מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת דרכים עם רגל אחת בתוך הרכב: א. רקע 1. המדובר בתובענה בגין נזקי-גוף, במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד" או "החוק"), שהגישה התובעת כנגד הנתבעים, בגין תאונה, שהיא לטעמה תאונת דרכים, שאירעה לה, במסגרת עבודתה, ביום 9.2.2003, בעת שהחלה לטענתה להיכנס למונית נהוגה בידי הנתבע מס' 1, שהוא גם צד ג' מס' 1 (להלן גם: "הנהג"), אך בטרם השלימה את כניסתה למונית מדגם פולקסווגן מס' רישוי 43-979-25 (להלן גם: "הרכב" או "המונית") כשרגל אחת בתוך המונית והשנייה - מחוצה לה, החל הנהג בנסיעה והתובעת נגררה, נפלה לאחור ונחבלה באגן וזרוע ימין (להלן גם: "התאונה"). 2. מלכתחילה הוגשה התביעה, כנגד נהג המונית שהיה הנתבע מס' 1; חברת הביטוח "הכשרת הישוב" ו"אבנר" - אגודה לביטוח נפגעי רכב בע"מ, אשר ביטחו את השימוש במונית; כנגד מי שהיה מוטב הפוליסה שביטחה את השימוש במונית (להלן גם: "הפוליסה" או פוליסת הביטוח"), אך גם כנגד "קרנית" - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים - בעקבות טענת הנתבעות 2 ו- 3, כי הנתבע מס' 1 לא היה מורשה, על פי תנאי הפוליסה, לנהוג במונית. 3. בהמשך, כשהתברר כי פוליסת הביטוח הייתה נקובה על שם הנתבע מס' 4, נמחקו הנתבעים 1 - 4 וכנתבעת נותרה רק הנתבעת מס' 5 (להלן גם: "הנתבעת" או "קרנית"). 4. מאידך, שלחה קרנית הודעה לצדדים השלישיים 1 ו- 2 ובהמשך, גם לצד השלישי מס' 3: לצד ג' מס' 1 - כמשתמש במונית בכל הזמנים הרלבנטיים לתובענה ולצדדי ג' 2 ו- 3 - כבעלים ו/או המחזיקים ו/או המשתמשים ו/או מתירי השימוש במונית. 4.1 הצד השלישי מס' 1 שלח הודעות לצד רביעי - לצדדי ג' 2 ו- 3 ה"ה ג'רסי ואפלבוים, כמי שהעסיקוהו בנהיגה במונית (להלן גם: "ג'רסי" ו"אפלבוים"). 5. בהעדר התייצבות ונוכחות למר עזרא ג'רסי, ניתנו כנגדו פסקי-דין מותנים בהודעה לצד השלישי שנשלחה אליו מטעמה של קרנית ובהודעה לצד הרביעי שנשלחה אליו ע"י הצד השלישי מס' 1. 6. בניסיון להביא את הצדדים שנותרו לכלל הסדר פשרה, הורה להם בית המשפט להגיש תחשיבי נזק ועל בסיסם - הציע הצעת-פשרה, אולם היא נדחתה ע"י חלק מן הצדדים. 7. בנסיבות אלה, נקבע התיק להוכחות. 8. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, הד"ר בצלאל פרידמן, קבע, כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% - אולם ייחס לתאונה רק את מחציתה - 5%, בשל השפעת הפגיעה על כושר פעולתה הכללית. 8.1 קביעתו הרפואית של הד"ר פרידמן אומצה, בסופו של הליך, ע"י וועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי, לאחר שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה. 9. מטעם התביעה העידו: התובעת עצמה (על פני מס' ישיבות), בתה, הגב' גלילי דניאלה שהייתה עדה לתאונה ועבדה עם התובעת באותו מקום עבודה ומנהל אגף משאבי אנוש בעיריית אשדוד, מר שלמה שושן. 10. מטעם הצד השלישי מס' 1, הנהג, העיד הוא עצמו וכך גם עשה הצד השלישי מס' 3 (והצד הרביעי מס' 2), מר יעקב אפלבוים. 11. כמו כן, נחקר המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, הד"ר בצלאל פרידמן (להלן גם: "המומחה"). ב. טיעוני הצדדים 1. לטענת התובעת, ראוי לאמץ את גרסתה באשר לנסיבות התאונה, הגם שהיא איננה זהה לגרסאות העדה מטעמה ו/או הנהג. 1.1 לטעמה, גרסתה שלה נשמעת מאוד הגיונית בנסיבות ומסתדרת עם השכל הישר. 2. בהעדר חלות לפוליסת הביטוח - חלה חובת הפיצוי על קרנית. 3. לטעמה של התובעת, אישר המומחה כי מנגנון התאונה היה כפי גרסתה. 3.1 על כן עותרת היא לאמץ את קביעת המומחה לגבי שיעור נכותה הרפואית. 4. מן הטעמים המפורטים, בין היתר, בסיכומיה, עותרת התובעת לפצותה בסך של 183,878 ₪, לאחר ניכוי מענק הנכות שקיבלה מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: "המל"ל), בהתאם לפירוט כדלהלן: 4.1 הפסד שכר ופגיעה בכושר ההשתכרות לעבר (נומינלי) - 6,853 ₪ 4.2 הוצאות רפואיות ונלוות לעבר לרבות הוצאות נסיעה וניידות - 12,000 ₪ 4.3 עזרת זולת או שוויה לעבר - 35,700 ₪ 4.4 פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד - 45,000 ₪ 4.5 הוצאות רפואיות ונלוות לעתיד לרבות הוצאות נסיעה ועזרת זולת 80,000 ₪ 4.6 כאב וסבל - 13,262 ₪ סה"כ - 192,815 ₪ 4.7 בניכוי מענק נכות משוערך ליום הגשת הסיכומים - (8,937 ₪) סה"כ - 183,878 ₪ 5. הנתבעת עותרת, מן הנימוקים המפורטים בסיכומיה, לדחות את גרסתה של התובעת ביחס לנסיבות התאונה ולקבוע, כי לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את נסיבות התאונה. 5.1 ככל שבית המשפט יאמץ את גרסת הנהג לתאונה, כי אז סבורה הנתבעת, שיש לדחות את תביעת התובעת כנגדה, שכן התאונה איננה נכנסת להגדרת "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. 5.2 ככל שבית המשפט יאמץ את גרסתה של עדת התביעה, הגב' גלילי, לתאונה, כי אז הנתבעת מודה בחבותה לפצות את התובעת. 5.2.1 בנסיבות אלה, היא סבורה שקיימת לה זכות חזרה, הן כנגד הנהג והן כנגד מר אפלבוים (בנוסף למר ג'רסי). 5.2.2 על כן היא עותרת לחייב את הצדדים השלישיים, ביחד ולחוד, לשפותה בגין כל פיצוי שתחויב בו כלפי התובעת. 5.2.3 כמו כן, היא עותרת לחייב את הצדדים השלישיים, לשאת בכל הוצאותיה ובשכ"ט עו"ד בגין ניהול הליכי ההגנה כנגד התביעה ובגין ניהול הליכי צד שלישי. 6. אשר לסוגיית הנזק, סבורה הנתבעת, כי התובעת לא נפגעה בתאונה, או שנפגעה בצורה קלה בלבד וכל נכותה נובעת מפגיעותיה, עובר לתאונה. 7. אשר לכאב וסבל, דוחה הנתבעת את החישוב שערכה התובעת בסיכומיה ולטעמה, זכאית התובעת לפיצוי, בראש נזק זה, בסך הנגזר מ- 5% נכות ולא מעבר לכך. 8. הנתבעת סבורה, כי לתובעת לא נגרם כל הפסד השתכרות בעבר, שכן קיבלה דמי פגיעה ובהמשך, קיבלה שכר מלא עבור כל תקופת היעדרותה הנטענת. 8.1 מאחר ומדובר בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה, אמורה הייתה התובעת לפנות למל"ל ולבקש להכיר בימי המחלה כתקופת אי-כושר עבודה, אם כדמי פגיעה ואם כגמלת נכות זמנית ומשלא עשתה כן ולא הקטינה את נזקה, אין מקום לתביעתה לפיצוי בגין ניצולם של ימי המחלה. 8.2 לחילופין, ככל שבית המשפט ימצא שיש לפצות את התובעת בגין אבדן ימי מחלה, מקבלת הנתבעת את החישוב שערכה התובעת בראש נזק זה. 9. אשר להפסד ההשתכרות בעתיד, סבורה הנתבעת, כי התובעת לא איבדה את כושר השתכרותה וככל שהיא מתקשה בביצוע עבודתה, דבר שאיננו בא לידי ביטוי בשכרה, הרי שקושי זה נובע ממגבלותיה ללא קשר לתאונה. 9.1 יחד עם זאת, היא מציעה לפצותה, בראש נזק זה, בסך של 7,000 ₪, שהוא מחצית החישוב האקטוארי הנגזר מ- 5% נכות. 10. מאחר והמדובר בתאונת עבודה, עותרת הנתבעת לדחות דרישתה של התובעת לפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעה - לעבר ולעתיד. 11. לטעמה של הנתבעת, אין נכותה הרפואית של התובעת מצדיקה עזרת זולת - בעבר או בעתיד. 12. בנסיבות אלה, מציעה הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 10,641 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן: 12.1 הפסדי שכר בעבר - 6,383 ₪ 12.2 הפסדי שכר בעתיד - 7,000 ₪ 12.3 כאב וסבל - 6,260 ₪ 12.4 בניכוי תקבולי מל"ל - (9,002 ₪) סה"כ - 10,641 ₪ 13. לטענת הצד השלישי מס' 1, הנהג, הוא הועסק ע"י הצדדים השלישיים 2 ו- 3 (שהם גם הצדדים הרביעיים כלפיו) וכי נמסר לו, ע"י מר ג'רסי, כי למונית יש כיסוי ביטוחי. 14. לטענת הנהג, נפלה התובעת, מחוץ למונית, עת באה לסגור מטרייה ובעת הנפילה לא היה מגע בינה לבין המונית. 14.1 לכן - לטעמו - אין התובעת חוסה בצל חוק הפלת"ד ואין המדובר בתאונת דרכים. 15. הנהג מצטרף לעמדת הנתבעת, לפיה לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה, להוכיח כיצד אירעה התאונה, שכן שלושה עדים העידו ביחס לנסיבותיה ומסרו שלוש גרסאות שונות, לטעמו. 16. לטעמו של הנהג, לא הייתה התובעת אמינה בעדותה; ממכלול עדותה נראה, כי היא איננה דוברת אמת ובכל מקרה, מדובר בעדות בעל-דין ובעדות יחידה ועל בית-המשפט לראות זאת לנגד עיניו בבואו לבחון את הראיות. 17. לטענת הנהג, באם תחויב קרנית לשלם לתובעת פיצויים, אין לה, במקרה דנן, זכות חזרה כלפיו, אלא רק כלפי בעלי הרכב, מתירי השימוש בו, ה"ה ג'רסי ואפלבוים. 17.1 לטענת הנהג, הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת - כי הוא נוהג ברכב ללא כיסוי ביטוחי. 17.2 לטענת הנהג, הוא נפל ברשת שני נוכלים, אשר הונו אותו והונו גם אחרים. לטענתו, נמסר לו, כי אין כל בעיה מבחינת פוליסת ביטוח החובה של המונית וכי יש כיסוי ביטוחי לנהיגתו בה. 17.2.1 לטענתו, הוא גם בדק ומצא, כי אכן יש פוליסה תקפה, אך לצערו הוא לא הבחין, כי מדובר בפוליסה מסוג נהג נקוב בשם. 18. הנהג מודע לפסיקה המדברת על אי-זכאותו של מחזיק ו/או בעלים של רכב לפיצוי, אם היה מודע לכך שהוא נוהג ללא ביטוח - אך טוען שלא כך הדבר, כאשר הוא לא ידע על כך, לא בפועל ולא בכוח ובמקרה כזה, אין לקרנית זכות חזרה כלפיו, שכן נקלע לסיטואציה בתום-לב. 19. לטעמו של הנהג, אין מחלוקת על כך, כי הוא לא החזיק במונית כל יום ועל כן, לא יכול היה לבדוק בכל יום אם יש למונית ביטוח. 20. עוד טוען הוא, כי העובדה שמסר לתובעת את פרטי הביטוח של הרכב, רק מעידה על כך, שהוא סבר שהיה מבוטח בכיסוי ביטוחי מתאים למונית. 21. בין היתר צירף הנהג, כנספח לכתבי הטענות מטעמו, תצהיר ההתקשרות עם מעסיקיו בקשר למונית, המפרט, בין היתר, את האחריות המוטלת עליו בהקשר למונית - והוא מציין, כי התצהיר איננו מטיל עליו את החובה והאחריות לבדיקת הכיסוי הביטוחי או לדאוג לו. 22. הנהג טוען, כי הוא אדם פשוט ואדם חולה, אשר ניסה להתפרנס בכדי שלא ליפול עול על המוסד לביטוח לאומי; אשר הסתכל וראה, כי למונית יש כיסוי ביטוחי מבחינת תאריכים וכי קיימת חותמת על תעודת הביטוח ששולמה. 22.1 הוא אמנם לא שם לב, כי מדובר בפוליסה מסוג נקוב בשם, אך הוא היה בטוח, כי היא מכסה את נהיגתו וכך גם נמסר לו ע"י ה"ה ג'רסי ואפלבוים. 23. בנסיבות אלה סבור הנהג, כי אין להטיל בו רבב מוסרי וכי מדובר בנסיבות המקיימות את סעיף 7א' לחוק. 23.1 לטעמו, לו היה נפגע בתאונת דרכים, סביר להניח שבנסיבות המקרה גם יכול היה להיפרע מקרנית על נזקיו. 23.2 הנהג מפנה לפסיקה, לפיה, בבואו של בית-המשפט לבחון את החלת סעיף 7א' לחוק, עליו לבדוק את סוג הרכב, נסיבותיהם האישיות של הנהג ומתיר השימוש, היחסים ביניהם, והכל בנסיבות העניין. 23.3 לטעמו, הוא היה שכיר של הצדדים הרביעיים, נפל קרבן להתנהלותם הנכלולית - כלשונו - שכן נמסר לו, כי למונית יש כיסוי ביטוחי וכי כל חטאו, שלא בדק, כי הפוליסה היא מסוג נהג נקוב בשם, בהיותו סמוך ובטוח, כי הפוליסה מכסה כל נהג, שכן על המונית עבדו עוד נהגים שכירים. 23.4 הוא התקשר עם הצדדים הרביעיים לאחר שפורסם, כי דרושים נהגים לעבודה במונית ואילו ידע כי אין ביטוח, לא היה מסכים לנהוג ברכב ובוודאי שלא היה מסכן את עצמו ואחרים. 24. לטענת הנהג, הניסיון להראות, כי מדובר בנהג מקצועי ומנוסה שהיה צריך לבדוק את סוג הפוליסה - אינו מתאים במקרה דנן ובית-המשפט התרשם ממנו וראה, כי איננו מתוחכם, איננו שולט בשפה ואף העיד, כי נפל קרבן ולו היה יודע לאיזה בור הוא עתיד ליפול, היה נזהר יותר. 25. אשר לשאלת הנזק, מצטרף הצד השלישי מס' 1 לאמור בסיכומי הנתבעת והוא מוסיף, כי - לטעמו - ניפחה התובעת את תביעתה ואת נזקיה, בין היתר, בצירוף קבלות מנופחות על נסיעות שביצעה, כביכול, בהן מופיע שמו של קרוב משפחתה, מר ויקטור עזריה, כמנפיק הקבלות וסכומי הקבלות אינם עומדים בקנה אחד עם עלויות הנסיעה העירוניות והבינעירוניות. 26. עוד טוען הצד השלישי מס' 1, כי התובעת צירפה קבלות על הוצאות שאינן קשורות לתאונה ומהימנותה נסדקה קשות בכל הנוגע להוצאותיה הרפואיות (צירפה - לטענתו - קבלות על תרופות לכל תחלואיה, למעט אלה הקשורות לתאונה) וגם לגבי יתר ראשי הנזק לא ידעה התובעת ליתן הסבר. 27. הנהג מעלה ספק רב, אם התובעת אכן נפגעה בתאונה כפי שתיארה, שכן גם העדה מטעמה לא תמכה - לטעמו - בנסיבות שנטענו על ידה ולאור הסתירות הרבות שנתגלו בעדותה - לטעמו - בכל הקשור בנזקיה. 27.1 הוא מציין, כי בעת בדיקתה, ע"י המומחה, יכולה הייתה התובעת לנתר על הרגל ולא התלוננה על כאבים בעת ביצוע תנועות הירך הפגועה, לטענתה. 28. על כן סבור הנהג, כי יש לקבוע שלתובעת לא נגרמה כל נכות בתאונה וגם אם נגרמה - אין לה כל השפעה עליה ועל תפקודה. 29. הצד השלישי מס' 1 מבקש לדחות את תביעת התובעת, אך באם תתקבל תביעת התובעת, הוא עותר לדחות את ההודעה לצד ג' כנגדו ולחייב את הנתבעת (5) בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 30. הצד השלישי מס' 3 (והצד הרביעי מס' 2) מר יעקב אפלבוים (להלן גם: "אפלבוים") טוען, כי הנתבעת גררה אותו לתיק ע"י משלוח הודעה לצד שלישי והצד השלישי מס' 1 גרר אותו לתיק ע"י משלוח הודעה לצד רביעי - ובשתי ההודעות נטען שהוא היה בעלים של המונית שפגעה בתובעת או שהוא היה מעסיקו של הנהג. 31. אפלבוים טוען, כי הנהג טען שאיננו מכיר אותו ועל כן, הוא מבקש להסיק מכך, כי הוא לא החזיק במונית ולא התיר את השימוש בה. 32. אפלבוים טוען, כי צירף לכתב הגנתו את פוליסת הביטוח של המונית ואת ההזמנה לפוליסה ומס' תעודת הזהות בשני המסמכים הללו, איננו מס' תעודת הזהות שלו. 33. אמנם הוא היה בעלים של 14 מוניות - אולם המונית לא הייתה אחת מהן - וגם מוניות אלה נמכרו על ידו סמוך ל- 8/2002, בעוד התאונה אירעה ביום 9/2/2003. 34. לטענת אפלבוים, היה שיתוף פעולה בינו לבין מר ג'רסי והנהג: 34.1 מר ג'רסי, שהוא ותיק בענף השכרת מוניות, הציע לנהגים שעבדו אצלו, חבילה שכללה דיווחי שכר וקופה רושמת שכוללת עוסק-מורשה. 34.2 כיוון שהוא, אפלבוים, היה עוסק מורשה, הוא דיווח לרשויות על העסקת נהגים של מר ג'רסי, הנפיק לנהגים תלושי-שכר, אותם שילם בעצם מר ג'רסי והיה אמור לקבל, בגין שירות זה שעשה עבור מר ג'רסי, סך של 300 ₪ לכל נהג, לחודש. 34.3 מאוחר יותר, תיקן גרסתו וטען, שקיבל חלקו לפי מונית ולא לפי נהג. 35. אפלבוים מודה שהיה למעשה "איש קש" ושותף בקנוניה ביחד עם מר ג'רסי והנהג וטוען, כי לא הכיר את הנהג אישית ורק שוחח עמו בטלפון בחודש אוקטובר 2002, אז מסר לו הנהג את פרטיו האישיים והכתיב לו את מספר תעודת הזהות שלו, בזמן שערך עבורו את חישובי השכר. 36. לטענת אפלבוים, הוא גילה, בשלב כלשהו, כי מר ג'רסי הפעיל על שמו של אפלבוים, יותר מ- 14 מוניות והגיש תלונה למע"מ על ג'רסי. מאותו שלב, נפתחה בנושא חקירה סמויה. 37. לטענת אפלבוים, הוא גם פנה אל סוכן הביטוח שטיפל בנושא ביטוח המוניות וביקש ממנו לחדול מהוצאת פוליסות ביטוח למוניות על שמו. 38. אפלבוים אישר, במהלך חקירתו הנגדית, כי ישב בבית הסוהר, לאחר שהורשע בביצוע עבירות של שיבוש מהלכי משפט ובהצגת מצג-שווא. ג. נסיבות התאונה - מנגנון הפגיעה 1. אכן נשמעו, במהלך המשפט, 3 גרסאות לגבי נסיבות התאונה: 1.1 גרסת התובעת היא, כאמור, כי בטרם השלימה כניסתה למונית וכשרגלה האחת עוד הייתה מחוץ למונית, החל נהג המונית בנסיעה והיא נגררה ונפלה לאחור, מחוץ למונית, על האגן וזרוע ימין. 1.2 גרסת הנהג היא, כאמור, כי התובעת אכן נפלה מחוץ למונית, כאשר הייתה עסוקה בסגירת מטרייה, אך לא היה מגע בינה לבין המונית בעת הנפילה. לטענתו, התאונה אירעה בגשם. 1.3 גרסת חברתה של התובעת, הגב' גלילי, היא, כאמור, כי הנהג אמנם החל בנסיעתו כאשר התובעת הייתה במהלך כניסתה למונית ורגל אחת עדיין הייתה מחוץ למונית, אך רק רגלה נגררה מחוץ למונית והיא עצמה הייתה ישובה כבר, באופן חלקי, במונית ולא נפלה מחוץ למונית. 2. לאחר ששמעתי את עדויות העדים והשוויתי גם לגרסאות שבתצהירי העדות הראשית, העדפתי, בעקרון וכמפורט להלן, את גרסת התובעת לנסיבות התאונה על גרסת הנהג ועל גרסת הגב' גלילי בעדותה: 2.1 למעשה, הודה גם הנהג, כי התובעת נפלה מחוץ למונית, אלא שלטענתו הדבר קרה בעת שלתובעת לא היה כל מגע עם המונית. 2.2 עוד טען בתצהיר העדות הראשית מטעמו, ג/1, כי: "התובעת פתחה את הדלת אבל עזבה אותה ואז החליקה על האספלט כתוצאה מהגשם. אני הייתי בעצירה מוחלטת ולא בנסיעה..." (סעיף 15 לתצהיר). 2.3 במסגרת חקירתו הנגדית בבית-המשפט, שונתה הגרסה והפעם טען הנהג, כי לתובעת הייתה מטרייה ובטרם נכנסה למונית, היא עזבה את הדלת ורצתה לסגור את המטרייה. 2.4 כאשר נשאל הנהג מדוע לא טען מלכתחילה, כי התאונה אירעה בגלל מטרייה, טען שנזכר במטרייה רק ארבעה ימים לאחר התאונה (עמ' 80 לפרוט', ש' 11-6). 2.5 כאשר נשאל מדוע, אם כן, לא ציין בתצהיר העדות הראשית, שנערך שלוש שנים לאחר התאונה, את דבר על קיומה של מטרייה - השיב: "אתה צודק. אף אחד לא שאל על זה" (עמ' 80 לפרוט', ש' 15-14). 2.6 נחה דעתי, שלא הייתה זו כנראה נפילה אפיים ארצה וחבטה רצינית בקרקע, אלא רק פגיעה ברגל כמתואר בהודעתה של התובעת במשטרה על תאונת הדרכים, שבוע לאחר התאונה (מוצג נ/1). 2.7 זו הסיבה, כנראה, שחברתה של התובעת, הגב' גלילי, לא זכרה כלל, במהלך חקירתה בבית-המשפט, שהתובעת נפלה (מעמ' 27 לפרוט', ש' 32 עד עמ' 28, ש' 19) - למרות שבתצהיר העדות הראשית מטעמה, ת/1, שנחתם בשנת 2006, הצהירה, כי: "מרים נשארה אחרונה והחלה לעלות ותוך כדי שהיא עולה (אנחנו כבר ישבנו במונית והיא הספיקה להכניס רק רגל אחת למונית) החל הנהג לנסוע ומרים נפלה מחוץ למונית על הרצפה" (סעיף 4 לתצהיר). 2.7.1 מקובלת עליי גם הצעת ב"כ התובעים, בסיכומיו, כי העדה לא חוותה את הנפילה באופן אישי ולכן שכחה עובדה זו כעבור כ- 4 שנים. 28. גם הודעתו של הנהג למעסיקיו על אירוע התאונה "היה לי ככה, אם יהיה משהו - שתדע" (עמ' 81 לפרוט', ש' 22 - 24) מחזקת את ההתרשמות, כי הנהג היה ער לכך שהנפילה לא התרחשה במנותק מן המונית. 29. אלא, שאין להוציא מכלל אפשרות את העובדה, שהנהג, שישב בחלקה השמאלי-הקדמי של המונית, כאשר הנוסעות האחרות כבר ישובות ברכבו, לא הבחין, כי התובעת נפלה כאשר רגלה האחת הוכנסה כבר לתוך המונית ולכן סבר, כי הנפילה הייתה במנותק מכל קשר למונית. 3. הנני קובע, איפוא, כי התובעת הניחה כבר רגל אחת במונית, כאשר הנהג החל בנסיעתו - וכתוצאה מכך, נגררה רגלה השנייה והיא נפלה מחוץ למונית, ונחבלה באגן וזרוע ימין. 3.1 בנסיבות אלה, מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. 4. יצוין, כי המומחה מטעם בית-המשפט, הד"ר בצלאל פרידמן, הבהיר, כי התובעת סיפרה לו, בעת שנבדקה על ידו, כי, כתוצאה מתזוזת המונית - היא נפלה ונחבלה (עמ' 36 לפרוט', ש' 17 - 20). 5. עוד אישר המומחה, כי התיעוד הרפואי שלאחר התאונה, תומך בקיומו של אירוע תאונתי, מאחר ו"ברגע שיש טראומה יש קליטה מסוימת באזור מסוים במיפוי העצמות" ואם יש סיפור של טראומה, "אז אני מייחס את זה לטראומה" (עמ' 43, ש' 30 - 41). 5.1 אמנם, לשאלת בית-המשפט השיב המומחה, כי תיאורטית ייתכנו ממצאים כפי שנמצאו אצל התובעת לאחר התאונה, גם בעקבות התנהלות יומיומית ללא קיומה של טראומה. 5.2 יחד עם זאת ציין, כי ממצא מעין זה שנמצא במיפוי העצמות 9 ימים לאחר התאונה, ייעלם בתוך חודשים ספורים ולכן הממצא הזה איננו יכול להיות קשור לחבלה באזור משנת 2000 (עמ' 43 לפרוט', ש' 8 - 13). ד. סוגיית האחריות 1. משקבעתי את נסיבות התאונה והיא נכנסת למסגרת "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק, ושמסתבר, כי תעודת הביטוח שהוצאה לשימוש במונית הייתה מוגבלת ל"נהג נקוב בשם", מר קטרי אבינועם, וכי נהג המונית בעת התאונה, היה הנהג ולא המבוטח הנקוב בשם בתעודת הביטוח, לא היה השימוש שעשה הנהג ברכב מבוטח בביטוח חובה כדין ועל כן, קמה לקרנית החבות לפצות את התובעת על נזקיה, מכח הוראות סעיף 12 לחוק. 2. בעקרון, ככל שקיים ביטוח בר תוקף המכסה את השימוש ברכב, בעת תאונת דרכים אחראים בפיצויים עפ"י החוק המשתמשים ברכב ומי שהתיר בו את השימוש ואין למבטח זכות חזרה אל הנוהג. 2.1 במקרים בהם אין כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב בעת התאונה - כמו במקרה שלפנינו - קובע סעיף 12 לחוק, כי קרנית אמורה לפצות נפגע הזכאי לפיצויים עפ"י החוק. 3. סעיף 9 לחוק דן בזכות חזרה של מי ששילם פיצויים המגיעים לפי החוק ובין היתר הוא קובע, בס.ק. 9(א)(1) זכות חזרה כנגד מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7 לחוק. 4. סעיף 7 לחוק מונה אכן אילו נפגעים אינם זכאים עפ"י החוק ובין היתר, הוא מוציא מתחולת הזכאות עפ"י החוק, בס.ק. (5) "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". 5. יחד עם זאת, קובע סעיף 7א' לחוק, כי "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12ב')". 5.1 סעיף 12(ב) קובע את המקרים בהם זכאי הנפגע לקבל פיצויים מהקרן כשם שהיה זכאי לקבל ממבטח וכן חייבת הקרן לשלם לבית החולים את הוצאות הטיפול בנפגע. 6. אין חולק על כך, כי הצד השלישי מס' 1 נהג ברכב כאשר הביטוח לא כיסה את נהיגתו בו ונותני ההרשאה היו הצדדים השלישיים 2 ו- 3 שהם גם הצדדים הרביעיים 1 ו- 2. 6.1 על כך, לכאורה, זכאית קרנית לחזור אליהם, ביחד ולחוד. 7. נותר, איפוא, לבדוק האם יש למי מהם הגנה מכוחו של סעיף 7א' לחוק וכבר מלשון הסעיף ניתן ללמוד כי ההגנה איננה חלה על בעלים של רכב או על המחזיק ברכב, אלא רק על נהג הרכב (שלא היה מחזיק) ובתנאי שלא ידע שהביטוח איננו מכסה את שימושו ברכב ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע. 8. לאחר שמיעת העדים ועיון בכל החומר שהוגש במהלך המשפט, נחה דעתי כי הן הנהג והן מר אפלבוים היו מחזיקים ברכב (בנוסף להיותו של הצד השלישי מס' 1 - נהג המונית) - ומשכך, לא חלה עליהם הגנת סעיף 7 א' לחוק. 8.1 אומנם הנהג טען, כי נהג להחזיר את המונית מידי ערב לבעליה, מר ג'רסי, אולם בנספח א' לתצהירו של נהג ג'/1 שכותרתו "תצהיר" נכתב בין היתר, בסעיף 1, במפורש כי "המונית נמצאת ברשותי ובאחריותי המלאה מתאריך 16/4/02...". 8.2 משכך, מדובר בטענה בע"פ כנגד מסמך בכתב והיא לא הוכחה די צרכה. 8.3 למעשה, עובדה זו לא נטענה אפילו בתצהיר העדות הראשית של הנהג ג/1 והועלתה לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית בבית המשפט ולאחר ששמעתיה מפיו - לא נחה דעתי כי היה זה המצב לאשורו. 8.4 אשר לצד השלישי מס' 3, שהוא גם הצד השלישי מס' 4, מר יעקב אפלבוים, הוא המבוטח בפוליסת הביטוח של המונית (מיום 6/3/02 עד ליום 28/2/03), ועפ"י מסמכים שונים שהגיש, לרבות תלוש משכורת שהנפיק לנהג, הוא היה אחד ממעסיקיו ואחד מבעלי המונית ו/או המחזיק בה ו/או מתיר השימוש בה. 8.5 בתצהיר מיום 25/7/04, שצורף לכתב הגנתו, טען מר אפלבוים, לאחר שהוזהר להצהיר אמת ע"י עו"ד רועי בר-טל, בין היתר, כי "איני מכיר את הנתבע מס' 1... מר שוטה שימשילשוילי ומעולם לא היה לי קשר כלשהו איתו". 8.6 טענה זו, נתגלתה כבלתי נכונה במהלך המשפט והסתבר כי לא רק ששוחח עימו, אלא אף הנפיק לו תלושי שכר כמעסיקו ומיום התאונה נמצא סיכום יומי של המונית שהעוסק המורשה המצויין בו הוא מר אפלבוים (נ/14). 8.7 בתצהיר העדות הראשית מטעמו ג/3, ניסה מר אפלבוים להסביר את הסתרת הקשר עם הנהג וכך הוא כותב, בין היתר, בסעיף 12 לתצהירו: "סברתי שלצורך הגנתי, די אם אשתמש בטענות חלשות מאלה שפרטתי עד כה. בתמימותי חשבתי כי שוטה הוא אדם ישר והגון כלפי זולתו וכי בחקירתו הראשית... יגלה את האמת על אופי קשריו עם ג'רסי וינקה אותי. הרי הוא אמר לי, באולם בית המשפט, שאינו מכיר אותי ושהוא רואה אותי כאן ועכשיו לראשונה. לכן, בהגנתי הכחשתי באופן גורף כל קשר עם שוטה. כשדיווחתי מינואר 2003 ואילך, על אי העסקת עובדים, לא חזיתי את הנולד. לא העליתי בדעתי כי שוטה, שאינו מכיר אותי ושמעולם לא נפגש עימי או שוחח איתי... יהיה מעורב ב- 20 תאונות שאירעו בינואר ובפברואר 2003. לא ידעתי ששמי ייקשר מאוחר יותר עם שוטה, שלו הפקתי בספטמבר 2002, לבקשת ג'רסי, תלוש שכר פיקטיבי. מי שיער אז שלשוטה לא יהיה כיסוי ביטוחי הולם....". 8.8 במהלך חקירתו הנגדית סיפר מר אפלבוים, בין היתר, על הקנוניה בינו לבין מר ג'רסי והנהג, כאשר הוא, מר אפלבוים, דווח לשלטונות המס כמעסיקם של נהגים שהועסקו ע"י מר ג'רסי וקיבל סכום של מאות שקלים בגין כל נהג (בהמשך - כל מונית) שדיווח עליו כמועסק על ידו, מעין "איש קש" כהגדרתו הוא. 8.9 אפלבויים הודה גם, כי הוא שוחח עם הנהג בטלפון וקיבל ממנו את פרטיו לצורך הנפקת המסמכים. 8.10 לא קיבלתי גרסתו זו של מר אפלבוים ונחה דעתי כי הוא היה המחזיק במונית ו/או נותן הרשות לעשות בה שימוש גם במועד התאונה, ביחד עם מר ג'רסי. 8.11 אומנם מר אפלבוים צירף לתצהיר העדות הראשית מטעמו, מסמך בכתב ידו, הנושא תאריך 27/5/03 למוסד לביטוח לאומי, לפיו לכאורה הודיע על הפסקת הפעילות בתיק הניכויים מאז תאריך 1/1/03 - אולם, לא צורפה כל אסמכתא לכך שהמכתב הגיע למוסד לביטוח לאומי (חותמת "נתקבל" למשל) או אפילו נשלח (אישור משלוח בדואר רשום, למשל). 9. אשר לנהג, גם אם הייתי מקבל את טענתו כי לא היה מחזיק ברכב במועד התאונה, מן הטעמים שפירט, קובע סעיף 7א' לחוק, כי על נהג שאינו הבעלים או המחזיק ברכב, מוטלת חובה להוכיח שלושת תנאים מצטברים: 9.1. שהשימוש שעשה ברכב היה בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו. 9.2. שלא ידע שאין בנמצא ביטוח המכסה את נהיגתו ברכב. 9.3. שגם לא היה סביר שידע, בנסיבות, על העדר ביטוח כאמור. 10. בהתאם להוראות הפסיקה, נטל הוכחת קיומם של התנאים המצטברים - מוטל על הטוען טענה זו. 11. אין חולק על כך, שהתנאי הראשון הנדרש לצורך תחולת הגנת סעיף 7א' לחוק - התקיים. 12. יחד עם זאת, לא נחה דעתי כי הנהג לא ידע שהביטוח ברכב איננו מכסה את נהיגתו הוא ברכב והיה ביטוח נקוב על שמו של מר אבינועם קטרי בלבד. 12.1 המדובר אמנם במבחן סובייקטיבי. 12.2 יחד עם זאת הנהג הודה, כי הביט ובדק תעודת הביטוח ווידא כי הוא בתוקף מבחינת התאריכים. 12.3 מעיון בתעודת החובה שצילומה צורף, בין היתר, לכתב התביעה המתוקן ולהודעה לצדדים שלישיים ששלחה הנתבעת, נראה בבירור, כי בראש העמוד האחד מצויין מועד תחילת הביטוח (6/3/2002), בהמשך מצויינת הנחה בגין נהג יחיד, מצויין שמו של הנהג הנקוב בשם - קטרי אבינועם - ורק בסוף העמוד מצויינת תקופת הביטוח, 360 ימים. 12.4 המדובר בנהג מונית מקצועי, לטענתו, שעובד כנהג מונית משנת 1972 עת עלה ארצה עם רישיון, דהיינו, 31 שנה ליום התאונה, שעבר בארץ קורסים לצורך תפקידו (עמ' 82 לפרו' ש' 4) - ולא סביר שאיננו יודע לקרוא תעודת ביטוח חובה לרכב, או שעיין בה וראה רק חלק מן הכתוב בה. 13. אולם, גם אם הייתי מקבל את טענת הנהג כי לא הבחין בפועל כי תעודת הבטוח בה עיין היא מסוג "ביטוח נקוב בשם", קיים גם המבחן האובייקטיבי ,לפיו לא סביר שידע, בנסיבות על כך שנהיגתו במונית איננה מכוסה בפוליסה שעיין בה: 13.1 כאמור, מדובר בנהג מונית מקצועי, עליו מוטלת אחריות נכבדה לשלום ציבור הנוסעים בנוסף לשלומו הוא. 13.2 הפסיקה הטילה ,לא אחת, את החובה על נהג רכב לוודא שהשימוש ברכב מבוטח בביטוח חובה, קל וחומר כשמדובר בנהג מקצועי המסיע נוסעים בשכר. 13.3 בנסיבות העניין, קבעה הפסיקה, כי על הנהג להוכיח שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא קיומו של כיסוי ביטוחי לנהוג בו. 13.4 הפסיקה קבעה, בין היתר, כי המבחן הנורמטיבי -תכליתו הצבת סטנדרטים להתנהגות סבירה וראויה, המצופה מכל נהג ומקל וחומר - נהג מקצועי. 13.5 ביטוח נקוב בשם, הוא סוג ביטוח נפוץ ותכליתו להוזיל את עלות הביטוח. עובדה זו ידועה לנהגי המוניות ומצופה מהם לבדוק טיב הביטוח בטרם הם מתיישבים ליד ההגה. 13.6 ברע"א 8833/09 אמנון חן נ' קרנית נקבע, בין היתר, כי "מוצדקת הטלת חובה אקטיבית על נהגי מוניות מקצועיים המסיעים נוסעים במסגרת עיסוקם, שלא לעצום עיניהם בשאלות חשובות כמו ביטוח חובה ולהקפיד על חשיבות של ביטוח מתאים". 14. לאור כל האמור לעיל, יש לנתבעת זכות חזרה לכל אחד מיחידי הצד השלישי, בגין כל פיצוי שתפצה את התובעת בעקבות פגיעתה בתאונה, ולצד השלישי מס' 1 זכות חזרה אל כל אחד מיחידי הצד הרביעי - זאת גם זאת מכח הוראות סעיף 9 לחוק, כמי ששילם פיצויים המגיעים לפי החוק. ה. הנכות הרפואית: 1. המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי לתובעת נותרו, בגין התאונה, 100% נכות זמנית למשך החודשיים הראשונים ו-50% נכות זמנית למשך חודשיים נוספים. 1.1 את נכות הצמיתה הוא מעריך ב- 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1955) (להלן גם: "התקנות"), בשל "השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי", כאשר הוא מייחס לתאונה 5% משיעור נכות זה. 2. המומחה קובע, בין היתר, כי "אין לצפות להחמרה במצבה הרפואי בעתיד", אם כי: "ייתכן שתזדקק להמשך טיפולים שמרניים על פי הצורך ואשר יכללו טיפולים תרופתיים, טיפולים במסגרת מכון הפיזיותרפיה וכן טיפולים במסגרת מרפאת כאב (הזרקה מקומית להפחתת הכאב באזור הבורסה של מפרק הירך או טיפול במסגרת רפואה אלטרנטיבית - דיקור סיני)". 3. בתשובותיו לשאלות ההבהרה, שהופנו אליו ע"י ב"כ התובעת, קבע המומחה, שלאחר ארבעה חודשי אי הכושר המוחלט, חזרה התובעת לעבודה חלקית עם מגבלות למשך ארבעה חודשים נוספים. 4. התובעת עותרת לאמץ את קביעות המומחה ביחס לשיעורי הנכות הזמנית והצמיתה - הן בחוות דעתו והן בתשובותיו לשאלות ההבהרה. 5. התובעת מזכירה, כי וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: "המל"ל"), קבעה לתובעת 5% נכות צמיתה (נספח "ה'" לת/2) ובכך יש חיזוק לקביעות המומחה. 6. הנתבעת, אליה מצטרפים גם הצדדים השלישיים והרביעיים שנותרו, סבורה כי התובעת לא נפגעה בתאונה או שנפגעה בצורה קלה בלבד וכל נכותה נובעת ממצבה הרפואי ופגיעותיה עובר לתאונה. 7. הנתבעת מציינת כי התובעת סובלת מכאבים בירך ימין, הכתף השמאלית והכתף הימנית עוד משנת 1998 ובשנת 2000 נחבלה בפרק ירך ימין ואובחנה כסובלת מבורסיטיס טרוכנטרית של מפרק הירך הימנית - אבחנה זהה לזו שניתנה בעקבות התאונה (חקירת המומחה בעמ' 40 לפרוט' ש' 15-16). 8. הנתבעת מזכירה, כי התובעת נזקקה, בעקבות הפגיעה משנת 2000, לשתי הזרקות לפחות למפרק הירך, לטיפול בכאבים הנובעים מן ההפרעה וכן מציינת כי התלונות על כאב במפרק ירך ימין נמשכו בשנת 2001 (תיק רפואי - מוצג נ/3). 9. הנתבעת טוענת, כי בבירור רפואי שנערך בעקבות התאונה, לרבות ממצאי מיפוי עצמות מיום 18/2/03, כשבוע לאחר התאונה, נתגלו שינויים ניווניים מרובים - שהם עדות למחלה ניוונית ארטריתית, ממנה סובלת התובעת ללא קשר לתאונה. 9.1 בדיקות שנערכו לתובעת לאחר התאונה, לרבות צילומי מפרק הירך ו-CT של פרקי הירכיים, נמצאו תקינות לחלוטין במועד סמוך לתאונה (CT מיום 4/3/03 וצילום מתאריך 21/4/04). 10. לטעמה של הנתבעת, עולים השינויים הניווניים שנמצאו בסמוך למועד התאונה בקנה אחד עם מכלול תלונותיה של התובעת בפני הרופאים המטפלים, בשנים עובר לתאונה, ויכולים לנבוע גם עקב התנהלות יומיומית ללא טראומה. 11. הנתבעת מפנה לכתוב בחוות דעתו של המומחה (עמ' 5) לפיו, גם עובר לתאונה נשוא התובענה, סבלה התובעת מבורסיטיס של מפרק הירך, שהינה תהליך דלקתי במפרק. הפרעה זו ידועה כגורמת לכאב וירידה ביכולת התפקוד ואחת האתיולוגיות להופעתה יכולה להיות חבלה מקומית כמו זו שארעה בשנת 2000. 12. הנתבעת מצטטת מן הכתוב בעמ' 6 לחוות דעתו של המומחה, לפיו "עוד טרם האירוע שבנדון סבלה התובעת מהפרעה באזור זה אשר נגרמה ישירות מאירוע חבלה במסגרת עבודתה. עיקר הפרעה זו מיוחס לאירוע מיום 17/8/00 עת נפלה במסגרת עבודתה ונחבלה באזור פרק ירך וגפה ימנית תחתונה...בתיקה רישומים רפואיים המצביעים על סבל והפרעה תפקודית פרק זמן ארוך לאחר האירוע...בתיקה רישומים על הפרעה זו לפחות עד לתאריך 21/6/01" ומפנה לעדותו של המומחה, לפיה מחלה זו יכולה להסתיים כעבור מספר חודשים ובעקבות טיפול ויכולה להיוותר כרונית או להתלקח מחדש כתוצאה מהפעלת השרירים בשל הפעלת לחץ על אזור הבורסה (עמ' 40 ש' 19-33, עמ' 41 ש' 12-13, ועמ' 43 ש' 34-37). 13. הנתבעת מבקשת להסתמך על דברי המומחה כי התמשכות כאבים מעבר ל-10 חודשים בשנת 2000-2001 עשויה להצביע על כך כי מצב הבורסיטיס הפך לכרוני - וזו סיבת הכאבים גם בשנת 2003, ללא קשר לתאונה, כאשר הנתבעת טוענת כי התובעת לא נפגעה כלל באזור זה בתאונה נשוא התובענה. 14. הנתבעת מבקשת להסתמך גם על דברי המומחה, בחקירתו, כי אין מדד אובייקטיבי לקיומה של תסמונת בורסיטיס, לא תימצא הגבלת תנועה במפרק והאבחנה נסמכת על כך שהרופא מאמין לנבדק. 15. לטעמה של הנתבעת, מתעלם המומחה מכך שבשעה שביקש מן התובעת לבצע תנועות ולקפוץ, לא התלוננה התובעת על כאבים כלשהם או מגבלות ותלונת הכאב היחידה נבעה מהפעלת לחץ על האזור בעת הבדיקה. 16. מכאן מסיקה הנתבעת, כי המומחה נסמך, באופן סובייקטיבי, על דברי התובעת בשניים: האחד, אופן אירוע התאונה וטענתה כי נפלה על הירך; השני, תלונותיה על קיומם של כאבים - ולטעמה אין מקום להאמין לתובעת בשני אלה וממילא אין לקבל את קביעת הנכות ע"י המומחה. 17. אכן, ההלכה היא, כי מסקנות המומחה אינן באות במקום מסקנותיו של בית המשפט ומלאכת הסקת המסקנות, החורצת את גורל השאלות השנויות במחלוקת, מסורה באופן בלעדי לבית המשפט, אשר מחליט אילו דברים לקבל ואילו לדחות, כולל בשאלות רפואיות (ע"א 409/84 מ.י. ואח' נ' עו"ד ד"ר שגב ואח', פד"י מ(3) 706; קדמי, על הראיות, מהדורת 1999 חלק שני עמ' 541-557). 19. בע"א 293/88 חב' יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי ואח' - תקדין על' 90)2) 532, 553, נקבע, בין היתר, כי: "משמינה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן, עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט, אך כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן". 20. הד"ר פרידמן היה ער לפגיעה שנפגעה התובעת בשנת 2000, באותו אזור בגוף שבו נפגעה בתאונה נשוא התובענה, ולתלונותיה לאחר הפגיעה משנת 2000 ולמרות זאת ייחס לתאונה מחצית משיעור הנכות הרפואית של התובעת. 21. המומחה גם נחקר ארוכות בבית המשפט על חוות דעתו ובין היתר הוצגו בפניו, בצורה מלאה, כל הסתייגויות הנתבעת, והצדדים השלישיים והרביעיים מקביעותיו, אך הוא עמד על נכונות קביעותיו בחוות דעתו ובתשובותיו לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו. 22. המומחה אומנם ציין, כמפורט לעיל, כי באם יוכח כי התובעת לא נפלה ונחבלה בירך ימין, כי אז לא ייחס את חלק הנכות שנקבעה - לתאונה וייחס את כולה למצבה של התובעת עובר לתאונה, אך, כמפורט לעיל, העדפתי את גרסתה של התובעת לנסיבות התאונה - ועל כך יש לאמץ את קביעותיו של המומחה במלואן ולייחס את מחצית הנכות שמצא אצל התובעת - לתאונה. 23. קביעת המל"ל בעניין נכותה של התובעת אומנם איננה רלוונטית להליך המשפטי דנן, אולם העובדה שגם המל"ל אימץ, בסופו של דבר, את הקביעה שמחצית מנכותה של התובעת - מיוחסת לתאונה נשוא התובענה, מחזקת אף היא את גרסתה של התובעת ביחס לנסיבות התאונה ואת קביעותיו של הד"ר פרידמן, המומחה מטעם בית המשפט ,לפיהן "האירוע שבנדון הוסיף נדבך של סבל וחולי על הפרעה קודמת והחמיר את מצבה הרפואי" של התובעת. 24. הנני מאמץ, איפוא, את קביעותיו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט וקובע כי מחצית מנכות הצמיתה של התובעת, עפ"י סעיף 35(1)(ב) לתקנות, נובעת מן התאונה - ולכן, נותרו לה, בגין התאונה, 5% נכות צמיתה. 25. כמו כן הנני מאמץ את קביעותיו של המומחה לגבי שיעורי הנכות הזמנית שנגרמו לתובעת בגין התאונה. ו. הנכות התפקודית - אובדן כושר השתכרות - הפסדי שכר לעתיד 1. לטענת התובעת, היא בת 59 ולפניה עוד 9 שנות עבודה. 2. לטענתה של התובעת, לאור גילה ואופי עבודתה הפיזי, כעובדת ניקיון, ברור כי נכותה הרפואית היא בעלת השפעה תפקודית. 3. התובעת מפנה להלכה, לפיה יש לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד, גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות, בשל החשש שמומו עלול להפריע בקידומו ולמציאת עבודה ברמת ההשתכרות דומה, לכשייפלט מאותו מקום עבודה, גם במקרים בהם סכנת הפיטורין איננה אפשרות קרובה (ע"א 4837/92) אליהו נ' ג'ורג' בורבה פד"י מ"ט(2) 257, וקציר,פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 399-400). 4. התובעת מפנה גם לפסיקה, לפיה חזרתו של הנפגע למעגל העבודה, לאחר הפגיעה, אינה בהכרח מהווה סיבה לשלול ממנו את הפיצוי בשל הפסד כושר השתכרות, שכן, גישה כזו תהווה תמריץ שלילי לנפגעים המבקשים לשוב לעבודה. 5. לטעמה של התובעת, הכירה הפסיקה בזכות הנפגע לפיצוי גם במצבים בהם לא נפגעה הכנסתו עם שובו לעבודה, אך הוא נאלץ להשקיע מאמץ נוסף כדי לשמור על רמת הכנסתו - והיא מפנה לעדות בתה לפיה היא איננה מתפקדת כמו בעבר. 6. בנסיבות אלה עותרת התובעת לפצותה, בראש נזק זה, בפיצוי בסכום גלובלי - 45,000 ₪ לכל הפחות, תוך שהיא מציינת כי באם תפסיק עבודתה כעובדת ניקיון, בעירייה, ברור שסיכויה בגילה, הכשרתה ומומה, למצוא עבודה חילופית, שואפים לאפס ואז יהיו הפסדיה גבוהים בהרבה. 7. הנתבעת טוענת, כי לפי תלושי השכר שהתובעת צירפה לתצהירה, היא השתכרה, בשנים שלאחר התאונה ,בממוצע ,סך של 2,550 ₪ (לפי תלושי השכר לחודשים: דצמבר 2005, ינואר 2006 ופברואר 2006) ובערכים של היום - כ- 3,500 ₪. 8. הנתבעת טוענת, כי לאחר התאונה חזרה התובעת לעבודתה ללא שינוי בשכרה. 9. הנתבע טוענת, כי לתובעת עבר רפואי עשיר וללא קשר לתאונה, לרבות אותה בעיה אורטופדית - טרוכנטרניק בורסיטיס - אשר, לפי חוות דעת המומחה, הקנתה לה נכות שאינה קשורה לתאונה. לטעמה, אם וככל שהתובעת מתקשה בביצוע עבודתה, דבר שאינו בא לידי ביטוי בשכרה, הרי שקושי זה נובע ממגבלותיה ללא כל קשר לתאונה. 10. לחילופין, וגם אם ניתן לייחס את הנכות הרפואית לתאונה, מפנה הנתבעת להלכה הפסוקה לפיה "ניכויים בשיעור נמוך של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות ליע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב" (קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 191). 11. הנתבעת מציינת, כי חישוב אקטוארי של הפסד ההשתכרות בעתיד הינו: כ- 14,000 ₪ כדלהלן: 3,550 ₪ X 5% X מקדם היוון עד גיל 67 = 14,000 ₪. 11.1. בנסיבות אלה, לאור גילה של התובעת, נכותה האורטופדית שאיננה קשורה לתאונה ויתר מגבלותיה הרפואיות שאינן קשורות לתאונה - מציעה הנתבעת לפצות את התובעת לפי מחצית חישוב אקטוארי - היינו 7,000 ₪. 12. הצד השלישי מס' 1 הצטרף, כאמור, לנטען בסיכומי הנתבעת בכל הנוגע לנזקה של התובעת. הצד השלישי מס' 3 (שהוא גם הצד הרביעי מס' 2) לא התייחס, בסיכומיו, לסוגיה. 13. על הקשר בין הנכות הרפואית, הנכות התפקודית, וכושר ההשתכרות של הנפגע - מתעכב כב' השופט תיאודור אור בע"א 3049/9 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פד"י נ"ב(3) 792, 800-801: "... הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה שיש בנכות הרפואית. היא באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע... יש כמובן חשיבות למידת ההשפעה של הנכות על יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו ובקביעת הפסד כושר ההשתכרות יינתן לכך ביטוי. ראוי אף להביא בפני בית המשפט ראיות למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודות מסויימות, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לבית המשפט להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע, עלולה להגביל אותו בעבודתו". 14. ההלכה היא, כי בדרך כלל משקפת הנכות הרפואית אל נכון את הנכות התפקודית (ע"א 3049/93 הנ"ל, עמ' 799), אם כי עשויים להתקיים חריגים בהם ניתן לסטות מהלכה זו. 14.1 במקרה זה, כאמור לעיל, קבעתי כי לתובעת נגרמו 5% נכות אורטופדית בהתאם לקביעתו של המומחה. 15. הכרעה בדבר הפגיעה בכושר ההשתכרות, ככל שקיימת, מבוססת על נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה - והכל תלוי, בין היתר, בטיב עבודתו של הנפגע, באופי הפגיעה, בדרישות התפקיד, במידת הכח הפיזי שיש להפעיל במסגרתו, בגילו של הנפגע, אך גם במצבו הרפואי לפני הפגיעה. 16. אין חולק על כך, שלאחר תקופת היעדרות, חזרה התובעת לעבודה מלאה, באותו היקף משרה, ולא נפגעה בשכרה עד היום. 17. יחד עם זאת, האמנתי לתובעת, כי היא מתקשה בעבודתה, ולראיה הוטלו עליה מגבלות ע"י הרופא התעסוקתי. 18. האמנתי לתובעת, כי כיום היא מבצעת את עבודתה לאט יותר ונוטלת הפסקות תכופות. 19. אומנם, צודקת הנתבעת בהפנותה להלכה לפיה נכות רפואית בשיעור 5% ואפילו עד 10% בד"כ איננה משפיעה על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות. 20. יחד עם זאת, עובדת נקיון מחוייבת בהפעלת כח פיזי רב יחסית לעבודות אחרות וגם אם כיום התובעת איננה מפסידה משכרה, משהאמנתי לה כי היא מתקשה יותר וקצב העבודה איטי יותר - המשמעות היא שקיימת פגיעה מסויימת בכושר השתכרותה. פגיעה זו תבוא לידי ביטוי כשתתור אחר עבודה, אם וכאשר תפוטר מעבודתה, או שתעזוב אותה מכל סיבה שהיא, מעבר לנושא הגיל והמצב במשק. 21. מאחר ולתובעת עוד כ- 8 שנות עבודה, הנני מורה לנתבעת לפצותה בסך של 12,000 ₪. ז. הפסדי שכר לעבר 1. לטענת התובעת, היא השתכרה, עובר לתאונה, סך של כ- 2,801 ₪ לחודש נומינלית (נספח א' לת/2) וכתוצאה מן התאונה היא נעדרה לתקופה של כ-8 חודשים, אם כי לא ברציפות, כדלהלן: מיום 11/2/03 עד ליום 28/2/03 וכן מיום 25/4/03 עד ליום 30/11/03, כפי שפירטה בסעיף 11 לתצהירה. 2. לטענת התובעת, היא קיבלה, בתקופת ההיעדרות הראשונה, שכר חלקי ע"י מעבידה שהוא "מעביד מורשה", ע"ח דמי פגיעה, בשיעור ממוצע של 2,492 ₪ ומכאן שנגרם לה הפסד שכר בסך 309 ₪ נומינלית מעבר לדמי הפגיעה. 2.1 בס"ה קיבלה התובעת שכר, ע"ח דמי פגיעה, במשך 28 יום - חלקם בחודש פברואר 2003 ויתרתם מסוף חודש אפריל ועד לחודש מאי 2003. 3. לאחר מכן - כך טוענת התובעת - היא קיבלה שכר, בכל תקופת היעדרותה ,ע"ח ימי מחלה וחופשה שנתית שצברה, כאשר את ימי המחלה הצבורים יכולה היתה לפדות בכסף בעת הפרישה. 3.1 בהתחשב בקריטריונים לצורך פדיון ימי מחלה ועל סמך עדותו של נציג העיריה לפיה שולם לתובעת שכר ע"ח 179 ימי מחלה - הפסידה התובעת, לטענתה, 44.75 ימים לפיצוי בעת הפנסיה, שהם שווי ערך לחודש וחצי, דהיינו, סך של 4,200 ₪ נומינלית. 4. על כן טוענת התובעת להפסדי שכר לעבר, בסך 4,509 ₪ נומינלית, מעבר לדמי הפגיעה, ובשיערוך ליום הגשת הסיכומים: 6,853 ₪. 5. הנתבעת טוענת, כאמור, כי התובעת שבה, לאחר התאונה, לעבודה ופנתה לטיפול רפואי רק כעבור יומיים, בהמשך נעדרה למשך 28 יום בגינם שולמו לה דמי פגיעה ולאחר שלושה חודשים מיום התאונה החלה להעדר, שוב, לטענתה, באופן רציף, למשך כ- 6 חודשים. 6. לטענת הנתבעת, קיבלה התובעת שכר מלא עבור כל תקופת היעדרותה, ולפיכך היא איננה זכאית לכל פיצוי מעבר לדמי הפגיעה. 7. לטעמה של הנתבעת, ככל שנקבעה לתובעת תקופת אי כושר למשך תקופת היעדרותה וככל שהיעדרות זו קשורה בתאונה, היתה התובעת צריכה לפנות למל"ל ולבקש להכיר בימי המחלה כתקופת אי כושר מעבודה, אם כדמי פגיעה ואם כגמלת נכות זמנית. ככל שלא עשתה כן ולא הקטינה את נזקיה, אין מקום לתביעתה לפיצוי בגין ימי מחלה אלו ואף לא בגין ניצולם של ימי המחלה שעמדו לרשותה. 8. לחילופין, ככל שימצא בית המשפט שיש לפצות את התובעת בגין פדיון ימי המחלה - מקבלת הנתבעת את החישוב שנערך בסעיף 3 לסיכומי התובעת, לעניין חישוב פדיון ימי מחלה, בסכום נומינלי של 4,200 ₪ ובשערוך להיום: 6,383 ₪. 9. אכן, המדובר בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה, ובגינה אף שולמו לתובעת דמי פגיעה מטעם המל"ל. 10. יחד עם זאת, מוגבלת תקופת תשלומי דמי הפגיעה המשתלמים לנפגע ומאחר ותקופות ההיעדרות של התובעת מתפרסים על תקופה העולה על תקופה זו, אין מקום לחייב את התובעת לפתוח בהליכי הכרה בנכות זמנית - הליכים שממילא אינם מחייבים בהליך הנדון - וודאי שלא לגבי התקופה שבה שולם לתובעת שכרה, ע"ח ימי המחלה וימי החופשה השנתית הצבורים. 11. הפסיקה קבעה, לא אחת, בין היתר, כי "במקרה כזה של ניצול ימי מחלה עקב התאונה, הנזק האפשרי שנגרם או עלול להגרם יכול להתבטא בשניים: ראשית, שבעתיד, כשיחלה, לא ייזקפו לו ימי מחלה ובמקרה כזה לא יקבל את משכורתו בגין אותם ימי מחלה ובמילים אחרות, בשל ניצול ימי המחלה עקב תאונה יפסיד בעתיד משכורת, אם יחלה, שנית, אם עפ"י יחסי העבודה בינו לבין מעבידו הוא זכאי בעת פרישתו מהעבודה לפיצוי בגין אותם ימי מחלה צבורים שלא ניצל - ניצול ימי מחלה אלו עקב התאונה, יקטין את הפיצוי" (ע"א 579/98 רוזנשטיין נ' כהן, קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, עמ' 1013 - 1017 ועוד). 12. מנהל אגף משאבי אנוש בעירית אשדוד, מר שלמה ששון ,העיד על אופן צבירת ימי המחלה, על מס' ימי המחלה שעמדו לזכותה של התובעת עובר לתאונה, על תקופת ההיעדרות ותשלום שכרה ע"ח ימי המחלה הצבורים וימי החופשה השנתית, כמו גם על המודד לחישוב פדיון ימי מחלה צבורים בעת היציאה לפנסיה. 13. מעבר לכך, הסכימה הנתבעת לחישוב שערכה התובעת במסגרת חישוביה בעניין הפסדי השכר בעבר, ככל שבית המשפט ימצא כי יש לפצות את התובעת בגין הפסדים אלו. 14. הנני מחייב, איפוא, את הנתבעת, לשלם לתובעת, סך של 6,950 ₪ מעבר לדמי הפגיעה בגין ראש הנזק של הפסדי שכר בעבר. ח. הוצאות נסיעה ורפואיות - לעבר ולעתיד 1. התובעת טוענת כי ככל נפגע ת.ד. לא ידעה ולא השכילה לשמור על כל הקבלות. 2. התובעת מפנה להלכה, כי די אם הצביע תובע על קיומו של נזק בעבר או על אפשרות קיומו בעתיד, כדי שיזכה בפיצוי מתאים ודי באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות כדי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו ולפוסקם באופן גלובלי. 3. התובעת טוענת, כי הצביעה, הן בתצהיר והן בעדותה, על נזקיה והרי ברור כי היא לא הגיעה לטיפולים הרבים עליהם ניתן ללמוד מן התיעוד הרפואי שצורף לתצהירה, בהסעות חינם אין כסף. 4. כמו כן, היא טוענת שנדרשה לרפואה משלימה ולמעקב רפואי אינטנסיבי והעידה על כל ההוצאות שנגרמו לה. 5. בנוסף, היא מציינת, כי המומחה הרפואי הכיר בתקופת אי כושר משמעותית ביותר בגין התאונה. 6. אשר לעתיד, מבקשת התובעת מבית המשפט להניח, כי לנוכח אופי הפגיעה בה נפגעה, היא תזדקק לטיפול רפואי אשר בחלקו איננו ממומן ע"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי ו/או המל"ל. 7. התובעת מפנה לפסיקה, לפיה הנטל להוכיח כי את הטיפולים והאביזרים הרפואיים הדרושים לו יכול הניזוק לקבל מקופת החולים - מוטל על המזיק (ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פד"י נ"א (2) 724). 7.1 לטעמה, נמנעה הנתבעת מלדון ולהתייחס לעניין זה וחזקה עליה שידעה מדוע. 8. התובעת עותרת, איפוא, לפצותה בגין הוצאות רפואית בעבר - בסך של 7,000 ₪, בגין הוצאות נסיעה בעבר - סך של 5,000 ₪ ובגין ראשי נזק אלו לעתיד - סך של 20,000 ₪. 9. הנתבעת טוענת, כי בהתאם לחוות דעתו של המומחה, לא נזקקה התובעת וגם לא תזדקק לתרופות ו/או טיפולים רפואיים אשר אינם מכוסים ע"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי. 10. לטענת הנתבעת, מאחר ומדובר בתאונת עבודה, אין היא צריכה לשאת בעלויות ההוצאות הרפואיות, הנסיעה והניידות של התובעת לטיפולים הרפואיים, שכן, היא זכאית לתבוע החזר בגינן מן המל"ל. 10.1 המל"ל - כך טוענת הנתבעת - מחוייב, עפ"י חוק הביטוח הלאומי, לשאת בכל עלויות הטיפולים הרפואיים להם תזדקק התובעת. 10.2 התובעת גם העידה, כי בכוונתה לפנות למל"ל לקבלת החזר (עמ' 60 לפרוטוקול) אך לנתבעת לא ידוע אם אכן עשתה זאת. 11. לגבי ההוצאות בעבר, טוענת הנתבעת, כי התובעת צירפה לתצהירה קבלות שאינן קשורות לתאונה וכן קבלות על ביקורים שונים במרפאות, ללא פירוט ומבלי שניתן לשייך אותן לתאונה. 11.1 הצד השלישי מס' 1 מציין, כי בין הקבלות המנופחות לטעמו - על נסיעות שביצעה כביכול, מופיעות כאלה בהן מופיע שמו של קרוב משפחתה של התובעת, מר ויקטור עזריה, כמנפיק הקבלות. 12. הנתבעת מפנה לחוות דעתו של המומחה הרפואי, ממנה עולה, כי התובעת סבלה, טרם התאונה, מהפרעות בתחום האורטופדיה שהצריכו ייעוץ וטיפול רפואי למכלול תלונותיה. חלק מן התלונות קשור לאירועי חבלה במסגרת עבודתה. 12.1 בנוסף, קובע המומחה, כי התובעת סובלת כיום "מהפרעה קלה מאוד" באזור ירך ימין, שאיננה מתבטאת בהגבלת תנועה ואינה באה לידי ביטוי כשהתובעת מבצעת פעילויות גופניות כגון: הליכה וקפיצה. 13. לאור זאת, כך סבורה הנתבעת, ברור שככל שהיא אכן נזקקה ואולי תזדקק בעתיד להוצאות רפואיות, הרי שאלו נובעות - כולן או לפחות מרביתן - מן הפגיעות מהן סבלה התובעת לפני התאונה. 14. אשר להוצאות הנטענות בגין נסיעות וניידות בעבר, הרי שהן בבחינת "נזק מיוחד" ומשכך - כך לטענת הנתבעת - אין די בטענת התובעת לבדה בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים לשם דרישת השבת ההוצאה ומשלא צירפה ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לה בראש נזק זה, אין מקום לפצותה בסכום הנטען בסיכומיה. 15. לטעמה של הנתבעת, ברור כי מצבה הרפואי של התובעת בעקבות התאונה אינו מצריך להוציא הוצאות כלשהן לצורך ניידות ויש לייחס זאת למצבה הבריאותי עובר לתאונה וללא כל קשר לתאונה ולגילה המתקדם. 16. לאור האמור לעיל וכאשר מדובר בתאונת עבודה, סבורה הנתבעת כי אין מקום לפיצוי התובעת בגין הוצאות בראשי נזק אלו. 17. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר הם ראשי נזק מיוחדים הדורשים, עפ"י הפסיקה, הוכחה "ברחל בתך הקטנה". 17.1 בע"א 379/74, 525/74 אסבסטוס נ' פזגז, פד"י ל(3), 281, 284 נקבע, בין היתר, כי "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט, הוא טעון הוכחה מדוייקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד, חייב להוכיח לא רק שנגרם לו הנזק אלא גם את היקפו ואת שיעורו." 18. טוענת התובעת בסיכומיה, כאמור, כי ככל נפגעי תאונות הדרכים (?) לא ידעה ולא השכילה לשמור על כל הקבלות, שכן, היתה טרודה באופן טבעי בשיקומה ובהחלמתה. 19. התובעת צירפה לתצהירה צילומי קבלות, בעיקר בגין נסיעות שלא ניתן לקשר בהכרח בינן לבין טיפולים שקיבלה וכן תרופות - חלקן שאיננו קשור כלל לפגיעות הנטענות בתאונה (ויטמינים מסוג CENTRUM SILVER, תרופות לכיב קיבה מסוג "LOSEC" או להסדרת לחץ דם). 20. כבר מן הטעם הזה, ראוי היה לדחות את דרישת התובעת לפיצוי בראשי נזק אלו לעבר. 21. אלא, שבנוסף מדובר בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה וחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול לנפגעי עבודה) התשכ"ח-1968 מחייבים את המל"ל לממן, בין היתר, תרופות, טיפולים רפואיים, סייעות וכדו', לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים. 21.1 חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009-2010) התשס"ט-2009, הכניס תיקונים, בין היתר בחוק הפלת"ד, בפקודת ביטוח רכב מנועי ובחוק ביטוח בריאות ממלכתי ונקבע, בין היתר, כי החל מיום 1/10/10, לא תחול עוד חבות של המבטח למימון טיפולים המצויים בתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי (ולמעשה מדובר בחלקם הארי של הטיפולים) והם יחולו אך ורק על קופות החולים. 22. ואכן, כאשר הודעה לתובעת זכותה לפנות למל"ל ולקבל החזר בגין הוצאותיה הרפואיות, הצהירה התובעת שתגיש תביעה, כאמור (עמ' 60 לפרוט', ש' 33 - 38). 23. בנסיבות אלה, אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי התובעת בגין הוצאותיה הרפואיות והנסיעות לטיפולים רפואיים בגין התאונה - לעבר. 24. אשר לראשי-נזק אלו לעתיד, לא ציין המומחה, כי התובעת תזדקק לתרופות ו/או טיפולים רפואיים אשר אינם מכוסים ע"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי וממילא, ככל שיהיו כאלו, לרבות רפואה משלימה, שהוזכרה כאפשרות, שמורה הזכות לדרוש החזר עלותם מן המל"ל. 25. מקובלת עליי הטענה, כי בגין הפגיעה נאלצה ותיאלץ התובעת לעשות שימוש רב יותר במידה מסוימת בתחבורה ציבורית ופרטית, שלא לטיפולים רפואיים, ובראש נזק זה ראוי לפסוק לה סכום גלובלי, אותו אני מעריך, לעבר ולעתיד, בסך של 5,000 ₪. ט. עזרת צד ג' - לעבר ולעתיד 1. לטענת התובעת, היא נפגעה, באופן קשה, בתאונה וזו השאירה בה את חותמה ותלווה אותה לכל שארית ימיה. 2. לטענת התובעת, בסעיף 14 לתצהירה ת/2, היא נזקקה, לאחר התאונה, לעזרה בעבודות משק הבית (בעיקר בתקופה הסמוכה לתאונה) ומכיוון שלא היה באפשרותה לשכור את שירותיה של עוזרת בית, היא נאלצה לפנות לבני משפחתה שיסייעו לה והם מסייעים ועוזרים לה עד היום. 3. בתה של התובעת טוענת בתצהירה, כי האם קיבלה עזרה מבני המשפחה רק לאחר התאונה, כשהייתה מוגבלת מאוד והתקשתה לתפקד (סעיף 6 לתצהיר ת/3). 3.1 דברים דומים משתמעים גם מחקירתה של הבת, המאשרת כי כיום האם מסוגלת לתפקד ואיננה נזקקת לעזרת זולת (עמ' 54 לפרוט' ש' 45-34). 4. התובעת מפנה להלכות בדבר פיצוי קרוב משפחה אשר סעד את הנפגע ועזר לו, גם אם לא נגרם לו הפסד. 5. התובעת מזכירה כי המומחה אישר לה שמונה חדשי אי כושר. 6. בנסיבות אלה סבורה התובעת, כי יש להעריך את העזרה הממוצעת הנחוצה לה - בשיעור 350 ₪ לחודש, כאשר בסמוך לתאונה היתה, מטבע הדברים, נזקקות רבה יותר ובהמשך - פחותה, במשך 102 חודשים ובסה"כ 35,700 ₪. 7. אשר לעתיד, סבורה התובעת, כי קרוב לוודאי שתזדקק לעזרת הזולת ועותרת להעריכה בסך של 300 ₪ לחודש (כשעתיים בשבוע בלבד) ובהיוון עד לגיל 82 - היא עותרת לפצותה בסך של כ-60,000 ₪. 8. הנתבעת מפנה לחוות דעתו של המומחה, ממנה עולה, כי נכותה איננה גורמת להפרעה בתפקוד היומיומי ואיננה מצדיקה היזקקות לעזרת הזולת. 9. לטענת הנתבעת, החל ממספר חודשים לאחר התאונה חזרה התובעת לתיפקוד מלא בעבודתה ולכן לא סביר שהיא נזקקה לעזרת בני משפחתה מאז התאונה ועד היום ובטוח שלא תזקק לעזרת כזו בעתיד. 9.1 לטענת הנתבעת, בפועל לא נזקקה התובעת בעבר לעזרת זולת בשכר ואף לא תזקק בעתיד לעזרה כזו. 10. על כן עותרת הנתבעת לדחות תביעת התובעת בראש נזק זה - לעבר ולעתיד. 11. שני תנאים מצטברים נקבעו בפסיקה לצורך פיצוי בראש הנזק של עזרת הזולת ככל שמדובר בעזרת בני משפחה: א. שלמושיט העזרה נגרמו הפסדים ו/או הוצאות בגין מתן העזרה; ב. שמדובר בעזרה בהיקף החורג מגדר העזרה שיכול אדם לצפות לו מבן משפחה בעת צרה. (ע"א 177/98, עוז נ. לזרוס, פד"י נ"ב (3) 193; ע"א 327/81 ברמלי נ. חפוז, פד"י ל"ח (3) 580 ועוד). 12. עוד קבעה הפסיקה, כי קושי גרידא בביצוע פעולות, להבדיל מחוסר יכולת לבצען, איננו מצדיק פיצוי בגין עזרת צד ג' (ת.א. (ת"א) 1269/85, אמסלם נ. לוי, פ"מ תשנ"ג (א) 232). 13. מאידך קבעה גם הפסיקה, כי זה מזמן השתרשה הפסיקה בהלכה שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו ע"י בן-זוגו או קרובו ולא ע"י עובד שכיר, אין זו סיבה לשלול מן הניזוק את הזכות לקבל את ערך העזרה שהוא זקוק לה (ע"א 428/77, סגל נ. שרף, סביר י"ב 491). 14. בענייננו, מדובר בנכות אורטופדית כוללת של 10%, ממנה מיוחסים לתאונה רק 5% ובהתאם לקביעת המומחה, מלוא הנכות מייצגת "השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי". 15. בבדיקתו של המומחה (פרק "דיון וסיכום" בחוות הדעת) לא הודגמה הגבלה בתנועות ע"ש ולא נצפתה הפרעה נוירולוגית ממקור שידרתי. בבדיקות פרקי הירכיים הודגמה רגישות לאזור טרוכנטר גדול ימני, אולם ללא הגבלה בתנועות מפרק הירך בהשוואה לצד הנגדי וללא הפרעה בכח שרירי מיפרק הירך הימני. המבחנים להפרעה באגן הימני/ פרק ירך ימין, מצביעים על הפרעה קלה מאוד באזור ירך ימין. 16. המומחה מציין בחוות דעתו, בין היתר, כי התובעת סבלה, גם טרם התאונה, מהפרעה באזור זה, בעקבות התאונה משנת 2000. 17. גם המומחה הרפואי קובע, כי התובעת חזרה לעבודה, בהיקף מלא, כ - 10 חודשים לאחר התאונה. 18. אין המדובר בהפרעות המצדיקות עזרה חיצונית או עזרת בני משפחה מעבר למקובל בין בני משפחה במקרים דומים. בוודאי לא מעבר לתקופות אי הכושר. 19. מעבר לאמירות כלליות, גם לא הובאו פרטים מדויקים בדבר הנחיצות בעזרה ומה טיבה של העזרה שהושיטו בני המשפחה לתובעת . 19.1 יחד עם זאת - ובניגוד לטענת התובעת - העידה כאמור בתה, כי המשפחה סייעה לתובעת רק לאחר התאונה ואין מדובר בעזרה הנמשכת עד היום. 20. בנסיבות אלה, אין מקום לפצות את התובעת מעבר לעזרה מוגברת אולי של בני המשפחה בתקופת אי הכושר הסמוכה לתאונה - 8 חודשים. 21. בהתחשב בכל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת, בגין ראש נזק זה לעבר, סך של 3000 ₪. 21.1 עתירתה של התובעת בראש נזק זה לעתיד - נדחית. י. כאב וסבל 1. התובעת עותרת להפעיל את תקנה 2 (ב') לתקנות הפיצויים לנפגעי ת.ד. (פיצויים בשל נזק שאיננו נזק ממוני), ולפסוק לתובעת פיצוי בשיעור של 10% מהסכום המכסימלי, למרות שנקבעו לה רק 5% נכות רפואית בגין התאונה. 1.1 זאת, לאור אופי החבלה, תקופת הנכות הזמנית הארוכה והמגבלות עמן נותרה התובעת, לטענתה. 2. הנתבעת מתנגדת לפסוק לתובעת, בראש נזק זה, מעבר לסכום הנגזר משיעור נכותה הרפואית וטוענת ,כי חישוב הפיצוי עפ"י הוראות סעיף 2(ב), צריך להיעשות במקרים מתאימים בלבד, כגון: כאשר לנפגע לא נקבעו אחוזי נכות למרות שאושפז תקופה ממושכת בבית חולים, או שעבר טיפולים רפואיים קשים, סבל בצורה חריגה ולא נותרה לו נכות רפואית. 3. הנתבעת מפנה לפסיקה הקובעת, כי הסמכות לקבוע פיצוי בהתאם לתקנה זו אין פירושה שיש לפסוק, בדרך שיגרה, את הפיצוי המכסימלי הקבוע בתקנה. 3.1 במקרה זה - טוענת הנתבעת- התובעת כלל לא אושפזה ואף לא עברה טיפול רפואי חריג. 4. על כן היא עותרת להסתפק בפיצוי הנגזר מגובה הנכות הרפואית: 6,631 ₪. 5. אכן, בפסק הדין אליו הפנתה הנתבעת - ע"א 583/89, כראדי נ. דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ ואח', פד"י מ"ה (3) 133, 135, נקבע בין היתר, כי "מבחינה משפטית...בית המשפט...מוסמך לפסוק פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב)...אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המכסימלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2(ב) קובעת את מכסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה ובמסגרתה על בית המשפט לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם על פי נסיבותיו של העניין הנדון בפניו". 6. האמנתי לתובעת כי היא סובלת כאבים פרמננטיים מאז התאונה ואף עבודתה נעשית תוך כדי כאבים. הדבר עולה גם הן מחוות דעתו של המומחה והן מכמות הקבלות שצורפו בגין תרופות לשיכוך כאבים. 7. על כן, אין אולי מקום לפסוק לתובעת את הסכום המירבי המותר עפ"י תקנה 2(ב) הנ"ל, אך יש מקום להגדיל את הפיצוי, בגין ראש נזק זה, מעבר לנגזר משיעור נכותה הרפואית של התובעת בעקבות התאונה. 8. הנני מחייב, איפא, את הנתבעת, לשלם לתובעת, בגין ראש נזק זה, סך של 10,000 ₪. יא. סוף דבר 1. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 36,950 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן: 1.1 הפסדי שכר בעבר (מעבר לדמי הפגיעה) 6,950 ₪ 1.2 הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות 5,000 ₪ 1.3 עזרת צד ג' 3,000 ₪ 1.4 אבדן כושר השתכרות 12,000 ₪ 1.5 כאב וסבל 10,000 ₪ סה"כ - 36,950 ₪ 2. בנוסף תחזיר הנתבעת לתובעת את הסכומים ששילמה למומחה הרפואי מטעם בית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועדי הוצאתם ועד למועד התשלום בפועל. 3. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מסכום הפיצוי בתוספת מע"מ כדין. 4. בהתאם לאמור לעיל בסוגיית האחריות וכן בפסקי הדין המותנים כנגד הצד השלישי מס' 2 והצד הרביעי מס' 1, ישפו הצדדים השלישיים, ביחד ולחוד, את הנתבעת, בגובה התשלום שתשלם לתובעת והצד הרביעי מס' 1 ישפה את הצד השלישי מס' 1 בגובה הסכום שישלם לנתבעת. 5. זכות ערעור - בתוך 45 יום מהיום. תאונת דרכים