רק כאשר עובד מחליט לצאת לחופש בתקופת ההודעה המוקדמת ניתן לחפוף בין ימי החופשה לתקופת ההודעה המוקדמת בתנאי שיישארו לעובד ארבעה עשר ימי חופש (בנוסף להודעה המוקדמת). אין המעביד רשאי "להוציא את העובד לחופשה" בתקופת ההודעה המוקדמת ובמקרה זה עליו לשלם את הזכויות במצטבר. סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"), קובע כי "הימים שלא יובאו במנין ימי החופשה" הם, בין היתר, "ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, אלא אם עלו על ארבע עשר יום, ובמידה שעלו". וכך פסק בית הדין הארצי לעבודה באשר למשמעות הוראה זו: "משמעה של הוראה זו היא כי מותרת חפיפה בין תקופת חופשה שנתית לתקופת הודעה מוקדמת בתנאי כי לפחות 14 ימי הודעה מוקדמת יוותרו ללא חפיפה של תקופת חופשה שנתית" (דב"ע נד/101-3 יעקב עמנואל נ' שופרסל בע"מ ואח' פד"ע כח 241 - להלן: "פרשת עמנואל"). מספר שנים לאחר פרשת עמנואל, שונתה ההלכה ונקבעה הלכה חדשה בפסק הדין בעניין דב"ע (ארצי) 3-107/98 אורי ארבל נ'H.P.H. Products Ltd., לב (1999) 156 (להלן: "פרשת ארבל"), שם עמד הנשיא אדלר (כתוארו אז) על משמעותו של ס' 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית: "אם כן, מה פירושו של סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית? לדעתי, סעיף זה חל רק כאשר העובד מחליט לצאת לחופשה ולא כאשר הוא חדל לעבוד וזכאי לפדיון חופשה. ...סעיף 5(א)(7) לחוק עוסק במצב, בו המעסיק אינו מבקש מהעובד להפסיק את עבודתו בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת אלא מעונין בעבודתו בתקופה זו. על-אף רצונו זה של המעסיק, מודיע העובד על יציאתו לחופשה שנתית בתקופה ההודעה המוקדמת. בנסיבות הללו, מגן סעיף 5(א)(7) לחוק על המעסיק, בכך שמבטל את החופשה שנצברה מעל ל-14 ימים. מכיוון שהחוק אינו מעודד צבירת חופשה שנתית, החליט המחוקק, כי ניתן לפגוע בחופשה השנתית שהצטברה עבור השנים שחלפו. משלא יצא העובד לחופשה וצבר זכות לחופשה שנתית, הוא חשף עצמו לפגיעה בזכות. ...בסיכום, יש לקרוא את סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית, כך: כאשר העובד מחליט לצאת לחופשה שנתית במהלך תקופת ההודעה המוקדמת "ימי הודעה מוקדמת לפיטורים" לא יובאו במניין ימי החופשה אלא אם עלו על 14 ימים ואז יתחשב התשלום בגין הודעה מוקדמת גם כתשלום בגין חופשה שנתית. ...יישום הפירוש שניתן על ידינו לסעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית במקרה שלפנינו שולל חפיפה בתקופת ההודעה המוקדמת. החברות הודיעו לארבל על פיטוריו וויתרו על עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת ואז קמה לו הזכות לפדיון חופשה. בנסיבות הללו החברות אינן רשאיות להוציא את ארבל לחופשה שנתית והן חייבות לשלם לו את מלוא פדיון החופשה השנתית שצבר. ...התוצאה היא, כי ארבל זכאי לתמורת הודעה מוקדמת של חודש בסך 11,000 ש"ח, כפי שנפסק על-ידי בית-הדין האזורי, וכן זכאי לפדיון חופשה עבור 24.5 ימים, בסך 8,983 ₪". בנוסף, נקבע בפרשת ארבל כי: "לאור כל האמור לעיל הגענו למסקנה הבאה - משקיבל העובד הודעה על פיטורים והפסיק לעבוד, על-פי הוראת המעסיק, למעשה חדל לעבוד. סיום יחסי עובד-מעביד בנסיבות הללו הוא דבר פורמאלי. מכאן, כאשר הודיע המעסיק לעובד על הפסקת עבודתו בפועל והעובד לא יחזור לעבוד בפועל אצל המעסיק, קמה הזכות לפדיון חופשה והמעסיק אינו יכול "להוציא את העובד לחופשה שנתית". המסקנה העולה מפסק הדין בפרשת ארבל היא כי רק כאשר עובד מחליט לצאת לחופש בתקופת ההודעה המוקדמת ניתן לחפוף בין ימי החופשה לתקופת ההודעה המוקדמת בתנאי שיישארו לעובד ארבעה עשר ימי חופש (בנוסף להודעה המוקדמת). אין המעביד רשאי "להוציא את העובד לחופשה" בתקופת ההודעה המוקדמת ובמקרה זה עליו לשלם את הזכויות במצטבר. לאחר כעשור ממועד מתן פסק הדין בפרשת ארבל ניתן פסק דין בע"ע (ארצי) 1496/02 נשואה זנקס בע"מ נ' גל ארז (2008) (להלן: "פרשת גל ארז"), בו שוב דן בית הדין הארצי לעבודה בפרשנותו של סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית. סגן הנשיא השופט פליטמן (כתוארו היום), בדעת מיעוט, סבר כי: "לדידנו, ההלכה שנהגה לפני הילכת ארבל...היא היא העולה מלשונו של החוק ותכליתו.... לסיכום, מן האמור עולה, כי לא ניתן לחפוף בין דמי חופשה לתמורת הודעה מוקדמת או בין פדיון חופשה להודעה מוקדמת; ניתן לחפוף בין ימי הודעה מוקדמת הניתנים בפועל והעולים על ארבעה עשר, לבין ימי חופשה, הניתנת בפועל. הדבר מותנה כמובן בכך, שהמעסיק אכן מוציא את העובד לחופשה כדין באותה תקופה". כב' השופט פליטמן הוסיף, באשר להוצאת העובד לחופשה כדין: "כאשר מעביד מחליט להוציא עובד לחופשה שנתית בתוך תקופת ההודעה המוקדמת, יהיה עליו להוכיח כי שיקולי צרכי המפעל עמדו לנגד עיניו עת החליט כאמור". כב' השופט רבינוביץ תמך בעמדתו של כב' השופט פליטמן, וציין כי: "גם אני סבור שלא תחול חפיפה, מקום בו העובד מחויב על ידי המעסיק לעבוד בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת. במקרה זה, אכן יקבל העובד בסיומה של תקופת ההודעה המוקדמת פדיון חופשה ללא גריעה. הוא הדין במקרה שניתנת לעובד תמורת הודעה מוקדמת. גם במקרה זה יהיה זכאי העובד לפדיון חופשה ללא גריעה. לא כן במקרה בו העובד אינו מחויב לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, וגם זכאי לימי חופשה. כאן החפיפה מעבר ל-14 ימי ההודעה המוקדמת לגיטימית, ובתנאי שהוצאת העובד לחופשה שנתית על ידי המעסיק בתקופת ההודעה המוקדמת נעשתה בתום לב, ולא כדי לנגוס במכסת ימי החופשה השנתית". דעת הרוב, מפי כב' הנשיא (בדימוס) אדלר אימצה את ההלכה שנקבעה בפרשת ארבל וקבעה כי אין לשנותה: "לטעמי, אין הצדקה לחזור ולאמץ את הלכת עמנואל, הנוגדת את תכלית החוק ופוגעת בזכויות העובד. תכלית החוק לא השתנה ואיני רואה מקום לשנות מן הפירוש אשר ניתן לסעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית בפסק דין ארבל". שני נציגי הציבור הצטרפו לעמדת כב' הנשיא אדלר בעניין החפיפה בין הודעה מוקדמת וחופשה שנתית. לאור האמור, דעת הרוב קבעה כי ההלכה בפרשת ארבל עדיין שרירה וקיימת. הודעה מוקדמת