נטל ההוכחה לעניין תחולת צווי ההרחבה על יחסי הצדדים רובץ על כתפי התובע (ע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד, מיום 9.7.00, להלן -אפרימי). לטענת התובע, מתקיימים בעניינו 2 התנאים המוגדרים בצווי ההרחבה בענף ההובלה להחלת הוראותיהם על היחסים בינו לבין הנתבעת: היות הנתבעת "מפעל הובלה", כהגדרתו בפסיקה ובסיווג האחיד של ענפי הכלכלה 1993 (להלן - הסיווג האחיד) והעסקת התובע בתפקיד נהג משאית שמשקלה עולה על 4 טון להובלת דלקים. מנגד, הנתבעת הכחישה את תחולת צווי ההרחבה משאינה בגדר "מפעל הובלה"; היא אינה מחזיקה בצי משאיות הובלה והיא פועלת לשיטתה במישור המסחרי כ"סוכנות לשיווק ומכירה של דלקים"; הנתבעת הדגישה, כי היא משווקת ללקוחותיה דלקים שבבעלותה ואשר נרכשו על ידה ולכן יש לסווגה כמי שעוסקת במסחר, מכירות ושיווק של דלקים ואף בהתאם לסיווג האחיד והפסיקה - התובעת אינה בגדר "מפעל הובלה". בשני צווי ההרחבה בענף ההובלה נקבעה הגדרת תחולה דומה, בזו הלשון: "על כל המעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים..." (בצו משנת 2007 הוספה הדרישה כי רכב המשא יהא במשקל ה"עולה על 4 טון", כאשר אין מחלוקת כי המשאית בה נהג התובע עונה על תנאי זה). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו ההרחבה בענף ההובלה: פתח דבר התובע עבד בנתבעת כנהג מיכלית להובלת דלקים מיום 20.12.06 ועד לתחילת חודש 02/2010. בגין תקופת העסקתו בנתבעת וסיומה, עתר התובע במקור לתשלום פיצויי פיטורים (ס"ע 43156-03-10) וחלף הודעה מוקדמת (דמ"ר 43160-03-10). לאחר תיקון כתב התביעה, התווספו תביעות לגמול עבודה בשעות נוספות, הפרשי דמי הבראה, פיצוי בגין הפרשות בחסר לקרן פנסיה והעדר הפרשה לקרן השתלמות. התביעה המתוקנת, למעט רכיב גמול העבודה בשעות נוספות, מבוססת על הוראות צווי ההרחבה בענף ההובלה שפורסמו בתאריכים 28.2.01 ו- 13.5.07 (להלן - צווי ההרחבה), אשר הנתבעת מכחישה חלותם עליה. עובדות המקרה וההליך שהתקיים בפנינו התובע החל את עבודתו בנתבעת ביום 20.12.06 בתפקיד נהג מיכלית להובלת דלקים (עמ' 2, ש' 3-5). הנתבעת הינה חברה פרטית שעסקה במועדים הרלבנטיים לתביעה בשיווק וחלוקת דלקים באמצעות מיכלית שמשקלה מעל 15 טון (עמ' 11, ש' 13-14, להלן גם - המשאית). בתחילת פעילותה, עסקה הנתבעת בחלוקת סולר ללקוחות פרטיים, בין היתר, לצריכה ביתית לחימום ולאחר מכן, ובתקופה הרלבנטית לעבודת התובע, חילקה הנתבעת בעיקר דלקים בסיטונאות ללקוחות עסקיים לצרכי תחבורה (עמ' 23, ש' 11-30); על עיסוק הנתבעת נעמוד בהרחבה בפרק הדן בתחולת צווי ההרחבה על יחסי הצדדים. במסגרת עבודתו נדרש התובע להתחיל מדי בוקר את יומו במחסני הנתבעת באזור התעשייה בחדרה, שם חנתה המשאית, כאשר לעיתים ניתן היה למלא את הדלקים במשאית ממיכל שהוצב במחסני הנתבעת, אולם לרוב נדרש התובע למלא את הדלקים במאגרי הדלק של בתי הזיקוק לנפט בחיפה (להלן - בז"ן), במסופים של ספקי הדלק השונים לרבות דור אלון ו/או במישרין מחברות סונול או פז בחיפה; כן נדרש התובע לעיתים למלא דלק באתר "פי גלילות" ובז"ן באשדוד - בהתאם להנחיות שקיבל התובע לטענתו מסדרן העבודה בנתבעת, מר רועי ממן (להלן - הסדרן) (ר' עדות התובע ת/2 סע' 7-9 ועמ' 12, ש' 22-27; עדות המנהל נת/2 סע' 30 ועמ' 24). לאחר העמסת המשאית בדלק, פעולה שארכה בין מחצית השעה עד כשעתיים בממוצע (עמ' 13, ש' 4-6), נסע התובע לכיוון נקודות החלוקה שהועברו אליו יום קודם על ידי הסדרן (ר' עדות התובע, עמ' 20, ש' 6-10; עדות פבל, עמ' 40, ש' 25-27). ריכוז הזמנות הלקוחות היה מבוצע על ידי פקידת המכירות, אשר היתה מעבירה אותן בסוף כל יום לסדרן לצורך קביעת סדר החלוקה לתובע (עמ' 22, ש' 19-23; עמ' 24, ש' 25-29). היו גם מקרים בהם התובע קיבל נקודות חלוקה נוספות במהלך עבודתו מהמנהל ו/או מהסדרן ו/או מפקידת המכירות (ר' עדות המנהל, עמ' 25, ש' 1-6; ר' עדות פבל, עמ' 43, ש' 1-20). נוסף לחלוקת הדלק, התובע נדרש לגבות כסף מהלקוחות, אותם היה מעביר בסוף יום העבודה למשרדי הנתבעת (ר' עדות התובע, עמ' 12, ש' 9-16; ר' עדות פבל, עמ' 40, ש' 29-30; עמ' 43, ש' 23; עמ' 46, ש' 14-15). מתחילת העסקתו ועד לחודש 6/2007 שכרו החודשי הכולל של התובע עמד על סך 6,000 ₪ נטו; בחודש 07/2007, נחתם לראשונה הסכם עבודה בין הצדדים, במסגרתו הועלה שכרו של התובע ועמד על סך 6,300 ₪ נטו לחודש (נספח 1 לתצהיר התובע); עד לחודש 07/2008 שכר התובע שולם בסכומים משתנים והחל מחודש 08/2008, בהתאם לסיכום בין הצדדים, עודכן שכר התובע ועמד על הסך הכולל של 8,000 ₪ נטו לחודש (ר' עובדות מוסכמות: עמ' 2, ש' 6-10 וכן תלושי השכר). בשיחה שנערכה בין התובע למנהליו בחודש 07/2008, הוסבר לתובע כי נוכח ירידה בהיקף המכירות וכדרך התייעלות, בכוונת הנתבעת לפטר את הנהג הנוסף שעבד אז במקביל לתובע ולמכור את המשאית בה נהג; בשיחה זו, הוצע לתובע לבצע את עבודתו הנוספת של הנהג המפוטר, כאשר משמעות הדבר הינה תוספת עבודה משמעותית, תמורת העלאה בשכר. משנענה התובע להצעת מנהליו, הועלה שכרו החודשי והועמד על 8,000 ₪ נטו לחודש (נת/2, סע' 5-7; ר' עדות התובע, עמ' 15, ש' 21-31). בהתאם לעדויות, משך כשנה עבד התובע כנהג חלוקה יחיד בנתבעת, כאשר לטענתו שעות עבודתו היומיות התפרשו על פני 12 שעות ואף מעבר. בחודש 06/2009 לערך החל התובע להתלונן בפני מנהליו על הקושי הרב הכרוך בביצוע העבודה. לדידי התובע, הוא דרש ממנהליו למצוא פתרון לבעיית העומס הכבד בו היה שרוי בעבודתו, שאם לא כן - ייאלץ להתפטר. מאידך, טען מנהל הנתבעת, כי התובע הודיע במפורש על רצונו לעזוב את העבודה שהיתה קשה עבורו ועל בקשתו זו חזר התובע בחודשים העוקבים ומשכך החלה הנתבעת בהליך חיפוש נהג מחליף לתובע (ת/2, סע' 11; עמ' 16, ש' 2-16, ש' 27-29; נת/2, סע' 33-35). ביום 2.11.09 גייסה הנתבעת נהג חדש לעבודה - פבל, כאשר הצדדים חלוקים ביניהם בהגדרת התפקיד אליו נקלט פבל: האם נהג נוסף, שבא לשאת בנטל העבודה עם התובע, כטענת האחרון, שמא נהג מחליף לתובע, אשר ביקש להתפטר, כטענת הנתבעת (ת/2, סע' 11-12; נת/2, סע' 35-39). התובע העיד בתצהירו, כי עם תחילת עבודתו של פבל בנתבעת, הוא ראה בכך החלטה מצד הנתבעת "לתקן את הרעת התנאים הקשה" ומשכך חזר בו לטענתו מהרצון להתפטר (ת/2, סע' 13); מאידך, טענה הנתבעת כי מדובר היה בתקופת חפיפה בלבד, במהלכה הוכשר פבל במטרה להחליף את התובע, כאשר מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת עליו העיד התובע בעצמו סותר את גרסת התובע בדבר גיוס נהג נוסף לעבודה (נת/2, סע' 36-39). מכל מקום, אין חולק כי פבל עבד בנתבעת כשלושה חודשים עד לתחילת חודש 02/2010. תקופה זו נדרשה לשיטת הנתבעת עד לקבלת אישורי הכניסה למתחם בז"ן ועד להכרת התפקיד ונקודות החלוקה, כאשר בסופו של יום התברר שלפבל מגבלה רפואית שסיכלה את המשך עבודתו בנתבעת (נת/2, סע' 40; ר' עדות פבל, עמ' 41, ש' 3-6; ת/2, סע' 16). לאחר פיטוריו של פבל, המשיכה הנתבעת לחפש נהג במקומו ומשלא מצאה לטענתה, התקשרה לבסוף עם קבלן חיצוני שהחל בחודש 02/2010 לבצע את עבודת חלוקת הדלקים עבורה. בהתאם, נמסרה לתובע הודעה על סיום עבודתו והתובע נדרש להשיב את מפתחות הנתבעת והטלפון הנייד ולחדול מעבודתו (נת/2, סע' 44-46; ת/2, סע' 17-20; עמ' 13, ש' 12-25). הצדדים חלוקים לגבי מועד סיום יחסי העבודה ביניהם, כאשר הנתבעת טוענת ליום 5.2.10 ואילו התובע טוען ליום 11.2.10. מכיוון שבמכתב הנתבעת לתובע מיום 18.2.10 (נספח א' לכתב התביעה המקורי בתיק ס"ע 43156-03-10) צוין, כי הפסקת עבודת התובע בנתבעת הינה מיום 11.2.10, הרי שזוהי הודאת בעל דין, שלא הוצגה בפנינו עילה לסטות ממנה, ועל כן, אנו רואים במועד זה כמועד ניתוק יחסי העבודה. לטענת התובע, לאחר קבלת המכתב ומשלא מדובר היה במכתב פיטורים ניגש למנהל הנתבעת וביקשו לתקן את נוסחו; המנהל סירב לבקשה בטענה, כי המכתב משקף את השתלשלות העניינים בפועל, משהפסקת העבודה אכן היתה לשיטתו ביוזמת התובע עצמו (ת/2, סע' 21-22). בסמוך לאחר סיום העבודה, התנהלו חילופי דברים בין התובע למנהלו במסגרתם הביע התובע את נכונותו לשוב במיידית לעבודה (ת/2, נספח 2) שכן לשיטתו לא ביקש להתפטר; כך גם היתה פנייה למנהל הנתבעת ממזכיר האיגוד בבקשה להשיב את התובע לעבודתו ולחלופין לשלם לו את הפרשי זכויותיו (ת/2, נספח 3). המנהל לא נענה לדרישת התובע ונציגו. מטעם התביעה, נשמעה עדות התובע אשר הגיש תצהיר ונחקר עליו בחקירה נגדית וכן נשמעה עדותו של מר יאיר שעיבי, מזכיר האיגוד המקצועי בהסתדרות חדרה (להלן - מזכיר האיגוד), שזומן מטעם התביעה והעיד בחקירה ראשית ונגדית בפנינו. מטעם ההגנה, העידו בתצהיר עדות מר אבי אילוז, אחד הבעלים של הנתבעת ומנהלו הישיר של התובע בתקופה הרלבנטית לתביעה (להלן - המנהל) וכן הגב' אורלי גואטה, פקידת מכירות בנתבעת במועד הרלבנטי לתביעה (להלן - פקידת המכירות); עוד נשמעה עדותו של מר פבל רבאייב, שעבד בשירותי הנתבעת כנהג מיכלית מיום 2.11.09 ועד לתחילת חודש 02/2010 (להלן - פבל), אשר זומן מטעם ההגנה והעיד בחקירה ראשית ונגדית. לאחר שמיעת העדויות סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב. דיון והכרעה תחולת צווי ההרחבה בענף ההובלה לטענת התובע, מתקיימים בעניינו 2 התנאים המוגדרים בצווי ההרחבה להחלת הוראותיהם על היחסים בינו לבין הנתבעת: היות הנתבעת "מפעל הובלה", כהגדרתו בפסיקה ובסיווג האחיד של ענפי הכלכלה 1993 (להלן - הסיווג האחיד) והעסקת התובע בתפקיד נהג משאית שמשקלה עולה על 4 טון להובלת דלקים. מנגד, הנתבעת הכחישה את תחולת צווי ההרחבה משאינה בגדר "מפעל הובלה"; היא אינה מחזיקה בצי משאיות הובלה והיא פועלת לשיטתה במישור המסחרי כ"סוכנות לשיווק ומכירה של דלקים"; הנתבעת הדגישה, כי היא משווקת ללקוחותיה דלקים שבבעלותה ואשר נרכשו על ידה ולכן יש לסווגה כמי שעוסקת במסחר, מכירות ושיווק של דלקים ואף בהתאם לסיווג האחיד והפסיקה - התובעת אינה בגדר "מפעל הובלה". בשני צווי ההרחבה נקבעה הגדרת תחולה דומה, בזו הלשון: "על כל המעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים..." (בצו משנת 2007 הוספה הדרישה כי רכב המשא יהא במשקל ה"עולה על 4 טון", כאשר אין מחלוקת כי המשאית בה נהג התובע עונה על תנאי זה). נטל ההוכחה לעניין תחולת צווי ההרחבה על יחסי הצדדים רובץ על כתפי התובע (ע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד, מיום 9.7.00, להלן -אפרימי). נקדים ונציין כי לטעמנו נטל זה לא הורם במקרה הנדון, כפי שנפרט. המחלוקת בין הצדדים נטושה כאמור ביחס לשאלה האם הנתבעת היתה בגדר "מפעל הובלה", כאשר שאלה זו תוכרע על פי מבחן עיקר העיסוק של הנתבעת (דב"ע נג/125-3 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158, בסע' 15). מעדויות הצדדים עלה בבירור, כי הנתבעת מכרה ללקוחותיה דלקים שהיו בבעלותה, אותם רכשה מחברות הדלק. פעולת ה"הובלה" של הדלקים במיכליות המיועדות לכך, התחייבה מעצם היותם חומרים מסוכנים ולא מעצם ניהול "מפעל הובלה". לפיכך, פעולת ההובלה לא היתה עיקר העיסוק של הנתבעת, כי אם מכירת ושיווק הדלקים, כאשר פעולת ההובלה היתה רק משנית לעבודת המכירה (ר' עדות התובע כי החל את ימי עבודתו במחסני הנתבעת שם נהג למלא דלקים במשאית או שמילא דלקים מבז"ן במסופי הדלק מהם רכשה הנתבעת דלקים, מעמ' 12, ש' 25 עד עמ' 13, ש' 6). הנתבעת הפעילה מערך שיווק ומכירה עצמי של הדלקים שמכרה והעסיקה לשם כך את גב' גואטה כפקידת מכירות (ר' עדות המנהל מעמ' 22, ש' 19 עד עמ' 23, ש' 9); מעדות פקידת המכירות עלה כי היא היתה בקשר יומיומי ורציף עם לקוחות הנתבעת, מהם קיבלה הזמנות, אותן היא ריכזה עבור נהגי הנתבעת (עמ' 51, ש' 18-24). מעדויות התובע ופבל עלה כי בתקופה בה הועסקו כנהגים במקביל, הם נהגו לחלק כרטיסי תדלוק ללקוחות הנתבעת וגם בכך מצאנו עדות לעיקר העיסוק במכירה ולא בהובלה(ר' עדות פבל בעמ' 41, ש' 27-29; עמ' 45, ש' 14-23). זאת ועוד. נהוג להיעזר בסיווג האחיד להגדרת פעילות המעסיק גם לצורך החלת צווי הרחבה (ר' עניין אפרימי; דב"ע נד/83-3 רפי פרנסה - דוד ימין, פד"ע י"ד 264) - כאשר גם בהתאם לסיווג האחיד, לא ניתן לראות בנתבעת כ"מפעל הובלה" ונבאר. לענייננו רלוונטי תחום הובלת מטענים, כהגדרת תחום זה בסיווג האחיד בסדר G שכותרתו "תחבורה, אחסנה ותקשורת". תחת סיווג זה פורטו הענפים הראשיים, כאשר בענף ראשי מספר 60 אשר כותרתו "הובלה יבשתית" נקבע כדלקמן (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד.): "שירותי הובלה בדרך היבשה (דרכים ומסילות ברזל), שירותי אוטובוסים, מוניות ורכבות; הובלת מטענים, הובלה דרך צינורות והובלה יבשתית אחרת, אינו כולל: השכרת ציוד תחבורה יבשתית - עם או ללא מפעיל (7100)". תת ענף 6020 בענף משנה 602 שכותרתו "הובלת מטענים בדרכים", קובע: "שירותי הובלה לכל סוגי מטענים ומשאות בדרכים, בקווים עירוניים ובין-עירוניים (במשאיות, במכוניות מסחריות, בטנדרים וכו'); הובלת עצים, הובלה בקירור, הובלת משאות כבדים, הובלה בתפזורת, מערבלי בטון, שירותי מנוף, שירותי "משלוח הביתה" מסופרמרקטים, העברת רהיטים ותכולת בית, איסוף נייר למחזור ועוד. אינו כולל: משאיות להובלת מטענים בבעלות מפעלים שונים שיש לסווגם לפי פעילות המפעל; שירותי מוניות בקווים קבועים (6010), שירותי רכבת (6030), השכרת משאיות וטנדרים לשם הובלת משאות - עם או ללא מפעיל (7100)" (ההדגשה הוספה - מ.נ.ד.). עולה אפוא, כי אף בהתאם לסיווג האחיד, תנאי להחלת הוראות צווי ההרחבה בענף ההובלה על יחסי הצדדים הינו הנחת תשתית ראייתית המלמדת על היות הנתבעת מפעל הובלה של מטענים שאינם בבעלותה - והתובע כלל לא הניח כאמור תשתית עובדתית כזו. צודקת הנתבעת בטענתה, כי בפסיקה נקבע לא אחת כי מי שמוביל סחורה שבבעלותו אינו נכנס בהגדרת "מפעל הובלה" לעניין צווי ההרחבה בענף ההובלה (ר' החלטתה של השופטת רימון-קפלן, סע (חי') 4882-12-08 יעקב אברהם - מילועוף אינטגרציית פטם אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, מיום 10.5.09; פסק דינה של הנשיאה שפר, עב (נצ') 2827/03 גזאלין מונעם - תערובות הצפון בע"מ, מיום 23.10.06; פסק דינה של השופטת אנגלברג-שהם, עב (ב"ש) 2679/03 אבו רחאל באסל - אילשר סוכנויות מזון בע"מ, מיום 9.11.06); מפסקי דין אלה עולה, כי הגם שהתובעים הועסקו בתפקידי נהיגה והגם שהמעסיקים סיפקו במסגרת פעילותם מוצרים ללקוחות, לא הוכח כי המעסיקים הובילו מוצרים שאינם שייכים להם מהיצרן ישירות לצרכן או מבעלי עסקים אחרים ללקוחותיהם, אלא הוכח כי המעסיקים רכשו את המוצרים תחילה ורק לאחר מכן סיפקו ללקוחותיהם מוצרים השייכים להם. לפיכך, לא הוחלו באותם מקרים צווי ההרחבה בענף ההובלה על יחסי הצדדים; קביעות אלה יפות גם לענייננו. משמדובר בתנאים מצטברים לתחולת צווי ההרחבה, הרי שהעובדה כי התובע הועסק בתפקיד נהג משאית להובלת דלקים אין בה לבדה כדי להביא להחלת הוראות צווי ההרחבה בענף ההובלה על יחסי הצדדים ומשלא הוכח קיומו של התנאי השני - הרי שאין תחולה לצווי ההרחבה בענייננו. אנו קובעים אפוא כי לא עלה בידי התובע להניח תשתית עובדתית לביסוס טענתו בדבר תחולת צווי ההרחבה בענף ההובלה על יחסיו עם הנתבעת ועל כן, התביעות להפרשי דמי הבראה, לפיצוי בגין הפרשה בחסר לקרן פנסיה ופיצוי בגין היעדר הפרשה לקרן השתלמות - אשר התובע הבהיר כי הן נסמכות אך ורק על הוראות צווי ההרחבה בענף ההובלה (עמ' 5, ש' 10-12) - נדחות בזאת. בטרם נחתום פרק זה נוסיף, כי טענות התובע בסיכומיו בדבר הימנעות הנתבעת מהצגת ראיות המלמדות על עיקר עיסוקה והשלכות הימנעות זו (סע' 22-25) אינן במקומן, זאת משנטל ההוכחה כאמור בדבר תחולת צווי ההרחבה בענף ההובלה על יחסי הצדדים רובץ על כתפי התובע, נטל בו הוא לא עמד כאמור. נעיר, כי באפשרות התובע היה לבקש במסגרת הליך זה הצגת כל מסמך המעיד לדידו על עיקר עיסוק הנתבעת אך הוא שלא עשה זאת. לבסוף, נסיבות העניין שלפנינו שונות מנסיבות התיקים אליהם הפנה התובע בסיכומיו (עב (ת"א) 6278/04 יצחק חן - צ.י.א. חברת הסעות בע"מ, מיום 27.6.07 ועב (נצ') 1863/04 גבאי - הרוש, מיום 14.12.07). בשני המקרים לא דובר במעסיק שמוביל ללקוחותיו סחורה שרכש בעצמו. נסיבות סיום ההעסקה וזכאות התובע לפיצויי פיטורים בכתב תביעתו ובעדותו גולל התובע את האירועים שהביאו לסיום העסקתו בנתבעת. וכך, לאחר שהסכים לטענתו מרצונו לבצע גם את העבודה של הנהג שפוטר בחודש 07/2008 לערך ולאחר שעבד כשנה במתכונת העסקה הכוללת שעות נוספות רבות מדי חודש, הוא החל מלין על תנאי עבודתו בפני מנהליו וביקש כי יופחתו שעות עבודתו, שאם לא כן, ייאלץ להתפטר. הנתבעת נענתה לבסוף לדרישתו וקלטה ביום 2.11.09 נהג נוסף, אשר חלק עמו את עומס העבודה, ולכן חזר בו התובע מההתראה על התפטרות. בסופו של יום הנתבעת היא שפיטרה את התובע, על מנת להעסיק תחתיו קבלן חיצוני (ת/2, סע' 10-20). הנתבעת מצידה הכחישה את טענת התובע כי פוטר מעבודתו וטענה כי אמנם התובע נדרש להשיב את המפתחות לנתבעת ולעזוב את עבודתו, אולם בכך נענתה הנתבעת למעשה לדרישותיו הקודמות של התובע לעזוב את עבודתו, שלדבריו היתה קשה עבורו. קליטתו של פבל לעבודה ביום 2.11.09 היתה במטרה להחליף את התובע, שביקש להתפטר, ועבודתו של פבל במקביל לתובע היתה לצרכי חפיפה בלבד, אלא שפבל פוטר מעבודתו לאחר כשלושה חודשים, עקב מגבלה רפואית; משכך התקשרה הנתבעת עם קבלן חיצוני לביצוע עבודת ההובלה עבורה מחשש כי התובע יעזוב את עבודתו ויותיר אותה בפני שוקת שבורה (נת/2, סע' 33-46). הלכה היא, כי חייבת להיווצר וודאות ש"הצד הפועל אמנם התכוון לסיים את הקשר והודיע על כך לצד השני". "היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשני פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר" (דב"ע שם/3-116 שלום סלמה - מדינת ישראל, פד"ע יב 375 (1981); דב"ע ל/3-1 זמל הרמן - דואיב גילה, פד"ע א 18, 24). השאלה אם מדובר בפיטורים או בהתפטרות נקבעת על-פי הבדיקה מיהו הצד הפועל לסיום היחסים. כשבית-הדין נדרש להכריע בשאלת זהות מסיים היחסים, שמא העובד או המעביד, עליו "לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה; ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה" (דב"ע ל/3-18 נח בנצילוביץ - "אתא" בע"מ, פד"ע ב 41). בענייננו, מעדויות הצדדים וראיותיהם עלתה התמונה הבאה: א. על פי סיכום בין התובע לנתבעת מחודש 07/2008 לערך, החל התובע לבצע, נוסף על עבודתו השוטפת, גם את עבודת הנהג המפוטר, אשר עבד במקביל אליו עד אותה העת (ר' עדות התובע בעמ' 15, ש' 21-27). לשם כך אף קיבל התובע העלאה בשכר (ראה להלן). ב. התובע עבד משך כשנה כנהג יחיד בנתבעת, בשעות רבות מידי יום, שלטענת התובע התפרשו על פני 12 שעות ואף מעבר להן. על שעות עבודה רבות אלה ניתן היה ללמוד מרישומי הטכוגרף שהותקן על המשאית היחידה בנתבעת בשנת 2009 עליה נהג התובע בלבד (ר' עדות התובע מעמ' 18, ש' 23 עד עמ' 19, ש' 17; ר' הודעת התובע על הגשת רישומי הטכוגרף מיום 12.9.11; ת/2, נספחים 7-8). אף הנתבעת אינה חולקת כי עבודתו של התובע בתקופה זו היתה מאומצת ועמוסה ועל כן אף שילמה לותוספת שכר, שלטענתה אמורה היתה להוות גמול בגין שעות נוספות (ראה להלן). ג. בחודש 06/2009 לערך החל התובע להתלונן בפני מנהליו כי קשה לו לבצע את העבודה בתנאים הנוכחיים. התובע טען כי התקשה לעמוד בשעות העבודה המרובות ובהעדר היכולת לצאת לחופש, באין נהג מחליף. התובע הבהיר כי דרש מהנתבעת עזרה בעבודתו, אחרת יאלץ להתפטר (עמ' 16). המנהל אישר בעדותו שהתובע הבהיר לו שקשה לו לעבוד כל כך הרבה שעות, עד כדי כך שלא נותר לו זמן פנוי לשהות עם אשתו (עמ' 31, ש' 10-11). ד. רק בחודש נובמבר 2009 שכרה הנתבעת את פבל, אשר עבד לצד התובע עד שפוטר בפברואר 2010. תמונה עובדתית זו מאששת לטעמנו את גרסת התובע. העובדה כי כבר בחודש 06/2009 התריע התובע על שעות עבודתו המרובות, אך המשיך לעבוד חודשים ארוכים, הן לבדו, הן לצד פבל והן לאחר שפבל פוטר, מעידה לטעמנו כי התובע אמנם ביקש לשנות את תנאי עבודתו והלין עליהם בפני מנהליו, אך לא הודיע באופן חד משמעי על התפטרות. רכיב מהותי בהודעת סיום יחסי עבודה, בין אם מדובר בפיטורים ובין אם בהתפטרות, הינו מועד ניתוק היחסים. במקרה הנדון, אף לגרסת הנתבעת, לא מסר התובע מועד בדבר ניתוק יחסי העבודה והיחסים נמשכו בפועל זמן רב לאחר הבעת הטרוניות על ידי התובע. מכאן, אנו מסיקים שהתובע דרש לשפר את תנאי עבודתו ואף התריע שככל שהדבר לא יעשה הוא יתפטר, אך הוא לא התפטר בפועל, לאחר שנוכח שהנתבעת פועלת לשיפור תנאי העסקתו והפחתת שעות עבודתו. זאת ועוד. התנהלות הנתבעת ביחס לדרישת התובע לשנות את תנאי עבודתו לא היתה חד-משמעית וברורה. למרות שתלונות התובע החלו כבר ב-6/09, רק ביום 2.11.09 גייסה הנתבעת לעבודה את פבל. התובע העיד בתצהירו שביקש למצוא פתרון לעומס העבודה שהוטל עליו ונענה על ידי רועי ממן שהנתבעת תקלוט לעבודה נהג נוסף. נוכח תשובה זו המשיך בעבודתו וכאשר נקלט פבל ראה בכך המשך להבטחתו של ממן (ת/2, סע' 11-14). באשר לפבל, מעדותו עלה כי כבר בסוף 11/2009 הוא החל לעבוד כנהג עצמאי בנתבעת; עוד עלה, כי בימים בהם נהג פבל על המיכלית, עסק התובע בעבודות אחרות עבור הנתבעת ולהפך (עדות פבל: עמ' 41, ש' 19 עד עמ' 42, ש' 4; עמ' 42, ש' 25-31; עמ' 44, ש' 8-10; עמ' 45, ש' 11-30). הגרסה בדבר עבודה לסירוגין בנהיגה במשאית נשמעה גם מפיו של התובע, עת העיד כדלקמן (עמ' 17, ש' 24-26): "אפילו בסעיף 11 כתוב שפניתי לאבי אילוז. אחרי שפניתי לאבי אילוז, פניתי לרועי ממן והוא התקשר באיזה יום, לא זוכר מתי, הוא התקשר אלי ואמר פתרנו את הבעיה שלך סוף סוף ומצאנו עוד נהג נוסף שאנחנו נעבוד שבוע שבוע על אותה משאית." מנגד, טענה הנתבעת כי פבל נועד להחליף את התובע ואולם גם אם זו היתה כוונתה, לא מצאנו כל עדות לכך שהתובע, או פבל, היו מודעים לכך (ר' עדות התובע בעמ' 16, ש' 21-22). בעת קליטתו של פבל לעבודה, הנתבעת לא הסבירה לתובע כי המדובר בנהג מחליף שהתובע נדרש ללמדו את עיקרי העבודה ולאחר מכן לעזוב את עבודתו; נהפוך הוא, עדויות התובע ופבל; העובדה כי כבר בסוף חודש 11/2009 החל פבל לעבוד באופן עצמאי כנהג מיכלית, כולל בבז"ן; חלוף הזמן עד למועד פיטוריו של פבל, בו עבדו התובע ופבל זה לצד זה, בכל אלו אנו מוצאים חיזוק לגרסת התובע כי אכן היה לו יסוד סביר להניח כי קליטת פבל לעבודה היתה בנוסף אליו ולא במקומו. על יסוד דברים אלו ולאחר שאין חולק כי הנתבעת היא שקבעה את מועד ניתוק יחסי העבודה בין הצדדים, חודשים ארוכים לאחר הודעת ההתפטרות לכאורה, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת כי התובע הודיע על התפטרותו כבר בחודש 6/2009 וכי יחסי העבודה נותקו ביוזמתו. משלא נסתרה גרסת התובע כי לאחר פיטוריו של פבל והתקשרות הנתבעת עם הקבלן החיצוני, התובע נדרש על ידי מנהלו להשיב את מפתחות הנתבעת והטלפון הנייד ולעזוב את עבודתו לאלתר (ר' עדות המנהל בסע' 46 לנת/2), - מסקנתנו הינה כי הנתבעת היתה זו שפעלה לסיום יחסי העבודה עם התובע והיא זו שנתנה ביטוי מפורש לכך. לפיכך, נקבע בזאת שהתובע פוטר מעבודתו בנתבעת והוא זכאי לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת, כפי שיפורט להלן. השכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים כאמור לעיל, אין חולק כי תלושי השכר שיקפו את שכרו של התובע, בהתאם לסכומים שצוינו בהם (עמ' 2, ש' 6-10). לטענת התובע בתצהירו (ת/2, סע' 63, נספח 13) ובסיכומיו (סע' 74), שכרו הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים הינו 8,762.29 ₪, כאשר שכר זה משקף את סך שכרו האחרון, לרבות התוספת ששולמה במשכורתו של התובע מדי חודש. לדידי התובע, תוספת זו שכונתה בתלושי השכר "בונוס חד פ" שולמה לו באופן קבוע וללא כל תנאי ולפיכך הינה חלק אינטגרלי מהשכר הקובע. התובע ביקש להדגיש בעדותו כי "הנתבעת מעולם לא סיכמה איתי כי ישולם לי תשלום כלשהו באופן גלובלי עבור עבודתי בשעות הנוספות, כגון: תשלום מיוחד, בונוס חד פעמי וכיו"ב, והנני דוחה כל טענה של הנתבעת בעניין זה" (ת/2, סע' 33). מנגד, טענה הנתבעת בכתב הגנתה המתוקן (סע' 15-37) כי שכרו החודשי של התובע השתקף נכונה מתלושי השכר, כאשר התובע הסכים מרצונו בחודש 07/2008 לבצע את עבודתו הנוספת של הנהג המפוטר תמורת העלאה בשכר, אשר תורגמה לתלושי השכר כ"בונוס" משמעותי בגין השעות הנוספות והמאמץ המיוחד הכרוך בעבודתן בפועל - ולכן תוספת זו אינה חלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. לדידי הנתבעת, שכרו הקובע של התובע מתחילת העסקתו ועד לחודש 07/2008 צריך לעמוד על הסך 4,070 ₪ לחודש ואילו מחודש 07/2008 ועד לסיום העסקתו, שכרו הקובע של התובע צריך להיות 6,200 ₪ לחודש, בהתאם לשכר היסוד ששולם בתלושי השכר. הנטל להוכיח כי תשלום מסוים המכונה בתלושי השכר "תוספת" מהווה חלק אינטגרלי משכר העבודה רובץ על כתפי הטוען כך (דב"ע מא/3-78 אמנון ברזילי - אלבני ישראל פריט בע"מ, פד"ע יג 21) ונטל ההוכחה כי ב"שכר כולל" נכלל רכיב שאינו "שכר עבודה" לצורך חישוב פיצויי פיטורים מוטל על המעסיק (דב"ע לו/3-48 יהושע גינצבורג - ניסן השקעות וסוכנויות בע"מ, פד"ע ח 151). כפי שנפסק פעם אחר פעם, לא שמה של תוספת השכר הוא הקובע כי אם מהותה, כאשר על הטוען כי רכיב זה פיקטיבי נטל הראיה (בג"ץ 6080/94 ניסן גפני נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(4) 308; דב"ע מא/3-57 אלישע בע"מ - לאה עפארה, פד"ע יב 289). עוד נפסק, כי על מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה "תוספת" שאינה חלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים, צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי כלשהו או במצב, באופן שבהיעדר התקיימותו של אותו התנאי או בשינוי המצב - חדל התשלום (דב"ע מב/3-44 רות גולדברג - עיריית בת ים, פד"ע יג 338; דב"ע נו/3-22 דורית פני גיל - טכנולוגיה מתקדמת בע"מ, מיום 18.4.96). ככלל, שעה שתשלום שעות נוספות גלובליות בא כתחליף בעבור שעות נוספות מדווחות, והעובד ביצע שעות נוספות בפועל, לא יבוא התשלום בגין השעות הנוספות הגלובליות במסגרת "שכר היסוד" הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים (דב"ע נז/ 2-3 דוד ישראל - עירית ירושלים, מיום 19.3.97; דב"ע נו/3-244 ינקו רושו - כרמל מערכות מיכלים בע"מ, מיום 12.12.96) ואולם במקרה הנדון אין בפנינו כל ראיה כי מדובר בתשלום בגין גמול שעות נוספות או המתונה בתנאי כלשהו, כפי שנפרט להלן. כבר מתחילת עבודתו של התובע, היה שכרו של התובע על פי התלושים, מורכב מ"משכורת" ומ"פרמיה 2" (נספח 4 לתצהיר התובע). חודשיים לאחר תחילת עבודתו (2/07) ניכר מהתלושים שהשכר עמד על 6,000 ₪ נטו, אך ברכיב במשכורת נרשם "5,000 ₪" ואילו היתרה חולקה בין "פרמיה 2", נסיעות הבראה, "בונוס חד פ", כאשר סכום הנטו לא השתנה. בחודש 7/07 נחתם לראשונה הסכם עבודתה בין הצדדים (עמ' 2, ש' 8; נספח 1 לתצהיר התובע) ובנספח תנאי השכר נרשם: "שכר העבודה החודשי הכולל את תשלום ההבראה כל חודש יעמוד על סך של 6,300 ₪ נטו. השכר לא יכלול פרמיות" ואכן, החל מחודש 7/07 מעידים התלושים על תשלום 6,300 ₪ נטו בחודש, אך הסכום מורכב מ"משכורת", "פרמיה 2", נסיעות, "בונוס חד פ" והבראה. הסכומים ברכיבים אלו נותרו קבועים בקירוב, ונראה כי שינויים קלים שחלו בהם נובעים משינויים במס, תוך שסכום הנטו לתשלום נותר קבוע. מכאן, שחרף פיצול השכר לרכיבים שונים לכאורה, הרי ששכרו של התובע השתלם תמיד בסכום כולל מוסכם בערכי נטו. ההסכם בין הצדדים, מלמד על השכר המוסכם, עוד בטרם נדרש התובע לעבוד בשעות נוספות (7/08, ר' עדות המנהל בעמ' 27, ש' 9-13) ולכן הפיצול לרכיבים כגון בונוס או פרמיה, הינו מלאכותי בלבד. אף לאחר הסיכום בין הצדדים בחודש 07/2008 בדבר הגדלת היקף העבודה כנגד תמורה נוספת, אותה תמורה התווספה לשכר היסוד ולא לרכיב הבונוס, שלא השתנה. לפיכך, אף שאין חולק כי בחודש 7/08 קיבל התובע תוספת שכר בגין הסכמתו לעבוד כנהג יחיד ולשאת בכל הנטל הנובע מכך, אין בפנינו ראיה כי מדובר בהסכמה לתשלום עבור גמול שעות נוספות, מה גם שלאורך תקופת עבודתו של התובע היו עליות אחרות בשכר שלא הוסברו על ידי עבודה נוספת. לפיכך, לא הוכח שהבונוס ששולם לתובע, עוד קודם לעבודתו בשעות נוספות, מהווה תשלום עבורן ואף אין בפנינו ראיה כי מדובר בתשלום אחר, המותנה בדבר מה, ואשר שונה משכרו הרגיל של התובע. נהפוך הוא, ההסכם הכתוב בין הצדדים, שאינו במחלוקת, מעיד במפורש כי מדובר בשכר חודשי מוסכם, עבור עבודתו הרגילה של התובע, כאשר הצדדים הסכימו מפורשות על העדר זכאות לפרמיות ואין כל הסכמה ביחס לתשלום נוסף אחר. הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר), קובעת כי מקום שהוסכם על שכר, הכולל גמול עבודה בשעות נוספות, יראו את השכר כשכר רגיל בלבד. בהתאם לפסיקה (דב"ע 3-34 דוד אלון - בנק ישראל, פד"ע טז 76), משנקבע תשלום נפרד עבור שעות נוספות, במסגרת המותר לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה) וההסדר אינו בגדר פיקציה, לא יהיה הסדר זה פסול. במקרה הנדון, כאמור, לא מצאנו כל בסיס לטענה כי הוסכם בין הצדדים שהרכיב הנוסף יהווה תשלום נפרד עבור שעות נוספות: לא הוצגה הסכמה פוזיטיבית מפורשת ואף לא ניתן ללמוד על כך מתלושי השכר, באשר התוספת שולמה לתובע בלא קשר לעבודתו בשעות נוספות ועוד חודשים רבים טרם עבד אותן. לפיכך, ובשים לב לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה שניתנה לאחרונה (ע"ע 42463-09-11 גד גולן - נגרית שירן בע"מ, מיום 18.3.13) לפיה: "עיקרון היסוד בחוק פיצויי פיטורים ותקנות פיצויי פיטורים הוא שסכום פיצויי הפיטורים מחושב על בסיס שכרו האחרון של העובד, וזאת בעד כל תקופת עבודתו באותו מקום עבודה או אצל אותו מעסיק. מטבע הדברים, במהלך תקופת העבודה, עובד מתקדם בעבודתו ועובר מתפקיד לתפקיד, וכן חלים שינויים בשכרו, הן בשיעור שכרו והן ברכיבי השכר המשולמים לו. בדרך כלל ובמהלך הרגיל של חיי העבודה השינויים הם לטובה, ושכרו של העובד עולה עם השנים. עיקרון היסוד בחוק פיצויי פיטורים הוא שהעובד נהנה מהקידום בעבודתו במקום העבודה, ולכן יש לחשב את פיצויי הפיטורים על בסיס השכר האחרון. רק במקרה בו במהלך תקופת העסקתו של העובד חל שינוי מהותי במתכונת העסקתו של העובד או שינוי בלתי רגיל בשכר, מחושבים פיצויי הפיטורים שלא על בסיס השכר האחרון בעד כל תקופת העבודה" משנוכחנו לראות כי התובע קיבל לאורך תקופת עבודתו העלאות שונות בשכר, תוך שתפקידו או היקף משרתו הבסיסית לא השתנו (100% משרה), אנו מקבלים את טענת התובע, כי השכר הקובע בעניינו לצורך חישוב פיצויי פיטורים הינו השכר האחרון, הכולל את הרכיב "משכורת" ואת ממוצע התוספת שכונתה "בונוס חד פ", בסך 8,762.29 ₪ (ר' ת/2, נספח 13). אשר על כן, בגין תקופת עבודתו בנתבעת, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 27,616 ₪, כנתבע על ידו (12 / 37.82 חודשים * 8,762.29 ₪ לחודש). מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי יש לקזז מהסכום הנפסק את הסכום שנצבר לזכות התובע בקופת הגמל על חשבון פיצויי הפיטורים (סע' 136 לכתב ההגנה המתוקן); לפיכך, על הנתבעת להעביר לידי התובע מכתב לשחרור הפיצויים ולהשלים לתובע את פיצויי הפיטורים עד לסך של 27,616 ₪. התביעה לפיצויי הלנת שכר - התיישנה וממילא נוכח האפשרות כי שררה אי הבנה בין הצדדים עד למועד סיום יחסי העבודה והמחלוקת בין הצדדים בדבר הזכאות לפיצויי הפיטורים, אשר אין בידינו לפסול את האפשרות כי היתה כנה, לא היינו פוסקים פיצויי הלנה בנסיבות העניין. לפיכך, לכל סכום פיצויי הפיטורים יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כחוק, ממועד סיום העבודה ועד מועד התשלום המלא בפועל. בהיעדר תחולה לצווי ההרחבה בענף ההובלה על יחסי הצדדים, הטענה לזכאות לפיצויי פיטורים בשיעור מוגדל (סע' 67 לתצהיר התובע) - נדחית. הודעה מוקדמת משקבענו כי התובע פוטר מעבודתו ביום 11.2.10 על ידי מנהלו ולא הוכח בפנינו כי ניתנה לו הודעה מוקדמת כדין, זכאי התובע בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א- 2001, לפיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת בת חודש ימים (מדובר בימים קלנדרים ולא בימי עבודה, כפי שביקש התובע לפסוק לו) בסך 8,762.29 ₪. גמול עבודה בשעות נוספות לטענת התובע, לא שולם לו כל גמול בגין עבודתו בשעות נוספות בנתבעת. התובע צירף לתביעתו רשימה המבוססת על כרטיסי הטכוגרף של המשאית בה נהג משנת 2009 בלבד, ולפיה ביצע שעות נוספות בהיקף כולל של 542.60 שעות נוספות, מתוכן 331.30 שעות עבורן מגיע לו לטענתו גמול בשיעור 125% בסך 13,802.76 ₪ ו- 211.30 שעות נוספות המזכות בגמול בשיעור 150% בסך של 10,563.90 ₪ (ת/2, סע' 32-51, נספחים 7-8). עוד מבקש התובע לפסוק לו גמול עבודה בשעות נוספות עבור השנים 2007-2008 בהן לטענתו עבד בהיקף שעות דומה, כאשר בסיכומיו חישב התובע את זכאותו לגמול בשנים אלה, בהסתמך על ממוצע השעות הנוספות החודשי לשנת 2009 ולפי ערך שעת עבודה נכון לשנים 2007 ו- 2008 (סע' 54-69). הנתבעת מצידה מכחישה את זכאות התובע לגמול עבודה בשעות נוספות וטוענת, כי אין לחוק תחולה על עבודת התובעת באשר תנאי עבודת התובע כנהג דרשו מידה מיוחדת של אמון אישי ולא אפשרו לה לפקח על שעות עבודתו (סעיפים 30(א)(5) ו- 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה). לחלופין היא טוענת שהתשלומים שקיבל התובע לאורך תקופת עבודתו שיקפו איזון ראוי בין הקושי הממשי לפקח על שעות עבודת התובע לבין הגמול אותו קיבל נוכח אופי והיקף תפקידו. עוד טענה הנתבעת כי נטל הוכחת הזכאות לגמול עבודה בשעות נוספות רובץ על כתפי התובע, כאשר התובע לא עמד בנטל זה וטענותיו בעניין זה נטענו בעלמא. הנתבעת מבקשת לדחות את חישובי התובע הנסמכים על היקף שעות עבודתו בשנת 2009, שנה שהתובע קיבל בגינה העלאה משמעותית בשכר במסגרתו שולם לו בנפרד עבור השעות הנוספות, טענה שדחינו כאמור לעיל, מה גם שהיקף העבודה בשנה זו לא שיקף את היקף העבודה בשנים הקודמות ולא היתה לתובע מתכונת עבודה קבועה, אשר ניתן היה ללמוד ממנה על היקף שעות עבודתו. לדידי הנתבעת, התנהלות התובע, אשר עבד משך תקופה ארוכה מבלי שהעלה כל טענה בדבר זכאותו לגמול נוסף בגין השעות הנוספות, עת נהנה במהלך תקופת עבודתו משכר גבוה שסוכם בינו לבין הנתבעת כי יכלול את כל שעות עבודתו, והעלאת טענות בדיעבד כנגד סיכום זה, עולה כדי חוסר תום לב המצדיק דחיית התביעה ברכיב זה. משדחינו כאמור את טענת הנתבעת בדבר הכללת גמול העבודה בשעות הנוספות בשכר המוסכם בינה לבין התובע, ככל שנמצא כי התובע זכאי לגמול בגין שעות נוספות, הרי הוא זכאי לכך בנוסף לשכר הבסיס שסוכם עימו והועלה מעת לעת. תחילה נבחן להלן את תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על נסיבות העניין שלפנינו. תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה באשר לתכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה ולדרך הפרשנות הראויה של החריגים לו, כבר נפסק כי (ע"ע 300271/98 טפקו ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ - מנחם טל, פד"ע לה 703, להלן - עניין טפקו): "את חוק שעות עבודה ומנוחה יש לפרש כחוק אשר נותן ביטוי למדיניות חברתית - סוציאלית ראויה. מדיניות זו קובעת מסגרת נורמטיבית של שעות עבודה במשק ומונעת מעובד ומעסיקו להסכים על מסגרת שעות עבודה הפוגעת באיכות החיים של העובד... המדיניות המנחה בפסיקה פירשה את הסעיפים החריגים לחוק בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים יהנו מההגנות שהחוק מעניק." באשר לתחולת החריג הראשון הנטען על ידי הנתבעת והקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה נקבע בפסיקה, כי הסממנים לבחינתה של "המידה המיוחדת של האמון האישי, הם בין היתר, גובה שכרו של העובד, נגישותו למידע רגיש אצל המעביד, עצמאותו בעבודה ומעמדו אצל המעביד" (ר' ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון - עו"ד זיוה כץ, מיום 14.10.07). בענייננו, הגם שייתכן כי התפקיד בו הועסק התובע, נהג חלוקה, דרש מידה מסוימת של אמון, לא השתכנענו בגרסת הנתבעת כי המדובר במידה מיוחדת של אמון אישי, שהיא מעבר לאמון הרגיל לו נדרש כל עובד. באשר לטענת הנתבעת בדבר היעדר יכולתה לפקח על שעות עבודת התובע, אף חריג זה אינו חל בענייננו, שכן החוק מדבר על "אפשרות פיקוח" על שעות העבודה והמנוחה גם אם לא נעשה פיקוח (ר' דב"ע מו/2-20 פניאל מושקוביץ - חברת השמירה בע"מ, פד"ע יח 193). עוד נפסק, כי העבודה מחוץ לחצרי המפעל כשלעצמה איננה בהכרח עבודה השוללת ממעביד את אפשרות הפיקוח על שעות העבודה של העובד (ר' עניין טפקו). במקרה שלפנינו, נחה דעתנו כי לנתבעת לא רק שהיתה אפשרות לפקח על שעות עבודת התובע אצלה, אלא שהיא אף עשתה זאת בפועל ומסקנתנו זו מעוגנת בראיות שלהלן: התובע התחיל וסיים את ימי עבודתו במחסני הנתבעת, המקום הקבוע בו החנה את המשאית עמה עבד (ר' עדות המנהל בעמ' 29, ש' 23-27) ולכן הנתבעת יכולה היתה בנקל לדעת את שעות ההתחלה והסיום של עבודת התובע. ראיה לכך הינה עדות המנהל כי בימים אלה מותקן שעון נוכחות במקום העבודה; הנתבעת פיקחה ולמצער יכולה היתה לפקח על עבודת התובע באמצעות מכשיר הטכוגרף שהותקן במשאית עליה עבד וכעולה מעדות המנהל "...זה לא עניין אותי כמה שעות הוא עבד באותו יום. ברור שיכולתי לדעת מהטכו' כמה הוא עבד" (עמ' 29, ש' 1-2), כאשר רישומי הטכוגרף הוגשו על ידי התובע לקצין הרכב אחת לחודש (עמ' 18, ש' 27-28); התובע קיבל סידור עבודה יום לפני החלוקה, בהתאם לרשימה שהועברה אליו על ידי הסדרן או פקידת המכירות, כך שהנתבעת ידעה היכן התובע היה בכל נקודת זמן בקירוב, מידע אשר יכולה היתה גם ללמוד עליו מהתשלומים שהועברו אליה מלקוחותיה באמצעות התובע ומהאישורים על מילוי דלק עליהם חתם התובע (ר' ת/2, סע' 37-38); הנתבעת פיקחה ולמצער יכולה היתה לפקח על שעות עבודת התובע באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שהעמידה לרשותו, באמצעותו היתה עם התובע בקשר רציף, כאשר פקידת המכירות העידה כי נהגה להוסיף לתובע משימות דרך הטלפון במהלך יום עבודתו (מעמ' 50, ש' 30 עד עמ' 51, ש' 8); במשאית עליה נהג התובע הותקנה מערכת איתור, באמצעותה ניתן היה לעקוב אחר מיקומה המדויק של המשאית (ר' עדות המנהל בעמ' 29, ש' 8-14). בהתחשב בכל האמור לעיל, אנו סבורים כי היתה בידי הנתבעת האפשרות לפקח על שעות עבודת התובע, ואפשרות זו אף יושמה בפועל ולו במידה חלקית. לפיכך, אנו דוחים את טענת הנתבעת בדבר היעדר תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על העסקת התובע. שאלה אחרת, ובה נדון להלן, הינה מה הוכח בפנינו ביחס לשעות הנוספות שביצע התובע בפועל. גמול השעות הנוספות לו זכאי התובע התביעה לשעות נוספות הינה מתביעות הממון ועל התובע גמול שעות נוספות מוטל הנטל להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות בהן עבד בפועל, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב (ר' דב"ע לב/3-32 מרלן פרוימוביץ - ישראל בר-אדון, פד"ע ד 39, עמ' 42-43 (להלן - פרוימוביץ)). עם זאת, נקבע חריג לכלל זה, לפיו די בהוכחת מתכונת קבועה של עבודה בשעות נוספות על מנת לפסוק לעובד גמול בגין עבודה בשעות נוספות (ר' דב"ע לז/2-1 מחמוד - דקל מרקט, פד"ע ח 343, 351 (1977). מגמת הפסיקה בשנים האחרונות היתה הגמשת כללי נטל הראייה בהוכחת התביעה לגמול שעות נוספות, במקרים בהם שוכנע בית-הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות, והוא אינו נדרש להוכחה מדויקת של שעות עבודתו (ר' ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים, מיום 12.11.08 וראה האסמכתאות המובאות שם). בעניין זה סימן בית הדין הארצי שינוי מההלכה שנהגה עד אז ולפי קביעתו, משנמנע המעסיק מלהחזיק רישומים של שעות העבודה, בהתאם לחובתו בדין, יועבר אליו נטל ההוכחה בתביעה לשעות נוספות (סע' 38 לפסק הדין). בפסק דין מאוחר יותר (עע 280/08 אושרי זגורי - חברת השמירה, מיום 3.5.10) נקבע כי על מנת שיועבר נטל ההוכחה אל המעסיק, על העובד להביא ראשית ראיה ("דבר מה" כלשון פסק הדין) בטרם יעבור הנטל אל המעסיק. באותו עניין דחה בית הדין הארצי את התביעה לגמול שעות נוספות וקבע כי "חוסר הודאות לגבי נכונות החישובים עליהם מבסס המערער את תביעתו לגמול שעות נוספות לחברה, גדול מדי כדי להעביר נטל זה לחברה." להשלמת התמונה נוסיף, כי החל מיום 1.1.2009 תוקן סע' 26ב לחוק הגנת השכר, במסגרת תיקון 24 לחוק (ס"ח תשס"ח מס' 2162 מיום 6.7.08 עמ' 614 (ה"ח 179)), ולפיו הועבר נטל ההוכחה בדבר שעות העבודה של עובד, למעביד וראה: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה...". מן הכלל אל הפרט - התובע לא טען (במפורש) בענייננו ומכל מקום לא הוכיח כי בכל השנים עבורן תבע גמול שעות נוספות, עבד במתכונת העסקה קבועה הכוללת שעות נוספות ואף לא הוכיח את כל השעות אותן עבד לטענתו בפועל. לתמיכה בטענתו בדבר עבודתו בשעות נוספות, צירף התובע כאמור רישומי טכוגרף לשנת 2009 בלבד, וכן רישום המסכם את נתוני הטכוגרפים (נספח 7 לתצהירו). מרישומים אלה עולה כי התובע לא הועסק במתכונת עבודה קבועה, אם כי עבד מספר רב של שעות נוספות. זאת ועוד, אין ברישומי הטכוגרף לשנת 2009 כדי ללמד על מתכונת העסקת התובע בשנים 2007-2008, וזאת משהוכח בפנינו בבירור כי בחודש 08/2008 חל שינוי מהותי בתנאי עבודת התובע, עת הסכים התובע לבצע ממועד זה ואילך גם את עבודת הנהג המפוטר, כשמשמעות הדברים היתה תוספת שעות עבודה משמעותית שלא נדרשה קודם לכן (עמ' 15, ש' 21-27). משכך, הרי שרישומי הטכוגרף שהוצגו אינם משקפים נאמנה את שעות עבודת התובע עובר לחודש 08/2008 מה גם שמעדות המנהל עלה כי בתקופה הקודמת לחודש 08/2008, התובע לא נדרש לעבוד בשעות נוספות וגרסה זו לא נסתרה (עמ' 27, ש' 9-13). בהקשר זה נוסיף, כי התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות בעד השנים 2007-2008 קדמה למועד כניסת תיקון 24 לחוק הגנת השכר לתוקף (חוק הגנת השכר (תיקון מס' 24) התשס"ח-2008), כך שלא ניתן להעביר את הנטל לנתבעת בדבר הוכחת העבודה בשעות נוספות, שכן התובע לא הביא ולו ראשית ראיה לעבודה בשעות נוספות לפני 8/08, מלבד הטכוגרפים לשנת 2009, שאין בהם כאמור כדי להעיד על מתכונת העבודה בשנים 2007-2008, שלא היתה קבועה. לא כך קביעתנו ביחס לשנת 2009, לגביה הציג התובע את רישומי הטכוגרף, מהם עולה כי אכן עבד בשעות נוספות רבות, ומשכך ובהמשך לקביעתנו כי יש לראות את השכר הכולל ששולם לתובע כשכר רגיל בלבד - הרי שהתובע זכאי לגמול שעות נוספות בגינן. אין בידינו לקבל את טענות הנתבעת בסיכומיה כנגד מהימנות רישומי הטכוגרף שהוצגו, שכן רישומים אלה לא נסתרו מה גם שהוכח בפנינו כי בשנת 2009, התובע היה הנהג היחיד בנתבעת אשר נהג על משאית יחידה, ואין בתקופה הקצרה בה עבד פבל במקביל לתובע כדי להביא לדחיית רישומים אלה. כמו-כן אנו דוחים את טענות הנתבעת בדבר ההפסקות שהיו בין נסיעה לנסיעה, כפי שמלמדים רישומי הטכוגרף, שכן בהתאם לסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, "שעות העבודה" מוגדרות כדלקמן: "הזמן בו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר חוץ מהפסקות על פי סעיף 20" בהתאם, נקבע בפסיקה כי "שעות עבודה" - הן השעות בהן עומד העובד לרשות המעביד, דהיינו השעות בהן לא היה חופשי לעשות כרצונו (דב"ע לג/4-2 אברהם רון - המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד' 386). אין העובד נדרש להוכיח שנהג משך כל שעות עבודתו, שכן גם שעות המתנה לתדלוק, או לפריקה, הינן בגדר שעות בהן עמד לרשות העבודה (השווה: עב (ת"א) 304248/98 אלוני מרדכי - דוד הדר ("דשא חי"), מיום 10.6.01; עב (ב"ש) 920133/97 מיכאלי מרדכי - עברוני מנחם (עברוני הובלות), מיום 2.6.02). התובע העיד בפנינו כי ההפסקות העולות מכרטיסי הטכוגרף מקורן ב"המתנות" אצל הלקוחות או בבז"ן (מעמ' 19, ש' 23 עד עמ' 20 ש' 3) וגרסתו זו לא נסתרה. לא הוכח כי התובע עשה שימוש בשעות העבודה לצורך סידורים אישיים ו/או שהיה חופשי לחזור לביתו או לענייניו במהלך יום עבודה. לפיכך, ובהעדר כל ראיה מטעם המעסיק אודות שעות העבודה, חרף תיקון 24 לחוק הגנת השכר והוראת סע' 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה (המחייבת מעסיק לנהל פנקס שעות עבודה), אנו קובעים כי השעות עליהן מעידים הטכוגרפים שהוצגו בפנינו, משקפות את שעות עבודתו של התובע בשנת 2009. הנתבעת לא הציגה כל תחשיב סותר לזה של התובע, ולכן אנו קובעים כי בהסתמך על רישומי הטכוגרף שצירף התובע לתביעתו, התובע זכאי לגמול שעות נוספות בגין שנת 2009 בסך של 24,367 ₪ כנתבע על ידו (ר' ת/2, סע' 42-45, נספחים 7-8). נוכח האמור לעיל (ובעיקר פסק הדין בעניין ימית בטחון) ולאחר שהוכח כי מתכונת עבודתו של התובע החל מחודש 8/08 כללה עבודה מרובה בשעות נוספות, בדומה לאשר ביצע בשנת 2009, אנו מקבלים את תביעת התובע לפסוק לו גמול בגין עבודתו בשעות נוספות לחודשים אוגוסט ועד דצמבר בשנת 2008, כפי ממוצע השעות הנוספות שהוכיח ביחס לשנת 2009 ובהתאם לתחשיביו (שלא נסתרו) לפי שכר השעה דאז, בסך 8,246 ₪ (5/12 מהסכום הנקוב בסע' 69.ב לסיכומי התובע). לא למותר לציין, כי התובע ערך תחשיביו לפי שכר בסיס בסך 6,200 ₪, שהוא שווי רכיב המשכורת בלבד, ולכן יוצא שתחשיביו אף מפחיתים מסכומי הזכאות הנכונים. התביעה לגמול שעות נוספות עבור שנת 2007 ומחציתה הראשונה של שנת 2008 נדחית כאמור. סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך 27,616 ₪, נושאים הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד סיום העבודה, 11.2.10 ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעת רשאית לשלם סכום זה באמצעות שחרור הפיצויים הצבורים לזכותו של התובע בקופת הגמל והשלמתו מקופתה, עד לסך שנפסק. פיצוי בגין היעדר מתן הודעה מוקדמת כדין בסך 8,762 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד סיום העבודה, 11.2.10, ועד ליום התשלום המלא בפועל; גמול עבודה בשעות נוספות החל מחודש 8/08 ועד חודש 12/2009 בסך 32,612 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממחצית התקופה, 1.4.09, ועד ליום התשלום המלא בפועל. יתר התביעות - נדחות. על הנתבעת לשלם לתובע, בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק-הדין, את הוצאותיו בגין תביעה זו, לרבות שכר טרחת באת-כוחו בסך 7,000 ₪. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. צו הרחבהצוויםהובלות