מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עובדים בענף ההובלה: התובע הועסק כעובד שכיר בנתבעת ושימש כנהג מיכלית להובלת מוצרי דלק. תקופת העסקתו השתרעה על פני שבע שנים, בין 25.6.03 ועד ליום 13.6.10. בתביעה זו עותר הוא לזכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו בנתבעת וסיומה, ביניהן גמול עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים, פיצוי בגין הפרשות בחסר לקופת גמל ועוד. הנתבעת אינה צד להסכמים הקיבוציים הכלליים שנחתמו בענף ההובלה. תחת זאת, על תנאי העסקת התובע אצל הנתבעת חלו הוראות צוי ההרחבה בענף ההובלה (להלן יכונה נוסחו המשולב של צו ענפי זה - צו ההרחבה). יש להטעים כי בתקופה שעד 13.5.07 חלו הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה משנת 2001 (להלן - צו 2001) ואילו מיום 13.5.07 חלו על תנאי העסקת התובע, בין היתר, הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה משנת 2007 (להלן - צו 2007). התובע העיד מטעמו. מטעמה של הנתבעת העידו גב' אילנה שפירא המשמשת חשבת שכר של הנתבעת (להלן- גב' שפירא) ומר ישראל וייס המשמש כמנהל אגף תחבורה ומשלוחים בנתבעת, אשר כיהן כממונה הישיר של התובע בשנת העסקתו האחרונה (להלן- מר וייס). שכרו הקובע של התובע בטרם נפנה לבחינת זכאותו של התובע לרכיבי התביעה השונים, שומה עלינו לקבוע מהו גובה השכר לפיו יחושבו זכויות אלו. שכרו החודשי של התובע הורכב משכר יסוד - רכיב המכונה בתלושי השכר שהונפקו לתובע כ"שכר עבודה" - שעמד על שכר מינימום, בתוספת רכיבים שנשאו את הכותרת "פרמית הובלה", "פרמיה", "פרמית מאמץ" ושולמו בשיעורים משתנים. התובע טוען כי יש לראות בשכר היסוד יחד עם הפרמיות כשכר לצורך בחינת הזכויות המגיעות לו; וכי חלוקת שכרו באופן זה נועדה למנוע ממנו לקבל תשלום עבור זכויותיו. לפי התובע, שכרו הממוצע הכולל תוספת פרמיות אלה עומד על 8,921 ש"ח. מנגד, טוענת הנתבעת כי השכר הקובע של התובע כולל את רכיב "שכר עבודה" בלבד; כי הפרמיות שולמו לו על בסיס תפוקת עבודתו והמאמץ שהשקיע בה; וכי מדובר בפרמיות אמיתיות שאין להביאן בחשבון בחישוב זכויות התובע, פרט למקרים שצו ההרחבה קובע שכר יסוד מוגדל לצורך חישוב זכויות. לגישתנו, במחלוקת בדבר מהות הפרמיות וחלקן בשכר הקובע ששולם לתובע, יש לאבחן בין פרמית ההובלה לבין יתר הפרמיות ששולמו לתובע. באשר לפרמית ההובלה - גב' שפירא הסבירה בעדותה כי פרמית זו שולמה בשיעורים מדורגים ומתקדמים, כפונקציה של סוג המשאית בה נהג התובע, סוג החומר שהוביל ושווי החומר שהוּבל על ידו. כדוגמא, ביארה העדה את החישוב שנעשה עבור התובע בגין פרמית הובלה במהלך חודש ינואר 2010 על סמך דו"חות שניהלה הנתבעת לכלל נהגיה והעתקיהם צורפו כנספחים א1, א2 לתצהיר גב' שפירא. גב' שפירא מציינת כי באותו החודש הוביל התובע חומר מסוג זפת באמצעות רכב בעל קיבולת של 30,000 ליטר. מחזור ההובלות של הזפת, באמצעות רכב זה במהלך אותו חודש, עמד על סך של 5,494 ש"ח. לפי גב' שפירא, עבור מחזור הובלות זפת של עד 40,000 ש"ח באמצעות הרכב הנ"ל, משלמת הנתבעת לנהג המוביל פרמיה בשיעור של 5% ממחזור ההובלות שביצע. לפיכך, בחודש זה, היה זכאי התובע לפרמיית הובלות בסך של 275 ש"ח, שהם 5% מ- 5,494 ש"ח בגין הובלת הזפת. בנוסף, במהלך אותו החודש, הוביל התובע חומר מסוג מזוט, באמצעות רכב בעל קיבולת של 20,000 ליטר. מחזור ההובלות של חומר זה על ידי התובע באמצעות רכב זה עמד על 9,313 ש"ח. גב' שפירא מציינת כי הנתבעת קבעה שמחזור הובלות מזוט של עד 37,000 ש"ח באמצעות הרכב הנ"ל יזכה את הנהג המוביל לפרמיה בשיעור של 8%, ולפיכך שולם לתובע סך של 745 ש"ח, שהם 8% מ- 9,313 ש"ח. היינו, על סמך החישובים שהציגה גב' שפירא, עבור חודש ינואר 2010 זכאי היה התובע לפרמית הובלה בסך כולל של 1,020 ש"ח, שהם 275 ש"ח פרמית הובלת זפת ו- 745 ש"ח פרמית הובלת מזוט (סעיף 8 לתצהיר גב' שפירא; עדותה בעמודים 30-31 לפרוטוקול). ואכן, עיון בתלוש השכר של התובע בחודש זה מעלה כי "פרמית הובלה" עמדה בדיוק על 1,020 ש"ח. אנו קובעים כי מאפייניה אלה של פרמית ההובלה, מצביעים שאין מדובר בפרמיה אמיתית. הטעם לכך הוא שהנתבעת משלמת לתובע תוספת זו בגין כל ההכנסה מהרכב בו נהג, כבר מהשקל הראשון של שווי ההובלה, מבלי שתשלום הפרמיה מותנה בתנאי כלשהו, למשל, בכמות הובלה מינימלית. עצם ביצוע עבודת הובלה, הוא לכשעצמו אינו תנאי כאמור - ואנו דוחים את טענת הנתבעת בענין זה בסיכומיה. עיון בנספחים א1-ו2 לתצהירה של גב' שפירא, מעלה כי הנתבעת משלמת גם פרמית הובלה כאשר שווי החומר המובל עולה על סכום מסויים. תשלום שכזה עשוי לעלות כדי פרמיה אמיתית, אלא שהנתבעת לא הוכיחה בפנינו כי סוג כזה של פרמיה שולם כלל לתובע. לתצהירה של גב' וייס צורפו אך דו"חות פרמית הובלה המתיחסים לתובע לחודשים 1-6/2010 (נספחים א1-ו2 לתצהירה). לא סופקו נתונים לתקופות אחרות. מנספחים א1-ו2 האמורים עולה בבירור כי התוספת ששולמה לתובע בגין הובלות היתה מהסוג המשולם כבר מהשקל הראשון של שווי ההובלה, מבלי שהוא מותנה בתנאי כלשהו (דב"ע (ארצי) נו/3-174 צ'ייקובסקי - "שלב"-הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פסקה 5, פד"ע ל"א 425 (1997)). אנו קובעים איפוא כי פרמית ההובלה ששולמה מהווה חלק משכרו של התובע לצורך חישוב זכויותיו, כמפורט להלן בפסק דין זה. באשר לרכיב הקרוי "פרמיה" או "פרמית מאמץ", הסבירה גב' שפירא כי היא משולמת בשיעורים משתנים עבור מאמץ מיוחד - בין אם בנהיגה או עבודה משרדית. גב' שפירא ציינה כי מנכ"ל הנתבעת מורה לה בעת חישוב השכר איזה סכום יש לתת לאיזה נהג באופן פרטני. זכאות לתשלום פרמיה זו יכול לנבוע מעשיית עבודה שאין חובה לעשותה. גב' שפירא אף סיפקה הסבר מניח את הדעת למספר חודשים- למשל 5/08, 7/08 - בהם כלל שכרו של התובע "פרמיה" גבוהה במיוחד, לצד תשלום סכום נמוך יחסית בגין "פרמית הובלה". הוסבר על ידה כי במהלך תקופה זו החליף התובע את מנהל מחלקת ההובלות, כך שמרבית היום עסק בניהול משרד ההובלות ויצא להובלות בתדירות נמוכה הרבה יותר (עדותה בעמודים 30, 32 לפרוטוקול). עצם העובדה כי מנהל הנתבעת הוא שקבע על דעת עצמו את גובה הפרמיה מסוג זה - אינה שוללת את היות הפרמיה בגדר תמריץ, ואנו דוחים את טענת התובע בענין זה בסיכומיו. לאור מאפייניהן של פרמיות אלו, יש לראות בהן תמריץ אמיתי ומשכך אין לראותן כחלק משכרו של התובע לצורך חישוב הזכויות כמפורט בפסק דיננו. שכר בגין עבודה בשעות נוספות לא הייתה מחלוקת כי התובע אכן עבד בשעות נוספות. כל שנותר הוא לבחון מה הייתה מכסת השעות הנוספות שעבד, והאם תוגמל עליהן כנדרש. התובע טוען כי עבד במתכונת של 11-12 שעות ליום; וכי העביר לנתבעת דיווח יומי על שעות העבודה. לגבי מרבית התקופה, יש בידי התובע רישומים כאמור ותביעתו לגמול עבודה בשעות נוספות מתבססת עליהם. בנוגע לחודשים לגביהם אין בידיו רישומים כאמור, עותר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום 60 שעות נוספות מדי חודש, מכח הוראת סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן - חוק הגנת השכר). הנתבעת מכחישה את זכאות התובע לגמול עבודה בשעות נוספות וטוענת, בין היתר, כי התובע שהה בהפסקות ארוכות אותן יש להפחית משעות העבודה; כי אופי העבודה הוא כזה שלא ניתן לפקח על התובע; וכי הפרמיה ששולמה לתובע באה במקום תשלום של גמול עבודה בשעות נוספות, וזאת מכח ההסדר הקבוע בסעיף 46(ב)(3) להסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה. אנו קובעים כי התובע הצליח להוכיח את כמות השעות הנוספות אותן עבד. התובע הציג דו"חות יומיים שנדרש על ידי הנתבעת למלא ולהעביר לה מדי יום (הודעת התובע מיום 2.10.11). מדובר בדו"חות ערוכים על גבי טופס הנושא את שמה של הנתבעת ובו פירוט, בין היתר, של מספר המיכלית עליה נהג התובע, שעת התחלת הנסיעה ושעת סיומה וכן יעדי הנסיעה (סעיף 6 לתצהיר התובע; סעיף 11 לתצהיר מר וייס) (להלן - הדו"חות היומיים). דו"חות אלה מולאו ב"זמן אמת" ובצורה שוטפת. על סמך דו"חות אלה פירט בכתב תביעתו את כמות השעות בהן עבד, בנוגע לתקופה לגביה קיימים בידיו דו"חות יומיים (נספח ד' לכתב התביעה). הנתבעת לא הצליחה לסתור את טענתו של התובע בדבר עבודה בשעות נוספות. על הנתבעת כמעסיק, מוטלת היתה החובה לנהל פנקס שעות עבודה ביחס לתובע. פנקס שכזה לא נוהל על ידה. הנתבעת אמנם צרפה כרטיסי נוכחות שמילאה בנוגע לתובע (נספחים ז'-ח' לתצהיר גב' שפירא) (להלן - כרטיסי נוכחות), אולם מסמכים אלה מתייחסים רק לשנת 2009 והלאה. בנוסף, תהליך הפקתם של כרטיסי הנוכחות היה כזה שהפך אותם לבלתי אמינים. מהראיות שהוצגו בפנינו התברר כי כרטיסי הנוכחות שערכה הנתבעת נוצרו על בסיס הדו"חות היומיים. הנתונים שבדו"חות היומיים עברו התאמה על ידי הנתבעת לפי שיקול דעתה באשר לתפיסתה את סבירות כמות שעות העבודה המצוינת בדו"חות היומיים שמסר התובע. כך, למשל, כאשר הנתונים בדו"חות היומיים הצביעו על עבודה מעל ל- 12 שעות ביום, לא קיבלה זאת הנתבעת מתוך הנחה שכל חריגה מ-12 שעות עבודה משמעה כי התובע עוסק בענייניו הפרטיים (סעיף 13 לתצהיר מר וייס). אנו קובעים כי כרטיסי הנוכחות של הנתבעת אינם בגדר פנקס שעות עבודה מהימן. בהיעדר רישום עצמאי ואובייקטיבי של הנתבעת, אין כל מקום לביצוע שינוי או התאמות בשעות העבודה המדווחות על ידי העובד מבלי שהתקבלה הסכמת העובד לכך, או לכל הפחות מבלי לאפשר לו להציג את עמדתו בענין זה (ע"ע (ארצי) 469/08 אלמליח - הורן את ליבוביץ בע"מ, פסקה 23 (טרם פורסם, 3.5.11)). אנו דוחים את טענת הנתבעת כי לא ניתן היה לפקח על שעות העבודה של התובע. מר וייס העיד כי הנתבעת השתמשה באמצעי איכון (GPS) שאפשרו לה לדעת בכל עת היכן נמצאת המשאית בה נהג התובע (עדותו בעמוד 22 לפרוטוקול; סעיף 14 לתצהירו). התוצאה היא שבזמן אמת קיימת היתה אפשרות טכנית למעקב אחר שעות העבודה של התובע. אלא שהתברר כי דו"חות האיכון המתיחסים לרכבים בהם נהג התובע אינם מצויים עוד ברשות הנתבעת. לא שוכנענו כי הנתבעת הצליחה להראות כי התובע שהה בהפסקות ארוכות אותן יש להפחית מחישוביו בנוגע לכמות השעות הנוספות אותן עבד. יוטעם כי הנטל בענין זה הוא על הנתבעת, כמי שחדלה לנהל פנקס שעות עבודה לגבי התובע. כאמור לעיל, אין בידי הנתבעת דו"חות איכון המתיחסים לרכבים בהם נהג התובע מהם ניתן היה ללמוד האם סטה התובע או לא מהמסלולים שהוקצו לו. נציג הנתבעת, מר וייס, ציין בעדותו מפורשות כי הנתבעת היתה מודעת למקרים בהם נהגים חרגו ממסלולם ועסקו בענייניהם הפרטיים במהלך העבודה, אולם באשר לתובע לא היו בעיות כאלה (עמודים 25-26 לפרוטוקול). מעדותו של התובע עלה כי לא נעשה על ידו שימוש בשעות העבודה לצורך סידורים אישיים ללא אישור, וכאשר התקבל אישור כזה, מדובר היה בסידורים אישיים שנמשכו מספר דקות בודד (עמודים 13-14 לפרוטוקול). הנתבעת לא הוכיחה בפנינו אחרת. טענת הנתבעת, לפיה הטכוגרפים שצרף התובע מעידים על הפסקות ממושכות וניצול זמן העבודה לצרכיו האישיים, דינה להידחות. מקובלת עלינו גרסת התובע, כי במהלך יום העבודה נדרש ממנו לעשות הפסקות בנהיגתו, ולהשגיח על פעולות העמסת ופריקת הסחורה ששינע וכי הוא אינו אדון לעצמו בזמנים אלה (סעיף 7 לתצהיר התובע; עדות מר וייס בעמוד 22 לפרוטוקול). הסברו של התובע מניח את הדעת, עולה בקנה אחד עם ההגיון והסבירות בשים לב לטיב עבודתו כמוביל חומרים אותם יש לפרוק ולהטעין, ויש בו הסבר להפסקות המופיעות בטכוגרפים. ההסבר אף מקבל חיזוק מהאמור בסעיפים 29 ו-31 לצו 2001, המטיל חובה על הנהגים להיות נוכחים בזמן הפריקה וההטענה. עוד עולה כי הטכוגרפים אינם מהווים תמיד מקור מדוייק למדידת שעות העבודה, שכן התברר כי התובע היה נוהג לעתים על מספר רכבים ביום עבודה נתון (סעיף 7 לתצהיר התובע). לגישתנו, אף שעות בהן שהה התובע מחוץ לביתו, והמתין לקבלת הסחורה- כך למשל השעתיים ששהה באילת עד לפתיחת המחצבה (עדות התובע בעמוד 12 לפרוטוקול) - הינן פועל יוצא של צרכי העבודה, ולכן מהוות שעות בהן עמד לרשות הנתבעת ואין לראותן כהפסקה. יוטעם כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח את מספר הפעמים בהם שהה התובע באילת. לאור האמור לעיל אנו קובעים כי הדו"חות היומיים משקפים את שעות העבודה של התובע בפועל. הנתבעת לא הציגה חישוב שונה מזה שערך התובע, ומשכך אנו מקבלים את כמות השעות הנוספות הנקובה בנספח ד' לכתב התביעה. בכל הנוגע לחודשים בהם לתובע אין רישומים באשר לשעות העבודה שלו -1-3,5/10; 1,2,12/09; 8-12/08, היינו 12 חודשים - אין לאפשר לנתבעת להנות ממחדלה לנהל פנקס שעות עבודה אמיתי, ולכן לגבי חודשים אלה ייוחס ממוצע שעות נוספות לחודש אשר יחושב על סמך הנתונים בנספח ד' לכתב התביעה. באשר לימים המופיעים בנספח ד' לכתב התביעה לגביהם לא צויינה שעת תחילת העבודה, אלא רק שעת סיומה או לא צוינו שתיהן (29.7.06, 20.12.06, 5.10.07, 23.3.09, 12.7.09, 28.7.09, 18.9.09, 22.9.09, 2.10.09, 15.11.09, 17-18.11.09, 26.4.10) - 13 ימים במספר - יוחל לגביהם הממוצע כפי שצויין לעיל, תוך שהוא מיושם לגבי יום עבודה בודד (מתוך חודש עבודה בן 25 ימים). כאשר מדובר ביום החל ביום שבת, יוחל תעריף שעתי של 175% (סעיף 46(2) לצו ההרחבה). חישוב הממוצע יעשה על ידי חלוקת כמות השעות בנספח ד' לכתב התביעה, לאחר שנוכתה ממנה כמות השעות בימים בהם אין ציון שעת תחילת עבודה או סיומה, בכמות החודשים בתקופה בין 6/06 ל- 4/10, היינו 47 חודשים, שהיא התקופה אליו מתיחס נספח ד' לכתב התביעה. הטעם לכך הוא שאף לשיטת התובע, לא בכל חודש עבד שעות נוספות, ואין לצאת מנקודת הנחה כזו - גם לא לגבי החודשים בהם אין קיימים דו"חות יומיים - בעת חישוב הממוצע. סך השעות המפורט בנספח ד' לכתב התביעה, בניכוי הימים לגביהם אין נתון של שעת תחילת העבודה או סיומה, עומד על 382.5 שעות נוספות לפי תעריף 125%; 485.23 שעות נוספות לפי תעריף 150% ו-14.5 שעות נוספות לפי תעריף 175%. הממוצע החודשי המתקבל, על פי אמות המידה שפורטו לעיל, עומד על 8.13 שעות לפי תעריף של 125%; 10.32 שעות לפי תעריף של 150% ו- 0.30 שעות לפי תעריף של 175%. הממוצע היומי המתקבל, בחודש בן 25 ימי עבודה, הינו של 0.32 שעות לפי תעריף 125%; 0.41 שעות לפי תעריף 150%; ו- 0.012 שעות לפי תעריף 175%. אנו דוחים את תביעת התובע להכיר ב- 60 שעות נוספות מדי חודש לפי החזקה הקבועה בסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר. ראשית, סעיף זה הוסף לחוק הגנת השכר במסגרת תיקון 24, ולא היה בתוקף קודם לחודש 2/09 ובענין זה מקובלת עלינו טענת הנתבעת. לפיכך, אין האמור בו יכול לסייע בידו של התובע בכל הנוגע לתקופות העסקה מוקדמות יותר. שנית, משהוכחה על פי הדו"חות היומיים מתכונת עבודה חודשית ממוצעת, שהיא פחותה מ-60 השעות הנוספות החודשיות אליהן מתייחס הסעיף, אין מקום להחלת חזקה זו אף לאחר שנכנס תיקון 24 לתוקף. יש לדחות את טענת הנתבעת כי הפרמיה ששולמה באה במקום גמול עבודה בשעות נוספות מכח ההסדר הקבוע בסעיף 46(ב)(3) להסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה. סעיף זה לא הורחב בצו ההרחבה ולפיכך לא חל בענייננו. לנתבעת לא מוקנה החופש לברור סעיפים מההסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה באופן שיבואו במקום סעיפים אחרים בצו ההרחבה. צו ההרחבה מחייב לשלם בגין עבודה בשעות נוספות, והנתבעת לא יכולה לאיין חובתה זו. בענין זה נציין כי הנתבעת גם אינה חופשית לקבוע, על דעת עצמה, תשלומים חלף גמול עבודה בשעות נוספות ויש לדחות את טענתה בענין זה בסיכומיה. יש לדחות גם את טענת הקיזוז של הנתבעת, במסגרתה עתרה לקזז מכל סכום שיפסק לתובע בגין עבודה בשעות נוספות את הפרמיה ששולמה לו. באשר לפרמית ההובלה - קבענו כבר כי זו אינה פרמיה אמיתית. לכן, תוספת זו היתה חלק משכרו הרגיל של התובע (סעיף 5 לחוק הגנת השכר). לא הוכח בפנינו כי התובע הסכים לראות בחלק זה משכרו כתשלום גלובלי בגין עבודה בשעות נוספות. בענין זה יש להטעים כי בתלושי השכר לא כונה רכיב פרמית ההובלה בכינוי שניתן היה ללמוד ממנו כי הוא משקף תשלום בגין עבודה בשעות נוספות, ולכן אין ליחס לתובע הסכמה בענין זה. תימוכין לגישה זו ניתן למצוא גם בעדותה של גב' שפירא, אשר ציינה במפורש כי אין הכרח שנהג יעבוד שעות נוספות על מנת שיהא זכאי לתוספת "פרמית הובלה" (עדותה בעמודים 31-32 לפרוטוקול). באשר לפרמית המאמץ והרכיב שכונה "פרמיה" - הרי תשלומה, במהותו, אינו זהה לתשלום בגין גמול עבודה בשעות נוספות. פרמיה מיועדת לתמרץ את העובד לעמוד ביעדים אותם מבקש המעביד להשיג. גמול עבודה בשעות נוספות מיועד לפצות את העובד על עבודה שמשכה ארוך מיום העבודה הרגיל הקבוע בחוק ומטרתו גם ליצור תמריץ למעסיקים שלא להאריך את שעות העבודה מעבר ליום העבודה הרגיל. בהינתן שעניין לנו בתשלומים בעלי אופי שונה לגמרי, ולאור קביעתנו שאין תחולה במקרה דנן להסדר הקבוע בסעיף 46(ב)(3) להסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה, הרי אין לראות בתשלום פרמית המאמץ ו- "פרמיה", או בכל פרמיה אחרת שאינה "פרמית הובלה", ככזה הבא על חשבון גמול עבודה בשעות נוספות ואין מקום להיעתר לקיזוז המבוקש. אשר על כן, התובע זכאי לשכר בגין עבודתו בשעות נוספות. חישוב תעריף הבסיס (100%) יעשה על ידי חלוקה, בכל חודש וחודש רלוונטי, של רכיבי שכר העבודה ופרמית ההובלה ב- 186 שעות, כמפורט להלן: חודש סכום רכיבי שכר עבודה ופרמית הובלה (ש"ח) תעריף בסיס שעתי, בש"ח (100%) כמות שעות 125% כמות שעות 150% כמות שעות 175% סכום בערכי קרן המגיע בגין עבודה בשעות נוספות (ש"ח) 6/06 8,396.18 45.14 27.78 21.16 - 3,000 7/06 6,430.18 34.57 8.41 8 0.742 823.11 9/06 6,363.18 34.21 8.25 5.08 - 613.44 10/06 6,889.18 37.03 11.5 9.5 - 1,059 11/06 6,635.18 35.67 8.25 4.58 612.73 12/06 7,631.18 41.02 14.4 14.59 0.012 738.36 1/07 8,054.18 43.30 10 4.16 811.44 2/07 7,467.2 40.14 4 4.25 712.48 7/07 7,435.18 39.97 10 15 1,398.92 8/07 7,372.18 39.63 1.23 60.92 9/07 7,412.18 39.85 11.5 10 1,170.56 10/07 6,832.18 36.73 13.32 19.51 0.012 1,687.19 11/07 7,865.18 42.28 16 20.16 14.5 3,197 12/07 7,108.18 38.21 4 6.25 549.25 4/08 8,830.18 47.47 7 2.5 593.32 5/08 4,800.18 25.80 6 193.5 6/08 4,843.18 26.03 2 65.06 8/08 5,249.18 28.22 8.13 10.32 0.30 738.43 9/08 3,850.18 20.7 8.13 10.32 0.30 541.65 10/08 5,436.18 29.22 8.13 10.32 0.30 761.2 11/08 8,472.18 45.54 8.13 10.32 0.30 1,191.65 12/08 7,852.18 42.21 8.13 10.32 0.30 1,104.49 1/09 9,156.18 49.22 8.13 10.32 0.30 1,348.24 2/09 6,856.18 36.86 8.13 10.32 0.30 964.52 3/09 7,695.18 41.37 11.82 4.91 0.012 916.76 4/09 7,423.18 39.90 15.5 14.33 1,630.71 5/09 8,807.18 47.35 24 22 2,982.87 6/09 9,275.18 49.86 28 37.16 4,524.29 7/09 9,438.18 50.74 32.14 63.82 0.024 6,897.94 8/09 9,201.18 49.46 26.5 51.16 5,433.92 9/09 8,582.18 46.14 24.64 43.32 0.024 4,421.21 10/09 9,189.18 49.40 23.82 41.41 0.012 4,540.39 11/09 8,162.18 43.88 19.96 43.48 0.036 3,959.4 12/09 8,392.18 45.11 8.13 10.32 0.30 1,235.6 1/10 4,870.18 26.18 8.13 10.32 0.30 685.05 חודש סכום רכיבי שכר עבודה ופרמית הובלה (ש"ח) תעריף בסיס שעתי, בש"ח (100%) כמות שעות 125% כמות שעות 150% כמות שעות 175% סכום בערכי קרן המגיע בגין עבודה בשעות נוספות (ש"ח) 2/10 4,829.18 25.96 8.13 10.32 0.30 679.3 3/10 4,635.18 24.92 8.13 10.32 0.30 652.08 4/10 7081.18 38.07 16.32 23.82 0.012 2,137.53 5/10 7,000.18 37.63 8.13 10.32 0.30 984.61 הסך המגיע לתובע בשל עבודה בשעות נוספות עומד על 65,618 ש"ח. לא מצאנו לחייב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה. אלה התישנו ברובם, ומקובלת עלינו טענת הנתבעת כי לאור סברתה שרכיבי הפרמיה באו במקום תשלום גמול עבודה בשעות נוספות, ענין לנו בטעות כנה. משכך, ישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה אליו הוא מתייחס, היינו החל מיום 1.6.08. פיצוי בגין אי הפרשת כספים לקרן השתלמות אין מחלוקת כי הנתבעת לא הפרישה עבור התובע כספים לקרן השתלמות. התובע טוען כי היה על הנתבעת להפריש עבורו לקרן השתלמות בשיעור של 6% לחודש, כאשר הבסיס להפרשה עומד על 150% משכרו, החל מיום 1.6.07 (לפי צו 2007), ועל 100% משכרו, החל מתחילת עבודתו ועד ליום 31.5.07 (לפי צו 2001). הנתבעת טוענת כי חובתה להפריש כספים לקרן השתלמות קמה לה רק החל מ- 1/06. לטענת הנתבעת, אמנם סעיף 64 להסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה מ- 1996 (להלן- הסכם 1996) שהורחב בצו 2001 חייב את כלל המעסיקים בענף ההובלה להפריש עבור הנהגים המועסקים על ידם כספים לקרן השתלמות, אולם סעיף 9 להסכם הקיבוצי מיום 11.5.00 (להלן- הסכם 2000) ביטל את סעיף 64 הנ"ל ורק סעיף 4 להסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה מ- 2006 (להלן- הסכם 2006) השיב הוראה זו על כנה. לפי הנתבעת, משבוטלה הוראת סעיף 64 להסכם 1996 הרי שהרחבת הוראה זו בטלה אף היא. משכך, לפי הנתבעת, זכאי היה התובע לקרן השתלמות רק מ-1/06, מועדו של הסכם 2006, כאשר בתחילה הבסיס לחישוב היה 100% משכרו המשולב, והחל מן העת בה הוחל צו 2007, עלה הבסיס לחישוב ל-150% מהשכר המשולב. איננו מקבלים את טענת הנתבעת. אמנם, סעיף 9 להסכם 2000 ביטל את ההוראה המצויה בסעיף 64 להסכם 1996, אולם לגישתנו אין בכך כדי לשלול מהתובע, עליו חלות הוראות צו 2001, את זכותו לקרן השתלמות (ע"ע (ארצי) 729/07 שטרן - בית שאן חרוד אגודה שיתופית של משקי העובדים לתובלה, פסקה 63 (טרם פורסם, 14.11.11)). הסכם 2000 נועד לחול על מי שהיה חבר בתוכנית פנסיה כוללת בהתאם להסכם 2000. התובע לא נמנה על קבוצה זו. כך, למשל, אין כל טענה או ראיה כי הנתבעת הפרישה לתובע לביטוח פנסיוני כספים מתוך שכר משולב בשיעור 150% כבר מתחילת העסקתו (סעיף 4 להסכם 2000). על כן אין לשלול מהתובע את הזכות להפרשות לקרן השתלמות (עב (אזורי ת"א) 3942/04 פרנס - לב (טרם פורסם, 19.4.07)). רק ביום 10.6.04, בתום 11.5 חודשי הנסיון הקבועים בסעיף 20(א) לצו 2001, זכאי היה התובע שתפתח לו קרן השתלמות אליה תפריש הנתבעת 6% מרכיבי השכר של "שכר עבודה" בתוספת פרמית ההובלה. במאי 2007 נכנס לתוקף צו 2007, אשר קבע, בסעיף 4(א), כי הבסיס לחישוב ההפרשות לקרן ההשתלמות יהיו בשיעור של 150% מהשכר המשולב. לטעמנו, משקבענו כי יש לראות בפרמית ההובלה חלק משכרו של התובע לצורך חישוב זכויותיו, אין הוא זכאי כי ההפרשות לקרן השתלמות המתיחסות לתקופה החל מחודש 5/07 תיעשנה מתוך בסיס של 150% משכרו כאמור. הטעם לכך מצוי בהוראות צו 2007. המונח "שכר משולב", בסעיף הדן בהפרשות לקרן השתלמות, מוגדר שם ככזה המתיחס לשכר התעריפי המפורט בצו ההרחבה. זהו שכר שהוא בעיקרו שכר מינימום אליו מתווספות תוספות צנועות של ותק ותוספת מקצועית. הרציונל - בהסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה - להגדלת בסיס ההפרשות, היה על מנת שינתן ביטוי בהפרשות לפרמיות האמיתיות המשולמות לנהג. בענייננו, רכיב שכר העבודה ששולם לתובע בתוספת פרמית ההובלה עולים בהרבה על השכר התעריפי הנקוב בצו ההרחבה לרבות התוספות שם, ומשכך אין מקום כי ההפרשות תיעשנה מתוך 150% של שכר העבודה ופרמית ההובלה. הסכומים המגיעים לתובע ברכיב קרן ההשתלמות הם כמפורט להלן: חודש סכום רכיבי שכר עבודה ופרמית הובלה (ש"ח) גובה פיצוי (בש"ח) המגיע בגין אי הפרשת חלק מעביד בשיעור 6% לקרן השתלמות 6/04 (2/3 חודש) 9,021.6 541.29 7/04 8,144.6 488.67 8/04 8,448.6 506.91 9/04 8,125.6 487.53 10/04 8,519.6 511.17 11/04 5,542.6 332.55 12/04 6,669.6 400.17 1/05 5,207.6 312.45 2/05 4,790.6 287.43 3/05 6,738.6 404.31 4/05 7,996.6 479.79 5/05 9,304.6 558.27 6/05 8,125.6 487.53 7/05 8,358.6 501.51 8/05 8,445.6 506.73 9/05 8,393.6 503.61 10/05 8,301.6 498.09 11/05 8,757.6 525.45 12/05 7,771.6 466.29 1/06 7,194.6 431.67 2/06 5,594.6 335.67 3/06 6,723.6 403.41 4/06 8,379.58 502.77 5/06 8,437.58 506.25 6/06 8,396.18 503.77 7/06 6,430.18 385.81 8/06 4,222.18 253.33 9/06 6,363.18 381.79 10/06 6,889.18 413.35 11/06 6,635.18 398.11 12/06 7,631.18 457.87 1/07 8,054.18 483.25 2/07 7,467.2 448.03 3/07 7179.18 430.75 4/07 8,350.18 501.01 5/07 8,517.18 511.03 6/07 8,330.18 499.81 7/07 7,435.18 284.11 8/07 7,372.18 442.33 9/07 7,412.18 444.73 10/07 6,832.18 409.93 11/07 7,865.18 471.91 12/07 7,108.18 426.49 1/08 8,544.18 512.65 2/08 7,219.18 433.15 3/08 7,868.18 472.09 4/08 8,830.18 529.81 5/08 4,800.18 288.01 חודש סכום רכיבי שכר עבודה ופרמית הובלה (ש"ח) גובה פיצוי (בש"ח) המגיע בגין אי הפרשת חלק מעביד בשיעור 6% לקרן השתלמות 6/08 4,843.18 290.59 7/08 3,982.18 238.93 8/08 5,249.18 314.95 9/08 3,850.18 231.01 10/08 5,436.18 326.17 11/08 8,472.18 508.33 12/08 7,852.18 471.13 1/09 9,156.18 549.37 2/09 6,856.18 411.37 3/09 7,695.18 461.71 4/09 7,423.18 445.39 5/09 8,807.18 528.43 6/09 9,275.18 556.51 7/09 9,438.18 566.29 8/09 9,201.18 552.07 9/09 8,582.18 514.93 10/09 9,189.18 551.35 11/09 8,162.18 489.73 12/09 8,392.18 503.53 1/10 4,870.18 292.21 2/10 4,829.18 289.75 3/10 4,635.18 278.11 4/10 7081.18 424.87 5/10 7,000.18 420.01 6/10 (1/3 חודש) 2,571.1 154.26 משכך, על הנתבעת לשלם 31,734 ש"ח בגין רכיב זה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 10.6.07, שהוא אמצע התקופה. מתוך סכום זה יש להפחית את הסך של 15,336 ש"ח ששולם על ידי הנתבעת בגין רכיב זה על פי פסק הדין החלקי שניתן ביום 21.11.11. כן יש לנכות מהסכום אותו פסקנו כאן את שיעור הפרשי הריבית וההצמדה החלים על הסכום ששולם על פי פסק הדין החלקי ממועד תשלום הסכום על פי פסק הדין החלקי ועד לתשלום היתרה ברכיב זה על פי פסק דין זה. הפרשות בחסר לקרן הפנסיה באשר לתקופה שעד 13.5.07, הפרישה הנתבעת לתובע כספים לביטוח מנהלים מבלי שהיתה חייבת לעשות זאת לפי צו ההרחבה. התובע לא הוכיח בפנינו כי היתה הסכמה בין הצדדים שההפרשות תיעשנה גם מרכיב פרמית ההובלה. בפועל, לא נעשו הפרשות מרכיב זה לביטוח מנהלים והתובע הסכים לכך בהתנהגותו מדי חודש בחודשו בכך שהמשיך לעבוד ללא מחאה - וניתן ללמוד מכך כי היתה הסכמה שהשכר לביטוח פנסיוני אינו כולל את רכיב פרמית ההובלה. בכך אין כל פסול. אלא שהסכמה זו באה לקיצה ביום 13.5.07, עת באו לעולם הוראות צו 2007. מכח הוראות צו 2007, זכאי היה התובע החל מיום 13.5.07 שהנתבעת תפריש עבורו 6% חלק מעביד לתגמולים מתוך בסיס של 150% מהשכר המשולב, כהגדרת מונח זה בצו 2007. לטעמנו את צו 2007 יש לפרש באופן שאין לקבל מצב של ביטוח חסר, היינו - מצב בו הביטוח הפנסיוני נגזר משכר נמוך משכר העבודה הרגיל ששולם לתובע. קבענו כבר כי בענין דנן יש לראות בשכר הקובע לצורך חישוב זכויות על פי פסק הדין, ככזה הכולל את פרמית ההובלה. אין מחלוקת כי הנתבעת לא הפרישה עבור התובע לביטוח פנסיוני את חלק המעביד לתגמולים מתוך רכיב פרמית ההובלה, ובענין זה יש לקבל את התביעה ככל שהיא מתיחסת לתקופה שראשיתה 13.5.07 ואילך. את ההפרשות אין לחשב מתוך סכום השווה ל- 150% משכרו של התובע אלא אך מתוך 100% מפרמית ההובלה. גם כאן, סעיף 9 לצו 2007, קובע כי בסיס השכר המוגדל של 150% לצורך תגמולים הוא השכר התעריפי המפורט בצו ההרחבה. שכרו של התובע, כולל פרמית ההובלה, היה גבוה מהשכר הנקוב בצו ההרחבה, ומשכך חלים אותם הטעמים שפרטנו כבר בדוננו ברכיב ההפרשות לקרן השתלמות. על כן, החל מיום 13.5.07 זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשת חלק המעביד לתגמולי פנסיה בשיעור 6% מפרמית ההובלה ששולמה לו. הסכומים המגיעים לתובע בגין רכיב זה הם כמפורט להלן: חודש סכום פרמית הובלה (ש"ח) גובה פיצוי (בש"ח) המגיע בגין אי הפרשה לפנסיה של חלק מעביד לתגמולים בשיעור 6% מפרמית ההובלה 5/07 (החל מה-13.5) 4,807 173.05 6/07 4,620 277.2 7/07 3,725 223.5 8/07 3,662 219.72 9/07 3,702 222.12 10/07 3,122 187.32 11/07 4,155 249.3 12/07 3398 203.88 1/08 4,834 290.04 2/08 3,509 210.54 3/08 4,158 249.48 חודש סכום פרמית הובלה (ש"ח) גובה פיצוי (בש"ח) המגיע בגין אי הפרשה לפנסיה של חלק מעביד לתגמולים בשיעור 6% מפרמית ההובלה 4/08 5,120 307.2 5/08 1,090 65.4 6/08 1,133 67.98 7/08 132 7.92 8/08 1399 83.94 9/08 לא שולמה - 10/08 1,586 95.16 11/08 4,622 277.32 12/08 4,002 240.12 1/09 5,306 318.36 2/09 3,006 180.36 3/09 3,845 230.7 4/09 3,573 214.38 5/09 4,957 297.42 6/09 5,425 325.5 7/09 5,588 335.28 8/09 5,351 321.06 9/09 4,732 283.92 10/09 5,339 320.34 11/09 4,312 258.72 12/09 4,542 272.52 1/10 1,020 61.2 2/10 979 58.74 3/10 785 47.1 4/10 3,231 193.86 5/10 3,150 189 6/10 (1/3 חודש) 1,031 61.86 סכום זה עולה כדי 7,622 ש"ח, והוא ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.11.08, שהוא אמצע התקופה. באשר להפרשות שהפרישה הנתבעת לביטוח פנסיוני מתוך רכיב "שכר העבודה", התובע אינו מצביע על חודשים ספציפיים בהם נעשתה הפרשה של חלק המעביד שהיא נמוכה מזו הקבועה בצו 2007. הוא גם לא הציג פירוט של הרכיבים השונים אותם הפרישה הנתבעת לביטוח הפנסיוני. בנספח ז' לתצהיר התובע יש אמנם נתונים על סך הכספים ששילמה הנתבעת לביטוח הפנסיוני מדי חודש, אולם אין שם חלוקה של הרכיבים השונים (תגמולים, פיצויי פיטורים, ביטוח אבדן כושר עבודה) ועל כן לא ניתן להסיק מנתונים אלה על קיומה של הפרשה בחסר בגין חלק המעביד לתגמולים מתוך רכיב "שכר העבודה". נסיבות סיום העסקת התובע בנתבעת - האם פוטר או התפטר? בחודש 7/2005 נטל התובע הלוואה מחברת "הפניקס" והנתבעת ערבה לו (סעיף 24 לתצהיר התובע; סעיף 37 ונספח ו' לתצהיר מר וייס). ביום 11.6.10 נדרש התובע על ידי הנתבעת לחתום על מכתב שכותרתו "אישור תשלום הלוואה - חב' הפניקס", המתייחס להלוואה שנטל התובע מ"הפניקס". במכתב זה צויין כי בכל חודש יקוזז משכרו סך של 1,000 ש"ח ויועבר ל"הפניקס" לכיסוי יתרת החוב, ובמידה ויסתיימו יחסי העבודה בין התובע לנתבעת תקוזז כל יתרת החוב מגמר החשבון שיעשה לו (נספח ד' לתצהיר התובע; נספח ח' לתצהיר מר וייס) (להלן- מכתב 11.6.10). התובע חתם על מכתב זה (עדותו בעמוד 15 לפרוטוקול). בערב ה - 12.6.10 ניסה מר וייס להשיג את התובע טלפונית על מנת למסור לו סידור עבודה ליום למחרת, אולם ללא הצלחה (סעיף 24 לתצהיר מר וייס; עדות התובע בעמוד 15 לפרוטוקול). בחשבו כי לא שוריינו לו נסיעות לאותו היום, קבע התובע לעצמו סידורים אישיים (סעיף 15 לתצהיר התובע). במהלך שעות הבוקר של יום ה-13.6.10 יצר מר וייס קשר עם התובע, במטרה להעביר לו סידור עבודה לאותו היום (סעיף 25 לתצהיר מר וייס). לאחר שהשיב לו התובע כי הוא נמצא בסידורים אישיים (סעיף 16 לתצהיר התובע), נענה כי עליו לפנות את חפציו האישיים ממיכלית הדלק עליה עבד, ולשים אותה בחניון (סעיף 25 לתצהיר מר וייס). התובע טוען כי בשיחה זו פוטר על ידי הנתבעת. הנתבעת טוענת כי התובע התפטר. התובע הוזמן לישיבת שימוע, שנערכה ביום 22.6.10 במהלכה התבקש לשוב לעבודה (סעיף 18 לתצהיר התובע; סעיף 29 לתצהיר מר וייס). הדבר לא יצא אל הפועל, והתובע טוען שהסיבה לכך היתה דרישתו - שלא נענתה - כי הנתבעת תשלם לו שכר עבור ימים בהם הושעה לטענתו מעבודתו. לטעמנו, יש לקבוע כי סיום העסקתו של התובע בנתבעת היה תוצאה של פיטוריו. קביעה זו נסמכת על מספר אדנים. ראשית, עצם מכתב 11.6.10. המכתב מאזכר מכתב קודם של "הפניקס" שנשלח ביום 27.12.09 (נספח ז' לתצהיר מר וייס) בו התריאה הפניקס כי ככל שלא יוסדר תשלום ההלואה ינקטו כנגד התובע הליכים משפטיים. כלל לא ברור מדוע נדרש התובע על ידי הנתבעת לחתום על מכתב 11.6.10 במועד זה, היינו כשישה חודשים לאחר מכתב ההתראה של הפניקס. סמיכות המועדים בין היווצרותו של מכתב 11.6.10 - שהוא מכתב שנוצר ביזמתה של הנתבעת - לבין מועד סיום יחסי עובד-מעביד, יש בה להצביע כי הנתבעת ביקשה להיערך מראש למצב בו תסתיים העסקת התובע בנתבעת, זאת מבלי שהוצג על ידי הנתבעת הסבר משכנע לנסיבה חיצונית כלשהי שהביאה אותה לדרוש מהתובע לחתום על מכתב 11.6.10. כך, הנתבעת לא הציגה דרישה בכתב כלשהי מצידה של חברת הפניקס הסמוכה למועד יצירת מכתב 11.6.10, ואנו דוחים את טענת מר וייס בעדותו (עמוד 27 לפרוטוקול) כי מכתב זה בא לעולם לאחר שקיבל שיחת טלפון מחברת הפניקס. מכתבה של חברת הפניקס מיום 27.12.09, אותו טרחה לשלוח גם לנתבעת, מצביע כי הפניקס נהגה ליתן התראות בכתב ומשכך טענתו של מר וייס אינה מסתברת בעיננו. כך, העובדה כי הנתבעת החלה רק בחודש 5/10 לנכות משכרו של התובע - באמצעות תלושי השכר - את החזר ההלוואה לפניקס - יכולה לעלות בקנה אחד עם רצונה של הנתבעת להוציא לפועל את האמור במכתב 11.6.10 ללא דיחוי ולצמצם את חשיפתה כערבה להלוואה. מסתבר בעיננו כי הנתבעת ביקשה לפטר את התובע בחודש 6/2010 ומכתב 11.6.10, כמו גם התחלת ניכוי ההלוואה משכר התובע בחודש 5/10, נוצרו במסגרת היערכותה לפיטורים אלה ועל מנת לצמצם את נזקיה עקב ערבותה להלוואה שנטל התובע מהפניקס. ענין נוסף שמוביל למסקנה כי התובע פוטר, טמון בהוראה שניתנה לתובע על ידי מר וייס בשיחתם הטלפונית ביום 13.6.10. בשיחה זו, לאחר שהתובע השיב למר וייס כי אין הוא יכול לעמוד לרשותו באופן מיידי, נדרש הוא על ידי מר וייס לפנות את חפציו האישיים מהמיכלית. לדרישה זו לא ניתן הסבר משכנע. כפי שכבר קבענו לעיל, והדבר גם עולה מעדויות שני הצדדים (סעיף 4-5 לתצהיר מר וייס; סעיף 3 לתצהיר התובע), נהג התובע לעתים על מספר רכבים שונים של הנתבעת. לא הוכח בפנינו כי כל אימת שנדרש התובע לעבור לרכב אחר, התבקש לפנות את חפציו האישיים מטעם כזה או אחר. ההיפך הוא הנכון. מר וייס, בעדותו, ציין כי לא ביקש בהזדמנות קודמת מהתובע להוציא את חפציו האישיים מן הרכב עליו נהג (עדותו בעמוד 28 לפרוטוקול). כך גם ציין התובע בתצהירו (סעיף 16). משכך, קובעים אנו כי דרישת מר וייס, ביום 13.6.10, שהתובע יפנה את חפציו האישיים היתה יוצאת דופן. הסברו של מר וייס, בעדותו, היה כי ידע שנהג אחר יעשה שימוש ברכב וכי רצה לוודא כי התובע לוקח עמו את מפתחות ביתו כדי שלא יוותר בלעדיהם, כפי שקרה לו בעבר (סעיף 25 לתצהירו; עמוד 29 לפרוטוקול). הסבר זה אינו משכנע אותנו, שכן אין הוא כולל הסבר מבדל למקרים השגרתיים בעבר בהם נהג התובע על רכבים שונים של הנתבעת, מקרים בהם לא נדרש לפנות את חפציו האישיים מהרכב. דרישה יוצאת דופן זו של הנתבעת מהתובע, מצביעה כי הנתבעת פיטרה את התובע ביום 13.6.10. טעם נוסף המוביל למסקנה כי התובע פוטר, מצוי בגרסת הנתבעת באשר לתפקודו של התובע בעבודה. בגרסה זו קיימות סתירות. מחד, בעדותו בפנינו, ציין מר וייס כי בחודשי העסקתו האחרונים, היה מרוצה מהתנהלות התובע (עמוד 26 לפרוטוקול). טענתו היתה כי השינוי לרעה בהתנהלות התובע החל מעת שנדרש לחתום על מכתב 11.6.10 (עמוד 27 לפרוטוקול). מאידך, בתצהיר מר וייס ובמסמכים שצורפו לו, עולה גרסה שונה. שם נטען כי במהלך החודשים האחרונים להעסקתו חלו ליקויים חמורים בביצוע עבודת התובע; כי התובע לא ציית להוראות הממונים עליו וסרב לקבל עבודה (סעיפים 22-23 לתצהיר מר וייס). במכתב הנושא תאריך 21.6.10, החתום על ידי מר וייס והכולל תיאור של השתלשלות העניינים במועד סיום יחסי עובד-מעביד (נספח ג' לתצהיר מר וייס), נרשם בין היתר כי בחודשים האחרונים החל התובע לפרוק כל עול בעבודה וכי הוזהר על ידי הנתבעת. הבדלי גרסאות אלה מביאים למסקנה כי אין ליחס משקל רב לטענת מר וייס בעדותו כי הנתבעת לא ביקשה לפטר את התובע. יש ליתן עדיפות למסמך שנרשם על ידי מר וייס ביום 21.6.10, אשר נרשם בסמיכות להתרחשות האירועים עצמם. נראה בעיננו מסתבר יותר - וכך אנו קובעים- כי הנתבעת לא היתה מרוצה מתפקודו של התובע בחודשים האחרונים להעסקתו. היא נערכה לפטרו בעצם דרישתה כי יחתום על מכתב 11.6.10. כאשר לא היה התובע זמין מיידית ביום 13.6.10 לשם קבלת סידור עבודה, ולאחר שכבר חתם על מכתב 11.6.10, גמרה הנתבעת אומר לפטרו ועשתה זאת לאלתר בשיחת הטלפון בין מר וייס לבין התובע ביום 13.6.10. אז גם דרשה מהתובע לפנות את חפציו האישיים מהרכב. פיטוריו של התובע מקימים לו זכאות לפיצויי פיטורים. השכר הקובע עומד על רכיב "שכר עבודה" האחרון, 3,850.18 ש"ח, בתוספת 3,704.5 ש"ח שהם הממוצע החודשי של רכיב פרמית ההובלה ששולמה לתובע בשנת העסקתו האחרונה. הטעמים שקבענו לעיל בחישוב רכיב הפיצוי בגין אי הפרשת כספים לקרן השתלמות וביטוח פנסיוני חלים גם כאן, ועל כן אין לחשב את פיצויי הפיטורים על בסיס 150% משכרו של התובע. סך פיצויי הפיטורים עומדים על 52,580.57 ש"ח, שהם שכר קובע של 7,554.68 ש"ח כפול 6.96 שנות העסקה. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 13.6.10 ועד מועד התשלום. לא מצאנו לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר, וזאת בשים לב לשיחה שהתקיימה בינה לבין התובע ביום 22.6.10 שם הציעה הנתבעת לתובע לשוב לעבודה והוא סרב. יש בנסיבות אלו כדי להקים טענה למחלוקת כנה. לאור זכאות התובע לפיצויי פיטורים, זכאי הוא לקבל את כל הכספים שנצברו ברכיב פיצויי פיטורים בביטוח המנהלים אליו הפרישה הנתבעת כספים עבורו. בענין ההפרשות לרכיב פיצויי פיטורים - לא נטען וממילא לא הוכח כי הנתבעת הפרישה לרכיב זה כספים גם מתוך פרמית ההובלה. משכך, רכיב פיצויי פיטורים זה שנצבר בביטוח המנהלים לא בא במקום פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע בנוגע לתקופה בה בוצעו ההפרשות לקרן הפנסיה, אלא תחת זאת יש להפחיתו מסכום פיצויי הפיטורים שפסקנו כאן והנתבעת תשלם לתובע את היתרה, ככל שקיימת. משפסקנו כי פיטורי התובע נעשו ללא הודעה מוקדמת, על הנתבעת לפצותו גם בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים, בשיעור של שכר קובע אחד, היינו סך של 7,554.68 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 13.6.10. זכאות התובע לפיצויים בשל פיטורין שלא כדין התובע טוען כי פיטוריו היו פתאומיים, נערכו ללא שימוע, ומשכך נעשו שלא כדין. הוא מעמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 20,000 ש"ח. הנתבעת טוענת כי ביום 22.6.10 נערך לתובע שימוע בו הוצע לו לשוב לעבודה. משהכרענו כי התובע אכן פוטר על ידי הנתבעת, נדרשים אנו לבחון האם פיטוריו נעשו כדין. לגישתנו, הפיטורים נעשו לאלתר, והתובע לא זכה לשימוע בטרם נכנסו לתוקפם. יחד עם זאת, תשעה ימים לאחר סיום העסקתו בנתבעת, ביום 22.6.10, נערכה לתובע שיחה בנתבעת, אשר הוגדרה על ידי הנתבעת שיחת שימוע, בסופה הוצע לו לשוב לעבודתו- הן בעל פה והן במכתב סיכום הפגישה ששלח אליו מר וייס (סעיף 31 לתצהיר מר וייס; נספח ד' לתצהירו; עדותו בעמוד 29 לפרוטוקול; סעיף 18 לתצהיר התובע). השאלה שיש לבחנה היא האם יש בשימוע המאוחר כדי לרפא את הפגם שדבק בפיטוריו לאלתר של התובע. ככלל, על המעסיק לערוך את השימוע בטרם מתקבלת ההחלטה בעניין הפיטורים. במקרה בו מתקיים שימוע מאוחר, חובת המעסיק להוכיח כי למרות היפוך סדרי השמיעה וההחלטה, אכן תוקן המעוות לאחר המעשה וכי ניתנה לעובד הזדמנות לשכנע את מעסיקו לחזור בו מהכוונה לפטרו. בין היתר ראוי לבחון האם נגרם נזק בלתי הפיך לעובד, או שניתן עדיין לתקן את המעוות על ידי שכנוע המעסיק בצדקת טענותיו (ע"ע (ארצי) 1349/01 אסחאק - מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.2.04)). בענייננו, הוכח בפנינו כי כוונת הנתבעת במהלך הליך השימוע המאוחר ולאחריו, הייתה להשיב את התובע לעבודתו ולחזור בה מפיטורי התובע. עובדה היא - על כך לא היתה מחלוקת - שהוצע לו לשוב לעבודה. התובע סרב להיענות להצעת הנתבעת שכן סבר כי עליה לפצותו בגין הימים בהם לטענתו הושעה מעבודה (עדותו בעמודים 15-16 לפרוטוקול). לאור הצעת הנתבעת שהוצעה לתובע בשימוע, שוכנענו כי היה בשימוע המאוחר שנערך לתובע כדי לתקן את הפגם שנגרם לו, עת פוטר לאלתר ביום 13.6.10. משכך, פיטוריו היו כדין ואין מקום לפסיקת פיצוי בגין אי קיום שימוע. במסגרת רכיב תביעה זה טוען התובע כי נגרמו לו נזקים בשל פיטוריו עקב כניסתו לחובות כספיים. מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי מדובר בטענה בעלמא שלא הוכחה. לכך יש להוסיף כי לתובע ניתנה אפשרות לשוב לעבודה והוא לא היה מעונין בכך וכי קבענו לעיל כי אופן פיטוריו לא היה שלא כדין. ממילא, ככל שנגרמו לתובע נזקים בשל פיטוריו - ואין אנו קובעים כך - הרי הפיצוי הנפסק לו בגין פיצויי פיטורים ובגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים יש בו למצות את הזכות לפיצוי בגין נזקי הפיטורים (ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן - חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ - ולי טקין, פסקה 11 (טרם פורסם, 27.1.10)). שכר חודש 9/08 התובע טוען כי במהלך חודש 9/08 הושעה במשך חודש מהתובעת, ללא הצדקה, ושלא כדין. לפיכך, אליבא דתובע, על הנתבעת לשלם לו את שכרו בגין תקופה זו, בסך של 3,500 ₪, שהוא ההפרש בין השכר הממוצע לבין השכר ששולם בפועל, בתוספת הפרשי הלנת שכר. הנתבעת טוענת כי התובע לא הושעה וכי שכרו שולם לו במלואו. לגישתנו, לא צלח התובע להרים את הנטל הנדרש ולהוכיח כי אכן יש לפצותו בגין רכיב זה. מתלוש שכר חודש 9/08 עולה מפורשות כי התובע קיבל את רכיב "שכר העבודה" - דבר שאליו לא מתכחש אף התובע. אמנם, עולה כי באותו החודש לא שולמו לתובע פרמיות כלל, אולם אין בכך על מנת לסייע לתובע בתביעתו. יתכן, כפי שטוענת הנתבעת, שהתובע לא עמד ביעדים שהוצבו לו באותו חודש - ועל כן לא שולמה פרמית מאמץ או רכיב "פרמיה". יתכן שעל התובע הוטל לבצע מטלות שאינן כרוכות בנהיגה, כפי שהתברר בפנינו שכבר ארע בעבר (עדות גב' שפירא בעמוד 32 לפרוטוקול) ועל כן לא היה זכאי לתוספת "פרמית הובלה" שהיא תוספת שכר הנגזרת מביצוע עבודת נהיגה. יתכן שרשיון הנהיגה שלו נשלל באותה עת והוא הועסק כעוזר נהג (מכתב מר וייס מיום 21.6.10 שצורף כנספח ג' לתצהירו). הנטל הוא על התובע להראות כי בחודש 9/08 היה זכאי לתוספות שכונו "פרמיות" - לרבות פרמית הובלה - והוא לא עמד בנטל זה. משכך נדחה רכיב תביעה זה. פיצוי בגין אובדן דמי אבטלה התובע טוען כי קמה לו זכאות לפיצוי בגין הפסד ימי אבטלה. זאת, משלא נמסר לו מכתב פיטורים. הוא עותר לפיצוי של 75% משכר לתקופה של חודש וחצי. הנתבעת מכחישה את זכאות התובע לפיצוי הנתבע על ידו ומציינת כי גם מי שהתפטר זכאי לדמי אבטלה. דין טענת התובע להידחות. התובע אמנם מציין כי פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה לדמי אבטלה, וכי בקשתו נדחתה (סעיף 22 לתצהירו), אלא שלא צורפה כל אסמכתא לתמיכה בטענות אלו של התובע. ככל שתביעתו של התובע אכן נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, הייתה שמורה לתובע הזכות להשיג על כך בפני בית הדין לעבודה. כבר נקבע כי זכותו של התובע לדמי אבטלה אינה אוטומטית, ומותנית בהתייצבותו בלשכת התעסוקה ובכך שלא הוצעה לו עבודה מתאימה. כל אלה לא הוכחו על ידי התובע במקרה כאן (ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אפרים, פסקאות 54-56 (טרם פורסם, 12.11.08)). סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, אנו מקבלים את תביעת התובע באופן חלקי, כך שעל הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 ימים מעת שיומצא לנתבעת פסק דין זה, את הסכומים הבאים: שכר בגין עבודה בשעות נוספות - בהתאם לקבוע בסעיף 19 לפסק דין זה; פיצוי בגין אי הפרשת כספים לקרן השתלמות - בהתאם לקבוע בסעיף 23 לפסק דין זה; פיצוי בגין הפרשות בחסר לביטוח פנסיוני - בהתאם לקבוע בסעיף 26 לפסק דין זה; פיצויי פיטורים - בהתאם לקבוע בסעיף 34 לפסק דין זה; ופיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים: בהתאם לקבוע בסעיף 35 לפסק דין זה. כן תישא הנתבעת בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד התובע בגין הליך זה בסך כולל של 10,000 ש"ח אשר ישולמו לידי התובע תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק דין זה לנתבעת. מתוך הסכומים הנקובים בסעיף 45 לפסק הדין, רשאית הנתבעת לפרוע את יתרת חוב ההלוואה שנטל התובע מחברת הפניקס, ואשר הנתבעת ערבה לפרעונה. התובע הסכים לפרעון שכזה בבקשתו מיום 10.8.11 למתן פסק דין חלקי בענין רכיב קרן ההשתלמות, ולא מצאנו טעם שהסדר זה לא יחול גם לגבי פסק דין זה, באופן שיאפשר לנתבעת להשתחרר מהערבות שנתנה לתובע במסגרת יחסי עובד-מעביד. מטיעוני הצדדים עלה כי על זכויות התובעת אצל הנתבעת הוטל צו עיקול, ולכן נטעים כי הן תשלום הסכומים הנקובים בסעיף 45 לפסק דין זה והן פרעון על ידי הנתבעת של ההלואה שנטל התובע מהפניקס - כפופים לצו העיקול. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.   זכויות עובדיםהובלות