מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילת אבני חיפוי: 1. מבוא בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. בתאריך 1/10/2002 נפגע התובע באירוע שהתרחש בחצר הבית ברח' חבצלת 3 בפרדס חנה, עת אבני חיפוי מחלון מטבח הבית נפלו ופגעו בו. בבית התגוררו, אותה עת, יחדיו - כבני זוג - הנתבעת והתובע. בכתב התביעה נטען: "2. הנתבעת הינה הבעלים ו/או המחזיקה של הבית בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה". בכתב ההגנה משיבה הנתבעת: "34. מוכחש האמור בסעיף 2 לכתב התביעה, הבית אינו בבעלות הנתבעת אלא היה בבעלות אימה ז"ל. לגבי עזבון אם הנתבעת - זוהרה בן הרוש ז"ל טרם הוצא צו ירושה, וחלקה של המנוחה עודנו רשום על שמה. מבחינה רישומית - מחצית המקרקעין אכן רשומים על שם הנתבעת". על פי המופיע בנסח הרישום, לזכות הנתבעת ביחד עם אחרים, רשומה הערת אזהרה על בית זה. בעדותה אמרת הנתבעת: "ת. זה בית של ההורים, בית בירושה. הוא רשום על שם אמא שלי. כשאמא נפטרה היא רשמה אותו על שם אחי. ש. מי שגר לפני ויצמן בבית היית את. ת. אני ואמא שלי ובעלי, הייתי נשואה". (עמ' 28). התובע התגורר בבית זה יחד עם הנתבעת - כבר רשות - במשך מספר שנים, במהלך התקופה בה הם חיו כבני זוג לכל דבר וענין. בעדותה מתארת הנתבעת את מערכת היחסים בין השניים: "ש. מה היחסים שלך עם אדון ויצמן. ת. חבר שלי להכל. היינו ביחד 5 - 6 שנים. ש. מה הייתה מערכת היחסים שלכם. ת. כמו כל זוג. גרנו יחד, בילינו יחד, הכל עשינו ביחד". (עמ' 25). בעדותו אומר התובע: ת. אני הייתי אצל דינה. ... ש. זה נכון שהיית בן זוג של דינה. ת. נכון. ש. כמה שנים בערך. ת. 5 ומשהו שנים". (עמ' 18, 19). (ראה גם עדות השכן קפורי חפץ בעמ' 3 ועדות השכן יצחק יעקובי בעמ' 16). התובע במקצועו היה איש כפיים בתחום הבנייה - "שיפוצניק" - שידו הייתה בכל. בעדותה מספרת הנתבעת: "ת. הוא היה מנקה, מייצר כל מיני מוצרים בתוך הבית. ... ייצר את המיטה, סידר טפט, עשה ריצוף. ש. הכל לבד בידיים שלו. ת. כן. ש. איפה הוא עשה ריצוף. ת. אצלי בבית, בפינת הטלוויזיה. עשה את הפטיו בתוך הבית, כמו גינה כזאת בסלון. הוא עשה פטיו ברצפה, זה גינה בתוך הבית. הכל הוא עשה לבד. ש. ביקשת ממנו לעשות את הדברים האלו. ת. לא. הוא היה עושה לי הפתעות. את הטפט הלכנו לישון, ואני נרדמתי. הוא קם, עבד עליו כל הלילה כדי שבבוקר תהיה לי הפתעה הטפט. המיטה כולה מברזל, הטואלט מברזל ועליו חתיכת שיש. ש. מה היה מברזל בבית. ת. המיטה, הוא עשה כל מיני דברים לעציצים, הוא עשה פרמוטים כמו שהוא אמר, הוא עשה ארון מקלחת מעץ. ש. מברזל אני שואל. ת. הוא עשה לנו ראי מיוחד מברזל, מיוחד". (עמ' 25, 26). התובע מאשר את הנאמר: "ש. במה עסקת. ת. אני עסקתי בבנייה. ... ש. אז איזה עבודות בניה עשית. ת. עבודות שלד, עבודות ברזל, טפסנות. (עמ' 18). ... ש. אתה היית מבשל בבית. ת. כן. ש. היית מנקה את הבית. ת. כן. ... ש. ודינה עבדה כל יום. ... ת. כן היא עובדת מדינה והייתה לה עבודה קבועה, לי לא הייתה עבודה קבועה. ש. האם זה נכון שבאופן כללי חלוקת התפקידים ביניכם הייתה שהיא מחוץ לבית ואתה עובד בבית. ת. כן... ש. צבעת פעם את הבית. ת. צבעתי. ש. היא ביקשה ממך או הפתעת אותה. ת. לפני חגים היא אוהבת שהבית יהיה צבוע. אם לא הייתי צובע היא הייתה מביאה מישהו אחר אז צבעתי. ש. צבעת את הבית יותר מפעם אחת. ת. כן. ש. אדנית מאבן לעציצים בנית. ת. בפנים בבית? כן, לקחתי כמה בלוקים והבאתי אבנים, עשיתי על הבלוק. ש. אני מבין שיש לך ידיים טובות, אתה יודע לעשות דברים בבית. ת. נכון. ש. אתה עשית בבית עבודות מסגרות. ת. עבודות מסגרות לא, עשיתי נגרות. ש. זה נכון שבנית מיטה מברזל בחדר שינה. ת. זה נגרות שבתוכה חתיכת ברזל קצרה. ש. ממה עשויה המיטה. ת. רובה מעץ. ש. ואין שם עבודות מסגרות במיטה. ת. בתוכה חתיכת ברזל. ש. בתוך המיטה יש חתיכת ברזל וצריך להלחים את החתיכת ברזל הזאת. ת. כן. ש. לעוד חתיכות ברזל נוספות. ת. כן. ש. זאת אומרת שאתה יודע לרתך. ת. עבודות קטנות. ש. הייתה לך רתכת בבית. ת. כן, בבעלותי. ש. מה עשית עם הרתכת הזאת. ת. סתם, כל מיני עבודות כאלה כמו המיטה. עשיתי איתה פמוטים, קשקושים קטנים. ש. סורגים אף פעם לא עשית. ת. לא. ש. בנית מחסן בבית. ת. נכון. לשאלות בית המשפט: ש. ממה בנית את המחסן. ת. מפח. המשך חקירה נגדית: ש. מה מחזיק את הפח. ת. ברזל עם ברגים. אולי עם ריתוך או שניים. ש. את כל הדברים האלה עשית כי דינה ביקשה ממך או להפתיע אותה. ת. עשיתי לבד. ש. מיוזמתך. ת. היא רצתה מחסן. היא תמיד רצתה מחסן אז עשיתי מחסן. אחה"צ תמיד היה לי משעמם אז עשיתי את זה". (ההדגשה שלי - י.פ, עמ' 21 - 23). בעדותו מספר העד/ השכן קפורי חפץ: "ת. ... הוא עשה לי עבודת בית. זאת אומרת ביקשת ממנו לצבוע את הדלתות ומשקופים. הוא עשה לי את העבודה הזאת בתשלום". (עמ' 3) הארכתי בתיאור יכולותיו ועיסוקיו של התובע נוכח הרלוונטיות הרבה שתהייה לכך לנושא הדבקת אבני החיפוי - האירוע הנדון - והאחריות לגרם האירוע והנזק. 2. הדבקת אבני החיפוי אבני החיפוי אשר הודבקו סביב חלונות הבית היו מאבן ירושלמית. בעדותה מספרת הנתבעת: "ת. ... הוא אפילו הציע לי על האבן הירושלמית בחוץ. הלכנו לאחי, והוא ראה את האבן הירושלמית. אני וויצמן נסענו וראינו. הוא אמר לי דינה מה דעתך שנעשה את זה? אמרתי לו חכה אני צריכה לחשוב. כשבא הקבלן וראיתי אותו אמרתי לו שאני לא רוצה לעשות, כי זה לא מתאים לי. אחותי התנגדה בכל תוקף. היא אמרה שלא נעשה כמו אחי. כשאני הלכתי לעבודה, התובע סיכם עם הקבלנים של האבן הכל, לקבלנים האלה הוא שילם בדולרים שנתתי לו לשמור אותם, נתתי לו מלא דולרים לשמור לי, עד היום לא קיבלתי את הדולרים. ומה שהיה חסר אני השלמתי כי לא הייתה לי ברירה הם כבר עשו את זה". (ההדגשה שלי - י.פ, עמ' 26). ש. של מי הם היו פועלים. ת. אח שלי לקח אותם לעשות את האבן הירושלמית. אז התובע סיכם איתם את כל העסקה, לי לא היה בזה שום דבר". (ההדגשה שלי - י.פ, עמ' 27). גרסת התובע שונה: "ש. אתה יכול לספר לבית המשפט מתי ובאיזה נסיבות דינה עשתה את השיפוץ והתוספת של האבנים מבחוץ. ת. זה משהו אולי 5 - 6 חודש לפני שהם נפלו. ש. מי עשה את זה. ת. עשה את זה ערבי מוסלמי. ש. מי הזמין את העבודה. ת. דינה. הוא עשה את העבודה אצל אח שלה, ראתה שם עבודה יפה והזמינה. ש. אתה יודע מי זה הערבי הזה. ת. אני מכיר אותו רק משם. ש. אתה יודע מי זה. ת. אני מכיר, הוא מפרדיס. ערבי מפרדיס, זה מה שאני יודע". (עמ' 19). ... ש. אין לך מושג איך קוראים לו. ת. המשפחה שלו חליד. אבל אני לא מכיר אותו בכלל. ש. הוא התקין את האבנים על הקיר, מי שילם לו כסף, דינה או אתה. ת. נכון". (עמ' 24). מעדיף אני את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע. ברי, כי יוזמת הדבקת אבני החיפוי הייתה יוזמת התובע, כפי שאר היוזמות של התובע וכפי כל שאר העבודות אותן הוא ביצע בבית, חלקן כהפתעה, מבלי שקיבל מראש את רשות הנתבעת. מאמין אני לנתבעת, כי לא נתנה הסכמתה לביצוע עבודות אלו ואמרה לו: "חכה אני רוצה לחשוב"; וכי גם אחותה, אשר לה חלק מהזכויות בבית (כיורשת), התנגדה לביצוע העבודות. מאמין אני לנתבעת, כי כאשר ראתה את הקבלן מגיע, בהזמנתו של התובע, היא התנגדה לביצוע העבודה - "כשבא הקבלן וראיתי אותו אמרתי לו שאני לא רוצה לעשות, כי זה לא מתאים לי" - אלא שהתובע לא שעה להתנגדות זו של הנתבעת. כאשר היא הלכה לעבודה, סיכם התובע עם הקבלן על מחיר העבודה והקבלן החל את העבודה בעת שהתובעת הייתה בעבודה והעמיד אותה בפני עובדה מוגמרת. ללמדך, שמי שהזמין את העבודה וסיכם את תנאי המחיר/התמורה היה התובע ולא הנתבעת. כדברי הנתבעת: "ת. ... התובע סיכם איתם את כל העיסקה, לי לא היה בזה שום קשר". (ההדגשה שלי - י.פ, עמ' 27). היה זה התובע - מזמין העבודה ומי שהתיימר להיות איש המקצוע - אשר פיקח על ביצוע העבודה. בעדותה מספרת הנתבעת: "ת. הוא היה מכין להם ארוחת צהריים על האש, היה מקבל אותם כמו מלכים, הוא ראה שהם ביצעו את העבודה. אם הוא ידע שהם לא ביצעו את העבודה הנכונה למה לא העיר להם? ... הוא היה צמוד אליהם, אני לא הכרתי אותם, לא דיברתי איתם ולא שום דבר. חודש וחצי הם עבדו שם כל יום והוא היה צמוד אליהם כל יום. ... ת. הוא היה צמוד אליהם, ושירת אותם כמו מלכים לארוחות וקפה. ש. לך היה קשר אליהם. ת. לא. אפילו לא הכרתי אותם. ש. כשהיית חוזרת מהעבודה היית רואה אותם עובדים. ת. אם הייתי עובדת בוקר אז כן הייתי רואה אותם. ואם הייתי עובדת ערב וחוזרת ב- 21:00 הם כבר לא היו, עבדתי משמרות. אחרי חודש וחצי הם נעלמו. אמרתי לויצמן למה לא באו לגמור? אח"כ התברר שהוא שילם להם בדולרים שלי, כנראה איימו עליו או משהו. ש. התובע טוען שאת שילמת להם. ת. הוא שילם בדולרים שלי, ומה שהיה חסר אני נתתי לתובע והוא נתן להם. לי לא היה קשר איתם בכלל. אני ראיתי אותם אולי 3 - 4 פעמים". (ההדגשה שלי - י.פ, עמ' 26 - 27). אני דוחה בחוסר אמון מוחלט את הכחשתו הגורפת של התובע שלא הוא זה אשר הזמין את העבודה ופיקח על ביצועה: "ת. אני הבאתי את הקבלן? אם אני הייתי מביא את הקבלן אני הייתי אשם". (עמ' 20). ת. אני בכלל לא משקר. אני ואחותך לא רצינו ואת רצית. אני בכלל לא סגרתי אתו, את שילמת לו". (עמ' 30). סבורני, כי האמת מצויה בפיה של הנתבעת ולא בפי התובע. אומנם, בסופו של יום, הנתבעת היא זו אשר שילמה עבור העבודות, אך בפועל עשה זאת התובע מכספים אותם הפקידה הנתבעת בידיו ("דולרים") כאשר לנתבעת לא נותרה הברירה אלא להשלים את החסר משום שהתובע לא עבד בצורה מסודרת, באותה העת, והיה חסר במזומנים, כדברי התובעת: "לו לא היה חשבון בנק כי הוא לא עבד". (עמ' 29). אני קובע כי התובע הוא זה שיזם את הדבקת אבני החיפוי; התובע הוא זה שהזמין את עבודות החיפוי למרות שלא קיבל לכך את אישור הנתבעת; התובע הוא זה אשר סיכם עם הקבלן את התמורה עבור ביצוע העבודה; התובע הוא זה אשר איפשר לקבלן להתחיל ולבצע את העבודה, למרות שלא קיבל לכך את אישורה של הנתבעת; התובע הוא זה אשר ליווה ופיקח על ביצוע העבודה; כאשר באותה עת חי והתגורר בבית כבר מספר שנים יחד עם הנתבעת, כבן זוגה, כבר רשות בבית זה. אני דוחה את טענת התובע כי זהותו של הקבלן המבצע אינה ידועה לו. התובע הוא זה שהיה בקשר יומיומי עם הקבלן, פיקח על עבודתו, דאג לכלכלתו ושילם לו על העבודה שבוצעה. התובע גם ידע לומר את שמו - חליד - וכי הוא מתגורר בכפר פרדיס, שהינו כפר הסמוך לזיכרון יעקב. התובע העסיק חברת חקירות - "עדי שירותי מידע"- אשר חקרה את יכולתה הכלכלית של הנתבעת. יש להניח, כי אם זהותו של הקבלן לא הייתה ידועה לתובע, הוא היה נעזר בחברת חקירות זו כדי לאתרו, בוודאי כאשר לטענתו העבודה בוצעה ברשלנות. משום מה לא הפנה התובע את תביעתו גם כלפי הקבלן המבצע, הגם שלטענת התובע אבני החיפוי נתקו מן הקיר ונפלו עקב עבודתו הרשלנית של הקבלן. כנראה שהתובע לא עשה כן, היות והוא יודע היטב כי האחריות לגרם האירוע מוטלת עליו; ועל כך עוד אדון בהמשך. 3. האירוע הצדדים חולקים על אופן התרחשות האירוע, גרם הנזק ושיעורו. הדיון פוצל, כאשר בשלב ראשון נדונה שאלת האחריות. בעדותו אומר התובע: "... נכנסתי לגינה, עבדתי בגינה, הייתי כולה 10 דקות. נקשתי עשבים ויש שם אבנים שמחברות, יש שם ערוגה מתחת לחלון ונקשתי עשבים, לא עברו 10 דקות והתמוטטו עלי האבנים". (עמ' 19) כוונת התובע הנה, כי נפלו עליו אבני החיפוי אשר היו מודבקות על הקיר בסמוך לחלון המטבח (ראה תמונות נ/1, נ/2 אשר צולמו לצורך המשפט ולא בסמוך להתרחשות האירוע). לגרסה זו של התובע אין ראייה תומכת. גם הפעם הוכח בפני, כי התובע אינו מביא בפני ביהמ"ש את העובדות והגורמים להתרחשות האירוע, כהווייתם. אין זה גם מתקבל על הדעת כי לפתע, בבת אחת, ללא התערבות של גורם זר כלשהו, יינתקו מן הקיר ויפלו יחדיו, כל כך הרבה אבני חיפוי. הא ראייה, שאבני חיפוי נוספות אשר מודבקות בתחתית חלון זה וסביב החלון הנוסף הנראה בתמונות אלו, מודבקות עדיין במקומן, למרות שחלפו כבר לפחות 10 שנים מאז הדבקתן (לדברי הנתבעת העבודה בוצעה שנתיים טרם האירוע - עמ' 27). התובע גם לא הציג חוות דעת מקצועית על פיה נבדקה העבודה ונמצא כי היא בוצעה ברשלנות. האירוע לא נחקר על ידי גורם רשמי כלשהו - משטרה, ביטוח לאומי, משרד העבודה או כל גורם מוסמך אחר. מהראיות שהובאו בפני, לרבות עדויותיהם של השכנים: קפורי חפץ ויצחק יעקובי, ועדות התובעת, למדתי שהגורם והאשם באירוע, הוא התובע בעצמו אשר חצב וסיתת את אבני החיפוי הסמוכים לחלון המטבח, על מנת להתקין בחלון זה סורג ברזל, אותו הוא ייצר בעצמו. העד, יצחק יעקובי, מתגורר בסמוך לבית הנתבעת ומכיר היטב את הנתבעת ובן זוגה - התובע לוי ויצמן - שהתגורר עמה בבית. העד היה אחד מן השכנים אשר ראה את התובע במעשיו ודיבר עמו בסמוך להתרחשות האירוע וגם נזעק למקום לשמע רעש נפילת האבנים. בעדותו מספר העד יצחק יעקובי: "ת. לפני ששמעתי את הרעש של נפילת האבנים, רבע שעה - עשרים דקות לפני כן הייתי בחוץ, עם הילד על הידיים, וויצמן דיבר איתי. הוא התעסק שם עם החלון הזה שמעליו יש אבנים. והוא חיפש, דיבר איתי, חיפש איזה כלי לסתת את האבנים האלו, את הקיר, והוא פשוט חיפש כלי מתאים. פטיש לא התאים כנראה אז איזה גרזן. זהו זה, אז נכנסתי עם הילד הביתה, עברו 15 - 20 דקות, ושמעתי רעש של אבנים והמולה, ומייד אחרי זה המולה. יצאתי החוצה וראיתי את התובע מוטל ואנשים סביבו, הוא היה שרוע ואבנים לידו". (עמ' 15, 16) "... הוא חיפש איזה כלי, הוא דיבר איתי לסתת משהו". (עמ' 17). ... "היה שם שביל מרצפות, והוא היה מוטל שרוע שם וסביבו או עליו היו אבנים שנפלו מהקיר. המולה מסביב של אנשים". (ההדגשה שלי - י.פ, עמ' 16) לטענת ב"כ התובע, אין לתת אמון בעדות העד יצחק יעקובי. לטענתו, בעקבות נסיעתו של העד לבית משפט עם בני משפחת הנתבעת, שינה העד את עדותו ו"נזכר כי הבחין, כאשר הגיע לחלץ את התובע מן האבנים שנפלו עליו, בכלי עבודה, פטיש או גרזן אשר זכרם לא עלה בשיחות שניהל הן עם החוקרת והן עם הח"מ" (סעיף 12 לסיכומי התובע). אינני יודע מה היו תוכן השיחות של העד עם החוקרת (שרון) ועם ב"כ התובעת. החוקרת לא העידה בבית המשפט. בעדותו הכחיש העד את הנטען. לטענתו, החוקרת היא זו שניסתה לדובב אותו "אם היה פטיש או לא... ומה זכרתי בראש אמרתי ומה שהיה אמרתי". (עמ' 16) עוד העיד העד, כי כאשר קיבל את ההזמנה לדיון הוא לא ידע שהוזמן לעדות על ידי התובע. הוא היה משוכנע שמי שהזמינה אותו לעדות הייתה הנתבעת/דינה, למרות בקשתו ממנה שלא להזמינו. כדבריו: "ת. ... לפני כן אני רוצה לומר שדינה רצתה להזמין אותי כעד לבית המשפט, לא זוכר מתי. ומן הסתם אמרתי לה שקשה לי, אני עם אישה לא בריאה, לא בקו הבריאות כל כך, ילדים קטנים ואני לא רוצה להיכנס לעניינים האלה...". (עמ' 16). על כן כדבריו: "ת. ... כמה ימים אחרי זה, הגיעה הזמנה לבית המשפט. רצתי לדינה, אמרתי לה מה זה המכתב? הרי אמרתי לך אז שלא תזמיני אותי, מה קרה פתאום? היא אמרה שהיא לא זימנה אותי... היא אמרה לי אתה תגיד רק את האמת ומה שראית". (עמ' 17). זאת ועוד; כבר בעת הגשת כתב ההגנה נטען: "10. ... התובע לא נפגע כאשר 'ניכש עשבים'... התובע התקין על דעת עצמו סורג בבית בו הוא גר...". 29. התובע ביקש להפתיע את בת זוגו - הנתבעת, ועמל על הכנת סורגים לחלון חדר המטבח שבבית בו התגוררו הצדדים יחדיו. 30. התובע ריתך בכוחות עצמו סורג ברזל אותו ביקש להתקין כאמור בקיר חלון המטבח שבדירה בה התגוררו הצדדים. 31. כשהתובע ביקש לחבר את הסורג אותו הכין בעצמו לקיר המבנה, ומסיבה שאינה ברורה לנתבעת נפל לאחור כשהסורג עליו". ללמדך, שמערכת העובדות המתוארת ע"י העד, לא נוצרה לקראת עדותו בביהמ"ש, אלא מדובר במערכת עובדות המשקפת את השתלשלות האירועים כהווייתם הנתמכת בראיות נוספות. ברי לי, כי העד - יצחק יעקובי - אמר את האמת ותיאר את התרחשות האירועים כהווייתם, כפי שהם זכורים לו, במגבלת הזמן שחלף מאז האירוע ועד מועד עדותו - 8 שנים! עדות העד נתמכת בראיות נוספות. מספר שכן נוסף - קפורי חפץ - אשר נזעק למקום מייד לאחר התרחשות האירוע: "ת. ... ברגע שקרה לו המקרה, שכן אחד צעק בואו הצילו. באתי בריצה, מרחק 5 מטר זאת אומרת מעבר לכביש. ראיתי את ויצמן שוכב על הרצפה ואבנים ירושלמיות היו חיפוי על החלון החיצוני... כמות גדולה, זה ענין של 15 אבנים. ... ש. ראית על ידי איזה דלי של מלט או חומר. ת. לא, היה פטיש ואיזמל זה מה שראיתי. ... ש. איפה אתה היית. ת. בחצר, מרחק של 5 מטר. ש. כמה זמן היית בחצר אצלך. ת. כל הזמן אני עובד בחצר, מנקה את הגינה, אני אדם פנסיונר. ש. אתה שמעת קודם לכן איזה שהן דפיקות. ת. כן. שמעתי דפיקות. ש. כמה זמן ככה שמעת דפיקות. ת. עניין של 10 דקות מקסימום. ש. איזה דפיקות שמעת. ת. חציבה בקיר. ... ש. אתה לא ראית פטיש ואיזמל אלא ראית דלי. ת. גם פטיש ואיזמל. ש. בטוח. ת. מאה אחוז. ש. איפה זה היה. ת. מונחים שם בשטח, מתחת לחלון. ש. אתה ראית איזה שהם סימני חציבה. ת. כן. ש. איפה. ת. בקיר. ש. תסמן לי בבקשה ב-X איפה ראית סימני חציבה על גבי נ/1. ת. (העד מסמן על גבי נ/1). (ההדגשה שלי - י.פ, עמ' 3 - 5). עדויות אלו, המהימנות עלי, מוצאות תימוכין נוספים. בתמונה נ/1 ליד ה- X אותו סימן העד קפורי חפץ, נראים סימני החציבה והסיתות בקיר; והסרת אבני שפה/חיפוי במקום בו אמור היה התובע להתקין את הסורג (ראה כהשוואה את החלון הצמוד). בעדותו, התבקש התובע להסביר חציבה וסיתות זה: "ש. אתה רואה שיש בצד שמאל של החלון עדות ברורה לסיתות?" (עמ' 24) תשובתו הייתה רחוקה מלשכנע וחסרת כל הגיון ומציאות: "ת. מי אמר שהאבנים לא נפלו על הפינה הזאת". (עמ' 24) בעדותה מספרת הנתבעת: "ת. כשבאתי לבי"ח ראיתי אותו בחדר מיוחד טראומה, אמרו לי שלא יודעים בינתיים מה קורה ושנחכה. הרופא אמר שמצבו לא טוב. יותר מאוחר כשהוא היה בטיפול נמרץ, נכנסתי אליו, אמרתי לו - מה קרה ויצמן, מה עשית. הוא אמר לי אל תשאלי, דפקתי את הסורג, כנראה דפקתי יותר מדי חזק, והאבן הירושלמית שהייתה על החלון נפלה עלי, פתאום הרגשתי בום ונפלתי". (ההדגשה שלי - י.פ, עמ' 28). הנה כי כן, תיאור האירוע מפי התובע, התואם את עדויות העדים. לראיות ברורות וחד משמעיות אלו, יש להוסיף את עדותו של מר סילבר שלומי הפרמדיק של מד"א אשר הוזעק למקום לאחר שמאן דהוא מן הנוכחים במקום התקשר למד"א וביקש מהם להגיע למקום האירוע. בדו"ח מד"א, שהוגש כמוצג, נרשם: "קוד הזנקה כפי שנרשם במוקד 006 תלונה עיקרית: נפילה מסולם. נשאל והשיב הפרמדיק מר סילבר שלומי: ש. מה אתה זוכר מהמקרה. ת. כמו שכתוב בנ/3, קיבלנו קריאה, אם רשמתי 'נפילה מסולם', זה כנראה מה שנאמר לי בקשר, סוג של פציעה. אם רשמתי נפילה מסולם כנראה שהוציאו אותי למקרה כזה. המוקדנית שלנו הגדירה בקשר נפילה מסולם, ספציפית למה אני נוסע ולא פציעה באופן כללי, פציעה של אדם שנפל מגובה. ... ש. יש לך מושג מה קרה שם. ת. מתחקור קצר ששאלתי אמרו לי נפל מסולם. מעבר לזה לא עניין אותי מה הוא עשה ומה מהות העבודה, התמקדתי בו, באמת בעיקר שהוא היה נראה לי טוב, היה צריך להעמיס ולטוס לביה"ח. ... ש. הוא עצמו אמר לך משהו על הנסיבות. ... ת. יכול להיות שהוא אמר שהוא נפל מסולם, אני לא סגור על זה. שאלתי אותו איך אתה מרגיש, אני זוכר שהוא אמר שהוא לא מרגיש את הרגליים בכלל. ש. יכול להיות שהוא בכלל לא נפל מסולם. ת. אני אומר שוב. לא חיפשתי סולמות שם, והאמת שזה לא עניין אותי. בקצרה אני שואל מה מנגנון הפגיעה, הצביעו לי על איזה קיר ואמרו לי שהוא נפל מפה". (ההדגשות שלי - י.פ, עמ' 11, 12) הפרמדיק רשם במקום בדו"ח מד"א: "גורם האירוע נפילה מסולם" ומיהר עם התובע לבית החולים. לשאלות "האם ראית איזה שהם כלי עבודה במקום? ו-סולם לא ראית במקום"? השיב העד: "אני לא חיפשתי וגם לא ראיתי". (עמ' 13). "אני לא חוקר זירות אלא מתעסק בפצועים". (עמ' 12). שני העדים הנוספים - יצחק יעקובי וקפורי חפץ - נשאלו על סולם זה. אומר העד יצחק יעקובי: "ש. ראית שם סולם. ת. לא. גם שאני משחזר שדיברתי איתו אז, אני יודע שהוא דיבר אתי על זה אבל אני לא זוכר כלום". (ההדגשה שלי - י.פ, עמ' 16). אומר העד קפורי חפץ: "לא היה שם סולם" (עמ' 8). הנה הוכחה נוספת, עד כמה אמינים עדים אלו אשר העידו רק את אשר ראו בעיניהם ושמעו מפי התובע; ורק את אשר נחרת בזיכרונם ולא מעבר לכך. יחד עם זאת, הגם שיצחק יעקובי וקפורי חפץ העידו כי לא ראו במקום סולם, אין להסיק מכך שהתובע לא נעזר בסולם כדי לבצע את עבודות החציבה והסיתות. עפ"י מיקום הסיתות והחציבה,בהחלט הגיוני כי התובע נעזר גם בסולם בעת ביצוע העבודה. יש להניח שמאן דהוא מן הנוכחים אשר נזעק למקום לשמע צעקות העזרה של התובע, ראה סולם במקום ואולי אף שמע, מפי התובע, כי הוא נפל מן הסולם בעת התנתקות האבנים בהם חצב. אותו מאן דהוא הוא זה אשר התקשר למד"א, הזמין אמבולנס ומסר את דרך התרחשות האירוע: "נפילה מסולם" , כפי שנרשם בדו"ח מד"א; כפי שגם רשם הפרמדיק, פעם נוספת, על בסיס תחקור מהיר שערך במקום האירוע. כפועל יוצא, אי הבחנת העדים יעקובי וקפורי בסולם זה, אין בה עדיין הוכחה כי התובע לא נעזר בסולם בעבודתו. בל נשכח, כי בעקבות האירוע, היו מרוכזים כולם במצבו האנוש של התובע ובעזרה לו. בעדותו אומר קפורי חפץ: "ת. ... ברגע ששאלתי אותו תזיז יד הוא אמר שהוא לא מסוגל, הוא דיבר, תזיז את הרגליים - הוא לא יכל, אמרתי שאף אחד לא יגע בו עד שמד"א יבואו ויטפלו בו". (עמ' 3). בעדותו אומר הפרמדיק סילבר שלומי: "ת. ... התובע שכב בצורה שבן אדם נורמלי אפילו אם יהיה אקרובט לא ישכב בצורה כזאת, אי אפשר לקפל בן אדם בצורה כזאת, הוא שכב באיזה קיפול מטורף. איזה מן קיפול שאי אפשר לעשות אפילו, והיה ברור לי שהבן אדם הזה שבר את הגב ולא חוזר לעמוד על הרגליים. מהרבה מקרים שראיתי נפילות מגובה ואחרי שביררנו, והיו נכים, במקרה זה ראיתי שהבן אדם הזה גמר את הסיפור שלו". (עמ' 11) אין גם להוציא מכלל אפשרות, כי היעדר הזיכרון של העדים בנושא זה, נעוץ בתקופת הזמן שחלפה בין האירוע לבין מועד עדותם - 8 שנים - כאשר קודם לכן לא נתבקשו עדים אלו למסור את אשר ראו עיניהם; האירוע לא נחקר על ידי גוף רשמי כלשהו, וגם התובע לא גילה בו כל עניין. בעדותה אומרת הנתבעת: "ש. במשך כל השנים עד שהגישו את התביעה מישהו פעם פנה אליך ודיבר איתך על הסיפור או האשים אותך. ת. לא. אפילו לא חשבתי על זה. כשהביאו לי את התביעה לרגע לא הבנתי...". (עמ' 28). שיהוי זה ותוצאתו רובץ לפתחו של התובע. בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (פורסם במאגרים המשפטיים) עת דן ביהמ"ש בנושא התיישנות תובענות אומר ביהמ"ש, בין השאר: "כב' המשנה לנשיא השופט חשין: 7. כפי שנפסק לא אחת, שלושה טעמים הם שבאפקט הסינרגטי שבהצטברותם יוצרים את דוקטרינות ההתיישנות: מצידו של הנתבע - היעלמם של עדים והקושי לשמור זמן רב על ראיות; מצידו של התובע - השהיה ארוכה בהגשתה של תובענה מדיפה ריח של ויתור ומחילה...". (עמ' 5) כבוד השופטת ארבל: "מספר טעמים עומדים בבסיס מוסד ההתיישנות - הקושי העומד בפני בעלי הדין לשמור על הראיות שברשתם לאורך שנים רבות, החשיבות הטמונה בידיעתו של כל אדם את זכויותיו חובותיו והסברה, כי השתהות ארוכה מצד בעל דין להביא לבירור את תובענתו מעידה על ויתור או מחילה על זכויותיו כלפי אחר (ראו: פרשת איר פרנס, בעמ' 603-602). ניהולו של הליך משפטי שנים רבות לאחר גיבושה של עילת התביעה כרוך בקשיים אובייקטיביים בלתי מבוטלים, שכן בחלוף הזמן קיימת אפשרות שראיות תאבדנה וזיכרונם של העדים מתעמעם. בנוסף, אחרי שנים רבות שבמהלכן לא הוגשה תביעה, רשאי הנתבע להניח שתביעה לא תוגש נגדו לעולם, ורשאי הוא לכלכל את צעדיו בהתאם. אין זה צודק להעמידו היום בפני טענות ישנות שאבד עליהן הכלח". (עמ' 43) כב' השופט גרוניס (כתוארו אז): 14. על רקע אי הנוחות האמורה, נבקש לבחון עתה האם הטעמים השונים שבסיס מוסד ההתיישנות ישימים הם... שלושה טעמים משמשים צידוק להתיישנות, ואלה הם: ראשית, ההיבט הראייתי. חלוף הזמן משליך באופן שלישי על הזיכרון, חלוף הזמן עלול להביא לאיבודן של ראיות (בין מסמכים ובין ראיות חפציות אחרות) וחלוף הזמן עלול להקשות על איתורם של עדים. ניתן לומר שחוק ההתיישנות מקים חזקה לפיה נגרם לנתבע נזק ראייתי בחלוף פרק זמן מסוים ממועד התגבשותה של העילה. שנית, העובדה שזמן רב חלף עבר לו בלא שהוגשה תביעה עשויה להצביע על ויתור של התובע על זכותו מחד, ויכולה היא ליצור הסתמכות של הנתבע מאידך". (עמ' 91). הנימוקים לתחולת ההתיישנות יפים גם לעניין השיהוי. אם לא היה משהה התובע את תביעתו יש להניח כי ניתן היה ללקט, בזמן אמת, ראיות מהימנות נוספות וזיכרונם של העדים היה רב יותר לפרטים נוספים מאלו שנחרתו בזיכרונם אותם הביאו בפני ביהמ"ש. יש להניח כי גם הנתבעת הייתה אוספת ושומרת את אותן כלים בהם עשה התובע שימוש לרבות הפטיש, האיזמל, הסולם והסורג. כפועל יוצא, כאמור, אין מנוס מאשר לקבוע את העובדות על בסיס הראיות שהובאו בפני בית המשפט. אני קובע כי העובדות ונסיבות האירוע היו כדלקמן: התובע, איש כפיים בתחום הבנייה - "שיפוצניק" - החליט , על דעת עצמו , להתקין סורג בחלון המטבח של הבית. התובע רצה להפתיע בזאת את התובעת עמה התגורר. התובע ייצר את הסורג בעצמו כשהוא נעזר ברתכת אשר הייתה ברשותו (התובע ביצע לא אחת עבודות ברזל וריתוך). על מנת להתקין את הסורג, סיתת וחצב התובע באבני החיפוי בעזרת איזמל ופטיש, כשהוא נעזר גם בסולם. הסיתות והחציבה גרמו לזעזוע ופגיעה באבני החיפוי, אשר ניתקו ממקומם, פגעו בתובע שנפל ארצה ונחבל. במערכת עובדות ונסיבות אלו, מלוא האחריות לקרות האירוע, מוטלת על התובע. בטרם הסיתות והחציבה, היה על התובע להיוועץ באנשי מקצוע על מנת לבדוק את יכולת עמידתם של אבני החיפוי בפני עבודה זו, ובאיזו דרך ואמצעי בטיחות יש לבצע את העבודה. על התובע היה לבצע את העבודה באמצעות אנשי מקצוע המיומנים לביצוע עבודה מסוג זה, ולא בעצמו. את כל זאת לא עשה התובע. לא בכדי, כתב התביעה אשר הוגש 6 שנים !! לאחר האירוע, הוא פנייתו הראשונה של התובע בנדון. התובע ידע היטב כי הוא עצמו, בפעולותיו החפוזות ובמעשיו הרשלניים, גרם לעצמו את הנזק; וכי האחריות הבלעדית להתרחשות האירוע, מוטלת עליו. אני דוחה את הסתמכות התובע על כלל "הדבר מעיד על עצמו" על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. לתובע יש ידיעה מלאה מהן העובדות והנסיבות בהן נגרם הנזק. הנזק אירע עקב עבודות חציבה וסיתות אותן ביצע התובע על מנת להתקין סורג אותו הוא ייצר. בעת ביצוע העבודה, הנכס/הבית, היה גם בחזקת התובע כבר רשות, כבן זוגה של הנתבעת אשר התגורר עמה בנכס/בבית, מזה מספר שנים עובר לאירוע. הנזק נגרם עקב מעשיו הרשלניים הבלעדיים של התובע כמתואר לעיל. התובע ביצע את עבודת התקנת הסורג מבלי שהתבקש לעשות כן, וללא ידיעת הנתבעת. זו הייתה עוד הפתעה שרצה התובע להפתיע בה את הנתבעת, כפי האחרות בהן הפתיע אותה. מספרת הנתבעת: "ת. באותו יום עבדתי משמרת ערב, התעוררנו ביחד. היינו יחד כל היום עד שהלכתי לעבודה. אז הייתי נוהגת והיה לי רכב משלי. בשעה 12:50 התנעתי את הרכב, נסעתי לעבודה, וויצמן היה בבית. באותו יום הוא לא עבד. ב- 17:50 הוא התקשר אלי לנייד, ודיברנו מה נשמע וכו', והוא אמר לי כשתבואי מהעבודה יש לי הפתעה בשבילך. לא עברו אולי 10 דקות, האחיינית שלי התקשרה אלי ואמרה תבואי דחוף ויצמן נפל...". (ההדגשה שלי - י.פ) (עמ' 27). לטענת התובע, חיפוי האבנים נעשה ללא קבלת היתר בניה. לא הוכח בפני קשר סיבתי בין ביצוע עבודות החיפוי ללא היתר בניה, לבין האירוע הנדון. לא הוצגה בפני חוות דעת מומחה על פיה העבודה אותה ביצע הקבלן, הייתה עבודה שבוצעה ברשלנות; וכי היא אינה עומדת בדרישות הבטיחות כפי שהיו בתוקף באותה העת. חובת הוכחה זו הייתה מוטלת על התובע. גם אם אין התובע מתגורר עוד בבית בעקבות הפרידה בין בני הזוג, יכול היה התובע לעתור לבית המשפט לאפשר למומחה מטעמו לבדוק את עבודת החיפוי ואת סיבת התנתקות אבני החיפוי (אם הנתבעת הייתה מונעת זאת ממנו). דא עקא, שהתובע לא פנה כלל אל הנתבעת בנדון. כתב התביעה היא פנייתו הראשונה בנושא. זאת ועוד, עיון בתמונות נ/1, נ/2 מלמד, שלמרות שחלפו למעלה מ-10 שנים מאז ביצוע עבודות החיפוי, אבני החיפוי עומדות במקומן בשאר חלקי הבית, למעט באיזור בו חצב וסיתת התובע את אבני החיפוי לצורך התקנת הסורג. המסקנה המתבקשת והעולה מכך, הינה כי אבני החיפוי שניתקו ממקומם הם תוצאת מעשי התובע. כדברי התובעת: "... אם הוא ידע שהם לא ביצעו את העבודה הנכונה למה לא העיר להם? ... ... חודש וחצי הם עבדו שם כל יום והוא היה צמוד אליהם כל יום". (עמ' 26). לא בכדי לא הגיש התובע תביעה נגד הקבלן שביצע את עבודות החיפוי. מעשיו ומחדליו הרשלניים של התובע, ניתקו כל קשר סיבתי בין היעדר היתר בנייה, ובין הנזק שנגרם, נזק אותו גרם התובע לעצמו. זאת ועוד; אין התובע יכול לפטור את עצמו מהאחריות לאי הוצאת היתר בניה לביצוע עבודות החיפוי. כבר נאמר, כי בעת ביצוע עבודות החיפוי גר התובע בבית מספר שנים עם הנתבעת והייתה לו חזקה בבית כבר רשות. כבר נאמר, כי כל עבודות השיפוצים והבניה שנעשו בתוך הבית, כמו גם עבודות אחזקת הבית ושיפור חזותו, נעשו ע"י התובע, ובאחריותו היה הדבר. כבר נאמר, כי עבודות החיפוי נעשו ביוזמת התובע, כאשר התובע הוא זה שמפקח על הקבלן, מלווה אותו בכל שלבי החיפוי ואף משלם לו את שכרו. הנתבעת העידה, כי את שכר הקבלן שילם התובע בדולרים שלה שהיו אצלו במשמורת ולא נותרה בידיה הברירה להשלים את החסר. כבר נאמר, כי הנתבעת לא נתנה את הסכמתה לתחילת ביצוע העבודות וכי התובע העמיד אותה בפני עובדה מוגמרת, עת סיכם עם הקבלן את שכרו וזה התחיל לבצע את העבודה בעת שהנתבעת שהתה בעבודה. כשחזרה הביתה נוכחה לדעת שהעבודה בעיצומה. במצב עובדתי זה, אין התובע יכול להסיר מעצמו את האחריות להוצאת היתר הבניה. בוודאי כאשר עיסוקו בתחום הבנייה והוא אמור לדעת את החובה לקבל היתר בנייה, גם אם מדובר בהדבקת אבני חיפוי בלבד; בוודאי כאשר הוא נוטל על עצמו את הפיקוח על ביצוע העבודה. היה עליו לדאוג שיהיה היתר בנייה ולא לאפשר את תחילת ביצוע העבודה, בטרם הוצא היתר כזה. בעדותה אומרת הנתבעת: "ת. לא צריך היתר בנייה. בכל פרדס חנה יש אבן ירושלמית. זה לא בנייה אלא הדבקה על הקיר. לפי מה שאני יודעת לא צריך היתר בנייה, לא פניתי ולא קיבלתי היתר. אם התובע אומר שצריך היתר בנייה למה הוא לא דאג שיהיה היתר בנייה. ויצמן הוא הקבלן שלי. הוא זה שהדריך אותי. אם הוא ידע שצריך היתר בנייה למה הוא לא אמר לי? אני סה"כ בחורה וזה עבודות של גבר". (ההדגשה שלי - י.פ) (עמ' 30). 4. סוף דבר פגיעתו הגופנית של התובע באירוע הנדון הייתה פגיעה קשה. דא עקא, שהאירוע ותוצאתו נגרמו באחריותו הבלעדית של התובע. אני דוחה את התביעה. על התובע להמשיך ולמצות את זכויותיו בביטוח הלאומי. בעת שהותו בבית החולים, סעדה הנתבעת את התובע. כדבריה: "ת. ... אני סעדתי אותו מהרגע שהיה חולה עד שהשתחרר מתל השומר. הוא היה מאושפז בתל-השומר שנה, ושנה שלמה חגים ושבתות הבאנו אותו הביתה..." (עמ' 27) "...המשפחה שלו נידתה אתו, לא הייתה איתו בקשרים...". (עמ' 28 ) דא עקא, שהנתבעת בעצמה חלתה מאוד ולא הייתה מסוגלת להמשיך ולסעוד אותו. בני הזוג לא היו יכולים עוד להתגורר יחדיו ונפרדו. לבית המשפט הגיעו שני בני הזוג כאשר כל אחד מהם רתוק לכיסא גלגלים: התובע בעקבות האירוע הנדון והנתבעת בעקבות מחלתה. בנסיבות תיק זה ונוכח מצבם הרפואי של שני הצדדים, אני מחליט שלא לעשות צו להוצאות. נזקי גוףחיפויחלוןנפילה