מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא 7 אחוז נכות: א. מבוא 1. עניינה של התביעה פיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), אשר נגרמו לתובע בשתי תאונות דרכים. 2. ביום 12.09.04, ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, שעה שהתובע הוסע ברכב מ.ר. 48-924-50, שבו נהג נתבע 1, רכב אחר התנגש ברכב בו נסע התובע. הרכב בו נסע התובע, היה מבוטח בביטוח חובה אצל נתבעת 2, איילון חברה לביטוח בע"מ. (להלן: "התאונה הראשונה"). 3. ביום 18.09.06, ברחוב פינס בפתח תקווה, התובע נהג ברכב מ.ר. 82-401-58 ורכב אחר התנגש ברכב התובע מאחור. הרכב בו נהג התובע בתאונה זו היה מבוטח בביטוח חובה אצל נתבעת 3, אריה חברה לבטוח בע"מ. (להלן: "התאונה השנייה"). 4. אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לחבותן של נתבעות 2 ו-3. ב. הנכות הרפואית   5. לתובע מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, ד"ר מריו אייכנבלט. ד"ר אייכנבלט בדק את התובע ביום 08.10.06 וחוות דעתו מיום 18.10.06, מתייחסת לתאונה הראשונה. המומחה מצא הגבלה קלה מאוד בחלק מתנועות הצוואר עם רגישות מקומית אחורית ללא כל ממצא פתולוגי אחר. הבדיקה הנוירולוגית הייתה תקינה. המומחה העריך כי נכותו האורטופדית של התובע היא בשיעור 7% לפי סעיף 37(5)(א) חלקי לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, בגין הגבלה בחלק מהתנועות הצוואריות. המומחה קבע כי הנכות היא כתוצאה מהתאונה הראשונה. 6. במכתב מיום 20.09.07, ב"כ נתבעים 1-2 שלחו למומחה שאלות הבהרה. בתשובות מיום 08.10.07 אישר המומחה את העובדות כדלקמן: א. חוות הדעת מיום 18.10.06 אינה מתייחסת לתאונות דרכים נוספות אשר אירעו לתובע עובר למועד התאונה נשוא חוות הדעת, היא התאונה הראשונה. ב. התובע לא סיפר למומחה על תאונות דרכים נוספות אשר אירעו לו עובר לבדיקת המומחה. ג. בתאונה מיום 15.04.03 וכן בתאונה השנייה, אשר ארעה שלושה שבועות עובר לבדיקת התובע על ידי המומחה, התובע התלונן על כאבים בצוואר. ד. ייתכן כי ההגבלה בתנועות הצוואר שמצא המומחה אצל התובע בבדיקתו ואשר בגינה העניק לתובע נכות, הינה תוצאה ישירה ו/או השפעה של התאונה השנייה. ה. ייתכן כי מצבו הרפואי של התובע או ההגבלה בתנועות הצוואר, כפי שאובחנה ונמצאה בבדיקת המומחה, הייתה למעשה מצב רפואי זמני הנובע מהתאונה השנייה. ו. אם היה המומחה מודע לתאונה השנייה, היה דוחה את מועד בדיקת התובע. ז. יש מקום לבדיקה חוזרת של התובע ויתכן שיש לייחס את הנכות שנותרה לתובע או חלק ממנה לתאונות הנוספות שעבר התובע. 7. המומחה ערך לתובע בדיקה נוספת ביום 17.02.08 והגיש תוספת מיום 15.05.08 לחוות דעתו. המומחה ציין בתוספת לחוות הדעת כי לאחר שערך חוות דעתו מיום 18.10.06, התברר בדיעבד כי התובע היה מעורב בשתי תאונות דרכים נוספות עם תלונות צוואריות, אחת ב- 15.04.03 והשנייה ב- 18.09.06. בסיכום התוספת לחוות הדעת, קבע המומחה כי נכותו האורטופדית הצמיתה של התובע נותרה 7% לפי סעיף 37(5)(א) חלקי, כפי קביעתו בחוות דעתו הקודמת. המומחה הוסיף וקבע כדלקמן: א. בעקבות התאונה מיום 15.04.03, התובע התלונן על כאב צווארי ואין המשכיות לתלונות עד לתאונה הראשונה נשוא התביעה. ב. התאונה השנייה נשוא התביעה, התרחשה כעשרים יום בלבד לפני הבדיקה הקודמת בה בדק המומחה את התובע ובמהלך הבדיקה, התובע לא דיווח לו על התאונה. (עמ' 2 לחוות הדעת). ג. התברר כי בתאונה השנייה נשוא התביעה, התובע נפגע במנגנון "צליפת שוט" והוא התלונן על כאבים בצוואר. נמצאו רגישות והגבלה של תנועות הצוואר ובצילומי הרנטגן יישור של הלורדוזה הפיזיולוגית. לאחר מכן התובע המשיך לקבל טיפולים לעמוד שדרה צווארי. ד. קיימת אפשרות שהממצאים הקליניים שמצא המומחה בבדיקה מיום 08.10.06 ואשר חוזרים על עצמם בבדיקה מ- 17.02.08, נגרמו לא רק כתוצאה מהתאונה הראשונה אלא גם מהתאונה השנייה. 8. המומחה המליץ לחלק את הנכות שאותה קבע בשיעור 7%, באופן שווה בין שתי התאונות, 3.5% בגין התאונה הראשונה ו- 3.5% בגין התאונה השנייה. ג. חלוקת הנכות בין שתי התאונות המחלוקת 9. נתבעת 3 חלקה על מסקנות המומחה וטענה כי אין לייחס נכות לתאונה השנייה. נתבעים 1-2 טענו כי יש לפסוק בתביעת התובע על בסיס חלוקת הנכות בין שתי התאונות, כפי שקבע אותה המומחה. דיון 10. המומחה חילק הנכות בין שתי התאונות באופן שרירותי בהיעדר כלים רפואיים מדעיים לקבוע את החלוקה. (ר' עדותו בעמ' 8 לפרוט' ש' 27-33, עמ' 9 ש' 4). עם זאת, בעוד שביחס לתאונה הראשונה, אין ספק, לדעת המומחה, כי היא גרמה לתובע לנכות, הרי שביחס לתאונה השנייה המומחה העלה ספקות לעניין הקשר הסיבתי בין התאונה השנייה לבין נכותו של התובע. המומחה סבר כי קיימת אפשרות לפיה תרומת התאונה השנייה לנכותו של התובע נופלת מקביעתו, כלומר נופלת מ- 3.5%. מעבר לכך, לדברי המומחה, קיימת אפשרות לפיה מלוא הנכות היא תוצאת התאונה הראשונה ואין לה קשר לתאונה השנייה. בעדותו אמר: "ת. ...לא מצאתי יסוד לשנות את הנכות, השארתי את זה כ- 7 אחוז, וחילקתי באופן שרירותי מכיוון שלא היה לי כלי אחר להחליט מה החלק של כל תאונה. ש. באותה מידה יכלה להיות 7 אחוז מהתאונה הראשונה ואפס מתאונה שנייה ת. יכול להיות". בעמ' 9 לפרוט' ש' 22-25). וכן בעמ' 10 לפרוט' ש' 18-22: "ת. על פי התעוד שישנו ושאתה הזכרת, הרושם הוא שהתרומה של התאונה השנייה לנכות קטן משלוש וחצי אחוז, שזה מה שאני קבעתי, אם אין תעודות אחרות שלא ראיתי, אז יכול להיות שהתרומה של התאונה השנייה לנכות הוא קטן יותר ממה שקבעתי. ש. אם בכלל ת. כן". 11. לדברי המומחה, איפוא, ניתן לקבוע, על יסוד הנתונים הרפואיים, כי הנכות נחלקת בין שתי התאונות באופן שווה אך באותה המידה ניתן גם לקבוע כי מלוא הנכות היא תוצאת התאונה הראשונה בלבד. בהמשך עדותו אמר המומחה: "לגבי החלוקה זו דילמה, וזו דילמה לא רק רפואית, אני לא רוצה להעביר לכם את כל הכדור, אבל זו דילמה, אני לא בורח מזה, אבל אני חושב שהנוכחים כאן וכב' בית המשפט יותר מנוסים ממני בניתוח עובדות, בניתוח עובדות הנוכחים כאן יותר טובים ממני לכן קשה לי להגיד לכם חד משמעית אם החלוקה צריכה להיות כפי שקבעתי 3 וחצי ו- 3 וחצי או שחלוקה בלתי שווה, אני מבקש את עזרת בית המשפט". (עמ' 11 לפרוט' ש' 19-23). 12. בעוד שביחס לקשר הגרימה בין התאונה השנייה לבין הנכות, המומחה הביע ספקות והסתייגויות כמפורט לעיל, הרי שלעניין קשר הגרימה שבין התאונה הראשונה לבין הנכות, לדעת המומחה לא קיים ספק. לדעתו, לנוכח התיעוד הרפואי הקיים לאחר התאונה הראשונה, אין זה סביר שהתאונה הראשונה לא גרמה לתובע לנכות. כך עדותו בנקודה זו: "ש. תסכים איתי שאם היית בודק אותו בפעם הראשונה לא 20 יום לאחר התאונה השניה אלא 20 יום לפני התאונה השניה, יכול להיות שלא היית מוצא בכלל נכות לכן כשבאה התאונה השניה והתערבה במצבו הרפואי של התובע בצוואר לא ניתן לקבוע האם התאונה הזו החמירה או לא החמירה את מצבו והיות ומדובר בפגיעות דומות, המשך טיפול דומה, הדעת נותנת שזו חלוקה שווה בין התאונות ת. אני לא מאמין שאם הייתי בודק אותו לפני התאונה השניה, לא היתה נכות בכלל מכיוון שיש תעוד אחרי התאונה הראשונה...". (עמ' 11 לפרוט ש' 13-19). 13. בהתאם להלכה הפסוקה, הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה, מסורה בידי בית המשפט ולהלכה אין בית-המשפט חייב לפסוק על פי חוות דעתו של המומחה, אם כי למעשה ייתן, כמובן, לחוות דעת מוסמכת כזאת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי המקצועי. ר' ע"א 2160/90 רז נ' לאץ: "כמו כל חוות-דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות-דעתו של מומחה רפואי: היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות לפני בית המשפט, ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול-דעתו". (פ"ד מז(5) 170, 174). 14. במקרה דנן, עיון במכלול נסיבות העניין מעלה כי המסקנה לפיה יש לייחס לתאונה השנייה 3.5% נכות אינה נשענת על תשתית עובדתית מספקת. לדעת המומחה, קיימת אפשרות לפיה אין קשר בין הנכות לבין התאונה השנייה וככל שהתאונה השנייה גרמה לנכות, כי אז קיימת אפשרות שהנכות נופלת מ- 3.5%. לאמור לעיל יש להוסיף כי לדברי המומחה, סביר בדרך כלל, כי נפגע במנגנון "צליפת שוט" ישמיע, סמוך לפגיעה, יותר תלונות אודות כאבי צוואר ויקבל יותר טיפול מאשר בתקופה מאוחרת יותר לפגיעה. (ר' עמ' 6 לפרוט ש' 28-32). דא עקא, במקרה דנן, התובע לא ראה כלל לספר למומחה, בבדיקתו מיום 08.10.06, כי אך שלושה שבועות קודם לכן עבר את התאונה השנייה נשוא התביעה. לא זאת בלבד שהתובע לא הביע תלונות כלשהן בפני המומחה אודות פגיעה תוצאת התאונה השנייה, הרי שבעת בדיקתו, התובע ייחס את כל תלונותיו לתאונה הראשונה (ר' עדות המומחה בעמ' 8 לפרוט' ש' 11-13). בעדותו התובע אמר כי התאונה השנייה הייתה "קלה מאוד" וכי הוא לא ייחס לה כל חשיבות. (עמ' 26 לפרוט' ש' 15-22). עובדות אלה מחזקות כי התאונה השנייה הייתה תאונה קלה אשר לא גרמה לתובע פגיעה משמעותית או נכות. 15. לאור המקובץ, לא הוכח במאזן ההסתברויות כי התאונה השנייה גרמה לתובע לנכות. על כן, לא ניתן לבסס מסקנה לפיה התאונה השנייה גרמה לתובע לנכות. ביחס לתאונה הראשונה לעומת זאת, אין ספק שנגרמה בה לתובע נכות ולכן יש לייחס לה את מלוא הנכות שקבע המומחה. ד. נזקי התובע בגין התאונה הראשונה הפסדי שכר 16. התובע, יליד 21.09.78, בוגר 12 שנות לימוד, בעל תעודת מקצוע במכונאות רכב, בעל תואר ראשון בקרימינולוגיה ומדעי ההתנהגות ובוגר המכללה לביטחון וחקירות. (סעיף 10 לתצהיר התובע). 17. לדברי התובע, בשנים 2002-2003 עבד במשטרת ישראל במחלקת הגירה. לאחר שהתפטר מעבודתו זו, עבד מספר חודשים כמאבטח בפרקליטות המדינה. מספר חודשים לפני התאונה הראשונה, התחיל לעבוד כקצין בטחון במשביר לצרכן בתל אביב. לאחר היעדרות, בעקבות התאונה הראשונה, חזר לעבודתו במשביר לצרכן ומספר חודשים לאחר מכן החל לעבוד כמאבטח ועוזר קב"ט בבית החולים "שיבא" בתל השומר. החל מנובמבר 2005 עבר לעבוד כמפקח בעירית רמת גן. לאחר תקופת עבודה של למעלה משנה בעירית רמת גן, בעקבות פציעה בשירות מילואים, עזב את עבודתו בעירייה. לאחר תקופת החלמה ומנוחה של מספר חודשים, במאי 2008 החל לעבוד בחברת צ.ד.ד. ניהול נכסים, שם עבד עד שהופסקה עבודתו במרץ 2010. מאפריל 2010 התחיל לעבוד בתחום ההדברה והוא עובד בחברת "דרור הדברות" בשכר נמוך משכרו בחברת צ.ד.ד ניהול נכסים. (סעיפים 11-16 לתצהיר התובע). 18. להוכחת שכרו לפני התאונות ולאחריהן, התובע הגיש תעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי, תחום רציפות ביטוח ותלושי שכר לתקופות חלקיות. (ר' הודעת התובע מיום 30.11.10, נספחים י', י"א וי"ב1 לתצהיר התובע ומוצגים ת/1-ת/2). על פי המסמכים הנ"ל, מקומות העבודה ושכרו החודשי הממוצע של התובע, בשנים שקדמו לתאונה הראשונה, הם כמפורט בטבלה להלן: שנה מעביד שכר חודשי (ברוטו) 2002 חברה לניהול דיזינגוף סנטר סער אבטחה שמירה ושירותמשרד בטחון פנים 4,496₪ 2003 משרד בטחון פניםסער אבטחה שמירה ושירות 6,028₪ 2004ינואר-אוגוסט סער אבטחה שמירה ושירותצוות בטחון 1989 בע"מ חברה לניהול דיזינגוף סנטר 3,755₪ מקומות העבודה ושכרו החודשי הממוצע של התובע, לאחר התאונה הראשונה, הם כמפורט בטבלה להלן: שנה מעביד שכר חודשי (ברוטו) 2004ספטמבר-דצמבר סטארגייט אבטחה וייעוץ 4,725₪ 2005 משרד הבריאותא מ סיעוד וכוח אדם 5,264₪ 2006 י.א מתן שרותי רפואה 6,594₪ 2007 י.א מתן שרותי רפואה 2008 י.א מתן שרותי רפואה צבר דוד 6,899₪ 2009 צבר דוד 9,019₪ 2010ינואר-מרץ צבאג דוד 11,922₪ 2010יולי-אוגוסט אלון דרור 6,675₪ 19. לאור נתוני ההשתכרות של התובע כמפורט לעיל, נכותו בגין התאונה הראשונה לא פגעה בכושר השתכרותו. אחרי התאונה הראשונה ועד מרץ 2010, חלה בשכר התובע עליה מתמדת והתובע שילש, את שכרו ואף יותר, לעומת שכרו קודם לתאונה. יש לציין כי מהנתונים לעיל עולה כי עוד קודם לתאונה ומבלי קשר אליה, שכרו החודשי של התובע בתקופה ינואר-אוגוסט 2004 ירד בכ- 38% לעומת שכרו החודשי בשנת 2003. 20. התובע טען בתצהיר עדותו הראשית כי חודשים ספורים לפני התאונה הראשונה, הוא ביקש לשוב ולשרת במשטרה בתפקיד המצריך כושר פיזי ברמה גבוהה אך התהליך נקטע בשל התאונה. לטענת התובע, בכך נפגע הקידום המקצועי שלו ושובש כל מהלך הקריירה שקיווה לעשות במשטרה. ביחס לעבודתו כמפקח בעירית רמת גן, התובע הצהיר כי הוא נדרש ללכת במהלך כל שעות עבודתו ולהניע הצוואר לצדדים לעיתים תכופות כדי לאתר מפרי חוק. לדבריו, מדובר בעבודה פיזית מאומצת והכאבים הבלתי פוסקים בצווארו הקשו עליו בתפקוד בעבודה. התובע הצהיר עוד כי במאי 2008 התחיל לעבוד כמנהל אבטחה בחברת צ.ד.ד. ניהול נכסים. לדבריו, שכרו החודשי הממוצע בתקופה זו הגיע ל- 9,200₪ ברוטו, הוא קיבל אופנוע צמוד, טלפון נייד והופרשו לו כספים לביטוח מנהלים. לדבריו, עבודתו זו הופסקה במרץ 2010 "בין היתר בשל המגבלה הפיזית, תוצאת התאונות [נשוא התביעה], שהקשתה עלי בעבודה". התובע טען כי הוא מתקשה בעבודה המצריכה עמידה והליכה מרובות וכי הנכות נשוא תביעה זו, היא הסיבה העיקרית שבגללה נאלץ להחליף מספר רב של עבודות במהלך השנים ואשר מנעה ממנו למצוא עבודה קבועה עם שכר הוגן. (ר' סעיפים 15, 16 ו-18 לתצהיר התובע). כמפורט להלן, התמונה העובדתית שהציג התובע בתצהירו, לפיה בשל נכותו עקב התאונה הראשונה, לא יכל לעבוד בעבודה בה רצה, החליף מספר רב של עבודות והתקשה בביצוע עבודותיו, התבררה כמטעה ובלתי מהימנה. 21. בחקירתו הנגדית של התובע ומתיקו במשרד הביטחון, אשר הוגש על ידי נתבעת 3 ביום 26.04.11, התגלה כי התאונה משנת 2007, אותה הזכיר התובע בתצהירו, ארעה ב- 31.03.07 ובגין הפגיעה שנפגע בה התובע, קבעה לו ועדה רפואית של משרד הביטחון נכות צמיתה בשיעור 20% בגין חבלה בברך שמאל עם הגבלה בתנועות. בחקירה הנגדית ומתיק משרד הביטחון התגלה עוד כי במהלך שירותו הצבאי, התובע נפגע בתאונה נוספת בשנת 1997, בגינה נקבעה לו על ידי ועדה רפואית של משרד הביטחון נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני. (ר' חקירת התובע בפרוט' עמ' 22 ש' 19-21, עמ' 26 ש' 23-28 ופרוטוקולי הוועדות הרפואיות בתיק משרד הביטחון). 22. כמפורט להלן, בתיקו של התובע במשרד הביטחון מתועדות תלונות רבות של התובע אודות קשייו התפקודיים, אותם ייחס לתאונות הנ"ל מהשירות הצבאי. 23. בחוות דעת ד"ר מוריס אגסי, מיום 15.10.03, אשר הוכנה מטעם התובע לצורך ההליכים בפני הוועדות הרפואיות, פורטו תלונות התובע אודות כאבים ממושכים בגב התחתון המוקרנים לרגליים, הגבלת תנועות עמוד שדרה מותני, מוגבלות בעמידה ובהליכה ממושכת, אי יכולת לרוץ, אי יכולת לעסוק בספורט ומוגבלות בתפקוד הפיסי היום יומי. בבדיקה רפואית של התובע מיום 02.03.04, מועד הקודם לתאונת הדרכים מיום 12.09.04, ב"כ התובע הצהירה כי התובע: "סובל נורא, ניסה לעבוד בכל מני עבודות ולא הצליח, היום עובד בעבודה שלא דורשת מאמץ פיזי, בשמירה". כמו כן התובע הצהיר: "אני סובל מכאבים בגב תחתון ובגב אמצעי". בבדיקה רפואית מיום 22.11.07 התובע מסר: "אני לא יכול לעבוד". בבדיקה רפואית מיום 19.06.08 התובע אמר כי יש לו סבל נוראי בהליכה, ישיבה ברכב, בעליה במדרגות וכאבים במנוחה. בבקשה לבדיקה חוזרת מיום 18.02.09 התובע הצהיר על כאבים חזקים ברגל ימין. ביום 05.03.09 התובע הצהיר בפני ועדה רפואית עליונה כי רגל ימין מאוד כואבת. כן אמר: "אני סובל מחיי היום יום מבחינת הרגליים". (ר' פרוטוקול ועדה רפואית עליונה מיום 05.03.09, חלק 1). בחוות דעת נוספת מטעם התובע, ד"ר מוריס אגסי, מיום 19.10.09, נאמר ביחס לתובע: "מזה כחצי שנה החל להתלונן על כאבים בברך הימנית, מתקשה בהליכה ובעמידה ממושכת". ב- 05.11.09 התובע הצהיר בפני ועדה רפואית מחוזית כי הוא סובל מכאבים ברגליים, מתקשה בעליה במדרגות, הליכה ועמידה ממושכת וכי הוא עזב את עבודתו הקודמת עקב כך. (ר' פרוטוקול ועדה רפואית מחוזית מיום 05.11.09, חלק 1). ביום 08.02.10 התובע הצהיר בפני הוועדה הרפואית כי למעלה משבעה חודשים סובל ברגל ימין מכאבים, קשה לו ללכת ולעשות דברים רגילים, בדרך כלל הוא סובל מכאבים חזקים, הפרעה בכיפוף הרגל, דקירה בברך ימין חזקה בכיפוף. ביחס לגב אמר "הגב בסדר גמור, אין לי כאבים ללא הרמת משקל, אם אני מרים את בני בן 3 קשה לי. לא יכולתי להמשיך בעבודתי במשטרת ישראל, הרופא המשטרתי אמר לי שאין באפשרותי לעבוד". (ר' פרוטוקול ועדה רפואית עליונה מיום 08.02.10, חלק 1). 24. בחקירה הנגדית התובע הודה כי הוא טען בפני הוועדה הרפואית של משרד הביטחון כי לאחר החבלה בברך שמאל, הוא התלונן על כאבים גם בברך ימין תוצאת החבלה בברך שמאל. התובע אמר בחקירה הנגדית כי הוא סובל מכאבים בשתי הברכיים וכי הוא מוגבל בעמידה ממושכת מאוד, ריצה, הרמת משקל כבד וספורט. כך העיד: "ש. לגבי הפגיעה בברך מתקופת המילואים בשנת 2007 שמה אתה נפגעת בברך שמאל ת. כן. ש. הגשת תביעה למשרד הבטחון ת. הצבא הגיש זה אוטומטית. ש. קבעו לך 20 אחוזי נכות לצמיתות ת. כן. ש. מה לגבי ברך ימין הגשת ערעור וטענת שיש לך גם בעיות בברך ימין ת. טענתי שיש כאבים ונאמר לי שיש ענין של פיצוי משקל על רגל ימין וזה הכאבים שיש. ש. אתה סובל מברך ימין ת. לא כמו שמאל אבל אני סובל כאבים גם מברך ימין. ש. במה זה מגביל אותך הפגיעה בבירכיים ת. בקטע של עמידה ממושכת מאוד, ריצות אני לא יכול לרוץ הרמות משקל כבד, ספורט". (עמ' 26 לפרוט' ש' 23-עמ' 27 ש' 1). 25. מהאמור לעיל עולה כי על פי הצהרות התובע, עוד קודם לתאונת הדרכים הראשונה (מיום 12.09.04), התובע ניסה לעבוד בעבודות שונות ולא הצליח בכך בשל כאבי הגב תוצאת התאונה משנת 1997, כאבים שבעטיים אינו יכול להרים משקל והוא עובד בשמירה, עבודה שאינה דורשת מאמץ פיזי. על פי הצהרותיו, אשר ניתנו בשנים 2003-2004, נכון למועדים אלה, וקודם לתאונה מיום 12.09.04, התובע סבל מכאבים ממושכים בגב התחתון אשר הקרינו לרגליים, הגבלת תנועות עמוד שדרה מותני, מוגבלות בעמידה ובהליכה ממושכת, אי יכולת לרוץ, אי יכולת לעסוק בספורט ומוגבלות בתפקוד הפיסי היום יומי. עוד לפי הצהרתיו כאמור לעיל, במהלך השנים 2007-2010, עקב התאונה מ- 31.03.07, הוא מתקשה בהליכה, בעמידה ממושכת, בישיבה ברכב, בעליה במדרגות במנוחה, סובל מכאבים חזקים בשתי הרגליים, מהפרעה בכיפוף הרגל ומדקירה בברך ימין. על פי הצהרותיו כאמור לעיל, את עבודתו במשטרת ישראל הפסיק עקב בעיות הגב שלו תוצאת התאונה מ- 1997 וגם בעקבות התאונה מ- 31.03.07 עזב את עבודתו. 26. ביום 05.11.09, כלומר לאחר שתי התאונות נשוא התביעה, התובע הצהיר בפני הוועדה הרפואית: "מלבד הברכיים אין בעיות נוספות בריאותיות". (ר' פרוטוקול ועדה רפואית מחוזית מיום 05.11.09, חלק 1). התובע לא ראה, איפוא, בהגבלת התנועות בצווארו, משום בעיה בריאותית שממנה הוא סובל. 27. לאור האמור, בתצהיר עדותו הראשית התובע הסתיר עובדות רלבנטיות מהותיות, הן ביחס למצבו הרפואי והן ביחס למצבו התפקודי. התובע לא גילה כי נקבעו לו על ידי ועדות משרד הביטחון נכויות צמיתה בשיעור מצטבר של 30% בגין חבלה בגב וחבלה בברך שמאל. התובע גם לא גילה, כי על פי הצהרותיו, הוא סובל ממגבלות נרחבות בתפקוד עקב התאונות משירותו הצבאי. זאת ועוד, בתצהיר עדותו הראשית, התובע למעשה גלגל את כל קשייו ומגבלותיו לשתי התאונות נשוא התביעה, תוך יצירת מצג מטעה לפיו הוא אינו סובל מכל פגיעה גופנית אחרת. לא מיותר לציין כי בפני הוועדות הרפואיות של משרד הביטחון התובע הציג כי כל קשייו ומגבלותיו נובעים מהתאונות בצבא. מדובר בהתנהגות פסולה של הצגת מידע חלקי ומגמתי, אשר מכוונת לזכות את התובע בפיצוי יתר או תגמול יתר, ואשר אינה מאפשרת ליתן אמון בתובע. יצוין כי גם המומחה הרפואי מטעם בית המשפט סבר כי לתובע בעיית אמינות. (עמ' 9 לפרוט' ש' 17-18). 28. כאמור לעיל, התובע הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי חודשים ספורים לפני התאונה ביקש לשוב ולשרת במשטרה בתפקיד המצריך כושר פיזי ברמה גבוהה אך התהליך נקטע בשל התאונה הראשונה. התובע טען כי בכך נפגע הקידום המקצועי שלו ושובש כל מהלך הקריירה שקיווה לעשות במשטרה. טענה זו התבררה כבלתי מהימנה שכן בפני הוועדה הרפואית של משרד הביטחון, ביום 08.02.10, התובע הצהיר כי הוא לא יכל להמשיך בעבודתו במשטרת ישראל עקב נכותו בגב כתוצאה מהתאונה מ- 1997. (ר' פרוטוקול ועדה רפואית עליונה מיום 08.02.10, חלק 1). 29. גם טענות התובע כי עבודתו כמפקח בעירית רמת גן הייתה עבודה פיזית מאומצת וכי הכאבים הבלתי פוסקים בצווארו הקשו עליו בתפקוד בעבודה, הופרכו. בחקירה הנגדית התובע מסר תיאור שונה בתכלית לעבודתו הנ"ל, לפיו הייתה בעבודה זו הרבה מנוחה. כך אמר עדותו: "ש. ראיתי שבחודש של התאונה בתלושי השכר ראיתי שעבדת בעירית רמת גן כפקח, ועשית שעות נוספות ת. או קיי. ש. לאחר התאונה השניה לא היתה לך מגבלה אם עשית שעות נוספות ת. מה הקשר בין אחד לשני, שעות נוספות עושים גם בישיבה. מהות העבודה שלי כמפקח עיריית רמת גן בבית החולים, והיה לי שם משרד, כאשר היו קוראים לי לאירוע מסויים הייתי ניגש. נכון שחלק משעות העבודה גם מסתובבים אבל יש גם הרבה מנוחה. מה שלא גרם לי בשימוש הרבה בהליכה ממושכת". (עמ' 27 לפרוט' ש' 6-13).   30. סיכומו של דבר, אין לייחס קשייו הנטענים של התובע לנכות נשוא התביעה אשר מהותה הגבלה קלה מאוד בחלק מתנועות הצוואר. מסתבר יותר כי קשייו הנטענים של התובע קשורים לנכויותיו האחרות אם בגב ואם בברך, ואשר בגינן גם נקבעו לו שיעורי נכות גבוהים יותר. הפסד שכר לעבר 31. התובע טען כי לאחר התאונה הראשונה שהה באי כושר למשך שבוע ובהמשך נעדר מדי פעם, בעקבות טיפולים רפואיים והתקפי כאבים. (סעיף 13 לתצהירו). 32. התובע הציג אישורי מחלה לתאריכים 13.09.04 עד 20.09.04 ו-11.05.05 עד 02.06.05, סה"כ 31 ימים. (נספחים ט' לתצהירו). 33. ד"ר אייכנבלט המליץ להכיר בתקופת אי כושר מלא החל מיום 12.09.04 ולמשך חודש ימים. (עמ' 4 לחוות הדעת מ-18.10.06). 34. התובע לא הציג תלושי שכר לתקופה הרלבנטית (ספטמבר 2004 ומאי-יוני 2005), וגם לא אישור מעביד בדבר היעדרות מהעבודה. משהתובע לא הציג בפני בית המשפט ראיה לכך שבפועל לא שולם לו שכר בגין תקופת אי הכושר או ששולם לו שכר על חשבון ימי מחלה, הוא אינו זכאי לפיצוי. על אף האמור, ובהתחשב בדברי המומחה לעניין אי הכושר הזמני בתקופה הסמוכה לתאונה, ייפסק לתובע פיצוי בגין 7 ימי מחלה. 35. בהתאם לתעודת עובד ציבור המוסד לביטוח לאומי, תחום רציפות ביטוח, שכרו החודשי הממוצע של התובע בחודשים יולי-אוגוסט 2004 מהחברה לניהול דיזינגוף סנטר, הוא בסך של 4,395₪. בהתאם לשכר זה, הפיצוי המגיע לתובע בגין 7 ימים הוא 1,026₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית למועד פסק הדין, 1,540₪. 36. התובע ביקש לפסוק לו בגין הפסדי שכר בעבר סך נוסף של 38,691₪, עבור התקופה מתום אי הכושר הזמני ועד למועד הסיכומים, משך 80 חודשים, בניכוי 8 חודשים בהם שהה באי כושר בגין התאונה מ- 31.03.07, לפי שיעור נכותו הרפואית ושכר בסך 6,000₪ נטו. כמפורט לעיל בסעיפים 18-19, לא הוכח כי לתובע נגרמו הפסדי שכר בעבר. הוכח ההפך מכך, קרי: ששכרו השתבח. לכן, התובע אינו זכאי לפיצוי הנתבע על ידו. יצוין כי לטענת התובע לפיה אלמלא התאונות היה משתכר יותר, אין ביסוס ראייתי. הפסדי שכר לעתיד 37. ביחס לבחינת הסיכוי כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה, לצורך קביעת הזכות לפיצויים והיקפה בגין אבדן כושר השתכרות, נפסק מפי כבוד הנשיא ברק בע"א 237/80 ברששת נ' האשאש ואח': "סיכומו של דבר: אב הנזק בר הפיצוי הוא "אבדן השתכרות" או "אבדן כושר השתכרות" - הכול לפי בחירתו האישית של הפרשן. בין שני אלה אין הבדל בעל אופי תיאורטי, שכן ערכו של כושר ההשתכרות הוא על-פי זרם ההשתכרות, הנובע ממנו הלכה למעשה ("הגישה המוחשית"). בקביעת הזכות לפיצויים והיקפה יש לבחון את הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה. סיכוי זה אינו נמדד על-פי עודף מאזן ההסתברות" האזרחי הרגיל אלא במידת הממשות שלו, על-פי מבחני השכל הישר. יש להתחשב בסיכוי, גם אם אין הוא בטוח, ובלבד שאינו אפסי או ספקולאטיבי או היפותטי גרידא". (פ"ד לו(1) 281, 307). כן נקבע מפי כבוד השופט ת' אור בע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול"): "אמת, כשאין לבית המשפט נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי בית המשפט לחשב הפסד זה על פי שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. אך במה דברים אמורים? כשהנכות, והמגבלות הרפואיות שבעקבותיה, אכן מגבילים את כושר ההשתכרות, ויש בהן ללמד לכאורה על גבהו של ההפסד. השאלה אם כך הוא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו, ושיקולים כיוצא באלה הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו (השווה ע"א 586/84, 587, 588 מכלוף ואח' נגד עירית תל אביב פסקי דין מ"ג (1) 137בעמ' 152 מול האות ב'). השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו". (ור' גם פסק דינו של כבוד השופט ת' אור בע"א 413/88 זוהיר באדר אחמד אלג'נזאראה נ' שמיר חברה לביטוח בע"מ). 38. במקרה דנן, לאור הראיות כמפורט לעיל, פגיעתו של התובע היא פגיעה קלה אשר אין לה השפעה על כושר השתכרותו. אין מניעה שהתובע יתפקד ללא הפרעה בעבודתו ואין בנכותו פגיעה בפועל בכושר השתכרותו. פגיעה ממשית כזו גם אינה צפויה ועל השפעה, אם תהיה, לנכותו של התובע, על יכולתו לעבוד בפרקי זמן מסוימים בעתיד, הדרך הנאותה לפצותו היא בקביעת סכום גלובלי. בהתאם, ייפסק לתובע בגין ראש הנזק של הפסדי שכר לעתיד, פיצוי גלובלי בסך 45,000₪ שהם כשליש מן הפיצוי בחישוב קונבנציונאלי, לפי שכרו הממוצע של התובע נטו בתקופות השונות אחרי התאונה הראשונה, משוערך מאמצע תקופה ונכות בשיעור 7%. עזרת צד ג' 39. עזרת צד ג' לעבר הינו נזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות והיה על התובע להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרת הזולת, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העזרה. ראיות כאלה לא הציג התובע. כמו כן, בחוות דעתו של ד"ר אייכנבלט וכן בתיעוד הרפואי אשר צורף לתצהיר התובע, אין ראיה לצורך בעזרת צד ג'. 40. באשר לעתיד, פגיעתו של התובע היא פגיעה קלה אשר אינה מצדיקה היזקקות לעזרת הזולת. גם אין טענה בפי התובע כי עקב פגיעתו הוא מעסיק עזרה בעבודות משק הבית. לכן, אין מקום לפיצוי בגין עזרת צד ג'. הוצאות רפואיות ונסיעות 41. בהתאם לקבלות שהגיש (נספחים י"ג לתצהירו), הוצאותיו הרפואיות של התובע מסתכמות בסך של כ- 300₪, דבר המצביע כי לתובע אין וגם לא צפויות הוצאות רפואיות בסכומים משמעותיים. לכך יש להוסיף את קביעותיו של ד"ר אייכנבלט כי אין לצפות לשיפור או החמרה במצבו של התובע, כי התובע לא יזדקק לטיפולים רפואיים, מלבד משככי כאבים מדי פעם וכי הטיפולים שמקבל התובע כלולים בסל הבריאות של קופת החולים. (ר' עמ' 4 לחוות הדעת מיום 18.10.06 ותשובות המומחה מיום 13.06.08 לשאלות ההבהרה של ב"כ התובע מיום 28.05.08). 42. לאמור לעיל יש להוסיף כי על פי חוק בטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, חברותו של התובע בקופת חולים מבטיחה לו קבלת שירותי בריאות שקובע החוק ללא צורך בתשלום כלשהו. בכלל זה זכאי התובע לשירותי הבריאות הכלולים בתוספת השנייה או בצו לפי סעיף 8(ז) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי וחובת הנתבעת לפצות אינה חלה לגבי שירותי בריאות אלה. (ר' סעיף 2(ב1)(1) לחוק הפיצויים. ע"א 5557/95 ע"א 6881/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724). 43. התובע לא הציג כל אסמכתא לנסיעות לצורך קבלת טיפול רפואי, דבר המצביע על היעדרה של כל הוצאה משמעותית בגין נסיעות. 44. בהתחשב באמור לעיל ייפסק לתובע סכום גלובלי עבור פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר בסך 2,500₪. נזק לא ממוני 45. עבור נזק לא ממוני, לפי 7% נכות רפואית ובניכוי גיל, זכאי התובע לפיצוי בסך 14,922₪. ה. הפיצוי בגין התאונה השנייה 46. ביחס לתאונה השנייה, התובע צרף לתצהירו מסמך רפואי אחד, תעודת חדר מיון מיום 18.09.06. בבדיקתו, על פי תעודת חדר המיון, נמצאו רגישות צווארית והגבלה בתנועות הצוואר. צוין כי מתהלך על שתי הרגליים ללא צליעה, כוח גס ותחושה שמורים ב-4 הגפיים. לתובע בוצע צילום ובתעודה צוינו סימני שבר ישן ב-C1 והיעדר עדות לשבר חדש או פריקה. כן נכתב "ללא ממצא בהשוואה לצילום מ-15.05.06". בסיכום הומלצו לתובע אנלגטיקה, מנוחה , מעקב מרפאתי ו-5 ימי מחלה. 47. על פי תלושי שכרו של התובע לחודשים ספטמבר-אוקטובר 2006, נספחים י' לתצהיר התובע, התובע לא נעדר מעבודתו, לא שולם לו על חשבון ימי מחלה או חופשה והתובע גם אינו טוען כך. 48. בהתחשב באמור בתעודת חדר המיון, סך של 5,000₪ יהווה בנסיבות פיצוי הולם לנזק הלא ממוני שנגרם לתובע. ו. סיכום 49. התובע זכאי לפיצויים כדלקמן: תאונה מיום 12.09.04 הפסדי שכר בעבר 1,540₪ הפסדי שכר בעתיד 45,000₪ הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר 2,500₪ נזק לא ממוני 14,922₪ סה"כ 63,962₪ תאונה מיום 18.09.06 נזק לא ממוני 5,000₪ 50. אשר על האמור: א. נתבעים 1-2 ישלמו לתובע את הסכום של 63,962₪, ושכ"ט עו"ד בשיעור 13%. ב. נתבעת 3 תשלם לתובע את הסכום של 5,000₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 13%. ג. לאור התוצאה כאמור, ישאו נתבעים 1-2 באגרת בית המשפט. נכותאחוזי נכות