מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי ידיעה על שינוי תנאי ערבות: לפניי תביעה ובה דורשת התובעת כי הנתבע 3 ימלא אחר התחייבותו על פי כתב הערבות וישלם את יתרת החוב שהותירה הנתבעת 1 בסכום כולל של 857,986 ₪. הנתבע 3 חולק על תוקפה של הערבות, וטוען כי תנאי הערבות שונו מבלי שהדבר הובא לידיעתו. רקע עובדתי: התובעת (להלן: "רמפא") היא המחזיקה בנכס הידוע כ"בית הדרים" בהר חוצבים בירושלים (להלן: "בית הדרים"). במקור בחרה התובעת לתבוע בסדר דין מקוצר ארבעה נתבעים. כיום נותרה תלויה ועומדת התביעה כנגד הנתבע 3 בלבד כפי שאפרט להלן. הנתבעת 1 (להלן: "טוטו זהב") שכרה מחברת רמפא ביום 2.10.03 את כל הקומה השלישית של בית הדרים ומחסן בקומת החניון (להלן: "הנכס"). השכירות נקבעה לתקופה של ארבע שנים, ודמי השכירות החודשיים נקבעו לשנה הראשונה לסך של 36,000 ₪, לשנה השנייה 40,500 ₪, בשלישית 45,000 ₪ וברביעית 49,500 ₪. כל הסכומים הללו הינם בתוספת מע"מ. בנוסף התחייבה חברת לוטו זהב בהתאם לסעיף 7.2 להסכם: "לשאת במשך תקופת השכירות בכל התשלומים וההוצאות בגין אספקת חשמל מים וכל שרות אחר שיסופק למושכר (לרבות בגין הוצאות החשמל למערכת מיזוג האויר למושכר)". על פי סעיף 6.5 להסכם התחייב השוכר למסור עם מועד החתימה על ההסכם "ערבות בנקאית ללא תנאי צמודת מדד, על סך 85,000 ₪". על פי סעיף 6.6 יכול השוכר להמיר את הערבות דנן בתשלום פיקדון במזומן בסכום הזהה לערבות. להבטחת התחייבויות הנתבעת 1 נקבע בסעיף 6.7 להסכם כדלקמן: "בנוסף לבטחונות המפורטים בסעיפים 6.5 ו-6.6 להלן, יפקיד השוכר שטר חוב ללא סכום חתום על ידו ועל ידי שלושה ערבים: אריה צארום, שמואל לוי, חיים אלקובי, שיערבו בערבות אוואל לכל חיובי השוכר על פי הסכם זה". אכן לאחר החתימה על ההסכם, ובמהלך שתי ישיבות נוספות חתמו כל הערבים על הערבות וערבים אלו הנתבעים 2-4 בהתאמה. מוסכם על הכל כי חתימת הערבים על הערבות לא היתה בו זמנית שכן חיים אלקובי לא היה יכול להתייצב למועד החתימה הראשון. על כן אריה צארום ושמואל לוי (להלן: "צארום ולוי" בהתאמה) חתמו על הערבות בסמוך לאחר החתימה על ההסכם, וחיים אלקובי (להלן: "אלקובי") חתם מספר ימים לאחר מכן. צארום ולוי חתמו על הערבות כלשונה, אך ליד חתימתו של אלקובי (שחתם כאמור אחריהם) מופיע חץ המפנה לכיתוב בכתב יד: " ערבות זו מוגבלת (ערב מספר 3 בלבד) לסך של 75,000 ₪ שבעים וחמישה אלף ₪ לפי תנאי החוזה" (החלוקה לשורות היא כפי שמופיע הדבר בכתב היד ד.פ). בסוף חודש נובמבר 2004 הפסיקה טוטו זהב לשלם את דמי השכירות החודשיים, ואת התשלומים הנלווים והמחאות שניתנו על ידה לא כובדו. התובעת שלחה מספר מכתבי התראה, וביום 11.5.05 הודיעה על ביטול ההסכם. ביום 31.5.05 הגישה התובעת את התובענה דנן וכללה כנתבעים גם את טוטו זהב וגם את הערבים. סמוך לאחר הגשת התביעה פינתה טוטו זהב את הנכס. התובעת כאמור תבעה גם את חברת טוטו זהב וגם את הערבים. כנגד חברת טוטו זהב ניתן על ידי מותב קודם שדן בתיק, פסק דין בהעדר הגנה, אך החברה הפכה לחדלת פירעון ולא ניתן היה לגבות ממנה דבר. התובעת לא הצליחה לאתר את הנתבע 2, שאין חולק כי הוא היה המנהל הראשי של החברה, לימים התברר כי הוא עבר להתגורר בחו"ל ונפטר בנכר. מכאן שהתביעה התמקדה באותה עת בשני הערבים הנותרים: לוי ואלקובי. כבר בכתב התביעה טענה רמפא כי אלקובי חייב בתשלום ערבות רק עד לסכום של 75,000 ₪ ואילו לוי, כיתר הנתבעים, חייב בתשלום מלוא שאר סכום התביעה. ביום 30.10.05 ניתן כנגד אלקובי פסק דין בהעדר הגנה. ביום 27.3.06 לאחר שהוגשה על ידו בקשה לביטול פסק הדין הגיעו רמפא ואלקובי להסכמה, ולפיה אלקובי ישלם לסילוק סופי ומוחלט סך של 79,930 ₪. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין. יש לציין כי בהליכים אלו אלקובי יוצג על ידי עו"ד סרור מארון, שבהמשך ייצג את לוי. לעניין זה עוד אשוב ואתייחס בהמשך. מכאן שהתביעה כיום מופנית אך ורק כנגד שמואל לוי והיא בגין יתרת החוב שחברת רמפא טוענת שטוטו זהב חבה לה. ההליכים בתיק: לוי הגיש בקשת רשות להתגונן, והתקיים בבקשה זו דיון בפני כב' הרשם פוני שלאחריו נקבע התיק להגשת סיכומים. לוי לא הגיש את סיכומיו במועד, ועל כן ניתן כנגד ביום 7.12.05 פסק דין. לוי ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, והצדדים הסכימו כי בכפוף להפקדת פיקדון של 75,000 ש"ח, פסק הדין יבוטל וכב' הרשם ימשיך לדון בבקשה למתן רשות להתגונן. אז ביקש מר לוי שהחליף את בא כוחו הקודם והפך להיות מיוצג על ידי עו"ד מארון, לתקן את בקשת הרשות להתגונן. לטענתו בא כוחו הקודם השמיט טענת הגנה טובה, מחמת טעות. רמפא התנגדה לכך, והתנגדותה התקבלה על ידי הרשם. בערעור שנדון בפני כב' השופט רומנוב נהפכה החלטת הרשם ונקבע שלוי יהיה רשאי להגיש בקשה מתוקנת להתגונן. לוי אכן הגיש בקשה מתוקנת שכללה גם בקשה למחיקת כותרת, ולאחר דיון בבקשה ובטענותיה של רמפא, קבע הרשם ביום 24.7.08 כי אין למחוק את כותרת כתב התביעה, אין לתת רשות להתגונן. כב' הרשם נתן פסק דין כנגד מר לוי על מלוא סכום התביעה. על פסק הדין של הרשם, הגיש מר לוי ערעור לבית משפט השלום, שכן בטעות הוא סבר שמדובר בהחלטה אחרת. ערעור זה נדחה על ידי כב' השופט רומנוב ביום 16.12.08, וזאת בהעדר סמכות. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי נדחתה ביום 15.1.09 על ידי רשם בית המשפט המחוזי. החלטה זו נהפכה וביום 9.12.09 קבע בית המשפט המחוזי כי יש למחוק את כותרת כתב התביעה וליתן למר לוי להתגונן. תובענה זו הועברה בתחילה למותב אחר אשר קיים בה קדם משפט, וקצב מועדים להגשת תצהירים וכאשר התיק הגיע למותב זה היו בו שני תצהירי עדות ראשית. תצהירו של מר יאיר הדר, המנהל יחד עם אביו עמוס הדר, את רמפא, ותצהירו של הנתבע 3 מר שמואל לוי. בתום ישיבת ההוכחות ביקש מר לוי, באמצעות בא כוחו, להעיד את אלקובי והודיע שמר אלקובי סירב לתת תצהיר מטעמו. בהחלטתי מיום 3.5.11 התרתי את הזמנת העד הנוסף, בכפוף להפקדת הוצאות. עדותו של מר אלקובי הפתיעה, לכל הפחות את בית המשפט, ועל כך עוד אעמוד בהמשך, ולוי שטען כי הופתע גם הוא ביקש בעקבותיה לתקן את הגנתו. נעתרתי לבקשה זו ולוי הגיש כתב הגנה מתוקן, אשר כלל בחובו טענות חדשות בהתבסס על עדותו של מר אלקובי. חברת רמפא מצידה ביקשה לאור התיקון בכתב ההגנה להעיד גם את מר עמוס הדר וגם את גב' מורן מתתיהו, חוקרת פרטית מטעמה. לאחר שמיעת עדויות אלו, נקצבו המועדים להגשת סיכומים. טענות הצדדים: רמפא טוענת בתמצית כי יש לחייב את הנתבע 3 לפעול על פי ערבותו ולשלם את מלוא החוב שחברת טוטו זהב צברה במהלך תקופת השכירות. מר לוי טען בבקשה למחיקת כותרת ובבקשת הרשות להתגונן כי אילו היה יודע שחיים אלקובי יחתום על ערבות שהוגבלה בסכום, ולא על ערבות ללא הגבלת סכום, הוא עצמו לא היה חותם על ערבות שכזו. לטענתו, חיים אלקובי היה "הכיס העמוק" של חברת טוטו זהב, בעוד שהוא עצמו היה שכיר, ועל כן הניח שאם יחויב לשלם סכום כלשהו, בפועל מר אלקובי יהיה זה שישלם. מר לוי גם טען כי הסכם השכירות המקורי הורחב, ונוסף לו עוד מחסן, מבלי שהוא ידע על כך. בנוסף חלק לוי על הסכומים שרמפא טוענת כי טוטו זהב חבה לה מכוח ההסכם. היות ואלקובי טען בעדותו במפתיע כי הוא הסכים לחתום על הערבות רק בתנאי שהערבות של כל הערבים יחדיו תוגבל ל - 75,000 ₪, הרי שמר לוי בכתב ההגנה המתוקן טען כי אין הוא צריך לשלם עוד דבר לרמפא. לטענת לוי, שעה שאלקובי שילם את הערבות במלואה אין הוא חייב עוד דבר לרמפא. דיון והכרעה בשאלות העובדתיות: בתובענה זו עומדת להכרעתי מספר שאלות עובדתיות מרכזיות: א. האם יש לקבל את טענתו של אלקובי כי רמפא צמצמה את הערבות לכלל הערבים לסכום של 75,000 ₪. ב. ככל שאקבע כי רק ערבותו של אלקובי צומצמה, כפי שטוענת רמפא, האם מר לוי ידע על כך. ג. מהו מעמדו של מר לוי בחברה והאם מכוח היותו מנהל בכיר, כפי שרמפא טוענת, גם אם לא נכח במועד שבו אלקובי חתם על הערבות, הרי שהיה עליו לדעת כי חיובו של אלקובי צומצם. אפתח ואדון במחלוקת הראשונה והיא מה סוכם בין הצדדים כאשר אלקובי חתם על הערבות, ועל מנת לדעת מה סוכם בפגישה זו הרי שעלינו לדעת מי נכח בה. מי מהצדדים נכח בפגישה בה אלקובי חתם על הערבות: כפי שציינתי לעיל, אין חולק כי הערבים חתמו על גבי הערבות בשתי הזדמנויות נפרדת: לוי וצארום חתמו ראשונים על הערבות, ואילו עם אלקובי תואם מועד נפרד לחתימה. מוסכם על הכל כי צארום נכח בפגישה כאשר אלקובי חתם על הערבות, אך צארום כאמור הלך לעולמו בטרם שיכל להעיד בתיק זה. המחלוקת היא האם גם לוי עצמו נכח בישיבה השנייה. מוסכם גם כי בעת החתימה על הערבות נכח מטעם חברת רמפא מר יאיר הדר, אך הצדדים חלוקים בשאלה אם מר עמוס הדר נכח במקום ויכול להעיד על נסיבות החתימה על הערבות. כבר במועד הגשת הבקשה המתוקנת להתגונן לוי הצהיר כי הוא לא נכח בפגישה שבה אלקובי חתם על הערבות ועל כן לא ידע שהיא צומצמה. עדות זו הייתה עקבית במהלך כל השנים שבהן התנהל התיק וחברת רמפא למעשה לא ניסתה לא ניסתה לסתור אותה. מר יאיר הדר לא התייחס כלל בתצהיר העדות הראשית מטעמו לנסיבות שבהן נחתמה הערבות על ידי אלקובי, אך כן ציין כי צארום ולוי חתמו על הערבות מבלי שאלקובי נכח. בחקירה הנגדית יאיר הדר ציין כך: "בעצם היו פה שני מעמדי חתימה ראשון שהיה במשרדי הנתבעת בגבעת שאול בנוכחות אריה צארום, שמוליק לוי, עמוס הדר , אני ועוד שניים או שלושה אנשים שאין תיעוד לגביהם וגם לא חתומים על זה, נחתם ההסכם וכן נחתמו ערבויות שמוליק לוי ואריה צארום. ערבותו של חיים אלקובי נחתמה במעמד אותם אנשים בדיוק בבית הדרים... התיקון הוסף בכתב יד שאינו שלי, אני לא יודע אם הוא של חיים או של אריה, אבל הוא לא כתב היד שלנו. התיקון הוסף לבקשת הנתבעת...". (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 3.5.11). מכאן שרק במועד החקירה הנגדית הצהיר יאיר הדר לראשונה כי לוי נכח במועד שאלקובי חתם על הערבות. יש לציין כי כאשר הופנו שאלונים לחברת רמפא השיב עליהם אביו של יאיר הדר, ומנהל החברה מר עמוס הדר. עמוס הדר נשאל על נסיבות החתימה על הערבות וכתב בתשובה 9 לשאלון כדלקמן: " אריה צארום ושמואל לוי (להלן -הנתבע) חתמו על הערבות בפני במשרדם. למיטב ידיעתי, חיים אלקובי חתם על הערבות בנוכחות אריה צארום בהר חוצבים בפני יאיר הדר". תצהיר זה נחתם על ידי מר עמוס הדר ביום 13.6.10 ועמוס הדר לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. לאחר שאלקובי העיד ביקשה רמפא להעיד גם את עמוס הדר ועדותו נשמעה בפניי ביום 20.12.11. במועד זה העיד עמוס הדר כי נכח בשתי הישיבות בהם חתמו הערבים על הערבויות וגם שמואל לוי נכח בישיבות אלו. בחקירתו הנגדית כאשר עומת עם השאלון טען מר עמוס הדר כך " אתה משמיט חלק מהתשובה שלי. אני כתבתי בתשובה לאותה שאלה מה שזכרתי באותו רגע, כתבתי למיטב ידיעתי, וכשנזכרתי בריהוט ובכל הרשימה נזכרתי שהייתי במקום וחתמנו במקום כולל אני". אין בידי לקבל גרסה חדשה זו. ראשית, מבחינה לשונית אילו מר עמוס הדר לא היה בטוח בזיכרונו הוא היה כותב "למיטב זכרוני" ולא ל"למיטב ידיעתי". שנית, הנוסח "מיטב ידיעתי" מעיד על כך ששמע על פגישה זו ולא נכח בה. לבסוף אזכיר כי תצהיר תשובה לשאלון נערך בניחותא ונבדק מספר פעמים בטרם הוא נחתם, מכאן שאני מתקשה לקבל את גרסתו של עמוס הדר כי שנה וחצי לאחר החתימה על השאלון נזכר במדויק בפגישה שארעה שש שנים לפני כן. עדות זו הינה בבחינת עדות כבושה וערכה ומשקלה מועטים ביותר ( י.קדמי, על הראיות, חלק ראשון עמ' 500). יצוין כי גם אלקובי העיד כי לוי לא נכח במועד שבו הוא חתם על הערבות, ועדותו עולה בקנה אחד עם תשובתו של עמוס הדר לשאלון ולפיה נכחו במקום יאיר הדר ואריה צארום בלבד. על כן אני קובעת כי לא הוכח שמר לוי נכח בעת שאלקובי חתם על הערבות. מכאן שבמועד החתימה על הערבות נכחו רק אלקובי, צארום ויאיר הדר וכיום יכולים להעיד על הדברים רק אלקובי ויאיר הדר. הגבלת הערבות - למה התכוונו הצדדים? אלקובי העיד כי הוא לא הסכים לחתום על ערבות ללא הגבלת סכום, וזאת מאחר שהיה מודע לכך שאם חברת טוטו זהב תהא חייבת כספים לרמפא הוא יהיה הערב היחיד שיוכל לפרוע את התחייבויותיה. על כן במועד החתימה על הערבות ביקש לצמצם את סכום הערבות. אלקובי העיד כי הוא כתב את המילים: "ערבות זו מוגבלת לסך של 75,000 ₪ שבעים וחמישה אלף ₪ לפי תנאי החוזה". בעדותו ציין אלקובי כי כוונתו הייתה שכלל הערבות של כל הערבים יחדיו תוגבל לסכום זה. לטענתו לאחר שחתם על הערבות, ומבלי שהיה נוכח במקום הוסיף מישהו בכתב יד את המילים "(ערב מספר 3 בלבד)". יאיר הדר הודה מיד לאחר עדותו של אלקובי כי הוסיף את המילים הללו בכתב ידו אך טען שהתוספת נעשתה בנוכחות צארום ואלקובי ובהסכמתם, וזאת לאחר שהסכים להגביל רק את ערבותו של אלקובי ל-75,000 ₪ ועמד על כך שיתר הערבים יהיו חייבים בגין כל חוב שיהיה לטוטו זהב. אמנם יאיר הדר העיד בחקירתו הנגדית כי נוסח ההגבלה נכתב על ידי צארום או אלקובי, ולא על ידו, אך עדות זו התייחסה לשאלה מי יזם את ההגבלה של הערבות ולא לשאלה של מי כתב היד. למעשה, עד שאלקובי העיד בפני בית המשפט הניחו שני הצדדים וגם בית המשפט כי אלקובי יעיד על נסיבות החתימה, הנוכחים במקום, התנהלותה של טוטו זהב ותפקידו של לוי בחברה. אלקובי הפתיע את הנוכחים כאשר העיד כי הכוונה הייתה לצמצם את הערבות כולה לכלל הערבים לסכום של 75,000 ₪. על כן אני סבורה כי כאשר יאיר הדר העיד שהנוסח המתוקן של הערבות נכתב על ידי צארום או אלקובי הוא התייחס לכך שהם יזמו את התיקון ומכאן שאני לא סבורה שניסה להסתיר מבית המשפט כי חלק מהנוסח נכתב על ידו. מכאן השאלה היא האם התוספת שמייחסת את ההגבלה בערבות רק לערב 3 היא תוספת שנוספה בהסכמת הצדדים. כפי שנראה מאופן הכתיבה על פני הערבות הרי שהתרשמותי היא שתוספת זו הוספה בנוכחות אלקובי וצארום ובהסכמתם שכן אילו אלקובי לבדו היה כותב שהערבות מוגבלת לכלל הערבים היה כותב את זה באופן הבא: " ערבות זו מוגבלת לסך של 75,000 ₪ שבעים וחמישה אלף ₪". ולא היה חותך את השורות כפי שחתך אותם מיד לאחר המילה מוגבלת. יש לציין כי לא הייתה הגבלת מקום במסמך וניתן היה לחלק את השורות באופנים שונים, אך העובדה שאלקובי כתב "ערבות זו מוגבלת" ומיד אח"כ הוסיף יאיר הדר את המילים "לערב 3 בלבד" מעידה כי היה שיג ושיח בין הצדדים והתוספת לנוסח ארעה תוך כדי החתימה על הערבות. למעלה מכך אזכיר כי גרסתו של אלקובי כי הערבות הוגבלה ל75,000 ₪ הועלתה לראשונה רק במועד העדות הראשית מטעמו. כאשר אלקובי ביקש לבטל את פסק הדין שניתן כנגדו, הוא אמנם לא ביקש את הביטול מכוח טענות הגנה, אלא טען שלא קיבל את כתב התביעה, אך הוא מעולם לא טען שההסכמה אליה הגיע עם רמפא ממצה למעשה את זכויות התביעה כנגד כלל הערבים. אלקובי הסכים לשלם את מלוא חלקו בערבות על פי ההסכם ואף טען שיש לחייבו באגרה על פי החלק היחסי, אך לא ציין כלל, לא בבקשתו ולא בדיון שהתקיים בפני הרשם, שלא נותרה בידי רמפא כל עילת תביעה מכוח דיני הערבות. כפי שציינתי בפתח דברי, אלקובי יוצג בבקשה לביטול פסק הדין על ידי עו"ד סרור מראוון אשר החליף את בא כוחו הקודם של לוי וייצג אותו בהליך זה. יש לתמוה על כך שעו"ד מראוון לא ידע שגרסתו של אלקובי היא שהתשלום ששילם לרמפא מכסה את כלל הערבים, ויש לתמוה על כך שגרסה זו לא הובאה לידיעתו של לוי מיד כאשר החליף את הייצוג. אוסיף ואזכיר כי אין כל הגיון כלכלי בהגבלת ערבותם של כל הערבים יחדיו לסך של 75,000 ₪ וזאת שעה שרמפא היא חברה גדולה ותיקה ומנוסה וסכום השכירות החודשית לבדו עולה על 40,000 ₪. גם אם בשלב זה רמפא קיוותה שטוטו זהב תעמוד בכל התחייבויותיה הרי שהיא טרחה והחתימה אותה על הסכם שכירות מפורט ומדוקדק, דרשה ערבויות וערבים, ואין כל סיבה שימים ספורים לאחר החתימה על ההסכם תסכים לצמצום משמעותי ביותר של ערבויותיה. על כן אני דוחה את גרסתו של אלקובי וקובעת כי כאשר הערבות הוגבלה ל-75,000 ₪ הכוונה הייתה להגביל את אך ורק את ערבותו אך לא את ערבותם של לוי וצארום. האם לוי ידע על הגבלת הערבות של אלקובי? האם היה עליו לדעת? לוי טוען כי צארום ואלקובי לא עדכנו אותו שהערבות של אלקובי צומצמה. יאיר ועמוס הדר העידו שניהם כי לא הודיעו ללוי שהערבות צומצמה, שכן היא צומצמה לבקשת חברת טוטו זהב, והם הניחו שלוי מכוח היותו סמנכ"ל השיווק של טוטו זהב ידע על כך. לוי טוען כי לא היה סמנכ"ל השיווק, אלא מנהל השיווק בלבד, ולא היה אמור לדעת שאלקובי הופטר למעשה מחלק ניכר מהערבות. אלקובי ולוי העידו כי צארום היה הרוח החיה מאחורי חברת טוטו זהב, ולוי גויס לעבוד בחברה בשל קשריו בעולם הכדורגל. חברת רמפא טענה כי לוי התראיין לעיתון כנציג החברה דבר שיש בו כדי להעיד על בכירותו. גם לוי עצמו אישר כי היה לו תפקיד של שר חוץ בחברה, אך מכאן ועד להסיק כי היה עליו לדעת על עניינה הפיננסיים או החוזיים של החברה, עוד רחוקה הדרך. יתר על כן, שעה שהנתבע כבר חתם כערב הרי שהיה על רמפא לעדכן אותו בדבר שינוי בערבויות של יתר הערבים. חברת רמפא הזמינה לעדות חוקרת פרטית, גב' מורן מתתיהו. אשר טענה בעדותה כי לוי הוא זה שניהל את החברה מספר חודשים לאחר שזו נטשה את המושכר. בחקירה הנגדית של החוקרת התברר כי היא לא הייתה חוקרת פרטית מורשית בעת שערכה את החקירה, ושהיא התבססה על רישומים שונים בעיתונות ועל שיחות טלפון שערכה כדי להסיק שלוי היה מנהל החברה בפועל. כמו כן התברר כי אין לעדה רישומים של השיחות שערכה עם עובדי החברה לכאורה, ואין היא יודעת עם מי דיברה. עוד היא טענה שבבדיקה באינטרנט מצאה אתרים שונים בהם נטען כי הנתבע מנהל למעשה את החברה טוטו זהב אך לא שמרה את חומר הגלם ולא ידעה לציין באלו אתרים מצאה זאת. בנסיבות אלו איני מייחסת לעדות של הגב' מתתיהו כל משקל. לבסוף טוענת חברת רמפא כי עצם מעורבותו של לוי בשכירת הנכס וחתימתו על הערבות יש בהן כדי להעיד על מעמדו בחברה ועל ציפיותיו האישיות לרווח. אין בידי לקבל טענה זו וזאת לאחר שגם לוי וגם אלקובי העידו כי הנכונות של לוי לחתום על הערבות נבעה מכך שהוא סמך על אלקובי שישא בכל התחייבויות החברה. כפי שעלה מהעדויות של שניהם אכן היו מקרים בהם אלקובי שילם בהיות "כיס עמוק" ומכאן שלוי היה יכול לחתום על ערבות, תוך הנחה שלא יידרש לשלם. אין בכך כמובן כדי לפטור את לוי מול חברת רמפא אלא להבהיר כי לוי חש נוח לחתום על ערבות מבלי שהיה אחד מבעלי החברה או מנהלה. על כן אני קובעת כי לוי לא היה צריך לדעת שערבותו של אלקובי צומצמה, לא יכול היה לדעת על כך, ואף לא ידע על כך בפועל. לקביעה זו כמובן יש נפקות משפטית כפי שעוד יובהר בהמשך הדברים. המסגרת הנורמטיבית: דיני הערבות מספקים מסגרת לביטול הערבות או הפטר מהערבות "כדי סכום הנזק" וזאת שעה שיש מספר ערבים, ובהתאם להוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק הערבות תשכ"ז-1967. בעניין הראסטל (ע"א 610/68 הראסטל נ' עטרת הברית, פ"ד כג(1) 410) אימץ כב' הנשיא אגרנט את ההלכה הפסוקה האנגלית הקובעת כדקלמן: "אם אדם פלוני חתם על מסמך חוזי, המנוסח בלשון המתחזה להטיל עליו, ביחד עם אחר או אחרים, חבות מאוחדת ונפרדת כלפי הנושה, ולאחר מכן הסתבר כי 'החייבים' האחרים, או מי מהם, לא חתמו, כי אז יהיה פטור - ויהיו פטורים גם החותמים האחרים - מהחבות הנדונה. טעמה של ההלכה הזאת הוא, כי במצב דברים שכזה עשויה להיפגם זכות ההשתתפות שהיתה קמה לטובת החייב שחתם, היא הזכות לחזור על מספר מסוים של בני אדם באשר להשתתפותם בסכום שנאלץ לשלם לנושה יתר מעל חלקו בחבות הנדונה; ומכאן, שיפה כוחה של ההנחה, כי אותו חייב חתם על המסמך החוזי רק מתוך אמונה שגם האחרים יחתמו עליו, ושהוא לא היה חותם, אילו ידע מראש שגם האחרים, או מי מהם, לא יעשו כן" (עמ' 417). אולם, בהמשך הוא סייג הלכה זו באומרו: "יש לשים לב, כי ההנחה האמורה יסודה מונח בנוסח ההתקשרות הנדונה אך אין זו הנחה סופית, שכן ביד הנושה לסתרה - כך קובעת ההלכה האנגלית - על ידי הבאת עדות המוכיחה כי החייב, שחתם כאמור, ויתר על חתימתו של האדם שלא חתם. במקרה כזה לא היה בעובדת העדרה של החתימה האחרונה על המסמך החוזי, כדי לפטור את החותם כלפי הנושה." היות והלכה זו נקבעה בנוגע להסכם ולא לערבות, אימוצה יהיה זהיר שעה שדובר בערבות. בית המשפט העליון ציין כי יש לבחון הכיצד להחיל הלכה זו על דיני הערבויות והאם קביעה ש"מאיינת את ההתחייבות כולה, כשחלק מן המתחייבים לא חתם... היא קשה מדי כשהמדובר בערבות, ולכן שאלה גדולה של צדק מתעוררת במקרה כזה אילו כך הוכרע ויש מן הסתם להביא בחשבון את המידתיות הראויה ואת צו השכל הישר". (רע"א 2075/05 שחר יוסף נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', תק-על 2005(2) 2026, סעיף ב(2) להחלטה). כב' השופט רובינשטיין חזר והתלבט בעניין הלכה זו גם ברע"א 1818/05 ניהול גן העיר בע"מ נ' פיק נכסים בע"מ ואח', תק-על 2005(3) 1499: "פרופ' שלו גינוסר, חוק הערבות (תשל"ט) מציין בפירושו לסעיף זה, בהקשר להלכת הראסטל, כי "ספק אם גישה זו הולמת התחייבותו של ערב, וביחוד התחייבות כספית הניתנת לחלוקה בקלות, כי במה ילין הערב שאמונתו נתאכזבה... הרי אילו היו כל הערבים חותמים כנדרש, ולאחר מכן הנושה היה משחרר אחד מהם מערבותו, לא היו האחרים מופטרים אלא, 'כדי סכום הנזק' (סעיף 6(ב) לחוק הערבות), כלומר, לפי חלקו של הערב שערבותו פקעה באשמת הנושה" (ס' 34 בעמ' 65). דעת המחבר המלומד היא איפוא, כי ראוי לתקן את הלכת הראסטל, שכן אין מקום לתת לערבים לצאת נשכרים על-ידי פטור מחבות בגדרי הסכום שהיו חבים בו לפי חלקם. לעומת זאת, המחבר רוי בר-קהן (דיני הגנת הערב, 1998, עמ' 77) סבור כי אין מניעה להחיל את הלכת הראסטל לאור הנמקתה ותוכנה, במקרים המתאימים, גם על הסכמי ערבות. יוזכר, כי ברוח גישתו של פרופ' גינוסר פסק סגן הנשיא טלגם בת"א (ת"א) 2339/89 בנק המזרחי נ' לונדנר (לא פורסם). אף אני נוטה לדעה זו ביסודה; האם טעות שבגללה לא חתם אחד הערבים, בהיסח הדעת או ברשלנות, צריך שתשחרר  את הערב שחתם מכל וכל - או שמא יחויב על פי חלקו היחסי, ובכך ייעשה צדק?". בתי המשפט התחבטו בשיקולי הצדק וקבעו למשל כי שעה שהיו אמורים לחתום שישה ערבים ובסופו של יום חתמו רק חמישה, אין מקום לבטל את הערבות של אחת הערבות באופן מוחלט "לפחות כל עוד לא הוכח שהמשיבה לא היתה חותמת על כתב הערבות לו ידעה שמדובר בחמישה ערבים". (ע"א (ב"ש) 1154/08 בנק אוצר החייל נ' בן ברוך גולייט, ניתן ביום 12.5.09). בהליך אחר בחן בית המשפט את נזקי החייבים וקבע כי בשל שינוי מאוחר בערבות, הערבים שחתמו לפי השינוי ישאו אך בחלקם היחסי ולא בערבות המלאה לה נתחייבו (ה"פ(י-ם) 5209/06 שמעון אייזנברג ואח' נ' בנק מסד ואח', ניתן ביום 13.12.07). יישום הנורמות במקרה שבפני: הוראת סעיף 6.7 להסכם קובעת כי חברת טוטו זהב תפקיד ערבות וגם תדאג להחתמת שלושה ערבים, ששמם מפורט בהסכם, והם שיערבו לכל חיובי טוטו זהב על פי ההסכם. הערבות הבנקאית שהייתה אמורה להימסר במועד החתימה על ההסכם לא נמסרה, אך לוי נוכח במועד החתימה ובכל זאת הסכים לחתום על ערבות ללא הגבלת סכום. יחד עם זאת, הוא חתם מתוך הנחה שגם אלקובי יחתום על ערבות ללא הגבלת סכום, ועל פי סעיף 13 לחוק הערבות, אילו אלקובי היה חותם כאמור, לוי היה יכול לתבוע ממנו שיפוי בגין חלקו היחסי. כאמור לעיל, קבעתי כי לוי לא ידע ולא יכול היה לדעת שאלקובי התנה את חתימתו בצמצום סכום הערבות. מכאן עולה השאלה האם יש להפטיר את לוי מכל ערבותו או לחייבו בערבות עד לסך של 75,000 ₪ כדי להעמיד אותו כערב שווה לאלקובי, או לחייבו רק בחלק מן הערבות ואם כן בכמה, או לחייבו בהתאם הנזק שנגרם לו כתוצאה משינוי הערבות. בשים לב להלכות המשפטיות שנסקרו על ידי, הרי שראוי במקרה זה לטעמי לחייב את לוי בתשלום שני שליש משארית סכום החוב אותו תובעת רמפא ולפטור אותו מעבר לסכום זה. ואסביר. מובן כי לוי חייב לכל הפחות בשליש מן החוב וזאת מכוח חתימתו כערב, וזאת ללא קשר להגבלת החבות של אלקובי. הנזק שנגרם ללוי כאשר אלקובי הגביל את ערבותו הוא שאין הוא יכול לחזור ולתבוע את השליש שאלקובי היה אמור להתחייב בו, אילו לא הגביל את ערבותו. לוי יוכל לחזור ולתבוע את חלקו של אריה צארום בחוב מעזבונו של צארום, ומכאן שמסכום הערבות החוב הכולל שלוי ידרש לשלם הוא יוכל, ולו באופן תיאורטי להיפרע מאריה צארום. מכאן שנזקו של לוי הוא רק בשליש מגובה הערבות ועל כן עליו לשלם שני שליש מסכום החוב הכולל מכוח ערבותו. אוסיף ואזכיר כי בתחילה טען לוי שיש לראותו כערב יחיד, אך טענה זו נזנחה על ידו במהלך ההליכים וזכרה לא בא בסיכומים. על כן יש לראות את תנאי הערבות המקוריים כביחד ולחוד ללא הגבלת סכום וללא התנאים הייחודיים לערב יחיד. משכך על לוי לשלם לנתבעת שני שליש מסכום החוב הכולל. סכום החוב הכולל: חברת רמפא טענה כי סכום החוב הכולל עולה על 850,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. ברי כי מסכום זה יש לקזז את הערבות ששולמה על ידי אלקובי בסך 75,000 ₪. לוי טען כי יש לקזז מסכום זה גם את הערבות הבנקאית שחברת טוטו זהב נתנה לרמפא במועד החתימה על ההסכם, שכן בהסכם מצוין שהערבות נמסרה עובר לחתימה עליו. חברת רמפא טענה כי הערבות לא נמסרה. היות ולוי היה במועד החתימה על ההסכם ולא הצהיר כי הערבות נמסרה במועד זה ואף לא הוכיח כי הערבות הבנקאית נפרעה, וזאת שעה שעסקינן בטענת פרעתי, הרי שסכום הערבות לא יקוזז מסכום החוב הכולל. בנוסף לוי העלה טענות שונות כנגד דרישותיה וחישוביה של רמפא בדבר סכום החוב הכולל. דמי השכירות: רמפא טענה כי טוטו זהב הפסיקה לשלם דמי שכירות בנכס מחודש דצמבר 2004 אך פינתה אותו רק בחודש מאי 2005. טענה זו לא נסתרה ובשים לב לחוזה שנכרת בין רמפא לטוטו זהב הרי שדמי השכירות בגין תקופה זו הינם בסך 249,788 ₪ כמפורט בהסכם המדורג ובתצהיר מטעם התובעת שהצמידה את הסכומים למדד בהתאם להסכם (סכום זה אינו כולל את דמי השכירות בגין המחסן). התביעה עבור הפרשים בגין חודש נובמבר 2004 בסך של 1,431 ש"ח נדחית שכן אין לה זכר בכתב התביעה. רמפא טענה כי ניסתה להקטין את נזקיה אך לא הצליחה להשכיר את הנכס עד למועד הגשת התביעה בחודש דצמבר 2005. בהתאם להסכם התחייבה הנתבעת לשלם בגין כל תקופת השכירות ועל כן לטענת רמפא עליה לשלם עד סוף דצמבר 2005 וכן יש להתיר לה לפצל את סעדיה ולתבוע את הנזקים שיצטברו עד תום תקופת השכירות. נטל ההוכחה בטענה כי הניזוק לא עשה די להקטין את נזקיו רובץ על מפר ההסכם ובמקרה זה על טוטו זהב והערבים, אך הם לא הרימו נטל זה. עדותו של מר הדר בעניין זה לא נסתרה ואף לוי לא טען כי הרים את הנטל בעניין זה. כל אשר נטען על ידו בסיכומים הוא כי התקופה המקובלת לתשלום בגין אי השכרה היא 3 חודשי שכירות. טענה זו לא הוכחה, וממילא במקרה זה שעה שמדובר בנכס מסחרי מאוד גדול ויקר הרי שקיים קושי אובייקטיבי להשכיר אותו במהירות. על כן אני מקבלת את טענתה של רמפא כי לא הצליחה להשכיר את הנכס עד לסוף חודש דצמבר 2005. לוי טוען כי יש לראות את חברת טוטו זהב כמי שהודיעה על ביטול ההסכם בהתאם להוראת סעיף 5.4 להסכם. סעיף זה קובע כי "למרות האמור לעיל, יהיה השוכר רשאי להביא את השכירות לסיומה בהודעה בכתב שתימסר למשכירה לא פחות מ-90 יום טרם תובא השכירות לסיומה ובלבד שהודעה זו נשלחה למשכירה לאחר חלוף 24 חודשי שכירות". לטענת לוי בכך שחברת טוטו זהב נטשה את המושכר יש לראותה כמי שהודיע על סיום ההתקשרות. אין בידי לקבל טענה זו שכן הודעה על סיום ההתקשרות אינה הפרה של ההתקשרות, ובוודאי שלא ניתנה כאן הודעה בכתב של 90 יום תוך תשלום דמי השכירות ומתן אפשרות לרמפא למצוא שוכר חלופי. יוזכר כי טוטו זהב עזבה את הנכס רק לאחר שהפרה את ההסכם במשך שישה חודשים, קיבלה הודעת ביטול ואף קיבלה את התביעה שהוגשה נגדה. קשה לראות בטוטו זהב כמי שפעלה על פי ההסכם והודיעה על סיום ההתקשרות מכוחו. משכך אני קובעת כי החוב הוא עד סוף חודש דצמבר 2005 בהתאם לכתב התביעה, ומתירה לרמפא לפצל את סעדיה כמבוקש בכתב התביעה. החוב בגין התקופה שבה הנכס לא הושכר מיוני 2005 ועד דצמבר 2005 עומד על סך 290,700 ₪. הארנונה: רמפא דורשת כי הנתבע ישלם את דמי הארנונה בגין התקופה דנן וזאת כדי שתוכל להעביר את התשלום לעיריית ירושלים. רמפא טוענת כי חרף העובדה שהנכס היה רשום בעיריית ירושלים עד להשכרתו לצד שלישי על שם חברת טוטו זהב הרי שהיא קיבלה דרישה לתשלום ואף הוטל עיקול על חשבונה. יחד עם זאת, גם רמפא מודה כי היא לא שילמה את הארנונה בפועל ומשכך התביעה בעניין זה נדחית. מובהר כי אין בהחלטה זו כדי למנוע מרמפא לתבוע את החזר הארנונה היה ותחוייב בתשלומה או למנוע מהעירייה לתבוע את הגורם המתאים לטעמה בעניין חוב זה. \ המחסן: מספר חודשים לאחר החתימה על הסכם השכירות שכרה טוטו זהב מרמפא מחסן קטן בשכר דירה חודשי של 120$. בסיכומיה כללה רמפא את הדרישה לתשלום דמי שכירות בגין המחסן בשכירות הכוללת, אך על הסכם זה לא חתם הנתבע ולא ערב לו. על כן התביעה כי הנתבע יהיה ערב גם להסכם תשלום דמי שכירות בגין המחסן נדחית. תשלומי הוצאות המזגן: על פי סעיף 7.2 להסכם: "השוכר מתחייב לשאת במשך תקופת השכירות בכל התשלומים וההוצאות בגין אספקת חשמל מים וכל שירות אחר שיסופק למושכר (לרבות בגין הוצאות החשמל למערכת מיזוג האויר למושכר)". רמפא צירפה לתצהירו של יאיר הדר את נספח ח' ובו נערכו חישובים של עלויות החשמל והמזגן על בסיס החלק היחסי של טוטו זהב תוך התחשבות בחלקם של שוכרים אחרים באותה תקופה. חשבונות החשמל עצמם או דו"ח של רו"ח בדבר הוצאותיה של רמפא לא הוגשו ועל כן אני קובעת כי רמפא לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה את גובה החוב בעניין זה כראוי. למעלה מן הצורך אציין כי על פי ההסכם עם חברת הניהול, חברת הניהול הייתה אמורה לדאוג למיזוג, ולכאורה ייתכן כי התשלום למיזוג נבלע בתשלום לחברת הניהול. הנתבע לא הוכיח כי טוטו זהב שילמה את חובה לחברת הניהול, ולא הביאה איש מחברת הניהול כדי להעיד שחוב זה נפרע. אוסיף ואציין כי יתכן שחברת הניהול דאגה למיזוג בשטחים הציבוריים ואילו התשלום שרמפא דורשת הוא בעניין שטחי המושכר עצמו, אך לא הוצגה בפני כל ראיה בעניין זה. חשבונות החשמל: רמפא הציגה שתי אסמכתאות לכך ששילמה חשבונות חשמל בגין הנכס ביום 24.4.06. חשבון אחד על סך 5,589.43 ₪ וחשבון שני על סך 6,043.91 ₪. רמפא טוענת כי מדובר בחשבונות חשמל מצטברים מחודש נובמבר 2004 ועד לחודש מאי 2005. היות וטענות רמפא בעניין זה לא נסתרו והוצגו בפני חשבונות על פי המונה של טוטו זהב הרי שאני מקבלת רכיב תביעה זה במלואו. לסיכום: חברת רמפא הוכיחה כי החוב הכולל של טוטו זהב נכון לסוף חודש דצמבר 2005 עמד על סך של 552,121.34 ש"ח. מסכום זה יש לנכות את הסכום ששילם אלקובי וזאת בסך 75,000 ₪ (נכון לסוף חודש דצמבר 2005). כפי שהבהרתי לעיל, על הנתבע לשלם שני שלישים מחוב זה וזאת בסכום כולל של 318,080.89 ₪. בהתאם להוראת סעיף 9.1 להסכם, סכום זה ישא ריבית בשיעור הנהוג בבנק לאומי לישראל בע"מ לגבי הלוואות צמודות מדד בתוספת 10% לשנה. לעניין זה הנתבע לא סתר את הנתונים שהציגה רמפא בכל הנוגע לריבית הנהוגה בבנק לאומי, ועל כן תחשיביה מתקבלים על ידי, אף כי לא קיבלתי את מלוא סכום התביעה כפי שציינתי דלעיל. מתוך סכום זה ניתן לנכות את הפיקדון שהנתבע הפקיד על פי החלטת בית המשפט המחוזי וזאת בסך 75,000 ₪. בנוסף לאמור, ישא הנתבע בהוצאות התובעת בסך 15,000 ₪ ובשכר טרחת בא כוחה בסך 35,000 ₪ בתוספת מע"מ. הוצאות אלו נפסקו לאחר ששקלתי גם את ההליכים הרבים להם נדרש הנתבע כדי שיינתן לו יומו בבית המשפט. ערבות