והימים אמורים להיות כתובים בתלושים. ש. בסעיף 23 את מאשרת שקיבלת 5 שיקים, שהנתבעת ניכתה לך 6000 ₪ עבור הפנסיון, את טוענת שהוא היה צריך לקזז 2800 ₪. ת. כתבתי "למרות שהסוס שהה בחווה 4 חודשים בזמן שלא עבדתי ולא 6 חודשים". את ה-1000 ₪ הוא הוריד לי על אפריל-... ש. הוא טוען שלפני שיצאת לחופשה העברת את הסוס שלך. ת. יכול להיות. ב- 23.3 העברתי את הסוס שלי לחווה אחרת והשארתי אותו עד 3 או 5 ליוני 2010. אביר טען במעמד השיקים שהוא לוקח לי פנסיון רק על התקופה שלא עבדתי בחווה, כלומר מהרגע שיצאתי לשמירת הריון. ש. את הסכמת לזה. ת. הוא תפס אותי בהפתעה ולא ידעתי מה לענות לו על זה. ש. הסכמת לזה. ת. בתמימותי או להפתעתי- לא אמרתי את זה." כשנשאלה התובעת בעדותה כיצד חישבה את תביעתה להפרשי שכר השיבה כי הנתבע ניכה לה 2,000 ₪ (ולא 3,200 ₪) עבור שירותי פנסיון בגין תקופה בה הסייח שלה לא שהה בחווה (היא הדגישה בעדותה כי הנתבע אמר לה כי הוא יגבה ממנה שירותי פנסיון רק עבור תקופת היעדרותה מעבודתה בשל שמירת ההריון והלידה). מתשובה זו עולה כי התובעת הסכימה לניכוי בסך 4,000 ₪ בגין ארבעה חודשים בלבד (עמוד 12 לפרוטוקול הדיון מיום 13.2.12, שורות 6-7): "ש. איך חישבת כמה מגיע לך. ת. על אפריל- יוני 2009 קיבלתי 5 שיקים שנפרעו כולם. הורידו לי 2000 ₪ כשהסוס לא היה בחווה." הנתבע העיד כי הוא הבהיר לתובעת בשיחתו עימה כי הוא מסכים להחזרת הסייח שלה לחווה בכפוף לתשלום בסך 1,000 ₪ לחודש. הנתבע העיד כי התובעת לא התנגדה או תיקנה אותו וכי בשיחה מאוחרת יותר הם הגיעו להסכמה כי הוא גבה ממנה תשלום עבור תקופה ארוכה יותר של שישה חודשים (במקום ארבעה), אך לא הייתה ביניהם מחלוקת לגבי הסכום החודשי שהוא ניכה משכרה עבור שירותי הפנסיון (עמוד 31 לפרוטוקול הדיון מיום 31, שורות 13- 18): "ש. אתה אומר שהחלטת לגבות ממנה 1000 ₪, זו החלטה שלך. ת. דיברתי איתה בחופשת הלידה פעם אחת בקצרה ואמרתי לה שאם היא תחזיר את הסוס זה יעלה לה יותר כסף. היא החזירה את הסוס כי שם גבו ממנה הרבה יותר. ש. היא הסכימה שאתה תגבה ממנה את ה-1000 ₪. ת. לא היתה לא בעיה עם זה. היא גם לא תיקנה אותי, רק אחר כך בטלפון, ואני הסכמתי איתה על זה שזה לחצי שנה. אבל לא על הסכום." עדותו של הנתבע בעניין זה מקובלת עלינו ומהימנה עלינו והיא מתיישבת עם עדותה של התובעת. הנתבע הודה בעדותו כי "אני טעיתי בחישוב, הורדתי לה 6000 ₪ במקום 4000, מגיע לה 2000 ממני על החודשים האלה". בהתאם לכך התובעת זכאית להשבה בסך 2,000 ₪ שנוכו ביתר מהפרשי השכר ששולמו לה בגין חודשים 04/09- 06/09, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. על יסוד האמור לעיל, אנו דוחים את טענת הקיזוז שהעלה הנתבע ביחס לשירותי הפנסיון המגיעים לו, לטענתו, בגין תקופה של 14 חודשי עבודה. פדיון חופשה התובעת עתרה לתשלום בסך 7,671 ₪ בגין פדיון 22 ימי חופשה (מתוכם 15 ימים בגין תקופת עבודת התובעת בה השתכרה על בסיס שעתי ו- 7 ימים בגין תקופת עבודתה בה השתכרה על בסיס חודשי). בסיכומיה צמצמה התובעת את תביעתה לפדיון 20 ימי חופשה. התובעת אישרה בסיכומיה כי בשנת 2008 ניצלה 3 ימי חופשה מתוך 10 ימי חופשה המגיעים לה; בשנת 2009 ניצלה 4 ימי חופשה מתוך 10 ימי חופשה המגיעים לה; בשנת 2010 ניצלה 5 ימי חופשה מתוך 7 ימי חופשה המגיעים לה. לטענת התובעת בשנת 2007 היא הייתה זכאית ל-5 ימי חופשה אותם לא ניצלה. כאמור, התובעת השתכרה על בסיס חודשי החל מחודש 03/09 ועד מועד סיום עבודתה בפועל. בתקופה זו שכרה החודשי של התובעת לא נגרע חרף היעדרויותיה מהעבודה עקב חופשות שניצלה בפועל ועל אף שעבדה פחות ממשרה מלאה ברוב תקופת עבודתה האמורה (157 שעות במקום 186 שעות כפי שעולה מתלושי שכרה). לעניין זה מקובלת עלינו עדות הנתבע לפיה התובעת החסירה שעות, נעדרה בשל מחלה ונטלה חופשות מבלי שנגרע שכרה. התובעת אישרה בתצהירה כי בתקופה בה השתכרה על בסיס חודשי היא נעדרה מעבודתה בשל מחלתה וניתוח שעבר בעלה ואולם מעיון בתלושי השכר לאותה תקופה עולה כי התובעת קיבלה שכר מלא מידי חודש. שכרה החודשי של התובעת בתקופה זו לא נפגע על אף שמטבע הדברים הלך ופחת היקף עבודתה הן בשל קליטת אחות הנתבע לעבודתה (בחודש 10/09) והן לאחר השלמת העברת החפיפה למחליפתה נוגה לוין (בחודש 11/09), שכן בתקופת הריונה של התובעת, מטבע הדברים, היא לא הייתה יכולה לרכב על סוסים, כבעבר. על יסוד האמור לעיל, אנו דוחים את תביעתה של התובעת לפדיון חופשה בגין תקופת עבודתה בה השתכרה על בסיס חודשי. בהתייחס לתביעתה של התובעת לפדיון חופשה בגין התקופה בה השתכרה על בסיס שעתי (החל מיום 28.8.07 ועד לחודש 02/09), טענה התובעת בסיכומיה כי בגין שנת 2007 היא זכאית ל-5 ימי חופשה בעוד שהיו 4 חודשי עבודה בלבד. התובעת אישרה בתצהירה ובסיכומיה כי בשנת 2008 היא ניצלה 3 ימי חופשה מתוך 10 ימי חופשה המגיעים לה. בהתייחס לתקופת עבודתה היחסית בשנת 2009 בה השתכרה על בסיס שעתי (חודשים 01/09- 02/09) הנתבע לא הוכיח כי התובעת ניצלה ימי חופשה בתשלום ועל כן התובעת זכאית ל-2 ימי חופשה בתשלום. בהתאם לכך התובעת זכאית לפדיון 13 ימי חופשה בתשלום בגין תקופת עבודתה בה השתכרה על בסיס שעתי (4 ימים בגין שנת 2007, 7 ימים בגין שנת 2008 ויומיים בגין חודשים 01/09- 02/09) ואולם התובעת אישרה בתצהירה כי "לפיכך היתרה של ימי החופשה היא 12 ימים בתקופה הראשונה..." (התובעת מכנה את התקופה בה השתכרה על בסיס שעתי כ"תקופה הראשונה"), בתגובה לימי החופשה שפורטו בתצהיר הנתבע. בהתאם לכך התובעת זכאית לפדיון 12 ימי חופשה. בהתאם לתחשיב שערכה התובעת שלא נסתר, ממוצע שכרה השעתי בשנת העבודה האחרונה בה השתכרה על בסיס שעתי עמד על 6,016 ₪. בהתאם לכך התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך 3,281 ₪ (6,016 ₪ חלקי 22 ימי עבודה בחודש X12 ימים). דמי הבראה התובעת עתרה לתשלום בסך 2,450 ₪ בגין דמי הבראה (לפי חישוב 7 ימים X 350 ₪). לטענתה, בגין תקופת עבודתה היא זכאית לתשלום בעד 17 ימי הבראה בעוד שהנתבע שילם לה עבור 10 ימי הבראה בלבד. לטענת הנתבע לתובעת שולם שכר חודשי בסך 6,000 ₪ הכולל תשלום בגין הבראה. על אף האמור ובעצת רו"ח, בתום תקופת העבודה שולם לתובעת סך של 3,669 ₪ עבור דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתה האחרונות ולפיכך היא אינה זכאית לתשלום נוסף. התובעת אישרה בעדותה את טענת הנתבע כי שולם לה דמי הבראה בגין שנתיים אחרונות. בסיכומיה טענה התובעת כי "כאשר לא צוין בפירוש בתשלום דמי ההבראה לאיזה תקופה הוא נעשה יש לייחסו לתקופה המוקדמת יותר ולא לתקופה המאוחרת יותר". לא ירדנו לסוף דעתה של התובעת בעניין זה. צו ההרחבה קובע כי לאחר סיום יחסי העבודה לא ניתן לתבוע דמי הבראה מעבר לשתי שנות עבודה אחרונות. לא מצאנו כל פסיקה המבססת את טענת התובעת, והתובעת לא הצביעה על כל הוראה או פסיקה המבססת טענה כאמור. מעבר לכך הנתבע ייחס במפורש את תשלום דמי ההבראה ששולמו לתובעת בתום תקופת עבודתה כתשלום עבור שתי שנות עבודתה האחרונות כך שטענה זו אינה מובנית לנו. הפסיקה אליה הפנתה התובעת בסיכומיה קובעת את ההבחנה בין הזכות לפדיון חופשה (בגין שתי שנות עבודה אחרונות בלבד) לבין התיישנות (הזכות לתבוע פדיון דמי הבראה בגין שתי שנות עבודה אחרונות מתיישנת אם לא מוגשת תוך 7 שנים ממועד סיום יחסי העבודה) והיא אינה רלוונטית לעניינה של התובעת. בגין שתי שנות עבודתה האחרונות הייתה זכאית התובעת ל-12 ימי הבראה בסך 4,146 ₪ (6 ימי הבראה X 340 ₪ + 6 ימי הבראה X 351 ₪). הנתבע שילם לתובעת בתום תקופת העבודה סך של 3,669 ₪ בגין הבראה, ועל כן היא זכאית להפרשים בסך 477 ₪ בגין דמי הבראה. דמי חגים התובעת עתרה לתשלום בעד דמי חגים בסך 4,203 ₪ בגין תקופת העבודה בה השתכרה על בסיס שעתי. לטענתה בגין תקופה זו היא הייתה זכאית ל-12 ימי חג. הנתבע אישר בעדותו כי בתקופה בה התובעת השתכרה על בסיס שעתי לא שולמו לה דמי חגים. לטענתו תשלום שכרה המלא של התובעת בתקופת עבודתה בה השתכרה על בסיס חודשי, חרף היעדרויותיה המרובות "מפצה" את התובעת על כך ולפיכך היא אינה זכאית לתשלום נוסף בגין דמי חגים. טענה זו אינה מקובלת עלינו. לא ניתן לזקוף תשלום שכר בגין תקופת עבודה מאוחרת כנגד תשלום דמי חגים בגין תקופת עבודה מוקדמת. משהנתבע הודה כי התובעת זכאית ל-11 ימי חג בגין תקופה זו ומשטענה זו מקובלת על התובעת בסיכומיה, אנו מקבלים את תביעתה של התובעת לדמי חגים בסך 3,008 ₪ (לפי חישוב 6,016 ₪ חלקי 22 ימי עבודה X 11 ימים). דמי נסיעות התובעת עתרה לתשלום דמי נסיעות בגין כל תקופת עבודתה. לטענתה, פירוט רכיב "נסיעות" בחלק מתלושי שכרה (חודשים 08/07 -05/08 ו- 04/09- 04/10) הנו פיקטיבי ובפועל מדובר בפיצול שכרה היסודי. לטענת התובעת, בהתאם לתחשיבה המבוסס על רישומי ימי העבודה בתלושים היא זכאית להחזר הוצאות בסך 14,967 ₪ ולחילופין ככל שלא תתקבל טענתה בדבר פיצול שכרה בתלושים בהם הופיע רכיב נסיעות, היא זכאית להפרשים בסך 10,584 ₪. לטענת הנתבע, שכרה של התובעת כלל תשלום בגין דמי נסיעות. כידוע, ניתן לכלול תשלום דמי נסיעות בשכר הכולל, ואין הדבר נוגד את האמור בסעיף 5 לחוק הגנת השכר. אולם הסכם כאמור חייב להיות ברור וחד משמעי (דב"ע שן/1-7 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום בע"מ, פד"ע כג 45 ; דב"ע 3-63/98 גדי בובליל נ' א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91). מהראיות והעדויות שהובאו בפנינו עולה כי בין הצדדים לא הייתה הסכמה מפורשת וחד משמעית לכלול בשכרה של התובעת תשלום בגין דמי נסיעות, בניגוד לטענתו של הנתבע. התובעת העידה כי היא מעולם לא דיברה עם הנתבע על עניין תשלום דמי הנסיעות וכי "סיכמנו שאני מקבלת נטו 6000, לא מה זה כולל" (עמוד 14 לפרוטוקול הדיון מיום 13.2.12, שורות 32-33, עמוד 15, שורות 1-8). עדותה של התובעת בעניין זה נתמכה בעדותו של הנתבע שהודה כי הוא לא דיבר עם התובעת על עניין תשלום דמי הנסיעות (עמוד 31, שורות 9-10). בשים לב לכך שרכיב הנסיעות הופיע גם בתלושים עבור התקופה בה השתכרה התובעת על בסיס חודשי, אנו מקבלים את טענתה של התובעת כי רכיב דמי נסיעות שהופיע בחלק מהתלושים היה פיקטיבי. התובעת הציגה תחשיב המבוסס על עלויות הנסיעה הרלוונטיות לתקופה עבודתה בהתאם לאישור של מחלקת פניות הציבור בחברת אגד ובהתאם למספר ימי העבודה שהופיעו בתלושי שכרה (נספחים יד'-טו' לתצהיר התובעת). הנתבע לא סתר את תחשיבי התובעת או את הנתונים עליהם התבסס תחשיבה, ועל כן אנו מקבלים את תביעתה של התובעת לדמי נסיעות בסך 14,967 ₪. אי הפרשה לקרן פנסיה התובעת עתרה לתשלום בסך 8,000 ₪ בגין אי הפרשה לפנסיה. התובעת טענה בתצהירה כי "למרות הסיכום בינינו, הנתבע לא הפריש עבורי כמתחייב הפרשות לגמל; הנתבע התחייב להפריש עבורי, מעבר לשכרי נטו, הפרשות לגמל (עובד ומעביד) והפרשות לפיצויי פיטורין; תחילה נערכה לי פוליסה בחברת הראל מחודש 7/08 לפי משכורת מבוטחת של 4,000 ₪ כאשר חלק המעביד לגמל הינו 5% מהסכום הנ"ל ושיעור דומה עבור חלק עובד; מחודש 12/09 נערכה פוליסה בחברת הפניקס ושם התחייב הנתבע להעלות את המשכורת המבוטחת ל- 6,000 ₪, ולפי אותם ערכי הפרשה וניכוי. בפועל לא בוצעו שום הפרשות לפוליסה בחברת הראל, ובוצעו הפרשות חלקיות בלבד לפוליסה בחברת הפניקס (שאמורה הייתה להחליף את הפוליסה של הראל). לפי הפוליסות ולפי ההפקדות שהיו בהן, ובהתאם לנתונים לעיל ולפי תחשיב שערך בא כוחי, אני זכאית לפיצוי בסך 400 ₪ (4000 *10%) מחודש 7/08 ועד חודש 11/09 (17 חודשים), וסה"כ 6,800 ₪ עבור הפוליסה בחברת הראל. לפי בדיקתי החוב בחברת "הפניקס" כוסה." לטענת הנתבע, לתובעת לא מגיע הפרשים לגמל, שכן בתקופה בה השתכרה על בסיס חודשי שילם הנתבע את חלק המעביד וחלק העובד בהפרשות. לטענתו, לא סוכם עם התובעת כי יופרשו עבורה תשלומים לקופת גמל "הראל" החל מחודש 07/08 והתובעת יזמה ויצרה קשר עם סוכן ביטוח לצורך פתיחת קופה ללא הסכמתו. הנתבע טען כי הוא פתח עבור התובעת קופה אחת בלבד בפניקס אליה הועברו כל הכספים המגיעים לתובעת ואף מעבר לכך. כשעומתה התובעת עם טענת הנתבע לפיה הנתבע ואימו מעולם לא פתחו עבורה קופת גמל בחברת הראל היא השיבה כי "הם הודיעו לי שיש פגישה. אביר נכח איתי בפגישה, ישבנו עם סוכן הביטוח של הראל" (עמוד 14, שורות 24-25). הנתבע העיד לעניין זה כי הוא לא חתם על כל פוליסה של הראל עבור התובעת וכי למעשה דובר בפגישה עם סוכן ביטוח אותה יזמה התובעת (עמוד 23, שורות 9-13): "ש. סוכן הביטוח שלדבריך היא פנתה אליו, הוא היה סוכן הביטוח שלך. ת. לא נכון. היא ישבה איתו. אני פגשתי אותם ל-5 דקות ויצאתי מהחדר. אני לא חתמתי על שום טופס של הראל. יכול להיות שהיא הביאה לי טופס ריק וביקשה שאני אחתום עליו. גם לא עברו לשם אף פעם תשלומים. זה משהו שהיא ביקשה, היא לחצה ויצרה קשר עם סוכן הביטוח. היא התייעצה עם אימי, הם קבעו פגישה בהסכמתי, לא אני יזמתי אותה." מהראיות שהובאו בפנינו עולה כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי סוכם בין הצדדים כי יופרשו עבורה כספים לגמל החל מחודש 07/08. כל שהוכח הוא כי נקבעה פגישה אותה יזמה התובעת עם סוכן ביטוח של הראל בהסכמת הנתבע. על אף האמור, אנו סבורים כי על הנתבע הייתה קיימת חובת הפרשה לפנסיה עבור התובעת החל מחודש 01/01/09 מכוח צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק מיום 1.1.08. בהתאם להוראות צו ההרחבה "...כל עובד שישלים 6 (שישה) חודשי עבודה ויותר ביום 1.1.09, ביצוע ההפרשות בגינו כאמור בסעיף 6ד' לעיל, יחל ביום 1.1.2009. כך לדוגמא: עובד שביום 1 בפברואר 2008, מועסק 9 (תשעה) חודשים, יהיה זכאי לביצוע ההפרשות בגינו כאמור בסעיף 6ד' לעיל, החל מיום 1.2.2008 וכך הלאה עד ליום 31.12.2008. עובד שביום 1 בפברואר 2009 ואילך, מועסק 6 חודשים, יהיה זכאי לביצוע ההפרשות בגינו כאמור בסעיף 6ד', החל מיום 1.2.2009 ואילך." בהתאם להוראות צו ההרחבה זכאות התובעת להפרשות פנסיוניות קמה ביום 1.1.09. החל ממועד זה היתה זכאית התובעת להפרשות בשיעור 1.66% מהשכר ששולם לה. בהתאם לראיות שהובאו בפנינו שכרה של התובעת בחודש 01/09 עמד על 10,000 ₪ ובחודש 02/09 על 6,500 ₪ (דפי חשבון של התובעת שצורפו כנספח ג' לתצהירה, עמודים 15, 17 ו-18 וטבלה המפרטת את שכרה החודשי בגין חודשים 12/08, 01/09 ו-02/09). על כן בגין חודשים אלה הייתה זכאית התובעת להפרשות בסך 274 ₪ (10,000 ₪ X 1.66% =166 ₪ + 6,500 X 1.66% =108 ₪). החל מחודש 03/09 שכרה של התובעת שולם על בסיס חודשי 6,000 ₪ נטו ולפיכך היא הייתה זכאית עד לחודש 12/09 (החודש בו נפתחה עבורה פוליסה של ה"פניקס" על ידי הנתבע), משך 9 חודשים להפרשות בסך 987.4 ₪ (6609 ₪ ברוטו X 1.66% = 109.71 ₪ לחודש X 9 חודשים). בהתאם לכך התובעת זכאית בגין תקופת עבודתה בה השתכרה על בסיס שעתי להפרשות בסך 1,261.4 ₪ בהתאם לצו ההרחבה. פיצויי פיטורים התובעת עתרה לפיצויי פיטורים בסך 23,241 ₪ בגין תקופת עבודתה. לטענת התובעת היא התפטרה לרגל טיפול בילדתה ולפיכך היא זכאית לפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 7 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 (להן: "חוק פיצויי פיטורים"). לטענת הנתבע, במהלך חודש 08/10 לפני חזרתה המתוכננת של התובעת לעבודתה ביקשה התובעת לשפר את תנאי עבודתה, בין היתר, לשנות את דרך תגמול שכרה משכר חודשי לשכר שעתי "לפי תלמיד". בין הצדדים התקיים משא ומתן להסדרת תנאי עבודתה, שכלל חילופי טיוטות של הסכמי עבודה שהוצעו מטעם הצדדים. התובעת אף התייצבה לעבודתה ביום 1.9.10 במטרה לחתום על הסכם העבודה ולהכין סידור עבודה לשבוע העבודה העוקב, אך ביקשה שהות להתייעץ עם בעלה. ביום 3.9.10 הודיעה התובעת כי לא תוכל להתייצב לעבודתה בשל מחלת אימה שהייתה אמורה לטפל בילדתה וביקשה לחזור לעבודתה לאחר החגים. בהמשך הודיעה התובעת (ביום 28.9.10) באמצעות שתי הודעות כתובות בנוסח שונה כי היא מתפטרת מעבודתה (נספחים א'-ב' לכתב התביעה), ואולם לנתבע התברר כי שבוע לאחר מכן החלה התובעת לעבוד בחווה מתחרה באותם שעות שהוצעו לה אצל הנתבע ובשכר נמוך יותר ולפיכך היא אינה זכאית לפיצויי פיטורים שכן היא לא התפטרה מעבודתה לצורך טיפול בילדתה. סעיף 7 (א) לחוק פיצויי פיטורים קובע: "7. התפטרות של הורה התפטרה עובדת תוך תשעה חודשים מיום שילדה, על מנת לטפל בילדה- יראו לענין חוק זה את התפטרותה כפיטורים. והוא הדין לגבי עובדת שהתקיימו לגביה אחד מאלה: (1)..." באשר לפרשנות של סעיף 7 (א) לחוק פיצויי פיטורים נקבע כי קיימת חזקה הניתנת לסתירה, כי עובדת המתפטרת מספר חודשים לאחר שילדה ותוך מספר שבועות מחזרתה לעבודתה, סיבת ההתפטרות נובעת מרצונה לטפל בילדה (דב"ע 3-63/98 גדי בובליל נ' א.א.צ שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91). לאחר שבחנו את הראיות שהובאו בפנינו הגענו לכלל מסקנה כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו לסתור את החזקה לפיה סיבת התפטרות התובעת לא נבעה מרצונה לטפל בילדתה. הנתבע לא הוכיח את טענתו לפיה התובעת החלה את עבודתה החדשה באותן שעות שהציע לה, כשבוע לאחר שהודיעה על התפטרותה. התובעת הציגה את תלושי שכרה בגין עבודתה החדשה התומכים בגרסתה כי מועד תחילת עבודתה החדשה היה בחודש 01/11, ועובדה זו לא נסתרה על ידי הנתבע. העובדה כי בין הצדדים התקיים משא ומתן להסדרת תנאי עבודתה של התובעת לאחר שובה מעבודתה אינה פוגעת בזכות התובעת להתפטר מעבודתה לצורך טיפול ילדתה תוך קבלת פיצויי פיטורים. במועד קיום המשא ומתן בין הצדדים התובעת הייתה רשאית להמשיך ולהתלבט בקשר לחזרתה לעבודתה אצל הנתבע ולשקול את נושא היקף שעות עבודתה והתאמתו למטלה ה"משפחתית" המוטלת עליה כאם. החזקה לפיה התובעת התפטרה מעבודתה לצורך טיפול בילדתה מצאה את ביטוייה גם בהודעות הכתובות ששלחה התובעת לנתבע ביום 28.9.10. גרסתה של התובעת לפיה הנתבע הציע לה עבודה בשעות הערב בלבד באופן המקשה עליה לטפל בילדתה ולבלות איתה לא נסתרה ואף אושרה בעדויותיהם של הנתבע וסורי. הנתבע אישר בעדותו כי הצעתו לתובעת "לפתוח לעצמה בקרים" לא הייתה ממשית שכן היא הטילה על התובעת "לחפש" לעצמה לקוחות בשעות הבוקר (עמוד 25, שורות 8-16): "ש. בחווה בכפר אוריה, איזו עבודה יכולת להציע לה בבוקר. ת. אני עובד באו די טי בהדרכה, בשעות הבוקר, היא גם היתה מעורבת בפעילויות האלה. חוץ מזה שלאביטל, לפני שיצאה לחופשת לידה, היו תלמידים בבוקר ליום אחד בשבוע. אנחנו מאוד רצינו שהיא תחזור לעבודה. אפילו הצענו שכר יותר גבוה. ש. בסעיף 31 אמרת "אביטל החלה לעבוד בחווה מתחרה..." זאת אומרת, התנאים שאתה הצעת לה זה למעשה עבודה אחה"צ. ת. רוב העבודה כן. אבל היא יכלה לפתוח לעצמה בקרים. ש. לזה אתה מתכוון עבודה בבוקר. מה שהיא מביאה בעצמה. ת. כן." העובדה שהתובעת החלה עבודה במקום עבודה חדש לאחר תקופה של ארבעה חודשים, שכללה מתכונת עבודה בשעות הערב והבוקר אינה מעלה ומורידה לעניין זה, שכן במועד תחילת עבודתה החדשה היה לתובעת סידור להשגחה על בתה (אחותה המתגוררת בסמוך למקום עבודתה החדש), מה גם שהדבר נעשה מספר חודשים לאחר הפסקת עבודתה ולא מיד בסמוך לכך. הנתבע אישר בעדותו שהוא היה "מוכן לשלם" לתובעת פיצויי פיטורים ("למה שמגיע"), אך הוא לא עשה כן לאור דרישותיה הכספיות הנוספות (עמוד 20, שורות 28-29, עמוד 21, שורות 1-3): "ש. אם היית מוכן לעשות מה שהיא מבקשת, אז כשהיא ביקשה פיצויים, למה לא שילמת לה. ת. ביקשתם דמי נסיעות ועוד הרבה דברים שלא מגיעים. ש. אני לא מדבר על התביעה. היא ביקשה ממך פיצויים במכתב שלה. ת. רציתי שתשב ותדבר איתנו. אתה שמעת מאיתנו שאנחנו לא מוכנים לשלם? יש דברים שאתם מבקשים הרבה מעבר למה שמגיע." עדות זו של הנתבע הינה בבחינת "הודאת בעל דין" בזכות התובעת לפיצויי פיטורים. בגין תקופת עבודתה של התובעת בה השתכרה על בסיס שעתי היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 9,024 ₪ (6,016 ₪ X 18 חודשים חלקי 12). לעניין זה לא הובא בחשבון חודש 08/07 שכן בחודש זה התובעת עבדה שלושה ימים בלבד. בגין תקופת עבודתה של התובעת בה השתכרה על בסיס חודשי זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 9,363 ₪ (6,609 ₪ X 17 חלקי 12). בתקופה זו לא הובא בחשבון החודש בו שהתה התובעת בשמירת הריון, שכן תקנה 10(3) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 (להלן: "תקנות פיצויי פיטורים") העוסקת בהפסקות עבודה אשר בעדן אין לשלם פיצויים, קובעת כי אין להכליל תקופה של חופשה ללא שכר העודפת על 14 יום לשנת עבודה, למעט תקופה בגינה זכאית העובדת לדמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי. בהתאם לכך, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 18,387 ₪ בגין תקופת עבודתה. טענת הקיזוז שהעלה הנתבע בעניין אי מתן הודעה מוקדמת על ידי התובעת איננה מקובלת עלינו. לא הוכח כי התובעת עבדה בפועל ביום 1.9.10. כל שהוכח הוא שהתובעת התייצבה בחווה לאחר שזומנה לישיבת צוות שבוטלה וכי במהלך יום זה היא עברה יחד עם קרן וסורי על חוזה העבודה החדש שהוצע לה על ידי הנתבע תוך שהיא מבקשת שהות להתייעץ עם בעלה. מעבר לכך, גם אם היינו מקבלים את טענת הנתבע לפיה התובעת עבדה בפועל ביום 1.9.10, הרי שבנסיבות העניין התובעת הייתה זכאית להתפטר מעבודתה ללא מתן הודעה מוקדמת מכוח סעיף 10(א) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 הקובע: "10. הוראות סעיפים 2 עד 7 לא יחולו - (1) על עובד, בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בחוק זה; שר העבודה והרווחה רשאי לקבוע באישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת ובהתייעצות עם ארגוני עובדים וארגוני מעבידים שלדעתו הם יציגים, נסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש מהעובד כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת;" אנו סבורים כי עובדת המתפטרת לרגל טיפול בילד בהתאם להוראת סעיף 7(א) לחוק פיצויי פיטורים, בנסיבות בהן אין לה סידור לילד, מהווה נסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנה לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. התובעת העידה שאימה שהייתה אמורה לטפל בילדתה חלתה ולא היה לה סידור חלופי. עדותה של התובעת בעניין זה לא נסתרה. על יסוד האמור, אנו דוחים את טענת הקיזוז שהעלה הנתבע בעניין פיצוי חלף הודעה מוקדמת. החלטנו לבטל את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים שכן שוכנענו כי בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות שיש בהם ממש לעניין זכאות התובעת לפיצויי פיטורים, לאור טענת הנתבע לפיה התובעת החלה את עבודתה החדשה כשבוע לאחר סיום עבודתה אצל הנתבע. אשר על כן ישלם הנתבע לתובעת פיצויי פיטורין בסך 18,387 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.10.10 ועד למועד התשלום בפועל. טענות קיזוז כמבואר לעיל, הנתבע ביקש לקזז מסכום תביעתה של התובעת סכומים המגיעים לו לטענתו בגין שירותי פנסיון, אי מתן הודעה מוקדמת, עלות הסכם עבודה שנערך "במיוחד" עבור התובעת, נזקים נטענים בגין העברת טפסים ייחודיים של החווה לעסק מתחרה ו"אובדן" כספים שגבתה התובעת מלקוחות החווה. משדחינו את טענות הקיזוז שהעלה הנתבע בקשר לרכיב פיצוי חלף הודעה מוקדמת ושירותי פנסיון נותרה הכרעתנו בטענות הקיזוז שהעלה הנתבע ביחס לעלות חוזה העבודה שנערך עבור התובעת והנזקים הנטענים בגין העברת טפסים לחווה מתחרה ו"אובדן" כספים שנגבו על ידי התובעת. הנתבע ביקש לקזז מתביעתה של התובעת סך של 1,740 ₪ בגין עלות חוזה עבודה חדש שנערך לטענתו במיוחד עבור התובעת במטרה לשפר את תנאי עבודתה עם חזרתה מחופש הלידה. הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את טענתו לפיה חוזה העבודה שהוצע לתובעת עם חזרתה מחופשת לידה נערך "במיוחד" עבור התובעת או כי עלותו עמדה על 1,740 ₪. הנתבע הודה בעדותו כי הסכם העבודה שהוצג לתובעת הוכן על ידי בא כוחו עבור כל העובדים ולא במיוחד עבור התובעת (עמוד 24, שורה 33, עמוד 25, שורות 1-5): "ש. החוזה שרציתם להגיע אליו כשדיברתם על חזרתה לעבודה, היא העבירה את הטיוטה הראשונה. ת. כן. ש. על הטיוטה הזאת עבד העו"ד שלך. ת. במקביל, לפני חזרתה לעבודה, החווה התארגנה בצורה אחרת. קרן אחותי נכנסה לעבודה ודברים התחילו להסתדר. יצרנו קשר עם עו"ד יצחקי שיערוך לנו חוזה כמו שצריך לכל העובדים. היא הציגה חוזה שלה, אנחנו הצגנו חוזה שלנו." בהתאם לכך אנו דוחים את טענת הקיזוז שהעלה הנתבע לעניין עלות חוזה העבודה שהוכן עבור התובעת. הנתבע ביקש לקזז מתביעתה של התובעת סכום של 50,000 ₪ בגין "פגיעה ברכוש הנתבע ובזכויות היוצרים שלו". הנתבע לא הוכיח שרשימת תשעה הטפסים שצורפה כנספח ו' לכתב ההגנה הועברה על ידי התובעת לעסק מתחרה. מהראיות שהובאו בפנינו עולה כי התובעת העבירה לעובדת לשעבר, גב' עדרי, שהחלה עבודתה בחווה מתחרה טופס שגב' עדרי עצמה הביאה לחווה בתקופת עבודתה (הדבר אושר על ידי הנתבע בעדותו בעמוד 24, שורה 5). הנתבע אישר בעדותו כי מרבית השינויים שנערכו בטופס האמור הינם לשוניים. הנתבע לא הוכיח כי מדובר בטופס שיש לו עליו זכויות יוצרים או כזה המכיל ערך מוסף כלשהוא. ב"כ הנתבע הודיע בדיון ההוכחות כי "טענת הקיזוז בגין העברת הטפסים לחווה המתחרה איננה בגין הפרת זכות יוצרים לפי חוק זכויות יוצרים 1911 אלא מדובר בחוסר תום לב של העובד" (עמוד 37, שורות 24-25). הנתבע לא הוכיח כי פעולת התובעת נעשתה בחוסר תום לב. מעדותה של התובעת המקובלת עלינו בעניין זה עולה שהעברת הטופס לגב' עדרי על ידה נעשתה בשל כך שדובר בטופס שגב' עדרי עצמה הביאה. מעדות זו עולה כי הדבר נעשה בתום לב. הנתבע אישר בעדותו כי תביעתו הוגשה כפעולת נקמה כתגובה לתביעתה של התובעת (עמוד 24, שורות 31-32): "ש. אז למה אתה תובע מהתובעת 50,000. כי היא תבעה אותך אז אתה מחזיר לה. ת. ענית יפה." אשר על כן אנו דוחים את טענת הקיזוז שהעלה הנתבע לעניין נזקים נטענים שנגרמו לו עקב העברת טפסים "ייחודיים" על ידי התובעת. גם טענת הנתבע לעניין נזקים נטענים שנגרמו לחווה עקב "אובדן" כספים אותם התובעת גבתה מלקוחות החווה לא הוכחה. הנתבע לא העלה טענות כלפי התובעת בזמן "אמת" ואנו סבורים כי כל טענות הקיזוז שהעלה הנתבע מקורן ברגשי הנקם שחש כלפי התובעת עקב תביעתה. על יסוד האמור לעיל, גם טענת קיזוז זו נדחית. סוף דבר התביעה מתקבלת ברובה כמפורט להלן. הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הבאים: הפרשי שכר עבודה בסך 14,000 ₪. השבת סך של 2,000 ₪ מהפרשי השכר ששולמו לתובעת בגין שירותי פנסיון. פדיון חופשה בסך 3,281 ₪. הפרשים בגין דמי הבראה בסך 477 ₪. דמי חגים בסך 3,008 ₪. דמי נסיעות בסך 14,967 ₪. פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 1,261.4 ₪. פיצויי פיטורים בסך 18,387 ₪. לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.10.10 ועד למועד התשלום בפועל. הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצדדים. לידההתפטרות לאחר לידהחופשת לידההתפטרות