מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת עבודה עם מסור: כללי 1. התובע יליד 19.9.1960, נפגע ביום 16.4.2008 בתאונת עבודה, במהלך וכתוצאה מעבודתו כנגר שכיר אצל מעבידו, הנתבע 1 (להלן: "התאונה"). תביעתו דנא, היא לתשלום הפיצויים המגיעים לו בגין נזקי הגוף, אשר נגרמו לו עקב התאונה. 2. בכל המועדים הרלוונטיים לתובענה, הנתבע 1 הינו הבעלים והמנהל של נגריה פרטית בשם "נגריית בתריס" והנמצאת בנצרת (להלן: "הנגרייה) ,מעבידו של התובע ומבוטח כדין, בביטוח אחריות מעבידים, על-פי פוליסה בת-תוקף (מס' 9065054/07), שהוצאה על-ידי הנתבעת 2. 3. התאונה קרתה שעה שהתובע עבד בנגריה ותוך כדי חיתוך לוחות עץ (לייסטים) במכונת חיתוך/כרסום הנקראת "רוטר" (להלן: "המכונה"). פעולת החיתוך נעשית על-ידי מסור חשמלי מתכוונן (להלן: "המסור") והנמצא באמצע המשטח של המכונה (ת/1, נספח א'). בזמן החיתוך משכה המכונה את לוחות העץ והמסור פגע באגודל ידו הימינית של התובע, שהיא היד השולטת. 4. לאחר התאונה, הובהל התובע לבית-חולים האנגלי בנצרת (להלן: "בית-החולים"). הוא נבדק בחדר המיון. הודגם חוסר עור באגודל. הוא אושפז במחלקה האורטופדית. ביום 21.4.2008 ,הוא עבר ניתוח להשתלת עור באגודל. השתל נקלט. ביום 24.4.08, שוחרר לביתו עם המלצה להמשך טיפול שמרני, טיפול פיזיוטרפי וריפוי בעיסוק. 5. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הכיר בתאונה כתאונת עבודה. ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה לתובע נכות רפואית יציבה בשיעור של 10%, החל מיום 17.7.2008, לפי סעיף 75(1)(ב) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות"). 6. וכן, שילם המל"ל לתובע דמי פגיעה עבור תקופת אי-כושר לעבודה, מיום 17.4.2008 ועד ליום 16.7.2008, וגמלת נכות מעבודה. תגמולי המל"ל ששולמו לתובע בגין התאונה ולאחר שערוך להיום מגיעים לסך של 54,657 ₪. 7. מומחה רפואי מטעם בית-המשפט, ד"ר דוד גורדון - אורטופד, מנתח וכירורג כף יד (להלן: "המומחה") בדק את התובע וקבע לתובע, בחוות דעתו (מיום17.11.2011), כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות רפואית יציבה ומשוקללת בשיעור של 19%, כדלקמן: 10% - לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות, בגין צלקת מכאיבה ומכערת באגודל יד ימין; 10% - לפי סעיף 31(4)(א)(II) לתקנות, בגין שיתוק חלקי ובצורה קלה של עצב מדיאני מצד ימין. טענות הצדדים 8. התובע טוען, כי הנתבע אחראי לתאונה ולנזקיו. הנזק נגרם על-ידי המכונה, שהיא דבר מסוכן, ועל הנתבעים הראיה שלא היתה לגביה התרשלות מצד הנתבע, שיחוב עליה, והכל לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968 (להלן: "הפקודה"). וכן, טוען התובע, כי במקרה דנן יש תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו", לפי סעיף 41 לפקודה. לחילופין, מבסס התובע את עילת תביעתו על שתי עוולות: הרשלנות - לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה והפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה. 9. כאמור, טוען התובע, כי הנתבע או שליחיו התרשלו כלפיו וגרמו לתאונה ולנזקיו. רשלנות הנתבע התבטאה, בין השאר, במעשים ובמחדלים כדלקמן: א. לא הנהיג שיטת עבודה בטוחה ובטיחותית ולא דאג לקיומה; ב. לא הדריך את התובע ולא הזהירו מפני הסכנות הכרוכות בעבודתו והצפויות לו ולא פיקח על עבודתו של התובע בדרך המגינה את בטחונו ושלומו; ג. לא הציב במקום העבודה וליד המכונה שלטי אזהרה והדרכה מתאימים ומובנים בדבר עצם ומקום קיומם של סכנות ומפגעי בטיחות ובדבר השימוש בציוד מגן אישי; ד. לא מינה ממונה על בטיחות או מנהל עבודה או מפקח על עבודה כלשהו,שהם בעלי הכשרה ומיומנות הנדרשים לביצוע התפקיד; ה. לא גידר לבטח את המכונה בכלל והמסור בפרט .לחילופין, לא התקין בהם התקני בטיחות אוטומטיים; ו. לא סיפק לתובע אמצעי מיגון או ציוד מגן אישי לשם הגנה על איברי גופו מפני הסכנות הכרוכות בביצוע עבודתו על המכונה; ז. לא נהג כפי שמעביד סביר ואחראי היה נוהג או נמנע מלנהוג בנסיבות העניין. 10. כמו-כן ואליבא דתובע, הנתבע הפר חובות חקוקות, במיוחד הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל - 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") והתקנות שהותקנו על-פיה. 11. התובע טוען לפיצויים במספר פרטי נזק והם: נזק מיוחד א. הפסד השתכרות - 350,000 ₪ ב. הוצאות רפואיות, נסיעה ונלוות - 200,000 ₪ ג. עזרת צד ג' - 300,000 ₪ נזק כללי ד. הפסד השתכרות בעתיד; ה. הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים; ו. עזרת צד ג' בעתיד; ז. הוצאות רפואיות, נסיעה ונלוות בעתיד; ח. כאב וסבל. טענות הנתבעים 12. הנתבעים מכחישים, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. לגרסתם, אין יריבות בין הצדדים, וכתב התביעה אינו מגלה עילה. במקרה דנן, אין תחולה לכללים: "הדבר מעיד על עצמו" ו- "דברים מסוכנים" והתובע נושא בנטל הוכחת תביעתו. 13. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי מצד הנתבע לא היתה רשלנות כלשהי לתאונה ולנזקים הנתבעים. הנתבע התנהג בזהירות ובסבירות בהתחשב במכלול נסיבות העניין. הפלוגתא 14. הפלוגתא שבין הצדדים נסבה, למעשה, על שתי שאלות: הראשונה, האם הנתבע אחראי לתאונה ולנזקי התובע, והשניה, בהנחה והתובע אחראי לתאונה - מהם גובה הנזק ושומת הפיצויים המגיעים לתובע ושבכוחם להחזיר את המצב לקדמותו. מסכת הראיות 15. רק התובע העיד לעצמו. הוא הקדים והגיש תצהיר עדותו הראשית (ת/1). להגנה, לא היו עדים. מטעמה הוגשו 2 מוצגים: נ/1 - מסמכי המל"ל-ענף נפגעי עבודה בקשר לתאונת עבודה קודמת, מיום 12.1.85, ובה מעורב התובע; ונ/2 - מסמכי המל"ל - ענף נפגעי עבודה בקשר לתאונה. דיון שאלת האחריות-התאונה 16. התובע העיד, בכתב ובעל-פה, באשר לתאונה ונסיבותיה, כדלקמן: "התאונה נשוא התביעה אירעה בתאריך 16.4.2008. במהלך העבודה עבדתי, בין היתר, על מכונת מסור חשמלי לחיתוך לוחות וקרשי עץ, מכונת רוטר. (להלן: "המכונה"). המכונה מורכבת ממשטח וממסור חשמלי הממוקם באופן אנכי באמצע המשטח. שיטת העבודה על המכונה שהיתה נהוגה אצל הנתבע עובר לתאונה, היתה כפי המפורט להלן ולפיה העובד היה מניח את לוחות העץ על המשטח ואוחז בלוח בשתי הידיים, כדי לייצב אותו ולדחוף אותו לעבר המסור הממוקם במרכז המשטח. ביום 16.4.2008, תוך כדי עבודתי בחיתוך לייסטים באמצעות המכונה בשיטה המתוארת לעיל, עפ"י הנחיות והוראות הנתבע, נפצעתי קשות בכף ואצבעות יד ימין מהמסור של המכונה. (להלן: "התאונה"). יודגש, כפי שאף עולה מן התמונות המצורפות כי במכונה האמורה לא הורכב מגן ו/או גידור כלשהו למניעת הסיכון של פגיעה דוגמת זו שאירעה לי ביום התאונה. עבדתי, כאמור, בחיתוך לייסטים שהיו ברוחב של 3.5 ס"מ, עובי 2.5 ס"מ ובאורך 75 ס"מ. הצבתי את הלייסטים בצורה אנכית על המכונה, והתחלתי לדחוף אותם לעבר סכין החיתוך, עת הגעתי לאמצע הלייסט, ועל מנת להימנע מהצבת אצבעות ידיי בסמוך לסכין החיתוך, ייצבתי את הלייסט באמצעות ידי הימינית על-ידי אחיזתי מן הקצה הקדמי, ותוך כדי כך, דחפתי בידי השמאלית מן הקצה השני את הלייסט לעבר סכין החיתוך. תוך כדי חיתוך אחד הלייסטים המכונה גררה את הלייסט לעבר סכין החיתוך יחד עם ידי הימנית שכאמור ייצבה את הלייסט מן הקצה הקדמי שלו, וכך אירעה הפגיעה. ויודגש כי בהתאם לשיטת העבודה שהיתה נהוגה אצל הנתבע, זוהי שיטת העבודה היחידה האפשרית במכונה זו. .... התאונה מבחינתי בלתי נמנעת. נהגתי כפי כל נגר סביר היה נוהג במקומי ונשמרתי מכל משמר בניסיון להימנע מפגיעה כלשהי. ... לאור הפגיעה הקשה ממנה סבלתי, הובהלתי באופן מיידי על-ידי חבריי לעבודה לבית החולים האנגלי. שם נתקבלתי בחדר מיון חבול ומדמם. בבדיקה אורטופדית שנערכה לי אובחנתי כמי שסובל מפגיעה קשה באגודל ראשון בכף יד ימין עם חוסר עור אספקט וולרי לגליל פרוקסמילי ודסטלי, שוליים נרקוטיים..." (ת/1, סעיפים 13-6; ס' 25-24) מהימנות העדים ומשקל הראיות 17. על-פי התנהגותו של התובע והתרשמותי הישירה ממנו, ובשים לב למכלול נסיבות העניין ואותות האמת שהתגלו במהלך המשפט, אומר, כי עדותו של התובע, לעניין זה, היתה סבירה, קוהרנטית, עקבית, שלמה ומהימנה בעיניי. לא מצאתי סתירות כלשהן בעדות זו. וכן, קיים אישור, חיזוק ותימוכין לעדות זו בראיות ההגנה, וכוונתי היא למוצג נ/2. הנה-כי-כן, עדותו של התובע, בכל הקשור לנסיבות קרות התאונה, הינה סבירה, אמינה ומהימנה עליי. היא ראויה למלוא המשקל הראיתי. עוולת הרשלנות 18. עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמטיבית, בסימן ד' לפרק ג' לפקודה. סעיף 35 לפקודה, המגדיר את עוולת הרשלנות, קובע, כי: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה". סעיף 36 לפקודה מסדיר את חובת הזהירות וקובע, כי: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". 19. שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי - התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1982). וכן ובנוסף, המזיק-המעוול יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). כידוע, פסק-הדין Donoghue v. Stevenson [1932] A.C. 562 האנגלי קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח". (י' גלעד "על 'הנחות עבודה' אינטואיציה שיפוטית ורציונליות בקביעת גדרי האחריות ברשלנות", משפטים כ"ו 295, 296 (התשנ"ו). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו- 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985); 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45, 66 (1994); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל 19.3.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל פ"ד מז(1), 802, 809 (1993); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו, 7.9.2011; ת"א (ת"א) 2271/04 עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ 7.4.2010). לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמטיבית על המזיק. 20. חובת הזהירות המושגית נבחנת על-פי השאלה, אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חבות זהירות כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש. כלומר האם היה על המזיק לצפות את הנזק. המבחן הינו מבחן הצפיות. קרי, האם נתבע סביר היה צריך לצפות את התרחשות הנזק. 21. כאשר בית-המשפט בוחן האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, עולה השאלה האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש הלכה למעשה. 22. אכן ובענייננו-שלנו, חב המעביד (הנתבע) חובת זהירות מושגית וקונקרטית, כלפי התובע. מעביד נושא בחובת זהירות לעובדיו. (ע"א 547/67 גולדנברג נ' איזיק, פ"ד כב' (2), 405, 410 (1968). המעביד נושא בחובה לנקוט כלפי עובדו בזהירות סבירה למען בטחונו ושלומו. (ע"א 8263/98 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' מויאל, פ"ד נה(3), 666, 670 (2003). דין זהה נמצא ב- common law. (ראו- J. Munkman, Employer's Liability At Common Law, 6th ed. London (1996), pp.27-94; Charlesworth & percy, On Negligence, 9th ed. London (1997), pp. 762-808; R.A. Buckley - The Modern Law of Negligence, 2nd ed, Butterworths (1993), pp. 266-276 ). בעניין זה, נפסק בע"א 707/97 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2), 209, 211-212) (1988), כי: "הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל: ע"א 171/56. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע". (ראו- ע"א 2425/97 עירית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3), 172, 177 (1999); ע"א 8216/99 עיזבון המנוח סמיון פרידמן ז"ל נ' נ. רפפורט 6.6.2001). 23. מעביד חייב להדריך את עובדו, להזהירו בפני סכנות הכרוכות בעבודתו והצפויות לו ולפקח על עבודתו בדרך המגינה את בטחונו ושלומו של העובד. חוסר אזהרה, פיקוח והדרכה מתאימה, כשזו מתחייבת, מהווה רשלנות מצד המעביד. חובת הזהירות של המעביד טומנת בחובה, בין היתר, אספקת ציוד תקין ונאות לעובד. (ראו- ע"א 864/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט(1) 371, 376-377) (1965); ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט (1), 30, 32 (1965); ע"א 54/64 פרץ נ' קרן קיימת לישראל, פ"ד יח(3), 387, 394 (1964); ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פ"ד מב (1), 415, 420) (1988). (ע"א 5850/10 חברת צפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין 15.4.2012. (Hatton v. Sutherland [2002] EWCA Civ 76, [2002] 2 All E.R.L ; Goodyear Great Britain Ltd.v. Coxall [2002] EWCA Civ 1010) 24. המעביד חייב, איפוא, לנקוט אמצעי זהירות מתחייבים, לפי נסיבות העניין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה וככל שהעבודה מסוכנת יותר, עליו לנקוט אמצעי זהירות מוגברים. ידיעת העובד את טיב הסכנה הכרוכה בעבודתו והצפויה לו, כשלעצמה, אינה משחררת את המעביד מלנקוט אמצעי זהירות סבירים להבטחת עובדו, להרחיק את הסכנות הכרוכות בעבודה או להגן על העובד מפניהן. (ע"א 422/62 בראושטיין נ' שותפות רפיח את דן אפרים, פ"ד יז(1), 589, 592 (1963); Wilson v. Tyneside Window Cleaning Co. (1958) 2All E.R 265) 25. בנידון דידן, הנתבע התרשל כלפי התובע. המדובר ברשלנות רבתי. הוא לא עמד בחובתו הכפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ובטיחותית ולדאוג לקיומה. בנגריה, הוא הנהיג שיטת עבודה מסוכנת עד למאוד ואינה בטוחה כל צרכה. הוא לא נקט בכל הצעדים הדרושים על-פי דין לשם מניעת הסכנה מן התובע. הוא לא סיפק לתובע ציוד מגן אישי, חיוני, תקני ומתאים ואף לא הציב במקום העבודה ממונה על העבודה, שישגיח באופן נאות ויוודא, שהעובדים בנגריה, ובכללם התובע, משתמשים בציוד מגן אישי כראוי, והכל בניגוד לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ד - 1977. 26. בחודש יולי 2007, החל התובע לעבוד אצל הנתבע, כנגר שכיר (ת/1, סעיף 5, עמ' 2, ש' 14; עמ' 6, ש' 33-32). ביום התאונה, הציב הנתבע את התובע לעבוד לראשונה, על המכונה (עמ' 7, ש' 9-1, ש' 18). דא עקא, הנתבע, המעביד, לא נקט באמצעים סבירים כלשהם כדי למנוע מן התובע את הסכנה הקיימת והנשקפת לו מהמכונה בכלל ומהמסור בפרט, והכל בשים לב לתכונותיו הפנימיות ומעצם ברייתו של הציוד דנן ושאר הנסיבות החיצוניות - תנאי הזמן והמקום, סוג העובדים הבאים עמם במגע ותהליך העבודה, הלכה למעשה. 27. המסור הנו חלק מסוכן ביותר במכונה. על-פי דין, חובה לגדרו לבטח (סעיף 37(4) לפקודת הבטיחות בעבודה). דא עקא, הנתבע לא גידרו לבטח, ו/או לא דאג להתקין התקני בטיחות אוטומטיים, במטרה למנוע ממפעיל המכונה והמסור מלבוא במגע עם המסור. (ת/1, סעיף 10; עמ' 2, ש' 14; עמ' 7, ש' 32-24). במחדליו אלה, הפר הנתבע, למעשה, את הוראות סעיפים 37 ו- 39 לפקודת הבטיחות בעבודה. 28. וכן, הנתבע הפר גם חובותיו על-פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט - 1999. הוא לא מסר לתובע במקום העבודה (הנגרייה) מידע עדכני בדבר הסיכונים בנגרייה, ובפרט הסיכונים הקיימים במכונה ובמסור, ולא מסר לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של המכונה והמסור ותהליכי העבודה שלהם. וכן, הנתבע לא קיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם באמצעות בעל מקצוע מתאים ולא וידא שכל עובד, כולל התובע, הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושא ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף. וכן, הנתבע לא חזר ולא קיים הדרכה כאמור, בהתאם לצורכי העבודה ולפחות אחת לשנה. וכן, הנתבע לא מסר לתובע, במקום העבודה, תמצית בכתב של מידע בדבר סיכונים בעבודה בה הוא מועסק בכלל ובמכונה והמסור בפרט, בהם עלול התובע להיחשף להם עקב ביצוע תפקידו. 29. לשלמות התמונה, אזכיר, כי התובע העיד, בכתב ובעל-פה, לעניין אחריות הנתבע לתאונה. הוא התייחס לעניין התרשלות הנתבע. הוא גם עמד על הפרות חובות חקוקות שבוצעו על-ידי הנתבע. (ת/1, סעיף 10, סעיפים 14, 23). גם עדותו של התובע, לעניין זה ובמישור העובדתי, היתה סבירה ומהימנה. בעדות זו לא מצאתי סתירות כלשהן, והיא ראויה למלוא המשקל. 30. זאת ועוד, בענייננו-שלנו, אף קיימת "חזקת התרשלות" ועל הנתבעים הראיה שהנתבע לא התרשל ולא גרם לתאונה ולנזקים הנתבעים ,והכל לפי הוראת סעיף 38 לפקודה. אין חולק, כי התובענה מוגשת על נזק גוף. בפניי, הוכח כדין, כי נזק הגוף נגרם על-ידי המסור של המכונה. בנסיבות העניין, המכונה היא "דבר מסוכן" מעצם ברייתה וגם בשים לב לנסיבות החיצוניות - תנאי הזמן והמקום וסוג העובדים הבאים עמה במגע, כולל תהליך העבודה והשימוש שנעשה במכונה ובמסור הלכה למעשה. וכן, הנתבע היה בעליו של הציוד דנן ("הדבר המסוכן") והממונה עליו. (ראו- ע"פ 74/62 פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3), 1478, 1498-1486 (1963); ע"א 1071/96 עיזבון המנוח אמין נאדר נ' מדינת ישראל פ"ד ס(4), 337, 353-351, 373 (2006). הנתבעים לא הביאו ראיה כלשהי ולא סתרו את חזקת התרשלותו של הנתבע. 31. לשלמות התמונה, אוסיף, כי בראיות הישירות והנסיבתיות שבפניי, יש בהן די בדבר עלילותה של התאונה ובדבר סיבותיה האפשריות, כדי לבסס לכאורה את רשלנות הנתבע, במידה הנדרשת להעברת הנטל לשכמו, שלא היתה רשלנות מצידו בקרות התאונה וגרימת נזקי התובע. (ע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1), 45, 83 (1995). הנתבעים לא הרימו נטל זה. אשם תורם 32. לדעתי, במקרה הספציפי אין לייחס אשם תורם לתובע. בדיקת המקרה שלפנינו על כל נסיבותיו, הן לפי מבחן "האדם הסביר" והן לפי מבחן "מידת האשמה", הנהוג בחלוקת האחריות לתאונות עבודה בין המעביד לעובד, מראה, בעליל, כי הנתבע גרם, באשמו הבלעדי, לתאונה .כאמור, עסקינן בתאונת עבודה, אשר נפגע בה התובע-העובד, בזמן שעבד לראשונה, על המכונה. הנתבע הוא המופקד על הנגרייה ועל העבודה של התובע, שבמסגרתה מבצע התובע את המוטל עליו. עליו החובה לדאוג לשיטת עבודה בטוחה ובטיחותית ולדאוג לקיומה.לפי ההלכה בעניין זה, נוהג בית-המשפט לדקדק עם המעביד, בקשר לאחריותו לתאונה. (ע"א 655/80 מפעלי קירור צפון בעמ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604-603 (1982); ע"א בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 74 (1984); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649, 656 (1987); ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81 (1984). וכן, דין הוא, כי לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במקום העבודה, אשם ברשלנות תורמת. (ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5), 581, 588 (1999). על-פי המדיניות המשפטית הראויה, אין להטיל אשם תורם על העובד, שנפגע בתאונת עבודה, אלא אם כן אשמו כגורם לתאונה בולט לעין (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 528-527 (1987); ע"א 5435/07 אבו ליט נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ 10.3.2009). בענייננו, הנתבע התרשל כלפי התובע ואף הפר חובות חקוקות וגרם לתאונה ולנזקי התובע. אשמו המוסרי זועק לשמיים. יש להחמיר את הדין עם הנתבע. התובע פעל תוך דל"ת אמות הסיכון שיצר הנתבע - המעביד, ולא הפעיל שיקול דעת עצמאי ולא הוא יצר את הסיכון בעבודתו על המכונה והמסור. התובע לא הכיר היטב את המכונה והמסור ותהליך העבודה במקום. הנה-כי-כן, מסקנתי היא, כי אין לייחס אשם תורם לתובע לקרות התאונה. הנזק 33. כתוצאה מהתאונה, נחבל התובע באגודל יד ימין. הוא הובהל, באופן מיידי, לבית-החולים. שם, הוא נבדק בחדר המיון. הודגם חוסר עור אספקט וולרי לגליל פרוקסימלי ודיסטלי. הוא אושפז במחלקה אורטופדית. במהלך אישפוזו, הוא עבר (ביום 21.4.2008) ניתוח להשתלת עור. מהלך הניתוח היה תקין. השתל נקלט, והתובע שוחרר, ביום 24.4.2008, לביתו עם המלצה להמשך טיפול שמרני, כולל פיזיוטרפיה וריפוי בעיסוק. 34. המומחה קבע, בחוות-הדעת, כי בגין התאונה נותרה לתובע נכות רפואית יציבה ומשוקללת בשיעור של 19% כדלקמן: 10%, בגין צלקת מכאיבה ומכוערת באגודל ו- 10% בגין שיתוק חלקי ובצורה קלה של עצב מדיאני מצד ימין. הצדדים ויתרו, מרצון, על חקירתו של המומחה, חקירת שתי וערב, על חוות-הדעת. קשר סיבתי 35. אכן, על התובע להוכיח, לפי מידת ההוכחה במשפטים אזרחיים, קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לנזק. הקשר העובדתי הוא "הגורם שבלעדיו אין - "causa sine qua non". משנקבע קיום הקשר הסיבתי העובדתי, קמה ועומדת השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקול של "סיבתיות משפטיות" (ע"א 145/80 ועקנין דלעיל, בעמ' 146; ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי, פ"ד כו (1) 743, 743 (1972); ע"א 500/82 עציוני נ' עזקר בע"מ, פ"ד מ(2) 733, 738 (1986). מבחניו של הקשר הסיבתי המשפטי קבועים בסעיף 64(2) לפקודה. על-פיהם, לא תוטל אחריות בנזיקין על אדם, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". כאמור, המבחן של "הסיבה המכרעת" נקבע על-ידי בית-המשפט על-פי אמות מידה משפטיות וערכיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. (ע"א 23/61 סימון נ' מנשה, פ"ד יז(1) 465-460, 449 (1961). בעוולת הרשלנות, המבחן הנהוג הוא מבחן "הצפיות". (ע"א 145/80 ועקנין דלעיל, בעמ' 146), לפיו, השאלה היא אם המזיק כאדם סביר, צריך היה לצפות שהתרשלותו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר - בין זה צד ג' ובין זה הניזוק עצמו- תישאל השאלה, אם התערבותו של אותו גורם זר היא בגדר הצפיות הסבירה. במקרה הספציפי, קיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבע (המעביד) לנזקי התובע. הנתבע צריך היה לצפות, כי התרשלותו תביא לידי נזקי התובע. בהשתלשלות האירועים, לא התערב גורם זר. מעל לצורך אומר, כי קיים קשר סיבתי כאמור, גם לפי שאר המבחנים. נזקי התובע נופלים בתחום הסיכון שיצרה התרשלות המעביד. וכן, התרשלות המעביד היא שגרמה בפועל להתהוות הנזק. שומת הנזק נזק לא ממוני 36. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, ובשים לב למהות הפגיעה הרפואית ומיקומה אשר נגרמה לתובע בגין התאונה וכן לתקופת האשפוז וההחלמה הסבירה, לגיל התובע, לטיב הטיפול הרפואי שניתן לו, לדרגת הנכות הרפואית היציבה, לשאר נסיבותיו האישיות של התובע וכיוצא באלה, אני פוסק לתובע, על דרך האומדן הכללי, פיצוי, בפרט נזק זה, בסך של 80,000 ₪, נכון להיום. הפסד השתכרות בעבר 37. כאמור, התובע יליד 19.9.1960. הוא נגר במקצועו. במקצועו זה, הוא עובד מזה שנים רבות. בחודש יולי 2007, הוא התחיל לעבוד אצל הנתבע. לפי נתוני המל"ל, שכרו החודשי והממוצע של התובע, עובר לתאונה, היה סך של 8,322 ₪ ברוטו. לאחר שערוך להיום, מגיע סכום זה לסך של 9,524 ₪ ברוטו. בפניי, לא הוכיח הצדדים שינויים ודאיים וצפויים כלשהם בהכנסה זו. 38. התובע נעדר מעבודתו, מיום התאונה, 16.4.2008 ועד ליום 31.7.2008 (136 ימים). לגבי תקופה זו, זכאי התובע להפסד השתכרות בסך הכל: 9,524 ₪ X 136 יום X 100% = 43,175 ₪ 30 יום סכום זה יישא ריבית חוקית מאמצע התקופה ועד היום ומגיע לסך של 48,032 ₪. 39. לתקופה החל מיום 1.8.2008 ועד היום, לא הוכח כדין, כי היה חסרון כיס לתובע. התובע חזר (ביום 1.8.2008) למעגל העבודה (עמ' 4, ש' 11-10). הוא עובד במקצועו, כנגר באופן מלא ורגיל. הוא עובד שבוע מלא: ימים א'-ה' בין השעות 07:00 עד 15:30 ולפעמים 16:00; יום שישי - בין השעות 07:00 עד 12:00. (עמ' 10, ש' 25-21). הוא החליף מספר מקומות עבודה, (עמ' 3, ש' 26-23). הוא משתכר 9,000 ₪ לחודש. (שם, ש' 19-18). התובע בחר, מדעת, שלא להגיש לבית-המשפט את תלושי השכר שקיבל ממעבידיו והרלוונטיים לתקופה דנן. (עמ' 3, ש' 26-16). עדותו, כי בתקופה האמורה היה לו חסרון כיס, בעלמא היא ולא הוכחה כלל. הפסד השתכרות בעתיד הנכות התפקודית בעתיד 40. כאמור ועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע דרגת נכות רפואית יציבה בשיעור של 10% בגין התאונה לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות. המומחה קבע ,בחוות-דעתו, לתובע דרגת נכות רפואית יציבה ומשוקללת בשיעור של 19%, כדלקמן: 10% - לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות ו- 10% לפי סעיף 31(4)(א)(II). כאן המקום לציין, כי לתובע "עבר תאונתי". ביום 12.1.85, הוא נפגע בתאונת עבודה קודמת. הפגיעה היתה באצבעות 3 ו- 4 ביד ימין. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה. ועדה רפואית לעררים של המל"ל קבעה לתובע (ביום 15.2.85) דרגת נכות רפואית יציבה ומשוקללת בשיעור של 9.75% כדלקמן: 5% לפי סעיף 43(4)(ד) לתקנות ו- 5% לפי סעיף 43(3)(ד) לתקנות, בגין התאונה הקודמת. (להלן: "הנכות הקודמת"). 41. כמבואר דלעיל ולאחר התאונה, חזר התובע (ביום 1.8.08) לעבודתו. הוא השתלב יפה במעגל העבודה. הוא עובד במקצועו, כנגר, אצל מעסיקים שונים, ומשתכר סך של 9,000 ₪ לחודש. מאז חזרתו ועד היום, לא הוכח בפניי ובראיה טובה, כי נגרם לתובע הפסד השתכרות בגין התאונה. התובע עובד מקצועי ומיומן. בעברו, הוא גם עבד כעצמאי, והיתה לו נגריה משלו. מאז חזרתו לעבודה ונכון להיום מצבו הרפואי של התובע ודרגת נכותו כתוצאה מהתאונה לא פגעו, באופן ממשי, בתפקודו הכללי השוטף בכלל, ובעבודתו ובכושר השתכרותו בפרט. קל להיווכח, כי נכותו הרפואית היציבה (בשיעור של 19%) אינה משקפת, בפועל, את הנכות התפקודית. הנכות הרפואית היציבה האמורה אינה אקויולנטית לנכות התפקודית. הנכות התפקודית הינה פחותה בהרבה מהנכות הרפואית היציבה. 42. עולה מן המקובץ, כי במקרה דנן אין אפשרות לערוך חשבון אקטוארי בפרט נזק זה, משום שלא ניתן לקבוע, במדויק, את שיעור ההפסד בהשתכרותו של התובע. קיימת אי-ודאות בקביעת כושר ההשתכרות של התובע בעתיד, במומו. וכן, קיימת אי-ודאות לגבי אורך תקופת השתכרותו של התובע. על-כן, יש לפסוק לתובע סכום גלובאלי בגין ראש נזק זה. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני פוסק לתובע, בפרט ראש נזק זה ועל דרך האומדן הכללי, סך של 80,000 ₪ נכון להיום. לדידי, סכום זה הינו סביר והוגן. הפסד תנאים סוציאליים בעתיד 43. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני פוסק לתובע, בפרט נזק זה ועל דרך האומדן הכללי, סך של 7,500 ₪ נכון להיום. שאר הנזקים הנתבעים 44. התובע לא הוכיח כדין את שאר נזקיו הנתבעים. לעניין הנזק מסוג עזרה לצד ג' בעבר ובעתיד, אומר, כי לא מונחת בפניי תשתית ראייתית דיה ומהימנה לקביעת פיצויים בפרט נזק זה. גם אם התובע קיבל עזרה סיעודית או אחרת מבני משפחתו, בלא תשלום, לא הוכח בפניי, כי עזרה זו חרגה מהעזרה הסבירה, הרגילה, הטבעית, השוטפת והנהוגה במשפחה סבירה וממוצעת במדינה. קרובי המשפחה לא הפסידו דבר והתובע לא שילם להם דבר. על-כן, אין התובע זכאי לפיצויים בגין פרט נזק זה. 45. באשר להוצאות רפואיות ונסיעה, אומר, כי: חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). סל שירותי הבריאות מנוי בסעיף 7 וברשימות הכלולות בתוספת השניה והשלישית לחוק הבריאות. על-פי הוראות חוק הבריאות, חייבות קופות חולים ליתן, לכל חבריהן את כל שירותי הבריאות להם הם זכאים לפי החוק האמור. זאת ועוד, התאונה היא תאונת עבודה, והתובע הגיש תביעה לגמלאות מהמל"ל. המל"ל הכיר בתביעה. נפגע בתאונת עבודה זכאי לריפוי, החלמה ושיקום רפואי בדרך, בהיקף ובאופן כפי שנקבע בחוק הביטוח הלאומי (סעיפים 87 ו- 88) ובתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח - 1968. (להלן: "התקנות למתן טיפול רפואי"). ריפוי, החלמה ושיקום רפואי יינתנו בדרכים שונות ובכללן, קופות חולים, שהוכרו כמוסדות לשירות רפואי (ס' 89(א) לחוק הביטוח הלאומי). תקנה 1 לתקנות למתן טיפול רפואי, מגדירה את הטיפול הרפואי לו זכאי נפגע בתאונת עבודה, ככל שייקבע על-ידי הרופא המטפל. וכן, זכאי הנפגע האמור, מהמל"ל, להוצאות נסיעה ואמצעי תחבורה לשם קבלת טיפול רפואי, וכן להוצאות כלכלה, לינה ודמי בטלה (תקנות 7 ו- 7א' לתקנות למתן טיפול רפואי). 46. זאת ועוד, הלכה היא, כי על הניזוק לפעול למימוש זכויותיו על-פי הדין לקבלת תשלום או עזרה חינם וזאת מכוח הדוקטרינה בדבר הקטנת הנזק. (ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' יפרח, פ"ד נה(1), 817, 826-825 (2001). בעניינו שלנו, כל ההוצאות הרפואיות שהיו לתובע בעבר, ואלו שיהיו לו בעתיד והוצאות הנסיעה הכרוכות בקבלת הטיפול הרפואי, או שנכללו בסל הבריאות והוא זכאי להן בקופת החולים בה הוא נרשם, והכל על-פי הוראות חוק הבריאות, או שהוא זכאי להן מהמל"ל בהיותו נפגע בתאונת עבודה. על-כן, אין התובע זכאי לפיצוי בפרט נזק זה. ניכויים - תגמולי המל"ל 47. כמבואר, התאונה הינה תאונת עבודה. המל"ל שילם לתובע דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה. תגמולי המל"ל ששולמו לתובע בגין התאונה ולאחר שערוך להיום מגיעים לסך של 54,657 ₪. על-פי הדין, יש לנכות סכום זה מסכום הפיצויים. סכום הפיצויים הכולל 48. עולה מן המקובץ, כי הפיצויים המגיעים לתובע, להיום, הם כל אלה: א. נזק לא ממוני - 80,000 ₪ ב. הפסד השתכרות בעבר - 48,032 ₪ ג. הפסד השתכרות בעתיד 80,000 ₪ ד. הפסד תנאים סוציאליים 7,500 ₪ סה"כ 215,532 ₪ בניכוי תגמולי המל"ל 54,657 ₪ - 160,875 ₪ שאר טענותיהם של הצדדים 49. מסקנתי דלעיל, מייתרת את הדיון בשאר טענותיהם הנלבבות של הצדדים. התוצאה 50. התוצאה היא, איפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעים לשלם לתובע כדלקמן: א. סך של 160,875 ₪; ב. וכן, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל בסך של 35,500 ₪; ג. הסכומים האמורים ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לידי הנתבעים, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מסורתאונת עבודה