ככלל, רשות מינהלית רשאית בכל עת, ולעיתים אף מחויבת, לשנות את מדיניותה וזאת בין היתר, על מנת להתאימה למציאות החיים המשתנה (ראו בג"ץ 627/82 ליבמן נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד לח(1) 645 (1984); בג"ץ 1398/07 לביא-גולדשטיין נ' משרד החינוך (ניתן ביום 10.5.10) (להלן: "עניין לביא-גולדשטיין")). יחד עם זאת, אין משמעות הדבר כי שינוי המדיניות משוחרר מכל מגבלה, או ביקורת שיפוטית. החלטה בדבר שינוי המדיניות, ככל החלטה מינהלית, צריכה להתקבל בסמכות, לאחר שקילת כל השיקולים הרלבנטיים ולעמוד, בין היתר, בדרישות  של סבירות והיעדר הפליה (ראו בג"ץ 198/82 מוניץ נ' בנק ישראל, פ"ד לו(3) 466, 470-471 (1982); בג"ץ 5496/97 מרדי נ' שר החקלאות, פ"ד נה(4) 540 (2001); יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, 1393). בעת קבלת ההחלטה על שינוי מדיניות, על הרשות להתייחס גם ל"מרכיב הזמן", כפי שכינה זאת כב' השופט י' זמיר בבג"ץ 2832/96 בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, פ"ד נ(2) 582, 592-593 (1996) (להלן: "עניין בנאי"). בהקשר למרכיב זה יש לקבוע האם המדיניות החדשה תחול לאחור, מיד או החל ממועד עתידי כלשהו, כאשר ככלל, על שינוי מדיניות לחול מעתה והלאה ולהיות צופה פני עתיד ולא פני עבר. כדברי כב' הנשיא ברק בג"ץ 5060/96 קהלני נ' ראש הממשלה, פ"ד נד(3) 270, 281 (2000) (להלן: "עניין קהלני"): "ההיתר הניתן לרשות מינהלית לשנות מעת לעת את המדיניות, לרבות מדיניות בדבר הטבות כלכליות, מוגבל בדרך כלל לשינוי הצופה פני עתיד. גם אם שינוי המדיניות כשלעצמו נעשה במסגרת הסמכות, על יסוד שיקולים ענייניים בלבד ובאופן סביר, עדיין החלת השינוי למפרע על מי שכלכל את צעדיו לאור המדיניות הישנה נתפסת כבלתי צודקת וכבלתי סבירה, ולעתים ולפעמים אף כנטולת סמכות". ראו גם בג"ץ 134/67 ואנונו נ' משרד התחבורה, פ"ד כא(2) 710, 716-717 (1967); בג"ץ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, 676 (1975); בג"ץ 7691/95 שגיא נ' ממשלת ישראל, פ"ד נב(5) 577, 598 (1998). החלת השינוי למפרע על מי שכלכל את צעדיו לאור המדיניות הישנה לא רק שהיא פוגעת בתחושות של צדק והגינות, אלא שהיא פוגמת בוודאות, בביטחון וביציבות המשפט והיא אינה מאפשרת תכנון ראוי מראש של ההתנהלות הרלבנטית. על כן, מקום בו הרשות המינהלית מעוניינת להחיל שינויים באופן רטרואקטיבי, עליה להצביע על נימוק מיוחד וכבד משקל המצדיק זאת (ראו עניין קהלני, 282). בהקשר זה, על הרשות להידרש במיוחד לשאלה, האם השינוי צפוי לפגוע באופן קשה במי שהסתמך על המצב המשפטי הקודם, באופן שהחלת המדיניות המתוקנת לגביו הופכת לבלתי צודקת או בלתי סבירה באופן קיצוני (ראו עניין לביא-גולדשטיין, פסקאות 24- 23). הטעם לכך ברור, וכדברי כב' השופט זמיר בעניין בנאי, 593: "אדם נוטה לסמוך על המצב הקיים. הוא מתאים עצמו לדין החל. אכן, הוא אינו מוגן מפני שינוי המצב והדין על ידי הרשות המוסמכת. אך הוא רשאי לצפות כי השינוי יונהג בסבירות ובהגינות. תחולה מיידית של השינוי עשויה, בנסיבות מסוימות, להיראות כוחנית ושרירותית, ולפגוע באמון הציבור במינהל הציבורי. ההגינות המינהלית עשויה לחייב שהות בה יוכל אדם, הכפוף להחלטה המינהלית, לערוך בירורים, אולי להגיש בקשה או להציע הצעה לפני שההחלטה מחייבת אותו, ולפחות להכין עצמו באופן סביר לקראת השינוי." מכאן, שגם במקרה בו שינויה של מדיניות מינהלית נעשה במסגרת סמכותה של הרשות, על יסוד שיקולים ענייניים ולצורך תכלית ראויה, עצם החלת השינוי למפרע על מי שכלכל את צעדיו לאור המדיניות הישנה עשויה להיפסל מקום בו אין בה בהחלטה סבירות, או שנגרמת למסתמך פגיעה במידה העולה על הנדרש, דהיינו שאין השינוי עומד בדרישת המידתיות. במקרים כאלה, בית המשפט עשוי להתערב לשם הגנה על זכויות האזרח הנפגע (ראו עניין לביא-גולדשטיין, פיסקה 25). מאחר שהאינטרס המוגן שבית המשפט מבקש למנוע את הפגיעה בו במקרה זה הוא ההסתמכות הסבירה על המצב המשפטי הקיים או על ההחלטות שהתקבלו מכוחו, המגמה כיום בפסיקה היא לעבור לכלל רחב יותר מן האיסור על רטרואקטיביות. זאת, משום שגם הסדרים המוחלים באופן אקטיבי לגבי מצב דברים קיים ואף הסדרים המוחלים לגבי העתיד בלבד, אך באופן מיידי, עלולים לפגוע בהסתמכות באופן בלתי ראוי. מכאן, הצורך במעבר לכלל רחב יותר, שלפיו מקום בו ההסדר פוגע בהסתמכות, בשל תחולתו המיידית, הוא עלול להיפסל כבלתי סביר, או כבלתי מידתי, גם אם אינו רטרואקטיבי (ראו דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי (תש"ע - 2010) כרך א' עמ' 366-369). רשות מנהלית