הלכה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט שלערעור איננו נוטה להתערב בהחלטת בית המשפט להעדיף את חוות דעתו מומחה אחד על פני חוות דעת של מומחה אחר על סמך נימוקים סבירים. [עניין זה ראו, למשל, את ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל פ"ד נט(6) 1, 9 - 10 (2005)]. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערעור על העדפת חוות דעת מומחה: השופט עודד גרשון: 1. מבוא א. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ג'מיל נאסר) בת.א. 1994/04 מיום 14.11.11. ב. המשיבים 1 ו - 2 (מוחמד אבו שאהין וחברת אבו שאהין מוחמד בע"מ, שהם המערערים שכנגד) הגישו לבית המשפט קמא תביעה כספית. בית המשפט קמא קיבל את התביעה באופן חלקי וחייב את המערער יהודה צדיקפור (להלן - "יהודה") לשלם להם סך של 325,300 ₪ בתוספת מע"מ ו"בצירוף הפרשים" מיום 1.1.00 ועד התשלום המלא בפועל וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בית המשפט קמא דחה את התביעה כנגד המשיבה מס' 3 (חברת אחים י.פ. נאסר בניין ופיתוח בע"מ, שהיתה הנתבעת מס' 2 בבית המשפט קמא), וכן דחה במלואה את התביעה שכנגד שהגיש יהודה צדיקפור נגד הנתבעים שכנגד (המשיבים 1 - 4). מכאן הערעור והערעור שכנגד המונחים לפנינו. 2. המערכת ההסכמית בין הצדדים, טענות הצדדים בבית משפט קמא והעובדות הצריכות לעניין א. יהודה הינו יזם שהיה מעוניין להתקשר עם קבלן לעבודות בניה לצורך בניית מרכז מזון על מגרש שבבעלותו בכרמיאל. ב. המשיב מס' 1, מוחמד אבו שאהין (להלן - "מוחמד"), הוא המנהל והבעלים של המשיבה מס' 2, חברת אבו שאהין בע"מ (להלן - "החברה של מוחמד"). ג. המשיב מס' 4, נאסר פארס (להלן - "נאסר"), הוא מנהל המשיבה מס' 3, חברת אחים י.פ. נאסר בניין פיתוח בע"מ, שהיא חברה קבלנית הרשומה בפנקס הקבלנים (להלן - "החברה של נאסר"). ד. המשיבים טענו כי בשנת 1999 התקשרו החברה של מוחמד ויהודה בהסכם לביצוע עבודות קבלניות בלבד (לא כולל חומרים) לשם בניית שלד מבנה מסחרי (לא כולל עבודות גמר) על קרקע שבבעלות יהודה בכרמיאל. המבנה היה עתיד לשמש את יהודה לניהול והפעלת סופרמרקט. בהסכם נקבע שהתמורה הכוללת שתשולם במספר מועדים, לפי קצב התקדמות הבניה, היא בסך 420,400 ₪ בתוספת מע"מ. [ההסכם מיום 1.1.1999 שכותרתו "מסמך א' - מבוא ותנאים מיוחדים לחוזה" צורף כמוצג 1 בתיק המוצגים מטעם המערער (להלן - "תנאי החוזה המיוחדים")]. יודגש כבר עתה כי הצדדים המופיעים בהסכם הנ"ל הם יהודה מצד אחד והחברה של נאסר מצד שני. מוחמד מופיע בהסכם וחתום עליו אך ורק כמי שהמליץ בפני המזמין (יהודה) על הקבלן (החברה של נאסר) וכמי שערב אישית לקיום כל חיובי הקבלן לפי ההסכם. [להסכם דלעיל צורף הסכם נוסף שכותרתו "מסמך ב' - תנאי החוזה הכלליים" (להלן - "תנאי החוזה הכלליים") והוא מהווה חלק מן ההסכם מסמך א' (ראו: בסעיף 1 (ב) להסכם)]. על הסכם תנאי החוזה הכלליים הנ"ל חתומים יהודה מצד אחד (בסופו של ההסכם במקום המיועד ל"מזמין") והחברה של נאסר וכן החברה של מוחמד מצד שני ("הקבלן"). ה. טענת מוחמד בבית המשפט קמא היתה כי הצדדים האמיתיים להסכם הם יהודה, כיזם, מצד אחד, והחברה של מוחמד, כקבלן ראשי ויחיד, מצד שני. מוחמד טען בתביעתו, שיהודה לא שילם את כל התשלומים כסדרם גם לאחר שהושלמה בניית שלד המבנה ונותר חייב לו את יתרת התמורה החוזית בסך 267,400 ₪ כולל מע"מ. עוד טען מוחמד בתביעתו כי רק לאחר שהחל בביצוע עבודות הבניה בשטח התברר לו שיהודה לא קיבל היתר בניה כנדרש על פי הדין מהוועדה לתכנון ולבניה בכרמיאל. בהתאם אף נמסרו במהלך העבודה מספר צווי הפסקת עבודה מנהליים, דבר שעיכב את מועד סיום הבניה. זאת ועוד, מוחמד טען בתביעתו כי במהלך ביצוע העבודות דרש ממנו יהודה לבצע שינויים רבים ומהותיים בתוכניות העבודה המקוריות, לרבות הוספת חדר טרנספורמטור (שנאים). כן דרש יהודה לשנות את שיטת העבודה משיטת פל-קל לבניה טרומית. מוחמד טען כי הדבר הביא הן להסכמה הדדית כי לוח הזמנים המקורי לסיום ביצוע העבודות אינו מחייב עוד, והן להסכמה בדבר תוספת תשלום עבור השינויים שהוכנסו. טענתו המרכזית של מוחמד בבית משפט קמא היתה, היא כי עובר למועד חתימת ההסכם (המוצג 1 לעיל) ביקש ממנו יהודה, לדרישת הבנק המממן ו/או הועדה המקומית לתכנון ולבניה, להמציא לו חברה קבלנית הרשומה בפנקס הקבלנים כדי ששמה יצוין בהסכם כקבלן הראשי של הפרויקט. זאת משום שהחברה של מוחמד לא היתה רשומה באותה עת כחברה קבלנית בפנקס הקבלנים. על רקע האמור, טען מוחמד, צויינה החברה של נאסר כצד להסכם מיום 1.1.99 (המוצג 1 לעיל) וכקבלן הראשי של הפרויקט. ואולם, כך ממשיכה הטענה, בפועל ההסכם מיום 1.1.99 הינו חוזה למראית עין שכן החברה של נאסר לא ביצעה כל עבודה בפרויקט, לא קיבלה כספים מיהודה ובפועל המחתה את כל זכויותיה על פי ההסכם למוחמד ולחברה של מוחמד. ו. מנגד, הכחיש יהודה את כל טענות מוחמד וטען כי החוזה שנחתם ביום 1.1.99 (מוצג 1 דלעיל) נחתם בינו מצד אחד לבין החברה של נאסר מצד שני וכי זהו החוזה האמיתי והמחייב. יהודה טען כי החברה של מוחמד נועדה לבצע את עבודות השלד כקבלן משנה בלבד מטעם הקבלן הראשי, נאסר. יהודה הוסיף וטען, בכתב התביעה שכנגד שהגיש כנגד המשיבים 1 - 4, כי עבודות הבניה נוהלו באופן כושל ורשלני וכי נגרמו ליקויי בניה רבים. נטען כי מועד סיום עבודות השלד נקבע בהסכם ליום 31.5.99. בפועל העבודות לא הושלמו במועד שנקבע. על כן זכאי יהודה לפיצויים מוסכמים בגין ימי האיחור כפי שנקבע בסעיף 7 להסכם מסמך א', בגובה 4,000 ₪ לכל יום איחור ובסך הכל מעל 1,000,000 ₪ עבור כל התקופה. באשר לשינויים שהוכנסו לאחר תחילת ביצוע העבודות, טען יהודה כי השינויים היו מינוריים ולא מהותיים ובפועל הם אף הקלו על ביצוע העבודות. מכל מקום נטען כי השינויים נכללים בגדר סעיף 10 להסכם מסמך א' הנ"ל, לפיו- "גם אם יוכנסו מטעם המזמין שינויים בתוכניות או בפרטיהן, לא יהיה זכאי הקבלן לתוספת תשלום אלא עבור עלויות נוספות ששעורן גבוה מ- 6% (ששה אחוזים) מעלויות הקבלן בביצוע העבודות לפי התוכניות המצורפות לחוזה. ערך העלויות הנוספות של הקבלן (מעבר ל-6% כאמור) ישולם ע"י המזמין בנוסף לתמורה לפי החוזה, (ויחולו הוראות סעיפים 72 עד 76 לתנאי החוזה הכלליים, בשינויים המתאימים)". יוער כי הסעיפים 72 - 76 להסכם תנאי החוזה הכלליים עוסקים בהסדרת מנגנון השינויים לאחר תחילת העבודה והם קובעים, בין היתר, כי הקבלן לא יעשה שינויים בעבודות אלא על פי הוראה ואישור בכתב מאת המפקח וכן כי ערכו של כל שינוי ייקבע על ידי המפקח בכפוף לתנאים המוזכרים בסעיפים האמורים. באשר לנאסר ולחברה של נאסר, טען יהודה כי אלה התרשלו כלפיו משלא דאגו לכך שהעבודות תושלמנה ותבוצענה בהתאם להסכם. ז. נאסר והחברה שלו התגוננו כנגד התביעה וטענו גם הם, בדומה למוחמד, כי החוזה לביצוע עבודות השלד (המוצג 1 שלעיל) שנחתם בין החברה של נאסר לבין יהודה הוא חוזה למראית עין וכי היה ידוע ליהודה שהצד האמיתי לחוזה עימו הוא מוחמד שאליו הומחו כל זכויות החברה של נאסר על פי החוזה. ציון שמה של החברה של נאסר בהסכם נעשה רק מפאת היותה קבלן רשום, ומסיבה זו בלבד. בפועל מוחמד היה הקבלן הראשי והיחיד של הפרויקט. 3. פסק דינו של בית המשפט קמא א. כאמור לעיל, בפסק דין מפורט ומנומק, קיבל בית המשפט קמא את רוב התביעה שהגישו התובעים (מוחמד והחברה שלו) וחייב את יהודה בתשלום הסך של 325,300 ₪. התביעה נגד החברה של נאסר נדחתה, והוא הדין לעניין התביעה שכנגד שהגיש יהודה שנדחתה אף היא. להלן אפרט את הכרעת בית המשפט קמא בסוגיות המרכזיות שהיו במחלוקת בין הצדדים. ב. תוקפו של החוזה מיום 1.1.99 - חוזה למראית עין יחסית לאחר עיון בחוזה (המוצג 1 דלעיל), בנסיבות החיצוניות שקדמו לחתימתו ובהתנהגות הצדדים לאחר חתימתו, ולאחר בחינת חומר הראיות שבתיק הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי אף שהחברה של מוחמד איננה צד לחוזה עם יהודה ואיננה מוגדרת בחוזה כקבלן הראשי של הפרויקט, הרי שבפועל, עם החתימה על החוזה, כל העבודות לביצוע השלד נמסרו לה על ידי יהודה כקבלן ראשי של הפרויקט, לחברה של מוחמד ולא לחברה של נאסר. בית המשפט קמא נימק את מסקנתו האמורה, בין היתר, בכך שמחומר הראיות עולה שכל עבודות הקמת השלד נעשו בפועל על ידי החברה של מוחמד ולא על ידי החברה של נאסר; כל התשלומים בהתאם לחוזה הגיעו לידי מוחמד ולא לידי נאסר; עדותו הראשית של מוחמד שנמצאה מהימנה ועדיפה על פני גרסאותיהם של יהודה ובנו אמיר; עדותו של מוחמד שנתמכה בעדויות נוספות של נאסר ושל מר וסאם חבוס ששימש כמנהל העבודה מטעם החברה של מוחמד מתחילת ביצוע העבודות; העובדה שמוחמד חתם על ערבות אישית להבטחת כל התחייבויות החברה של נאסר; העובדה שנמצאה זהות והתאמה מלאה לעניין גובה התמורה החוזית הכוללת ושלבי התשלום שיקבל מוחמד (לכאורה כקבלן משנה) לבין התמורה הכוללת ושלבי התשלום שתקבל החברה של נאסר (לכאורה כקבלן ראשי) בהתאם לסעיף 4 לחוזה; העובדה שלחוזה עליו חתמו יהודה והחברה של נאסר (המוצג 1 דלעיל) לא צורפו התוכניות המפורטות של הפרויקט אלא רק הרשימה והכותרות שלהן, ועוד. על שום כל אלה, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי על אף ששמה של החברה של מוחמד לא צוין בחוזה כצד לחוזה עם יהודה, הרי שהלכה למעשה כוונת הצדדים לחוזה היתה, מלכתחילה, שהחברה של מוחמד היא שתבצע עבור יהודה את כל עבודות השלד נשוא החוזה כקבלן ראשי ויחיד של הפרויקט, ולא החברה של נאסר. הצדדים "דאגו" להגדיר את החברה של נאסר כקבלן עבודות השלד של הפרויקט לאור הוראות חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט - 1969 המחייבות כי עבודות הנוגעות לשלד של מבנה יבוצעו על ידי קבלנים רשומים בלבד. מאחר ובמועדים הרלבנטיים החברה של מוחמד לא היתה רשומה כ"קבלן רשום" בפנקס הקבלנים נמסרה העבודה, למראית עין ותוך ניסיון לעקוף את הוראות החוק, לחברה של נאסר שהיתה רשומה כ"קבלן רשום". בהמשך, ולאחר שבחן את הוראות הדין הרלבנטיות ואת ההלכה הפסוקה, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי החוזה שנכרת בענייננו הוא חוזה למראית עין חלקית (או יחסית) שכן הצדדים האמיתיים לחוזה התכוונו בחתימתם על החוזה לשנות את מערך החובות והזכויות ביניהם. התוצאה הסופית, בהתאם להוראת סעיף 13 רישא לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן - חוק החוזים), היא כי אותו חלק יחסי בחוזה שבין יהודה לבין החברה של נאסר הנגוע במראית העין בטל מעיקרו, תוך מתן תוקף ליתר הוראות החוזה. או במילים אחרות, בית המשפט קמא הגיע למסקנה כי החוזה בין יהודה לבין החברה של מוחמד (החוזה הנסתר) הוא חוזה תקף וכי על בסיס הוראותיו יש לבחון את טענות הצדדים ולגזור את זכויותיהם וחובותיהם. בהתאם לקביעה הנ"ל, וכעולה מן העובדות שאינן שנויות במחלוקת, קבע בית המשפט קמא שלאחר ביצוע העבודות נותרה יתרה כספית חוזית בסך 188,300 ₪ (לא כולל מע"מ) שטרם שולמה למוחמד על-ידי יהודה. יוער כי בית המשפט קמא התייחס בחלק זה של הדיון גם לטענת מוחמד והחברה שלו על כך שההסכם המחייב שבגינו הם תובעים את יהודה הוא זיכרון דברים שנחתם בינם לבין יהודה לביצוע עבודות השלד (להלן - "זיכרון הדברים"). בהקשר זה, קבע בית המשפט קמא כי מאחר וזיכרון הדברים, שהוא מסמך מהותי ומרכזי, לא צורף לכתבי הטענות של התובעים (מוחמד) הרי שתוכנו של זיכרון הדברים ואף עצם קיומו לא הוכחו. אף לא הובאו על ידי מוחמד ראיות חיצוניות אחרות התומכות בטענתו בדבר קיומו של אותו זיכרון דברים, תוכנו או הרקע לחתימתו. על כן, נדחתה טענת התובעים באשר לתוקפו המחייב של זיכרון הדברים ובאשר להפרתו לכאורה על ידי יהודה. נקבע כי החוזה המחייב במישור היחסים שבין החברה של מוחמד לבין יהודה הוא ההסכם מיום 1.1.99 ולא זיכרון הדברים שקיומו לא הוכח. ג. השינויים והתוספות שבוצעו בחוזה לאחר התחלת הבניה בפתח הדברים קבע בית המשפט קמא כי על אף שקיימות הוראות בהסכמים (כמו למשל, סעיף 10 בתנאי החוזה המיוחדים מסמך א', ופרק ח' בתנאי החוזה הכלליים מסמך ב') שעוסקות בנושא שינויים ותוספות שיבוצעו על ידי הקבלן במהלך הבנייה, הרי שמחומר הראיות עולה כי בפועל התעלמו הצדדים מהוראות אלה. נקבע כי בפועל נמסרו ההוראות בדבר השינויים על ידי יהודה ו/או על ידי בנו אמיר ישירות למוחמד ולא באמצעות המפקח מר שלמה דנינו. עוד נקבע כי הוראת סעיף 10 לחוזה כלל אינה ניתנת ליישום שכן לחוזה כלל לא צורף כתב כמויות מפורט (אלא מסמך המכיל כותרות בלבד), ועל כן לא ניתן לחשב את ערך השינוי המצדיק ומצריך תוספת תשלום. על שום כך, קבע בית המשפט קמא כי נקודת המוצא היא שכל תוספת או שינוי שביצעה החברה של מוחמד ושאינם כלולים בעבודות השלד על פי החוזה יזכו את מוחמד בתשלום נוסף מעבר לתמורה החוזית. בהמשך פנה בית המשפט קמא לבחון את טענות מוחמד לעניין בניית המרתף שהוגדל, כך על-פי הנטען, משטח של כ- 200 מ"ר לשטח של כ- 1,020 מ"ר. בעניין זה קבע בית המשפט קמא כי אי העדתו של המפקח על הבניה בפרויקט, מר שלמה דנינו, עומדת לרועץ ליהודה. בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט קמא כי שוכנע על סמך חומר הראיות שבא בפניו כי עבודות השלד על פי החוזה כללו בניית מרתף בגודל של כ- 200 מ"ר בלבד (כפי שטען מוחמד ועל-פי תוכנית הגרמושקה שצורפה לבקשה לקבלת היתר בניה מן הועדה המקומית לתכנון ולבניה), ואילו בקשת יהודה להגדלת שטח המרתף לגודל של כ- 1,020 מ"ר נעשתה לאחר חתימת החוזה. טענות יהודה על כך שמלכתחילה צוין בסעיף 02.2.007 בכתב הכמויות כי שטח המרתף הינו 1,020 מ"ר וכי עוד בעת פרסום המכרז בשנת 1997 הוחלט לבנות את קומת המרתף בגודל קומת הכניסה - נדחו על ידי בית המשפט. בין היתר, קבע בית המשפט קמא כי תוכניות הביצוע שצורפו לכאורה לחוזה לא הוגשו כראיה לבית המשפט אלא רשימת כותרות התוכניות בלבד וזאת ללא כל הסבר סביר מצד יהודה לנסיבות "העלמות" התוכניות. עוד נקבע כי טענת יהודה בהקשר זה לא הוכחה שכן הכמויות בכתב הכמויות שהוגש כראיה על ידי יהודה לא מולאו מראש ובהדפסה כנהוג במסמכי מכרז אלא בכתב ידו של מוחמד. ממילא, נקבע כי במועד הגשת הצעתו של מוחמד למכרז (אוגוסט 97') לא היו ידועות הכמויות במלואן שכן התוכניות והכמויות הוכנו על ידי המהנדס דנינו רק במהלך חודש אוקטובר 98'. על שום כל אלה, נקבע כי החברה של מוחמד זכאית לתוספת תשלום מעבר לתמורה החוזית. באשר לשיעור התוספת לה זכאים התובעים עבור הגדלת קומת המרתף, נקבע הסך של 105,000 ₪ וזאת בהתאם לסכומים ולרשימת העבודות שפורטו בדרישה לתוספת תשלום ששיגרו החברה של מוחמד והחברה של נאסר ליהודה במכתב מיום 12.6.00 (מכתב הדרישה צורף כמוצג 9 בתיק המוצגים מטעם המערער יהודה). יצוין כי בית המשפט קמא היה מודע לכך שהמסמך האמור מיום 12.6.00 הינו מסמך "לצורך פשרה בלבד" והדבר אף צוין כחלק מן ההנמקה לקביעת הסכום האמור (כאמור בסעיף ס' לפסק הדין). בית המשפט קמא נימק מדוע לא אימץ את חוות הדעת מטעם התובעים (המהנדס דאהר) לעניין זה. המהנדס דאהר קבע בחוות דעתו כי סך עלות התוספת בגין הגדלת שטח המרתף היא 416,417 ₪. בית המשפט קמא קבע כי הדבר אינו מקובל ואינו מתיישב עם התמורה החוזית עבור בניית השלד כולו שהסתכמה, כאמור, בסך 420,000 ₪. ד. פיצוי בגין שינוי שיטת העבודה בהקשר זה ציין בית המשפט קמא כי אין חולק על כך שלאחר חתימת החוזה ובמהלך ביצוע עבודות השלד הורה יהודה למוחמד לבצע שינוי בשיטת העבודה משיטת פל-קל לבניה טרומית. ברם, מאחר ולא נכלל בתביעת התובעים (מוחמד) סעד לפיצוי כספי בגין עצם שינוי שיטת העבודה, קבע בית המשפט קמא שמתייתר הצורך לדון בשאלה אם עסקינן בשינוי המזכה את התובעים בתוספת תשלום מעבר לתמורה החוזית, אם לאו. ה. שינוי נוסף לאחר חתימת החוזה - תוספת חדר טרנספורמציה (שנאים) מחוץ למבנה בעניין זה קבע בית המשפט קמא כי אין להיזקק לסעיף 10 לחוזה לצורך קביעת תוספת התמורה לה זכאים התובעים שכן סעיף 10 עוסק בקביעת מנגנון התחשבנות בגין שינויים בתוכניות הביצוע ולא בתוספת עבודה שאין חולק שמלכתחילה לא נכללה בתוכניות שצורפו לחוזה. צוין כי טענת יהודה בהקשר זה הינה טענת משוללת תום לב. לגופו של עניין נקבע כי התובעת זכאית לתוספת תשלום בגין בניית חדר השנאים בסך 32,000 ₪ (לא כולל מע"מ). זאת, בהתאם לעדותו של מוחמד הנתמכת בחוות דעתו של המהנדס דאהר מטעמו ובהיעדר חוות דעת לסתור מטעם יהודה. בית המשפט קמא ציין בהקשר זה כי בחוות דעתו של המהנדס גוכמן מטעם יהודה אין כל התייחסות לעניין עלות הקמת חדר השנאים. ו. באשר לעבודות ושינויים נוספים שצוינו בסעיף 30 לתצהירו של מוחמד, דחה בית המשפט קמא את הטענות בהיעדר הוכחה. הוא הדין לעניין "נזקים שונים" שמוחמד טען שנגרמו לו ושפורטו בסעיפים 10 ו- 32 לתצהירו, שנדחו גם הם בהיעדר נתונים ובהיעדר הוכחה. ז. התביעה שכנגד - איחור בסיום העבודה ופיצויים מוסכמים על פי סעיף 6 להסכם מועד סיום העבודה נקבע ליום 31.5.99, ואולם לא צוין בהסכם מהו מועד תחילת העבודה. בפועל העבודה נמשכה מעבר למועד הסיום האמור. יהודה טען בתביעתו הנגדית כי בשל האיחור בסיום העבודה הוא זכאי לפיצויים המוסכמים בהתאם לקבוע בהסכם. לאחר בחינת הראיות והעדויות הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי העיכוב המסוים שחל בביצוע עבודות השלד לא נגרם באשמת מוחמד. נקבע כי מוחמד נאלץ להאט את קצב עבודתו מטעמים שונים שלא היו תלויים בו (קצב ביצוע הקידוחים ליסודות ויציקת הכלונסאות שנעשו על-ידי קבלן אחר; דרישות יהודה לבצוע שינויים מהותיים ולסטות מן התוכניות המקוריות; שינוי שיטת העבודה; הצורך להזמין תוכניות עבודה חדשות; היעדר היתר בניה מהוועדה המקומית במועד תחילת ביצוע העבודות; צו הפסקת עבודה מינהלי שהוצא ביום 29.4.99 על-ידי מהנדס העיר ועוד). בית המשפט קמא הדגיש כי התקופה שנקבעה בחוזה לביצוע עבודות השלד (כחמישה חודשים מיום החתימה 1.1.99 ועד ליום סיום ביצוע העבודות 31.5.99) התייחסה להיקף העבודות הצפוי בהתאם לתוכניות שצורפו לחוזה. ברם, משהוכח כי במהלך ביצוע עבודות השלד דרש יהודה ממוחמד לבצע שינויים מהותיים במבנה המהווים סטייה משמעותית מהתוכניות, קבע בית המשפט כי גם אם לא הושגה הסכמה לדחיית מועדי הביצוע הרי שבפועל, לאור מהות השינויים והתוספות שנתבקשו על ידי יהודה, ניתן להסיק הסכמה מכללא מצידו של יהודה לדחיית מועד סיום העבודה מעבר לתאריך הנקוב בהסכם. יוער כי בהקשר האמור בית המשפט קמא הפנה הן להוראות תנאי החוזה המיוחדים (דוגמת הסעיפים 7 ו- 10 למסמך א') והן להוראות תנאי החוזה הכלליים (דוגמת הסעיפים 61 ו- 71 למסמך ב'). בהקשר זה, נקבע כי על אף הוראות החוזה הברורות לעניין האיחור, התעלמו הצדדים לחלוטין מהוראות אלה וההנחיות לביצוע שינויים, תוספות או הארכות מועד נמסרו ישירות למוחמד על ידי יהודה מבלי שהצדדים דאגו להסדיר את העניין בכתובים. לאחר בחינת העדויות וחוות הדעת באשר לאומדן משך התקופה בה היתה אמורה להתבצע העבודה (חוות דעת המהנדס דאהר מטעם מוחמד וחוות דעת המהנדס גוכמן מטעם יהודה), ובהעדר נתונים שתועדו בזמן אמת לעניין זה, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי לא ניתן לקבוע אם בנסיבות העניין ובאופן שבו התנהלו הדברים בפרויקט, מסר מוחמד את השלד ליהודה באיחור או במועד. בית המשפט קמא התייחס לטענת יהודה על כך שמכתב הבקשה מיום 14.4.00 לאישור מסירת הפרויקט שכתב מוחמד ליהודה (צורף כמוצג 15 לתיק המוצגים מטעם יהודה בערעור) מהווה משום ראיה לכך שרק במועד הנקוב במסמך או בסמוך לו הושלמו עבודות השלד על ידי מוחמד. בית המשפט קבע כי המכתב מהווה ראיה רק לפעולות שבוצעו על ידי מוחמד לגביית יתרת חובו מיהודה לאחר סיום עבודת השלד. על שום כך, נקבע כי הנטל להוכחת הזכאות לפיצויים בגין איחור במסירה המוטל על כתפי יהודה לא הורם ואין מקום לפסיקת פיצויים בעניין זה. ח. התביעה שכנגד - פיצויים בגין ליקויי בניה גם בעניין הטענה בדבר ליקויי בניה דחה בית המשפט קמא את טענות יהודה. נקבע כי לא הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת כי ליקויי הבניה נגרמו (באם בכלל) כתוצאה מביצוע רשלני של עבודת השלד על ידי החברה של מוחמד ו/או כתוצאה מהפרת ההסכם. בית המשפט הפנה בהקשר זה לחוות דעתו של המהנדס גוכמן שהוגשה מטעם יהודה, וציין כי נכתב בה כי איתור ליקויי הבניה התבצע "תוך הסתייעות בתוכנית שהוצגה בפני", אלא שלחוות הדעת לא צורפה כל תוכנית ולבית המשפט לא היה ברור באיזו תוכנית מדובר. עוד ציין בית המשפט קמא שגם התוכניות החדשות שהוצאו לאחר השינויים והתוספות שבוצעו לבקשת יהודה לא הוגשו כראיה לבית המשפט, וכי מעדותו ומחוות דעתו של המהנדס גוכמן ניתן ללמוד כי תוכניות אלה לא הובאו בחשבון לצורך קביעת ממצאיו. לאור המסקנה אליה הגיע בית המשפט, התייתר הצורך לדון בתביעת יהודה לפיצויים בגין ירידת ערך המבנה עקב ליקויי בניה שאינם ברי תיקון. 4. טענות המערער (יהודה) בערעורו א. טענתו המרכזית של המערער היא כי למרות שבית המשפט קמא קבע, ובצדק, כי נחתם בין הצדדים חוזה תקף, ועל אף שלכל השאלות שהונחו על שולחנו של בית המשפט קמא ניתן למצוא תשובות ברורות במסגרת החוזה האמור, עדיין בחר בית המשפט קמא לבצע "פניית פרסה" ולפסוק, ללא הנמקה סבירה, בניגוד לכל הוראות החוזה שבית המשפט קבע שהוא בגדר חוזה תקף. ב. המערער טען כי בית המשפט קמא "הפך מושכלות יסוד" תוך שפסק כי היה על המערער לזמן את המפקח לעדות וכי אי העדתו עומדת למערער לרועץ. בעניין זה נטען כי ההסכם בין הצדדים קבע את מנגנון לוחות הזמנים והארכות המועד והוכח שהמשיבים (מוחמד) הם שסטו מהוראות אלה. משאלה הם פני הדברים ברור שלא המערער הוא שהיה זקוק לעדות המפקח והמשיבים הם שפעלו בניגוד להוראות ההסכם. ג. המערער טען כי טעה בית המשפט קמא בקובעו שהמשיבים זכאים לתשלום עודף בגין תוספות ו/או שינויים שבוצעו. לטענת המערער, סעיף 10 להסכם מסמך א' וכן סעיפים 72 - 76 לתנאי החוזה הכלליים מסמך ב' מסדירים באופן ברור את עצם הזכאות לתשלום נוסף ואת גובהו של התשלום הנוסף. נטען כי טעה בית המשפט משחרג מהוראות ההסכם עליהן הסכימו הצדדים. בהתאם להוראת ההסכם, משלא דאג הקבלן מוחמד לקבל אישור בכתב שלפיו העבודה שביצע תזכה אותו בתשלום נוסף - יראו אותו כאילו ויתר על התוספת ללא תנאי והוא מנוע מלתבוע בגין עילה זו בעתיד. נטען כי עסקינן בהוראות מקובלות במסגרת הסכם להזמנת עבודות בניה בין יזם לקבלן. ד. המערער הוסיף וטען, כי טעה בית המשפט קמא בקובעו כי נקודת המוצא היא שכל תוספת שאינה כלולה בהסכם מזכה את המשיבים בתשלום נוסף. בקביעתו זו, כך נטען, סיכל בית המשפט את הוראות החוזה הקובעות דברים ברורים ואחרים לגמרי. לטענת המערער, המסקנה המתבקשת מהעובדה שלא הוצגו בפני בית המשפט קמא ראיות בדבר אישור שינוי המזכה בתוספת תשלום היא שמעולם לא ניתן אישור אפריורי לשינוי כזה, ולא בשל כך שהצדדים התעלמו מהוראות החוזה לעניין זה, כפי שקבע בית המשפט קמא. עוד נטען, כי העובדה שלא צורף לחוזה כתב כמויות מפורט אינה משנה. זאת, מכיוון שעסקינן בחוזה לביצוע עבודות בניה כאשר החומרים סופקו על ידי המזמין ולא על ידי הקבלן המבצע. זו הסיבה לכך שלא צורף כתב הכמויות. ה. עוד טען המערער כי טעה בית המשפט קמא משלא דחה על הסף את הטענה בדבר הגדלת קומת המרתף מחמת התיישנות. בהקשר זה טען המערער כי עסקינן בגרסה שקרית וכבושה שהועלתה על ידי מוחמד רק במסגרת בקשה לתיקון טעות קולמוס, לאחר תיקון כתב התביעה ובשלב מאוחר של ההליך והיא מהווה הרחבת חזית. ו. המערער הוסיף וטען כי בית המשפט קמא "בלבל" בין המושגים "יציקת רצפת מרתף" לבין "בניית מרתף" וגם מטעם זה לא היה מקום לפסוק תוספת תשלום עבור בניית המרתף. בהקשר זה הוסיף המערער וטען כי טעה בית המשפט קמא בקובעו כי עדויות מוחמד ומנהל העבודה מטעמו היו אמינות שכן עסקינן בשני בעלי דין מעוניינים שלא ניתן להפריד ביניהם. עוד בעניין המרתף, טען המערער כי היה מקום לאמץ את מסמך זיכרון הדברים (מוצג 11 בתיק המוצגים מטעם המערער) עליו חתומים המערער ומוחמד ולפיו גודל המרתף הוא 1,020 מ"ר והלכה למעשה לא שונה. הוא הדין, לעניין התעלמותו של בית המשפט קמא ממסמך הצעת מחיר וכתב כמויות בכתב ידו של מוחמד (המוצג 12 בתיק המוצגים מטעם המערער) שגם לפיו שטח המרתף היה קודם להתקשרות 1,020 מ"ר ונותר כך גם לאחר מכן. ז. יהודה טען כי טעה בית המשפט קמא משקבע תוספת תשלום בגין המרתף בהתאם לדרישתם "ההזויה" של המשיבים בגובה 105,000 ₪, בעוד שבאותו מסמך דרישה (המוצג נ/9), תחת החלק העוסק בתוספת בגין הגדלת שטח המרתף דורשים המשיבים 35,000 ₪ בלבד. ח. יהודה הוסיף וטען, כי טעה בית המשפט קמא בקובעו כי תוספת חדר הטרנספורמציה שגודלו 35 מ"ר (בפרויקט ששטחו כ 2,000 מ"ר) מזכה גם היא בתוספת תשלום שכן הדבר מנוגד לסעיף 10 להסכם. ט. המערער טען כי טעה בית המשפט קמא בכך שדחה את התביעה שכנגד וקבע כי יהודה אינו זכאי לפיצויים מוסכמים בגין האיחור במסירת השלד. המערער טען כי הוכח שלא הוגשה כל בקשת ארכה מטעם המשיבים ולא ניתנה כל ארכה, כאשר מנגד נשלחה הודעה על הפסקת עבודה בגין העיכובים (מוצג 13 בתיק המוצגים מטעם המערער) והתקבלה תשובה שלמעשה מודה בעיכוב (שם, מוצג 14). בפועל, ההודעה בדבר סיום הפרויקט ומסירתו התבצעה בכתב ביום 14.4.00, ועל כן ברי כי היה על בית המשפט לקבוע חובת תשלום פיצויים מוסכמים בגין האיחור שכן סעיף 6 לתנאי החוזה המיוחדים קבע תאריך סיום ביום 31.5.99. גם בנקודה זו, כך נטען, החליט בית המשפט קמא מסיבות שאינן מובנות להתעלם מהוראות החוזה. י. על שום כל אלה, בקש המערער להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא ולקבוע כי תביעת מוחמד נדחית במלואה ותביעתו הנגדית של יהודה מתקבלת במלואה, לפחות לעניין הפיצויים המוסכמים בגין האיחור במסירה. 5. טענות המשיבים (מוחמד) בערעור ובערעור שכנגד א. במסגרת הערעור שכנגד בקשו המערערים שכנגד (מוחמד) כי בית המשפט יתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא ויורה על חיוב המשיב שכנגד (יהודה) במלוא סכום העבודות הנוספות (267,600 ₪ במקום 137,000 ₪ כפי שנפסק), וכן יפסוק לטובתם נזקים כלליים בסך 100,000 ₪. ביחס לעבודות הנוספות, נטען כי לאחר שבית המשפט קמא קיבל את טענות התובעים, היה מקום לחייב את יהודה בסכום שקבע המומחה בחוות הדעת שהוגשה בעניין זה מטעם התובע (ובהיעדר חוות דעת מטעם יהודה לסתור), ולא להיזקק ולהסתמך על סכום שרשמו הצדדים במסגרת משא ומתן לפשרה כפי שנעשה. עוד נטען, כי היה מקום לחייב את יהודה גם בנזק כללי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים וההתעללות שעבר התובע במשך שנים עת לא שולמו לו הכספים המגיעים לו עבור עבודתו בפרויקט. ב. בהתייחס לערעורו של יהודה טענו המשיבים (המערערים כנגד) כי הלכה למעשה כל ערעורו הוא בקשה להתערב בקביעותיו העובדתיות והמבוססות של בית המשפט קמא, וכי אין מקום להתערב בקביעות אלו. ג. באשר לסוגיית העבודות הנוספות, השינויים ותוספת התשלום לה זכאים המשיבים, נטען כי הסעיפים בהסכם לעניין תוספת התשלום אליהם הפנה המערער מתייחסים אך ורק לסיטואציות של שינוי לא מהותי שאין בו תוספת כמות. כך גם הסביר המומחה מטעם מוחמד בחקירתו בבית המשפט קמא. על כן נטען כי ברי שבגין העבודה הנוספת של הוספת חדר טרנספורמציה ויציקת מרתף זכאים המשיבים לתוספת תשלום נפרדת והכל כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט קמא. עוד בהקשר זה של העבודות הנוספות, טענו המשיבים כי הלכה למעשה מעלה המערער במסגרת הערעור טענות שכבר הועלו ונדחו בפסק דינו המנומק של בית המשפט קמא. ד. באשר לסוגית האיחור במסירת העבודה וזכאות יהודה לפיצוי בגין ימי האיחור, טענו המשיבים כי בהקשר זה קבע בית המשפט קמא שהתובע לא פיגר במסירת העבודה וקיבל את גרסת מוחמד כי הוא מסר את העבודה בזמן. בית המשפט קמא דחה את טענת הקיזוז שכן יהודה לא הצליח להוכיח שאכן היה איחור במסירת העבודה. עוד בהקשר זה נטען כי בית המשפט קמא לא דן בסוגיה נוספת שהעלו המשיבים, היינו, השאלה האם זה נכון לקבוע שגם אם ימצא שהיה איחור במסירת השלד, הרי שבנסיבות שהוכחו ממילא ראוי ונכון לבטל את הקנס בגין ימי הפיגור מכח הוראת סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970. בהקשר זה, טענו המשיבים כי בנסיבות העניין בהן ההסכם הופר על ידי יהודה בשל כך שלא גילה להם כי אין בידו היתר בניה וכן בשל העובדה שהוצא צו הפסקת עבודה מינהלי שמנע את ביצוע העבודות, לא ניתן היה לצפות ממוחמד לסיים את העבודה במועד שנקבע ואין זה ראוי לפסוק ליהודה פיצוי בנסיבות שנוצרו. המשיבים טענו כי הלכה למעשה יהודה הפר את חובת הגילוי וחובת תום הלב ואין זה ראוי כי "החוטא יצא נשכר". המצג שהציג יהודה כלפי מוחמד הפך למעשה לחלק מתניות החוזה ובהתאם יש לפרשו גם לעניין הזכאות לפיצויים. יתרה מזאת, המשיבים טענו כי בנסיבות שנוצרו הרי שדרישת יהודה לקבלת פיצוי מוסכם בשל איחור במסירה אף מהווה מעשה חמור ומרמה ממש ואין זה סביר שבית המשפט יתיר ליהודה ליהנות מפירות מעשה פסול שכזה. ה. המשיבים הוסיפו וטענו כי הוכח בבית המשפט קמא שיהודה פעל גם במסגרת ההליך עצמו בחוסר תום לב, הסתיר מסמכים ובמתכוון לא העיד את המפקח מטעמו. גם מטעמים אלו דין הערעור להידחות. באשר לאי העדתו של המפקח דנינו מטעם יהודה, נטען כי עדות זו היתה חשובה לא רק להוכחת מועד תחילת העבודה אלא גם למרכיבים נוספים של התביעה כמו, למשל, ערך השינויים והתיקונים בעבודה. לפיכך, הואיל ויהודה לא הביא את המפקח לעדות הרי שבצדק נדחו טענותיו של יהודה בהעדר הוכחה. ו. המשיבים טענו כי במסגרת הערעור מעלה יהודה טענות חדשות שמעולם לא העלה במסגרת הגנתו בבית משפט קמא. נטען כי עיקר טענותיו של יהודה בבית המשפט קמא היו טענות קיזוז, אולם במסגרת ערעור זה טען, לראשונה, כי העבודות הנוספות והשינויים לא אושרו על ידי המפקח. הוא הדין לעניין טענת ההתיישנות. לטענת המשיבים עסקינן בטענה חדשה שלא הועלתה בבית המשפט קמא, לא במסגרת כתב הגנתו של יהודה ולא במסגרת סיכומיו. ז. באשר לטענות יהודה בקשר לשינויים, טענו המשיבים כי בשימוש במושג "רצפת המרתף" לעומת "מרתף" מנסה יהודה ליצור בלבול שאינו קיים. יהודה ביקש להציג את השינוי כאילו עסקינן רק בהגדלת בניית רצפת המרתף. אך בפועל אין מדובר ברצפה בלבד אלא גם בתוספת בנייה של קירות ועמודים וזו קומה לכל דבר ועניין גם אם קראו לכך "רצפה". כך גם נקבע בחוות דעת המומחה מטעם מוחמד (המוצג מס' 11 בתיק המוצגים מטעם המשיבים). ח. על שום כל אלה, בקשו המשיבים לדחות את ערעורו של יהודה ולקבל את הערעור שכנגד שהגיש מוחמד. 6. דיון א. לאחר עיון בפסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט קמא, בטענות באי כח הצדדים בהודעות הערעור, בעיקרי הטיעון, בטענות שנשמעו בעל פה בדיון שהתקיים בפנינו ביום 3.4.12 ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין שני הערעורים להדחות, וכך אציע לחברי הנכבדים. אדון להלן בכל אחד משני הערעורים בנפרד ואפרט את הטעמים למסקנתי האמורה. הערעור שהגיש יהודה ב. בפתח הדברים אני רואה להדגיש כי אכן נכונה טענת המשיבים על כך שעיון בהודעת הערעור שהגיש יהודה מעלה כי רובו ככולו מופנה כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא וכנגד ממצאי מהימנות שנקבעו על ידו. פסק דינו של בית המשפט קמא הינו פסק דין מפורט ומנומק כדבעי. בית המשפט קמא התייחס לשלל הטענות שהעלו הצדדים בכל סוגיה והכריע בהן. פסק הדין שזור לכל אורכו בקביעות עובדתיות רבות המושתות הן על התרשמות בית המשפט מן העדים הרבים שהופיעו בפניו והן מחוות דעת המומחים ומהמסמכים הרבים בכתב. הלכה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט שלערעור איננו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית המבררת, והטעמים לכך ברורים וידועים [עניין זה ראו, למשל, את ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל פ"ד נט(6) 1, 9 - 10 (2005)]. הוא הדין לעניין אי ההתערבות בהחלטת בית המשפט להעדיף את חוות דעתו מומחה אחד על פני חוות דעת של מומחה אחר על סמך נימוקים סבירים (שם). סבורני כי בעניינו לא מתקיימים החריגים לסטייה מההלכה הפסוקה הנ"ל. ג. קריאת טענותיו של המערער מותירה תחושה קשה ולא נוחה. חוששני כי המערער פועל, למרבה הצער, כ"טובל ושרץ בידו". ובמה דברים אמורים? בית המשפט קמא קבע, ובצדק רב, כי לפנינו חוזה למראית עין יחסית. נקבע כי יהודה חתם על חוזה עם החברה של נאסר רק משום היותה חברה קבלנית רשומה ועל מנת לעקוף ולהערים על הוראות הדין בעניין זה. כאמור נקבע כי הצד האמיתי לחוזה היה ונותר החברה של מוחמד ששימשה כקבלן הראשי והיחיד של הפרויקט. כאמור לעיל, בית המשפט קמא קבע כי החוזה הנ"ל נגוע במראית עין יחסית בלבד רק לעניין זהות המתקשרים, אולם הוראותיו ותוכנו של החוזה מחייבים ותקפים במערכת היחסים החוזית שבין יהודה לבין החברה של מוחמד שהם הצדדים האמיתיים לחוזה. יהודה פתח את ערעורו בכך שטען כי לפנינו "חוזה תקף". לאורך כל הערעור חזרה כחוט השני הטענה על כך שאם החוזה תקף יש לנהוג לפי הוראותיו ולקיימן בדבקות וכלשונן. ככל הנראה, "נשתכח" מן המערער כי בית המשפט קמא לא קבע שעסקינן בחוזה "רגיל", תקף וכשר מתחילתו ועד סופו לכל דבר ועניין. נקבע כי מעשה עקיפת החוק הוא העומד מאחורי החוזה וכי עסקינן בחוזה למראית עין יחסית. על כן, בצדק רב קבע בית המשפט קמא כי בענייננו יש להתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים ולבחון את מכלול נסיבות ההתקשרות ומעשיהם של הצדדים קודם להתקשרות, במהלכה ולאחר סיום ביצוע הפרויקט. טענת יהודה כאילו יש לדבוק בחוזה כלשונו במנותק מן הנסיבות שהביאו לחתימתו כפי שנחתם וממעשיהם של הצדדים לאורך כל הדרך והטענה כי בית המשפט קמא הוא "שהפך מושכלות יסוד", הן טענות משוללות תום לב ובעייתיות, בלשון המעטה. ד. ולגוף העניין: לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון סבורני כי אין ממש בטענות שהועלו על ידי המערער. אני דוחה את הטענה על כך שבית המשפט קמא טעה בקובעו שמוחמד והחברה שלו זכאים לתשלום נוסף בגין השינויים והתוספות שבוצעו לאחר תחילת העבודה. בעניין זה הפנה המערער, כאמור, להוראות סעיף 10 למסמך א' וסעיפים 72 - 76 למסמך ב'. עסקינן בהוראות אליהן הפנה גם בית המשפט קמא. סבורני כי בצדק רב שלל בית המשפט את תחולתן של ההוראות האמורות בענייננו. לגבי חדר השנאים, בית המשפט קמא נימק את קביעתו הן בכך שעסקינן בהוספת מבנה שכלל לא היה חלק מן התוכניות בהתקשרות הראשונית ועל כן הסעיפים הנ"ל לא חלים על התוספת האמורה, והן על העובדה שלא צורף כתב כמויות. סבורני כי נימוקו של בית המשפט קמא סביר ואין מקום להתערבותנו. סבורני שגם בעניין המרתף לא יכולה טענת המערער להתקבל. משקיבל בית המשפט קמא את גרסת מוחמד שנתמכה במסמכים שונים ובעדויות נוספות על כך ששטח המרתף הוגדל פי חמישה בערך (משטח של כ- 200 מ"ר לשטח של כ- 1,020 מ"ר) הרי שגם אם נלך לפי המתווה שבסעיף 10 למסמך א' (לפיו שינויים בטווח של מעל 6% מערך הפרויקט יזכו בתוספת תשלום) המסקנה תהא כי מוחמד זכאי גם זכאי לתוספת תשלום. אני רואה לציין כי מקובלת עלי טענת המשיבים, הנתמכת גם בחוות הדעת ובעדותו של המומחה מטעמם, כי הסעיפים בהסכמים בין הצדדים לעניין הזכאות לתוספת תשלום מתייחסים רק לסיטואציה של שינוי לא מהותי שנעשה בפרויקט ושאין בו תוספת תשלום. דומה שאין צורך להכביר מילים על כך שהוספת חדר שלא היה קיים מלכתחילה בתוכניות, והגדלת שטח מרתף פי 5 מהווים שינויים מהותיים המזכים בתוספת תשלום מעבר לתמורה החוזית. באשר לאישור בכתב שנדרש מן המפקח לביצוע כל שינוי כאמור בסעיפים שצוינו לעיל במסמך ב', סבורני כי בצדק רב קבע בית המשפט קמא כי אי העדתו של המפקח דנינו בעניין זה עומדת ליהודה לרועץ. בית המשפט התייחס לעניין זה באריכות וקבע כי לאחר בחינת מכלול העדויות והראיות שהוצגו בפניו הוא הגיע למסקנה כי הצדדים בחרו להתעלם מהוראות ההסכם בהקשר זה וכי יהודה או בנו אמיר העבירו ישירות למוחמד את דרישותיהם לעניין השינויים והתוספות ללא אישור בכתב מן המפקח. בנסיבות אלו, נכונה קביעת בית המשפט קמא ואין כל הצדקה להתערב בה. ו. באשר לשיעור תוספת התשלום לה זכאי מוחמד בגין הוספת חדר השנאים והגדלת המרתף, סבורני כי גם בעניין זה דין טענותיו של המערער להידחות. עבור הגדלת קומת המרתף נקבע, כאמור, הסך של 105,000 ₪. זאת, בהתאם לסכומים ולרשימת העבודות שפורטו בדרישה לתוספת תשלום ששיגרו החברה של מוחמד והחברה של נאסר ליהודה במכתב מיום 12.6.00 (מכתב הדרישה צורף כמוצג 9 בתיק המוצגים מטעם המערער יהודה). סבורני כי אין שחר לטענת המערער כי במכתב צוין בגין הגדלת שטח המרתף סך של 35,000 ₪ בלבד. עסקינן בטענה מיתממת ממש שכן עבור "תוספת במרתף 135 מ"ר" צוין הסך של 35,000 ₪, אולם בצמוד לכך, עבור "יציקת רצפה במרתף 700 מ"ר", צוין הסך של 70,000 ₪, סה"כ 105,000 ₪ כפי שנפסק. במכתב דרישה הנזכר לעיל צוין עבור "בניית חדר טרנספורמטור" הסך של 32,000 ₪ כפי שנפסק. קביעה זו נתמכה גם בעדותו של מוחמד ובחוות דעתו של המהנדס דאהר מטעמו, והכל בהיעדר חוות דעת לסתור בעניין זה מטעם יהודה. משכך, אין להתערב בסכומי התוספת שנקבעו בגין הגדלת המרתף ובגין הוספת חדר השנאים וגם בהקשר זה דין טענות המערער. ז. כאמור לעיל טען המערער כי היה מקום לדחות את טענות מוחמד לעניין הגדלת המרתף גם מחמת התיישנות והרחבת חזית והוסיף כי טענות אלה הועלו על ידו בבית המשפט קמא בשלבים שונים של ההליך. לאחר עיון ובדיקה גם טענה זו דינה להדחות. אני מבקש להעמיד דברים על דיוקם: עיון בתיק בית המשפט קמא מעלה כי הן בכתב הגנתו והן בסיכומיו אכן עתר יהודה לסילוק התביעה על הסף. אלא שטענתו היתה כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת שיהוי בהגשת התביעה (התביעה הוגשה מספר שנים לאחר תום הפרויקט), היעדר יריבות וכו'. יהודה לא העלה טענת התיישנות בהתייחס למרתף ולעלות השינויים והתוספות. את טענת ההתיישנות בקשר עם השינוי במרתף והתוספות המזכות בתשלום נוסף העלה יהודה רק במסגרת תגובה שהגיש לבקשת מוחמד לתיקון טעות קולמוס בכתב התביעה (במסגרתה התבקש בית המשפט לאפשר תיקון התביעה באשר לסכום השינויים והתוספות שנתבע מסך של 50,000 ₪ לסך של 250,000 ₪). בית המשפט קמא דן בעניין ובהחלטתו המנומקת מיום 22.1.09 דחה את טענותיו של יהודה ואפשר את תיקון טעות הקולמוס בכתב התביעה. יהודה לא השיג על ההחלטה האמורה בפני ערכאת הערעור. עיון בכתב ההגנה המתוקן מיום 6.5.09, שהוגש לאחר ההחלטה האמורה, ובסיכומיו של יהודה מעלה כי טענת ההתיישנות בהקשר האמור לא הועלתה שוב (היתה רק חזרה על טענת הסילוק על הסף המקורית מיום 13.2.06), ועל כן היא נזנחה. על שום כך דין הטענה להידחות. ח. באשר לטענת המערער על כך שהיה מקום לקבוע כי שטח המרתף היה מלכתחילה 1,020 מ"ר ולאמץ בהקשר זה את מסמך זיכרון הדברים עליו חתומים יהודה ומוחמד: דין הטענה להדחות. בית המשפט קמא התייחס באופן פרטני למסמך (למען הדיוק, רק חלקים ממנו צורפו בבית המשפט קמא כנספחים ג1, ג2, ג3 לתצהירו של אמיר) וקבע כי "תוכנו של זכרון הדברים לא הוכח ואף לא עצם קיומו" (פיסקה 12(ה) לפסק הדין. כן קבע בית המשפט כי זכרון הדברים "מעלה תמיהות לגבי האותנטיות של המסמך ואמיתות תוכנו" (סעיף 12(נו) לפסק הדין). על שום כך החליט בית המשפט לא ליתן למסמך זה "משקל כלשהו כראיה לגודל המרתף עפ"י החוזה" (סוף פסקה 12(נו) לפסק הדין). הואיל ועצם קיומו של זכרון הדברים, כמו גם תוכנו, לא הוכחו הרי שבצדק נדחתה טענת התובעים באשר לתוקפו המחייב של זיכרון הדברים ובאשר להפרתו לכאורה על ידי יהודה. הואיל וכך הרי שהחוזה המחייב במישור היחסים שבין החברה של מוחמד לבין יהודה הוא ההסכם מיום 1.1.99 ולא זיכרון הדברים. הערעור שכנגד שהגיש מוחמד ט. דין הערעור שכנגד להידחות. י. באשר לטענה על כך שהיה מקום לחייב את יהודה במלוא הסכום עבור העבודות הנוספות שבוצעו ולא להיזקק בהקשר זה למסמך מיום 12.6.00 שנכתב אך ורק במסגרת פשרה: דין הטענה להדחות. עסקינן בטענה שכבר הועלתה בבית המשפט קמא. בית המשפט נימק על שום מה קבע את הסכום שקבע בהתאם לעדויות ולחוות הדעת שהוגשה לו מטעם מוחמד בעניין זה. בית המשפט קמא התייחס באופן מפורש לדרישת מוחמד במסגרת המסמך מיום 12.6.00 הנ"ל וציין בפירוש כי הוא מודע לכך שעסקינן במסמך שהועבר לצורכי פשרה. בנסיבות אלה, איני רואה כי נפלה טעות באופן התייחסותו של בית המשפט קמא לעניין, ועל כן אין מקום להתערבות. יתר הרכיבים של העבודות הנוספות נדחו בהיעדר הוכחה ואין מקום להתערב בכך במסגרת הערעור דנן. יא. טענת המערערים שכנגד לפיה היה מקום לפסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש מופרכת ותמוהה. עיון בכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט קמא מלמד שהתובעים לא העלו שם כל טענה/דרישה בדבר פיצויים בגין עוגמת נפש. אם התובעים לא עתרו בבית המשפט קמא לפיצויים בגין עוגמת נפש, מאליו מובן שאין מקום להעניק להם סעד זה בבית המשפט של ערעור. על שום כך דין הטענה להדחות. יב. יתר הטענות שהעלו המשיבים (והמערערים שכנגד) ביחס לערעורו של יהודה פורטו לעיל ונדונו במסגרת הדיון בערעורו של יהודה ואיני מוצא טעם לחזור על הדברים. 7. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי הנכבדים לדחות את שני הערעורים. בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו. עודד גרשון, שופט השופט יגאל גריל, ס. הנשיאה (אב"ד): אני מסכים לחוות דעתו המפורטת והמנומקת של חברי, השופט ע. גרשון, הן לתוצאה והן לנימוקים. יגאל גריל, שופט, סגן נשיא השופטת יעל וילנר: אני מסכימה.     יעל וילנר, שופטת אשר על כן הוחלט, פה אחד, לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד. הפקדון, ככל שהופקד בערעור, יוחזר על ידי המזכירות לידי ב"כ המערער עבור המערער. הפקדון, ככל שהופקד לצורך הערעור שכנגד, יוחזר לידי ב"כ המשיבים (המערערים שכנגד), עבור המשיבים (המערערים שכנגד) חוות דעת מומחהמומחהערעורחוות דעת