המעסיק העמיד רכב לשימוש התובע התובע הגיע למקום העבודה וחזר ממנו לביתו באמצעות הרכב הצמוד. כאשר נסע התובע עם הרכב הצמוד למקום העבודה וכאשר חזר לביתו, הסיע יחד עמו עוד עובדים של הנתבעת ואסף אותם מביתם. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תשלום לעובד בגין הסעת עובדים אחרים לעבודה: פתיח 1. לפנינו תביעתו של התובע (להלן: התובע), כנגד מי שהיתה מעבידתו בתקופה הרלבנטית לתביעה - פרופאל בע"מ (להלן: פרופאל ו/או החברה ו/או הנתבעת), חברה העוסקת בתכנון פרופילי אלומיניום וייצורם, במפעל הממוקם בפארק התעשייה "גורן", בגליל המערבי (להלן: המפעל). בבסיס התביעה עומדת דרישת התובע לתשלום הפרשי דמי נסיעות ושכר עבודה, בגין זמן הסעת עובדים, וכן פיצוי בגין אי הפקדה לקרן פנסיה, במועד, בהתאם לצו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה (להלן: צו ההרחבה). להלן נפרט את העובדות הרלבנטיות, כפי שהוסכמו והוכחו לפנינו, מתוך מכלול העדויות והמסמכים, ואת טענות הצדדים. לאחר מכן, נפנה לדון בנושאים הטעונים הכרעה. תמצית העובדות וטענות הצדדים בדיון המוקדם, ביום 27.10.10, הוסכמו העובדות הבאות: א. התובע הועסק ע"י הנתבעת כעובד שכיר, בתפקיד פועל. ב. על תנאי העסקת התובע אצל הנתבעת חלות הוראות צו ההרחבה. ג. תקופת ההעסקה החל מיום 3.4.03 ועד ליום 29.2.08. ד. שכרו של התובע שולם לו עפ"י תלושי השכר שהנפיקה הנתבעת. ה. התובע היה עובד בשכר ועבד במשרה מלאה. ו. הנתבעת ניהלה לגבי התובע פנקס שעות עבודה, המבוסס על החתמת כרטיס נוכחות. אין מחלוקת, כי כמות ימי העבודה בפועל היא בהתאם לדוחות הנוכחות. ז. בטרם פנייתו של התובע לנתבעת, באמצעות בא-כוחו בשנת 2010, פנה התובע לנתבעת לאחר סיום עבודתו, בחודש 4/08, במכתב דרישה, אשר כלל אך תביעה בעניין דמי הבראה. ח. באשר לנסיעות: בתקופה שראשיתה במועד כלשהו בחודש 12/06 ואילך העמידה הנתבעת לתובע רכב שלה ומשכך אין התובע זכאי בתקופה זו להוצאות נסיעה. התקופה שבין 4/03 עד 11/06 היא התקופה הרלבנטית לעניין התביעה שעניינה הוצאות נסיעה (להלן: התקופה הראשונה). במועד הרלבנטי, מקום מגורי התובע היה בקרית מוצקין ומקום ביצוע העבודה היה בפארק התעשייה גורן, בגליל המערבי - במפעל. בתקופה הראשונה שילמה הנתבעת לתובע הוצאות נסיעה בסכום כולל של 18,633 ₪, ברוטו. הנתבעת העמידה לרשות עובדיה הסעה מנהריה למפעל. קיימת מחלוקת, אם התובע יכול היה לעשות שימוש בהסעה זו, בשים לב לשעות עבודתו. בתקופה הראשונה הגיע התובע למקום העבודה מביתו באמצעות רכבו הפרטי, כאשר בדרך אסף עובדים נוספים. אין מחלוקת, כי דבר זה נעשה במשך מחצית מימי העבודה בפועל. באשר למחצית האחרת של ימי העבודה - הוסע התובע למפעל באמצעות רכבו של עובד אחר. בתקופה הראשונה עבד התובע 1,007 ימי עבודה בפועל. ט. באשר לתביעה לשכר עבודה בגין הסעת עובדים בחודשים 12/06 עד 2/08: בתקופה שראשיתה בחודש 12/06 עד 2/08 (להלן: התקופה השנייה) העמידה הנתבעת רכב שלה לשימוש התובע (להלן: הרכב הצמוד). התובע הגיע למקום העבודה וחזר ממנו לביתו באמצעות הרכב הצמוד. כאשר נסע התובע עם הרכב הצמוד למקום העבודה וכאשר חזר לביתו, הסיע יחד עמו עוד עובדים של הנתבעת ואסף אותם מביתם. מבלי לפגוע בטענות הצדדים, באשר לעצם זכאות התובע לשכר בגין, הסעת העובדים, אין מחלוקת, כי ככל שהתובע זכאי לשכר כאמור, הרי עליו להשתלם לפי תעריף שעתי של 22.8 ₪, ברוטו. י. באשר לפנסיה: התובע היה זכאי שהנתבעת תפריש עבורו לפנסיה, בגין רכיב תגמולים, סכום השווה ל-6% מהשכר, בהתאם להוראות צו ההרחבה. הנתבעת לא הפרישה עבור התובע כספים לפנסיה בתקופה 4/03 - 12/03, סה"כ 9 חודשים, ובשל כך זכאי הוא לפיצוי בשיעור 6% מהשכר. השכר הקובע של התובע, לתקופה האמורה, ממנו יש לגזור את התשלום בגין אי הפרשת כספים לפנסיה, עומד על 32,578 ₪. משכך, הפיצוי המגיע לתובע עומד על 1,955 ₪. הנתבעת שילמה לתובע, ביום 25.4.10, סך של 1,255 ₪, בגין פיצוי בשל אי הפרשת כספים לפנסיה, לאחר שקיזזה 700 ₪, אשר לטענתה שולמו לתובע ביתר, בגין נסיעות, בחודש 12/06. על המוסכם לעיל נוסיף, כי אין מחלוקת, שהתובע התפטר מעבודתו בנתבעת, במכתב מיום 20.1.08 [תצהירו - ת/1, נספח 1 (להלן: מכתב ההתפטרות)]. התובע לא נקב בעילה להתפטרות ופתח את מכתב ההתפטרות הקצר במילים: "בראשית הדברים ברצוני להודות לכם על ההזדמנות שניתנה לי לעבוד במפעל פרופאל. ..." בקדם המשפט נקבעו להכרעה הפלוגתאות הבאות: א. זכאות התובע לפיצוי בגין אי הפרשת כספים לפנסיה: הזכאי התובע לסך של 700 ₪ וכן הזכאי הוא לתוספת הפרשי ריבית והצמדה על כל הפיצוי, בגין אי הפרשת כספים לפנסיה מיום 1.3.08. בעניין זה - האם כדין ניכתה הנתבעת את הסך של 700 ₪ מהפיצוי ששילמה לתובע בגין אי הפרשת כספים לקרן פנסיה ? ב. זכאות התובע להפרשי הוצאות נסיעה בתקופה הראשונה: האם -כטענת הנתבעת - אין התובע זכאי להפרשי הוצאות נסיעה לאור העובדה שבמחצית התקופה הוסע לעבודה ע"י עובד אחר ובמחצית האחרת קיבל הוצאות נסיעה מוגדלות ? ג. זכאות התובע לשכר עבודה בגין הסעת עובדים בתקופה השניה. ד. זכאות הנתבעת לקזז הוצאות, בהן נשאה בקשר לרכב הצמוד - מתוך סכומים שיפסקו לתובע, ככל שיפסקו, ברכיב התביעה של שכר עבודה בגין הסעת עובדים. דיון והכרעה נקדים ונאמר, כי לאחר ששמענו את העדויות, קראנו את הסיכומים וחזרנו ועברנו על כל החומר המונח בתיק בית-הדין, הננו מעדיפים, ללא היסוס, את גרסת הנתבעת. עדות התובע הותירה בנו רושם עגום, של אדם הפועל בחוסר תום לב כלפי מעסיקתו לשעבר ואף בהסתרת מידע מבית-הדין; מנגד, יש לציין לזכות את התנהלותה של פרופאל, אשר נהגה בתום לב, הן במשך כל תקופת העבודה והן במהלך המשפט לפנינו. למרות זאת, קיבלנו חלק קטן מטענות התובע - לעניין הפיצוי על העברת התשלום עבור זכויות פנסיוניות באיחור. נימוקינו יובאו להלן, בדיוננו בקשר לפלוגתאות הנ"ל - אף אם לא כסדרן - תוך פרוט העובדות הרלבנטיות, כפי שהוכחו מתוך מכלול ההסכמות, העדויות והמסמכים, והתייחסות לטענות הצדדים. הוצאות נסיעה בתקופה הראשונה לטענת התובע - פרופאל לא שילמה לו את מלוא דמי הנסיעות, לפי תעריפי התחבורה הציבורית, והוא זכאי להפרש בסך 23,943 ₪ [ת/1, ס' 4]. לגרסתו, בתקופת העבודה בנתבעת, הוא התגורר בקרית מוצקין, ומאחר שמפעל פרופאל היה בפארק התעשייה גורן, אזי, בכדי להגיע למפעל היה צורך ב-3 נסיעות באוטובוס, לכל כיוון, כדלקמן: מביתו, בקרית-מוצקין, לצומת צבר (להלן: קטע נסיעה ראשון); לאחר מכן, מצומת צבר לנהריה (להלן: קטע נסיעה שני); ולבסוף, מנהריה לפארק התעשייה גורן (להלן: קטע נסיעה שלישי). לטענתו, עקב דמי הנסיעות הנמוכים ששילמה פרופאל לעובדיה, נערך הסדר פנימי בעניין הנסיעות, בינו לבין עובד אחר בשם איגור גראדה (להלן: גראדה) ועובדים אחרים, שגרו רחוק מהמפעל. התובע הכחיש את טענת הנתבעת, שהיה הסדר מוסכם ביניהם, לרבות עם גראדה או עובדים אחרים, בעניין הנסיעה לעבודה, וציין, שלא הוצג כל הסכם בכתב, בעניין זה. מנגד, לטענת פרופאל - אין התובע זכאי להפרשי הוצאות נסיעה, בתקופה הראשונה, לאור העובדה שנערך עמו הסכם, לפיו - במחצית התקופה הראשונה הוסע לעבודה ע"י עובד אחר ובמחצית השנייה קיבל החזר הוצאות נסיעה מוגדלות. לגרסתה, מאחר שהמפעל נמצא באזור מבודד ומרוחק, היא דואגת לקיים מספר סידורי נסיעה אל המפעל וממנו, כדלקמן [נ/2, ס' 26]: הסעה מאורגנת ע"י קבלן הסעות, מנקודות בהן יש מספר גדול של עובדים. שעות ההסעה נקבעות בהתאם לצרכיה, ובמידה ויש צורך בהוספת הסעה ו/או שינוי מועד ההסעה, הדבר נעשה על ידי המפעל, בהתאם לצרכיו. הסעה ברכב פרטי של אחד מעובדי המפעל, במקומות בהם יש מספר מועט של עובדים, כך שעובד הנוסע ברכבו הפרטי מסיע עובדים נוספים מהאזור ומקבל דמי נסיעה מוגדלים עבור כך. הסדר זה כפוף להסכמת העובד, הן לגבי מהות ההסדר והן לגבי סכום הוצאות הנסיעה. רכב השייך לנתבעת ונמצא ברשות אחד העובדים, המשמש גם להסעת עובדים נוספים מאותו אזור. לטענתה - ההסדר של העזרות בעובדים לשם הסעות למפעל נקבע בתיאום עמם ובהסכמתם, ותוך תשלום הוצאות נסיעה מוסכמות [נ/2, ס' 27]. היות שהתובע התגורר בקריות, באזור בו יש מספר מועט של עובדים של הנתבעת, הרי, שבתקופה זו חל הסדר בינה לבין התובע, לפיו - התובע ועובד אחר הסיעו זה את זה, לסירוגין, כך שכל עובד קיבל מחצית מהתשלום בגין נסיעות, מידי חודש [נ/2, ס' 28]. לפיכך, הסדרי הנסיעות של התובע היו, כדלקמן: בתחילת עבודתו של התובע, בחודשים 5/03-4/03, הוסע התובע לעבודה על ידי העובד אחר, גראדה, כך שלא היו לתובע הוצאות בגין נסיעות. בחודשים 6/03 עד 3/05 התחלק התובע בהסעות עם גראדה, כך שכל אחד מהם הסיע ברכבו הפרטי את האחר לעבודה, וקיבל על כך מחצית מהוצאות הנסיעה, בסך 250 ₪ לחודש. בחודשים 7/04-6/04 קיבל התובע החזר הוצאות נסיעה מוגדל, בסך 400 ₪ לחודש, היות שגראדה היה חולה. בחודשים 4/05 עד 11/06 המשיך התובע להתחלק עם גראדה בהסעות ברכב פרטי לעבודה, ופרופאל העלתה בהדרגה את החזר הוצאות הנסיעה ל-700 ₪ בחודש. בחודשים 8/06-7/06, בזמן מלחמת לבנון השנייה, התובע קיבל רק 350 ₪ ו-420 ₪, ואח"כ המשיך לקבל 700 ₪ לחודש, החזר הוצאות נסיעה. פרופאל הוסיפה וטענה - כי היה מדובר בסידור נוח לתובע, שכן, לא בזבז זמן בתחבורה ציבורית. כמו כן, התובע מעולם לא בא בטענות כנגד הסדר זה, ולא ביקש לשנותו להסדר אחר, כגון, שימוש בתחבורה ציבורית [נ/2, ס' 33]. היא הדגישה, שהתובע הסתיר מבית-הדין את ההסדר הנ"ל, בחוסר תום לב, שכן, בכתב התביעה לא ציין כלל שהתחלק בהסעות עם עובד אחר [נ/2, ס' 36]. כמו כן, טענה שהתובע אינו טוען שנסע בתחבורה ציבורית מביתו עד למפעל, אלא, הוא מודה שנסע ברכבו, ולמרות זאת לא הגיש תביעה לתשלום הפרשי הוצאות נסיעה, בפועל, ולא הביא ראיות לכך [נ/2, ס' 37]. עוד נטען, כי גם אם תתקבל הטענה, שהתובע זכאי לתשלום עבור תקופה זו, חישוב הוצאות הנסיעה צריך להיות רק בקטע הנסיעה השני (מהקריות לנהריה); זאת, מאחר שלא נדרשת תחבורה בקטע הנסיעה הראשון (מהבית לצומת צבר), שכן, מדובר במרחק הליכה וישנן רק 2 תחנות אוטובוס בדרך. אשר לקטע הנסיעה השלישי (מנהריה לפארק הגורן) - הרי, שלו היה התובע פונה לנתבעת, בזמן שעבד, היא היתה יכולה לארגן לו הסעה מסודרת בקטע נסיעה זה, אולם, התובע לא פנה, ולכן - אינו יכול לבוא בטענות היום [נ/2, ס' 45]. עוד המשיכה הנתבעת וטענה, כי גם אם תתקבל טענת התובע, שהינו זכאי לדמי נסיעות גם בגין קטע הנסיעה השני, הרי, שהתשלום שקיבל עבור הנסיעות, בפועל, עולה על עלויות הנסיעה בתחבורה הציבורית [נ/2, סעיפים 48-49]. בסיכומי הנתבעת - טענו לאי זכאות התובע לתשלום החזר הוצאות נסיעה מכח הקביעה, כי אין לשלם החזר הוצאות נסיעה למי שמוסע לעבודה וממנה על חשבון המעביד, או מטעמו, כאמור בס' 6 לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן: הצו הכללי). מאחר שמוסכם, כי על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה - שהוא צו ספציפי ומאוחר לצו הכללי - חשוב להביא את נוסח סעיף ז' בו, שכותרתו "דמי נסיעה": "עובדים הנוסעים מביתם למקום העבודה ובחזרה, יהיו זכאים להחזר הוצאות הנסיעה בפועל ולא יותר מהתקרה הקבועה בהסכמים שבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות, למעט עובדים המגיעים ומוחזרים בהסעת המפעל או עובדים הנהנים מהשתתפות באחזקת רכב." ההסכמים שבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הם ההסכמים שהורחבו, מפעם לפעם, בצו כללי, לעניין השתתפות מעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה [ראו: הפתיח לצו הכללי, ה"ש 1, לעיל], וצו ההרחבה בענייננו מוסיף עליו. לא מדובר בהם בסכום שמעביד מחוייב לשלמו "לכל הפחות", כטענת התובע [ס' 3.5 לכתב התשובה], ויש לבדוק כל מקרה לגופו. אנו מעדיפים, במחלוקת זו, את גרסת הנתבעת וקובעים, כי - התובע אינו זכאי להחזר נוסף בגין הוצאות נסיעה, בתקופה הראשונה, מאחר שחלים לגביו החריגים שנקבעו הן בצו הכללי והן בצו ההרחבה; קרי - הוא "הוסע לעבודה על חשבון המעביד או מטעמו", דבר שניתן לקרוא לו "הסעת המפעל", והתובע אף נהנה "מהשתתפות באחזקת רכב". בכל מקרה, נוכח הוראות צו ההרחבה היה התובע חייב להראות מה היה גובה "הוצאות הנסיעה בפועל", על מנת לקבל החזר שלהן, שלא יעלה על התקרה הקבועה בצו הכללי, ותחת זאת, ביקש התובע לקבל החזר לפי השיעור המקסימלי של השתתפות בהוצאות הנסיעה, הקבועה בצו הכללי, בטענה התיאורטית, כי מחיר הנסיעות מביתו למפעל וחזרה עולה על המחיר המצויין שם. את זאת אין לקבל, משום שאין מטרת צווי ההרחבה להעשיר את העובד על חשבון המעביד. לכן, נקבע בצו ההרחבה החזר הוצאות, לפי ההוצאה בפועל. לפי צו ההרחבה - עובד שלא היו לו הוצאות נסיעה, בפועל, כלל אינו זכאי לתשלום ממעבידו עבור נסיעות. החובה לנהוג בהגינות ביחסי העבודה משמעה שהעובד אינו רשאי לתבוע החזר על הוצאה שלא הוציא. גם בצו הכללי, בו נקבעה חובת המעביד להשתתף בהוצאות נסיעה של עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע לעבודה ולחזור ממנה, לפי תעריפי התחבורה הציבורית - נקבע מפורשות, ששיעור ההחזר יהיה "עד" סכום שנקבע [בס' 2], והעובד יהיה זכאי "לקבל ממעבידו השתתפות עד המכסימום האמור בסעיף 2" [ההדגשה שלנו]. אין פרושו שעובד זכאי אוטומטי. לסכום ההשתתפות המרבי, שנקבע בצו הכללי, יש להראות מה ההחזר המגיע, עד לתקרה, קרי - את הוצאה. למען האיזון בין זכויות העובדים והמעבידים, ביחס להשתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה של העובד, נקבעו בשני הצווים הנ"ל הוראות המבטלות את חובת התשלום, מקום שבו המעביד דואג לעובד להסעה על חשבונו, או מטעמו, או שהוא משתתף בהוצאות אחזקת הרכב של העובד. במקרה כזה - יהא אשר יהא היקפו - לא חל צו הרחבה, אלא אם ההסדר תופס לכיוון אחד, בלבד. בעניינו של התובע ההסדר עם המעסיקה היה לשני הכיוונים. איננו מקבלים את טענת התובע, כי הסדר ההסעות בינו לבין גראדה, היה הסדר פנימי ביניהם, ללא תיאום עם פרופאל. בכתב התביעה לא ציין התובע, כי התחלק בהסעות עם עובד אחר ורק במהלך הדיון המוקדם, לאחר שתחילה הצהיר לפרוטוקול, ביחס לתקופה הראשונה: "נסעתי לעבודה עם רכבי", הוסיף התובע, כי לפעמים אסף אותו עובד אחר ורק לשאלה מפורשת של ביה"ד - השיב שנסע ברכבו רק מחצית מהתקופה הראשונה [עמ' 2, ש' 23-21]. לטעמנו, מדובר במידע עובדתי חשוב - גם אם לתובע פרוש משפטי לעניין השלכתו על זכויותיו הכספיות - והיה ראוי להזכירו מלכתחילה. אין דעתנו נוחה מהתנהלות זו של התובע, אשר הסתיר עובדות מהותיות אלה בתחילת הדרך. יתר על כן, מעיון בריכוזי התלושים של התובע [נ/2, נספחי ו'], עולה שבחודשיים הראשונים להעסקתו, 5/03-4/03, לא קיבל כל תשלום עבור "נסיעות"; והחל מחודש 6/03 קיבל סכום של 250 ₪ לחודש, עד 3/05, כולל, למעט בשני החודשים - 7/04-6/04 - בהם קיבל התובע סכום מוגדל, בגין "נסיעות", בסך 400 ₪ לחודש. התובע לא נתן לכך הסבר, אבל, פרופאל צירפה לכתב הגנתה ולתצהיר מטעמה העתק מסמך, אשר נכתב בכתב יד [נ/2, נספח ה'], ובו נאמר: "להנה"חש. אבקש לתת לרוזין ליאוניד בשכר 6/04 חד פעמי נסיעות 400 ש"ח. ולגראדה איגור - חד פעמי - מאה ש"ח. וזאת בגלל שגראדה איגור היה חולה ורוזין ליאוניד נסע ברכב שלו במקומו. וזה באישור של נורית. תודה עמאר - מנהל בית יציקה" על המסמך הנ"ל מופיעות עוד שתי חתימות, לצד חתימת מנהל בית היציקה. לטענת פרופאל - אלה חתימות של התובע וגראדה, אך, בדיון המקדמי, התובע הכחיש חתימתו על מסמך זה, וטען שזו לא החתימה שלו [עמ' 2, ש' 25-24]. מאוחר יותר, בחקירתו הנגדית, ניסה התובע להתחמק מתשובה עניינית, כשנשאל מדוע קיבל סכום מוגדל בגין נסיעות בחודשיים הללו, ולבסוף הודה, שיתכן שהדבר היה לבקשתו [עמ' 15, ש' 33-22 - ההדגשות הוספו]; וכך ענה: ש. אתה יודע למה קיבלת בחודשים האלה יותר דמי נסיעות? ת. חודש אחד קיבלתי יותר בגלל שעבדנו במשמרת שניה, ואני לקחתי בהסעה אנשים משפרעם. ש. בשנת 2004 לקחת אנשים משפרעם? אני חושבת שאתה מתבלבל. ת. מתי זה היה? ש. אתה זוכר שהעובד איגור היה חולה? ת. כן, כן. ש. אתה בא לנתבעת ואמרת שאתה נסעת יותר ממנו ואתה צריך לקבל יותר, וזה מה שעשיתם, נכון? לכן קיבלת יותר תשלום עבור נסיעות בחודשים האלה? ת. יכול להיות, אבל אני לא זוכר בדיוק. ש. איך הנתבעת ידעה לתת לך יותר אם אתה לא אמרת? סתם היא רצתה לתת יותר בחודשים האלה? ת. אולי ביקשתי מהמנהל. תוכנו של המסמך הנ"ל מצביע על מעורבות של המעסיקה בהסדרת הסעתם של התובע וגראדה אחד את השני, לעבודה וממנה, בתקופה הראשונה. מחקירתו של התובע ברור, כי ידע זאת ואף יזם פניה לפרופאל, בתקופה שגראדה היה חולה, על מנת לקבל תשלום הוצאות נסיעה מוגדל. לו היה מדובר בהסדר פרטי בין התובע לבין גראדה, לא היה אמור להיות כל שינוי בתשלום שקיבל התובע עבור הנסיעות, אם בכלל. ראינו, שבחודשיים הראשונים לעבודתו לא קיבל התובע כל תשלום ברכיב זה. לטענת פרופאל - שלא נסתרה על-ידי התובע - בחודשיים אלה היה גראדה אחראי מטעמה על איסוף עובדים בדרכו למפעל, ובהם התובע, וקיבל על כך תשלום [נ/2, ס' 29; עמ' 20, ש' 8]. היה זה הסדר הסעה מטעם המעביד - מקרה השולל תשלום נסיעות לתובע, לפי ס' 6 לצו הכללי, שחל אז. לו היה המצב נמשך כך, לא היה זכאי התובע לתשלום החזר הוצאות נסיעה כלל וכלל. אלא, שהתובע ביקש להתחלק עם גראדה בהסדר ההסעה למפעל, ופרופאל, שדאגה להסעת העובדים לעבודה וממנה, הסכימה לכך [נ/2, ס' 30]. שוכנענו, כי אין מדובר בהסדר נסיעות פנימי, רק בין התובע לגראדה, אלא, בהסדר הסעות למפעל, שנעשה בתיאום עם פרופאל, באופן שכל המעורבים הרוויחו, לרבות התובע, שהדבר חסך לו היטלטלות בתבורה ציבורית, ב-3 נסיעות באוטובוס, לכל צד, או את ההוצאה הפרטית המלאה ברכבו שלו. לדעתנו, הסכום המוסכם, שקיבל התובע בגין החלק היחסי בו היה "מסיע" ולא "מוסע", השתלם לו. לולא כן, חזקה שהיה פונה בדרישה לתשלום, כבר במהלך העבודה, או מיד עם סיומה, כפי שעשה בקשר לרכיב ההבראה, למשל. בעוד שהתובע הסתיר את המידע על הסדר ההסעות מבית-הדין, כאמור לעיל, ואף לא פנה לנתבעת, ולו פעם אחת, במהלך תקופת עבודתו בעניין חסר בהוצאות הנסיעה, אלא, רק כעבור שנתיים ויותר מסיום עבודתו בה [במכתב בא-כוחו, נספח 3 לתביעה], לאחר שבמכתב ההתפטרות ובפנייתו סמוך לאחר התפטרותו לא טען דבר - גרסת פרופאל, היתה עקבית ונטענה בכתב-ההגנה ובתצהיר מטעמה, של גב' נורית לוין, סמנכ"ל עסקי בנתבעת [(להלן: גב' לוין) תצהירה - נ/2], אשר בחקירתה הנגדית השיבה, בנקודה זו [עמ' 20, ש' 29-24]: "חלק מהדיון עם העובד לפני גיוסו לעבודה הם תנאי עבודתו, וחלק מהם הוא שכרו לשעה וסידור הגעתו לעבודה. הובהר לתובע שסידור עבודתו יהיה להגיע לעבודה עם איגור גראדה שמקבל בגין הנסיעה וההסעה הזו, 500 ₪ בחודש. זה נקבע בשעתו מול איגור בהשוואה להוצאות שהיו לו. היות והתובע ביקש גם להגיע עם הרכב שלו, ושתהיה חלוקה בינו לבין איגור, חולקו אותם 500 ₪ לשניים, כשההסכם הוא שכל אחד מהם משתמש ברכבו לצורך הבאת שניהם לעבודה במחצית הימים בכל חודש". עדותה של גב' לוין מהימנה עלינו, ואנו מקבלים את הסברה הגם שלא זכרה מי בנתבעת סיכם עם התובע הסדר זה, מאחר שיש בנתבעת 120 עובדים, והמקרה היה לפני כ-9 שנים [עמ' 21, ש' 4-3]. נזכיר, שמשך 5 שנות עבודתו בנתבעת התובע לא חלק על הסדר ההסעות, שאף השתנה והשתפר בהמשך, כפי שנסביר. גב' לוין התיחסה בתצהירה למדיניות מסודרת של החברה בקשר למערך הסעות מאורגן לעובדיה, באפשרויות שונות [נ/2, ס' 45]. מעסיק רשאי לדאוג להסעה לעובדיו על ידי מי מטעמו, ויכול להיות זה אחד העובדים האחרים, עימו מגיעים להסדר תגמול. לו ההסדר שנרקם בין הנתבעת לתובע וגארדה לא היה מקובל עליו - היה עליו להבהיר זאת "בזמן אמת", על מנת לאפשר לנתבעת לדאוג לו להסעה אחרת למפעל וממנו, למשל - בכך שגארדה ימשיך להיות המסיע הבלעדי. במקרה כזה, התובע לא היה זכאי לשום תשלום. ברם, משהתובע לא השיג על ההסדר תוך כדי עבודתו, אנו בדעה, כי הוא מנוע מלהעלות השגות בדיעבד, אחרי שהנתבעת כבר שינתה מצבה מולו לרעה. המצג שהציג התובע הוא, שמקובל עליו ההסדר, שהוא וגארדה מתחלקים בהסעות למפעל, בד"כ רק שניהם ולעיתים של עוד עובד, ומאוחר יותר התובע הסיע לבד, בתעריף שעלה. נוכח זאת, לדידנו - חובת ההגינות, תום-הלב והנאמנות המוגברת, הנדרשים ביחסי עבודה, כשלעצמם, מצדיקים את דחיית התביעה, ברכיב זה. בנוסף, גם לפי בחינת רכיב תביעה זה לפרטיו - יש לדחותו. כפי שהסכימו הצדדים, כאמור לעיל - בתקופה הראשונה הגיע התובע למקום העבודה מביתו באמצעות רכבו הפרטי, כאשר בדרך אסף עובדים נוספים, והדבר נעשה במשך מחצית מימי העבודה, בפועל, ובאשר למחצית האחרת של ימי העבודה - הוסע התובע למפעל באמצעות רכבו של עובד אחר. בתחילה היה ההסדר עם גארדה, כאשר החל מחודש 6/03 ועד 3/05, כולל, התובע קיבל 250 ₪ לחודש (בשינוי קל ביוני ויולי 2004, כפי שהוסבר); בחודשים 6/05-4/05 היה התובע המסיע היחיד וקיבל 500 ₪ לחודש, ועד סוף התקופה הראשונה - 11/06, כולל - קיבל 700 ₪ לחודש, עבור הנסיעות. בהתאם לס' 3 לצו הכללי, עובד זכאי להוצאות נסיעה, רק: "בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו". מאחר שקבענו, שכאשר הוסע התובע על ידי גארדה, היה זה מטעם פרופאל וחל סעיף 6 לצו הכללי, השולל תשלום נסיעות לתובע - נותר לבחון איזה תשלום היה התובע זכאי לקבל בחלק האחר של התקופה הראשונה, בו הוא לא הוסע, אלא, הסיע, ומכאן שהשתמש בתחבורה כדי להגיע לעבודה וממנה. נעיר, כי צודק התובע בטענתו, שאין הוא חייב להשתמש בתחבורה ציבורית, אשר תעריפיה רק משמשים לקביעת גבולות ההחזר הכספי; אולם, ס' 4 לצו הכללי קבע, שמחירי הנסיעה יהיו לפי "מינוי חודשי או מוזל ...", אם קיים כזה; ובצו ההרחבה, אומצה התקרה של הצו הכללי. את תביעתו ברכיב זה השתית התובע על חישוב פרטני, של נסיעות יומיות, לפי תעריפי חברת "אגד", בתקופה הרלבנטית, בקטעי הנסיעה הראשון והשני, ושל תעריפי חברת "נתיב אקספרס" בקטע הנסיעה השלישי - עבור כל ימי העבודה, בפועל, בתקופה הראשונה ולא באופן יחסי, כפי שראוי היה שיעשה [ת/1, ס' 4 ונספחי 4]. מה גם, שבחודשיים הראשונים לעבודתו הוסע על-ידי גארדה ולא היה זכאי כלל לתשלום נסיעות, כאמור. יש לציין עוד, כי התובע העיד שאת הקטע הראשון הכי מהר לעשות ברגל [עמ', 11, ש' 22], וספק אם נדרשה נסיעה. מנגד, הנתבעת הציגה - אישור של חברת "אגד" על עלות "חופשי חודשי" מנהריה לצומת קרית אתא, הכולל נסיעות פנימיות בקריות [נ/2, נספח י'], וממנו עולה, כי מתחילת עבודתו של התובע ועד חודש 6/04, כולל, עמד התעריף החודשי על סך 387 ₪ ומחודש 7/04 ועד סוף התקופה הראשונה - על 388 ₪. זאת, לשני קטעי הנסיעה הראשונים, ונשוב לנקודה זו בהמשך. התובע טען לזכאות להחזר דמי נסיעות, לכל התקופה הראשונה, 44 חודשים, אך, כפי שהבהרנו, יש להוריד את החודשיים הראשונים, לכן - היו סה"כ 42 חודשים שאינם כולם בהסעה, באותה תקופה. עבור 13 החודשים הראשונים, 6/04-6/03, היה התובע יכול לקבל 5,031 ₪ [387 ₪ X 13] ועבור 29 החודשים הנוספים, 11/06-7/04, עוד 11,252 ₪ [388 ₪ X 29], סה"כ - 16,283 ₪. הוסכם, שבתקופה זו שילמה פרופאל לתובע הוצאות נסיעה בסך 18,633 ₪. מכאן, שהתובע קיבל תשלום גבוה יותר מזה שהיה זכאי לו, בקטעים אלה. כפי שציינו, מדובר במחירי הנסיעות מביתו של התובע לנהריה, לא כולל קטע הנסיעה השלישי, מנהריה למפעל. ברם, משם היו הסעות מאורגנת, בהתאם לצורך, והתובע - שלא דרש "בזמן אמת" לסדר לו הסעה מנהריה למפעל, במקום הסדר ההסעה מהבית, לו היה שותף - לא יכול להישמע היום בטענה, שלא היו מסדרים לו הסעה כזו בשעות הבוקר המוקדמות, בהן נדרש להגיע לעבודה [ת/1, ס' 4.8, סיפא]. יש יותר מעזות מצח בדברי התובע, שהצהיר: "... כפי שהכרתי את מנהלי הנתבעת במשך קרוב לחמש שנות עבודה, לרבות גב' נורית לוין, הם גם מעולם לא היו מסכימים להוציא כסף בכדי לארגן רכב הסעה ונהג לשלושה עובדים בלבד, ועוד בשעה כל כך מוקדמת בבוקר." [ההדגשה במקור]. ראשית, משהתובע לא פנה לנתבעת, ולו פעם אחת, בבקשה שתארגן לו הסעה מנהריה לפארק התעשייה "הגורן" - כל הערותיו, בדבר העדר נכונות לכך, הינם בגדר השערה לא מבוססת ולא מחייבת. שנית, מעצם העובדה שהסדר ההסעה שנהג בפועל, הביא לכך שהתובע קיבל תשלומים שהועלו עם הזמן והיו יותר ממחיר "חופשי חודשי", מובן שהנתבעת היתה מוכנה לשלם עבור הסעות לעובדים שהיתה זקוקה להם מוקדם בבוקר. שלישית, נכונותה של הנתבעת, שפועלת לפי החלטות מנהליה ובהם גב' לוין, לא להיות עם יד קפוצה בקשר להוצאות הנסיעה של התובע, שהיה פועל ייצור בבית היציקה, הוכחה בחוות-דעת, מאת רואה החשבון שלה, ביחס לתקופה השניה, בה היה לתובע רכב צמוד; וכך סיכם [חווה"ד - נ/1 - נספח יא' לתצהיר נ/2]: "5. סה"כ עלות גילום שווי רכב לחברה בתקופת אחזקת הרכב אצל העובד עלתה ל- 10,503 ₪. 6. החברה נשאה בעלות גילום שווי הרכב הנ"ל ולא העמיסה אותה על העובד כפי שנהוג בחברה לגבי רכבים המוצמדים לעובדי חברה". הנה כי כן, סביר להניח, כי בניגוד להצהרת התובע - לו היה פונה אל מי ממנהלי הנתבעת, בזמן שעבד, היו דואגים לארגן לו הסעה מסודרת, בקטע נסיעה זה. אולם, התובע לא פנה כלל בטרוניה ודרישה באשר להסדר ההסעה, ולא מחה על התשלומים שקיבל ברכיב זה, לפי תלושי השכר, ואנו משוכנעים, שלא עשה כן משום שההסדר שהושג עם הנתבעת היה לשביעות רצונו, ומשתלם לו יותר. התובע השיב בחקירה נגדית, כי לאורך תקופת עבודתו, פנה לנתבעת בע"פ בנושא תוספת נסיעות [עמ' 9, ש' 23-17]. איננו מאמינים לו, הן משום שלא נטען כך בכתב-התביעה, והן בשל העובדה, שמתצהיר גב' לוין, עולה שהתובע פנה לראשונה לחברה, בדרישה כלשהי, רק בתאריך 11.4.08, והדרישה היתה לתשלום דמי הבראה, בלבד, ולא הוזכרו בה הוצאות הנסיעה [נ/2, נספח ב']. על דרישה זו נענה התובע כבר ביום 21.4.08, במכתב המבהיר לו שקיבל את המגיע לו [נ/2, נספח ב'], ועובדה היא, כי לא תבע רכיב זה. לו היה פונה בעניין הנסיעות, אנו מאמינים שהיה נענה באותה מהירות וענייניות. לאור קביעתנו דלעיל, מובן, כי השאלה - האם התובע יכול היה לעשות שימוש בהסעה שאירגנה פרופאל מנהריה, בשים לב לשעות עבודתו - אינה רלבנטית, שכן, שעות ההסעה הותאמו לצרכי המפעל אם היה צריך להביא אותו או עובד אחר, בשעות הבוקר המוקדמות, מנהריה למפעל, היו דואגים לכך. ב"כ התובע טעו, כי זכויות מכח צווי הרחבה הן זכויות קוגנטיות, עובד לא יכול לוותר עליהן. אנו סבורים, כי לא מדובר על ויתור. הנתבעת והתובע הגיעו להסדר הסעות ספציפי, שהתאים לצרכי העבודה ולנתונים האישיים של התובע ועובדים אחרים, לפי מקום מגוריהם, יחסית למפעל; ההסדר שיקף החזר הוצאות ריאליות, קשר לנסיעות לעבודה וממנה, ובכך אין פסול. שכר עבודה עבור הסעת עובדים בתקופה השניה כאמור, הוסכם שבתקופה השניה העמידה הנתבעת לתובע רכב צמוד, עמו הגיע לעבודה וחזר ממנה לביתו, כאשר בדרכו לעבודה וחזרה הסיע עוד עובדים של פרופאל ואסף אותם מביתם. לטענת התובע - הוא זכאי לשכר עבודה בגין הסעת העובדים, שכן איסוף העובדים האריך את זמן הנסיעה שלו בשעה, כל יום (חצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב), ובסה"כ תבע - 7,706 ₪ [ת/1, ס' 6]. כמו כן, לטענתו, היות שעבד קשה בכל ימות השבוע, הרי שבסופי השבוע נשאר לנוח בביתו, וכמעט ולא עשה שימוש ברכב הצמוד [ת/1, ס' 4.9]. לטענת פרופאל - החל מחודש 12/06 קיבל התובע את הרכב הצמוד והוסכם עימו שהרכב ישמש אותו להסעת עובדים מאזור מגוריו לעבודה בנתבעת, ובתמורה לכך יהיה זכאי לכך שהרכב יעמוד לרשותו מחוץ לשעות העבודה ובסופי שבוע, שתשלום אחזקת הרכב והדלק יהיו על חשבון המעביד, והוא לא יישא בעלויות גילום שווי רכב [נ/2, ס' 52]. התובע העיד, כי כשקיבל את הרכב הצמוד כהטבה ידע שיהיה עליו לאסוף עובדים בדרך לעבודה ואישר שהסדר זה נמשך כ-15 חודשים, בהם נסע מהבית לעבודה, ללא אוטובוסים, וזה היה הסידור הכי מהר והכי נוח עבורו, שלא הלין עליו, אלא, רק על כך שבאותו זמן הפסיקו לשלם לו את התשלום החודשי עבור הנסיעות [עמ' 13, ש' 29-14 - ההדגשות הוספו]; וכך השיב: נכון שכשקיבלת את הרכב הזה כהטבה, אתה ידעת שתצטרך לאסוף עוד כמה עובדים בדרך? ת. כן, ידעתי. ש. וזאת היתה הסיבה שקיבלת רכב צמוד, נכון? ת. רק בשבילי, לא היו נותנים לי את הרכב הזה. ש. נכון שאתה במשך 15 חודשים המשכת את ההסדר הזה, נסעת עם האוטו של החברה כל יום מהבית לעבודה, בלי אוטובוסים, הכי מהר והכי נוח. ת. נכון. ש. אתה באת בטענה אי פעם על ההסדר הזה, שאתה מקבל רכב פרטי ולא משלם עליו שקל? ת. לא. ש. לא היו לך שום טענות בנושא זה במשך כל התקופה? ת. לא נכון. היו לי טענות. ואז פניתי בקשר לזה. ש. איזה טענות היו? ת. היו לי טענות בקשר לזה שהתחילו להוריד לי מהמשכורת, ואז המשכורת שלי היתה יותר קטנה. הם הורידו לי את הנסיעות. ובהמשך [עמ' 14, ש' 11-3]: ש. מ-12/06 לא היתה לך שום טענה לנתבעת על שכר ושעות, אלא רק שצריך לתת לך גם הוצאות נסיעה, שהורידו לך מהרגע שקיבלת רכב צמוד? ת. נכון. ש. למה מגיע לך גם הוצאות נסיעה, אם אתה מקבל רכב חברה צמוד שאתה לא משלם עליו? ת. אני לא דורש כסף על האוטו הזה. לשאלת בית הדין - למה באתי בטענות שהורידו לי 700 ₪, ששילמו קודם עבור נסיעות, אני משיב שאני דרשתי כסף עבור זה שאני לקחתי והסעתי פועלים לשפרעם ולמקומות אחרים, על חשבון הזמן החופשי שלי. זה הזמן שלי." מעדותו של התובע, עולה שגרסתו איננה אחידה, שכן, תחילה טען שהטענות שהיו לו הן טענות כנגד זה שהורידו לו את רכיב הנסיעות מהשכר, אולם, לאחר מכן, "תיקן" את תשובתו, וטען שטענותיו הופנו כנגד העובדה שלא קיבל כסף עבור זמן עבודתו בהסעת עובדים. גרסה בדבר פניות כאמור - לא מופיעה בתביעה או בתצהיר, בהם הסתפקו בציון העובדה שהתובע לא קיבל תמורה על זמן הסעת העובדים האחרים. משכך - איננו מקבלים את התיאור המאוחר. אנו סבורים, שהתובע לא בא בדרישה לתשלום עבור "זמן הנסיעה", קודם כל, משום שבמציאות זמן הנסיעה מביתו לעבודה לא התארך בתקופה זו בצורה משמעותית, לעומת תקופה קודמת, ומעדותו עולה, כי ההיפך הוא הנכון. התובע אישר, שבתקופת הסדר הנסיעה עם הרכב הצמוד, היתה זו האפשרות הכי מהירה והכי נוחה לנסיעה מביתו לעבודה ובחזרה. התובע גר בקרית-מוצקין ואסף עוד עובד מקרית-חיים, עובד משפרעם ושני עובדים מנהריה. התרשמנו, שהתובע הסכים לסידור איסוף העובדים משום שהתאים לו ולדעתנו, בהכירנו את המסלול הנטען - נגרם, לכל היותר, עיכוב קל בזמן ההגעה מביתו למפעל. יש לזכור, כי לולא היה התובע המסיע, היה צריך לחכות להסעה שתאסוף אותו, וגם זה אורך זמן. התובע הסתמך בסיכומיו על פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, בעניין אחר [דב"ע מד/3-143 חיים קיסר - דחן בע"מ (25.2.85, במאגר ממוחשב); להלן: עניין קיסר], בו נפסק תשלום שכר עבודה בגין זמן הסעת עובדים אחרים. לטעמנו - הנסיבות בעניין קיסר שונות מאשר בענייננו, שכן, בענין קיסר נקבע: "מחומר הראיות עולה כי זמן הנסיעה של העובד לאחר העבודה וממנו התארך מידי יום, מן הטעם שהיה עליו לאסוף עובדים מבתיהם, ולצורך זה, לסטות סטיה של ממש מן הדרך מביתו לאחר העבודה וחזרה, לעיתים להמתין להם עד שיהיו מוכנים, וכן להחזירם לבתיהם" [ס' 3 לפסה"ד - ההדגשה הוספה]. להבדיל, בענייננו, לא הוכח שזמן הנסיעה של התובע התארך מידי יום בצורה ניכרת, או שהיה עליו לסטות סטייה של ממש מן הדרך או שנאלץ להמתין לעובדים האחרים, עד שיהיו מוכנים. לא זו אף זו - התובע קיבל תמורה משמעותית כנגד הסכמתו להסיע עוד ארבעה עובדים לעבודה וממנה, בעצם קבלת הרכב הצמוד לשימושו הפרטי, כשכל העלויות משולמות על-ידי פרופאל וניסיונו לבטל הטבה זו, בדיעבד, כאילו לא ניצל את הרכב כלל וכלל - אינו מקובל עלינו. אנו משוכנעים, כי במהלך השוטף של העניינים סיפק הסדר ההסעות עליו הוסכם בין התובע לבין הנתבעת סידור אופטימלי של הגעה מאורגנת לעבודה וחזרה ממנה, מבחינת זמן הנסיעה ועלותה, שהיטיב עם שני הצדדים ועלה בקנה אחד עם הוראות צו ההרחבה. ניסיונו של התובע להתכחש למוסכם, בדיעבד, על אף שהוא מודה שקיבל במשך 15 חודשים רכב צמוד, שלא עלה לו מאומה, גובל בעשיית עושר שלא כדין. התובע לא הראה מדוע יוענק לו רכב צמוד, ללא כל תשלום מצידו, אם לא כחלק מהסדרת הסעות למפעל על יד המסיקה, הנושאת אותה עת באחזקת הרכב שלו באופן מלא, ובכך מתגמלת אותו על הטרחה הקטנה שנוספה לו, בדרכו למפעל וחזרה. בעינינו - די בזאת. אנו קובעים, כי - בתקופה השניה הוסכם בין הצדדים שהתובע יקבל רכב צמוד, במימון מלא של הנתבעת, לשם נסיעה לעבודה וממנה עם עוד 4 עובדים שאסף, באופן שלא הכביד עליו וללא עלות בזמנו הפנוי, שכן התמורה שקיבל - בגובה ההטבה של הרכב הצמוד, לרבות הגילום - היתה ראויה ומידתית. לאור האמור לעיל - נדחית התביעה גם ברכיב זה, ואיננו נדרשים להכריע בטענת הקיזוז. בשולי הדברים נציין, כי התובע העלה בחקירתו הנגדית טענות עובדתיות נוספות, שלא נזכרו בתביעה או בתצהירו, כגון - טענה בדבר העברת כסף לנהג השני, עמו התחלק בנסיעה, כעילה לתשלומים שדרש בתביעה זו [עמ' 11, ש' 6, 13]. ב"כ הנתבעת התנגדה להרחבת חזית [שם] וחזרה על כך בסיכומיה [ס' 56] ומצאנו, שאכן, אין לדון בטענות אלה. כמו כן, לא ראינו חשיבות לכך שבמהלך יום העבודה, שימש הרכב הצמוד את הנתבעת למטלות אחרות. לא היה זה רכב פרטי של התובע וניצולו למטרות נוספות, בזמן העבודה, לא פגע באפשרות של התובע לנסוע עמו לעבודה וממנה ולהשתמש בו לצרכיו הפרטיים אחרי שעות העבודה. השימוש שנעשה בסיכומי התובע בביטוי "רכב הסעות", אינו משנה את מהות ההטבה שקיבל התובע, בתמורה לנכונותו לאסוף עוד עובדים בתקופה השניה. פיצוי בגין אי הפרשת כספים לפנסיה במועד כזכור, הוסכם שהנתבעת לא הפרישה עבור התובע כספים לפנסיה, לפי צו ההרחבה, במשך 9 חודשי העבודה הראשונים- עד סוף שנת 2003, ואת קרן ההפרשות החסרות, בסך 1,955 ₪, שילמה לו רק ביום 25.4.10, אך, ניכתה ממנה 700 ₪, בטענה לתשלום יתר של הוצאות נסיעה. התובע סבור - שלא היה מקום לניכוי זה, מאחר שהתשלום נוכה בעבר ויש בכך ניכוי כפול, על כן, הוא זכאי לקבלו, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית על כל הסכום, בגין ההפרשות הפנסיוניות, בשל האיחור בתשלומו. ואילו הנתבעת בדעה - שההפרשות הפנסיוניות לא שולמו במועדן מתוך טעות כנה, שתוקנה מיד כשהוסבה תשומת ליבה אליה, לכן, פעלה כדין, ואין לחייבה בהפרשי הצמדה או ריבית על סכום זה, ממנו נוכה התשלום עבור הנסיעות, שלא נוכה בעבר, אלא, סכום אחר, בשל תשלום נוסף ביתר. לטענת התובע - קיזוז 700 ₪ מהסכום ששולם לו חלף אי ההפרשה לפנסיה במועד, נעשה עקב דמי נסיעות ששולמו לו בחודש 12/06, החודש הראשון בו קיבל את הרכב הצמוד, אבל, לגרסתו, הרכב הועמד לרשותו במהלך החודש ולא ב-1 לחודש, אף שאינו זוכר את התאריך במדויק, ופרופאל מתחמקת מלהציג רישומים בעניין; מה גם, שתשלום דמי הנסיעות ששולם לו ביתר בחודש 12/06, קוזז בחודש 2/07, בו ניכתה ממנו פרופאל סך של 833 ₪, גם בגין תשלום רכיב זה ביתר בחודש 1/07 [ת/1, ס' 5]. בסיכומים נטען, לחלופין - כי אם נקבל שהרכב הצמוד עמד לרשות התובע מתחילת חודש 12/06 והוא קיבל פעמיים תשלום יתר של 700 ₪, בגין נסיעות (בחודש 12/06 ובחודש 1/07) - יש להורות על החזר 133 ₪, שכן, בחודש 2/07 נוכו משכרו 833 ₪ ולא 700 ₪; והכל - בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום יחסי העבודה - 1.3.08 [ס' 10.8 לסיכומי התובע]. לטענת פרופאל - עקב טעות שולמו לתובע דמי נסיעות בסך 700 ₪ לחודש, בשני חודשים - 12/06 ו-1/07. תשלום זה נוכה מהתשלומים המגיעים לתובע בשני חלקים: בחודש 2/07 נוכה תשלום נסיעות בגין חודש אחד, והניכוי השני היה במסגרת ההמחאה שהועברה לתובע בגין אי העברת כספים לקרן הפנסיה [נ/1, ס' 34]. לכן, אין מדובר בניכוי כפול, אלא, בהשלמת ניכוי שלא קוזז בעבר. עיון במוסכמות, בדיון מיום 27.12.10, מעלה שהוסכם במפורש, כי: "התקופה שבין 4/03 עד 11/06 היא התקופה הרלבנטית לעניין התביעה שעניינה הוצאות נסיעה" [מוסכמה ח(4) - עמ' 4, ש' 6-5]. כמו כן, הוסכם, כי: "אין מחלוקת כי בתקופה, שראשיתה 12/06 עד 2/08 העמידה פרופאל רכב שלה לשימוש התובע" [מוסכמה ט(1) - עמ' 4, ש' 22-21]. טענת התובע, בדבר מועד קבלת הרכב הצמוד מנוגדת להסכמות בדיון. יתר על כן, התובע הצהיר, אז: "החל נ-12/06 הסעתי ברכב של הנתבעת לעבודה 4 עובדים..." [עמ' 2, ש' 26] ובתצהירו הודה התובע, כי: "מחודש 12/06 ואילך הייתי מגיע לעבודה ובחזרה בהסעה של הנתבעת, כאשר אני הייתי נוהג ברכב ההסעה של הנתבעת." [ת/1, ס' 4.1]. נדחית, אפוא, טענת התובע, ומקבלת גרסת פרופאל, לפיה - עקב טעות שולם לתובע 700 ₪, כהחזר נסיעות, פעמיים - בחודשים 12/06 ו-1/07 - למרות שהיה לו רכב צמוד. כתוצאה מהמסקנה דלעיל, ומאחר שבחודש 1/07 נוכה משכר התובע סכום של 833 ₪, ולא קיבלנו מהנתבעת שום הסבר לסכום זה, מובן, כי מההמחאה שנתנה לפקודת התובע, עם התשלום חלף ההפרשות לפסיה, לא היה מקום לנכות עוד 700 ₪ משכרו, כי אם רק 587 ₪; מתקבלת, אם כן, תביעתו החלופית של התובע, שהיה צריך להחזיר לו 133 ₪, שנוכו ביתר ביום 25.4.10. באשר לשאלה - האם זכאי התובע לתוספת הפרשי הצמדה וריבית על כל הפיצוי בגין אי הפרשת כספים לפנסיה, מיום 1.3.08 (סיום יחסי העבודה), מאחר שהסכום ששולם באיחור היה רק הקרן, אף אם נקבל שהסיבה לאיחור היתה טעות כנה - ראוי היה לשלמו תוך שמירה על ערך הכסף, עם הפרשי הצמדה וריבית. אמנם, התובע אישר שלא העיר לנתבעת על החסר, תוך כדי העבודה, ומדובר בתשלומי חסר לחודי עבודה ראשונים ואחר-כך הוסדר התשלום השוטף, ברם - אין בכך כדי לנכות את הנתבעת מהחובה לשלם התשלומים במועדם, או, למצער, כשהיא משלמת באיחור, לשמור על ערך הכסף. לפיכך, היה מקום לקבל את התביעה להפרשי הצמדה וריבית על סכום של 1,388 ₪ (1,255 ₪ ששולמו ברכיב הפנסיה, ועוד 133 ₪ שנוכו ממנו ביתר), כנתבע. אם איננו פוסקים סכום לתשלום ברכיב זה, הרי זה משום שלדעתנו - מתאיין הסכום האמור כנגד הוצאות שהיה עלינו להשית על התובע, בגין דחיית חלק הארי של תביעתו. סיכום הוכח, כי בתקופה הראשונה להעסקת התובע בנתבעת היה בין הצדדים הסדר הסעות לעבודה וממנה, שתואם עם התובע ועובדים אחרים, ובמסגרתו הוסע התובע חלק מהזמן על חשבון פרופאל או מטעמה, ובחלק האחר תוגמל בזמנו בשיעור הולם, בהתאם להוראות צו ההרחבה והצו הכללי בדבר השתתפות מעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה. התביעה להפרשים, ברכיב זה - נדחתה. תביעת התובע לשכר עבודה בגין הסעת עובדים אחרים - נדחתה אף היא, הואיל והוכח, כי בין הצדדים היה קיים הסדר, לפיו התובע יסיע מספר עובדים נוספים, בדרכו לעבודה וממנה, בתמורה לרכב צמוד, שנשאר ברשותו לאחר שעות העבודה, במימון מלא של הנתבעת, ללא עלות בזמנו הפנוי וללא הכבדה לעומת ההטבה שקיבל. ההתנהגות המצופה מעובד במסגרת יחסי עבודה - מונעת מהתובע להעלות בדיעבד טענות לשינוי המצג שהציג למעסיקתו, ששינתה מצבה לרעה, בעוד שלו היה מעלה טרוניות "בזמן אמת" ניתן היה לדאוג לסידור הסעות אחר עבורו. הנתבעת היתה רשאית לקזז מהסכום שהעבירה לידי התובע כפיצוי בגין אי הפרשה במועד לקרן פנסיה, ביום 25.4.10, תשלום ששילמה ביתר, בטעות, בגין נסיעות בחודש 12/06, אולם, לאור קיזוז שבוצע משכרו בחודש 1/07, ניכתה מהתשלום האמור 133 ₪ ביתר. סכום זה היה על הנתבעת להחזיר לתובע בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, אותם היה עליה להוסיף גם לסכום הקרן ששולמה בשנת 2010, במקום קודם לכן; אך, נוכח דחיית שאר חלקי התביעה - מתאיין סכום זה כנגד הוצאות שהיה עלינו לחייב את התובע לשלם לנתבעת, באופן שהצדדים לא חבים עוד זה לזה מאומה, בגין תקופת העבודה וסיומה. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-דין זה. דמי נסיעה