לטענת העותרים, שאלת הפעלת סמכויות האכיפה על פי חוק התכנון והבניה מסורה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים והם מפנים בעניין זה לבג"צ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועמ"ש לממשלה (ניתן ביום 18.11.02) (להלן: "פס"ד יעקובוביץ") שקבע כי את הדיבר "ענייני תכנון ובניה" לפי חוק התכנון והבניה הקבועים בסעיף 10 (א) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט המנהליים יש לפרש ככולל גם טענות שעניינן שימוש בסמכויות שבחוק התכנון והבניה לשם אכיפת החוק או אי אכיפתו. אלא שסמכויות האכיפה המסורות לועדות התכנון (המקומית והמחוזית), על פי חוק התכנון והבניה נובעות מכוח החוק ולא מכח פסק דינו של ביהמ"ש העליון. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סמכויות אכיפה על פי חוק התכנון והבניה: הרקע 1. העותר 1 הוא הבעלים הרשום של חלקה 701 (מס' ישן 129) בגוש 6442. העותר 2 הוא הבעלים הרשום של חלקה 583 (מס' ישן 69) בגוש 6442 (להלן: "חלקות העותרים"). 2. חלקות העותרים גובלות בחלקה 290 בגוש 6442 (להלן: "חלקת הסנטוריום"), חלקה 701 ממזרח לחלקת הסנטוריום וחלקה 583 ממערב לחלקת הסנטוריום. על חלקת הסנטוריום מנהלת המשיבה 4, מוסד סיעודי פרטי. 3. ביום 2.8.2009 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין בערעורים אזרחיים 9/2000, 482/2000, 968/2000, בהתאם להסכמה שהתגבשה בין העותרים לבין המשיבים 1,2 ו-4. על פי פסק הדין שני מקטעים מהבנוי על חלקת הסנטוריום שסומנו ג/4 וג/2 בתשריט המהווה חלק מפסק הדין, יהרסו, והמקטע שסומן ג/3 באותו תשריט לא ייהרס. לגבי המקטע המסומן ג/1 תחליט ועדת המשנה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה הוד השרון (להלן: "ועדת המשנה") אם הוא נבנה בהיתר ואם ההיתר תואם תוכנית בניין עיר (להלן: "תב"ע") שהייתה בתוקף במועד נתינתו. אם תגיע ועדת המשנה למסקנה שלא היה היתר או שההיתר לא תאם תב"ע במועד נתינתו, ייהרס גם מקטע זה. על החלטת ועדת המשנה ניתן יהיה להגיש ערר לוועדת הערר וכי תב"ע הר/175/ 2/ א החלה על חלקת הסנטוריום תתוקן בהתאם לחלקים שייהרסו (להלן: "פסק הדין"). טענת העותרים כי פסק הדין לא קוים היא הטענה המרכזית בדיון לפני. העובדות הרלוונטיות 4. המשיבה 4 יזמה על חלקת הסנטוריום את תב"ע הר/175/ 2 אשר פורסמה למתן תוקף ב.י.פ. 2617 מיום 2.4.80. מטרת תב"ע הר/2/175 היתה "לייעד חלקה עליה קיים מבנה המשמש כבית אבות, מאזור פתוח (לפי 6/R) לאזור מוסד, והרחבת דרך קיימת". ביום 30.6.94 הופקדה תב"ע הר/175/ 2א (להלן: "התכנית"). גם תוכנית זו ניזומה המשיבה 4. התוכנית נועדה להכשיר עבירות בנייה שביצעה המשיבה 4 בחלקת הסנטוריום. התנגדות שהגישו העותרים לתוכנית הר/175/ 2א נדחתה והתכנית קיבלה תוקף ביום 25.5.00 ופורסמה בי.פ. 4884. 5. העותרים לא השלימו עם דחיית התנגדותם וביקשו מיו"ר הוועדה המחוזית רשות ערר למועצה הארצית על פי סעיף 110 (א)(2)(ב) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). בקשת העותרים נדחתה והם הגישו עתירה מנהלית (עת"מ 976/96) שנדחתה אף היא. בעקבות דחיית העתירה הגיש העותר 2 ערעור לביהמ"ש העליון (ע"א 968/00) (להלן: "הערעור הראשון"). 6. עם דחיית התנגדות העותרים לתכנית, ואישורה למתן תוקף, התבקשה המשיבה על ידי הוועדה המחוזית להגיש תשריטים מתוקנים אך בסופו של יום החליטה הועדה המחוזית בעצמה לתקן את התשריטים. על החלטת הועדה המחוזית לתקן את התשריטים בעצמה בקשו העותרים, וקבלו מיו"ר הועדה מחוזית, רשות ערעור למועצה הארצית והגישו את עררים 19/99 ו-20/99. במקביל, הגישה המשיבה 4 עתירה מנהלית (עת"מ 2105/96) בה ביקשה לחייב את הוועדה המחוזית לפרסם את התכנית למתן תוקף, לאלתר. ביהמ"ש קיבל את עתירת המשיבה 4. על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים בעת"מ 2105/96, הגיש העותר 1 ערעור לביהמ"ש העליון (ע"א 9/2000) (להלן: "הערעור השני"). העותר 2 פנה תחילה לביהמ"ש לעניינים מנהליים בבקשה לבטל את פסק דינו בטענה כי לא היה לו יומו בבית המשפט. משנדחתה בקשתו הגיש אף הוא ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 482/00) (להלן: "הערעור השלישי"). 7. הדיון בשלושת הערעורים אוחד ובסופו של יום לאחר שביהמ"ש העליון מינה קונסטרוקטור, מר סקרלט, שחווה דעתו לגבי אפשרות של הריסת חלקים מהמבנה, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פס"ד שעיקריו הובאו לעיל בסעיף 3. התכניות הרלוונטיות הנוגעות לחלקת הסנטוריום 8. תכנית R/6 המנדטורית - בשנת 1941 קיבלה תוקף תכנית R/6. תכנית זו חלה על חלקת הסנטוריום וקבעה את ייעודה כ"אזור פיתוח". על פי סעיף 21 להוראות התכנית, יש לאשר תכנית מפורטת כתנאי להוצאת היתר בנייה. אין בתכנית מגבלה באשר לשימוש האפשרי בשטחים אלה בכפוף לאישורה של תכנית מפורטת. תכנית הר/2/175 - התכנית ניזומה והוגשה ע"י המשיבה 4, במטרה לשנות את ייעוד חלקת הסנטוריום מ"אזור פתוח" ל"אזור מוסד". התכנית פורסמה למתן תוקף ב.י.פ. 2617 ביום 2.4.1980. תכנית הר/160 - תכנית מתאר להוד השרון, הופקדה ביום 12.8.82 והיא במעמד תכנית מופקדת עד היום. תכנית זו ייעדה את חלקת הסנטוריום לאזור מגורים. תכנית הר/2/175/א - תכנית נקודתית לחלקת הסנטוריום אשר ניזומה והוגשה ע"י המשיבה 4. מטרת התכנית, כמצוטט להלן לתקן את קווי הבנין של החלקה לאור הבניה הבלתי חוקית של המשיבה 4: "תקון התאמת קווי בנין אחורי 4.70 מ' במקום 6.00 מ' וצדדי - מזרחי 3.25 מ' במקום 5.0 מ' כמסומן בתשריט המדידה המצורף, והטבלא הח"מ". התכנית הופקדה ביום 30.6.94 ופורסמה למתן תוקף רק ביום 25.5.2000 בי.פ. 4884. פער הזמן בין מועד הפקדת התכנית ועד למועד פרסומה למתן תוקף נבע מהליכים רבים שהתנהלו במהלך התקופה וסופם בפסק דינו של בית המשפט העליון. תכנית הר/8/600 ג' - התכנית ניזומה והוגשה ע"י הוועדה המקומית. על פי התכנית, שטח הסנטוריום יועד למגורים. סעיף 23 להוראות התכנית קובע: "א. שימוש שהיה קיים כדין ביום אישורה של התכנית ואינו תואם שימוש הקרקע המוצע, יראו אותו כשימוש חורג שהותר לתקופה של שנתיים מקסימום. ב. לא יינתנו היתרי בנייה בתחום המגרש עפ"י תכנית זו אלא לאחר הריסת המבנה הקיים החורג". התכנית פורסמה להפקדה בי.פ. 4904 מיום 25.7.2000. משיבה 4 הגישה התנגדות לתכנית. בעקבות ההתנגדות החליטה ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המקומית, ביום 28.10.01, להוציא את חלקת הסנטוריום מתחום "הקו הכחול" של התכנית וקבעה כי התכנית המופקדת תמשיך לחול על חלקת הסנטוריום. זה לשון ההחלטה: "1. בהמשך להחלטת הועדה (סעיף 6) מיום 6.5.01, התקבלה ב-2.8.01 חוו"ד משרד הבריאות לפיה "אין מקום אחר לחוסים במוסד ומשרד הבריאות בעד השארת המוסד הקיים על תילו". חוו"ד זו הועברה לתגובת הנוגעים בדבר, ובתגובה שהתקבלה ב-12.9.01, מעו"ד גלזנר הועלתה הטענה כי חוו"ד זו לא התיחסה כלל לנושאים שהוגדרו ע"י מליאת הועדה המחוזית, בהחלטתה מיום 8.9.99. מכיוון שעל פניו יש ממש בטענה זו, הועבר מכתבו של עו"ד גלזנר להתייחסות נוספת של משרד הבריאות, ובבירור שנערך לאחרונה נמסר כי נושא זה נבחן בשנית לאור האמור במכתבו זה. 2. בנסיבות אלה, בהן נושא זה, הנוגע אך ביחס לחלקה בודדת בתחום התכנית תלוי ועומד בפני משרד הבריאות והועדה, ומנגד, הושלמו כל שאר הדרישות והתיקונים ביחס לשאר חלקי התכנית, מחליטה הועדה לאשר את התכנית למתן תוקף - למעט שטח חלקה מס' 290 אשר ישאר במתכונתו המופקדת עד להשלמת ההכרעה לגביו. הועדה סבורה מחד כי אין בהחלטה זו כדי לכבול ידיה של הועדה בהחלטה ביחס לחלקה זו, בבוא היום, ומנגד, מאשרת החלטתה זו, ביחס לכל שאר בעלי הזכויות בתחום התכנית, לנצל את זכויותיהם במקרקעין עפ"י אשר נקבע בתכנית זו, ובנוסף גם את פיתוח התשתיות הציבוריות, מערכת הדרכים וכד' כפי המוצע בתכנית - ולתרום בכך לכדי פיתוח האזור בכללותו. 3. בהתאם לשינויים כאמור לעיל ובהחלטת הועדה מיום 6.5.01, מחליטה הועדה לאשר את התכנית למתן תוקף למעט שטח החלקה מס' 290 שישאר במתכונתו המופקדת". התכנית קיבלה תוקף ופורסמה בי.פ. 5058 מיום 7.3.2007. חלקת הסנטוריום נותרה כחלק מהתכנית המופקדת. לטענת העותרים (ולא נטען על ידי מי מהצדדים אחרת), הוועדה המקומית, לא שבה לטפל בתכנית המופקדת מאז החלטתה מיום 28.10.91. ההליכים לאחר פסק דינו של ביהמ"ש העליון 9. בהתאם להחלטת ביהמ"ש העליון, נערך, ביום 1.12.09, דיון בוועדת המשנה בנוגע למקטע ג/1. החלטת ועדת המשנה ניתנה ביום 18.11.10. ועדת המשנה הבהירה בהחלטתה כי מדובר בבניה היסטורית ובחומר שנערך לפני 30-40 שנה כך שהיום הוועדה מוגבלת ביכולתה לקבוע מתי נבנה המקטע ג/1. הוועדה סקרה בהחלטתה את המסמכים וההיתרים המצויים בתיק הבנין. ההיתר הראשון אליו התייחסה הוא מיום 8.5.63. בהתייחס לשאלת התאמת ההיתרים שנמצאו בתיק הבניין לתב"ע שהייתה בתוקף במועד נתינתם קבעה הועדה: "2.7 לגבי התאמת היתרים אלה לתב"ע שהייתה בתוקף במועד נתינתם יצוין כי עד ליום 2.4.80 חלה על המקום תכנית R/6 כאשר שטח זה הופיע בתכנית כאיזור פיתוח. 2.8 לגבי היתרים שניתנו משנת 63,66,67, אלה אושרו על ידי הוועדה המחוזית , אולם קיבולת הבניה בהיתרים אלה הינם מעבר לאלה שאפשרה תכנית R/6. לגבי היתר משנת 73 זה אושר על ידי הוועדה המקומית אולם קיבולת הבניה בהיתר גם היא הינה מעבר לזו שאפשרה R/6 ולכן קשה לומר כי היתרים אלה תאמו את התכנית. 2.9 ביום 2.4.80 אושרה תכנית הר/175/ 2. תקנון התכנית קובע כי קו הבנין הצדדי יהיה 5 מ', כאשר בתשריט תכנית זו מסומן המבנה הקיים וכן מסומן הקטע שבמחלוקת (ג/1 - ז.ב.) כאשר בכתב יד על גבי התשריט מסומנת הספרה 5 לאורך קו הבנין של הקטע שבמחלוקת. יצוין כי על פי מדידת המודד סקרלט בהליך בביהמ"ש העליון הקטע שבמחלוקת בניגוד לתשריט בתב"ע חורג מקו זה ומצוי בקו של כ-3 מ' מגבול המזרחי של החלקה ועל כן נראה כי הוא מצוי בחריגה מקו הבנין הקבוע בתכנית וזאת למרות שבתשריט התכנית רשומה ליד קו הבנין של מקטע זה הספרה 5. גם מדידה בהיתרים בשנת 80 ו-89 מלמדת כי הקטע שבמחלוקת בנוי כ-3.5 מ' מגבול החלקה המזרחי, דהיינו בחריגה מקו הבנין שבתכנית הר/2/175". 10. ביום 13.12.10 פנה ב"כ העותרים, עו"ד גלזנר, במכתב לב"כ ועדת המשנה, עו"ד קוקיא, וטען כי פרוטוקול ועדת המשנה מיום 18.11.10, אינו עונה על החלטת ביהמ"ש העליון שקבע במפורש כי על ועדת המשנה לקבל החלטה. לטענת ב"כ העותרים עיון בפרוטוקול מגלה כי אין בו החלטה אלא בדיקה, שנערכה על ידי "צוות מקצועי", של מסמכים שנמצאו בתיקי הוועדה המקומית. בתגובת למכתב ב"כ העותרים השיב עו"ד קוקיא במכתב מיום 21.12.10: "בהתאם להחלטת ביהמ"ש העליון, היה על מרשתנו לבחון ולהחליט האם היה היתר בר תוקף לקטע הרלוונטי ואם היה, האם הוא תאם את תכנית בנין עיר שהיתה בתוקף במועד נתינתו של ההיתר. 3. החלטת הוועדה המקומית שהועברה לידיכם דנה בדיוק בכך ונתנה את התשובות, לרבות לענין התאמת ההיתרים שנדונו בהחלטה לתכניות בנין עיר במועד נתינתם ולענין זה ראו האמור בסעיפים 2.8, 2.9". (נספח 22 לעתירה). 11. בעקבות תגובה זו ובהתאם לרשות שניתנה להם, בפסק דינו של ביהמ"ש העליון, הגישו העותרים ערר לוועדת הערר. בערר ביקשו העותרים לחייב את ועדת המשנה לקבל החלטה הקובעת שההיתר שניתן, היה בלתי חוקי, שכן אינו תואם תכנית בת תוקף ולקבוע כי על פי פסק דינו של ביהמ"ש העליון יש להרוס גם את המקטע המסומן ג/1, תוך קביעת האחראים לביצוע ההריסה ולוח הזמנים לביצועה. לחלופין, התבקשה וועדת הערר לקבל החלטה במקום ועדת המשנה. החלטת ועדת הערר 12. וועדת הערר בהחלטתה מיום 13.3.11 דחתה את בקשת העותרים לקבוע המועד להריסה ואת האחראים לביצועה וקבעה כי הערר יכול להיות מוגש רק על עצם הניתוח והמסקנה של ועדת המשנה ולא על הפעלת סעד אופרטיבי של הריסה אשר בנוגע לנקיטתו חסרה ועדת הערר סמכות. ועדת הערר קיבלה את עמדת העותרים לענין העדר החלטה אופרטיבית: "ברי כי ערר כזה יכול שיהיה מוגש על עצם הניתוח והמסקנה ולא על הפעלת הסעד האופרטיבי של הריסה בין אם על פי סעיף 212 לחוק ובין אם בכל אמצעי אחר, אשר בנוגע לנקיטתו חסרה ועדת הערר כל סמכות על פי חוק. אלא, שבענייננו טרם ניתנה החלטה אופרטיבית של הוועדה המקומית. אנו סבורים כי על הוועדה המקומית להוסיף בסיפת החלטתה מסקנותיה על בסיס הניתוח האמור. מסקנות אלה לא פורטו. בהעדר אפשרות להסיק מסקנות "חותכות" (אם תסבור הוועדה המקומית כך בשל נסיבתיותן של הראיות, ואם בשל חוסר בראיות מהותיות) אנו ממליצים לוועדה המקומית לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות". על החלטת ועדת הערר ועל נושאים נוספים נסובה העתירה. הסעדים המבוקשים 13. לקבוע כי: א. על הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית והמשיבה 4, לבצע לאלתר את פסק דינו של בית המשפט העליון בדבר הריסת מקטעים מבנין הסנטוריום שנבנו ללא היתר ובסטיה מקווי הבנין. ב. על הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית והמשיבה 4 לתקן לאלתר את תכנית הר/175/ 2 א'. ג. ועדת הערר טעתה כשקבעה כי בהעדר אפשרות להסיק מסקנות "חותכות" מומלץ לוועדה המקומית לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות. ד. "טופס המידע" שניפקה הוועדה המקומית למשיבה 4 ביום 16.12.09 בטל ומבוטל כיוון שהוא נוגד את הוראות החוק. ה. החלטת הועדה המקומית מיום 21.4.10, לאשר בקשה להיתר שהוגשה על ידי המשיבה 4 היא בלתי חוקית בעליל כיוון שהתעלמה מצו ביהמ"ש העליון לבצע את הריסות הבניה הבלתי חוקיות. ו. על הוועדה המקומית לנקוט באמצעים החוקיים העומדים לרשותה, לרבות הגשת כתב-אישום כנגד המשיבה 4 על פי דו"ח הביקורת של המפקח המחוזי מטעם הועדה המחוזית מיום 30.7.09 ועל פי דו"ח הביקורת של המפקח מטעם הועדה המקומית מיום 25.11.09. טענות העותרים 14. פסק הדין של בית המשפט העליון לא קוים. המקטעים שסומנו ג/4 ו-ג/2 לא נהרסו, הועדה המקומית לא נתנה החלטה לעניין המקטע שסומן ג/1, ותב"ע הר/175/ 2/א לא תוקנה. 15. הדיון שהתקיים ביום 18.11.10 בוועדת המשנה, בענין המקטע שסומן ג/1, אינו תואם את האמור פסק הדין של בית המשפט העליון כיוון שאין בו כל החלטה "מלבד תיאור בדיקת מסמכים שונים שנמצאו בתיקי הועדה המקומית, שנערכה ע"י "צוות מקצועי". 16. ועדת הערר "נכנסת בנעלי" ועדת המשנה ובסמכותה להחליט כל החלטה שהיתה ועדת המשנה מוסמכת לקבל. מסיפא החלטת ועדת המשנה עולה באופן חד משמעי שהיתר הבנייה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות התכנית החלות על השטח שכן היא קבעה: "יצויין כי על פי מדידת המודד סקרלט בהליך בביהמ"ש העליון, הקטע שבמחלוקת בניגוד לתשריט התב"ע, חורג מקו זה ומצוי בקו של כ-3 מטר מגבולה המזרחי של החלקה ועל כן נראה כי הוא מצוי בחריגה מקו הבנין הקבוע בתכנית וזאת למרות שבתשריט התכנית רשומה ליד קו הבנין של מקטע זה הספרה 5. גם מדידה בהיתרים בשנת 80 ו-89 מלמדת כי הקטע במחלקות בנוי כ-3.5 מ' מגבול החלקה המזרחי, דהיינו בחריגה מקו הבנין שבתכנית הר/175/ 2". לאור דבריה החד משמעיים של ועדת הערר לא ברורה המלצתה לועדה המקומית לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות. יתרה מכך, ועדת המשנה לא פנתה לביהמ"ש לקבלת הוראות ואף לא השלימה את החלטתה מיום 18.11.10. 17. הוועדה המקומית, הועדה המחוזית והמשיבה 4 לא תיקנו את התכנית כנאמר בפסק דינו של בית המשפט העליון. 18. המשיבה 4 פנתה לוועדה המקומית, ביום 7.12.09, ובקשה לקבל מידע, והוועדה המקומית הנפיקה למשיבה 4 "טופס מידע" שגוי. בטופס המידע שהונפק למשיבה 4 נרשם כי ייעוד החלקה - הוא מוסד בית אבות וזאת על פי תכנית הר/175/ 2א ורשימת קווי הבנין בחלקה היא: קו בנין קדמי - 5 מ'. קו בנין לצד מזרח - 3.25 מ' . קו בנין אחורי - 4.70 מ'. קו בנין לצד מערב - 15 מ' , בעוד שיעוד חלקת הסנטוריום נקבע בתכנית הר/175/ 2 ולא בתכנית הר/175/ 2א' שמטרתה היתה תיקון קווי הבנין, ותכנית הר/175/ 2א, כפי שקיבלה תוקף, אינה נכונה שכן בית המשפט העליון בפסק דינו הורה על תיקונה. ב - 23.1.11 וב -31.1.11 פנו העותרים למי שחתום על טופס המידע (הגב' עירית טלמור) והתריעו בפניה שהטופס שגוי ועלול לגרום לתקלות. הפגמים שנפלו בטופס המידע הם: א. על חלקת הסנטוריום חלות שתי תוכניות מופקדות המייעדות אותה למגורים (תכנית הר/160 והר/600/ 8 ג'), על כן, מתן ההיתר מוטל בספק שכן על הוועדה המקומית היה לפעול על פי ס' 97 לחוק התו"ב. ב. בטופס המידע לא מוזכר פסק דינו של בית המשפט העליון המצווה על הריסת חלקי הבנין החורגים בסטיה ניכרת מקווי הבנין. ג. ביהמ"ש העליון ציווה לתקן את תכנית הר/175/ 2א בהתאם לחלקים שיהרסו, על כן, קווי הבנין המפורטים בתכנית הר/175/ 2א אינם נכונים. 19. על הוועדה המקומית לנקוט באמצעים החוקיים העומדים לרשותה, לרבות הגשת כתבי אישום כנגד הסנטוריום. תגובת המשיבים הועדה המקומית 20. ועדת המשנה החליטה בנושאים בהם נדרשה להחליט על פי פסק דינו של בית המשפט העליון. ועדת המשנה בחנה את ההיתרים שניתנו לסנטוריום והאם מקטע ג/1 כלול באותם היתרים. בסעיפים 2.7 עד 2.9 להחלטת ועדת המשנה נאמר כי אין תאימות בין ההיתרים שנמצאו לבין התכניות שהיו בתוקף במועד נתינת ההיתרים. בנסיבות אלה גורלו של מקטע ג/1 הוא כפי שקבוע בהסכמה ובפסק דינו של בית המשפט העליון. 21. בערר שהוגש על ידי העותרים, הם ניסו לגרום לכך שוועדת המשנה תיתן הוראות לביצוע הריסה. בצדק קבעה ועדת הערר כי לא ניתן להיענות לבקשת העותרים וקבעה כי ניתן היה להגיש ערר רק על עצם הניתוח והמסקנות של ועדת המשנה. ואולם, לא ברור מדוע קבעה ועדת הערר כי על ועדת המשנה להוסיף מסקנותיה על בסיס הניתוח האמור ולא ברור אילו מסקנות עליה לפרט בהחלטתה. 22. העותרים בעצמם ציינו בערר (ס' 4) כי "ניתן למצות את הויכוח בפרשנות קבוצת המילים במשפט המודגש לעיל "ינתן צו הריסה". ניתן לטעון כי כוונת בית המשפט הייתה שצו ההריסה יינתן על ידי הועדה המקומית. פרשנות זו מוטלת בספק רב שכן ועדה מקומית אינה מוציאה צווי הריסה ואין לה סמכות לכך. סביר להניח שכוונת בית המשפט היא שצו ההריסה הוא משל עצמו. במילים אחרות, קבע בית המשפט שבמידה ואין היתר תקף או לחלופין ההיתר אינו תואם תכנית בניין עיר, קובע בית המשפט שהבנייה הבלתי חוקית תיהרס". במסגרת ההסכם בבית המשפט העליון הוטל על ועדת המשנה לבחון, לחקור ולנתח את החומר העובדתי (היתרים ותבעו"ת) על מנת להגיע למסקנות אם היה היתר ואם היה, האם הוא תאם תב"ע שבתוקף. לועדת הערר ניתנה סמכות כערכאה ערעורית לבדוק את הניתוח של ועדת המשנה ואת החומר העובדתי. העותרים מציינים בצורה מפורשת בעתירה (ס' 17 ב' לעתירה) כי החלטת ועדת המשנה בעניין זה הייתה ברורה ולא היה כל ספק מהי מסקנתה. העותרים מודים כי אין ספק שצווי ההריסה אמורים להתבצע על ידי המשיבה 4, תוך שנה (סעיף 22 לעתירה). לאור האמור לא ברור מדוע עתרו העותרים - להטיל על הועדה המקומית לבצע את ההריסה לאלתר. 23. המשיבה 4 לא קיימה את ההסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון. התביעה העירונית עוקבת אחר העניין ותפעל במסגרת שיקול דעתה, להגשת כתב אישום כנגד המשיבה 4. 24. באשר לתיקון התכנית -תכנית זו היא בסמכות הועדה המחוזית ונדרש הליך של תיקון תכנית שייעשה על ידי המשיבה 4 בהתאם לחלקים שייהרסו. 25. בהתייחס לטופס המידע - מוסכם על הועדה המקומית כי יש להוסיף בו הערה בדבר קיומו של פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון לפיו יש להרוס חלקים מהמבנה ולתקן את התכנית בהתאם לחלקים שייהרסו. מאידך, יש לדחות את הטענה כי תכנית הר/175/ 2 לא צוינה בטופס המידע כיוון שהייעוד לבית אבות הוא גם על פי תכנית הר/175/ 2א (שכן צוינה בטופס המידע) וגם על פי תכנית הר/175/ 2. 26. לא הוצא היתר על פי ההחלטה מיום 21.4.10 ותוכנה פג לאחר שחלפה שנה מיום ההחלטה. 27. באשר לתכניות המופקדות, יש לדחות את טענת העותרים לפיה הועדה המקומית אינה יכולה לדון בהיתר בנייה בהתייחס לחלקת הסנטוריום כיוון שהחלטה כזו מסורה לוועדה המחוזית מכוח סעיף 97 לחוק התכנון והבנייה. תכנית הר/160 מופקדת מאז שנת 1982 ועד היום לא קיבלה תוקף. שטח הסנטוריום נכלל בה ומצוי בתוך השטח המוגדר כאזור מגורים א', שבין השימושים המותרים שימוש לבית אבות בהתאם לתכניות מפורטות. בענייננו קיימות שתי תכניות מפורטות הר/175/ 2 והר/175/ 2/ א בהן מיועדת חלקת הסנטוריום לבית אבות. 28. יש לראות את חלקה 290 מתכנית הר/8/600/ג שאושרה, כתכנית מופקדת. הוראות תכנית זו לא קובעות מה הן התכליות המותרות באזור מגורים א'. לעומת זאת סעיף 14 להוראות התכנית קובע כי תכניות מפורטות החלות בתחומה תישארנה בתוקף רק במידה ואינן סותרות. מאחר ואין בתכנית ציון מהם השימושים המותרים באזור מגורים א', ניתן ללמוד על השימוש המותר מהתכנית המופקדת הר/160, שקובעת, כאמור, כי מותר לעשות באזור מגורים א' שימוש לבית אבות בהתאם לתכנית מפורטת. 29. הסעדים המבוקשים על ידי העותרים אינם בסמכותו של בימ"ש לעניינים מנהליים ובכל מקרה העתירה לוקה בשיהוי. הוועדה המחוזית וועדת הערר 30. העתירה הוגשה בשיהוי. החלטת ועדת הערר ניתנה ביום 13.3.11 ואילו העתירה הוגשה ב - 7.8.11. 31. המשיבה 4 נתנה הסכמתה להריסת החלקים שנקבעו להריסה במסגרת פסק דינו של בית המשפט העליון והנטל לבצע את ההריסה מכח פסק הדין מוטל על המשיבה 4. 32. עיון בהחלטת ועדת המשנה מלמד כי היא קבעה שהשטח ג/1 חורג מתכנית הר/175/ 2 שאושרה בשנת 1980 אך לא עלה בידי וועדת המשנה לקבוע ממצא חלוט אם ההיתרים שניתנו לגבי שטח זה בעבר חרגו מהתכניות שהיו אותה עת בתוקף ועל יסוד אילו מההיתרים נבנה ג/1. בנסיבות אלה, סברה ועדת הערר כי על הוועדה המקומית להוסיף את מסקנותיה, שלא פורטו, בסיפא החלטתה, על בסיס הניתוח שהוצג. 33. ועדת הערר אינה מוסמכת להורות על הריסה ואין היא מוסמכת להורות לוועדה המקומית לבצע את צווי ההריסה לאלתר. 34. מאחר שוועדת הערר לא קבעה ממצא חלוט לענין מקטע ג/1 מותירה ועדת הערר את ההכרעה לש"ד בית המשפט. 35. הסעד המבוקש לענין תיקון התכנית, אינו מופנה כלפי הועדה המחוזית כי אם כלפי הועדה המקומית (ס' 27 לעתירה). יתרה מכך, מכיוון שגורלו של מקטע ג/1 טרם הוכרע לא הגיעה העת לתיקון התכנית. 36. על חלקת הסנטוריום חלות תב"ע הר/160 והר/600/ 8ג' שתיהן במעמד של תכניות מופקדות ועל כן הוצאת היתרי בניה לחלקה כפופה להוראת ס' 97(ב) לחוק התכנון והבניה. 37. אכיפת דיני התכנון והבניה במרחבי התכנון המקומיים, מוטלת בראש ובראשונה על הוועדות המקומיות, על פי המדיניות הנקבעת על ידן. למדינה אמנם קיימות סמכויות אכיפה מקבילות, אך הן מופעלות במשורה ובמקרים מיוחדים. המקרה דנן, איננו נמנה על אותם מקרים חריגים בהם תופעל היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה, שכן ניתן פסק דין שחלקים מהמבנה נקבעו במסגרתו להריסה. המשיבה 4 בהתייחס לעובדות טוענת המשיבה 4: 38. החובה להרוס את המקטעים ג/2 ו-ג/4 הוטלה על המשיבה 4, אולם נסיבות אישיות קשות שפקדו את בעלי המשיבה 4, הם שגרמו לעיכוב ביצוע פסק הדין של ביהמ"ש העליון, ככל שהוא מתייחס להריסה. 39. לענין מקטע ג/1 ניתן להסיק מהחלטת ועדת הערר שהוא נבנה בהתאם להיתרים שניתנו כדין ובנית המקטע נעשתה באופן חוקי. יתרה מכך, תכנית המתאר הר/600/ 8 ג', שאושרה ביום - 7.3.02, הקטינה בכל האזור את קו הבניין הצידי ל - 3 מ'. 40. פרט לנסיבות האישיות הקשות של בעלי המשיבה 4, שמנעו את ביצוע ההריסה של מקטעים ג/2 וג/4, קיימות גם נסיבות אובייקטיביות המונעות את הריסת מקטע ג/2, שכן הסכמתה להריסת מקטע ג/2 הייתה כפופה לקבלת אישור פיקוד העורף. בחוו"ד של המומחה ד"ר סקרלט (שהוגשה לביהמ"ש העליון) נאמר: "יש לקחת בחשבון שהריסת הפינה מקטינה את שטח המקלט ויהיה צורך באישור פיקוד העורף. לדעתי - ההריסה במקרה זה נמצאת ב"תחום האפור" ". המשיבה 4 פעלה לקידום ההריסה אך ביום 19.11.09 רשם מהנדס פיקוד העורף, על גבי התכנית שהוגשה לו: "לא מאשר הריסת פינת המקלט לצורך תיקון קווי הבנין מסיבה נזק בלתי הפיך למיגון המבנה כולו ושלמות המקלט, בכפוף לבדיקת תקינות המקלט". רק לאחר הגשת העתירה חזרה המשיבה 4 ופנתה פעם נוספת למתכנן בענין זה. המשיבה 4 שבה ומציעה כי תאושר הקלה בקו הבניין האחורי, ולצורך כך גם הוגשה על ידה תב"ע נקודתית הר/175/ 2 א'. 41. בהתייחס לבקשה להיתר שהגישה המשיבה 4, מדובר בבקשה להיתר למחסנים (שטרם נבנו) והאישור שניתן היה כפוף להריסת חריגות הבניה. 42. לענין העתירה להגשת כתבי אישום כנגד המשיבה 4, מדובר בנושאים הנמצאים בהליכי רישוי וטרם הוצא אישור בגינם בשל נסיבות אדמינסטרטיביות. בהתייחס לפן המשפטי טוענת המשיבה 4: 43. בית משפט לעניינים מנהליים איננו משמש כמוסד תכנון על ואינו מחליף את שיקול דעת מוסד התכנון בשיקול דעתו. הביקורת של ביהמ"ש לעניינים מנהליים מצטמצמת רק לפגמים חוקיים שנפלו בהליך התכנוני. העתירה דנא היא למעשה ערעור בנושאים עובדתיים שכבר נידונו והוכרעו בערכאות קודמות. מדובר בתובענה לקבלת סעדים / צווים שונים שהולבשו בכסות של "עתירות" בכדי להיכנס תחת כנפי בית המשפט לעניינים מנהליים. 44. לעותרים אין זכות עמידה. חלקת העותר 2 מרוחקת מרחק רב מהסטיות בקו הבנין האחורי והצידי ואינה גובלת בהם וחלקת העותר 1 גובלת אך ורק בחלק המגרש שלגביו נטען לסטייה בקו הבניין הצידי. העותרים גם אינם "עותר ציבורי" ומשכך אין להם זכות עמידה. 45. יש לסלק את העתירה על הסף מאחר והעותרים הגישו עתירתם בשיהוי ניכר, ומעבר ל- 45 ימים הקבועים בחוק. 46. יש לסלק את העתירה על הסף בשל חוסר תום לב והעדר נקיון כפיים. העותרים הציגו מצגים חלקיים ומטעים, בין היתר באשר למטרדים נטענים שנגרמו על ידי המשיבה 4, באשר להליכים שעל הוועדה המקומית לנקוט כנגד המשיבה 4, למצב התכנוני החל על המקרקעין ואף הרהיבו עוז לטעון כי: "שתי התכניות - הר/160 ו - הר/8/ 600 ג' ייעדו את חלקת הסנטוריום למגורים, אך הלכה למעשה, ממשיך הסנטוריום להתקיים, ואין פוצה פה ומצפצף". דיון והכרעה טענות מקדמיות 47. שיהוי תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים קובעת כי עתירה תוגש בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה יום ממועד שנודע לעותר על ההחלטה שביחס אליה הוא עותר. החלטת ועדת הערר ניתנה ביום 13.3.11 והעתירה הוגשה רק ביום 7.8.11, כשלטענת העותרים קביעות ועדת הערר שגויות. על פי הפסיקה, תכתובת ומגעים שמתקיימים בין העותר לרשות המינהלית אין בהם כדי לתת ארכה לעותר להגשת העתירה המנהלית (ראה עת"מ 8404/08 מכון מעיינות ללימודי יהדות נ' מנהל מקרקעי ישראל... ). העותרים לא התייחסו בטיעוניהם בע"פ, או בסיכומיהם בכתב, לטענת השיהוי. הטענה לא נסתרה על ידם ואף לא הוכחשה. רק מטעם זה היה מקום לקבל את הטענה ולדחות את העתירה, ככל שהיא נוגעת להחלטת ועדת הערר. יצוין, כי המשיבים העלו את טענת השיהוי, רק בהתייחס להחלטת ועדת הערר, אך טענת השיהוי נכונה לכאורה גם לסעדים המבוקשים על ידי העותרים לענין "טופס המידע" שהוצא ביום 16.12.09, לענין ההחלטה בבקשה להיתר שניתנה ביום 21.4.10 ולענין דוחות הפיקוח שנערכו בשנת 2009, אך משלא טענו לכך המשיבים אף אני לא אתייחס לכך. 48. זכות העמידה המשיבה 4 טוענת כי לעותרים אין כלל זכות עמידה (ראה ס' 44 לעיל). יובהר כי נקודת המוצא בעתירה שלפני, ככל שהיא נוגעת לסעדים הקשורים לפסק דינו של ביהמ"ש העליון (סעיף 13א'-ב' לעיל), היא פסק דינו של ביהמ"ש העליון. העותרים וביתר שאת המשיבה 4 העלו בכתבי טענותיהם טענות עובדתיות שלא מצאו ביטוי בפסק דינו של ביהמ"ש העליון והתרחשו עובר למועד מתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון, טענות אלה יש לדחות על הסף מבלי להכריע בהן. זכות העמידה של העותרים הוכרה (ולמעשה לא היתה מוטלת בספק) מעצם פסק הדין בביהמ"ש העליון. על פי פסק דינו של ביהמ"ש העליון ניתנה זכות ערר על החלטת ועדת המשנה ואין להרהר ולערער אחר החלטה זו, שכן בימ"ש זה איננו משמש כערכאת ערעור לפסק דינו של ביהמ"ש העליון. לגופו של עניין 49. ביצוע ההריסות א. מקטעים ג/4 ו - ג/2 - 1. בפסק דינו של ביהמ"ש העליון נקבע כי מקטעים ג/4 ו - ג/2 יהרסו תוך שנה. המשיבה 4 בתגובתה לא חלקה על חובתה להרוס מקטעים אלה, וטענה כי נסיבות סובייקטיביות הקשורות בבעלי הסנטוריום הביאו לעיכוב ביצוע ההריסה בשני המקטעים, ולגבי מקטע ג/2 אף נסיבות אובייקטיביות הקשורות באישור מפקדת הג"א. בסיכומיה טענה המשיבה 4 כי לאור האיסור שהטיל פיקוד העורף על הריסת המקלט, יש לבטל את ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין בכל הנוגע למקטע ג/2 ולגבי מקטע ג/4 נטען בסיכומים כי הוא כבר נהרס ובכך התייתר הצורך במתן החלטה לגבי מקטע זה. 2. הוועדה המקומית לא חולקת על חובתה לפעול, במסגרת הסמכויות המסורות לה בחוק התכנון והבניה, להריסת המקטע שטרם נהרס על ידי המשיבה 4 כפי שעולה מס' 17 לסיכומיה: "יחד עם זאת, המשיבה 1 מבהירה בזאת בפני בית המשפט הנכבד כי כיוון שהסנטוריום לא קיים את ההסכמה בבית המשפט העליון שקיבלה תוקף של פסק דין, התביעה העירונית עוקבת אחר העניין והתביעה העירונית תפעל, במסגרת שיקול דעתה, להגשת כתב אישום כנגד הסנטוריום בגין אי קיום צו שיפוטי, ולחלופין - להוצאת צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה". 3. השאלה היא, האם, כטענת העותרים, מוסמך ביהמ"ש לעניינים מנהליים להורות לוועדות התכנון (המקומית והמחוזית) להרוס את המקטע ג/2 שטרם נהרס. ס' 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים קובע כי בימ"ש לעניינים מנהליים ידון בעתירות כנגד החלטות של רשות בעניינים המנויים בתוספת הראשונה. בסעיף 10 לתוספת הראשונה מנויים העניינים בתחום התכנון והבניה: (א) ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה תשכ"ה- 1965 למעט לפי פרק ח' 1: היטל השבחה ולפי פרק י': עבירות עונשין, למעט החלטות שעניינן תכניות מתאר ארציות או מחוזיות והחלטות שר הפנים. לטענת העותרים, שאלת הפעלת סמכויות האכיפה על פי חוק התכנון והבניה מסורה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים והם מפנים בעניין זה לבג"צ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועמ"ש לממשלה (ניתן ביום 18.11.02) (להלן: "פס"ד יעקובוביץ") שקבע כי את הדיבר "ענייני תכנון ובניה" לפי חוק התכנון והבניה הקבועים בסעיף 10 (א) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט המנהליים יש לפרש ככולל גם טענות שעניינן שימוש בסמכויות שבחוק התכנון והבניה לשם אכיפת החוק או אי אכיפתו. אלא שסמכויות האכיפה המסורות לועדות התכנון (המקומית והמחוזית), על פי חוק התכנון והבניה נובעות מכוח החוק ולא מכח פסק דינו של ביהמ"ש העליון. העותרים בעתירתם ביקשו להורות לועדות התכנון ולמשיבה 4 "לבצע לאלתר את פסק דינו של בית המשפט העליון... בדבר הריסת חלקים מבניין הסנטוריום...". בצדק קבעה ועדת הערר כי אין זה בסמכותה להורות על הסעד האופרטיבי של הריסה. הוראות לביצוע פסק דין אינם בגדר סמכויותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים. 4. בנסיבות אלה אני דוחה את עתירת העותרים להטיל את הריסת המקטעים ג/2 וג/4 על המשיבים 1 ו-2 מכח פסק דינו של ביהמ"ש העליון. ב. מקטע ג/1 - 1. לגבי מקטע זה הורה ביהמ"ש העליון בפסק דינו כי וועדת המשנה של הוועדה המקומית תדון ותקבע אם הוא בנוי על פי היתרים כדין ואם בעת נתינתם הם התאימו לתב"ע קיימת. על החלטת ועדת המשנה ניתנה לצדדים זכות ערר לוועדת הערר. 2. העותרים טוענים בעתירתם כי ועדת המשנה קבעה באופן חד משמעי שהיתר הבניה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות התכניות החלות על חלקת הסנטוריום. עמדה זו של העותרים שונה מהעמדה שהציגו בפנייתם לב"כ הוועדה המקומית מיום 13.12.10. באותה פניה טענו העותרים: "הרינו מבקשים להודיעך, כי בהחלטות ועדת המשנה ששלחת לנו, לא כלולה כל החלטה..." עמדת העותרים כי בהחלטת ועדת המשנה לא התקבלה כל החלטה היא זו העומדת בבסיס הערר שהגישו לוועדת הערר שאם לא כן, אם כטענתם ועדת המשנה קבעה שהיתר הבניה לגבי מקטע ג/1 אינו עולה בקנה אחד עם הוראות התכניות החלות על חלקת הסנטוריום לשם מה הוגש הערר? 3. מעיון בהחלטת ועדת המשנה עולה ברורות כי אין בה מסקנה אופרטיבית ובצדק קבעה ועדת הערר: "אלא שבענייננו טרם ניתנה החלטה אופרטיבית של הוועדה המקומית", והחזירה את הדיון לוועדת המשנה על מנת שזו תוסיף בסיפא החלטתה את המסקנה האופרטיבית הנובעת מבחינת המסמכים. 4. המסקנה היא כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת הערר שהחזירה את הדיון לוועדת המשנה כדי שתבהיר החלטתה ואין מקום להתערבות של בימ"ש לעניינים מנהליים בהחלטה זו, ואף לא בהמלצה כי בהעדר אפשרות להסיק מסקנות, על ועד המשנה לפנות לביהמ"ש העליון למתן הוראות. לאור האמור אני דוחה את עתירת העותרים לקבוע כי ועדת הערר טעתה כשקבעה כי בהעדר אפשרות לקבוע מסקנות חותכות מומלץ לועדה המקומית לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות. תיקון תכנית הר/2/175א' 50. בענין זה אני תמימת דעים עם המשיבים, הסוברים כי כל עוד לא נקבע גורלו של מקטע ג'1 לא הגיעה העת לתיקון התכנית, והעתירה מוקדמת מדי. לפיכך אני דוחה את העתירה להורות לוועדות התכנון (המקומית והמחוזית) ולמשיבה 4 לתקן לאלתר את תכנית הר/175/ 2 א'. טופס המידע 51. התכניות המופקדות - לטענת העותרים על חלקת הסנטוריום חלות שתי תכניות מופקדות: הר/160 והר/600 /8 ג'. על כן, מתן היתר הבניה מוטל בספק ועל הועדה המקומית לפעול בהתאם לסעיף 97 (ב)(1) לחוק התכנון והבניה הקובע: "הפקידה הועדה המחוזית תכנית שבסמכותה כאמור בסעיף 61 א ועוד לא ניתן לה תוקף, לא ניתן כל היתר לפי סעיף 145 לגבי המקרקעין שבתחום התכנית שלא בהתאם לתכנית המופקדת אלא באישור ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית;....". תכנית הר/160 היא תכנית המתאר להוד השרון שהופקדה על ידי הועדה המחוזית, ועל כן, כאמור בסעיף 97 לחוק התכנון והבניה כל עוד היא במעמד תכנית מופקדת, לא יינתן היתר בתחום התכנית "שלא בהתאם לתכנית המופקדת אלא באישור ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית". על פי תכנית הר/160 (נספח 4 לתגובת הועדה המקומית) שטח הסנטוריום נכלל באזור מגורים א'. ס' 8.12.3.8 לתכנית הר/160 קובע כי באזור מגורים א' ניתן יהיה לבנות "בתי אבות בהתאם לתכנית מפורטת". על חלקת הסנטוריום חלות שתי תכניות מפורטות המתירות בנית בית אבות על חלקת הסנטוריום תכנית הר 175/ 2 ותכנית הר/175/ 2 א'. לגבי תכנית הר/8/600 ג' (נספח 5 לתגובת הועדה המקומית), מורה בס' 14 כי תכניות מפורטות החלות בתחומה תשארנה בתוקף רק במידה ואינן סותרות את הוראות התכנית. בתכנית עצמה לא נקבעו התכליות המותרות באזור מגורים א' וניתן ללמוד על תכליות אלה מהתכנית המופקדת הר/160. בנסיבות אלה ההיתר שהתבקש תואם את שתי התוכניות המופקדות ולא בכדי לא התייחס ב"כ העותרים לנושא זה בטיעוניו או בסיכומיו. ב. איזכור פס"ד ביהמ"ש העליון - הוועדה המקומית הסכימה עם העותרים כי יש לכלול בטופס המידע את דבר קיומו של פס"ד שניתן בבית המשפט העליון המצווה על הריסת חלקי הבניין החורגים מקווי הבנין. לסיכומיה צירפה הועדה המקומית טופס מידע מיום 27.2.11 המלמד כי השינוי כבר הוכנס בפועל לטופס המידע. ג. תיקון תכנית הר/175/ 2 א - כל עוד לא תוקנה התכנית אין מקום לשנות את קווי הבנין. 52. העולה מהאמור הוא כי עתירת העותרים לענין טופס המידע מתקבלת באופן חלקי ואני קובעת כי המידע שנמסר לסנטוריום בטופס המידע היה שגוי. 53. אמצעי אכיפה - באשר לבקשה לתת הוראות לועדה המקומית לנקוט באמצעים החוקיים לרבות הגשת כתבי אישום, ציינה הועדה המקומית בתגובתה כי התביעה העירונית עוקבת אחר הענין ותפעל להפעיל סמכותה על פי חוק התכנון והבניה חוק התכנון והבניה (ס' 49 לעיל). על פי הפסיקה, לא בנקל יתערב ביהמ"ש לעניינים מנהליים ויורה לוועדות התכנון להפעיל את סמכותם לפעול על פי חוק התכנון והבניה סמכות המסורה לשיקול דעתם. ביהמ"ש לעניינים מנהליים, יתערב בהחלטה המסורה לשקול דעתה של הרשות המנהלית רק במקרים בהם ההחלטה לוקה בפגם מפגמי המשפט המנהלי (חוסר סבירות, חריגה מסמכות וכו'). משהודיעה הועדה המקומית כי היא עוקבת אחר התנהלותה של המשיבה 4, ובהתחשב בעובדה כי המשיבה 4 הרסה בנתיים את מקטע ג/4 חזקה על הוועדה המקומית כי תפעיל את שיקול דעתה כראוי, תוך פרק זמן סביר. 54. סוף דבר: העתירה נדחית הן מחמת שיהוי והן לגופו של ענין. בנסיבות הענין, משלא קיימה המשיבה 4 את פס"ד של ביהמ"ש העליון, אין צו להוצאות. בניהחוק התכנון והבניהתכנון ובניה