מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פסק דין על החזרת הלוואה: ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת הבכירה ח' ינון), שניתן בת"א 115160/01 ביום 10.11.10, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבים, והמערערים חויבו להשיב להם את כספי ההלוואה אשר ניתנה להם, או למי מהם בערבות המערערים האחרים. השאלה המרכזית אשר עליה הצדדים חלוקים, הינה האם הוחזרה הלוואה בסך 75,000$ שנטלו המערערים מן המשיבים. הרקע והמחלוקת בין הצדדים המערער 1, עמוס ליכט (להלן: "ליכט"), והמשיב 1, ברוך הופמן (להלן: "הופמן") התקשרו ביום 31.5.99 בהסכם (להלן: "ההסכם הראשון"), אותו ערך עו"ד מטעם ליכט, עו"ד בוקשרייבר, על רקע זכייתו הלכאורית של ליכט במכרז שפרסם צה"ל, לכריתת עצים בבסיס חיל האוויר בחצור (להלן: "המכרז"). על הסכם זה חתומים ליכט, הופמן ומר דב איצקוביץ' (שלעיתים נקרא גם הרשקוביץ) (להלן: "איצקוביץ'"). במסגרת ההסכם נקבע בין היתר כדלקמן: בתמורה לכך שהופמן יהיה שותף של ליכט בביצוע המכרז, הופמן ילווה לליכט סך של 50,000$ (להלן: "ההלוואה" או "ההשקעה"). בתמורה להשקעתו של הופמן על-ידי מתן ההלוואה, התחייב ליכט לשלם להופמן 15% מהרווחים שיתקבלו במסגרת המכרז. ליכט התחייב להחזיר להופמן את ההלוואה בסך של 50,000$, לא יאוחר משנה ממועד חתימת ההסכם. להבטחת החזר ההלוואה, תשועבד במשכנתא מדרגה שנייה דירת מגורים (להלן: "הדירה") לזכותו של הופמן, וזאת מכוח ייפוי כוח בלתי חוזר שניתן לאיצקוביץ' מבעלי הדירה, מרים ויצחק בנעט (שהינם הורי אישתו של איצקוביץ'), ואיצקוביץ' חתום על ההסכם כמסכים לשיעבוד הדירה הנ"ל. במידה וליכט יפר את ההסכם, יהיה הופמן זכאי לפיצוי מוסכם בסך של 20,000 ש"ח. לפי גרסתו של ליכט, הנסיבות אשר הביאו לכריתת ההסכם הראשון היו חובות עבר אשר חב איצקוביץ' לליכט. מאחר ואיצקוביץ' לא יכול היה להחזיר לליכט את החובות הללו, הוא הציע להעמיד לו "מימון ביניים" באמצעות אנשים שונים אשר ילוו לליכט כספים, ואיצקוביץ' יהיה אחראי להחזרתם, ולכן, הכיר איצקוביץ' בין ליכט להופמן, בכדי שהופמן ילווה כסף לליכט. לטענת ליכט, איצקוביץ' סיפר לו כי מאחר ולהופמן יש התחייבויות עבר כלפיו, הוא יעביר לליכט את הכספים שהוא חייב לו באמצעות הופמן. מס' ימים לאחר חתימת ההסכם הראשון נחתם מסמך נוסף שכותרתו: "נספח - תוספת להסכם" (להלן: "הנספח להסכם הראשון"), עליו חתומים ליכט והופמן, בו הוסכם בין היתר כדלקמן: השקעתו/הלוואתו של הופמן תגדל לסך של 75,000$. כתוספת לבטוחות שנקבעו בהסכם הראשון, ימסור ליכט להופמן שיק ביטחון ע"ס 300,000 ₪ משוך ע"י המערערת 3, ברוש בז עסקים בע"מ (להלן: "ברוש בז"), ובערבות של ליכט על-ידי חתימה אישית של ליכט בגב השיק. ברוש בז תשעבד בשיעבוד שוטף את כלל נכסיה לטובת הופמן. ליכט אישר את קבלת ההלוואה על סך 75,000$ במסמך שכותרתו "הנדון - הסכם לכריתת עצים בחצור" (להלן: "אישור קבלת ההלוואה"), כאשר הסכום האחרון של ההלוואה ניתן לו ביום 5.7.99. בעניין זה יצוין כי הן המערערים והן המשיבים לא חלוקים על כך שההלוואה אכן ניתנה. ביום 27.7.99 נחתם הסכם נוסף (להלן: "ההסכם השני"), אותו ערך עו"ד מטעם המשיבים, עו"ד זעירא, אשר הצדדים לו הינם המערערת 2, ל.נ.ע. סחר ועבודות מיוחדות בע"מ (להלן: "ל.נ.ע."), ברוש בז, ליכט, איצקוביץ' והמשיב 2, פשקס אברהם (להלן: "פשקס"), אולם יצוין כי בסופו של דבר איצקוביץ' לא חתם על ההסכם השני. הסכם זה כלל את ההסכמות הקודמות שהגיעו אליהן הצדדים במסגרת ההסכם הראשון וכן במסגרת הנספח להסכם הראשון, וכן התחייבויות והוראות נוספות, ביניהן: פשקס יקבל 22.5% מן הרווחים שיתקבלו במכרז. איצקוביץ' יערוב אישית לקיום ההסכמים וכן יפקיד יפוי כח בלתי חוזר למימוש הדירה, וזאת בתמורה ל-5% מהרווחים שיתקבלו במכרז. ג. ליכט מתחייב לחתום על כל מסמך ולבצע כל פעולה שתידרש על מנת לרשום שיעבודים על כל הרכבים, כלים וציוד ששייכים ו/או יהיו שייכים בעתיד לל.נ.ע ו/או לברוש בז לטובת פשקס ו/או מי מטעמו. ד. כך גם צויין כי נמסר לל.נ.ע. כי אישור זכייתה במכרז בוטל, ומתנהלים בעניין הליכים משפטיים. הצדדים חלוקים בנוגע לנסיבות עריכת ההסכם השני, וכן לשאלה האם הסכם זה נכנס לתוקף עקב העובדה שאיצקוביץ' לא חתם עליו. לטענת ליכט, בין התאריכים 9-10 לחודש יולי 1999, הזמין אותו הופמן לביתו, שם נפגש עימו ועם אישתו. לגרסתו של ליכט, הופמן סיפר לו כי הוא עוסק בהברחת מכשירי טלפון סלולאריים, ובעקבות כך נעצר ע"י שלטונות המכס והמע"מ, ואף נשפט לקנס ומאסר. הופמן ביקש לבטל את ההסכם עם ליכט מאחר וחשש מרשויות המס, ומהעובדה שאין לו הסבר למקור כספי ההלוואה. ליכט טוען כי הסכים לכך והחזיר לו את ההלוואה ואף קיבל אישור על החזרת ההלוואה (להלן: "אישור החזרת ההלוואה"). בכדי להימלט מחקירות שלטונות המס הציע הופמן כי פשקס ייכנס לעסקה חדשה עם ליכט, שבה ילווה לו את ההלוואה בסך 75,000$, ויוצג מצג כאילו ההסכם הראשון נעשה כביכול בשמו של פשקס מלכתחילה, אולם הסכם זה לא יצא לפועל. לעומת זאת, המשיבים טוענים כי בעקבות חששות של פשקס שההלוואה לא תוחזר, ביקש הופמן מליכט כי ייחתם הסכם חדש במסגרתו יופיע פשקס כמלווה, והסכם זה יסדיר את השבת הכספים שכבר ניתנו לליכט, ישקף את כל ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים וירחיב את מערך הבטוחות המבטיחות את קיומן של התחייבויות המערערים. תמצית ההליכים הקודמים ביום 23.8.06 ניתן פסק-דין על ידי כב' השופטת ח' ינון בו קיבלה את התביעה, דחתה את טענות המערערים כי השיבו את מלוא סכום ההלוואה, וחייבה אותם בהשבת הסכום למשיבים (להלן: "פסק-הדין הראשון"). המערערים הגישו ערעור על פסק הדין הראשון אשר נידון בפנינו בע"א 3373/06, בו קבענו ביום 22/12/08 כי פסק-הדין הראשון בטל, והחזרנו את התיק לבית-המשפט קמא בכדי שיינתן פסק דין מנומק, תוך התייחסות לכל טענות ההגנה שהעלו המערערים, ולאחר שבית-המשפט קמא ישמע את עדותו של העד איצקוביץ' (שהינו עד מרכזי שלא נשמע לאחר שהבקשה לזמנו, שהוגשה יומיים בלבד לפני ישיבת ההוכחות, נדחתה). בעקבות פסק הדין האמור, ניתן ביום 10.11.10 פסק-דין שני על-ידי כב' השופטת הבכירה ינון (להלן: "פסק-הדין השני"), לאחר שנשמעה עדותו של איצקוביץ', וכשגם בפסק הדין השני נותרה על כנה תוצאת פסק הדין הראשון. בית-המשפט קמא קבע כי עדות הופמן ועדיו עדיפה כאמינה על פני עדות ליכט ועדיו שאינה אמינה. בית-המשפט קמא קבע כי לאחר שאיצקוביץ' לא הסכים להסכם ההלוואה שהועמד על סך של 75,000$, הוא יצא מן התמונה, ונותרה חובת ליכט להשיב את סך ההלוואה להופמן. ביחס לאישור החזרת ההלוואה, ציין בית-המשפט כי מסמך זה מהווה העתק צילומי ואינו מהווה מסמך מקורי. ליכט לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע אין בידיו מסמך מקורי. כן ציין כי על מסמך מרכזי זה חל כלל "הראייה הטובה ביותר", ועל פיו אין להציג ראייה משנית לצורך הוכחת תוכנו של מסמך, אלא כיוצא מן הכלל, בנסיבות מיוחדות, ובהתאם להחלטה מפורשת של בית-המשפט. בית-המשפט קבע כי אם אכן ליכט היה משיב את ההלוואה בסכום נכבד של 75,000$ אין זה סביר כי לא היה שומר בידיו אישור מקורי החתום על-ידי הופמן, והטענה שהעלה כי המקור בידי הופמן נראית נעדרת אמינות והיגיון. עוד ציין בית-המשפט כי לליכט ולחברותיו היו חובות רבים בכ-85 תיקי הוצאה לפועל הפתוחים מזה שנים רבות, דבר שאינו מתיישב עם החזר סכום נכבד של כ-75,000$. לבסוף, התייחס בית-המשפט לעדותו של מר עודד הגלילי, נציג מערכת הכספים במערכת הביטחון (להלן: "הגלילי"), אשר מטילה בספק את אמינותו של ליכט, כאשר מעדות זו עולה לכאורה כי ליכט זייף מסמך בו מודיע לו לכאורה משרד הביטחון על זכייתו במכרז. על פסק-הדין השני הגישו המערערים ערעור, שהינו מושא פסק-דין זה. עיקר טענות בעלי הדין בערעור טענות המערערים המערערים טוענים כי אף בפסק הדין השני של בית-המשפט קמא, בית-המשפט לא נימק את פסק דינו כנדרש, לא הסביר מדוע העדיף את גרסת המשיבים בדבר מתן ההלוואה ואי החזרתה, וכן לא התייחס לכל טענות ההגנה שהעלו. באשר לאישור החזרת ההלוואה, המערערים טוענים כי בית-המשפט קמא לא בחן אותו, את דרך קבלתו ואת נסיבות הפגישה עם הופמן ואישתו. כן טוענים המערערים כי בית-המשפט קמא התעלם מכך שהופמן טען כי חתימתו המופיעה על אישור החזר ההלוואה "הולבשה" ממסמך אחר, אולם לא הצליח להראות מאיזה מסמך היא הולבשה, וכן התעלם מכך שהופמן טען בהליך משפטי אחר (הליך בוררות בבית הדין הרבני שהתנהל בין הופמן לבין מרים ויצחק בנעט) כי החתימה כלל אינה חתימתו. בנוסף טוענים המערערים כי לפי כללי הפסיקה כיום, כללי הקבילות, וביניהם כלל "הראיה הטובה ביותר", נסוגים. לבסוף טוענים המערערים כי איצקוביץ' מאשר בעדותו שכספי ההלוואה הוחזרו. המערערים טוענים כי ההסכם השני מעולם לא השתכלל, מאחר ומדובר בהסכם שבו מחוייבים כל הצדדים ביחד ולחוד, לא ניתן לחייב את מי מהמערערים, שעה שאיצקוביץ' לא חתם על ההסכם. המערערים התקשרו בהסכם השני תוך ידיעה שאיצקוביץ' יחתום כצד להסכם והוא זה אשר יצטרך להחזיר את ההלוואה באמצעות הבטוחה של הדירה. כן טוענים המערערים כי בית-המשפט קמא התעלם מההסכם השני, וכן התעלם מכך שלא הוצגה קבלה או ראיה אחרת כאילו התקבלו כספי ההלוואה על-פי ההסכם השני. כן שגה בית-המשפט קמא כאשר לא קבע כי הצדדים הגיעו להסכם חדש, קרי, ההסכם השני, לאחר שההסכם הראשון עם הופמן בוטל והוחזרה לו ההלוואה, וכי ההסכם השני לא יצא אל הפועל. המערערים טוענים כי בית-המשפט לא התייחס לטענת הקנוניה והמרמה שרקחו מייזליש וגולדרייך יחד עם הופמן. לטענת המערער במהלך שנת 2001 זכה בתביעה בסך 110,000 ₪ כנגד חיים מייזליש, אשר יחד עם אדם נוסף בשם גולדרייך הונה אותו. מאחר ונראה היה למערער כי לא ניתן יהיה לגבות את סך התביעה במלואו, הגיע המערער להסדר פשרה עם מייזליש, לפיו היה עליו לשלם לו 40,000 ₪ בעשרה תשלומים. אולם, מייזליש התמהמה בביצוע הסדר הפשרה, וכך, מיד לאחר שהגיע המועד לתשלום החוב הפסוק, הוגשה התביעה נגד המערערים וכן בקשה להטלת עיקול ע"י פשקס. המערערים טוענים כי טעה בית-המשפט קמא כאשר קבע כי העובדה שהופמן פנה לבית-המשפט לתבוע את כספו מחזקת את מסקנתו כי ההלוואה לא הושבה לו, שכן מעדויות הופמן ופשקס עולה כי מייזליש וגולדרייך הם אשר יזמו את התביעה הנדונה, ומייזליש הוא אשר פנה להופמן בבקשה שיטיל עיקול על הכספים שחייב מייזליש לליכט. עוד טוענים המערערים בעניין זה כי בית-המשפט קמא התעלם מכך שאת הבטוחות ששועבדו לפשקס, וששוויין הוא למעלה ל-400,000$ לא ניסו המשיבים לממש, דבר המעיד על כך כי לא היה להם עניין בתביעה. המערערים טוענים כי שגה בית-המשפט קמא כאשר קבע כי היו להם חובות רבים בהוצל"פ, וכי מצבם הכלכלי באותה עת היה גרוע. ראשית, הוכחות אלו לא גולו במסגרת צו גילוי המסמכים. שנית, לא הובאה כל הוכחה כי לחברות היו חובות כלשהם. לפי ההסכם השני ל.נ.ע. וברוש בז שיעבדו ציוד בסך של 250,000$ להבטחת ההסכם, דבר המצביע על מצבן האיתן. המשיבים הטעו את בית-המשפט וייחסו את המצב הכלכלי המאוחר יותר, למועד שבו נעשתה העסקה בשנת 1999. בנוסף, ליכט טוען כי כנגד ל.נ.ע. וברוש בז לא נפתחו תיקי הוצל"פ. באשר לעדותו של הגלילי, טוענים המערערים כי שגה בית-המשפט קמא כאשר נתן לעדותו של הגלילי משקל כלשהו, שכן הגלילי רוכש טינה לליכט בעקבות הליכים משפטיים אחרים שניהל ליכט נגד משרד הביטחון. יתרה מזאת, ליכט מסר להופמן את כל המידע בקשר לאי זכייתו במכרז, ואת העובדה כי הוא מנהל מאבק משפטי בעניין זה, ועובדה זו אף נרשמה בהסכם השני. באשר לעדותו של איצקוביץ' טוענים המערערים כי בית-המשפט קמא התעלם מהעובדה שאיצקוביץ' אוים על ידי המשיבים ואף הוכה על ידם על מנת שלא יגיע להעיד, וכן התעלם מכלל עדותו של איצקוביץ' ובפרט מכך שאיצקוביץ' העיד כי שמע מהופמן כי ההלוואה הוחזרה. טענות המשיבים המשיבים מכחישים כי קיבלו לידיהם את החזר ההלוואה. בנוסף, מכחיש הופמן שחתם על אישור החזרת ההלוואה, וטוען כי ליכט זייף אותו כשם שזייף את המסמך המודיע לכאורה על זכייתו במכרז. בנוסף, טוענים המשיבים כי מאחר והוגש צילום של המסמך ולא העותק המקורי, חל על מסמך זה כלל "הראיה הטובה ביותר", האוסר על הצגת ראיה משנית לצורך הוכחת תוכנו של מסמך אלא כיוצא מן הכלל, בנסיבות מיוחדות ובהתאם להחלטה מפורשת של בית-המשפט. המשיבים טוענים כי אין לקבל את אישור החזרת ההלוואה כראיה מהסיבות הבאות: ליכט מסר גרסאות סותרות לגבי מקום הימצאו של העותק המקורי; בתחילת ההליכים המשפטיים בין הצדדים צירף ליכט עותק של אישור החזרת ההלוואה כאשר חתימתו של הופמן לא מופיעה עליו; המסמך אינו נושא תאריך; ליכט טען כי המסמך נכתב במחשב בביתו של הופמן אולם לטענת הופמן לא היה לו מחשב בביתו; טענת המשיבים כי ליכט זייף את אישור הזכייה במכרז, מחזקת את העובדה שזייף אף את אישור החזר ההלוואה; המקום המיועד לחתימות (הקווים ושמות הצדדים) אינם נמצאים בצורה ישרה ביחס לגוף המסמך; בהסכם השני אין כל איזכור לכך שההלוואה הוחזרה, נהפוך הוא - המערערים מתחייבים להחזירה. המשיבים טוענים כי גרסתו של ליכט בדבר הסיבה לחתימת ההסכם השני הינה שקרית; גירסה זו אינה מתיישבת עם כך שההסכם השני מתאר את העמדת ההלוואה בזמן עבר, וכן גירסה זו הומצאה מאחר וליכט היה צריך לנתק את ההסכם הראשון מההסכם השני, בכדי לטעון שההסכם השני הינו הסכם חדש שלא השתכלל. המשיבים טוענים כי ההסכם נחתם על ידי כל הצדדים למעט הערב, ואין בכך כדי לפגוע בתקפותו. בנוסף, איצקוביץ' חתם על ההסכם הראשון והסכים לשיעבוד הדירה והסכם זה, כמו ההסכם השני לא בוטל. כן טוענים המשיבים כי הן ההסכם הראשון והן ההסכם השני מהווים מערכת חוזית אחת, וכי בהסכם השני פשקס נכנס בנעליו של הופמן. המשיבים טוענים כי ליכט מסר מספר גרסאות סותרות בנוגע למקור הכספים אשר לכאורה החזיר, ולשאלה האם עשה בהם שימוש בטרם החזירם. המשיבים טוענים כי ליכט מסר גרסאות סותרות הן לגבי מצבו הכלכלי, והן לגבי מצבן הכלכלי של ל.נ.ע. וברוש בז, ולשאלה בדבר היותן פעילות. באשר לעדותו של איצקוביץ' טוענים המשיבים כי אין ליתן כל משקל לעדות זו, מלבד העובדה שאיצקוביץ' שיתף פעולה עם ליכט בכדי לרמות את המשיבים, ולשכנעם להשקיע כספים במכרז. בנוסף טוענים המשיבים כי איצקוביץ' לא נתן תשובה חד-משמעית באשר לשאלה האם ההלוואה הוחזרה. לבסוף, לאיצקוביץ' יש אינטרס בקבלת גירסתו של ליכט, שכן דירת הורי אישתו משמשת כבטוחה להלוואה, וזאת לאחר שבהליך הבוררות שהתקיים בבית הדין הרבני בין יצחק ומרים בנעט לבין הופמן, הותיר בית הדין הרבני את הבטוחה על כנה. דיון לאחר שעברנו על טענות הצדדים וכן על כל חומר הראיות שהיה בפני בית-המשפט קמא, החלטנו כי התוצאה אליה הגיע בית-משפט קמא בדין יסודה, ולכן דין הערעור להידחות. כפי שנפסק לא אחת בפסיקה, ערכאת הערעור אינה מתערבת, ככלל, בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ראו ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס (לא פורסם, 14.5.08)). עם זאת, כלל זה סויג למקרים חריגים שערכאת הערעור יכולה להתערב, במקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין או במקרים בהם אין הדברים מבוססים על פניהם או אינם מתקבלים על הדעת (ראו ע"א 2417/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות (לא פורסם, 8.12.05)). כן נפסק כי שלא כממצאי עובדה, בהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב, המסקנה המוסקת מן העובדות עומדת לביקורתה של ערכאת הערעור (ראו ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חברת אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (לא פורסם, 15.9.10), וכן רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו (5) 779 (2002)). כפי שנאמר לעיל, לא מצאנו לשנות את המסקנה אליה הגיע בית-משפט קמא, שהיא המסקנה הראויה בנסיבות העניין. גם אם בית-המשפט קמא לא התייחס לכל טענות ההגנה שהועלו ולא נימק בפירוט את כל הנדרש, אין בכך לגרוע מקביעותיו העובדתיות, קביעות המהימנות ונכונות החלטתו, ולאחר ש"צללנו" לעומק הראיות שעמדו בפני בית-המשפט קמא, מצאנו תימוכין וסימוכין המחזקים את המסקנה אליה הגיע בית-המשפט קמא, ונותנים לה משנה תוקף, ולהלן יפורטו ממצאים אלו: אמינות - כללי בית-משפט קמא קבע קביעות עובדתיות ברורות להעדפת עדות הופמן ועדיו כאמינה ומהימנה על פני עדות ליכט ועדיו, תוך קביעה כי גירסתו של ליכט הינה מופרכת. מדובר בקביעה עובדתית המתבססת על התרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים והראיות שנשמעו והוצגו בפניה ואין מקום להתערב בקביעות אלו הנתמכות גם בראיות, כפי שפירט בית-משפט קמא, וכפי שיפורט על ידינו. יש לציין ולהדגיש שבתיק זה, מעבר לקביעות הללו שאין מקום להתערב בהן, רב הנסתר על הגלוי, ולכאורה כל הצדדים המעורבים אינם נוקטים בהכרח בדרך הפעולה הגלויה, השקופה, הישירה והישרה המתבקשת, ולכן יש לבחון את הנאמר "בשבע עיניים" ובזהירות רבה, ולכן גם בחנו בעצמנו את הראיות, מעבר לקביעות בית-משפט קמא. אישור החזרת ההלוואה ושאלת הנטלים ראשית נבדוק על מי מהצדדים מוטל נטל ההוכחה להביא ראיות אשר יספקו מענה לשאלה האם ההלוואה הוחזרה, וכן להביא ראיות בדבר אמיתותו של אישור החזרת ההלוואה. ליכט טען, כי אמנם לווה מהופמן סך של 75,000$, אולם החזיר את ההלוואה. טענה זו הינה למעשה טענת "הודאה והדחה". בספרו "על הראיות" מסביר קדמי את משמעותה של טענה זו (חלק רביעי, עמ' 1746): "משמעותה של הגנה זו היא, כי הנתבע מודה בעובדות שטען להן התובע בפרשת תביעתו, אך מחמת עובדות נוספות, המפורטות בכתב הגנתו, אין התובע זכאי לכל חלק מן הסעד המבוקש... לגבי העובדות 'המדיחות' הנטענות על-ידיו, נטל ההוכחה הוא עליו ומשלא ירים נטל זה יינתן נגדו פסק דין; ובהמשך - "הטענה 'פרעתי' היא טענת 'הודאה והדחה'... האומר 'פרעתי' מודה בכך שנולד החוב ופוטר את התובע מהוכחתו, אבל לאחר מכן, אומר הוא, נפקע החוב שנולד..." (ע"א 642/61 זאב טפר נ' שלמה מרלה טז(1) 1000, 1002-1001). על כן, על אף שברגיל, נטל ההוכחה מוטל על התובע מכוח הכלל: "המוציא מחברו עליו הראיה", בנסיבות העניין, נטל ההוכחה מוטל על ליכט להראות כי החזיר את ההלוואה להופמן. ליכט מבקש להוכיח את החזר ההלוואה באמצעות אישור החזרת ההלוואה. אף בעניין זה נטל ההוכחה להראות כי אישור החזרת ההלוואה הינו אותנטי מוטל עליו. על אף שנטל ההוכחה רובץ על התובע לאורך כל הדרך, הרי ש"בעל-דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו" (ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני, פ"ד כז (1), 741, 744 (1973)). לטענתו של הופמן, חתימתו על אישור החזרת ההלוואה זויפה. בעניין הוכחת אמיתותה של חתימה נקבע כי: "כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו" (י' זוסמן דיני שטרות (מהדורה שישית, תשמ"ג - 1983), בעמ' 50). עוד נקבע בע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (לא פורסם, 1.2.09) על ידי בית-המשפט העליון (כב' השופט דנציגר) כי: "בכל הקשור לטענת זיוף הסכם המכר, הרי שאין בעובדה כי המשיבים הם אלו שהעלו את הטענה האמורה כדי להעביר את נטל השכנוע בנקודה זו על שכמם, הואיל וטענת הזיוף שנטענה מפי המשיבים "אינה אלא הכחשה באמיתות המסמך" ומששימש המסמך להוכחת זכויותיהם של המערערים בשני-שליש מחלקה 1, עליהם גם הנטל להוכיח כי מסמך זה הינו אוטנטי [ע"א 513/67 כהן נ' שהבר, פ"ד כב (1) 194, 195 (1968). וראו גם בר"ע 50/71 אברהם נ' מתנה, פ"ד כה(1) 481, 482 (1971)]". מכל הנאמר לעיל עולה, כי אין בעובדה כי הופמן הוא שהעלה את הטענה כי חתימתו על אישור החזרת ההלוואה זויפה, בכדי להעביר את נטל השכנוע בעניין זה אליו; מששימש אישור החזרת ההלוואה להוכחת טענתו של ליכט, הרי שעליו מוטל הנטל להוכיח כי מסמך זה הינו אותנטי. משקבענו כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על ליכט, נפנה לבחון האם הצליח ליכט לעמוד בנטל ההוכחה ולהוכיח את אמיתות חתימתו של הופמן על מסמך אישור החזרת ההלוואה. בפסק הדין השני, בית-המשפט קמא דחה את טענת ליכט כי הופמן חתם על אישור החזרת ההלוואה. מדובר בקביעה עובדתית שערכאת הערעור לא תתערב בה ככלל, כאשר קביעה זו גם נתמכת בראיות. ראשית, והעיקר, בפני בית-המשפט לא הובא המסמך המקורי של אישור החזרת ההלוואה. כפי שציין בית-המשפט בפסק דינו השני, אם היה משיב ליכט את ההלוואה בסכום נכבד של 75,000$, קשה לקבל כי לא היה שומר בידיו אישור מקורי אותנטי החתום על-ידי הופמן. גרסתו של ליכט לפיה המסמך המקורי נשאר אצל הופמן נעדרת אמינות, במיוחד לאור העובדה כי גרסתו הראשונית של ליכט [כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 8 לתצהיר התומך בבקשה בכתב של ל.נ.ע. ושל ליכט (מיום 11.12.01), אשר הוגשה כמענה לכתב התביעה בסדר דין מקוצר], הייתה: "לנוכח הזמן הקצר והעובדה שעברתי משרד מבני ברק, טרם הספקתי לאתר את המסמך ואני אצרפו לאחר שאמצא אותו". גם יתר הנסיבות מצביעות יותר על היותו של המסמך כמזויף מאשר כאמיתי: על אישור החזרת ההלוואה לא מצוין תאריך, וכן כאשר בוחנים את אישור החזרת ההלוואה נראה בבירור כי השורה המיועדת לחתימות וכן החתימות עצמן אינן נמצאות בצורה ישרה ביחס לתוכן המסמך. זאת ועוד, מסכימים אנו עם קביעתו של בית-המשפט קמא כי עדותו של מר הגלילי משליכה על אמינותו של ליכט. בעדותו העיד הגלילי כי המסמך המודיע לכאורה על זכייתו של ליכט במכרז, זויף, ולא יצא מטעם משרד הביטחון. עוד העיד כי המסמך ממנו "פיברק" ליכט את האישור על זכייתו הלכאורית הינו מסמך אשר מודיע לגורמים המעוניינים להשתתף במכרז על סיור קבלנים. ליכט טוען כי מאחר והתנהלו הליכים משפטיים בעבר בינו לבין משרד הביטחון רוכש כלפיו הגלילי טינה, ולכן אין לקבל את עדותו כעדות אובייקטיבית. לעומתו, טוען הגלילי בחקירתו הנגדית כי "אין לי ולא היה לי עד עכשיו שום דבר אישי נגד מר ליכט...". אף אם אכן הגלילי רוכש טינה לליכט לאור ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגד משרד הביטחון בעבר, איננו סבורים כי יש בכך כדי להשפיע על עדותו של הגלילי בדבר השאלה האם מסמך אישור הזכייה במכרז הוצא מטעם משרד הביטחון, וכי בנסיבות העניין רשאי היה בית-המשפט קמא לבחון את אמיתות עדותו של הגלילי. יתרה מזאת, החזרת ההלוואה בסך של 75,000$ אינה מתיישבת עם מצבם הכלכלי של המערערים בתקופה המדוברת. ראשית, לגבי טענות המערערים כי מסמכים אלו לא גולו במסגרת גילוי המסמכים, במהלך הדיון שהתקיים ביום 21.9.09 נראה כי בית-המשפט קמא אישר קבלתם. שנית, לאחר מעבר על אישור רשימה ארצית של תיקי הוצל"פ (מוצג ו' לתיק המוצגים של המשיבים) וכן על פרוטוקולי החקירות בהוצל"פ מיום 7.12.04 (מוצג י"ג לתיק המוצגים של המשיבים) (להלן: "פרוטוקולי הוצל"פ") ניתן ללמוד כי לליכט היו חובות רבים בכ-85 תיקי הוצאה לפועל אשר היו פתוחים נגדו. ליכט טוען כי מצב כלכלי זה אינו משקף את מצבו הכלכלי במועד שבו נעשתה העסקה, קרי, חודשים מאי-יולי 1999. אולם, מפרוטוקולי הוצל"פ נראה כי התיקים נפתחו כבר ב-1998, וחלקם אף קודם לכן. בנוסף, ליכט הצהיר בחקירתו בהוצל"פ כי הן ברוש בז והן ל.נ.ע. הפסיקו את פעילותן ונסגרו בשנת 1997. יתרה מזאת, ליכט הודה בעדותו כי פתוחים כנגדו 85 תיקים בהוצל"פ, וכי עוד לפני שנת 1999 נפתחו חלק מתיקים אלו (ראו פרוטוקול הדיון מיום 26.6.05, עמ' 144-145). על כן, מאמצים אנו את קביעת בית-המשפט קמא, לפיה, עולה מחומר הראיות כי לליכט ולחברותיו ל.נ.ע. וברוש בז, היו חובות רבים בכ-85 תיקי הוצל"פ הפתוחים מזה שנים רבות. עולה מהאמור לעיל כי המצב הכלכלי הגרוע הנ"ל של ליכט וחברותיו לא מתיישב עם טענתו להחזרת הלוואה בסכום נכבד של 75,000$. יתרה מכך, ליכט גרס כי הלוואת הופמן נעשתה בשיתוף פעולה עם איצקוביץ' אשר חב לו כספים, וכי על כן איצקוביץ' התחייב להחזיר את ההלוואה. דהיינו שמצד אחד נזקק ליכט להלוואה ומנגד לא אמור היה להחזירה. על כן, לאור כל הנאמר לעיל, קביעתנו היא כי ליכט לא הצליח להרים את הנטל בדבר אמיתות חתימתו של הופמן על גבי אישור החזרת ההלוואה, ולכן לא נוכל לקבל מסמך זה כראיה. יתר על-כן, לאור הנסיבות כפי שפורטו עולה כי גירסתו של ליכט שהחזיר את ההלוואה, לא רק שלא הוכחה, אלא גם אינה סבירה. ההסכם השני כפי שנאמר לעיל, הצדדים חלוקים באשר לנסיבות אשר הביאו להשתכללות ההסכם השני. נציין, כי לא ניתן לשלול לחלוטין את גרסתו של ליכט, לפיה הופמן ביקש ממנו כי פשקס יהיה חתום על ההסכם במקומו, בשל חששו של הופמן מרשויות המס. ראשית, פשקס, לטענתו הלווה לליכט 25,000$ מסך כל ההלוואה, בעוד שאת החלק הגדול יותר של ההלוואה הלווה הופמן. גם אם נניח כי גרסתו של הופמן לפיה פשקס, שכלל לא היה מעורב בעסקת ההלוואה, הפעיל לחצים ששמו יהיה רשום על ההסכם שכן חשש מאי החזרת הכסף, לא ברור מדוע לא נוסח ההסכם השני כך שיצוין כי הן הופמן והן פשקס הם המלווים. שנית, הופמן הוא אשר היה שותפו לעסקים של ליכט, בעוד שמעדותו של פשקס אנו למדים שכלל לא היה מעורב בעסקת ההלוואה. בנוסף, בהליך הבוררות שהתנהל בבית הדין הרבני בין מרים ויצחק בנעט לבין הופמן, אמר הופמן כי לקח את פשקס לצורך רישום בטאבו בלבד (ראו מוצג 12 לתיק המוצגים של המערערים; פרוטוקול דיון בבית הדין הרבני מיום 26.12.01, עמ' 2, שורה 53). לבסוף, הופמן הודה בחקירתו כי עסק בעבר במכירת מכשירי חשמל מוברחים שונים ואף הורשע בגינן. אולם, על אף שאיננו שוללים בעניין זה את גרסתו של ליכט באשר לסיבה אשר יכולה הייתה להביא את הצדדים לחתום על ההסכם השני כאפשרית, איננו סבורים כי מדובר בחוזה חדש ו/או מנותק מההסכם הראשון, ובמיוחד לאחר הקביעה שליכט לא פרע את ההלוואה טרם כריתת ההסכם השני. ראשית, כפי שקבענו לעיל, לא הוכח כי אישור החזרת ההלוואה הינו אותנטי. יתר על כן, אם כגרסת ליכט שהופמן ביקש כי הוא לא יופיע כמלווה לאור הסתבכותו, מדוע היה צורך בהחזר ההלוואה וקבלתה מחדש. די היה בשינוי זהות המלווה "לכסות" על הופמן. שנית, הוראות רבות של ההסכם השני מלמדות על כך כי ניתנה הלוואה, בלשון עבר, למשל: "ולהבטחת ההלוואה שניתנה לעמוס ו/או מי מטעמו..." (בעמ' מס' 2, ב"והואיל" השביעי, ההדגשה אינה במקור). "ההלוואה" - "סך של 75,000$ אותו העמיד פשקס לעמוס ו/או עבור ל.נ.ע ו/או ברוש..." (בעמ' מס' 3, סעיף 2, בהגדרת המונח "ההלוואה", ההדגשה אינה במקור). "הקבלה" - "מסמך המאשר קבלת ההלוואה מאת פשקס לעמוס" (בעמ' 4, בהגדרת המונח "הקבלה", ההדגשה אינה במקור). "פשקס: התחייב להעמיד והעמיד לידי עמוס ו/או מי מטעמו הכל כפי שפורט לעיל סך של 75,000$ (שבעים וחמש אלף דולר) ובגין כך קיבל קבלה (בעמ' 4, סעיף 3.1., ההדגשה אינה במקור). "ברוש: אחראית (כמי שקיבלה את כל מלוא ההלוואה - על פי טענת עמוס)..." (בעמ' 4, סעיף 3.4, ההדגשה אינה במקור). בנוסף, בהסכם מצוין כי "והואיל ופשקס קיבל את הצעתם של איצקוביץ ועמוס לפיה בנוסף לשעבוד הדירה וכבטוחה נוספת יערוב איצקוביץ לקיום ההסכמים בכלל והסכם זה בפרט הן עמוס והן לל.נ.ע. וברוש..." (ראו עמ' 2, פיסקה 8, ההדגשה אינה במקור). עוד מצוין כי "והואיל ועמוס כמנהל חברות ל.נ.ע. וברוש מצהיר ומתחייב כי מלבד הסכם א' כהגדרתו בהסכם זה אין כל הסכם ו/או הסכמים נוספים בין חברות ל.נ.ע לברוש" (ראו עמ' 2, פיסקה 11, ההדגשה אינה במקור). בהסכם השני מוגדר "הסכם א'" כך: "הסכם בין עמוס לפשקס והנספח מיום 31/5/99" (ראו עמ' 3, סעיף 2). במידה ואכן ההסכם הראשון בוטל כטענתו של ליכט מדוע יש צורך לציין את קיומו בהסכם השני? לחלופין, מדוע לא צוין כי הסכם זה בוטל? הסעיפים המצוינים לעיל מצביעים דווקא על ההיפך הגמור - שההסכם הראשון שריר וקיים. יצוין כי ההסכם השני הינו הסכם של 5 עמודים בלבד, וכי ליכט חתום על כל עמוד ועמוד, על כן, אין ספק כי ליכט שם לב לנוסח הדברים וחתם על ההסכם. ליכט טוען כי עורך דינם של המשיבים, עו"ד זעירא הוא שניסח את ההסכם, ועל כן ההסכם מנוסח לרעתו. אולם, גם אדם בלא השכלה משפטית, לא היה מסכים בשום אופן לחתום על ההסכם השני בנוסח שבו נכתב, במידה וההלוואה טרם ניתנה ואמורה להינתן רק בעקבותיו (ויצוין כי לאור עסקיו של ליכט, וההליכים המשפטיים שניהל בעבר, אנו למדים כי אין המדובר באדם ללא ידע עסקי בסיסי או ללא הבנה משפטית בסיסית). בנוסף, בחקירתו הנגדית איצקוביץ' לא נתן תשובה חד-משמעית לגבי חלקו בהסכם השני ולגבי השאלה על מי הייתה מוטלת החובה להחזיר את ההלוואה. תחילה אמר כי אם היה חותם על ההסכם השני הייתה מוטלת עליו החובה להחזיר את הכסף, ובהמשך אמר כי ליכט חתם על ההסכם השני מתוך הנחה שאיצקוביץ' חותם, ולא היה מסכים לחתום עליו אם לא היה יודע שאיצקוביץ' יחתום עליו, וכן מאחר ואיצקוביץ' לא חתם על ההסכם השני, מבחינתו של ליכט אין הסכם (פרוטוקול הדיון מיום 21.9.09, עמ' 16, שורות 1-13). אולם, בהמשך חקירתו העיד כי לא היה כלל חלק מעסקת הלוואה, ושימש כמתווך בלבד (ראו פרוטוקול הדיון מיום 21.9.09, עמ' 32, שורה 3), וכאשר נשאל מי מחזיר את ההלוואה שהופמן נתן, השיב שליכט היה צריך להחזיר, אבל הוא החזיר (ראו פרוטוקול הדיון מיום 21.9.09, עמ' 32-33). לא למותר להוסיף, כי דווקא נוכח גירסתו של ליכט אודות נסיבות נתינת ההלוואה, כהחזר חוב של איצקוביץ' אליו, ברור שעדותו של איצקוביץ' הינה כעדות של מי שנוגע בדבר. הנה כי כן מעת שההלוואה שאין חולק שניתנה לאור ההסכם הראשון והנספח לו, ומעת שקבענו כי הלוואה זאת לא הוחזרה ואף לא סביר שהיה צורך להחזירה, גם אם ההסכם השני לא יצא אל הפועל, כגירסת ליכט, אין בכך להעלות או להוריד. טענת הקנוניה לטענתו של ליכט, גולדרייך ומייזליש חברו יחדיו להופמן, והם אלו שיזמו את הגשת התביעה במטרה להטיל עיקולים על הכספים שהיו חייבים לליכט בהליך משפטי אחר שהתנהל בין הצדדים, בכדי להתחמק מתשלום זה. לטענת ליכט, הטענה שההלוואה שניתנה לא הוחזרה, הומצאה רק בכדי לעזור לגולדרייך ומייזליש, כדי שלא יצטרכו לפרוע לו את חובם, וכך, מיד לאחר שהגיע המועד לתשלום החוב הפסוק, הוגשה הבקשה להטלת עיקול ע"י פשקס. לאחר מעבר על פרוטוקולי החקירות הנגדיות של הופמן ופשקס, ניתן ללמוד כי מייזליש וגולדרייך אכן פנו להופמן בכדי שיטיל עיקול על הכספים שהיה חייב מייזליש לליכט (ראו פרוטוקול הדיון מיום 1.4.04, עמ' 47, שורות 5-19), בנוסף, הופמן אומר בבירור כי מייזליש הוא זה אשר הביא עורך דין ושילם לו לשם הגשת התביעה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 1.4.04, עמ' 49-50). אולם, לא ניתן להסיק מהנסיבות שהביאו להגשת התביעה, כי הטענה שההלוואה שניתנה לא הוחזרה, הומצאה בכדי לרמות את ליכט. כך גם, לא ניתן לייחס לכך שהמשיבים עיקלו רק את הכספים שחייבים מייזליש וגולדרייך לליכט, מעשה מירמה למי מהם. אכן, נסיבות הגשת התביעה, והמועד בה הוגשה מעלים תהיות בדבר הסיבה להגשתה (יצוין כי בחקירתו הנגדית טען הופמן כי התמהמה עם הגשת התביעה כי לא הייתה לו האפשרות הכספית להגישה (פרוטוקול הדיון מיום 1.4.04, עמ' 49)), אולם חששות ותהיות לבד אין בהם כדי לבסס את טענת הקנוניה לה טוען ליכט. כאשר בעל דין בהליך אזרחי מייחס מעשה פלילי לצד שכנגד נדרשת הוכחה קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל, וכך לגבי טענת מרמה יש להביא הוכחות ליסודה כ'אפשרות גבוהה' (ראו י' קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, עמ' 1775). בע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 615 (1993), קבע בית-המשפט: "...לא נתעלמה מאתנו ההלכה, כי לעניין טענת רמייה מוטל על בעל הדין המטיל דופי בחברו נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו לערום לפני בית-המשפט (וזאת, בין אם מדברים אנו בנטל מיוחד לעצמו - בצד הנטל המוטל על צד במשפט אזרחי והנטל המוטל על התביעה במשפט פלילי - ובין אם מדברים אנו בנטל הראיות במשפט אזרחי ובגדריו - במשקל ראיות כבד במיוחד)...". דברים דומים קבע בית-המשפט בע"א 10467/08 עומר חג'אזי נ' אדיב עיאס (לא פורסם, 3.11.10): "...כבר נקבע בפסיקה כי טענות בדבר קנוניה או מרמה יבחנו על פי אמות מידה מחמירות, ואין די בעצם העלאת החשד על ידי הצד שכנגד...". מכל מקום, לא די באמור, כהוכחה מספקת לכך שאכן ההלוואה הוחזרה וכי חרף האמור עשה הופמן יד אחת עם אותם חייבים בקנוניה ותרמית, ולכן אנו דוחים את טענתו זו במיוחד נוכח המסקנות דלעיל בשאלת החזר ההלוואה. כאמור, במסגרת החומר שהוצג בפני בית-משפט קמא רב הנסתר על הגלוי, מבחינת כל המעורבים ועל כן לא די בתהייה זאת או אחרת כדי להטות את הכף. עדות איצקוביץ' בפס"ד בע"א 3373/06, הורינו בין היתר, כי יש להחזיר את התיק לבית-המשפט קמא בכדי שישמע את עדותו של איצקוביץ', אשר סברנו כי יכולה לשפוך אור על הפרשה כולה. ראשית, נציין כי עדותו של איצקוביץ' לגבי השאלה המרכזית שבמחלוקת, קרי, האם ההלוואה הוחזרה, אינה חד-משמעית, שכן בחקירתו מיום 21.9.09 פעמים אחדות השיב "יכול להיות", "לפי מה שאני זוכר בזמנו, יכול להיות שכן" (עמ' 11), בהמשך חקירתו השיב "לא זוכר", "היה מדובר על זה שהוא קיבל בחזרה את הכסף. אני לא יודע בדיוק מה קיבל, איך קיבל...", "בזמנו שמעתי ככה, כן" (עמ' 14), ובהמשך: "בזמנו אני חושב שהם דיברו על זה שהוא קיבל בחזרה" (עמ' 29). אולם, אף אם תשובתו של איצקוביץ' הייתה חד-משמעית, לא היינו יכולים להסתמך על עדותו כעדות אובייקטיבית, שכן עולה חשש כי לאיצקוביץ' קיים אינטרס ברור בכך שגרסתו של ליכט, לפיה ההלוואה הוחזרה, תתקבל. ראשית, כפי שהעיד איצקוביץ' בעדותו הוא חייב לליכט מיליון$ (ראו פרוטוקול הדיון מיום 21.9.09, עמ' 3, שורות 18-21). בנוסף, נראה כי בין איצקוביץ' לליכט קיימת מערכת יחסים ארוכת שנים (ראו פרוטוקול הדיון מיום 21.9.09, עמ' 19-21). לבסוף, הדירה של הורי אישתו, יצחק ומרים בנעט, עדיין משמשת כבטוחה להלוואה כפי שנקבע על ידי בית הדין הרבני (וזאת לפי גירסת המשיבים). נסח המקרקעין ההיסטורי של הדירה לסיום נציין כי בדיון שנערך בפנינו ביום 31.10.11 ביקשנו לראות את נסח המקרקעין של הדירה, במטרה לנסות וללמוד מתוך הנסח האם הוחזרה ההלוואה, וזאת לאור הטענה שעלתה בדיון כי נרשמה הערת אזהרה לטובת הופמן. אילו כך היו הדברים, הרי שניתן היה להסיק כי כל עוד הערת האזהרה קיימת לא הוחזרו כספי ההלוואה. ואולם, מעיון בנסח ההיסטורי של הדירה עולה כי מעולם לא נרשמה הערת אזהרה לטובת הופמן, וכי ביום 23.8.99 (לאחר החתימה על ההסכם השני) נרשמה הערת אזהרה לטובת פשקס בלבד. עו"ד זעירא העיד כי רשם את הערת האזהרה לאחר שהופמן אמר לו כי ההלוואה לא הוחזרה, למרות שמועד הפירעון חלף (ראו פרוטוקול הדיון מיום 2.2.05, עמ' 22-23). מכל האמור, לא ניתן להסיק מנסח המקרקעין מסקנה כלשהי לגבי השאלה האם הוחזרה ההלוואה, אולם, לאור כל המפורט לעיל, לא מצאנו צורך להיזקק לו. סוף דבר לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות. המערערים ישלמו למשיבים שכ"ט עו"ד בסך 23,200 ₪. הסכום שהפקידו המערערים כפיקדון יועבר למשיבים, באמצעות בא כוחם, על חשבון ההוצאות שנפסקו. החזר הלוואההלוואה