מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא משכורת עובד מחצבה: 1. התובע עבד מספר שנים אצל הנתבעת, בביצוע עבודות עפר. בתובענה שבפנינו עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו סכומים שנים בעבור רכיבי תביעה שונים, ובהם - שכר עבודה (לרבות גמול שעות נוספות), פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, דמי חגים, ביטוח פנסיוני, תוספת ותק, וגמול שעות נוספות. הנתבעת, בכתב הגנתה, הכחישה את זכאותו של התובע לקבל ממנה דבר מה, ואף טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל כך שהיא הוגשה בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. 2. הצדדים הוזמנו לישיבת גישור בבית הדין, אך לצערנו, ישיבה זו בוטלה, בשל כך שלפחות אחד הצדדים התנגד להליך זה. לפיכך, התנהל דיון מוקדם בתובענה הרשם מוסטפא קאסם. במהלך הדיון המוקדם הוצעה לצדדים הצעת פשרה, אך היא לא התקבלה על דעת הצדדים. לפיכך, נתן הרשם קאסם החלטה בדבר הגשת עדויות ראשיות בתצהירים, ולאחר שהתצהירים הוגשו - הועברה התובענה אלינו, לשמיעת ההוכחות. 3. בפתח ישיבת ההוכחות, ניסינו גם אנו להביא את הצדדים לידי פשרה, אך גם אנו נכשלנו בכך. לפיכך, שמענו את העדויות. לאחר מכן, הוגשו סיכומים בכתב, וכעת ניתן פסק דין זה. מאז הגשת הסיכומים ועד היום כבר חלפו מספר חודשים, ועל עיכוב זה שלוחה לצדדים התנצלות אב בית הדין. אלה העובדות פרטים כלליים על הצדדים 4. הנתבעת עוסקת בביצוע עבודות עפר. היא חברה בהתאחדות הקבלנים, ועל יחסי העבודה בינה לבין עובדיה חל ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניה והעבודות הציבוריות. 5. הנתבעת מפעילה - בין השאר - מחצבה בעמק בית שאן, באזור המושבים שדה תרומות ורוויה (למחצבה האמורה ייקרא להלן: "המחצבה"). 6. התובע הוא תושב ביר אל-מכסור. ביום 6/9/05, החל התובע לעבוד אצל הנתבעת כמפעיל ציוד הנדסי ("באגר") במחצבה. התובע המשיך בעבודתו זו עד יום 31/1/10. נסיעתו של התובע למחצבה וממנה 7. התובע הוסע מדי יום עבודה אל המחצבה ובחזרה ממנה, ביחד עם עובדים נוספים, באמצעות הסעה שארגנה הנתבעת. 8. לטענת התובע, זמן הנסיעה מביתו אל המחצבה ארך למעלה משעה, ואילו זמן הנסיעה בחזרה, מהמחצבה אל הבית - ארך בין שעה וחצי לבין שעתיים. הנסיעה מהבית, על פי גרסתו של התובע, כללה כניסה לתוך כפר נאעורה (שם הצטרף עובד אחר לנסיעה), וכן כניסה לתוך מושב שדה תרומות (שם הצטרף עוד עובד), ולאחר מכן נסיעה למוסך של הנתבעת בתל תאומים (שם נפרדו מאחד העובדים), והמשך עד למחצבה. הדרך בחזרה - כללה כניסות לאותם ישובים, בסדר הפוך. הנתבעת הכחישה את טענות התובע בדבר משך הזמן של הנסיעות, אך הן בכתב ההגנה והן בעת הדיון המוקדם לא מסרה הנתבעת גרסה פוזיטיווית של עצמה בדבר משך זמן שונה. בתצהירו של מר חיים לוי, עד הנתבעת, נטען באופן כללי כי על פי הידוע לו זמן הנסיעה מביר אל מכסור אל המחצבה אינו לוקח יותר משעה "לשני הכיוונים". הצהרה זו של מר לוי נותרה מעורפלת, באשר לא עלה בידינו להבין אם כוונתו היא שלכל אחד מהכיוונים משך זמן הנסיעה אינו עולה על שעה, או שמא כוונתו היתה שלשני הכיוונים ביחד משך הנסיעה אינו עולה על שעה. אם כוונתו היתה לשני הכיוונים ביחד - הרי שגרסה זו אמורה להישלל בשל חוסר הסבירות שבה נוכח המרחקים שבהם מדובר (77 קילומטרים לכל כיוון). אם כוונתו היתה שלכל אחד מהכיוונים מדובר בפרק זמן שאינו עולה על שעה, הרי שגרסתו של מר לוי בענין זה כבר פחות בלתי סבירה, אך למרות זאת אין אנו מקבלים אותה, אלא אנו מעדיפים את גרסת התובע, וזאת - גם בשל העדויות האחרות שנתייחס אליהן להלן. 9. גרסתו של התובע בדבר משך זמן הנסיעה נתמכת בגרסה של עדים נוספים. מר אניס גדיר, אשר גם הוא עבד במחצבה והוסע ביחד עם התובע, מסר גרסה דומה לזו של התובע. עד נוסף שהעיד מטעם התובע, מר וליד מוחמד עטאריה, היה זה שנהג במכונית שבה הוסעו העובדים. כך, בין השאר, הוא העיד: "הסעתי את התובע וגם את אניס גדיר. יצאתי מהבית ב- 4:15 4:10. הגעתי ב-4:30. לאחר מכן נסעתי לח'ליל ... אליו הגעתי ברבע לחמש אח"כ בעשרה לחמש הגעתי לתובע. פעם בשנה אולי קורה שיוצאים בחמש מאצל התובע. משם אני ממשיך לנאעורה לוקח עוד עובד משם, משם לשדה תרומות, לאחר מכן אני נכנס למוסך בתל תאומים מוריד את המסגר, ואחר כך נוסע לרוויה למחצבה, מגיע לשם בסביבות שש." מר עטאריה אישר בעדותו גם כי הדרך בחזרה מהעבודה תמיד נמשכת זמן רב יותר מאשר הדרך בבוקר, ושהיא אורכת כשעה וחצי. 10. עדויות התובע ועדיו, בכל הנוגע לזמן הנסיעה לעבודה ובחזרה ממנה, מקובלות עלינו. הן סבירות ואין ביניהן סתירות משמעותיות (אף כי לא היתה התאמה מוחלטת ביניהן, התאמה שהיתה יכולה אולי ללמד על תיאום מוקדם בין הגרסאות). 11. אשר על כן, אנו קובעים כי זמן הנסיעה של התובע, מביתו אל המחצבה ארך לפחות שעה. זמן הנסיעה של התובע מן המחצבה אל ביתו - ארך לפחות שעה וחצי. לפיכך, זמני הנסיעה של התובע מביתו אל המחצבה ובחזרה, נמשכו לפחות שעתיים וחצי בכל יום עבודה. 12. סוגיה עובדתית נוספת שהתעוררה בענין זמן הנסיעה לעבודה, היתה בשאלה אם הוסכם בין הצדדים שמשכורתו של התובע כוללת גם תשלום בעבור זמן הנסיעה. מר לוי העיד, בין השאר, כך: "אני דוחה על הסף את הטענה שלו על תשלום בעד זמן נסיעה. נאמר לו בפירוש, וכל העובדים מתחכמים עם הזמן, נאמר לו במפורש שהוא מקבל שכר משודרג בגלל שהוא בא מרחוק, זה שונה ממצב של מי שעובד כל פעם במקום אחר. הוא בא עזב וחזר. הכל ידוע לו. מנהל המחצבה הסביר לו. לא אני אישית. הוסבר לו שהוא בא מביר אל מכסור ויש לו זמן נסיעה." מר לוי לא מסר מקור לידיעה על כך שמנהל המחצבה, כביכול, הסביר זאת לתובע. התובע הכחיש את הטענה האמורה. התובע העיד כך: "אני דיברתי עם המנהל. הוא אמר שהוא ישלם לי משכורת של ארבע וחצי וזהו. אני הסכמתי לקבל את השכר הזה. אמרתי לו איפה אני גר. הוא אמר שמישהו ייקח אותי.". כלומר - לגרסת התובע - סוכם עמו על גובה השכר שהוא יקבל ולא נאמר לו מאומה על כך שהוא מקבל, כביכול, "שכר משודרג" בגלל שהוא גר רחוק. גם בענין זה אין אנו מקבלים את גרסת הנתבעת. גרסתו של מר לוי בענין ההסכמה הנטענת עם התובע (או - למעשה - ה"הסבר" לתובע) ששכר העבודה גבוה יותר מאחר שמדובר על עבודה במקום מרוחק מהבית, לא היתה בדרך של עדות ישירה, ומר לוי לא מסר מקור למידע זה על מה שכביכול נאמר לתובע. מנגד, התובע העיד עדות ישירה על מה שסוכם בינו לבין המנהל, והעיד כי דובר על שכר חודשי מסויים, וכי בקשר למקום מגוריו סוכם כי תהיה לו הסעה (וכך אכן היה). על כן, אנו קובעים כי לא היתה בין הצדדים הסכמה על כך ששכרו של התובע כולל שכר בעד זמן הנסיעה. שעות העבודה במחצבה 13. שבוע העבודה הרגיל של התובע היה בן 6 ימים, בימי ראשון עד שישי. במחצבה היה שעון נוכחות אלקטרוני, שהתובע העביר בו את כרטיסו עם תחילת יום העבודה ועם סיומו. 14. בכל יום עבודה, העבודה החלה בסביבות השעה 6:00. בימי ראשון עד חמישי העבודה הסתיימה בסביבות השעה 16:00. בימי שישי, העבודה הסתיימה בסביבות השעה 13:00. 15. אין חולק כי בכל יום עבודה היתה גם הפסקה בת חצי שעה אשר אין צורך להביא אותה בחשבון שעות העבודה. המחלוקת בין הצדדים בענין זה היא בענין שתי הפסקות נוספות שהנתבעת טוענת להן בימי ראשון עד חמישי. לגרסת הנתבעת, בימי ראשון עד חמישי ניתנו בנוסף להפסקה בת מחצית השעה (שאינה שנויה במחלוקת), גם שתי הפסקות נוספות, בנות רבע שעה כל אחת; האחת בבוקר והשניה אחרי הצהריים. אנו מעריכים שהיתה אפשרות כלשהי להפסקות קצרות לשם מנוחה קצרה במשך היום או לשתיית דבר מה (אף שהתובע העיד כי אינו נוהג לשתות קפה). עם זאת, לדעתנו, אין צורך שנכריע במחלוקת העובדתית בשאלת קיומן או העדרן של הפסקות קצרות אלה, מאחר שמבחינה משפטית - כפי שעוד יפורט להלן בחלק ה"משפטי" של פסק דין זה, ממילא אין מדובר בהפסקות שאינן אמורות להיחשב כחלק משעות העבודה. שכר העבודה 16. אין חולק כי השכר ששולם לתובע הוא זה שמפורט בתלושי המשכורת. בחלק מתקופת העבודה, השכר חושב על בסיס יומי. בחלק אחר - הוא חושב על בסיס חודשי. ואכן, כשהחישוב היה על בסיס חודשי, השכר החודשי היה בסך 4,500 ₪ נטו, דבר המתיישב עם עדותו של התובע שאותה ציטטנו לעיל, בענין הסיכום עמו על גובה שכרו. בתקופה האחרונה לעבודתו של התובע, השכר חושב על בסיס יומי. התעריף היומי האחרון היה בסך נטו של 173 ₪, שערך הברוטו שלו היה בסך של 185.68 ₪. 17. בחלק מהחודשים שילמה הנתבעת לתובע גם רכיב ששמו "אי העדרות", על פי מספר ימי העבודה. התעריף היומי האחרון של רכיב זה היה בסך נטו של 11.54 ₪ שערך הברוטו שלו מגיע לסך של 12.39 ₪. ימי העדרות 18. הוגשו לנו כל תלושי המשכורת של התובע (למעט אלה של החודשים ספטמבר 2005, אוקטובר 2007 ואוגוסט 2009), אך רק חלק קטן יחסית מדו"חות הנוכחות. בנסיבות אלה, אין אנו יכולים לקבוע קביעות מדוייקות בענין העדרויותיו של התובע ובענין ניצול ימי המחלה וימי החופשה, ואין לנו אלא להסתמך על ענייני סבירות ועל העולה מהחומר המצוי בפנינו. 19. לטענת התובע, אין לייחס מהימנות לרישום בתלושי המשכורת בענייני ניצול ימי חופשה וניצול ימי מחלה. 20. בין השאר, התובע גרס כי הנתבעת התייחסה לחלק מימי המחלה שלו כאל ימי חופשה, וראתה אותו כמי שניצל חופשה בימים שבהם למעשה הוא נעדר מפאת מחלה. אין אנו רואים את התובע כמי שעלה בידיו להוכיח טענה זו. התובע לא הגיש לנו תעודות מחלה אשר חופפות ימי חופשה שנרשמו כמנוצלים על ידיו. 21. טענה אחרת של התובע בענין ימי החופשה היא כי היו ימים שבהם הוא נעדר בשל הוראות של הנתבעת, אשר לא סיפקה לו עבודה באותם ימים, בין אם בשל מזג האוויר ובין אם מסיבות אחרות. אין אנו שוללים את האפשרות שאכן היו ימים כאלה, אך אנו סבורים שאין מניעה מלהתייחס לימים אלה כאל ימים שבהם ניצל התובע את החופשה השנתית. מדובר בימים שבהם אין חולק כי התובע לא התייצב לעבודתו ואין חולק כי הוא קיבל בעדם את שכרו המלא. אין מדובר בימים בודדים כל פעם ואין אנו רואים סיבה שלא לראות את הנתבעת כמי שהיתה זכאית לקבוע שהתובע ייצא לחופשה בימים אלה, הנוחים לה (אין מדובר בתקופת חופשה בת 7 ימים לפחות שעליה המעביד אמור להודיע לפחות שבועיים מראש). 22. השוואה בין דו"חות הנוכחות שמצויים בידינו לבין תלושי המשכורת הרלוונטיים לאותם חודשים, מעלה שאין מספר רב יותר של ימי נוכחות מאשר של ימים שבעדם שולם שכר. כשיש מספר נמוך יותר של ימי נוכחות, יש גם רישום על העדרות (חופשה או מחלה או חג), ובדרך כלל - ההפרש בין הימים תואם. 23. ב"כ התובע התייחס להבדל בין תלוש חודש יולי 2009 לבין דו"ח הנוכחות לאותו חודש. שם, אכן, אין התאמה. בחודש זה היו 4 שבתות, כלומר - היו 27 ימי עבודה אפשריים. בדו"ח הנוכחות נרשמו 19 ימי עבודה ועוד 8 ימי חופשה. בתלוש המשכורת לאותו חודש, נרשמו 20 ימי עבודה ו-2 ימי חופשה. בענין זה העיד מר לוי עדות שפשרה אינה מובן לנו: "אתה מפנה אותי לדו"ח הנוכחות מיולי 2009 ולתלוש של אותו חודש. אני מסתכל על הדו"ח המרוכז, ואומר שהיו לתובע 19 ימי עבודה. בתלוש היו 20 ימי עבודה. נכון שאם כתוב שהיה ניצול של 2 ימי חופשה אז לא מסתדר ביחד. אני אסביר לך למה. בדו"ח המרוכז יש 'שעות רגילות', הוא עבד 146 שעות, ואם אתה מחלק ל-8 זה יוצא 18.25 ובגלל זה יש יומיים חופשה." מאחר שלא עלה בידינו להבין את תשובתו זו של מר לוי, ביקשנו ממנו להסביר את עמדתו, והוא ענה כך: "אני מסביר שאם הוא עבד 146 שעות זה מלמד על 18 ימי עבודה אולי הוא הלך מוקדם באיזה יום. אז נרשמו 20 ימים ויחד עם זה 2 ימי חופשה." גם תשובה זו אינה מובנת לנו. לפיכך, לדעתנו, נכון לראות את מספר ימי החופשה (בתשלום) שנוצלו על ידי התובע בחודש יולי 2009 כעומד על אחד בלבד. אולם, אין אנו מסיקים מכך שיש לשלול לחלוטין את הרישום של ימי החופשה בתלושי המשכורת. 24. לפיכך, אנו מאמצים את רישומי הנתבעת בדבר ניצול חופשה, כפי שנרשמו בתלושי המשכורת, למעט לגבי חודש יולי 2009, שבו אנו קובעים כי היה ניצול של יום חופשה אחד בלבד, ולא של שניים כאמור בתלוש. 25. התביעה בענין חופשה מתייחסת לתקופה שמחודש ינואר 2007 ואילך. בהתאם לקביעה האמורה בסעיף 24 לעיל, אנו קובעים כי התובע ניצל בתקופה זו 41 ימי חופשה (בתשלום), כמפורט להלן: בחודש פברואר 2007 - יום אחד. בחודש מרץ 2007 - 3 ימים. בחודש אפריל 2007 - יום אחד. בחודש מאי 2007 - יום אחד. בחודש יוני 2007 - יום אחד. בחודש אוגוסט 2007 - יומיים. בחודש ספטמבר 2007 - יומיים. בחודש אוקטובר 2007 - יומיים. בחודש נובמבר 2007 - יום אחד. בחודש דצמבר 2007 - 3 ימים. בחודש ינואר 2008 - יומיים. בחודש אפריל 2008 - יום אחד. בחודש יולי 2008 - 3 ימים. בחודש אוקטובר 2008 - יום אחד. בחודש דצמבר 2008 - 7 ימים. בחודש ינואר 2009 - יומיים. בחודש פברואר 2009 - 3 ימים. בחודש אפריל 2009 - יום אחד. בחודש יולי 2009 - יום אחד. בחודש נובמבר 2009 - 3 ימים. תשלום דמי הבראה 26. הנתבעת שילמה לתובע דמי הבראה בעבור 26.5 ימי הבראה, לפי הפירוט הבא: בחודש נובמבר 2006 שולמו דמי הבראה בעבור 5 ימים. בחודש יולי 2007 שולמו דמי הבראה בעבור 6 ימים. בחודש יולי 2008 שולמו דמי הבראה בעבור 6 ימים. בחודש יולי 2009 שולמו דמי הבראה בעבור 6 ימים. בחודש ינואר 2010 שולמו דמי הבראה בעבור 3.5 ימים. תשלום דמי חגים 27. עמדותיהם של הצדדים בענין דמי חגים, לא היו ברורות. בתלושי המשכורת לא נרשם רכיב בדבר תשלום דמי חגים, אך השוואת תלושי המשכורת לדו"חות הנוכחות מעלה כי ימי חג שהנתבעת התכוונה לשלם בעדם ימים חגים, נרשמו כימי עבודה - על פי שעות עבודה - והנתבעת שילמה שכר רגיל בעבור אותן שעות. מדו"חות הנוכחות עולה שהנתבעת שילמה לתובע דמי חגים בעבור סך כולל של 154 שעות, לפי הפירוט הבא: בחודש ספטמבר 2007 - 27.5 שעות. בחודש אפריל 2008 - 8 שעות. בחודש מאי 2008 - 10.5 שעות. בחודש יוני 2008 - 10.5 שעות. בחודש אוקטובר 2008 - 39.5 שעות. בחודש אפריל 2009 - 31.5 שעות. בחודש מאי 2009 - 8.5 שעות. בחודש ספטמבר 2009 - 18 שעות. מאחר שהנתבעת החשיבה יום עבודה כיום בן 8 שעות, ניתן להניח שהנתבעת שילמה לתובע דמי חגים בעבור 19.25 ימים. 28. צויין על ידינו קודם לכן כי עמדותיהם של הצדדים בענין דמי החגים, לא היו ברורות. עם זאת, מסיכומיו של ב"כ התובע עולה כי הוא (כנראה) מאמץ את עמדת הנתבעת לענין תשלום דמי חגים. בנסיבות אלה, גם אנו יכולים לאמץ את עמדת הנתבעת ולקבוע כי הנתבעת שילמה לתובע דמי חגים בעבור 9 ימים בשנה, למעט 5 ימי חגים שחלו בשבתות. 29. בהקשר לדמי החגים אנו סבורים שנכון לחזור על קביעתנו דלעיל, שלפיה בחלק מתקופת העבודה, שולמה לתובע משכורת על פי בסיס חודשי. התשלום על בסיס חודשי היה בתקופות הבאות: בחודש מאי 2006, בחודש ספטמבר 2006, מחודש פברואר 2007 ועד חודש ינואר 2008, וכן בחודשים ינואר ופברואר 2009. תוספת ותק 30. הנתבעת לא שילמה לתובע רכיב שכינויו היה "תוספת ותק", או כינוי דומה. עם זאת, שכרו של התובע עלה במשך השנים. שכרו ההתחלתי היה בסך נטו של 153.85 ₪ ליום עבודה, ששיקף שכר ברוטו של 164.70 ₪ ליום, ואילו שכרו בסוף התקופה - כאמור כבר לעיל - היה בסך נטו של 173 ₪ ליום, ששיקף שכר ברוטו של 185.68 ₪. ביטוח פנסיוני 31. התובע בוטח על ידי הנתבעת בביטוח פנסיוני רק החל מחודש מאי 2006. הנתבעת לא ביטחה אותו בעבור התקופה שקדמה לכך. מספר נתונים נוספים 32. לא כללנו לעיל פירוט מדוייק של תעריף שכרו של התובע בכל חודש. לכשניזקק לכך, כשנפסוק לתובע את המגיע לו - נתייחס לכך בנפרד להלן, על פי הנתונים שבידינו (תלושי המשכורת ודו"חות הנוכחות). 33. כאמור כבר לעיל, תלוש המשכורת של חודש ספטמבר 2005 לא הוגש לנו. בחודשים האחרים שבהם התובע לא בוטח על ידי הנתבעת בביטוח פנסיוני, היה שכרו הבסיסי של התובע (לא כולל שעות נוספות ותשלומים אחרים), לפי הפירוט הבא: בחודש אוקטובר 2005 - סך (מעוגל) של 3,222 ₪. בחודש נובמבר 2005 - סך (מעוגל) של 4,282 ₪. בחודש דצמבר 2005 - סך (מעוגל) של 4,282 ₪. בחודש ינואר 2006 - סך (מעוגל) של 4,161 ₪. בחודש פברואר 2006 - סך (מעוגל) של 3,348 ₪. בחודש מרץ 2006 - סך (מעוגל) של 3,826 ₪. בחודש אפריל 2006 - סך (מעוגל) של 3,986 ₪. 34. עד כאן, פירטנו את העובדות שעליהן אנו מתבססים. מכאן ואילך נפנה לבחון את המגיע לתובע עלפי הדין וההסכם הקיבוצי בענף הבניה. הערה בענין ההסכם הקיבוצי 35. כאמור כבר לעיל, הנתבעת חברה בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל. משכך - חל על יחסי העבודה בין הצדדים ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניה והעבודות הציבוריות. ההסכם הקיבוצי האחרון בענף נחתם בחודש אוגוסט 2010, אך הוא אינו רלוונטי לעניינו של התובע, מאחר שהתובע - כאמור לעיל - סיים את עבודתו כבר בחודש ינואר 2010. לפיכך, ההסכם הרלוונטי לתובענה זו הוא ההסכם הקיבוצי שקדם לכך. מדובר בהסכם קיבוצי מיום 9/4/68, אשר מעת לעת באו עליו תוספות שגם הן היו בגדר הסכם קיבוצי. להסכם הקיבוצי הכללי האמור ייקרא להלן: "ההסכם הקיבוצי". לתוספת מיום 21/12/99 ייקרא להלן: "הסכם 2000" ולתוספת מיום 1/8/04 ייקרא להלן: "הסכם 2004"). זכאות התובע לפדיון חופשה 36. התובע, כזכור, טוען לזכותו לפדיון חופשה בגין החופשה שנצברה בתקופה שמחודש ינואר 2007 ואילך. לטענת התובע, נצברה בעבורו זכות ל-38 ימי חופשה בתקופה זו. בעובדות שקבענו לעיל קבענו כי באותה תקופה ניצל התובע 41 ימי חופשה. לפיכך, אנו דוחים את התביעה בענין פדיון חופשה. זכאות התובע לדמי חגים 37. אמרנו לעיל, כי בסיכומיו, אימץ ב"כ התובע (כנראה) את טענות הנתבעת בענין דמי החגים, כך שנראה שאין מחלוקת כי הנתבעת שילמה לתובע דמי חגים בעבור 9 ימי חג בשנה, למעט 5 ימי חג שחלו בשבתות. עם זאת התובע טוען כי הוא זכאי, לפי ההסכם הקיבוצי, ל-10 ימי חגים בשנה כולל בעבור חגים שחלו בשבתות. בהתאם לכך, עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו בעבור 9 ימי חגים (יום החג העשירי בכל שנה ועוד 5 ימי חג שחלו בשבת). 38. הנתבעת, מבקשת בסיכומיה שלא לקבל את התביעה לדמי חגים מאחר שהתובע לא התייחס לכך בתצהירו, וזאת - בעקבות דברי ב"כ התובע בעת הדיון המוקדם, שהוא ישקול את עמדתו בענין דמי החגים. לדעתנו, משהתובע לא הודיע באופן מפורש כי הוא אינו עומד על התביעה לדמי חגים, הרי שאין לראות אותו כמי שויתר על התביעה ברכיב זה, רק מפאת העובדה שבא כחו הודיע שהוא ישקול את עמדתו. העובדה שהתובע לא התייחס לענין דמי החגים בתצהירו, אינה מלמדת מאומה, באשר קיומו של חג אינו ענין שהתובע היה אמור להוכיח אותו. עובדה זו, לא מנעה מהמצהיר מטעם הנתבעת, מר לוי, להתייחס לדמי החגים בתצהירו, כך שנראה שהנתבעת היתה ערה לכך שהתביעה בענין דמי חגים עומדת על כנה, אף שהענין לא נכלל בתצהיר התובע. לכן, נבחן את הזכאות לדמי חגים - לגופהּ. 39. בתצהירו של מר לוי הוא התייחס לצו ההרחבה הכללי בענין דמי חגים, תוך התעלמות מכך שעל הצדדים חל ההסכם הקיבוצי הענפי. משכך, אין אנו מקבלים את הטענות שהועלו בתצהיר בענין זה. 40. בסעיף 4(ה) לפרק ה' להסכם הקיבוצי, נאמר: "עובדים קבועים ויציבים יקבלו תשלום בעבור 10 ימי חג בשנה, בניכוי ימי החג שהם מקבלים מקרן הביטוח: ראשון ואחרון של פסח, חג השבועות, ראשון ושני של ראש השנה, יום כיפור, ראשון ואחרון של סוכות וכן יום העצמאות והאחד במאי; סה"כ - 10 ימים." מכאן, שיום החג העשירי שבעבורו ההסכם הקיבוצי מחייב תשלום, הוא יום ה-1 במאי. בענייננו, התובע היה יכול להיות זכאי לקבל דמי חג בעבור 1 במאי, אילו אכן היה נעדר מעבודתו באותו מועד. דו"ח הנוכחות החלקיים שבידינו אינם מאפשרים לנו לקבוע אם התובע נהג להיעדר מעבודתו בימי ה-1 במאי. התובע לא הצהיר כי הוא חגג ב-1 במאי וכי נעדר מעבודתו באותו מועד. לפיכך, אנו מניחים שהתובע נהג ב-1 במאי כביום רגיל, ואין אנו סבורים שנכון לראות את התובע כמי שזכאי לדמי חג בעבור 1 במאי. בנוסף לכך, אנו סבורים שנכון להביא בחשבון את העובדה שבחלק מהתקופה עבד התובע לפי בסיס חודשי. חלק זה כלל חלק מחגי תשרי תשס"ז ואת כל החגים שחלו בין פברואר 2007 לבין ינואר 2008. משכך, אין אנו סבורים שנותרה יתרת דמי חגים שעל הנתבעת לשלם לתובע. 41. על כן, אנו דוחים גם את התביעה בענין דמי חגים. זכות התובע לפדיון דמי הבראה 42. בענין צבירת הזכאות לדמי הבראה, אנו דוחים את טענות ב"כ הנתבעת, בסיכומיו, הנסמך על צו ההרחבה הכללי בענין זה. זכאותו של התובע לדמי הבראה נבעה מההסכם הקיבוצי, ובענייננו - מהסכם 2004, שבו נקבעה זכאות כאמור להלן: לכל אחת משתי שנות העבודה הראשונות בענף - 6 ימי הבראה. לכל אחת מהשנים השלישית והרביעית - 8 ימי הבראה, ולכל אחת מהשנים שמהחמישית ועד העשירית - 9 ימי הבראה. 43. התובע עבד אצל הנתבעת 4 שנים, 4 חודשים ו-26 ימים. בעבור תקופה זו הוא היה זכאי לדמי הבראה כמפורט להלן: בעבור השנתיים הראשונות - 12 ימים, בעבור השנתיים שלאחר מכן - 16 ימים ובעבור יתרת התקופה 3.63 ימי הבראה, ובסך הכל - 31.63 ימי הבראה. 44. בענין זה מקובלת עלינו טענת ב"כ התובע שאת דמי ההבראה ששולמו מעת לעת - יש לזקוף תחילה על חשבון המגיע לתובע שטרם שולם לו. (נעיר כי שיעור דמי הבראה ליום על פי הסכם 2004 היה גבוה יותר מהשיעור ששולם לתובע על ידי הנתבעת, אך התובע לא טען לכך, ולפיכך - אין אנו מביאים בחשבון את החסר מבחינת תעריף יום ההבראה, אלא רק את החסר מבחינת ימי ההבראה ששולמו). 45. כאמור לעיל, התובע קיבל תשלום בעבור 26.5 ימי הבראה. על כן, היתרה לזכותו היא של דמי הבראה בעבור 5.13 ימים. ערך יום הבראה על פי הסכם 2004 היה בסך 351 ₪, כך שעל הנתבעת לשלם לתובע פדיון דמי הבראה בסך כולל של 1,800.63 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/2/10 ועד התשלום בפועל. תוספת ותק 46. לטענת הנתבעת, מאחר שהתובע קיבל שכר מעבר לשכר התעריפי שנקבע לפי ההסכם הקיבוצי, ומאחר ששכרו התעדכן - אין הוא זכאי לקבלת תוספת ותק על פי ההסכם הקיבוצי. אין אנו מקבלים טענה זו. אף אם התובע קיבל שכר מעבר לשכר התעריפי שהיה צריך לשלם לו על פי ההסכם הקיבוצי (וב"כ התובע חולק על כך בסיכומיו) - אנו סבורים שכדי שתשלום עודף זה יבוא במקום תוספת ותק שהתובע זכאי לה על פי ההסכם הקיבוצי - היה צורך בהסכמה מפורשת בין הצדדים שהעודף האמור יבוא גם במקום תוספת ותק. הנתבעת לא הוכיחה הסכמה מעין זו, (ולמעשה - גם לא טענה לקיומה), כך שלדעתנו יש לבחון את שאלת זכאותו של התובע לתוספת ותק, על פי הוראות ההסכם הקיבוצי. 47. סעיף 1.6 להסכם הקיבוצי בטבלת השכר, כפי שעודכן בהסכם 2000, קובע זכאות לתוספת ותק בסך 5.94 ₪ לחודש לכל שנת עבודה, עד מקסימום של 35 שנות ותק. 48. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת בספטמבר 2005, כך שהוא החל את שנתו השניה אצל הנתבעת במהלך חודש ספטמבר 2006, והחודש הראשון שהיה כולו בתוך שנת העבודה השניה היה אוקטובר 2006. 49. לפיכך, זכאי התובע לתוספת ותק כאמור להלן: א. בסך 5.94 ₪ בגין כל חודש שמאוקטובר 2006 ועד ספטמבר 2007. ב. בסך 11.88 ₪ בגין כל חודש שמאוקטובר 2007 ועד ספטמבר 2008. ג. בסך 17.82 ₪ בגין כל חודש שמאוקטובר 2008 ועד ספטמבר 2009. ד. בסך 23.76 ₪ בגין כל חודש שמאוקטובר 2009 ועד ינואר 2010. על הנתבעת לשלם לו את תוספות הותק בשיעורים האמורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מה-1 לכל חודש בחודש שלאחר החודש שבעדו משולמת התוספת, ועד למועד התשלום בפועל. פיצוי בעד העדר ביטוח פנסיוני 50. על פי ההסכם הקיבוצי, היה על הנתבעת לבטח את התובע בביטוח פנסיוני החל מתחילת עבודתו. השיעור שהיה על הנתבעת לשלם על חשבונה לשם הביטוח הפנסיוני, היה 6% משכרו של התובע. הנתבעת החלה בכך, כאמור לעיל, רק בחודש מאי 2006. 51. לטענת הנתבעת, מאחר שהתובע משך את הכספים מקרן הפנסיה, אין מקום לחייב אותה לשלם לו פיצוי על החודשים שבעבורם לא הופרש לו פיצוי, וזאת מאחר שענין זה נוגד את "דרך המלך". גם טענה זו של הנתבעת אינה מקובלת עלינו, וזאת - מהטעמים שנסביר בסעיפים הבאים. 52. הכלל הוא כי חובת הביטוח הפנסיוני אמורה להיות ממומשת, באופן שהעובד אכן יהיה מבוטח בביטוח פנסיוני. כאשר מוגשת תביעה כנגד מעביד שלא קיים את חובתו האמורה, הרי שבהתאם להלכה הפסוקה, דרך המלך היא לאכוף עליו את החיוב, כך שהוא אכן יבטח את העובד בביטוח פנסיוני (וניתן להתנות חיוב כזה בכך שהעובד ישלם את חלקו). כאשר המעביד לא מקיים את חובתו, קמה זכותו של העובד לבקש אכיפה של החובה האמורה, ולחלופין - לתבוע מהמעביד פיצוי בעד הנזק שנגרם לעובד עקב אי-ביטוחו בביטוח פנסיוני. ענין זה, נדון על ידי בית הדין הארצי לעבודה כבר לפני עשרות שנים, בדב"ע לד/3-40 אולמי פאר באשקלון - אזרזר (פד"ע ה' 401). כך, בין השאר, נפסק שם: "משהפרה המעבידה את חוזה העבודה על ידי אי ביצוע תשלומים ל'מבטחים', כמוטל עליה על פי ההסכם הקיבוצי החל לפי צו הרחבה, קמה למנוחה זכות תביעה. הברירה היתה בידה לתבוע ביצוע בעין על ידי אכיפת תשלומים למבטחים, או לתבוע פיצויים על הפרת החוזה". 53. בדב"ע שן/3-66 נאצר - רחמים (פד"ע כ"ב 13), קבע בית הדין הארצי לעבודה שאין לפסוק פיצוי על הנזק שנגרם עקב העדר ההפרשות לקופת גמל, אלא לאחר קיומם של שני תנאים מצטברים; האחד - כי כבר לא ניתן לאכוף את ביצוע ההפרשות, והשני - כי יוכח הנזק שאותו תובעים. בענין התנאי הראשון - כלומר - התנאי שלפיו ניתן לקבל פיצוי בשל העדר הפרשות לביטוח פנסיוני רק כשכבר לא ניתן לאכוף ביצוע ההפרשות, נאמר כי אכיפת ההפרשות והביטוח הפנסיוני, היא "דרך המלך". מתי "דרך המלך" אינה ישימה ? התשובה לכך אמורה להיות בתקנוני קרנות הפנסיה וכן בהוראות תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964 (כך למשל, תקנה 41כד ותקנה 41כה(א)(1) לאותן תקנות). בעניינו של התובע, אכן, בשל חלוף הזמן, לא ניתן היה לאכוף על הנתבעת לבטח את התובע, רטרואקטיווית בעת שהתובע סיים את עבודתו, כך שעצם העובדה שלאחר סיום העבודה התובע משך את הכספים שהצטברו לו בקרן הפנסיה, לא היא זו שגרמה לכך ש"דרך המלך" אינה ישימה בעניינו. לפיכך, הדרך הרלוונטית לתובע, היא לתבוע פיצוי על הנזק שנגרם לו וזאת הוא עשה. 54. ההלכה הפסוקה התפתחה מאז שניתן פסק הדין בדב"ע שן/3-66 הנ"ל, וכיום, כאשר הנזק הנתבע הוא בגובה הסכומים שאותם היה על המעביד לשלם על חשבונו לקופת הגמל, כבר אין צורך בהוכחה מיוחדת לשיעורו של אותו נזק. (ראו למשל ע"ע 300001/98, 300445/97 שוסטר - רמי חרושת מרצפות בע"מ (פס"ד מיום 6/11/00) ועשרות רבות של פסקי דין אחרים). כיום - חיוב מעבידים לפצות את העובדים בגובה הסכום שהיה עליהם להעביר לקופת הגמל, בלא הוכחת נזק מיוחד, נעשה כדבר שבשגרה. אולם, אין בכך, כמובן, כדי למנוע מהעובד להוכיח את הנזק ולזכות בסכום הנזק האמיתי, העולה על הסכום שהיה על המעביד לשלם לקופת הגמל. 55. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בשל העדר ביטוח פנסיוני בחודשים הראשונים לעבודתו של התובע, בשיעור 6% משכרו לאותם חודשים. 56. כאמור לעיל, אין בידינו תלוש משכורת של חודש ספטמבר 2005. אין אנו יכולים לקבל פרטים מספיקים על השכר מהנתונים המצטברים שמופיעים בתלוש אוקטובר 2005, שכן שם מדובר על התשלום הכולל ששולם לתובע בלא הפרדה לרכיבים שונים. על כן, אין אנו פוסקים לתובע פיצוי בשל העדר ביטוח פנסיוני בחודש ספטמבר 2005. 57. הפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובע בגין החודשים שמאוקטובר 2005 ועד אפריל 2006, הוא בשיעור 6% מהשכר שאותו פרטנו בסעיף 33 לעיל. לפיכך, שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצוי כאמור להלן: א. בעבור חודש אוקטובר 2005 - סך של 193.32 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/11/05 ועד התשלום בפועל. ב. בעבור חודש נובמבר 2005 - סך של 256.92 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/12/05 ועד התשלום בפועל. ג. בעבור חודש דצמבר 2005 - סך של 256.92 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/1/06 ועד התשלום בפועל. ד. בעבור חודש ינואר 2006 - סך של 249.66 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/2/06 ועד התשלום בפועל. ה. בעבור חודש פברואר 2006 - סך של 200.88 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/3/06 ועד התשלום בפועל. ו. בעבור חודש מרץ 2006 - סך של 229.56 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/4/06 ועד התשלום בפועל. ז. בעבור חודש אפריל 2006 - סך של 239.16 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/5/06 ועד התשלום בפועל. זכאות התובע לתשלום בעבור זמן הנסיעה 58. על פי קביעתנו שלעיל, התובע נסע מדי יום עבודה לפחות שעה מביתו אל המחצבה ולפחות שעה וחצי מן המחצבה בחזרה אל ביתו. 59. ס"ק (ב) ו-(ג) לסעיף 6.4 להסכם הקיבוצי, אומרים כך: (ב) הוזמנו על ידי הקבלן עובדים לשטחי עבודה מחוץ לתחום הפעולה של לשכת העבודה המקומית ומחוץ לתחום מגוריהם של העובדים, ישולמו הוצאות הנסיעה על ידי הקבלן. במקרה זה יפצה הקבלן את העובד בעד זמן נסיעה הרגיל, העולה על חצי שעה לכל כיוון נסיעה. זמן הנסיעה ייחשב במקרה זה כנסיעה ממקום הריכוז שייקבע בכל מקרה בין הצדדים. (ג) זמן הנסיעה, למקום העבודה ובחזרה, אשר בעבורו זכאי העובד לקבל תשלום, בהתאם לסעיף זה, לא ייחשב כשעות עבודה, לא לצרכי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951, לא לצרכי תשלומים סוציאליים ולא לצרכי דינים אחרים, למעט דיני ביטוח." מכאן, שעל המעביד שעליו חל ההסכם הקיבוצי, לפצות את העובד בתשלום בעבור זמן הנסיעה העולה על חצי שעה לכל כיוון. תשלום זה הוא בגובה שכר העבודה למשך זמן הנסיעה העולה על חצי שעה לכל כיוון, אך זמן זה - אינו נחשב כ"שעת עבודה" לצרכי מנין שעות העבודה. 60. כאמור כבר לעיל, דחינו את טענת הנתבעת על כך שהוסכם בין הצדדים ששכרו של התובע אמור לכלול את התשלום המגיע בעד זמן הנסיעה, וזאת - אף אם היינו קובעים ששכרו של התובע היה "משודרג", כלשונו של המצהיר מטעם הנתבעת, מר לוי (ואין אנו קובעים כך). בהעדר הסכמה על כך שהשכר כולל את המגיע בגין שעות הנסיעה, זכאי התובע לקבלת פיצוי בגובה השכר על משך הנסיעה העולה על חצי שעה לכל כיוון, ובענייננו - על שעה וחצי לכל יום עבודה (שעה וחצי שלא יימנו לצרכי מנין שעות העבודה לפי חוק שעות עבודה ומנוחה). התשלום המגיע לתובע בעד רכיב זה בגין כל אחד מחודשי העבודה (למעט החודשים ספטמבר 2005, אוקטובר 2007 ואוגוסט 2009, שלגביהם אין לנו תלושים), מפורט בטבלה שלהלן. נעיר כי התעריף לשעה נגזר על ידינו מהתעריף החודשי או מהתעריף היומי, כפי שהיה נהוג בכל חודש רלוונטי. כשהיה תעריף יומי, מצאנו אותו מחלוקת סכום הברוטו הכולל ברכיב "משכורת" במספר הימים שחושבו ברכיב זה (הדבר נדרש שכן התעריף היומי נרשם בתלושים בערכי נטו). את התוצאה חילקנו ב-8 ובהתאם לכך קבענו את התעריף לשעה. כשהיה תעריף חודשי חילקנו אותו ב-186. את התעריף לשעה הכפלנו ב-1.5 כדי לדעת מה התשלום המגיע בעבור כל יום (מאחר שקבענו שהתובע זכאי לתשלום בעבור שעה וחצי של נסיעה בגין כל יום עבודה). מספר ימי העבודה בחודשים שלגביהם יש בידינו דיווח נוכחות, נלקח על ידינו מאותו דיווח, אף אם בתלושים נרשם מספר רב יותר של ימי עבודה. מספר ימי העבודה בחודשים שלגביהם אין בידינו דיווח נוכחות, נלקח על ידינו מהתלושים. כל הסכומים בטבלה נקובים בשקלים חדשים. את הסכומים עיגלנו לאגורה הקרובה. (1)חודש (2)התעריף היומי (3)התעריף החודשי (4)התעריף לשעה (5)התשלום המגיע ליום (6)מספר ימי העבודה (7)התשלום המגיע לחודש (8)מועד לשערון 10/05 161.10 - 20.14 30.21 20 604.20 1/11/05 11/05 164.70 - 20.59 30.89 26 803.14 1/12/05 12/05 164.70 - 20.59 30.89 26 803.14 1/1/06 1/06 160.05 - 20 30 26 780 1/2/06 2/06 159.43 - 19.93 29.90 21 627.90 1/3/06 3/06 159.43 - 19.93 29.90 24 717.60 1/4/06 4/06 159.43 - 19.93 29.90 25 747.50 1/5/06 5/06 - 4,395.60 23.63 35.45 24 850.80 1/6/06 6/06 169.07 - 21.13 31.70 19 602.30 1/7/06 7/06 169.07 - 21.13 31.70 17 538.90 1/8/06 8/06 169.07 - 21.13 31.70 14 443.80 1/9/06 9/06 - 4,395.60 23.63 35.45 25 886.25 1/10/06 10/06 169.07 - 21.13 31.70 22 697.40 1/11/06 11/06 159.43 - 19.93 29.90 15 448.50 1/12/06 12/06 158.63 - 19.83 29.75 12 357 1/1/07 1/07 169.07 - 21.13 31.70 15 475.50 1/2/07 2/07 - 5,116.99 27.51 41.27 23 949.21 1/3/07 3/07 - 5,116.99 27.51 41.27 25 1,021.75 1/4/07 4/07 - 5,116.99 27.51 41.27 23 949.21 1/5/07 5/07 - 5,116.99 27.51 41.27 22 907.94 1/6/07 6/07 - 5,116.99 27.51 41.27 22 907.94 1/7/07 7/07 - 5,116.99 27.51 41.27 26 1,073.02 1/8/07 8/07 - 5,116.99 27.51 41.27 25 1,021.75 1/9/07 9/07 - 5,116.99 27.51 41.27 20 825.40 1/10/07 11/07 - 5,276.93 28.37 42.56 26 1,106.56 1/12/07 12/07 - 5,237.40 28.16 42.24 26 1,098.24 1/1/08 1/08 - 5,324.01 28.62 42.93 26 1,116.18 1/2/08 2/08 193.52 - 24.19 36.29 21 762.09 1/3/08 3/08 200.89 - 25.11 37.67 24 904.08 1/4/08 4/08 202.92 - 25.37 38.06 24 913.44 1/5/08 5/08 197.31 - 24.66 36.99 26 961.74 1/6/08 6/08 199.74 - 24.97 37.46 22 824.12 1/7/08 7/08 204 - 25.50 38.25 24 918 1/8/08 8/08 193.09 - 24.14 36.21 7 253.47 1/9/08 9/08 198.25 - 24.78 37.17 23 854.91 1/10/08 10/08 202.94 - 25.37 38.06 22 837.32 1/11/08 11/08 188.47 - 23.56 35.34 17 600.78 1/12/08 12/08 188.57 - 23.57 35.36 17 601.12 1/1/09 1/09 - 5,086.95 27.35 41.03 24 984.72 1/2/09 2/09 - 4,984.87 26.80 40.20 21 844.20 1/3/09 3/09 175.73 - 21.97 32.96 21 692.16 1/4/09 4/09 195.28 - 24.41 36.62 23 842.26 1/5/09 5/09 188.66 - 23.58 35.37 22 778.14 1/6/09 6/09 189.76 - 23.72 35.58 23 818.34 1/7/09 7/09 191.66 - 23.96 35.94 19 682.86 1/8/09 9/09 186.87 - 23.36 35.04 19 665.76 1/10/09 10/09 189.70 - 23.71 35.57 19 675.83 1/11/09 11/09 188.90 - 23.61 35.42 19 672.98 1/12/09 12/09 185.41 - 23.18 34.77 19 660.63 1/1/10 1/10 185.69 - 23.21 34.82 8 278.56 1/2/10 61. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בעד זמן הנסיעה לעבודה בעד כל אחד מהחודשים הנקובים בטור (1) בטבלה שבסעיף 60 לעיל, בסכום הנקוב בטור (7) לאותה טבלה, כשכל אחד מהסכומים האמורים נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מהמועד הנקוב לצדו בטור (8) לטבלה האמורה, ועד התשלום בפועל. יתרת שכר וגמול שעות נוספות 62. כפי שצויין על ידינו לעיל, התובע עבד במתכונת עבודה קבועה; בימי ראשון עד חמישי הוא עבד בערך מהשעה 6:00 עד השעה 16:00, ובימי שישי הוא עבד בערך מהשעה 6:00 עד השעה 13:00. 63. הנתבעת שילמה לתובע גמול שעות נוספות בעד השעות הנוספות שהתובע עבד בהן על פי האופן שבו הנתבעת הבינה מה הן שעות נוספות. לצורך חישוב שעות העבודה הנוספות של התובע, קיזזה הנתבעת מכל יום עבודה בימים א'-ה' שעה אחת בשל "הפסקה", ומכל יום עבודה בימי שישי, קיזזה הנתבעת חצי שעה בשל הפסקה. הנתבעת לא שילמה לתובע גמול שעות נוספות בעד יום שישי כלל. 64. לדעתנו, הנתבעת טעתה בשני עניינים בקשר לכך; הן בקיזוז שעה שלמה של הפסקה בימי ראשון עד חמישי, והן באי-עריכת תחשיב שעות נוספות על בסיס שבועי. להלן נסביר את עמדתנו זו. 65. ראשית, נביא מספר הוראות מחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (שלהלן בפרק זה של פסק הדין ייקרא: "החוק "). המונח "שעות עבודה" מוגדר בסעיף 1 לחוק, כך: "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר ולרבות הפסקות לפי סעיף 20א(א) חוץ מהפסקות על פי סעיף 20". המונח "שעות נוספות" מוגדר בסעיף 1 לחוק, באופנים הבאים: "שעות העבודה העודפות - (א) על התחום שנקבע ליום עבודה בסעיף 2, או על יום עבודה שייקבע על פי סעיף 4, או (ב) על התחום שנקבע לשבוע עבודה בסעיף 3, או על שבוע עבודה שייקבע על פי סעיף 4". סעיף 2 לחוק קובע כי משכו של יום עבודה, הוא 8 שעות. סעיף 3 לחוק קובע כי משכו של שבוע עבודה הוא בן 45 שעות, אלא שבהתאם לצו של שר העבודה והרווחה, שניתן מכח החוק, החל מחודש יולי 1997, שבוע העבודה הוא בן 43 שעות בלבד. על כן,בעבור עבודה החל מהשעה ה-44 באותו שבוע, יש זכות לקבל גמול שעות נוספות. סעיף 20 לחוק, עוסק בענין הפסקות וזו לשונו: (א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות. (ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות. (ג) בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה. (ד) עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישות דתו; זמן התפילה ייקבע במקום העבודה בהתאם לצורכי העבודה ואילוציה, ובהתחשב בדרישות דתו של העובד.". 66. מהאמור לעיל עולה כי בתוך המונח "שעות העבודה", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, מצויות גם "הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כח ואוויר". לדעתנו, ההפסקות שהנתבעת טוענת להן, מעבר להפסקה בת מחצית השעה הרצופה, אף אם היו כאלה, אינן בגדר "הפסקה" לפי סעיף 20 לחוק אלא הן בגדר אותן "הפסקות קצרות ומוסכמות ... להחלפת כח ...". לפיכך, אף אם היינו מקבלים את גרסת הנתבעת בדבר קיומן של אותן הפסקות, לא היינו מוציאים אותן מכלל הגדרת "שעות העבודה" שבסעיף 1 לחוק, ועל כן - כאמור כבר לעיל - לא ראינו צורך להכריע במחלוקת בענין זה. אם היינו נדרשים להכריע באותה מחלוקת, היינו קובעים כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח מתן הפסקות של ממש מעבר להפסקה בת מחצית השעה. 67. התוצאה מהאמור לעיל היא כי הנתבעת לא היתה רשאית לקזז שעה שלמה משעות עבודתו של התובע בכל אחד מימי ראשון עד חמישי, באשר לא ניתנה הפסקה בת שעה, אלא בת מחצית השעה בלבד. על כן, בעבור כל אחד מימי עבודת התובע בימים ראשון עד חמישי, על הנתבעת לשלם לו תשלום בשיעור המתאים למחצית שעה נוספת, כלומר לשיעור של 62.5% מהתעריף השעתי הרגיל. (מחצית משיעור של 125%). 68. נעיר כי מאחר שהתובע לא חלק על זכותה של הנתבעת לקזז הפסקה בת מחצית השעה בכל אחד מימי העבודה, אין אנו נדרשים לשאלה אם הנתבעת נהגה כדין בעשותה כך. אולם, אין וודאות שאם היה עלינו להכריע בשאלה זו, היינו קבועים שהקיזוז האמור היה כדין. הטעם לכך נובע מהעובדה שאין וודאות שהאפשרות שניתנה לתובע לאכול באותה מחצית השעה, היתה במקביל לאפשרות לצאת מהמקום שבו הוא עבד. הדבר תלוי, למעשה, בשאלת הגדרת מקום העבודה, ואם ההגדרה היתה שמקום העבודה הוא המחצבה, הרי שהתובע לא היה יכול לעזוב את המחצבה בזמן ההפסקה, כך שייתכן שהיה מקום לראות גם את ההפסקה האמורה כחלק משעות העבודה. אולם, כאמור, אין אנו נדרשים לשאלה זו. 69. כעת נפנה לשאלת גמול השעות הנוספות בעבור עבודת התובע בימי שישי. משך יום העבודה הכולל ביום שישי היה בן 7 שעות. ביום זה היתה הפסקה במת מחצית השעה, כך שהתובע עבד בימי שישי 6.5 שעות עבודה. עם זאת, בימי ראשון עד חמישי, כפורט לעיל, עבד התובע למעלה מ-8 שעות עבודה בכל יום. לפיכך, בימי ראשון עד חמישי, התובע עבד 40 שעות רגילות (מעבר לשעות הנוספות שהוא עבד בהן). על כן, בחישוב שבועי, הסתיימה מכסת 43 השעות השבועיות, עם תום שעת העבודה השלישית ביום שישי. מאחר שכאמור לעיל התובע עבד בימי שישי 6.5 שעות עבודה, ומאחר שמכסת 43 השעות השבועיות הסתיימו עם תום שעת העבודה השלישית ביום שישי, הרי ש-3.5 שעות העבודה הנותרות בכל יום שישי, היו בגדר "שעות נוספות" בחישוב שבועי. הנתבעת לא שילמה גמול שעות נוספות על שעות אלה. (במאמר מוסגר נעיר כי לפי סעיף 2 להסכם 2004, שבוע העבודה בענף הבניה הוא בן 42 שעות בלבד, אך התובע עתר לערוך חישוב שבועי לפי 43 שעות שבועיות, כעולה מהחוק ומצו שר העבודה והרווחה, כך שאין מקום לחשב לפי שבוע עבודה בן 42 שעות, למרות הוראת הסכם 2004). 70. בפסק דינו בתיק ע"ע 188/06 בוג'ו - קל בנין בע"מ (פס"ד מיום 28/11/10), התייחס בית הדין הארצי לעבודה לאופן חישוב גמול השעות הנוספות על פי חישוב שבועי לעובד שעבד בימי ראשון עד חמישי במשך 40 שעות רגילות (מלבד שעות נוספות באותם ימים). כך, בין השאר, קבע שם בית הדין הארצי לעבודה: "כאמור, בהתאם לקביעת בית הדין האזורי, העובד עבד 10 שעות בימים א' עד ה' ושמונה שעות ביום ו'. בתקופה בה שבוע העבודה היה בן 43 שעות שבועיות. יש לחשב את גמול שעות נוספות המגיע לעובד כמפורט להלן: ... יום ו': אם העובד עבד באופן מלא בימים א' עד ה' באותו שבוע, הוא עבד באותו שבוע 40 (8 X 5) שעות רגילות. לכן, בעד עבודה ביום ו' הוא זכאי לשכר כמפורט להלן: בעד שלוש השעות הראשונות ביום ו' - שכר שעה רגילה: בעד השעות הרביעית והחמישית ביום ו' - שכר שעה נוספת בתעריף של 125%; בעד השעות השישית, השביעית, והשמינית - שכר שעה נוספת בתעריף של 150%. בסך הכול, בשבוע בו עבד העובד שישה ימים בשבוע, בתקופה בה שבוע העבודה הרגיל עמד על 43 שעות בשבוע, העובד זכאי ל-12 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-3 שעות נוספות בשיעור של 150%. באשר לימי היעדרות: ... ככל שהעובד נעדר מעבודתו במהלך השבוע היעדרות המזכה בתשלום (מחלה, חופשה, חג), לצורך חישוב השכר המגיע בעד עבודה ביום ו', יום ההיעדרות נחשב כיום עבודה בו עבד העובד שמונה שעות. ... לדוגמא: אם חל חג באחד הימים בשבוע, והעובד עבד ביום ו' באותו שבוע, הוא יהיה זכאי לשכר בעד עבודה ביום ו' כאילו עבד באופן מלא בימים א' עד ה'. אם העובד נעדר מעבודתו בימים א' עד ה' היעדרות בעדה אינו זכאי לשכר, ועבד ביום ו' שמונה שעות, הוא זכאי לשכר שעה רגילה בעד שבע שעות עבודה ראשונות ולשכר שעה נוספת בתעריף של 125% בעד שעת העבודה השמינית. זאת, בשל הוראת סעיף 2(ב) לחוק, הקובעת כי ביום שלפני המנוחה השבועית יום העבודה הרגיל הוא בן שבע שעות.". 71. העולה מההלכה הפסוקה, בעניינו של התובע, הוא כך: בשבוע עבודה שבו התובע עבד בכל אחד מימי ראשון עד חמישי או החסיר חלק מהם רק בשל חופשה בתשלום, חג או מחלה - הוא זכאי לקבל גמול שעות נוספות על עבודתו ביום שישי באותו שבוע, באופן שעל כל אחת מהשעות הרביעית והחמישית הוא יקבל תוספת בשיעור 25% מתעריף שעה רגילה, על השעה השישית הוא יקבל תוספת בשיעוור 50% מתעריף שעה רגילה ועל מחצית השעה השביעית הוא יקבל תוספת בשיעור 25% מתעריף שעה רגילה (מחצית של גמול שעה נוספת בשיעור 50%). בסך הכל על עבודה ביום שישי לאחר עבודה מלאה בימי א'-ה', זכאי התובע לגמול נוסף בשיעור 125% מהתעריף השעתי הרגיל. בשבוע עבודה שבו התובע החסיר מעבודתו בימי ראשון עד חמישי שלא בשל חופשה בתשלום, חג או מחלה - הוא אינו זכאי לקבל גמול נוסף על עבודתו בימי שישי. ראוי להדגיש כי כאן מדובר רק על התוספת, באשר את שיעור ה-100% - התובע כבר קיבל. בכך, שונה קביעתנו לגבי ימי שישי מקביעתנו לגבי ימי ראשון עד חמישי, שכן שם היה מדובר במצב שבו הנתבעת ניכתה ללא הצדקה מחצית השעה מסך שעות עבודתו של התובע, כך שלגבי אותה מחצית שעה, התובע כלל לא קיבל גם את שיעור ה-100%. 72. התוצאה מכל האמור לעיל בפרק זה, היא כך: על כל אחד מימי עבודתו של התובע בימי ראשון עד חמישי, זכאי התובע לתוספת בשיעור השווה ל-62.5% מהתעריף השעתי הרגיל שהיה רלוונטי לאותו זמן. על כל אחד מימי עבודתו של התובע בימי שישי, שהיו לאחר שבוע עבודה מלא או שבוע עבודה שלא היה מלא רק מפאת העדרות המזכה בתשלום, זכאי התובע לגמול שעות נוספות בשיעור 125% מהתעריף השעתי הרגיל שהיה רלוונטי לאותו זמן. (ועל יום עבודה ביום שישי בתום שבוע עבודה בלתי מלא, התובע אינו זכאי לגמול נוסף כלשהו). 73. לצערנו, אין אנו יכולים ליישם את החישוב האמור בעניינו של התובע באופן מדוייק, שכן - כאמור כבר לעיל - חסרים לנו נתונים ביחס לחלק בלתי מבוטל מהחודשים, מאחר שדיווחי הנוכחות הומצאו לנו רק בקשר למיעוט החודשים. עם זאת, אנו יכולים לקבוע קביעות על פי המסתבר מהנתונים האחרים שיש לנו, ולגבי המרבית המוחלטת של החודשים - יש לנו תלושי משכורת שמהם אנו יכולים להסיק מסקנות גם בהעדר דיווחי הנוכחות. הדרך שבה פעלנו לשם איתור הנתונים בחודשים שלגביהם אין בידינו דיווחי נוכחות, היא זו: בדקנו את מספר ימי העבודה הכולל בחודש (לקחנו אותו מהטבלה האמורה בסעיף 60 לעיל). השווינו אותו למספר ימי העבודה האפשריים באותו חודש, על פי לוח השנה (כולל חגים). בדקנו אם באותו חודש קיבל התובע חופשה בתשלום (הפירוט לגבי התקופה שמינואר 2007 ואילך הופיע בסעיף 25 לעיל. לגבי התקופה שקדמה לכך, בדקנו אם היה פירוט בתלושים). לאור נתונים אלה, בדקנו אם סביר להניח שכל שבועות העבודה באותו חודש היו מלאים או אם רק חלקם. בהתאם לכך - התייחסנו לזכאות בימי שישי. בחודשים שלגביהם לא היו לנו דיווחי נוכחות אך ידענו מהתלושים כי היה ניצול של ימי חופשה כך שלמעשה היה מדובר בחודש עבודה מלא, אך לא ידענו אם ימי החופשה חלו בימי שישי או לא, התייחסנו אל ימי החופשה כאילו הם חלו בימי שישי. (ימי שישי לאחר שבוע עבודה מלא "יקרים" יותר לנתבעת, כך שחישוב זה מקל על הנתבעת). בחודשים שבהם לפי מספר ימי הנוכחות היה יכול להיות שחלק משבועות העבודה היה מלא, וחלק אחר לא היה מלא - "פיזרנו" את ימי ההעדרות על פני המספר הרב ביותר האפשרי של שבועות. גם חישוב זה מקל על הנתבעת. 74. את כל הנתונים הרלוונטיים, נביא בטבלה שלהלן, אשר גם היא מתייחסת רק לחודשים שלגביהם יש לנו תלושי משכורת. לגבי הטבלה שלהלן נבהיר כי האמור בטור (5) משקף מכפלה של 62.5% מתעריף שעה רגילה לאותו חודש, במספר ימי העבודה בימי א'-ה'. האמור בטור (7) משקף מכפלה של 125% מתעריף שעה רגילה במספר ימי ו' שבאו בתום שבוע עבודה מלא. (1)חודש (2)התעריף לשעה (3)מספר ימי העבודה בחודש (4)עבודה בימי א'-ה' (5)המגיע בגין ימי א'-ה' (6)ימי ו' בתום שבוע מלא (7)המגיע בגין ימי ו' (8)מועד לשערון 10/05 20.14 20 16 201.44 4 100.72 1/11/05 11/05 20.59 26 22 283.14 4 102.96 1/12/05 12/05 20.59 26 21 270.27 5 128.70 1/1/06 1/06 20 26 22 275 4 100 1/2/06 2/06 19.93 21 20 249.20 1 24.91 1/3/06 3/06 19.93 24 23 286.58 1 24.91 1/4/06 4/06 19.93 25 21 261.66 4 99.64 1/5/06 5/06 23.63 24 22 324.94 2 59.08 1/6/06 6/06 21.13 19 19 250.99 - - 1/7/06 7/06 21.13 17 17 224.57 - - 1/8/06 8/06 21.13 14 14 184.94 - - 1/9/06 9/06 23.63 25 20 295.40 5 147.70 1/10/06 10/06 21.13 22 19 250.99 3 79.23 1/11/06 11/06 19.93 15 15 186.90 - - 1/12/06 12/06 19.83 12 12 148.68 - - 1/1/07 1/07 21.13 15 15 198.15 - - 1/2/07 2/07 27.51 23 20 343.80 3 103.17 1/3/07 3/07 27.51 25 23 395.37 2 68.78 1/4/07 4/07 27.51 23 19 326.61 4 137.56 1/5/07 5/07 27.51 22 22 378.18 - - 1/6/07 6/07 27.51 22 20 343.80 2 68.78 1/7/07 7/07 27.51 26 23 395.37 3 103.17 1/8/07 8/07 27.51 25 20 343.80 5 171.95 1/9/07 9/07 27.51 20 17 292.23 3 103.17 1/10/07 11/07 28.37 26 21 372.33 5 177.30 1/12/07 12/07 28.16 26 22 387.20 4 140.80 1/1/08 1/08 28.62 26 22 393.58 4 143.12 1/2/08 2/08 24.19 21 20 302.40 1 30.24 1/3/08 3/08 25.11 24 22 345.18 2 62.78 1/4/08 4/08 25.37 24 21 333.06 3 95.13 1/5/08 5/08 24.66 26 21 323.61 5 154.15 1/6/08 6/08 24.97 22 21 327.81 1 31.21 1/7/08 7/08 25.50 24 23 366.62 1 31.88 1/8/08 8/08 24.14 7 7 105.63 - - 1/9/08 9/08 24.78 23 21 325.29 2 61.96 1/10/08 10/08 25.37 22 20 317.20 2 63.42 1/11/08 11/08 23.56 17 17 250.41 - - 1/12/08 12/08 23.57 17 17 250.41 - - 1/1/09 1/09 27.35 24 21 358.89 3 102.57 1/2/09 2/09 26.80 21 20 335 1 33.50 1/3/09 3/09 21.97 21 21 288.33 - - 1/4/09 4/09 24.41 23 19 289.94 4 122.04 1/5/09 5/09 23.58 22 21 309.54 1 29.48 1/6/09 6/09 23.72 23 22 326.26 1 29.65 1/7/09 7/09 23.96 19 19 284.62 - - 1/8/09 9/09 23.36 19 18 262.80 1 29.20 1/10/09 10/09 23.71 19 16 237.12 3 88.92 1/11/09 11/09 23.61 19 19 280.44 - - 1/12/09 12/09 23.18 19 19 275.31 - - 1/1/10 1/10 23.21 8 8 116.08 - - 1/2/10 75. על הנתבעת לשלם לתובע יתרת שכר וגמול שעות נוספות על בגין כל אחד מהחודשים המפורטים בטור (1) לטבלה שבסעיף 74 לעיל, בסכומים האמורים בטורים (5) ו-(7) לאותה טבלה, כשכל אחד מהסכומים האמורים נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מהמועד הנקוב לצידו בטור (8) לאותה טבלה. טענות הקיזוז של הנתבעת 76. בסיכומיו טען ב"כ הנתבעת כי יש לקזז סכומים שונים ממה שהתובע יימצא זכאי לו. אנו דוחים מייד את טענות הקיזוז שלא נזכרו בכתב ההגנה (טענות בגין ימים שבהם, כביכול, הנתבעת שילמה שכר שלא הגיע לתובע, טענות בגין גמול שעות נוספות שכביכול שולם בעודף ובגין חופשה שניתנה בעודף). טענות אלה דינן להידחות כבר בשל כך שהן לא נזכרו בכתב ההגנה (אך נעיר כי היינו דוחים אותן לגופן, אף אם היו נטענות בכתב ההגנה, וזאת מאחר שמצאנו כי התובע עדיין זכאי לקבל מהנתבעת שכר עבודה וגמול שעות נוספות). 77. טענת הקיזוז שהועלתה בכתב ההגנה מתייחסת לרכיב "אי-העדרות" שלגביו צויין על ידינו כי היו מקרים שהו שולם לתובע (הוא שולם בחודשים שמיולי 2009 ועד ינואר 2010). לטענת הנתבעת, רכיב זה שולם אף שלפי ההלכה הפסוקה לא היה צורך לשלם אותו. בטענה זו, נסמכת הנתבעת על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ס"ק 18/08 התאחרות הקבלנים - ההסתדרות (פס"ד מיום 15/11/09). בפסק הדין האמור נקבע כי יש לראות את תעריפי הסכם 2000 ככוללים את הרכיב של תמריץ אי העדרות. 78. לדעתנו, אף אם הנתבעת לא היתה חייבת מלכתחילה לשלם לתובע בנפרד את הרכיב האמור, הרי שאין סיבה לחייב את התובע להשיב לה את הסכום ששולם לו ברכיב זה. הנתבעת היתה רשאית לשלם לתובע סכומים העולים על מה שהיא היתה חייבת לו, ואין בכך בלבד כדי להצדיק את חיובו של התובע להשיב אותם. המצהיר מטעם הנתבעת, מר לוי, העיד - בין השאר - כך: "את אי ההעדרות שילמתי לו כהטבה מבלי שהייתי חייב ... נתנו לו אי העדרות כהטבה ...". מכאן, שהנתבעת היתה דווקא מודעת לאי-חובתה לשלם לתובע את הרכיב של "אי-העדרות", ולמרות מודעות זו - החליטה הנתבעת לשלם לתובע את הרכיב האמור, כ"הטבה". מעביד המשלם סכום לעובד שלו כ"הטבה", תוך שהמעביד מודע לכך שאינו חייב לשלם סכום זה, אינו זכאי לקבל את הסכום בחזרה רק מפאת העובדה שהתובע הגיש כנגדו תביעה לתשלום רכיבים אחרים. 79. לפיכך, אנו דוחים את טענת הקיזוז. לסיכום 80. אנו דוחים את התביעה לפדיון חופשה ולדמי חגים. אנו מקבלים את התביעה בענין הרכיבים האחרים ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את האמור להלן: א. פדיון דמי הבראה בסך של 1,800.63 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/2/10 ועד התשלום בפועל. ב. תוספת ותק, בשיעורים ובשערוכים האמורים בסעיף 49 לעיל. ג. פיצוי בעד העדר ביטוח פנסיוני, בסכומים המפורטים בסעיף 57 לעיל. ד. פיצוי בעד זמן הנסיעה, כאמור בסעיף 61 לעיל. ה. יתרת שכר וגמול שעות נוספות, כאמור בסעיף 75 לעיל. 81. אנו דוחים את טענות הקיזוז של הנתבעת. 82. על הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 11,600 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/8/12, אם לא ישולם לפני כן. 83. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. משכורתכרייה וחציבה