מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא קפיצה מרכב נוסע: 1. התובעת, ילידת 1968, הגישה תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1976(להלן "החוק"), בעקבות תאונת דרכים שארעה לה ביום 2.8.82 בהיותה כבת 14, בה נפגעה ונגרמו לה נזקי גוף. ההגנה טוענת, כי התובעת קפצה מהמכונית תוך כדי נסיעה, ולפיכך יש לראות בה מי שגרם לתאונה במתכוון, ואינו זכאי לפיצויים ע"פ סעיף 7(א)(1) לחוק הקובע לאמור: "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: מי שגרם לתאונה במתכוון". הוגש בהסכמה החומר מתיק המשטרה, הודעת הנהג לחברת הביטוח, רישום מחלקת המיון של בית-החולים לשם הובאה התובעת כל זאת, במסגרת בקשת ההגנה לדחות את התביעה על הסף. בא-כוח התובעת מוכן היה להסכים לכך שמרשתו קפצה מהמכונית הנוסעת ואף על פי כן טוען הוא, כי אין לראות בה מי שגרם לתאונה במתכוון. 2. עיינתי עיין היטב בחומר שהועמד לרשותי בהסכמה, ועל סמך אותו חומר וטענות הצדדים, קובעת אני כדלקמן: התובעת ושתי חברותיה נסעו כטרמפיסטיות בארגז טנדר שבתא הנהג שלו ישבו נהג ונוסע נוסף, שלא היו מוכרים להן, לאחר שעצרו לידן בצומת עבלין והציעו להן טרמפ בשובן מבית הספר. במהלך הנסיעה פנה הרכב לכביש או דרך שלא היו מוכרים לנערות, ואז נתפסו לבהלה שכתוצאה ממנה קפצה התובעת ונפגעה. הנהג עצר מיד. שתי חברותיה ברחו והוא אסף את התובעת והביאה לבית-החולים. מן הראוי לציין, כי אין בחומר כדי להטיל דופי בנהג או במי שישב לידו, ואין ברגשות הפחד והבהלה הסובייקטיביים של הבנות כדי להצביע על התנהגות או כוונות בלתי ראויות של הנהג וחברו. על כל פנים, היתה הקפיצה פרי חשש ופחד של נערה בת 14, הנוסעת בטרמפ עם גברים בלתי מוכרים לה, רגשות שניתן להבינם על רקע האסונות שארעו לטרמפיסטיות בדרכים. 3. מהי הכוונה השוללת זכאות לפיצויים לפי ס' (א)(1) לחוק ? למיטב ידיעתי, טרם נפסקה השאלה בפסיקה המקומית, על כל פנים לא הופניתי לכזו ולא מצאתי כזו בפרסומים. בפסיקה האמריקאית המתייחסת לפוליסות בהן מופיע סעיף דומה ובחוקים במדינות ארה"ב בהן קיימים חוקי "העדר אשם", אין תמימות דעים בנושא זה. יש הגורסים כי מי שהתכוון לגרום לתאונה אינו זכאי לפיצוי גם אם לא התכוון לגרום לנזקי גוף. למשל, אדם הנוגח עם רכבו במכונית אחרת. אדם כזה לא יהא זכאי לפיצויים גם אם כל כוונתו היתה לגרום לתאונה ולא לנזק. לעומתם, יש הגורסים, כי הכוונה צריכה להתיחס הן לגרימת התאונה והן לגרימת הנזק ורק אם קיימת כזו תישלל הזכות לפיצויים. אצלנו, לענין החוק, יש הגורסים כי הפירוש הראוי הוא כוונה לגרימת התאונה והנזק וזאת משום שבהגדרת "תאונת דרכים" בס' 1לחוק מופיע כיסוד, נזק גוף, ומכיוון שהכוונה צריכה להתייחס הן לגרימת התאונה והן לגרימת הנזק כדי שתשלל הזכאות לפיצויים (כגון "התאבדות"), ולא די בכוונה לגרום לתאונה כדי לשלול זכאות זו. (אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים). אנגלרד גורס, כי די בכוונת הנפגע לגרום לתאונה כדי לשלול ממנו זכות לפיצויים ואין צורך בכוונה לגרימת נזקי גוף. לדעתו, ניתן ללמוד מנוסח ס' 7(א)(1) המשתמש במונח תאונה ולא "תאונת דרכים" כי סעיף זה אינו כולל את מרכיב נזק הגוף הנכלל בביטוי "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. לדעתו, על הכוונה להתייחס למאורע ולא לתוצאה ונזק גוף הוא בגדר תוצאה. על אף שדעה זו אינה מקובלת עלי ולדעתי רק כוונה לגרום לתאונה ולנזק שוללת זכאות לפיצוי, אינני נדרשת להכריע בשאלה, משום שבנסיבות המקרה שלפנינו לא זו בלבד שאינני מוצאת כוונה לגרום לנזק, אלא אינני מוצאת כוונה לגרום לתאונה, כך שלפי שתי הגישות אין כאן "מי שגרם לתאונה במתכוון". הקפיצה מהטנדר הנוסע נעשתה אמנם במתכוון, אולם התאונה לא נגרמה במתכוון. קפיצה מטנדר נוסע במתכוון אינה בהכרח גרימת תאונה במתכוון, גם אם קיימת מידה גבוהה של סבירות שקפיצה כזו תביא לתאונה. לא די במעשה היוצר סיכון לגרימת תאונה ולהפגעות כדי להצביע על כוונה לגרום לתאונה וזאת אף אם עושה המעשה מודע לסיכון; שאם לא תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת האחורית את הגבירה שסולקה ע"י המחוקק דרך הדלת הקדמית, לאמור: רשלנות לכל דרגותיה, ומחזיר לישנם מושגים ותפיסות מפק' הנזיקין, ששבקו חיים ככל שהדבר נוגע לתאונות דרכים. התובעת קפצה לא מתוך כוונה לגרום לתאונה אלא מתוך פחד ורצון להינצל מסכנה (גם אם קיומה הוא בחשש סובייקטיבי בלבד). הקפיצה באה מתוך כוונה להימלט מסיכון אחר (ולו מדומה) (לדידי, לא היתה התוצאה שונה אילו הקפיצה באה מתוך מעשה קונדס). זאת ועוד, מדובר בנעשה בת 14 שבנסיבות בהן נוצרה בה המחשבה לקפוץ ולהימלט, נפגם אובייקטיבית וסובייקטיבית תהליך יצירת כוונה ופגם זה ברצון פוגם בהתגבשותו כדי רצון לגרום לתאונה. זאת לזכור, מטרתו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים היא לגרום לפיצוי כל נפגעי תאונות הדרכים ללא קשר לגורם האשם. סעיף 7 מונה את היוצאים מהכלל שאינם זוכים לחסות בצל קורתו של החוק. סעיף כזה מעצם טיבו ומהותו יש לפרש על דרך הצמצום, באשר הוא בא להכביד ידו על אלה שחטאו ואיבדו זכאותם. לבסוף ראוי להזכיר את עקרון "ההסתכנות מרצון" בדיני הנזיקין כפי שנותח וגובש בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח': "תנאי להגנה של הסתכנות מרצון, כי "הניזוק" חשף עצמו ל"סיכון" חשיפה זו אין עניינה אך ידיעה על דבר התרחשות הנזק - שלא הוכחה אף היא - אלא עניינה חשיפה לתוצאותיו המשפטיות של הנזק. השאלה המתעוררת כרגיל אינה אם התובע העמיד עצמו ברצון ובפזיזות בסכנת פגיעה אלא אם הסכים שאם יאונה לו נזק יפול ההפסד עליו ולא על התובע"... אמנם בשני חוקים שונים עסקינן ואין להקיש מאחד למשנהו, מה עוד שחוק הפיצויים בא להוציא קטגוריה שלמה של נפגעים מגדר פקודת הנזיקין שלא ענתה על צרכיהם בגלל עקרונותיה, אלא שדומה כי ראוי להרהר בדברים הנ"ל כלומר, אם בנושא הסתכנות מרצון, כאשר לכאורה די ברצון להסתכן, פורש הביטוי על דרך הצמצום ולטובת "המסתכן", קל וחומר מקום שהחוק משתמש בביטוי "גרם לתאונה במתכוון" שאז ניתן לומר כי הכוונה צריכה להתייחס לפחות לגרימת תאונה על מנת שניתן יהיה לומר כי הנפגע גרם לתאונה במתכוון. סוף דבר, בענייננו, הכוונה שנתגבשה לא היתה לגרימת תאונה אלא לקפיצה כדי להמלט ללא פגע, אם תוצאות הקפיצה לא היו כמצופה ע"י הקטינה, אין בכך כדי לייחס לה כוונה לגרום לתאונה. אשר על כן קובעת אני כי התאונה היתה תאונת דרכים עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1977 וסעיף 7(א)(1) אינו חל. אין צו להוצאות שתהיינה חלק מהוצאות המשפט.תאונת דרכיםרכב נוסעהכרה בתאונת דרכים