מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא משכורת עובד פנימייה: זהו פס"ד בתביעת התובע לפיצויי פיטורין, תשלום שעות נוספות, פיצוי בגין היעדר שימוע פיצויי הלנה וזכויות סוציאליות שונות. הרקע לתביעה:א. התובע עבד בפנימיית הישיבה של הנתבעת מיום 15/6/99 ועד ליום 9/8/10 (כשאין הסכמה אם עבד כמדריך או כאב בית). ב. התובע קיבל תלושי שכר רק מחודש ספטמבר 2005 (והחל ממועד זה אין הסכמה האם קיבל במזומן כספים נוספים מעבר לרשום בתלושים, בחלק מהתקופה). ג. לפחות בחלק מתקופת העבודה הועסק התובע בהתאם לסדרים המפורטים בנספח ג' לכתב התביעה. לטענת התובע מדובר בסדרים שחלו במהלך כל תקופת העבודה. לטענת הנתבעת - חל צמצום במספר השעות בהם עבד. ד. התובע פוטר מן העבודה וקיבל פיצויים חלקיים בסך של 34,904 ₪ כפיצויי פיטורין. ו. התובע קיבל הלוואה בסך 2,000 דולר וחתם על נספח א' לכתב ההגנה. דיון: א. שאלה ראשונה שנשאלת היא, מה היה תפקידו של התובע בנתבעת (כשלטענת ב"כ התובע, יש לכך משמעות לעניין מהות תפקידו והיקף העבודה של התובע). לטענת התובע , שימש בתפקיד אב בית, ולטענת הנתבעת (בכתב ההגנה) תפקידו היה "מדריך המשמש כעין אב בית". מעיון בחומר שבתיק, לא ברור מדוע בכלל יש מחלוקת בעניין זה, שהרי שני הצדדים הסתמכו על מסמך שצורף כנספח ג' לכתב התביעה וכותרתו "סדרי עבודה לאב בית". לא ברור, אפוא, מדוע מתכחשת הנתבעת לעובדה שהתובע שימש כאב בית. מכל מקום, וגם לאחר שמיעת העדויות , ברור לחלוטין כי התובע שימש כ"אב בית" בפנימייה, ולא כמדריך (אף שאין הדבר שולל מהנתבעת את הזכות להסתמך על פסיקה לעניין שעות נוספות, גם בעניינם של מדריכים - ככל שהדבר רלבנטי). ב. כאמור - שני הצדדים מסתמכים על מסמך הקרוי "סדרי עבודה לאב בית" - אף שבוודאי לא מדובר ה"הסכם עבודה" ממצה, ובמיוחד כאשר אין בו איזכור למועד תחילת העבודה וכן לגובה שכרו - רכיבים אלמנטריים בחוזה עבודה. אעפ"כ, ומשהתובע עצמו הסתמך על מסמך זה (וצירפו לכתב תביעתו כמסמך מחייב), וע"פ העדויות בתיק, עולה בבירור כי מסמך זה מהווה הסכמה על מסגרת העבודה המחייבת את הצדדים, מבלי לגרוע מזכותו של התובע לטעון ולהוכיח כי העמיד עצמו לרשות העבודה - או עבד בפועל - מעבר לשעות אלו. לכן, טענתו (הכבושה) של התובע, כפי שהעלה לראשונה בחקירתו הנגדית (עמ' 15 שורה 31), על פיה חתימתו על גבי המסמך זוייפה, וכי מדובר לדבריו בעניין פלילי - יותר ממתמיהה. לו כך היה הדבר - כיצד הוא עצמו הסתמך על מסמך זה וצרפו לתביעתו? ומעבר לכך - מדוע טען זאת לראשונה רק בדיון, ומדוע המתין עד לחקירה הנגדית כדי לטעון זאת כנגד הנתבעת?! כיוון שטענה סתמית זו לא הוכחה כלל על ידי התובע (ולא נתמכה בחוות דעת גרפולוג) ומשהתובע אף הסתמך על המסמך בתביעתו ללא הסתייגות - איננו מקבלים את טענת הזיוף. ג. אין חולק כי התובע אמור היה, כחלק מההסכמות בין הצדדים, לעבוד על פי סדרי העבודה הרשומים במסמך. יחד עם זאת, על בית הדין יהיה לקבוע, האם התובע נדרש להיות מוכן לעבודה בכל שעה שהיא משך 17 שעות בכל יום, כנטען על ידו, והאם אף עבד בפועל בשעות אלו או בחלקן. למען הסדר , ואף שכאמור מדובר במסמך חסר, ייקרא מסמך זה להלן: "ההסכם". ד. לטענת התובע התחיל את יום העבודה לכל המאוחר בשעה 7:00 בבוקר (אם כי לדבריו עשה זאת לעיתים כבר בשעה 6:30), סיים את העבודה בשעה 24:00 (ולעיתים גם יותר מאוחר), ולכל הפחות בכל השעות שבין 7:00 ל-24:00 היה מוכן ומזומן לעבוד (כשבפועל, לדבריו, אף עבד מדי פעם), באופן שיש לראות את כל השעות בין 7:00 ל-24:00 כשעות המזכות אותו בשכר עבודה מלא, כולל שעות נוספות. יצויין, כי אין מדובר בעניין פעוט של הגדרת תפקידו ומסגרת עבודתו, אלא בתביעת ענק של קרוב ל-900,000 ₪ רק בגין רכיב זה!. ה. כידוע, על מנת שאדם יקבל שכר עבודה גם עבור שעות שלא עבד בהם, אך "היה מוכן ומזומן לעבודה", יש צורך, ראשית כל בדרישת המעביד שיעמוד לרשות העבודה ויהיה נכון לעבוד בכל שעה שתידרש. אין די בכך שאדם "מעמיד עצמו לרשות העבודה" על מנת שיקבל שכר מלא - אם לא נדרש לעשות כן. במיוחד נכון הדבר לגבי שעות נוספות, אותן לא העובד קובע ע"פ רצונו - אלא בראש וראשונה - על פי דרישת המעסיק. מעיון בהסכם עולה, כי דרישת המעסיק הייתה למסגרת שעות כפי שנכתבה בו, אם כי - וכפי שגם יובהר בהמשך - היו מקרים - אף כי לא רבים כפי שהתובע מתאר - בהם נדרש לתת כתף ולסייע מעבור לשעות המסגרת של ה"הסכם". ו. הפסיקה מתייחסת, לא אחת, למקרה בו אדם נדרש להיות נוכח במקום העבודה, אך לא עבד פיזית - כמקרה המזכה בשעות כוננות מסויימות (בהתאם לנסיבות). אלא, שבסיכומיו הדגיש כי אינו תובע שעות כוננות (אף שזו נרשמה במפורש כפלוגתא בתיק), אלא תובע שכר מלא עבור כל השעות בהם היה לדבריו מוכן ומזומן לעבוד - כולל ושעות נוספות. בענייננו, אין חולק - גם לגרסת התובע - כי לא התבקש להיות נוכח בכל 17 השעות האלו במקום העבודה, וכי גם בפועל - אינו טוען שנכח 17 שעות מדי יום בעבודה. מכיוון שב"כ התובע שב והדגיש כי אנו תוע דבר כ"כונן", אין מקום להיכנס לשאלת זכאותו לתשלומים נוספים , מעבר למה שקיבל, ככונן. ז. כאמור, הפסיקה לעניין 'עמידה לרשות העבודה', מתייחסת בעיקר למקרים בהם נדרשו העובדים לשהות פיזית במקום העבודה, אך בחלק מהזמן היו חופשיים לעשות כרצונם ואף לישון. לדוגמא - בע"א 566/70 מזיד מחטאוי ואח' נ' חברת קו צינור אילת בע"מ, פ"ד כה' (2) 622, שם נקבע בדעת רוב, ששעות בהם נדרשו עובדים שהועסקו בשמירה על מתקן לשאיבת נפט להימצא בתחומי המתקן, בלא שנדרשו בפועל לבצע עבודת שמירה, לא היוו שעות עבודה לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה, גם בדב"ע שן/84-3 מדינת ישראל - רון (פד"ע כב, 433), I בעניינם של מדריכים בפנימייה, קבע בית הדין הארצי לעבודה ששעות הלילה, בהן שהו מדריכים בפנימיית נוער לאחר שעות הפעילות הרגילות של החניכים ובהן לא היו מוטלות על המדריכים משימות למעט טיפול באירועים חריגים, לא היוו שעות עבודה. ח. בעניין יולנדה גלוטן קבע כב' השופט יגאל פליטמן (כתוארו אז), כי ניתן לראות בעובדת סיעודית אשר עיקר עבודתה הוא השגחה על המטופל הסיעודי וטיפול בו במהלך הלילה במקרים חריגים, כמי שהייתה למעשה בכוננות בביתה:"משכך הם הדברים, יותר נכון לומר במקרה שלפנינו, כי בעת ששהתה המערערת בחדרה, צפתה בטלוויזיה, נחה, בילתה עם חברותיה או עשתה דבר אחר לעצמה - היא היתה למעשה בכוננות בביתה נכונה להיקרא אל המשיבה שהייתה במקום העבודה בחדר הסמוך" . בהמשך נאמר עוד כי :"בעיית שכרן של העובדות בסיעוד צריכה למצוא פתרונה על ידי תיקון חוק שעות עבודה ומנוחה וחיוב בתשלום בגין כוננות או תשלום גמול שעות נוספות גלובלי ; המותנים במידת תלות המטופל הסיעודי במטפלת בו. זאת מעבר כמובן לשכר הרגיל עבור שמונה שעות ליום המסוכם בין הצדדים... )עע 157/03 יולנדה גלוטן - לאה יעקב ׁמיום 1/1/07). ט. ומן הכלל אל הפרט: בעניין שלפנינו, ה"הסכם" אכן מהווה מסגרת עבודה, כפי שנדרש ממנו על ידי הנתבעת. התובע לא הוכיח כי דרשו ממנו לעבוד משעה 7:00 בבוקר עד השעה 24:00 , כטענתו, מה גם שהוכח (כפי שיפורט בהמשך), כי התובע אף לא היה נוכח בחלק גדול משעות אלו בפנימייה. על בית הדין לבדוק, ראשית, האם ייתכן לומר כי 'העמיד עצמו לרשות העבודה' גם כאשר לא היה בשטח הפנימייה והאם ניתן בכלל לראותו כמי שעמד לרשות העבודה בשעות בהן לא אמור היה לעבוד, על פי ה"הסכם". לעניין זה נבדוק תחילה את האמור בכתב התביעה ובתצהירו של התובע. בכתב התביעה נאמר לעניין זה (בסעיף 13) כי: "יום עבודתו של התובע , כפי שהותווה לו ע"י הנתבעת החל בשעה 7:00 בבוקר והסתיים בשעה 24:00 בלילה. המדובר הוא ב-17 שעות עבודה ביום בהן עמד התובע לרשות העבודה "(ההדגשה במקור - י.ש). י. ע"פ ה"הסכם", שעות העבודה של אב בית הינן: בוקר: הקמה בשעה 7:00 (כולל הקמת התלמידים, פיקוח על כך שיגיעו לתפילה ותפילה בישיבה) צהרים: המצאות בשעה 1:30 (כולל פיקוח על חדר אוכל וישיבה עם התלמידים בחדר האוכל ולאיסוף הכלים; פיקוח על בית המדרש ובפנימיות על שקט ושינה; פיקוח על יציאה מהשטח, רישום מצב הבחורים 3:00 - הערת הבחורים, פיקוח על עזיבת הפנימיה, הימצאות בישיבה בשעה 3:30 -לפקח על הגעת התלמידים. לילה - הימצאות במקום בשעה 10:00- 12:00 בלילה. (כולל פיקוח על התלמידים כיבוי אורות וביקורי פתע בשעות שלאח עזיבת המקום). סדרי שבת: ליל שבת - הימצאות בסעודה בחדר האוכל (כולל פיקוח) בוקר: קימה בשעה 6:30 וכן פיקוח בקידוש הבוקר והימצאות בסעודה הפסקת צהרים בשעה 2:00 בדיקת פנימיות. בשעה 3:35 פיקוח על הגעת הבחורים לישיבה, סעודה שלישית ופיקוח כנ"ל מוצאי שבת: שעה 10:00 - פיקוח כנ"ל. בהערות צויין כי :"על מנת להקל על עבודת אב הבית תיעשה חלוקה ביניהם ותוך תיאום עם הנהלת הישיבה." עוד יצויין כי גם לפי ההסכם תיתכן חריגה מסויימת בשעת סיום העבודה. יא. בתצהירו הסביר התובע כי עבודת אב בית איננה מסתכמת רק בפיקוח טכני , אלא גם בתפקידים חינוכיים כלפי הבחורים, וכי נדרש ללוותם או לפקח עליהם או לסייע להם - משך 17 שעות ביום, מ-7:00 בבוקר ועד 12:00 בלילה (ואף יותר). בסעיף 11 לתצהירו הצהיר התובע כדלקמן: "במסגרת העבודה וגם בשעות החורגות ממנה, עמדתי לרשות העבודה, דהיינו מוכן ומזומן למלא כל מטלה שאותה דרשה ממני הנתבעת". בסעיף 22 לתצהירו הצהיר עוד: "... לנוכח אופייה וטיבה של משרתי, היה עלי להתאים את חיי הפרטיים לחיי העבודה, ולכן, אף בשעות שהייתי מחוץ לישיבה הקפדתי תמיד שלא להתרחק ממנה ולא יכולתי לעשות בזמני הפנוי כראות עיני". יב. אלא, שע"פ ה"הסכם" היו לתובע מספר שעות לא מבוטל בכל יום, בהם לא אמור היה לבצע כל תפקיד ( דבר המתקבל על הדעת לאור העובדה שהתלמידים למדו בישיבה חלק גדול מהיום, ואילו הוא היה אב הבית בפנימייה. אעפ"כ, לטענתו בפועל עבד הרבה מעבר לאמור בהסכם וכי "העמיד עצמו לרשות העבודה 17 שעות ביום". אלא, שבו זמנית, התובע עצמו היה גם תלמיד "כולל" בישיבה (אחרת) בה למד, ועבור לימודים אלו אף קיבל מלגת קיום. כפי שהעיד התובע (עמ' 6 סיפא, 7 רישא), שעות הלימוד ב"כולל" היו בין 9:00-13:00 לפנה"צ, ובין 15:00 ל-19:00 אחה"צ! משמע - התובע דורש לקבל שכר עבודה עבור 17 שעות ביום, אף שבעבור 8 שעות לפחות מתוכן למד במקום אחר, וקיבל מלגת קיום בגין לימודים אלו. וכי יעלה על הדעת שבאותן שעות ממש שהמבקש טוען שעמד לרשות העבודה , ואף עבד בפועל, לטענתו לפחות בחלק מאותן שעות- למד ב"כולל", וקיבל עקב כך מלגת קיום של 2,000 ₪ לחודש!? כיצד ניתן בו זמנית גם ללמוד ב"כולל" וגם לעבוד בפועל עם התלמידים (ולמצער - לעמוד לרשות העבודה בכל השעות בהן נדרש לעמוד בהתחייבותו כלפי ה"כולל" וללמוד במקום) !? - לכך לא קיבלנו תשובות מספקות מהתובע לא בעדותו בבית הדין, ואף לא בתצהירו. יג. וכך נשאל התובע והשיב בדיון להוכחות: "ש. אם אני מבין נכון את תצהירך, אתה אומר שהיית מגיע לישיבה כל יום לפני 07:00 והולך אחרי 24:00, וכל היום נמצא שם? ת. לא. גם לפי התצהיר שלכם אתם אומרים שהגעתי ב 06:30 וזו השעה האמיתית שצריך להעיר את הבחורים וזו השעה שהתחלתי. ש. מתי עזבת את הישיבה? ת. ב 08:30 הייתי אמור לעזוב אחרי תפילת שחרית ועזבתי רק ב 11 בבוקר. זה גם היה יכול להיות לפני וגם אחרי תלוי בדרישות המשגיח. ש. מתי חזרת בצהריים? ת. הייתי חייב להתייצב ב 13:30. ש. ומתי עזבת את הישיבה אחר כך? ת. הייתי אמור ב 15:30 ולא עזבתי לפני 16:30, 17:00, כי הייתי צריך לרשום מי הרבנים שמאחרים לשיעור שלהם. ש. את הסיפור הזה שאתה מחדש לנו שאתה צריך לנהל פיקוח על הרבנים מתי הם מגיעים לא מוזכר בתצהיר שלך? ת. יכול להיות ששכחתי לרשום. ש. אולי זה לא היה? ת. זה היה טעות. ש. מתי היית חוזר בערב? ת. ב 22:00 הייתי צריך להיות בישיבה, ויכולתי גם להגיע בשעה 19:00 לפי דרישות הרבנים, כי הרבנים היו מתחלפים. ש. משהו לא מסתדר לי. אתה בפתח עדותך העדת שסדר גודל של 7 שנים למדת בכולל, בבוקר ואחה"צ. לפי עדותך פה לא יכולת להיות בכולל בכלל, ויכול להגיע אולי שעתיים ביום, איך זה מסתדר? ת. לכולל היית צריך להגיע את השעות שהצהרתי בתחילת העדות, ולא עמדתי בזמנים האלה בגלל דרישות הישיבה. זו הסיבה שהיו מורידים לי מהמשכורות בכולל, בגלל החיסורים שלי, כי כך מקובל, עד שבשלב מסויים אמרו לי שאי אפשר ואני חייב לעזוב את הכולל, ולכן עזבתי 3 כוללים. ש. אגב למה לא סיפרת בתצהיר שקיצצו לך במלגות בכוללים? ת. כי בתצהיר לא נשאלתי את השאלה הזאת, נתתי עדות ראשונה. ש. לפחות אחד הכוללים החזיק אותך 5 שנים, כך החזיקו אותך שהגעת כל יום ב 11:00 במקום 09:00. ת. לא ב 11:00, הייתי מגיע ב 09:00 והייתי יוצא באמצע, זה מה שרציתי להסביר לפני כן ולא נתת לי. זה היה כולל של מבוגרים ואני הייתי הצעיר מביניהם. ש. אתה מתקן עכשיו ואומר שלא היית מרציפות מ 06:30 עד 11:00, אלא היית הולך לכולל והיו קוראים לך חזרה? ת. אף פעם לא אמרתי שזה היה כך. השיגרה היתה שמתי שהם רוצים הם קראו לי מהכולל, וזה הפריע לי בלימוד. ש. הגעת אז ב 06:30 לישיבה ומתי עזבת? ת. 08:30, 08:45. ש. וכל יום היו קוראים לך חזרה לישיבה? ת. חזרה לישיבה ודאי לא, אבל כל יום שהייתי צריך לתת דיווח למשגיח הייתי מתעכב, והיו קוראים לי הרבה מאוד פעמים, כי הישיבה כל יום התחדשו בה דברים. ש. אתה ב 08:30, 08:45 יצאת לכולל, ולא כל יום התקשרו אליך לחזור לישיבה, פעם בשבוע התקשרו אליך? ת. יותר מפעם בשבוע. ש. פעמיים בשבוע? ת. יותר. ש. חמש פעמים בשבוע? ת. לא" (ההדגשות לא במקור י.ש). ובהמשך נשאל עוד: "ש. נוצר מצב לפי עדותך שבתקופות שלמדת בכולל קיצצו לך מהמילגה בגלל העדרויות, ואמרו לו בשלב מסויים שלא תוכל להמשיך. איזה סכום היתה המילגה? ת. 2,000 ₪ המקסימום. הבסיסי 730 ₪. ש. ומי שעומד בזמנים מקבל 2,000 ₪? ת. כן. ש. אז נגרם לך הפסד כספי לדבריך בין 1,000 ל - 2,000 מדי חודש, לא באת לרב שם טוב והרב סלים ואמרת להם את זה שבגלל שקוראים לך באמצע היום ובלילה שאתה מפסיד כסף ושיפצו אותך על זה? ת. העליתי את הטענה, ושאני רוצה תוספת בשכר כי אני בלי כולל, וביקשתי עלייה בשכר בגלל שאני בלי כולל. לא ביקשתי פיצוי על זה שקיבלתי פחות בכולל. אחרי שעזבתי את הכולל דרשתי העלאת שכר. ש. והעלו לך את השכר? ת. לא. מה שכן הם הציעו לי שהישיבה קיבלה מגרש ושהם יתחילו את ההיתרים בישיבה אני אקדם את זה מטעם הישיבה והרב סלים ייתן לי תמורת זה עוד תוספת כסף, כי צריכים לשלם למישהו שיעשה את זה, ובזה הם הרגיעו אותי, אבל זה לא קרה בסוף. ש. גם זה לא כתוב בתצהיר? למה לא אמרת שישלימו לך את זה מהצד השני? ת. אני מצהיר את זה עכשיו" יד. מהאמור לעיל עולה - כי תצהירו של התובע מתאר את עיסוקו של התובע בכל יום עבודה, באופן חלקי ביותר, ולמרות התיאורים הרבים שתיאר בתצהירו - לא נאמר בו דבר על כך שבמשך מספר שנים, למד ב"כולל", כשמונה שעות ביום, בשעות עליהן תובע שכר עבודה (מעבר להערה סתמית על כך שנדרש לצאת מה"כולל" לצורך טיפול בתלמידים). כך גם לא נאמר בתצהיר כי הפחיתו לו ממלגת הקיום, בגלל שהקדיש את זמנו לעבודה במקום ללימודים. רק בעדותו ציין לראשונה כי בשל אי עמידה בזמנים נאלץ להפסיק את לימודיו , או שהפחיתו לו מדמי הקיום בשל עבודתו. בעדותו הוסיף התובע וטען - לראשונה - (עמ' 10 שורות 6-7) כי כחלק מתפקידו היה לפקח על רבני הישיבה (!) ולרשום מי מהם מגיע בזמן ומי מאחר - דבר שביצע מדי יום בין השעות 14:30 ל- 17:00. אין זה סביר, כי כאב בית בפנימייה - הוטל עליו לרשום מי מרבני הישיבה הגיע לישיבה בזמן, וכי לו כך היה הדבר, היה מן הסתם כותב זאת בתביעתו ובתצהירו. טו. אולם בכך לא די. התובע סותר עצמו לא אחת גם בשאלה כמה שעות עבד בפועל, ומתי למד ב"כולל". התובע העיד תחילה כי : "ב - 08:30 הייתי אמור לעזוב אחרי תפילת שחרית ועזבתי רק ב 11 בבוקר ", מאידך בהמשך העיד כי הייתי מגיע (ל"כולל" - י.ש) ב 09:00 והייתי יוצא באמצע " , אם כי לפי עדותו - לא בכל יום , אלא בין פעמיים לארבע פעמים בשבוע(!). מעבר לעצם הסתירה בדבריו לגבי שעות העבודה, גם לפי גרסת התובע, לא נדרש להיות נוכח בפנימייה כל היום, ולא עמד לרשות הישיבה כל היום. יז. כאמור, התובע אף אינו טוען כי נכח פיזית בפנימייה כל היום. אעפ"כ, העד מטעמו, נתנאל סופר העיד באפן מפתיע (עמ' 22 שורה 20 לפרוטוקול מיום 8/5/12) כי: "ש. בשנה וחצי שהיית בפנימייה של הישיבה הקטנה ישבת במשך היום בחדר ולמדת שפה זרה והנדסה? ת. כן. ש. ראית את התובע בפנימייה? ת. בשנה וחצי שישבתי בפנימייה הקטנה בכל שעה שהייתי מגיע הייתי רואה אותו". קודם לכן אף העיד (שם שורה 7) כי: "כל לילה הייתי רואה אותו עד שעה 1:30 בלילה בפנימייה בוודאות" ובהמשך סייג זאת "למעט מקרים חריגים שלא ראיתי". דברים אלו תמוהים - שהרי גם לגרסת התובע עצמו לא היה נוכח כל הזמן בישיבה אלא רק "העמיד עצמו לרשות העבודה" (כשנכח פיזית חלק ניכר מהזמן, ב"כולל"), ואף התובע לא טען כי נכח בפועל כל יום עד השעה 1:30 אחר חצות! נראה אפוא, כי העד השתדל בכל ליבו לסייע לתובע - אלא שדווקא ההגזמה בה נקט - מלמדת אותנו כי דבריו אינם נכונים וכי אין לקבל את עדותו לעניין מספר השעות בהם עבד התובע! יח. גם העד משה יוחנן, אשר היה תלמיד בין השנים 2003- 2006 הצהיר (סעיף 6 לתצהירו) כי: "באופן כללי זכור לי במשך כל שנות לימודי בישיבה עבד דוד בישיבה מבוקר עד לילה. נוכחותו הן בישיבה והן בפנימייה הייתה קבועה ותמידית, ומעטים הם המקרים בהם לא ראיתי אותו בסביבה". גם דברים אלו תמוהים לאור טענת התובע כי בעבודתו כאב בית נדרש להיטלטל ממקום למקום באופן פיזי (סעיף 5 לתצהירו) , כיוון שעבד בשני מבנים נפרדים בחלק ניכר מהתקופה. כאמור - ב"כ התובע שב והדגיש בסיכומיו, כי אינו טוען שהתובע עבד 17 שעות בפועל , אלא רק כי "עמד לרשות הישיבה" (גם כאשר לא היה נוכח במקום). כיצד אם כן העידו שני העדים מטעמו כי ראו את התובע באופן קבוע ובמשך כל השעות , כשהוא נוכח /עובד בפנימייה - כשגם התובע מודה שלא היה נוכח כל הזמן במקום אחד, ולו רק לאור העובדה שנדרש לעבוד בשני מבנים?! התובע גם העיד (מבלי שהדבר נזכר בתצהירו) כי המשגיח נהג להתקשר אליו במהלך הלימודים שלו ב"כולל" וקרא לו לחזור לפנימייה על מנת להתעמת עם תלמיד זה או אחר (עמ' 10 שורות 5-8). כיוון שלא היה מדובר - אף לטענתו - בעניין קבוע ויומיומי - ניתן ללמוד (אפילו אם הדבר קרה מספר פעמים במהלך שונות עבודתו, כי בשאר הזמן, וכשלא נקרא לפנימייה - כן למד והשקיע את זמנו ב"כולל". אלא שבניגוד לעדות התובע כאמור לעיל - העדים מטעמו העידו שכל הזמן ראו אותו בפנימייה (להוציא מקרים חריגים). יט. בסעיף 22 לתצהירו הצהיר כי: "אף בשעות שבהן הייתי מחוץ לישיבה, הקפדתי תמיד שלא להתרחק ממנה ולא יכולתי לעשות בזמני הפנוי כראות עיני" אולם בחקירתו הנגדית ( עמ' 15 שורה 21) נשאל והשיב: "ש. קרה אי פעם שהתקשר אליך הרב שריפמן ואמר לך שבחור ברח מהישיבה ותלך לחפש אותו ואמרת לו שעכשיו אתה לא יכול כי אתה בכולל או שיש לך מה לעשות? ת. אם הייתי מחוץ לעיר , כן, אם לא - היו אומרים לי לבוא ש. לא היה בהסכם שלך סעיף שאתה לא יכול לנסוע מחוץ לעיר בזמן הלימודים? ת. נכון ש. לא היה בהסכם שלך שאסור לך לעבוד בשום עבודה אחרת ת. אין לי שום הסכם עבודה עם הישיבה..." משמע - למרות הרושם שניסה התובע ליצור, כאילו הקפיד להיות כל הזמן בקרבת הפנימייה (או לעבוד בה בפועל)- לא תמיד היה הדבר כן, וכי כאשר היה מחוץ לעיר - כדבריו (דבר שלא נאסר עליו ) - לא היה זמין לעבודה. כ. התובע תיאר בתצהירו ובעדותו בבית הדין מקרים רבים, בהם לדבריו עבד מעבר לשעות הרשומות ב"הסכם", אם כי התובע ציין, כי אינו יכול לזכור בטווח של 11 שנים את כל האירועים בהם נדרש לעבוד מעבר ל"הסכם". ואכן, גם מעדויותיהם של הרב פרישמן והרב שם טוב ניתן ללמוד כי היו מספר אירועים בהם התובע נדרש לעבוד מחוץ לשעות העבודה הרגילות (כמו למשל - חיפוש אחר תלמידים שעזבו ללא רשות את שטח הפנימייה). אלא שקשה לדעת מתוך עדותו של התובע (ומתוך עדויות העדים מטעמו, שנטו, כאמור להגזמה), מתי באמת אירעו הדברים, באיזו תדירות, ובאילו שנים מדובר (כשבחלק מהתקופה חלה התיישנות). כך גם לא ברור האם לא מדובר באירועים שהיו בשעות העבודה הרגילות. התובע טרח ונתן פירוט של אירועים שונים, אך ברובם - ללא ציון תאריכים ושעות. "פירוט" לאקוני זה אין בו די, אף שמקובל עלינו שכן היו אירועים שונים , ככל הנראה ספורדיים ונקודתיים (על פני 11 שנים), בהם נדרש התובע לעבוד בפועל, מעבר לשעות הרגילות, ואף עשה כן. כך למשל הצהיר התובע, על דרך ההגזמה (סעיף 15.22 לתצהירו), כי: "גם ימים של שלג היו ימים קבועים שבהם דרשה ממני הנהלת הישיבה להיות נוכח עד השעות הקטנות של הלילה". עוד לעבודה קבועה בימי העצמאות , שעה שנדרש לעקוב אחר בחורים שיצאו לאירועי יום העצמאות בניגוד להוראות הרבנים, או בימים בהם חיתן מי מרבני הישיבה בן או בת וכד'. אלא, ששלג בירושלים אינו דבר קבוע, ואף לא יורד כל שנה, ועל כן לא ברור על איזו קביעות של ימי שלג מדובר בתצהיר, וגם יום העצמאות - חל רק פעם בשנה, ומן הסתם רבני הישיבה לא משיאים את ילדיהם באופן קבוע אלא לכל היותר בהפרש של מספר חודשים בין חתונה אחת לשנייה. למרות טענת התובע, בתפקידו כאב בית, לא היה התובע אמור לטפל בבעיות החינוכיות של התלמידים, ובוודאי שלא באופן קבוע, אף כי לא מן הנמנע כי בתפקידו נדרש גם לעבודה מחוץ לשעות העבודה הקבועות על מנת לפתור בעיות אקוטיות. אלא, שאין כל דרך לדעת מתצהירו הכוללני של התובע - מתי, ובאיזו תדירות אירעו האירועים עליהם הוא העיד, והאם לא נכללו כחלק מתנאי עבודתו, לאור שכרו הגלובאלי שקיבל. כא. כאמור, ייתכן, כי היה מקום לראות בחלק מהשעות שמעבר לעבודתו (וששוכנענו כי היו כאלה מפעם לפעם), כ"שעות כוננות", אלא שב"כ התובע הדגיש בסיכומיו כי "התובע מעולם לא התיימר להציג עצמו ככונן" (סעיף 8 לסיכומים). לכן, לא ניתן לראות את התובע ככונן, ולפסוק לו כל סכום שהוא ככונן. לגבי פסיקת שעות נוספות בגין עבודה של ממש - משהתיאורים של התובע בעדותו (כולל שני העדים מטעמו), היו כלליים ולא הוכחו ברמה הדרושה (לא בעניין מועד האירועים ולא לעניין משך הזמן שהתרחשו) - לא ניתן לפסוק לתובע כל תשלום בגין כך. לאור זאת, נעדיף לקבל את עדויותיהם של הרב שם טוב והרב פרישמן (על אף שבחלק מהעדויות מדובר בעדויות שמיעה ולמרות סתירות מסויימות בדבריהם), כי המדובר היה באירועים ספורדיים ולא במקרים קבועים, (ובוודאי לא מוכחים), שאינם מצדיקים תשלום נוסף מעבר למשכורתו. כב. הנתבעת הביאה לעדות את מר יצחק אורם שהיה אב בית במשך 8 שנים, יחד עם התובע (בין השנים 2002-2009), כשגם הוא למד ב"כולל" בתקופת עבודתו אצל הנתבעת. במועד מתן העדות, מר אורם היה מחוץ לעבודה מזה 3 שנים, ועדותו אמינה עלינו. מר אורם ציין (סעיף 4 לתצהירו), כי פעל, ע"פ מסגרת השעות הכתובה ב"הסכם", וכן בתקופה בה עבד בחפיפה יחד עם התובע, התחלקו בנוכחות בסעודות השבת, כך שהתובע נכח בסעודה אחת (בבוקר), ואילו הוא - בסעודת ליל שבת ובסעודה שלישית - (סעיף 6 לתצהירו). יצויין כי גם שאר עדי הנתבעת העידו כי קיים צוות החינוכי של הישיבה (שני משגיחים וששה ר"מים), הדואג לצרכיהם של התלמידים (החינוכיים והאישיים) ואין מקום לקבל את טענתו כי בתפקידו כאב בית נדרש גם הוא לשבת ולשוחח עם התלמידים ולסייע להם בבעיותיהם האישיות. אכן, מטבע הדברים, בתפקידו כאב בית, היו לו מן הסתם שיחות עם התלמידים, ואולי אף מעבר לתפקיד הרשמי שלו, אך זה כשלעצמו לא מצדיק תוספת של שעות נוספות. כג. כאמור - אף התובע צירף את הסכם העבודה והסתמך על הסכם זה כמלמד על כך שהיה אב בית. לפיכך, על התובע הנטל להוכיח כי עבד מעבר לשעות שפורטו בהסכם, וכמה. אלא שהתובע לא הרים נטל זה, ובוודאי שלא ניתן לקבל את טענתו הגורפת כי יש לראות את כל השעות שבין 7:00 בבוקר ל-24:00 כשעות עבודה לצורך חישוב שעות נוספות! מכל מקום, וביחס לתקופה שקדמה ל-2/09 (כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר), הנטל הוא על התובע, ולא ניתן לפסוק כל סכום שהוא, בדרך של אומדן (ר' דיון לב/3-32 פרוימוביץ- בר אדון פד"ע ד', 39, 43 והפסיקות המאוחרות שחזרו על כך , כגון: ע"ע 300080/98 כהן אברהם - גביר קבלנים בנייה ופיתוח בע"מ -לא פורסם). גם לגבי התקופה שלאחר פברואר 2009 - תקופה בה הנטל הוא על הנתבעת - שוכנענו כי התובע לא נדרש לעבוד שעות נוספות מעבר למה שנרשם ב"הסכם". כד. לטענת התובע - אף אחד מאבות הבית לא החזיקו מעמד 11 שנים - והדבר מלמד על שביעות רצון ממנו. ואכן, יש להניח כי עד לתקופה האחרונה - היו שבעי רצון ממנו, וזו גם הסיבה ששכרו הועלו מ-1,100 דולר לחודש בתחילת עבודתו (כפי שהעיד הרב שם טוב) לכ-7,000 ₪ לחודש, בתקופה האחרונה לעבודתו (כעולה מהתלושים). העובדה שמעולם לא טען שמגיעה לו תוספת שכר עבור 9 שעות נוספות ליום (!), ומאידך - כי שכרו הועלה משך השנים בצורה משמעותית , יש בה כדי ללמד, שהשכר שקיבל גילם גם את האירועים החריגים בהם אכן נכח מעבר לשעות הרגילות עליהם סוכם. יתרה מכך, לו אכן הייתה נכונה טענתו כי זכאי לתוספת עבור 9 שעות נוספות ביום, 7 ימים בשבוע - לא היה זה סביר שבמשך 11 שנים לא יאמר דבר (וכי יסתפק רק בהעלאה במשכורתו מדי שנה, כפי שעולה מהתלושים). זאת ועוד. התובע הדגיש מספר פעמים (בתביעה, בתצהיר ובסיכומיו), כי הוא אב לתשעה ילדים, וכי זכאי לפרנסם בכבוד - דבר שאין על כך חולק. אלא, שדווקא בשל היותו אב למשפחה ברוכת ילדים, יהיה זה בלתי סביר להניח שהקדיש את כל זמנו לעבודה (17 שעות כל יום!), תוך הזנחת משפחתו שלו! מה גם, שכאמור - חלק לא מבוטל מהזמן גם למד ב"כולל". כה. גם העובדה שלא תבע מהנתבעת את ההפסד בגין אי תשלום המלגה מה"כולל" (כפי שטען לראשונה בעדותו), מלמדת כי אין באמירה סתמית זו ולא כלום. העובדה שלא תבע - ולא טען בתביעתו ובתצהירו - כי בשל העובדה שהקדיש את מירב זמנו לפנימייה - נדרש לעזוב את ה"כולל", תוך הפסד חודשי של בין 1,000 ל-2,000 ₪, מלמדת כי אין בטענה זו ממש. כו. מכל האמור לעיל - טענתו של התובע כי יש לראות את כל השעות שבין 7:00 ל -24:00 כשעות בהן עמד לרשות העבודה (בין אם עבד בפועל ובין אם רק נדרש להיות מוכן לעבודה), לא הוכחה כלל, ורכיב זה בתביעתו נדחה לחלוטין. כז. האם התובע קיבל תלושים פיקטיביים? אין חולק כי בסיום עבודתו קיבל התובע סך של 7,066 ₪ לחודש, כפי שעולה מהתלושים, וכי זה גם השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורין. אלא, שהתובע טוען כי עד שנת 2008, ובמשך כמה שנים, קיבל סך של 6,000 ₪ לחודש בצ'ק, ובנוסף - 1,000 ₪ במזומן. לאור זאת תובע התובע פיצוי כספי בגין התלושים הלא נכונים שקיבל. התובע העיד עוד כי את ה-1,000 ₪ שקיבל במזומן - הפקיד בבנק - וכי יכול להוכיח זאת בשל הפקדות הכספים לחשבון (עמ' 12 שורה 30). אלא שהתובע לא המציא דפי בנק להוכחת טענתו. בהמשך הסביר שלא עשה כן כי הדבר עולה כסף רב, לאור העובדה שמדובר בהפקדות משנת 2005. אלא, שהתובע יכול היה להראות מספר הפקדות - ולו גם לשנת 2008 (בהוצאה כספית לא גבוהה) אך גם זאת לא עשה. אכן, אם לא שמר על דפי החשבון לאחר סיום העבודה - הוצאת דפי חשבון בנק עולה כסף. אולם סביר שבגין השנה האחרונה - בטרם הגיש תביעתו - היו בחזקתו דפי בנק. בנוסף, בהתחשב בגובה התביעה - אין זה סביר שהתובע לא עשה כל מאמץ לאתר דפי חשבון , ולא הסכים לשלם את הסכומים הנדרשים לצורך הוצאת מספר דפי החשבון (שהם בוודאי נמוכים עשרת מונים מהפיצוי שדורש בגין תלושים פיקטיביים). משהתובע לא הביא ראיות שיכולות היו להיות ברשותו - לא הרים את הנטל המוטל עליו בעניין זה. כח. נכונות הרישום בתלושים לעניין חופשה והבראה: אכן, צודק ב"כ התובע כי הרישום בתלושים מלמד על תשלום קבוע, כשבתוך הסכום הקבוע נרשמו גם חופשה והבראה. כך למשל, בשנת 2008 קיבל התובע בכל חודש סך של 5,910 ₪ (או 5,911 ₪), (כולל בגין חודשים בהם ניצל ימי חופשה). יחד עם זאת, התובע אכן ניצל ימי חופשה בפועל (ר' לדוגמא עדותו עמ' 17 משורה 23 ואילך ועמ' 18 רישא לפרוטוקול) . כידוע, וכמקובל בישיבות - התלמידים יצאו למספר חופשות מהפנימייה, כולל חופשות "בין הזמנים", והתובע - אף הוא יצא עימם. מהעדויות עולה כי הבחורים יצאו לחופשה מדי שנה בין ערב יום כיפור לר"ח חשוון, במהלך חודש ניסן וכן מערב תשעה באב ועד ר"ח אלול. התובע אינו טוען כי בתקופות אלו לא קיבל שכר. להיפך - מעדותו עולה כי קיבל שכר חודשי קבוע. פירושו של דבר, שהתובע יצא לחופשה וקיבל את מלוא השכר בגין חופשותיו. לפיכך התובע אינו זכאי לכל תשלום מעבר לכך. ואכן, בחודשים בהם היו ימי חופשה, צויין הדבר בתלושי המשכורת, כאשר שכרו לא נפל מהשכר החודשי. משמע - התובע ניצל ימי חופשה בתשלום, ע"פ המוסכם עימו (ואף מעבר למתחייב מחוק חופשה שנתית). בנקודה זו - אין כל פסול בכך שהתלוש חולק לימי עבודה וימי חופשה, אשר יחד נתנו סכום של משכורת חודשית קבועה. בהערת אגב יצויין, כי בכל מקרה, קיימת התיישנות ע"פ סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, וניתן לתבוע עבור 3 שנים אחרונות (וכן בשנה הרביעית השוטפת, כפי שנקבע בפסיקה). כט. לא כן הדבר לגבי הבראה. כך למשל בחודש 8/08, נרשם כי התובע קיבל : 1,655 ₪ כשכר עבודה, 2,270 ₪ כחופשה, ו- 1,986 ₪ - כהבראה. סך כל התשלומים: 5,911 ₪. משמע- העובדה שרשמו כאילו קיבל הבראה - אינה נכונה, ואין מדובר בתשלום שהוא מעבר לשכר החודשי אלא תשלום ההבראה כלול בתוכו! לאור זאת - בחודשים בהם נרשם שהתובע קיבל דמי הבראה, התלושים אינם משקפים את הסכומים הרשומים בהם, ועל כך זכאי התובע הן לתשלום בגין דמי הבראה שלא שולמו לו והן לפיצוי בשל התלושים הלא נכונים שהוצעו לו (וע"פ בדיקתנו מצאנו שני תלושים כאלה). ל. האם התובע זכאי לשכר נפרד בגין העבודה בשבתות וחגים? אין חולק כי ע"פ ה"הסכם" - היה על התובע לעבוד גם בחלק מהשבתות, ולהיות נוכח (דבר שעשה עם משפחתו ) גם בארוחות השבת. למרות האמור בסיכומי ב"כ התובע - ברור ומובן מאליו, כי משכורתו של התובע כללה גם עבודה בשבתות - כחלק מתפקידו המחייב כאב בית בפנימייה. עוד יצויין, כי ע"פ הרשום בהערה בסוף ה"הסכם" "על מנת להקל על עבודת אב הבית תיעשה חלוקה ביניהם ותוך תיאום עם הנהלת הישיבה." ואכן, בעניין זה העיד יצחק אורם, כי כאב בית נוסף, הייתה חלוקה ביניהם וכי כל אחד מהם היה נוכח רק בחלק מהארוחות. לא. אכן, יש מקום לבוא בטענה לנתבעת, שלא פירטה - לא בהסכם ולא בתלושים -כיצד שילמה לתובע את שכרו, וכיצד חושבו שעות העבודה בשבת. אעפ"כ, ודווקא לאור העובדה שהתובע עבד באותה מתכונת משך קרוב ל-11 שנה (פרט להעלאה בשכרו מפעם לפעם), נראה כי השכר - הגבוה יחסית - כלל גם 150% עבור שעות השבת והחגים. בכל מקרה , ביחס ל-40 השעות בהם נדרש לעבוד ע"פ ההסכם - שכרו היה גבוה משכר המינימום, גם בהתחשב בשעות השבות המזכות אותו ב-150%. יצויין כי מדובר בתפקיד שלא דורש הכשרה או השכלה מיוחדים, ונראה על פניו כי ע"פ ההסכמה ביניהם - קיבל התובע תשלום גלובאלי עבור כל שעות העבודה כאב בית, כולל שכר של 150% בגין שבתות וחגים. עוד יצויין, כי כשם שלא קיבלנו את טענתו של התובע כי זכאי ל-17 שעות עבודה ביום חול, איננו מקבלים זאת גם ביחס לעבודתו בשבת, וכי סך השעות שעבד בשבת - היה כפי שנרשם ב"הסכם" (כשגם אם התחלף עם אב הבית השני - יש לראות את מסגרת העבודה שנקבע בהסכם). בנוסף, כי כל שבת שלישית התובע לא נדרש לעבוד בפנימייה, כיוון שהייתה זו "שבת חופשית" לתלמידים. לב. למען הסר ספק יובהר כי אין בצורת התשלום של הנתבעת לתובע כדי להוות "שכר כולל" האסור על פי סעיף 5 לחוק הגנת השכר. סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כי אין לכלול בשכר תשלום בגין שעות נוספות או דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, ואולם אין כל מניעה לכלול בשכר תשלום בגין דמי נסיעות, הבראה או דמי חגים ובלבד שההסכמה לכך תהיה מפורשת וחד משמעית (דב"ע שן/1-7 אליקים הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום בע"מ, פד"ע כג 45; דב"ע 3-63/98 גלי בובליל - א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ פד"ע לב' 91). עם זאת, הפסיקה קבעה , כי מותר למעביד לשלם מראש או להתחייב מראש לשלם גמול שעות נוספות בעד מספר שעות נקוב, אם המוסכם לא יכלול גמול בעד שעות עבודה מעבר למותר לפי החוק, וזאת אף אם ידוע ומוסכם שלא תמיד ולא בכל חודש יעבוד העובד את מלוא מכסת השעות הנוספות שבעדן שולם (דב"ע מד/3-34 דוד אלון - בנק ישראל פד"ע טז 76). לג. בע"ע (ארצי) 184-09 פיודור קרבצ'נקו - חברת השמירה בע"מ, מיום 18/12/11, נאמר כי: "הדרך למתן תוקף להסדר התמורה הכוללת הינה להתייחס אליו כמעין הסדר מוסכם של תשלום "שעות נוספות גלובאליות" (דב"ע מד/3-34 דוד אלון - בנק ישראל, פד"ע טז 76 (1984)), מתוך הנחה כי בממוצע, וכמכלול - מקבל העובד לכל הפחות תמורה שוות ערך לזו המגיעה לו מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה (כן ראו את סעיף 10.2 להסכם הקיבוצי החדש בענף השמירה, מיום 2.11.08). ככל שהנחה זו אכן תואמת את המציאות, ניתן לקבוע כי הסדר התמורה הכוללת מסייע להגשמת תכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה, ואינו פוגע בהסדר הקוגנטי הקבוע בו. עם זאת, השאלה אם יש בהסדר התמורה הכוללת משום תחליף הולם לגמול שעות נוספות מכוח חוק - הינה שאלה עובדתית, התלויה בנסיבותיו הספציפיות של כל עובד, ובפרט בהתחשב בהיקף השעות הנוספות המבוצע על ידו בממוצע בפועל (ראו את החישוב שנערך על ידי השופטת גליקסמן בעב' (ת"א) 5160/07 רינת אנתייב - מומנטום אס.או.אס בע"מ (בפירוק), מיום 30.5.11; להלן: עניין אנתייב)". לד. בעניין שלפנינו - התובע אכן קיבל תמורה הכוללת גם עבודה בשבתות - בין אם נכח באותה שבת בכל הארוחות והתפילות, ובין אם סיכם עם אב הבית השני על חלוקה ביניהם - כפי שגם עולה מההערה להסכם. מכל האמור לעיל, לא מצאנו כי בהסכם - כפי שנוסח וכפי שפעלו על פיו - היה כדי לקפח את התובע או שעמד בניגוד לסעיף 5 לחוק הגנת השכר. כיוון שכך - אין התובע זכאי לתוספת שכר בגין שעות עבודה בשבתות וחגים. לה. במקרה שלפנינו, ובהתחשב בין השאר בעליית שכרו של התובע ובמכלול העובדות שתוארו לעיל - נחה דעתנו כי בהסדר עליו סוכם עם התובע, והצדדים עבדו כך משך שנים - הרי שהתמורה הכוללת שקיבל מהווה תחליף הולם לגמול שעות נוספות מכוח החוק, ואין התובע זכאי לתשלום נוסף בגין עבודתו בשבתות וחגים. לו. אי הנפקת כל תלושי השכר וזכאות התובע להפרשי פיצויי פיטורין ולפיצויי הלנה: כאמור, אין מחלוקת כי התובע הועסק אצל הנתבעת משנת 1999, אף כי הנפיקה לו תלושים רק משנת 2005. לטענת הנתבעת - התובע היה זה שלא רצה שיוציאו לו תלושי שכר, ולכן, עברה למעשה על החוק, ולא הוציאה לו תלושים. מנגד, טוען התובע, כי הנתבעת מטעמיה שלה לא הוציאה לו תלושים. דברים אלו חמורים - גם אם טענת הנתבעת נכונה: אם עובד לא מעוניין בתלושי שכר, אין הדבר פוטר אותה מלפעול ע"פ חוקי המדינה. ככל שעובד אינו מעוניין לעבוד בהתאם לחוק, על הנתבעת היה לסרב לקבלו! סירובו של התובע לקבל תלוש - לא מספיק כדי לפטור את הנתבעת מאחריות לאי הוצאת תלושים כדין. כך גם לא היה מקום לנסות ולהחתים את התובע על תשלום פיצויי פיטורין לתקופה קצרה מזו שהתובע עבד בה (כאילו עבד רק משנת 2005). מנגד - אין זה סביר שהתובע לא קיבל תלושים משך כ-6 שנים, מבלי לפנות ולו פעם אחת לנתבעת ולהעמידה על חומרת המעשה (כאשר בשנים אלו אף לא שולם עבורו ביטוח לאומי), אלא אם כן הסכים להתנהלות זו, או אף ביקש זאת, מטעמיו שלו (הלימודים ב"כולל" וקבלת גמלת קיום בגין אותו זמן). לאחר שמיעת הראיות שוכנענו כי לתובע היה חלק ממשי בכך שלא הונפקו לו תלושים (מבלי לגרוע מחומרת המעשה של הנתבעת אשר נאותה להעסיקו ללא תלושים וללא הפרשות כדין). לז. בעניין זה, נראה כי הנתבעת פעלה כך , לא רק בעניינו של התובע. העד יצחק אורם העיד לעניין אי הנפקת תלושים עבור עצמו (עמ' 31 שורות 3-7): "ש. ביקשת מהישיבה שלא תנפיק לך תלושי משכורת כי רצית להעלים מס? ת. לא בגלל מס, אבל בגלל משהו אחר. ש. מאיזו סיבה? ת. הייתי אברך. ש. אז למה לא רצית תלושי שכר? ת. שלא תהיה לי בעיה עם ה"כולל"! לח. גם התובע , היה כאמור, אברך בישיבה, וקיבל אף הוא גמלת קיום (דבר שכאמור, לא הוזכר בתצהיריו). כאמור, התובע לא ציין כלל בתצהירו שלמד באופן קבוע (ובוודאי בשנים 1999 - 2005) ב"כולל" (מעבר להערה סתמית על כך שנדרש לצאת מה"כולל" לצורך טיפול בתלמידים). התנהלות זו של התובע יש בה כדי ללמד, כי גם הוא, לא היה מעוניין בהוצאת תלושים מסודרים, כאשר ייתכן שלו היו יודעים כי הוא עובד לא היו נותנים לו מלגת קיום! מכל מקום, בנסיבות שתוארו, לא הייתה הצדקה מטעם הנתבעת שלא לשלם לתובע את מלוא פיצויי הפיטורין בגין השנים 1999-2005, ולא היה מקום להמתין עד להגשת התביעה על ידי התובע (ולא מצאנו ממש בטענת הנתבעת כי בנסיבות הפסקת עבודתו היה כדי לשלול ממנו את פיצויי הפיטורין (או חלקם). לאור זאת זכאי התובע להפרשי פיצויי פיטורין הנתבעים על ידו. על הנתבעת לשלם לתובע את מלוא פיצויי הפיטורין תוך ציון מספר השנים הנכון בהם עבד (כאשר עניין תשלום המיסים בגין שנים אלו, ייבדק מן הסתם על ידי הרשויות, הן ביחס לתובע והן ביחס לנתבעת). יחד עם זאת, ומכיוון שעניין זה נבע גם מהתנהלות התובע בעצמו, כמתואר לעל- מצאנו לנכון להפחית את פיצויי ההלנה בגין אי תשלום מלוא פיצויי פיטורין, לכדי 5,000 ₪. מעבר לפיצויי ההלנה, כאמור, לא מצאנו לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין אי המצאת תלושים, לאור חלקו במחדל זה. לט. שימוע - לטענת התובע זכאי לפיצוי של 12 משכורות בגין אי עריכת שימוע כדין. מנגד טוענת הנתבעת כי במשך 3 שנים ערכה לו מספר שימועים עם התראות על כך שאינו מתפקד כראוי, וכי רק מתוך חמלה על התובע - בהיותו בעל משפחה גדולה, לא פיטרה אותו קודם לכן, וכי התובע ידע כל העת כי אם לא ישתפר בתפקודו - יפוטר. כך העידו הרב שם טוב והרב אברהם סלים, על השיחות הארוכות שהיו עם התובע, על חוסר שביעות הרצון מעבודתו בשנים האחרונות, על החמלה שנהגו בו כאשר ביטלו את פיטוריו (3 שנים בטרם פיטוריו הסופיים), ועל השיחות שנוהלו עימו - עד לפיטוריו הסופיים. לאחר ששמענו את העדויות סבורים אנו כי אמנם ניתנו לתובע מספר הזדמנויות לשפר את התנהלותו (כאשר לדברי עדי הנתבעת ניסה התובע לשלוח יד בעסקי מקרקעין ונכשל בהם - דבר שגזל מזמנו ומסבלנותו לתלמידים, וכי הותרה על כך מספר בפעמים). ואכן, מתוך העדויות - כולל מעדותו של התובע עצמו - שוכנענו כי נדרש לשיחות בטרם הפיטורין, אולם שיחות אלו לא הוגדרו ואף לא מהוות "שימוע", כפי שהפסיקה דורשת. לעניין זה יצויין כי לא נערך כל פרוטוקול, ולא ניתנה לו הזדמנות הוגנת, ומבעוד מועד להתייעץ עם עו"ד לקראת ה"שימוע". כידוע, מטרת השימוע, הינה, מתן הזדמנות של ממש לעובד על מנת שיוכל להתגונן מפני כוונה לפטרו, ובטרם ההחלטה על פיטוריו, ולא רק קיום הליך פורמאלי. שוכנענו, מחד, כי העירו לתובע מספר פעמים על "חלישותו" בעבודה , אך מאידך לא הובהר לתובע כי מדובר ב"שימוע "לקראת פיטורין. העובדה ששלוש שנים קודם לכן רצו לפטרו וחזרו בהם - אין בה כדי להוות שימוע לפיטוריו הסופיים. יתרה מכך - וע"פ התלושים, גם בתקופה של השנה האחרונה - הועלה שכרו - דבר שמלמד כי למרות חוסר שביעות הרצון, הראו נכונות להמשיך ולהעסיקו תוך שיפור השכר. התנהלות זו מצד הנתבעת (ולמרות ההערות שקיבל בגין תפקודו לקראת פיטוריו), גרעה, למעשה, מזכותו של התובע להתכונן, להתייעץ ולהגיע מוכן לשימוע, ועל כך יש לפצותו. יש לזכור בעניין זה כי התובע, עבד בנתבעת קרוב ל-11 שנים, ולא נכון היה לפטרו מבלי לתת לו זכות שימוע מלאה , כנדרש בפסיקה, בטרם ההחלטה על פיטוריו. מאידך - שוכנענו כי התובע, אכן קיבל ביקורות במספר הזדמנויות על כך שבתקופה האחרונה ,עבודתו לא הייתה לשביעות רצון המנהלים - ולפיכך לא קיבל זאת כהפתעה, וידע קודם לכן על הכוונה לפטרו, אך הוא מצידו לא עשה מאמץ להשתפר כנדרש. בנסיבות אלו - תפצה הנתבעת את התובע בשיעור של 3 משכורות חודשיות, בגין אי עריכת שימוע כדין. מ. החזר הלוואה: הנתבעת המציאה יחד עם כתב ההגנה, מסמך בחתימת ידו של התובע, כי קיבל מהרב אברהם סלים סך של 2,000 דולר, אשר אמור היה להחזירם תוך 3 חודשים. אלא שהרב סלים אינו צד לתביעה (גם אם הוא מנהל הנתבעת). אין כל אסמכתא שהנתבעת היא זו שנתנה את ההלוואה, ועל פניו מדובר בהלוואה פרטית של הרב לתובע - ועל כן - אף שאין התובע מכחיש את עצם ההלוואה וחובתו להחזירה - מדובר בהלוואה פרטית שאינה קשורה לתביעה זו. מב. הוצאות: משהתובע זכאי לחלק מהסכומים הנתבעים על ידו - ראוי היה לפסוק הוצאות לטובתו, מה גם שהתנהלות הנתבעת ביחס לתלושים - מצדיקה ביטוי הולם בהוצאות. כך גם ראוי היה לפסוק הוצאות לחובת הנתבעת לאור התנהלותו הבוטה של מנהל הנתבעת בדיון והתבטאותו כי "אני מרגיש שאני נמצא פה במועדון הימורים " (עמ' 49 שורה 13) וכן לאור דברי העד משה יוחנן בטרם עדותו (בחקירתו המשלימה האמינה עלינו), על דברים שאמר לו הרב שם טוב בטרם נכנס לאולם בית הדין. אלא, שמצד שני - ראוי היה לפסוק לחובת התובע הוצאות גבוהות לאור העובדה שהגיש תביעת ענק על סך של כ-1,300,000 ₪ ללא כל הצדקה, וכי ביחס לסכומים שתבע - זכה בתביעה זו בסכומים חלקיים בלבד. בנסיבות אלו - החלטנו שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים, וכל צד יישא בהוצאותיו. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: - סך של 5,037 ₪, דמי הבראה בצירוף ריבית והצמדה מיום 1/9/10 ועד ליום התשלום בפועל. - סך של 43,263 ₪ כהפרשי פיצויי פיטורין, וכן סך של 5,000 ₪ כפיצויי הלנת פיצויי פיטורין (חלקיים - במקום ריבית והצמדה). הסכום נכון ליום מתן פסה"ד. - סך של 21,198 ₪ כפיצוי בגין היעדר שימוע כדין , - וכן תשלום של סך של 5,000 ש"ח כפיצוי בגין תלושים שאינם משקפים את מלוא הסכומים שהגיעו לתובע. כל הסכומים דלעיל (פרט לדמי ההבראה), נכונים ליום מתן פסה"ד וישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן יצברו ריבית והצמדה מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום בפועל. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. פנימייהמשכורת