מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אבחון גידול במוח: ביום 31.1.07 פנתה התובעת לבית משפט זה בתביעה נזיקית בגין רשלנות רפואית. במוקד התביעה עמד גילוי מאוחר, כנטען, של גידול באזור בלוטת יותרת המוח, אשר הוסר בניתוחים שעברה התובעת ביום 14.2.00 וביום 19.6.00. התובעת, ילידת 18.4.1962, נשואה ואם לשניים, שימשה עובר לניתוחים כמזכירה ב"יד ושם" בהיקף של 75%. כיום עובדת שם התובעת כמזכירה בהיקף של 50%. לטענת המומחים מטעמה, לתובעת נכות נוירו-קוגניטיבית בשיעור של 50%, והיא סובלת מקשיים ניכרים בתפקוד בחיי היום יום. במקורה הייתה התביעה מופנית נגד קופת חולים לאומית ורופאיה (להלן - קופת חולים) וכנגד הסתדרות מדיצינית הדסה ורופאה (להלן - הדסה). ביום 8.2.12 הודיעו התובעת וקופת חולים, כי הגיעו להסדר פשרה. בעקבות זאת ביקשה הדסה להגיש הודעה לצד שלישי נגד קופת חולים. ביום 30.5.12 הודיעה התובעת, כי היא מסכימה שלא לתבוע מהדסה את חלקה של קופת חולים ברשלנות ובנזק, כך שאין צורך בהליכי ההודעה לצד שלישי. בדיון מיום 28.6.12 ניתן תוקף של החלטה להסכמה זו, תוך שהובהר, כי בפסק הדין ייקבע חלקה היחסי של הדסה אל מול קופת החולים, אף שזו אינה עוד צד להליך. בעקבות דברים אלה, התייתרה ההודעה לצד שלישי שביקשה הדסה להגיש נגד קופת חולים, ונותרה לבירור תביעת התובעת נגד הדסה, תוך קביעת חלקה היחסי של הדסה ביחס לחלקה של קופת חולים. הראיות מטעם התובעת הוגשו תצהירה ותצהיר בעלה, וכן תצהירה של הגב' לאה טייכטל, עמה עובדת התובעת ב"יד ושם"; חוות דעת רפואיות של פרופ' יעקב ורדי, מומחה בתחום הנוירולוגיה ונוירו-פסיכיאטריה, ושל ד"ר בנימין זילברמן, מומחה בתחום הנשים והמיילדות. מטעם הדסה הוגשו תצהיריהם של ד"ר אורלי שושני, של ד"ר סרגיי לוין ושל ד"ר אבי בן שושן, חוות דעת רפואית של פרופ' בליקשטיין, מומחה ברפואת יילוד וגניקולוגיה, וכן חוות דעת רפואית של פרופ' צבי רפפורט, מומחה בתחום הנוירוכירורגיה. בנוסף, ביום 13.4.08 מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירוכירורגיה - פרופ' משה הדני, אשר נתן חוות דעת מיום 27.2.09, ואף השיב לשאלות הבהרה. העדים והמומחים נחקרו כולם בפניי, למעט פרופ' רפפורט, שלא נחקר, זאת אחר שביום 29.1.13 הודיעה הדסה, כי לנוכח חוות דעתו של פרופ' הדני והתשובות שניתנו בחקירתו הנגדית, מוותרת היא על חוות דעתו של פרופ' רפפורט. האשפוזים הרלוונטיים בהדסה כנטען בתביעה, מגעיה של התובעת עם הדסה אירעו במספר הזדמנויות, אשר בהן התרשלה הדסה. ביום 19.5.97 אושפזה התובעת בהדסה, בהיותה בשבוע 23 להריון, לאחר שבבדיקה שגרתית בקופת החולים, נמצא ברחמה עובר ללא דופק. בהדסה נותחה התובעת להוצאת העובר מן הרחם (להלן - האשפוז ב- 97'). ביום 24.9.98 אושפזה התובעת בהדסה בהיותה בטרימסטר שני להיריון, בשל כאב פתאומי בבטן תחתונה, שלווה בדימום וגינאלי והקאה חוזרת. אחר שאושפזה, אובחן, בבדיקת אולטרה-סאונד, היריון חוץ רחמי, בעקבותיו עברה הפלה וכריתה חלקית של החצוצרה השמאלית (להלן - האשפוז הראשון ב-98'). כעבור כשלושה שבועות, ביום 13.10.98 אושפזה שנית בהדסה בשל חולשה כללית מתגברת והרגשה כללית רעה מזה כ-5 ימים, שלוותה בהקאה חוזרת, בחילה ותיאבון ירוד מזה כיממה. בעקבות הפנייה למיון, אושפזה בהדסה בחשד לדלקת לבלב, ושוחררה ביום 15.10.98 (להלן - האשפוז השני ב-98'). בהמשך, ביום 8.2.00 הופנתה התובעת להדסה בידי קופת חולים, אחר שהתלוננה על חוסר יציבות ובלבול, שם זוהה אצלה הגידול הנדון. ביום 14.2.00 עברה התובעת ניתוח להסרתו. אחר שבחודש מאי 2000 נמצא, כי קיימת שארית של גידול הלוחצת על עצבי הראייה, עברה התובעת ביום 19.6.00 ניתוח נוסף להסרת שארית הגידול. כמו כן, בשנת 2002 ובשנת 2007 עברה הקרנות על אזור הגידול לצורך השלמת הטיפול. בסיכומיו טען ב"כ התובעת להתרשלותה של הדסה באשפוז ב-97', באשפוז הראשון ב-98' ובאשפוז השני ב-98'. למניעת ספק, לא הועלתה טענה בקשר להתרשלות באשפוזים ובטיפולים משנת 2000 ואילך. הטענה היא, בתמצית, כי בשלושת האשפוזים האמורים התגלו אצל התובעת תסמינים אשר חייבו בירור חשד לגידול במוח. בירור כזה לא נעשה בידי הדסה באותה עת, ובכך התרשלותה, לגישת התובעת. אין חולק, כי בשלושת האשפוזים האמורים, אכן לא חשדו רופאי הדסה בקיומו של גידול אצל התובעת, וממילא לא עשו בירור בעניין זה. לפיכך, השאלות הטעונות הכרעה ביחס לשאלת ההתרשלות הן, אפוא, כדלהלן: שאלה עובדתית - אלו מתסמיני הגידול הופיעו בכל אחד משלושת האשפוזים האמורים; ושאלה רפואית-נורמטיבית - אלו מתסמינים אלו, אם בכלל, חייבו בירור לשלילת חשש לגידול במוח. התסמינים בחוות הדעת הרפואיות שמטעם התובעת נטען, כי אצל התובעת הופיעו התסמינים הבאים, אשר היו אמורים להוביל לבירור, שהיה מביא לגילוי הגידול מבעוד מועד: קשיים בפוריות; אל וסת; הפרעות ראייה; פרולקטינמיה (ראו: חוות דעתו הראשונה של פרופ' ורדי מטעם התובעת, לא נושאת תאריך, בפרט בע' 10 למטה; כן ראו את חוות דעתו של ד"ר זילברמן מטעם התובעת, המנתחת את אופן בירור אל-הוסת). יודגש, כי חוות הדעת אינן מבחינות בין הדסה לבין קופת החולים, ואינן מציינות, בוודאי לא במפורש, מי מהם הגורם לו מיוחסת רשלנות באי התייחסות לאיזה מן התסמינים הנטענים. סקירת התקיימות התסמינים שלגביהם יוחסה התרשלות קשיים בפוריות - בעת האשפוז הראשון ב-98' נרשם בגיליונה של התובעת "מאז היריון קודם, אי פוריות... על רקע הפרעה בביוץ. טופלה באיקקלומין" (נספח ד' לתצהיר התובעת, וכן ראו רשומה 33). כלומר, עובר למועד זה חוותה התובעת אי פוריות. יצוין, כי באותה העת למעשה הייתה התובעת בהיריון, אף כי היריון מחוץ לרחם, שהתרחש בעקבות הטיפול באי הפוריות במסגרת קופת חולים. בהקשר זה יוער, כי מדבריו של הנוירולוג מטעם התובעת, פרופ' ורדי, ניתן להבין, כי בין התסמינים הרלבנטיים מונה הוא הפלות ספונטניות חוזרות, כחלק מאי פוריות (ע' 6 למטה בחוות הדעת הראשונה). המומחה הגניקולוג מטעם התובעת, ד"ר זילברמן, לא מנה הפלות כחלק מהתסמינים הנוגעים לאי פוריות, או כחלק מהתסמינים שדרשו בירור חשד לגידול במוח. פרופ' ורדי אישר בחקירתו, כי אין לו כל מומחיות בגניקולוגיה וכי לא עסק בתחום מתקופת הכשרתו המקצועית הכללית לפני עשרות בשנים (פרו', ע' 35, ש' 15 ואילך). יצוין עוד, כי המומחה מטעם בית המשפט, הנוירוכירורג פרופ' הדני, ציין כי אף שאינו מומחה בתחום, אין הוא סבור כי הפלה היא בבחינת בעיית אי פוריות (פרו', ע' 26 ש' 10). לנוכח האמור אינני סבורה, כי הוצבה תשתית מספקת לטענה כי הפלות חוזרות הן תסמין לגידול במוח, שעל הדסה היה מוטלת היתה החובה לבררו ולשלול גידול במוח בהתייחס אליו. לכן יש להתייחס לקשיי פוריות כשלעצמם בלבד כתסמין הרלוונטי. אל וסת - בחוות דעתו של המומחה הגניקולוג מטעם התובעת, ד"ר זילברמן, מצוין כי תופעת האל-וסת החלה בחודש פברואר 1997. קביעה זו נסמכת על הערות הביקור אצל רופא קופת החולים מיום 9.4.98, שם צוין, כי התובעת קיבלה וסת ביום 19.2.98, לאחר למעלה משנה של אמינוראה (שם, בע' 8). אלא שהרשומות הרפואיות בהדסה מלמדות אחרת. בגיליון המרפאה לגניקולוגיה מיום 19.5.97 נרשם "וסת סדיר" (נ/2); בהמשך לא דווח על אל-וסת, אלא על מחזורים לא סדירים שדווחו באשפוז הראשון והשני בשנת 1998, כאשר מצוין כי אי הסדירות היא מאז הריון קודם (רשומה 29 מיום 17.1.99 וכן רשומה 33 מיום 24.9.98). בנוסף, בתצהירה מציינת התובעת כי, ביום 23.4.99 פנתה אל ד"ר רורמן בקופת חולים, ודיווחה שאיננה מקבלת וסת מזה חצי שנה (סעיף 10 לתצהיר). בהינתן התיעוד הרפואי מהדסה והאמור בתצהירה של התובעת, אינני סבורה כי ניתן לקבוע, כי התובעת סבלה מאל-וסת משנת 1997. אכן באשפוזים בשנת 1998 חוותה התובעת אי סדירות במחזור מאז ההיריון קודם (עובר לאשפוז ב- 97'), אך אי סדירות במחזור איננו "אל-וסת". אל-וסת נחווה, כאמור, משלהי שנת 98'. בהקשר זה יש להדגיש, כי סיווג אי הופעת מחזור כ"אל-וסת" איננו נעשה בעת אי הופעת המחזור הראשון, אלא בהצטברות היעדרות מספר וסתות. לכן מדובר בתופעה שלמעשה נתגלתה רק בשנת 1999, בעוד שתופעת אי סדירות במחזור הופיעה, כאמור, עוד קודם לכן. הפרעות ראיה ופרולקטונמיה - שני תסמינים אלו אינם נוגעים להדסה כלל ועיקר. על פי הנטען בחוות הדעת מטעם מומחי התובעת עצמה, הפרולקטונמיה אירעה החל בחודש אפריל בשנת 1999, כלומר חודשים לאחר האשפוז האחרון בהדסה. בכל הנוגע להפרעות ראיה - אלו נלמדות בידי המומחה ד"ר זילברמן מביקור של התובעת אצל רופא עיניים, מטעם קופת חולים, בחודש ספטמבר 1999, מועד אשר אינו נמצא בטווח הזמנים הרלוונטי להדסה. נמצא, אפוא, כי תסמינים אלו אינם תסמינים שהדסה עשויה לחוב ברשלנות, בגין אי בירור ממצא ביחס אליהם. תסמינים שביחס אליהם לא יוחסה התרשלות בחוות הדעת בסיכומיו טען ב"כ התובעת לתסמינים נוספים, אשר הדסה התרשלה בכל הנוגע לאי בירורם: כאבי ראש ועייפות, בחילות והקאות ולחץ דם גבוה. ספק בעיניי אם ניתן לחדש טענה מסוג זה במסגרת סיכומים, לאחר שהדברים לא נטענו כלל ועיקר בחוות הדעת מטעם התובעת ואף לא בחוות דעת רפואיות אחרות שבפניי, כאשר בא כוח התובעת מבקשת להיבנות מחלקי דברים שנאמרו בחקירות המומחים. במצב דברים שבו הטיעונים בדבר התרשלות באבחון תסמינים אלו לא הובאו בחוות הדעת, לרבות חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, מטבע הדברים נמנעה מהדסה האפשרות להגיש חוות דעת נגדיות, אשר יתייחסו לטיעונים כיאות. היתר להעלאת טענות מסוג זה, הנוגעות ללב העניין הנדון בתיק זה, במסגרת סיכומים, עלול לפגוע פגיעה אנושה בזכותה שלהדסה להתגונן מפניהן. זאת ועוד, אחר שבחנתי את התסמינים הנוספים הנטענים לגופם, מצאתי כי לא הוצבה תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענה כי הדסה התרשלה בבירורם. למען שלמות התמונה, אתייחס לטענות בדבר התרשלות בבירור התסמינים הנוספים, אף שכאמור ספק בעיני אם היה מקום להתיר טיעון ביחס לכך, אילו הוכחו הדברים לגופם. כאבי ראש ועייפות - בתצהירה טענה התובעת, כי סבלה מכאבי ראש קשים ומעייפות שכלית וגופנית, שעליהם התלוננה, לטענתה, משנת 1994 בפני קופת חולים ובפני הדסה (סעיף 3 לתצהיר התובעת). לא אוכל לקבוע כי התובעת אכן סבלה מכאבי ראש משאר התסמינים האמורים בשלושת מועדי האשפוזים הנדונים בהדסה, וממילא לא אוכל לקבוע כי אלו ידועים היו להדסה. בחקירתה הנגדית השיבה התובעת כי איננה זוכרת מה היו תלונותיה כשהגיעה להדסה (פרו', ע' 47, ש' 4-5 ו- 25-30). במצב זה, ברי כי תצהירה של התובעת איננו יכול לשמש בסיס לקביעה כזו. בנוסף, לא הוצג בפניי כל מסמך המתעד תלונה כזו בזמן אמת, אף שקיים לא מעט תיעוד מאשפוזה של התובעת בהדסה. בעניין זה מפנה ב"כ התובעת לרשומה מס' 33 - גיליון מהלך מחלה מיום 24.9.98, שם מציע ב"כ התובעת לזהות רישום לא ברור בשורה השלישית במסמך כמילים "כאב ראש". מדובר במסמך בכתב ידה של ד"ר אורלי שושני, אשר העידה מטעם הדסה. ד"ר שושני לא זיהתה במסמך זה את המילים "כאב ראש" (פרו', ע' 55, ש' 21-26), ואף אני אינני מזהה את המילים הללו שם כלל ועיקר. זאת ועוד, בגיליון חדר מיון מיום 9.2.00, עת התקבלה שם התובעת לפי הפניית קופת החולים, נרשם: "מזה שבועיים כאבי ראש, בחילה, בלבול..." (מסמך 85 לרשומות הדסה). כלומר, מדובר בתופעה שתוארה במועד הרשומה כתופעה "חדשה", בת שבועיים, ולא ככזו שהתמשכה לאורך זמן, משנת 1994, כנטען בתצהיר התובעת. מנגד, ברשומה מיום 2.3.00 נרשם בידי פרופ' רסלר בהדסה, כך: "לפני שנה התקף של בחילות וכאבי ראש והגיע לחדר מיון". שתי הרשומות אינן מתעדות תלונות מזמן אמת מהשנים 1994 עד 1998. מדובר בתיאור בדיעבד של הדברים, כפי שנתפסו בידי התובעת באותה עת, בשנת 2000, כאשר אין ספק שחוותה כאבי ראש קשים. שתי הרשומות מכחישות זו את זו במידה רבה, ומלמדות על שוני בתיאור בדיעבד של תלונות העבר - האם מדובר בכאבי ראש מזה שבועיים או ככאלה שנחוו גם לפני שנה. כאשר מול שתי רשומות אלו עומדת רשומות מזמן אמת, מהשנים 1997 ו-1998, שבהן לא מופיעות תלונות על כאבי ראש כלל ועיקר, אף שהרשומות מפורטות למדי, אינני סבורה כי יש בסיס להעדיף את האמור ברשומה מיום 2.3.00, אודות כאבי ראש מלפני שנה, על פני הרשומה מיום 9.2.00 המדברת על כאבי ראש מזה שבועיים, ועל פני הרשומות מ"זמן אמת" כאמור. יושם אל לב, כי המומחה מטעם התובעת, ד"ר זילברמן, בקובעו כי התובעת היתה סימפטומטית החל מתחילת שנת 1997, מציין כי "הסימפטולוגיה היתה אנדוקרינית - אל וסת, ולא נוירולוגית" (בע' 16 לחוות דעתו). כן יוזכר, כאמור, כי המומחה הנוירולוג מטעם התובעת, פרופ' ורדי, לא מנה את כאבי הראש, העייפות וכיו"ב, במניין התסמינים שחל איחור בבירורם. לנוכח האמור, אינני סבורה כי ניתן לבסס ממצא בדבר קיומם של כאבי ראש אצל התובעת במועדים הרלוונטיים להדסה, אשר תלונות אודותיהם הובאו בפני הדסה בידי התובעת, וממילא אין מקום לקבוע כי חלה התרשלות בטיפול בתסמין זה בידי הדסה. בחילות - כאמור, האשפוז השני ב- 98' התרחש לנוכח תלונתה של התובעת על "חולשה כללית מתגברת והרגשה כללית רעה מזה כ- 5 ימים, שלוותה בהקאה חוזרת, בחילה ותיאבון ירוד מזה כיממה" (רשומה 61). זאת לאחר ששבועות אחדים קודם לכן, בעת האשפוז הראשון ב-98', צוינה הקאה חוזרת. כלומר, עובדתית אכן התקיימות בחילות והקאות במועדים האמורים, ויש לבחון את משמעותן. יתר לחץ דם - אצל התובעת נמצא לחץ דם גבוה באשפוז הראשון ב-98'. נסכם פרק זה ונאמר, כי מבין התסמינים אשר מומחי התובעת טענו כי חל איחור בגילויים, הובאו בפני הדסה בתקופות שבהן אושפזה התובעת שם תלונות על תסמינים של מחזור בלתי סדיר וקשיי פוריות. בנוסף, ובכל הנוגע לתסמינים שלגביהם נטען בסיכומים, אך לא בחוות הדעת, באשפוזים בשנת 1998 דיווחה התובעת על הקאות ובחילה ובאשפוז הראשון אף דווח לחץ דם גבוה. האם לנוכח התסמינים התרשלה הדסה באי בירור חשד לגידול? שאלת התרשלותה של הדסה בבירור התסמינים תבחן תוך התייחסות לתסמינים לסוגיהם. בעיית הפוריות - תסמין זה נזכר בחוות דעתו של המומחה הנוירולוגי מטעם התובעת, פרופ' ורדי, כסימפטום שהדסה או קופת חולים התרשלו בבירורו. עם זאת, מעיון בחומר עולה, כי סימפטום זה - להבדיל מאל-וסת - לא תואר בחוות דעתו של ד"ר זילברמן, המומחה הגניקולוגי מטעם התובעת, כסימפטום שעולה לגביו טענת התרשלות. לעניין זה משמעות נכבדה, שכן מדובר בנושא שבתחום התמחותו הספציפית של הגניקולוג. להימנעותו של זה מלייחס להדסה התרשלות בבירור בעיית הפוריות, משקל ניכר. בהקשר זה נשוב ונזכיר, כי פרופ' ורדי אישר בחקירתו הנגדית, כי אין לו כל מומחיות בתחום הגניקולוגיה וכי לא עסק בתחום זה מתקופת התמחותו. הלכה למעשה, כאמור, ממסמכי האשפוזים בשנת 1998 עולה, כי בעת האשפוזים, היתה הדסה מודעת לכך שהתובעת חוותה בתקופה סמוכה, קודמת, קשיי פוריות, אשר טופלו בקופת חולים. עם זאת, התובעת לא הגיעה להדסה באיזה מן האשפוזים לשם טיפול בבעיית פוריות. ההיפך הוא הנכון. התובעת הגיע להדסה פעמיים, בשנת 1997 ובשנת 1998, בקשר עם הריונות. אף ששני ההריונות הסתיימו בהפלה, היריון הוא היריון, ואין הוא אי פוריות. בירור אי הפוריות אצל התובעת נעשה בקופת חולים, והדסה יודעה בכך. אחר שהתובעת לא הגיעה אל הדסה לצורך בירור אי פוריות, אלא לעניינים ספציפיים כאמור, תוך שיודעה כי קשיי הפוריות מטופלים בקופת חולים, אינני רואה בסיס לקביעה כי הדסה התרשלה בבירור אי פוריות ובשלילת חשד לגידול במוח בגין כך, שעה שהעניין כלל לא בא לטיפולה. בהמשך יורחב באשר למידת מחויבותה של הדסה לבקר את איכות הבירור שנעשה בקופת חולים בנסיבות העניין, כנטען. אי סדירות במחזור - באשפוז ב-97' נרשם, כי לתובעת וסת סדירה (נ/ 2). באשפוז הראשון ב-98' הוזכר ברקע וסת בלתי סדירה, כחלק מבעיית אי-הפוריות המטופלת בקופת חולים. כלומר, גם כאן, לא לעניין זה הגיעה התובעת אל הדסה, ענין אשר, כאמור, לא צוין בידי המומחה הגניקולוגי מטעם התובעת כתסמין של גידול (להבדיל מאל-וסת). נשוב ונדגיש, כי הלכה למעשה התובעת הגיעה להדסה בשנת 1997, כמו גם לאשפוז הראשון ב-98', כשהיא הרה. אינני רואה מקום להטלת אחריות על הדסה בגין התרשלות באי בדיקת חשד לגידול במוח, בשל אי סדירות במחזור, שעה שתכלית הפניה אל הדסה היתה שונה לחלוטין, והדסה ידעה כי הנושאים מטופלים בקופת חולים. אל וסת - כאמור, בעת האשפוזים הרלוונטיים לא סבלה התובעת מאל-וסת, אלא מאי סדירות במחזור. המומחים מטעם התובעת לא ציינו אי סדירות מחזור כסימפטום לגידול. פרופ' בליקשטיין אף הדגיש בחקירתו, כי אל-וסת עשוי להיות סימפטום לגידול בראש, הגורם להפרעה בציר ההיפופיזרי, היפוטלמי, שחלתי, להבדיל מאי סדירות במחזור, אשר איננה מלמדת כשלעצמה על פגיעה בציר זה (פרו', ע' 93, ש' 1-5). המומחה הגניקולוגי מטעם התובעת, ד"ר זילברמן, לא גרס אחרת. אדרבא, ד"ר זילברמן קבע במפורש בחוות דעתו שמטעם התובעת, כי עד לשלהי שנת 1998 לא רואה הוא פגם בבירור האל-וסת, ולא נדרש כל בירור לשלילת גידול בשל סימפטום נטען זה באותה עת. זאת כיוון, שכפי שציין פרופ' בליקשטיין, באותה עת לא היה מקום לחשד כי הקשיים הגניקולוגיים נובעים מפגיעה בציר ההיפותלמי, היפופיזרי, שחלתי (וראו גם את דבריו של פרופ' הדני בחקירתו הנגדית בפרו', ע' 24 שורה 30-31, כפי שתוקנו בהסכמה בעמ' 86 לפרו', וכן בע' 25 ש' 24-25). כזכור, התובעת לא אושפזה בהדסה לאחר חודש אוקטובר 1998, ובאשפוז הבא בשנת 2000 כבר אובחן אצלה גידול. במצב זה, לא ניתן להשמיע כלפי הדסה טענה בדבר התרשלות בכל הנוגע לבירור חשד לגידול במוח בשל אל-וסת. התרשלות במחדל - אי עריכת בדיקת גונדוטרופינים הנוירולוג מטעם התובעת, פרופ' ורדי, טען עוד כי לאחר ההיריון בשנת 1997 חוותה התובעת אי פוריות על רקע הפרעות בביוץ, ויש לתמוה מדוע במסגרת בירור אי הפוריות, לא נבדקה אפשרות לאי תפקוד שחלתי, עקב פגיעה בציר ההורמונלי של ההיפוטלמוס-היפופיזיס-שחלות. לצורך בירור זה נדרש היה לבדוק את רמת הגונדוטרופינים בדם, דבר שלא נעשה בהדסה בשלושת האשפוזים הנדונים. אין לקבל טענה זו. פרופ' ורדי איננו נוקב בחוות דעתו במועד בו היתה נדרשת בדיקת רמות גונדוטרופינים במסגרת בירור בעיות הפוריות והבעיות במחזור. הוא אף איננו מציין כי בדיקה זו נדרשת לשלילת גידול במוח כגורם לבעיות הפוריות והמחזור. לעומתו, המומחה בתחום הגניקולוגי מטעם התובעת, ד"ר זילברמן, הסוקר באופן שיטתי את התהליך לבירור בעיית אל וסת, מציין במפורש כי לא מצא פגם בסדרי בירור בעיית האל-וסת (לשיטתו) עד לסוף שנת 2008 (ע' 16 לחוות הדעת). הוא אף מציין, כי עד לשלב השלישי של בירור האל-וסת בסוף שנת 2008, כולל בשלב זה, היו בדיקות הגונדוטרופינים בפועל בתחום הנורמה (שם, בע' 10). נוכח דבריו הברורים של המומחה הגניקולוגי מטעם התובעת, אינני סבורה כי ניתן לבסס ממצא לחובת הדסה בהסתמך על דבריו הכלליים של פרופ' ורדי, בעניין אי עריכת בדיקות גונדורטופינים כחלק מן הבירור הגניקולוגי שהיתה אמורה התובעת לעבור, ודין הטענה להידחות. אחריות הדסה לבירור שנעשה בקופת חולים כאמור, התובעת לא הגיעה להדסה לצורך בירור בעיות אל-וסת או אי סדירות במחזור, כמו גם בעיית פוריות. בהגיעה להדסה לאשפוזים בשנת 1998, ידוע היה להדסה כי בין לבין חוותה היא מחזורים לא סדירים ואי פוריות, ואף ידוע היה להדסה שעניינים אלו מטופלים בקופת החולים, בקהילה. בחקירתו הנגדית של פרופ' ורדי הוא טען, בתשובה לשאלת בית המשפט, כי היה מצפה מרופא בבית חולים, בוודאי בבית חולים אוניברסיטאי כהדסה, כי אף אם החולה איננו מגיע לבירור בעיות מסוימות אצלו, הרי שמשמדווח בית החולים על בעיות אלו ועל הטיפול בהן בקהילה, עליו לוודא שהבעיות שדווחו, אף שאינן עילת הפניה לבית החולים, מטופלות בקהילה כראוי. כלשונו (פרו', ע' 42, ש' 26 ואילך): "אם מדברים על בית חולים ...[בפריפריה - ת.ב.ר.] בעבר, לא הייתי מתפלא שזה איננו, אבל הדסה שזה בית חולים אקדמאי, הייתי מצפה שהדבר הזה ייעשה, או שתינתן הוראה ספציפית לבצע את הבדיקות הספציפיות. כמו שציפיתי מעצמי כמנהל מחלקה, ומהרופאים שלי בשערי צדק, כשיש בעיה שאפשר לבדוק בבדיקה שאפשר לעשות בחוץ, לתת הוראה מפורשת". עניין זה לא נזכר בחוות דעתו של פרופ' ורדי ואף לא בכתב התביעה. למעשה, גם מתשובתו לשאלה, כפי שצוטטה לעיל, לא ניתן היה להבין אם מדובר בנורמה כללית, אותה הוא סבור כי יש לאמץ ביחס לכלל בתי החולים כסטנדרט מחייב, או כי מדובר בציפייתו מעצמו עת כיהן במנהל מחלקה בבית חולים, או שמא ברף מיוחד השמור, לדעתו, להדסה כבית חולים אוניברסיטאי. יודגש כבר עתה, כי גישה אשר על פיה, יש לצפות מבתי חולים בפריפריה ובמרכז לסטנדרטים נורמטיביים שונים, איננה מקובלת עלי כלל ועיקר, ולהערכתי אף איננה מקובלת על פרופ' ורדי. מכל מקום סבורה אני, כי אם טענת התובעת והמומחה מטעמה היא, כי שומה היה על הדסה לבקר ולהנחות את קופת חולים בכל הנוגע לטיפול בקשיי הפוריות ובאי סדירות במחזור אצל התובעת, הרי שמקומה של הטענה היה בכתב התביעה גופו ובחוות דעת המומחה, ולא בתשובה לשאלה בחקירה נגדית. כך הוא הן בהיבט הפרוצדוראלי, שכן העלאת טענה שכזו בחקירה נגדית לאחר שהוגשו חוות הדעת והתיק קבוע לשמיעה רצופה, איננה מאפשרת לנתבעת התמודדות ראויה עם טענה מפתיעה מסוג זה. כך הוא גם ביחס לטענה לגופה, שאי העלאתה בחוות הדעת שנערכה מבעוד מועד, לאחר שקילת ובחינת הנושא בכללותו, הינה אינדיקציה למידת רצינותה מנקודת מבטו של הטוען עצמו. יתר על כן, לגוף העניין מקובלת עליי טענת הדסה, כי קביעת כלל גורף מעין זה, אשר על פיו בית חולים מצווה לבדוק ולוודא איכות הטיפול בכל בעיה המדווחת לו אגב טיפול באדם, אף אם בית החולים יודע כי הבעיה מטופלת במסגרת רפואית אחרת (בקופת חולים), ואף שאותו אדם לא הגיע לבית החולים על מנת שהבעיה תטופל, הינה טענה מרחיקת לכת, המטילה על בתי החולים אחריות רחבה מדי. הטלת אחריות מעין זו על בתי החולים תשית עליהם נטל מופרז, שמטבעו עלול לבוא על חשבון המשימות הטיפוליות הישירות המוטלות על בית החולים. בנוסף, מדובר במשימה מורכבת מאוד לביצוע, שעלולה לגרום לתקלות טיפוליות רבות, ונראה כי רבים נזקיה מיתרונותיה. כך, למשל, באשפוז הראשון בשנת 1998, עת הגיעה התובעת להדסה וטופלה בהיריון חוץ רחמי, תוך שהוזכר בפני רופאי הדסה כי התובעת מטופלת בקשיי פוריות במסגרת הקהילה - אילו הושתה אז על הדסה חובה לוודא את איכות הטיפול בקהילה בקשיי הפוריות, הרי שהיה על רופאי הדסה לדאוג לקבלת מלוא מסמכי הבדיקות שאליהן נשלחה התובעת בידי קופת חולים. מטבע הדברים אין מדובר במידע שנמצא דרך כלל באופן זמין ומיידי אצל המטופל המגיע לבית החולים לצורך בירור עניין דחוף, שאיננו קשור ישירות לקשיי פוריות. אין לצפות ממטופל שיידע את מלוא הרכיבים שנבדקו בבדיקות דם, ובין היתר, האם נבדקה רמת הגונדוטרופינים, ומהם בכלל גונדוטרופינים. כל זאת שעה שהתובעת הגיעה לבית החולים, כאמור, לטיפול ולבירור עניין אחר לחלוטין. העברת המידע מורכבת איפוא ומועדת לשיבושים, ולא נראת ההצדקה לעניין כולו. אינני סבורה כי בנסיבות העניין דנן, אחר שהתובעת הגיעה להדסה עם תלונות שאינן נוגעות כלל לאל-וסת או לבעיות פוריות, ניתן לזקוף לחובת הדסה אי עריכת בדיקת גונדוטרופינים, או בדיקה אחרת, כחלק מתהליך בירור בעיות סדירות המחזור והפוריות של התובעת. בוודאי כך הוא הדין משלא הוכח, מבחינה רפואית גרידא, שכחלק מתהליך תקין של בירור בעיות אלו, נדרשה, במועדים הרלוונטיים להדסה, עריכת בדיקה זו. בהקשר זה יודגש, כי שעה שאושפזה התובעת בהדסה במועדים הרלוונטיים, היתה בהריון או בסמוך לאחר סיומו, בשלב שבו רמות ההורמונים איננה נורמלית. בשלב זה, כל בירור הורמונלי איננו מעשי, אלא רק בחלוף חודשים אחדים (ראו דברי פרופ' ורדי בחקירתו הנגדית, פרו', ע' 86, ש' 4). כך שגם בהיבט זה הטענות כנגד אי בירור התסמינים האמורים בהדסה, אף שטופלו בקופת חולים, איננו נראה מעשי כלל ועיקר, ואין בסיס לטרוניה כנגד הדסה בעניין. קשר סיבתי וצפיות יתר על כן, ובכל הנוגע לבדיקת הגונדוטרופינים - אף אם בהדסה לא נערכה בדיקת גונדוטרופינים, הרי שבקופת חולים היא נעשתה במספר הזדמנויות והניבה תוצאות תקינות, כפי שציין בחוות דעתו ד"ר זילברמן, הגניקולוג מטעם התובעת. ד"ר זילברמן מציין במספר מקומות בחוות דעתו, כי רמות הגונדוטרופינים היו תקינות אצל התובעת, כך שעריכת בדיקות אלו כשלעצמן בידי הדסה לא היתה משנה את מהלך הטיפול בתסמינים (ראו, למשל, בע' 10 לחוות הדעת: "רמות הגונטרופינים ... שבמקרה הנדון היה בכל משך תקופת המעקב בתחום הנורמה"). בין היתר ברור, כי בדיקות שנעשו בחודשים אפריל ומאי בשנת 1999 הצביעו על רמות גונדוטרופינים תקינות. פרופ' ורדי, המומחה מטעם התובעת בתחום הנוירולוגיה, הסכים בחקירתו, כי אם במועד זה היו הבדיקות תקינות, הרי שיש להניח שגם במועד האשפוז השני, אילו נערכו הבדיקות, הן היו תקינות (פרו', ע' 43, ש' 26), כך שניתק הקשר הסיבתי בין אי עריכת בדיקה זו בהדסה, לבין מועד גילוי הגידול. זאת ועוד, עניין בדיקת הגונדוטרופינים נזכר בחוות הדעת של פרופ' ורדי תחת הכותרת "דיון בסוגית המעקב הגניקולוגי", כאשר לא ננקב מועד ספציפי שממנו ואילך נדרשה בדיקה זו. המומחה מטעם התובעת בתחום הגניקולוגי, ד"ר זילברמן, התייחס לסוגיה. הוא ציין במפורש, כי "האישה הרתה תחת טיפול באיקקלומין, החייב לפעולתו ציר היפותלמוס-היפופיזה תקין". זאת יש לזכור, בעת האשפוז הראשון ב-1998 הרתה התובעת תחת טיפול באיקקלומין והאשפוז השני ב-1998 חל שבועות בודדים לאחר מכן. השלב שבו אמורות להתבצע בדיקות רמת הגונדוטרופינים הינו, כלשון חוות דעת גניקולוגית מטעם התובעת, "שלב 3". כעולה מחוות הדעת, המועד בו ארע שלב 3 הוא בסוף שנת 1998. וכך נרשם בסיכום חוות הדעת (בע' 16): "החל מסוף שנת 1998 מקור האל וסת השתנה כשלמעשה הסימפטום היה ביטוי לפתולוגיה היפותלמית - היפופיזרית, עובדה שהתייצגה בבדיקות המעבדה, האולטרסאונד והתגובה לטיפול". כלומר, הסוגיה אינה רלבנטית למועדים הנוגעים לאשפוזים בהדסה. בנוסף, המומחה ד"ר זילברמן מציין, כי ב"שלב 3" לבירור אל-וסת, לאחר שנמצאות רמות תקינות של גונדוטרופינים ולאחר שנשללו אפשרויות אחרות בשלבים הקודמים, יש צורך בהפניה לבדיקת הדמיה. אלא שכך מתבקש ממי שעוסק בבירור סימפטום של אל-וסת, כאשר באה בפניו תלונה על אל-וסת. כאמור, התובעת כאן לא דיווחה על אל-וסת בביקורים הרלוונטיים בהדסה. באשפוז ב-1997 ובאשפוז הראשון ב-1998 היא הייתה בהיריון, והאשפוז השני ב-1998 היה סמוך לתום הריון. במצב זה לא ניתן לבסס אחריות הדסה על אי עריכת בדיקת רמות גונדוטרופינים בדם באשפוזים הרלוונטיים, הן משום שכעולה מחוות דעת ד"ר זילברמן, בדיקות אלו דרושות היו רק החל מסוף שנת 1998, לאחר האשפוזים בהדסה, והן משום שלא נראה כי אילו נעשו הבדיקות, היו מגלות ממצאים בלתי תקינים, שכן ד"ר זילברמן מציין בחוות דעתו כי רמות הגונדוטרופינים היו תקינות במועדים מאוחרים. על יסוד כל האמור, נשללת הטלת אחריות על הדסה בכל הנוגע לבדיקות הנזכרות, מכל וכל. בחילות והקאות כאמור, בחוות הדעת של המומחים מטעם התובעת, לא צוין כי הדסה התרשלה בטיפול בסימפטום של בחילות אצל התובעת. אמנם, פרופ' הדני, המומחה מטעם בית המשפט, אישר בחקירתו הנגדית כי הקאות, כאבי ראש ובחילות, עשויים ללמד על קיומו של לחץ תוך גולגלתי (פרו', ע' 8, ש' 19-20; וע' 17, ש' 15). אלא שפרופ' הדני לא קבע כלל ועיקר, כי אותן הקאות שדווחו באשפוזים בהדסה בשנת 98' היו פרי קיומו של לחץ תוך גולגלתי, והיו אמורות להוביל לבירור חשש ללחץ תוך גולגולתי. אדרבה, בחקירתו ציין הוא, כי לטעמו כלל לא סביר כי הלחץ התוך גולגלתי היה קיים אצל התובעת במועד האשפוז השני בחודש אוקטובר 98' (פרו', ע' 85, ש' 3-4), ולא ציין דבר באשר לבדיקות שהתחייבו מנתונים אלו לשלילת חשד לגידול במוח. יוזכר, כי תלונתה הראשונה של התובעת על הקאה בעת האשפוז הראשון ב-98' הייתה שעה שהתגלה אצלה היריון חוץ רחמי, תוך שבאותה עת התלוננה על כאב פתאומי בבטן תחתונה שלווה בדימום ווגינאלי. באותו אשפוז התברר, כאמור, כי התובעת הייתה בהיריון באותה עת, היריון חוץ רחמי. ברי שתלונה על הקאה כשמתברר שהמטופלת בהיריון, איננה מצריכה כשלעצמה בירור לחשד לגידול במוח, ולא הובאה בפניי כל חוות דעת רפואית הגורסת אחרת. בעת האשפוז השני ב-98', אשר התרחש שבועות בודדים לאחר האשפוז הראשון ב-98', נמצאה אצל התובעת רמה גבוהה של דיאסטז, אשר הובילה את הרופא שטיפל בה באותה עת, ד"ר סרגיי לוין, לחשוד בקיומה של דלקת לבלב. לטענת בא כוח התובעת, התרשלה הדסה בטיפול בתלונות באותו אשפוז, שכן במכתב השחרור לא נרשם דבר תחת הכותרת "אבחנות", ובמכתב גופו לא נרשמה ירידה ברמת הדיאסטז, אשר רמתו הגבוהה היא אשר הייתה, לגישת הדסה, עילה לאשפוז. בהקשר זה מציין ב"כ התובעת, כי נ/1, ובו בדיקות מעבדה המעידות על ירידה ברמת הדיאסטז, לא צורף במקור למכתב השחרור, וכי למכתב השחרור אף קיימות מספר גרסאות ונראה בו חסר בניסוחו בחלקו הסופי, שם הודפס "בבדיקות הדם חוזרות היה... " והוסף בכתב יד "ראה דף תוצאות מצורף", ללא שצורף מסמך לעותק שהובא. אינני סבורה כי יש בטיעונים אלו כדי להוביל למסקנה בדבר התרשלות מצד הדסה בבירור תסמיני גידול במוח שבאו בפניה, כביכול, בעת האשפוז השני ב - 98'. אף אם למכתב השחרור לא צורפו בדיקות מעבדה הנוגעות לרמת דיאסטז, הלכה למעשה קיימות בפניי תוצאות בדיקות דיאסטז, המעידות כי בעת שחרורה מאשפוז היו רמות הדיאסטז תקינות (381 בשתן ביום 14.10.98 בשעה 8:00, לעומת 1,300 בשתן ביום 13.10.98 בשעה 23:21. ראו נ/1). מכל מקום, תלונותיה של התובעת על כאב בטן ובחילות נשמעו שבועיים לאחר ניתוח שבמהלכו הוצא מבטנה היריון חוץ רחמי. בנסיבות אלו סבר פרופ' הדני, כי תלונות בדבר כאבי בטן ובחילות אינן מחשידות לגידול כלל ועיקר (פרו', ע' 28, ש' 17 ו-27). אחר שלא מצאתי בחוות הדעת מטעם מומחי התובעת טענות בדבר התרשלות בבירור תסמינים של בחילה והקאות בהדסה, סבורה אני כי אין מקום לקבל את הטענה שהובאה בסיכומים, ושהד קלוש לה נמצא בדברי פרופ' ורדי בחקירה הנגדית, כי הדיווח בדבר הקאות ובחילות באשפוזים ב-98', אמור היה להוביל לבירור חשד לגידול במוח. לטיעון זה לא הובאו תימוכין של ממש. הוא נשלל בידי המומחה מטעם בית המשפט פרופ' הדני, ויש לדחותו. יתר לחץ דם המומחים מטעם התובעת לא מנו, כאמור, תופעה של יתר לחץ דם כאחד התסמינים שהיו אמורים להוביל לקיום בירור שיגלה את הגידול מבעוד מועד. פרופ' הדני התייחס לעניין זה בחקירתו הנגדית והסכים, כי ייתכן שגידול דוגמת זה שאירע אצל התובעת יגרום ליתר לחץ דם, אך ציין כי אין זה סביר (פרו', ע' 24 ש' 7-8). בנסיבות אלו, אף שבעת האשפוז הראשון ב - 98' התגלה אצל התובעת יתר לחץ דם, אין בפניי תשתית המאשרת קביעה כי הדסה התרשלה בבירור תסמין זה בהקשר של חשש לגידול במוח. סיכום ביניים התסמינים שהיו בפני הדסה בשלושת האשפוזים הרלוונטיים, לא חייבו את הדסה בבירור חשד לתהליך תוך גולגולתי תופס מקום. בכל הנוגע לקשיי הפוריות ואי סדירות מחזור - התובעת הגיעה להדסה שלא בקשר לאותם תסמינים. הדסה הייתה מודעת לכך שקשיי הפוריות ואי סדירות מחזור מטופלים בקופת החולים. לא הוכח כי הדסה ידעה, או כי היה עליה לדעת, כי קשיי הפוריות ואי סדירות המחזור מטופלים שלא כראוי בקופת החולים, ואינני סבורה כי שומה היה על הדסה לבקר את איכות טיפול זה מיוזמתה. בכל הנוגע לבדיקת גונדוטרופנים - זו נעשתה בקופת החולים וממצאיה לימדו על רמות תקינות בדם. נוכח כך, אף אילו סברתי, ואינני סבורה, כי שומה היה על הדסה להפנות את התובעת לבדיקת גונדרוטופינים, לא ניתן להטיל אחריות על הדסה בכל הנוגע לאי עריכת בדיקה זו, שכן הבדיקה נעשתה במועדים אחרים בקופת חולים ונמצאה תקינה. במצב זה, נותק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות, אילו הייתה, לבין הנזק. בכל הנוגע ליתר לחץ דם - לא הובאה תשתית מספקת לכך שמדובר בתסמין שחייב בנסיבות העניין בירור לחשד גידול במוח. לא הוכחה אפוא התרשלות, ובעניין בדיקת הגונדוטרופינים, אף לא הוכח קיומו של קשר סיבתי, כך שאין לראות את הדסה אחראית לנזקיה של התובעת, כפי שהתגלו לאחר הניתוחים שעברה להסרת הגידול. שיעור הנזק למעלה מן הצורך ומטעמי זהירות, אתייחס גם לרכיב שיעור הנזק. בחוות דעת משלימה של פרופ' ורדי מיום 30.9.09 נכתב, כי התובעת לוקה בנכות צמיתה (נוירו-קוגניטיבית / תפקודית), המוערכת בשיעור של 50%, בהתאם לתקנות המל"ל. הערכה זו נסמכה, בין היתר, על הערכה נוירו-פסיכולוגית של הפסיכולוגית השיקומית, גב' שלומית בן משה. אין בפניי חוות דעת נגדית מטעם הדסה, כך שהנכות הרפואית שתהווה בסיס להערכת הנזק הינה בשיעור של 50%. בפועל, פחת היקף עבודתה של התובעת ממשרה של 75% למשרה של 50%. כלומר, היקף המשרה נגרע ב-33% בלבד. הגב' לאה טייכטל, בעבר מנהלת משאבי אנוש ב"יד ושם", ציינה בתצהירה כי התובעת לא עמדה במסגרת שעות מוגבלת זו שהתאפשרה לה, כנטען, מטעמי שיקום. מנגד, בחקירתה הנגדית אישרה הגב' טייכטל, כי במועד חקירתה (25.12.12), התובעת עודנה עובדת ביד ושם בהיקף של 50% משרה. כמו כן, אף שהתובעת טענה כי נעדרה רבות בגין מחלתה וכי קידומה עוכב, לא צורפו אסמכתאות של ממש לתמיכה בכך. אדרבה, בתלושים שצורפו לא מצאתי ניכויים בגין היעדרות, אלא זקיפה חודשית קבועה של 4 שעות נוספות, לאחר הניתוחים. בידוע כי נקודת המוצא היא, קיומו של מתאם בין הגריעה מכושר ההשתכרות לבין שיעור הנכות הרפואית. אינני רואה סיבה שלא להחיל כלל זה במקרה דנן. עם זאת, הלכה למעשה, מועסקת התובעת ב"יד ושם" עד כה בהיקף הקטן ב-33% בלבד מהיקף העסקתה קודם לאירוע הנזק. כלומר, הנזק שנגרם עד כה בפועל, בגין גריעה מכושר השתכרות, עומד על 33% בלבד. מאידך גיסא, במבט הצופה פני עתיד, יש להביא בחשבון את הפגיעה התפקודית במלוא היקפה, שכן בהינתן הנכות המשמעותית, אין לסמוך על כך שגם בעתיד תוכל להמשיך התובעת לעסוק ולתפקד בפועל בהיקף דומה, הן באותו מקום עבודה, וקל וחומר במקרה שתחפש מקום עבודה אחר. בהתחשב במכלול השיקולים שפורטו, חישוב הפסדי השכר ייעשה ביחס לעבר על פי 33% משכר הבסיס של התובעת. ביחס לעתיד יחושבו הפסדי השכר על יסוד הערכת הפסד של 45% משכר הבסיס. כיוון שלא פורטה תקופת ההיעדרות המלאה מן העבודה בגין הניתוחים, ואניח כי מדובר בתקופה של שלושה חודשים, שלגביהם עולה הנכות כדי שיעור של 100%. שכרה של התובעת עובר לניתוח הראשון עמד על סך של 4,500 ₪, בערכי ינואר 2000. התובעת הייתה באותה עת כבת 40, כך שהטענה כי הייתה צפויה לקידום, צריכה להילקח בחשבון. בהתחשב בכך, יחושב בסיס השכר לפי השתכרות חודשית בסך 5,500 ₪, ובשערוך להיום על בסיס הצמדה למדד המחירים לצרכן - 7,173 ₪. בהתאם להפסדים בשיעור של 33% מבסיס השכר שנקבע, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, מצטברים הפסדי השכר של התובעת ביחס לעבר לסך 400,937 ₪. בהתחשב בהפסד של 45% מבסיס השכר כפי שנקבע, ובהנחה כי התובעת צפויה היתה לפרוש מעבודתה בגיל 67, מצטבר הפסד השכר ביחס לעתיד כדי סך של 493,719 ₪. התובעת טענה לפיצוי בראש הנזק של עזרת הזולת. בהקשר זה נשמעה טענה בדבר נזקים שגלומים באי עליית שכרו של בעלה של התובעת, בשל הצורך לסייע לה באופן יומיומי, נוכח מגבלותיה. אף שלא ניתן לדעת מה היה שכרו של הבעל אלמלא הפגיעה, ואף שנאמר בידי התובעת כי בפועל שב הוא מעבודתו בשעות הערב, ולא בשעות מוקדמות, ברור כי נכות נוירו-קוגניטיבית בשיעור שקיים אצל התובעת, מצריכה עזרת הזולת, בין אם עזרת ממשית מצד בן הזוג, בין אם עוזרת שצוין שנשכרה, ובין אם שני אלו במשולב. אין ספק שיכולותיה של התובעת בארגון הבית ובנשיאה שוטפת במטלות הבית נפגעה ונזקה הוא גם בתחום זה. מעריכה אני את נזקה של התובעת בראש נזק זה, בעבר ובעתיד, בהוצאה חודשית של 1,500 ₪. בהתאם לכך, מצטברים הפסדיה של התובעת ביחס לעבר כדי סך של 251,470 ₪; ביחס לעתיד, ועד לתום תוחלת חייה של התובעת, מצטברים הפסדיה כדי סך של 386,589 ₪. בגין הוצאות ניידות מוגברות ובגין הוצאות רפואיות שאינן מכוסות בידי קופת החולים, לרבות השתתפות עצמית בקופת החולים, יש לזקוף סך גלובלי של 100,000 ₪. בגין ראש נזק של כאב וסבל, ובשים לב לשיעור נכותה של התובעת, יש לזקוף סך של 500,000 ₪. סך נזקה של התובעת בגין פגיעתה עולה כדי 2,132,715 ₪. חלקו היחסי של הטיפול בגרימת הנזק המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' הדני, הבהיר בחוות דעתו, כי נזקה של התובעת לא נגרם אך בשל איחור באבחנת הגידול המוחי. זאת כיוון שניתוח והקרנות היו הכרחיים להסרת הגידול, ובהם כשלעצמם יש כדי לגרום לפגיעה. הגידול כשלעצמו איננו נגרם כתוצאה מטיפול של הדסה או של קופת החולים. ברי, כי הדסה איננה נושאת באחריות לכך שהתובעת צריכה היתה לעבור ניתוח והקרנות. הניתוח וההקרנות הם תוצאה של מחלתה של התובעת, ואף אילו אותר הגידול במועד מוקדם יותר, היו הם נעשים לשם טיפול בגידול. פרופ' הדני, שהינו נוירו-כירורג, סבור כי בכל הנוגע לגידול הנדון, אף אילו התגלה בשלבים מוקדמים יותר, לא היה מנוס מכריתתו בקרניוטומיה (פתיחת גולגולת), ולא ניתן היה להסרה בגישה טרנס-ספנואידלית (דרך האף), כפי שהציעה פרופ' ורדי, להקטנת נזקי הניתוח. בעניין זה יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' הדני, שהינו נוירו-כירורג, על פני דבריו של פרופ' ורדי, שהינו נוירולוג. עם זאת, לשיטתו של פרופ' הדני, חלה החמרה בנזק בשל גילוי הגידול בשלב שלאחר שנוצר אצל התובעת הידרוצפלוס. להערכתו, "ניתן לייחס חלק מהפגיעה בזיכרון לעובדה שהגידול אובחן רק לאחר שגרם כבר להידרוצפלוס משמעותי ולהופעת כאבי הראש והבלבול טרם הניתוח הראשון. שאר נכותה הינו בגדר הצפוי בטיפול בגידולים מסוג זה וגילוי מוקדם יותר לא היה מפחית מהנכות". נוכח זאת קבע פרופ' הדני, כי יש לראות רק 50% מן הנכות כתוצאה של הרשלנות הרפואית הנטענת במועד גילוי הגידול. בהתאם לגישתו של פרופ' ורדי, אילו גולה הגידול במועדים המיוחסים להדסה, לא היה מתרחש שלב ההידרוצפלוס, וחלק מן הנזק היה נמנע. לפיכך, אילו מסקנתי היתה כי על הדסה מוטלת אחריות בגין אופן טיפולה התובעת, הרי שמכוח דבריו לעיל של פרופ' ורדי, המקובלים עליי, היה מקום להגביל את שיעור אחריותה של הדסה כדי 50% מהנזק, ולהעמידו על סך של 1,066,358 ₪. כפי שיבואר להלן, שיעור אחריותה של הדסה אף פוחת במידה ניכרת, גם אילו הוכרה רשלנותה, בשל חלקה המכריע של קופת חולים בנזק, שאליו אתייחס בהמשך. ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי - מסך הנזק האמור יש להפחית חלק יחסי מסך תגמולי המל"ל, לפי שיעור אחריותה של הדסה לנזק, אילו נקבע (ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נח (5) 511, 528-527 (2004), בפסקה 17). על פי חוות אקטוארית שהוגשה לתיק, עמדו תגמולי המל"ל ששולמו לתובעת עד יום 31.1.11 ואשר ישולמו לה ממועד זה ואילך, על סך כולל של 1,071,088 ₪. לתיק בית המשפט לא הוגשה חוות דעת אקטוארית עדכנית. בהתאם לאמור, יש להפחית מחצית מסכום התגמולים המעודכן מסך הנזק שהיה נזקף לחובת הדסה, אילו הוטלה עליה אחריות. חלקה של קופת החולים על פי הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה ביום 28.6.12, בפסק דין זה ייקבע חלקה היחסי של הדסה אל מול חלקה של קופת חולים, אף שקופת חולים איננה עוד צד להליך, לנוכח הפשרה שהושגה עמה. כאמור, אינני סבורה כי הוכחה התרשלות מצידה של הדסה בכל הנוגע לטיפול בתובעת, ודאי לא התרשלות שהביאה לנזקים אותם חווה התובעת ממועד הניתוחים להסרת הגידול. עם זאת, להשלמת התמונה אוסיף ואציין, כי אף אילו נמצאה התרשלות מצידה של הדסה, ברי כי חלקה היחסי בגרימת הנזק נמוך במידה ניכרת מזה של קופת החולים. כעולה מחוות דעת המומחים שמטעם התובעת, טרונייתם מופנית כלפי המעקב הגניקולוגי והמעקב הרפואי של רופאי המשפחה, כאמור בחוות דעתו של פרופ' ורדי, וכלפי אופן בירור תופעת האל-וסת, כנטען בחוות דעתו של ד"ר זילברמן. המעקב הגניקולוגי ומעקב רופאי המשפחה בוצעו, כזכור, בקופת חולים ולא בהדסה, שם טופלו פניות חירום של התובעת ולא נעשה בירור שוטף. בנוסף, באשפוזים הרלוונטיים בהדסה, לא דיווחה התובעת על תופעת אל-וסת המצריכה בירור, אלא היתה בפועל בהריון בסמוך אליהם, כך שבירור בהקשר זה כלל לא נראה רלוונטי. לעומת זאת, תלונות התובעת בדבר אל-וסת החל משנת 1999, הובאו גם הובאו בפני רופא קופת חולים, ולא נראה כי זאת טיפלה בתלונה בתהליך הנדרש, לפי גרסת המומחה הגניקולוג מטעם התובעת, ד"ר זילברמן, אשר לא נסתרה. לפיכך, אף אילו סברתי כי בפני הדסה התגלו תסמינים שחייבו בדיקת חשד לגידול במוח, הרי ברי כי בפני קופת חולים היו תסמינים ברורים כאלה, וקופת חולים היא אשר עסקה בבירורם של אלו. כך הוא לגבי אל-וסת, שהתובעת דיווחה לד"ר רורמן כי חוותה כחצי שנה קודם לביקורה אצלו ביום 23.4.99; כך הוא לגבי בעיות הפוריות שטופלו בקהילה; כך הוא לגבי כאבי הראש, שהתובעת טוענת שחוותה משנת 1994 ודיווחה אודותיו לרופאי קופת חולים. כאמור, אינני סבורה כי הוכחו כאבי ראש כאלו, שחייבו בירור חשד לגידול בראש, אך אילו סברתי אחרת, הרי שלדברי התובעת היא התלוננה על כאבי הראש האמורים גם בפני רופאי קופת חולים. לרופאי קופת החולים המטפלים בתובעת באופן שוטף, אפשרות יעילה פי כמה מרופאי הדסה, אשר אליהם פנתה התובעת בעניינים דחופים ספציפיים, להתרשם מכאבי ראש חוזרים ונשנים באופן חריג, ולבצע את הבירור הנדרש לצורך כך. יצוין, כי המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' הדני, מצא התרשלות באופן הטיפול בבירור תסמיני התובעת לגידול, בחודשים הסמוכים למועד הגידול. דבריו של פרופ' הדני לא נסתרו. בתקופה זו לא הייתה התובעת בטיפולה של הדסה כלל ועיקר. בנוסף, אין לקבל את הטענה כי להדסה אמצעים טובים יותר לבירור חשד לגידול, ולכן יש להטיל עליה אחריות מוגברת בעניין זה. זאת מן הטעם הפשוט שאחד האמצעים העומדים לרשות קופת החולים הוא הפניית המטופל לבירור בהדסה, מקום בו סבורה קופת החולים כי הדבר נחוץ. כך בדיוק נעשה כאן בפועל עת התגלה הגידול, ולא נראית מניעה להפניה לבדיקות אלו ואחרות בהדסה, או בבית חולים אחר, במקום שבו הדבר נחוץ לדעת רופאי קופת חולים. לא נטען ולא הוכח כי מדובר היה בסימפטומים ייחודיים, שרק מומחי בית החולים עשויים לחשוד כי הם מחייבים בירור. אדרבא, נטען כי מדובר בבירור שגרתי, שנעשה כחלק מבירור תלונות בדבר אל-וסת, כך שהפניית האצבע המאשימה אל הדסה כעת, איננה מוצדקת ואין היא אלא פרי העובדה שעתה הדסה היא בעלת הדין שנותרה בפניי. לפיכך סבורה אני, כי גם אילו קבעתי כי הדסה התרשלה במועד גילוי הגידול, הרי שחלקה של קופת החולים בגרימת הנזק גדול במידה ניכרת מזה של הדסה, וחלקה היחסי של הדסה שואף למינימום. בהקשר זה מקובל עלי טיעונו של ב"כ הדסה, עו"ד עוזיאל, כי חלקה של קופת חולים עומד לפחות על 90%, כך שחלקה של הדסה אינו עולה על 10% מן הנזק. חוות דעתו של פרופ' הדני ב"כ התובעת טען, כי יש לפסול את חוות דעתו של הנוירוכירורג שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, פרופ' הדני, כיוון שזו לא התייחסה לאמור ולנטען בחוות דעתו של הנוירולוג פרופ' ורדי; כיוון שפרופ' הדני ציין, כי עיין רק בחלק מן הספרות הרפואית שאליה הפנתה חוות דעתו של פרופ' ורדי; וכיוון שבחקירתו הנגדית אמר שפרופ' ורדי הוא גניקולוג, אף שמדובר בנוירולוג. בקשה זו באה, אף שבסיכומיו ביקש ב"כ התובעת להסתמך על דברים שנשמעו מפיו של פרופ' הדני בחקירתו הנגדית. אינני סבורה כי דין חוות דעתו של פרופ' הדני להיפסל. אכן, הנוירוכירורג פרופ' הדני לא התייחס לפרטי דעתו של פרופ' ורדי. נוכח כך, אמנם, אילו התגלתה סתירה בעניין כזה או אחר בין חוות הדעת, המצריכה הכרעה ביניהן, היה הדבר מעניק יתרון לחוות דעתו של פרופ' ורדי. אולם אין בטענה האמורה כדי להביא לפסילת חוות דעתו של פרופ' הדני, מניה וביה. באותם עניינים בודדים שבהם נסמכתי על דבריו של פרופ' הדני, לא מצאתי התנגשות עם חוות דעתו של פרופ' ורדי, ומצאתי את הדברים מבוססים ומשכנעים. אף אין פגם בכך שפרופ' הדני, אשר לו ניסיון של עשרות בשנים בתחום, לא עיין אחת לאחת באסמכתאות הנזכרות בחוות הדעת של פרופ' ורדי, שעה שמדובר היה באסמכתאות לעניינים שלא היו שנויים במחלוקת (פרו', ע' 10, ש' 20-21). גם הטעות בשטף החקירה וזיהויו של פרופ' ורדי כגניקולוג, כאשר עד מהרה ציין והבהיר פרופ' הדני כי היה ער לכך שפרופ' ורדי הוא נוירולוג, וכך גם צוין בחוות דעתו, אינה מצדיקה פסילת חוות הדעת כלל ועיקר. התרשמותי היתה כי פרופ' הדני, בכל הכבוד, היה כנה, מקצועי ומאוזן בתשובותיו. על כך מעידות גם כל אותן תשובות, שעליהן ביקש ב"כ התובעת לבסס טיעונו בעניין זה. כך גם ניתן לראות ממסקנות חוות דעתו, שעל פיהן ארעה התרשלות כלפי התובעת, אלא שכפי שהתברר בחקירה הנגדית, לא הדסה היתה זו שהתרשלה, אלא קופת חולים. כלומר, אין מדובר בחוות דעת מגמתית ואין לשלול אותה כלל ועיקר. חוות דעתו של פרופ' רפפורט ב"כ התובעת הוסיף וטען, כי ויתורה של הדסה על חוות דעתו של פרופ' רפפורט, המומחה הנוירוכירורג מטעמה, מהווה "משיכת" כתב ההגנה. אינני רואה בסיס לטענה זו. חוות דעתו של פרופ' רפפורט הוגשה קודם שמונה מומחה נוירוכירורג מטעם בית המשפט, פרופ' הדני, ולאחר שזה נחקר על חוות דעתו. לאחר שמונה מומחה מטעם בית המשפט, דבר אינו מונע מהצדדים הסתמכות על מומחה זה. זאת בגדרי המחלוקת, כפי שהוצבה בפני בית המשפט, מכוח כתבי הטענות וחוות הדעת הרפואיות שמטעם הצדדים. אדרבא, שעה שמתמנה מומחה מטעם בית המשפט בהסכמה, ברירת המחדל הינה התעלמות מחוות דעת קודמות של מומחים מטעם הצדדים. בנוסף, מקום שבו אין הסכמה בעניין זה, גדרי חקירת המומחים מטעם הצדדים מסורים לשיקול דעתו של בית המשפט, בשים לב למכלול שבפניו (תקנות 130(ב) ו- 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). כאן בחרה הדסה שלא להיזקק עוד לחוות הדעת שהוגשה מטעמה. אמנם, בכך צמצמה הדסה את גזרת המחלוקת בתחום הנוירוכירורגי, ושוב אין היא יכולה לטעון דברים שנטענו בידי המומחה מטעמה, ולא נתמכו בדברי המומחה מטעם בית המשפט. אולם אין היא מנועה מלהסתמך על דברי המומחה מטעם בית המשפט, שעה שמצויים הם בגדרי המחלוקת שנגדרה בין הצדדים מכוח חוות דעתם של מומחי שני הצדדים ומכוח כתבי הטענות. זאת ועוד. לא נטען ולא הוכח, כי המהלך שנקטה הדסה פגע באינטרס מוגן כלשהו של התובעת. גדרי המחלוקת ידועים היו היטב לב"כ התובעת ולמומחים מטעמה קודם להודעת ב"כ הדסה בדבר הויתור על חוות דעתו של פרופ' רפפורט. בהתאם, הוגשו מטעם התובעת חוות דעת וחוות דעת משלימות כהנה וכהנה. לתובעת אין אינטרס מוגן לחקור את פרופ' רפפורט ולחלץ ממנו דברים בתמיכה לטיעוניה, אשר לא נתמכו בחוות דעת אחרות. לפיכך, לא מצאתי פגם במהלך הדיוני שנקטה הדסה בדיון מיום 29.1.13, עת הודיעה כי היא מוותרת על הסתמכות על חוות דעתו של פרופ' רפפורט, לנוכח חוות דעתו של פרופ' ורדי והאמור בחקירתו הנגדית. סוף דבר לא נעלמו מעיני טענותיה של התובעת בדבר עמימות עובדתית, נזק ראייתי והעברת נטל לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אולם כעולה מן האמור, לא מצאתי כל עמימות או עילה אחרת להעברת נטל הראיה או השכנוע מן התובעת. הנתונים שבפניי הובילו, כאמור, למסקנות ברורות, ולא הוכחו נסיבות המצדיקות היזקקות לכללים האמורים. על יסוד כל האמור, התביעה נדחית. הדסה ציינה בטיעוניה, כי הוצאותיה ושכר הטרחה שבו נשאה בגין ההליך עלו כדי סך של 91,790 ₪. אינני רואה עילה משפטית לחרוג מן הכלל, כי נתבע שזכה בדין זכאי להוצאות ריאליות, כך שמחייבת אני את התובעת בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד להדסה בשיעור זה. עם זאת, בשים לב לנכותה של התובעת, טוב תעשה הדסה אם לא תעמוד על גביית סכום זה, בוודאי לא במלואו. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותרשלנות רפואית (סרטן)סרטן