התובע טוען, כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות, בכך שלא פינו את הדירה במועד שנקבע בהסכם הנ"ל. כל פניותיו אל הנתבעים בדרישה לפנות את המושכר לא נענו. אי-לכך, נאלץ התובע להגיש כנגדם את תביעת הפינוי לסילוק ידם מן הדירה. כאמור, הנתבעים קיימו אחר פסק הדין, כלשונו וככתבו, שילמו לתובע את דמי השכירות בגין מלוא תקופת השכירות, וכן פינו את המושכר ביום 15.07.09. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי פינוי דירה שכורה בזמן: בפניי מונחת תביעה כספית ע"ס 87,927 ₪ שעניינה הפרות נטענות של הסכם שכירות בלתי מוגנת שנכרת בין הצדדים בגין אי פינוי מושכר במועד לאחר תום תקופת השכירות, וכן בגין נזקים שנותרו במושכר. העובדות הצריכות לעניין 1. התובע, הבעלים של דירת מגורים השוכנת במושב אומן מס' 61 (להלן: "הדירה" או "המושכר"), התקשר עם הנתבעים בהסכם שכירות בלתי מוגנת, לפיו שכרו האחרונים מהתובע את הדירה לתקופה של שנה עד לחודש אוגוסט 2005, שהוארך בהסכמה לשלוש שנים נוספות עד ליום 15.08.2008, ובסה"כ 4 שנות שכירות, בתמורה לתשלום דמי שכירות חודשיים בסך 1,300 ₪. 2. ניצני המחלוקת בין הצדדים החלו להתגלע במעמד החתימה על הסכם נוסף שנחתם ביום 16.07.2008 (ת/1) והאריך את תקופת השכירות בפעם השלישית (להלן: "הסכם ההארכה"), כאשר הצדדים חלוקים ביניהם באשר לאורך תקופת השכירות, תוקפו של ההסכם הנוסף, נסיבות חתימתו, שאלת הפרתו, והחובות המוטלות על הצדדים מכוחו של הסכם זה. 3. ברקע לתביעה זו עומדת תביעה נוספת שהגיש התובע כנגד הנתבעים לפינוי המושכר, תא"ק 12615-12-08 (שלום עפולה). במהלך הדיון שהתקיים ביום 04.05.09 בפני כבוד הרשמת (כתוארה אז) ג' ג'בארין-כליפה, הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, ולפיו ישלמו הנתבעים לתובע עד ליום 17.05.09 דמי שכירות עבור התקופה החל מיום 15.11.08 ועד ליום 15.07.00 בסך 10,400 ₪. כן הוסכם, כי הנתבעים יפנו את המושכר עד לא יאוחר מיום 15.07.09. עוד הסכימו הצדדים, כי "... לא יהיו לתובע טענות לעניין דמי השכירות במידה וישולמו כאמור. בית המשפט יפסוק הוצאות במקרה וצו הפינוי לא יבוצע במועד בהתאם לשיקול דעתו" (להלן: "פסק הדין בתביעת הפינוי"). התביעה המונחת בפניי, שעניינה פיצוי מוסכם עפ"י סעיף חוזי בגין איחור נטען בפינוי המושכר מעבר לתקופה שנקבעה בהסכם ההארכה, וכן פיצוי בגין נזקים שלטענת התובע גרמו הנתבעים למושכר, הוגשה לאחר שנטל התובע רשות מבית המשפט להתיר לו לפצל את סעדיו בהתאם להחלטתי מתאריך 05.05.09. 4. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעים שילמו את מלוא דמי השכירות בגין כל התקופה בה שהו במושכר. עוד אין חולק, כי הנתבעים פינו את הדירה עפ"י פסק הדין בתביעת הפינוי ביום 15.07.09. עיקר טענות התובע 5. על-פי הנטען בתביעה, התובע לא חפץ בהארכת תקופת השכירות עם הגיעה לתומה בחודש אוגוסט 2008, ומשכך הוא הודיע לנתבעים בחודש יולי 2008 על סיום השכירות במועדה המוסכם, קרי בחודש אוגוסט 2008. התובע נאות להיעתר לבקשת הנתבעים להאריך את חוזה השכירות לשלושה חודשים נוספים על מנת לאפשר לנתבעים למצוא דיור חלופי. לאור זאת, חתמו הצדדים על הסכם ההארכה (ת/1), ולפיו התחייבו הנתבעים לפנות את המושכר עד ליום 15.11.08. במעמד החתימה על הסכם ההארכה מסרו הנתבעים בידי התובע 3 המחאות בגין דמי השכירות עבור 3 חודשי ההארכה, כל אחת ע"ס 1,300 ₪ לחודש, כן הופקדו בידיו שטר חוב ושטר ביטחון. 6. התובע טוען, כי הנתבעים הפרו את הסכם ההארכה, בכך שלא פינו את הדירה במועד שנקבע בהסכם הנ"ל. כל פניותיו אל הנתבעים בדרישה לפנות את המושכר לא נענו. אי-לכך, נאלץ התובע להגיש כנגדם את תביעת הפינוי לסילוק ידם מן הדירה. כאמור, הנתבעים קיימו אחר פסק הדין, כלשונו וככתבו, שילמו לתובע את דמי השכירות בגין מלוא תקופת השכירות, וכן פינו את המושכר ביום 15.07.09. 7. עתה עותר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום פיצוי מוסכם בסך 50$ ליום בגין האיחור בפינוי המושכר משך 8 חודשים, החל ממועד סיום תקופת השכירות לפי הסכם ההארכה, בתאריך 15.11.08, ועד מועד הפינוי בפועל בהתאם לפסק הדין בתביעת הפינוי, בתאריך 15.07.09, זאת מכוח זכותו החוזית לקבל פיצוי מוסכם עבור איחור במסירת המושכר המעוגנת בסעיף 11 להסכם ההארכה. 8. עוד עותר התובע במסגרת תביעה זו לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים בגין נזקים שהותירו האחרונים עם פינוי המושכר באופן חד צדדי, בהתאם להוראות סעיפים 6, 10 ו- 11 להסכם השכירות המסדירים את חובות הנתבעים לשמור על ניקיון המושכר במהלך השכירות והשבתו לתובע בתום תקופת השכירות באותו מצב שקיבל אותו, נקי, מסודר ומסויד. עוד נטען, כי עם עזיבתם את המושכר נטלו הנתבעים ללא רשות רכוש השייך לתובע, כגון שער כניסה, מיכל גז, עמוד תאורה ומערכת ברזים חיצוניים להשקיית הגינה. עקב כך, הגיש האחרון תלונה במשטרה כנגד הנתבעים בגין גניבה וגזל. 9. התובע תומך את תביעתו בחוות דעת שמאי רכוש, מר אלדרי חן , מיום 26.07.09 (על סמך ביקור בנכס שנערך בתאריך 16.07.09) (להלן : "חוות הדעת"), חשבוניות בגין הוצאות תיקון ותמונות המתעדות על פי הנטען את מצב הדירה יום למחרת הפינוי. 10. התובע מפרט את הפסדיו ונזקיו כדלקמן: נזקים, ליקויים ותיקוני אחזקה במושכר (קירות, מעקות, דלתות, תריסים) ובגינה הצמודה לו בהתאם לחוות דעת השמאי על סך של 23,475 ₪. עלות שכ"ט שמאי בסך של 932 ₪. הוצאות ואגרת בימ"ש ושכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק בגין תביעת הפינוי בסך של 8,000 ₪. פיצוי בגין איחור בפינוי המושכר בזמן בסך של 36,520 ₪ לפי הנוסחה הבאה: 8 חודשים x 30 ימים x 50$ לפי שער הדולר בסך 3.91 ₪ (נכון ליום 15.07.09) בניכוי הסך של 10,400 ₪ ששולמו בהתאם לפסק הדין בתביעת הפינוי. איבוד עסקאות ושוכרים פוטנציאליים במושכר בסך של 9,000 ₪. עוגמת נפש, טרחה, דמי בטלה ואובדן הכנסה בסך של 10,000 ₪. עיקר טענות הנתבעים 11. הנתבעים (להלן: "השוכרים" או "הנתבעים") חולקים על נסיבות חתימת הסכם ההארכה ותקופתו, כפי שתוארו ע"י התובע בכתב תביעתו. לטענתם, תחילה הגיע התובע לדירה כשבידיו הסכם מוארך לשנה נוספת אשר נחתם ע"י שני הצדדים. ברם, בעקבות מחלוקת שהתעוררה בין הצדדים לאחר החתימה אודות אופן תשלום דמי השכירות בשל רצון התובע לבצע שיפוצים נרחבים במושכר במהלך השכירות, ערך התובע תיקון להסכם המקורי ותקופת השכירות קוצרה לשלושה חודשים. הנתבעים טוענים, כי חתימתם על התיקון לא נעשתה מרצון טוב וחופשי אלא תוך כפיה, לחץ ואיומים מצד התובע כלפיהם. לטענתם, ימים ספורים לאחר החתימה על ההסכם המתוקן פנו הנתבעים אל התובע והודיעו על ביטול התיקון שנערך בהסכם בדבר קיצור תקופת השכירות ועמדו על קיום ההסכם במתכונתו המקורית, היינו הארכת חוזה ההתקשרות לשנה נוספת. הנתבעים אף העבירו לתובע המחאות מתועדות עבור יתרת תקופת השכירות, אך זה האחרון סירב לקבלם. 12. הנתבעים טוענים, כי התובע אינו זכאי לפיצוי מוסכם בגין האיחור במסירת המושכר, שכן בגדר פסק הדין שעסק בסוגיית הפינוי הסדירו הצדדים הן את סוגיית הארכת תקופת השכירות והמשך שהות הנתבעים בדירה עד ליום 15.07.09, והן עניין הסוגיות הכספיות הנוגעות לתשלום דמי השכירות עבור מלוא תקופת השכירות. לאור זאת, הסכמות אלו שהושגו עם התובע ביחס למועד הפינוי ותשלום דמי השכירות עבור תקופה זו במהלך דיון משפטי בעניינם, גוברות ומבטלות כל הסכמה אחרת שהייתה בין הצדדים קודם לכן על-פי הסכם ההארכה. עוד נטען, כי בגדר הליך הפינוי האמור לא הוסכם על תשלום הוצאות משפט לתובע, ולכן הוא אינו זכאי לקבל הוצאות אלו במסגרת ההליך הנוכחי. 13. לחלופין, נטען כי אין לקבל את הדרישה לפיצוי מוסכם בגובה 50$ דולר ליום בגין איחור בפינוי המושכר, מאחר ועל פי ההלכה הפסוקה, כאשר שולמו למשכיר בהסכמה דמי שימוש ראויים במסגרת הליך הפינוי לכל תקופת השהייה במושכר, הרי שאין מקום לפסוק בנוסף לכך גם פיצוי מוסכם. הנתבעים מפנים לקביעות בית המשפט ב-רע"א 7452/96 מדינת ישראל, משרד הביטחון נ' חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ. לטענתם, מדובר בסכום מופרז בהשוואה לדמי השכירות החודשיים ומהווה מכפלה של 4.5 מסכום השכירות החודשי, ועל כן מתבקש בית המשפט להפחיתו. 14. הנתבעים דוחים, מכל וכל, את טענת התובע בדבר גרימת נזקים למושכר אגב עזיבתם. לטענתם, הנזקים המתוארים בחוות דעת השמאי מטעם התובע מקורם בבלאי ושימוש סביר או ליקויי בניה. עוד טוענים הנתבעים, כי קיבלו לידם מושכר שמצבו רעוע, ועקב כך נאלצו במהלך שנות השכירות להוציא מכיסם הפרטי כספים לשם תיקון ליקויים במושכר, כגון ניתוקי אריחים מהקירות, סדקים בריצוף, רטיבות בקירות וכדומה, זאת משום שהתובע לא קיים את חובתו כבעלים של הדירה ולא תיקן בעצמו את הליקויים הטעונים תיקון. על מצבו הרעוע של המושכר ניתן ללמוד, לגרסתם, מחוות הדעת השמאית שצירף התובע לתביעתו וכן מסעיף 6ב להסכם ההארכה שנוסח ע"י התובע בעצמו והמעיד על כוונת התובע לבצע "שיפוצים נרחבים" במושכר, לרבות בניית ממ"ד, החלפת גג, שינוי חצרות, צביעה וסיוד פנימי וחיצוני. בסיכומיהם, זנחו הנתבעים את טענת הקיזוז שהעלו בתחילת ההליך בכל הקשור לליקויים, שלטענתם, התגלו במושכר במהלך תקופת השכירות ואשר התובע סירב לשאת בעלות תיקונם. עוד זנחו הנתבעים את טענתם בדבר גרימת נזק ראייתי ע"י התובע, בכך שהוא תיקן את הנזקים הנטענים עוד לפני הגשת התביעה דנן, ובכך מנע מהם את האפשרות להביא חוות דעת נגדית מטעמם ולבחון את הגורם להיווצרות הנזקים. 15. הנתבעים מכחישים את טענת הגזל שמייחס להם התובע וטוענים, כי כל אשר נלקח על ידם מהמושכר הינו רכושם, למעט ארון שתי דלתות שצוין בהסכם השכירות ואשר נזרק בשל עקב מצבו הרעוע ללא כל התנגדות מטעם התובע. עוד נטען, כי התובע אשר התגורר בצמוד למושכר ונהג לבקר בו לעיתים קרובות, מעולם לא התלונן על גרימת נזק כלשהוא למושכר. 16. לעניין אובדן עסקאות ושוכרים פוטנציאליים, עוגמת נפש, דמי בטלה ואובדן הכנסה, נטען ע"י הנתבעים כי נזקים אלה כלל לא הוכחו, ועל כן יש לדחות את דרישת התובע לפיצוי בגינם. דיון והכרעה 17. אחר עיון בכתובים ובחומר הראיות שהונח בפניי, אני מחליטה לקבל את התביעה חלקית, כפי שיפורט להלן. גדר המחלוקת 18. אין חולק, כי בין הצדדים הניצים נכרת הסכם שכירות מכוחו התגוררו הנתבעים במושכר החל משנת 2004 ועד לשנת 2008, כאשר בתום כל שנת שכירות הוארך החוזה ע"י הסכם בכתב. עוד אין חולק, כי במהלך שהות השוכרים במושכר שולמו מלוא דמי השכירות. ההסכם האחרון שנחתם בחודש 07/08 מהווה את ליבת המחלוקת בין הצדדים. המושכר, פונה על ידי השוכרים בתאריך 15.07.09 לאחר הגשת תביעת פינוי ע"י המשכיר. 19. השאלות המצריכות הכרעה בענייננו נוגעות לתקופת הסכם ההארכה; הנזקים שנגרמו למושכר וכן סוגיית הפיצוי החוזי המוסכם. אדון בשאלות שמחלוקת לפי סדרן. תקופת השכירות עפ"י הסכם ההארכה 20. כפי שכבר צוין לעיל, חלוקים הצדדים בשאלת תקופת השכירות עפ"י הסכם ההארכה, כאשר מצד אחד טוען התובע כי בהתאם להסכם ההארכה סוכם על תקופת שכירות בת 3 חודשים שהסתיימה ביום 15.11.08, ואילו הנתבעים טוענים מן הצד השני כי תקופת השכיות המוסכמת הינה למשך שנה אחת וכי השינוי בהסכם ההארכה אשר קיצר את תקופת השכירות לשלושה חודשים נעשה בכפייה, איומים ומתוך אילוץ. 21. בנקודה זו, אני מבכרת את גרסת התובע, לפיה הסכם השכירות נחתם לתקופה של 3 חודשים בלבד, כאשר במעמד החתימה על הארכת ההסכם התגלעה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לאופן תשלום דמי השכירות שהביאה לעריכת שינוי בהסכם השכירות וקיצור תקופת השכירות לשלושה חודשים בלבד. על רקע מחלוקת זו, ובניגוד לכל השנים שקדמו לכך, לא הוארך ההסכם לתקופה של שנה נוספת, חרף הכוונה הראשונית שהייתה אצל הצדדים לעשות כן, דבר שהביא לעריכת שינויים בהסכם השכירות ביחס למשך תקופת השכירות. לפי קביעה זו, רשאים היו השוכרים להישאר במושכר עד ליום 15.11.08, הוא מועד הפינוי החוזי המוסכם. 22. טענתם של הנתבעים, לפיה הם חתמו על הסכם ההארכה עקב "הפעלת לחץ, כפיה ואיומים" כלפיהם מצד התובע לא הייתה משכנעת, בלשון המעטה. בניגוד לעדותו של הנתבע, במהלכה ניסה האחרון להראות כי ההסכם נחתם לתקופה של שנה וכי קיצור תקופת השכירות לא היה בהסכמתם ועל דעתם, התגלתה לה האמת דווקא בעדותה של הנתבעת ממנה עולה, כי הנתבעים ידעו אף ידעו שההסכם הוארך לתקופה של 3 חודשים בלבד ולא למשך שנה נוספת, כפי שהם מנסים לטעון היום בפניי, וזאת על מנת להכשיר את ההפרה המיוחסת להם ע"י הימשכות שהייתם במושכר מעבר למועד הפינוי החוזי המוסכם. לא נעלם מעיניי כי חל שינוי בגרסתו של התובע באשר לנסיבות האופפות את החתימה על הסכם ההארכה, כאשר נטען בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית כי לא הייתה הסכמה מראש להאריך את חוזה השכירות לשנה נוספת וכי מלכתחילה הוסכם בין הצדדים על תקופת שכירות בת 3 חודשים, ואילו בעדותו בדיון התברר כי תחילה נחתם הסכם הארכה למשך שנה נוספת ובהמשך נערך שינוי בהסכם הנ"ל וקוצרה על פיו תקופת השכירות לשלושה חודשים בלבד. ברם, לא מצאתי באי-התאמה זו שנתגלתה בגרסת התובע כדי לפגום במהימנותו, מכיוון שהיה בעדות הנתבעת דווקא כדי לרפא אי-התאמה זו ולתמוך בגרסת התובע בנושא זה. 23. מעדותה של הנתבעת עולה באופן חד משמעי שאינו משתמע לשני פנים, כי השוכרים ידעו שהסכם השכירות מסתיים בתאריך 15.11.08, אך הם נמנעו מלפנות את המושכר מאחר ולא מצאו דירה חלופית להשכרה. שכר הדירה ששילמו לתובע היה לשביעות רצונם והתאים ליכולתם הכלכלית באותה תקופה, ומשכך חפצו בהמשך תקופת השכירות. בעניין זה ראוי להביא את עדותה של הנתבעת בסוגיה זו, המיטיבה לתאר את הקביעה העובדתית שלמעלה: "ש. כשאת חתמת על זה, מישהו הכריח אותך. ת. לא. באנו בכוונה לחתום על 12 חודשים. ש. מתי גילית שאת חתומה על הסכם לשלושה חודשים בלבד. ת. אחרי שהתחוללה המהומה. ש. מתי גילית שחתמת על ההסכם לשלושה חודשים? ת. לא זוכרת". [עמוד 30 לפרוטוקול ש' 28-33]. ובהמשך: "ש. ידעת שאת חתומה על ההסכם, מה עשית אחרי שגילית שההסכם הוא לשלושה חודשים ולא שנה? ת. הייתה לנו בעיה למצוא דירה, הייתי עם תינוקת בת שנה והריון מתקדם. ניסינו לחפש דירה ולא מצאנו באזור המושב ובגלל זה, זה התעכב מעבר לזמן שנקבע. ש. אז את יודעת שהיית צריכה להתפנות אחרי שלושה חודשים? ת. כן, אבל לא בדיוק, אני לא כל כך, בעלי יותר בעניינים. ש. בתור מישהי שחתומה על הסכם, זה אחרי שגילית שזה ל-3 חודשים האם אמרת משהו לבעלך. ת. לא שזכור לי, לא כל דבר אני זוכרת. ש. האם בעלך אמר לך משהו. ת. כן, הוא ציין משהו לגבי זה. ד. מה הוא ציין. ת. את מה שרשום ל-3 חודשים, הוא אמר לי שהחוזה ל-3 חודשים אבל לא הייתה לנו אפשרות אחרת כי הייתי בהיריון מתקדם. ש. האמת שהייתה בעיה למצוא דירה חלופית. ת. גם. לשאלת ביהמ"ש: נכון שלא פינינו כי לא הייתה לנו דירה אחת חלופית לשכירות. ש. מתי הבנת בעצם לראשונה שאת גרה בדירה ללא הסכם. ת. ברגע שבעלי ניגש לתובע ואמר לו שיקח שיקים או תשלום כל שהוא שנוכל להמשיך לחיות בבית. שם גילית שאין לי הסכם. ש.... ש. באיזו זכות ישבתם בדירה לעוד 8 חודשים. ת. קשה לי לעמוד פה, תמשיכו את החקירה עם בעלי. ש. באיזו זכות ישבתם שאין לך הסכם שכירות בתוקף. ת. נראה אותך עומד במצב כזה, צעירה עם ילדה בבית תינוקת, שאני אגור ברחוב?" [עמוד 31 ש' 7-33]. 24. מסקירת עדותה של הנתבעת ניתן להיווכח, כי בעדות זו ניתן למצוא תימוכין למכביר לגרסת התובע, בנקודות העיקריות, לפיהן ההסכם הוכן ונערך ע"י התובע למשך שנה נוספת, ברם במעמד החתימה הבהיר התובע לנתבעים אודות כוונתו לבצע שיפוצים במושכר במהלך תקופת השכירות, על כל המשתמע מכך, או אז עתרו הנתבעים להסבת אמצעי התשלום מכרטיס אשראי לשיקים, ודרישתם זו סורבה ע"י התובע. על רקע זה, נערך שינוי בהסכם ההארכה ותקופת השכירות קוצרה ל-3 חודשים בלבד, בגינה שולמו דמי השכירות באמצעות 3 המחאות מעותדות, ובתומה היה על השוכרים לפנות את הדירה ולהשיב את החזקה בה לתובע, ובכך להביא את היחסים החוזיים שבין הצדדים לקיצם (ראו עדותו של התובע בעמוד 7 ש' 10-24). 25. אין בידי לקבל את גרסת הנתבעים, לפיה נחתם החוזה ל-12 חודשים וכי התיקון לפיו קוצרה תקופת השכירות ל-3 חודשים נעשה תוך הפעלת לחץ ואיומים, מכיוון שגרסה זו לא הוכחה כלל ועיקר, מה גם שהיא אינה מתיישבת עם עדותה של הנתבעת כפי שפורטה למעלה (ראו עדות הנתבע בעמוד 21 ש' 23-29). 26. טענת הנתבעים בדבר "אילוץ וכפיה" בהקשר להסכמתם לחתום על הסכם ההארכה בנוסחו המתוקן (ת/1), אין דבר בינה לבין העובדות כפי שנתבררו בפניי. סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע את יסודות עילת הכפייה בכך : "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". מדובר בטענות המצריכות הוכחת מצב קיצוני של לחץ כבד על המתקשר בחוזה, או ניצול מצוקה קשה שבה הוא נתון, עד כדי פגיעה ביכולת ואף שלילת היכולת להפעיל רצון חופשי (ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, (1998); לא כך המצב בענייננו. לא הוכח בפניי כי מדובר במצב של הפעלת לחץ כבד על הנתבעים להתקשר בחוזה בן 3 חודשי שכירות בניגוד לרצונם. הנתבעת בעצמה העידה, כי על אף חילוקי הדעות שנתגלעו בין הצדדים לאחר החתימה על ההסכם המקורי הנוגעים לאמצעי התשלום של דמי השכירות על רקע השיפוצים שהתעתעד התובע לבצע במושכר במהלך תקופת השכירות, התובע לא הכריח את הנתבעים לחתום על הסכם ההארכה בנוסחו המתוקן (ראו עדות הנתבעת בעמ' 30 לפרוט'). על יסוד האמור, מסקנתי היא כי בהעדר ראייה אובייקטיבית ללחץ, כוח, איומים או כפייה שהופעלו על הנתבעים בעת חתימתם על הסכם ההארכה בנוסחו המתוקן, יש לדחות טענה זו. 27. אף אם הייתי מניחה שהסכם ההארכה ת/1 נחתם בכפייה ולחץ, כטענת הנתבעים (ולא כך המצב), הרי שלא הוכח בפניי כי מיד עם הסרת הכפייה, הלחץ והאיומים פעלו הנתבעים לתיקון תנאי החוזה בכך שיבטא את רצונותיהם האמיתיים להתקשר בחוזה לתקופת שכירות בת 12 חודשים. הנתבע לא שיגר הודעה בכתב לביטול הסכם ההארכה, הלה לא הגיש תלונה במשטרה בגין איומים כנגד התובע והנתבע אף לא הגיש תביעה לביטול הסכם ההארכה בנוסחו המתוקן. מעבר לכך, בדיון שהתקיים בתביעת הפינוי לא עמד הנתבע על זכותו לממש את מלוא תקופת השכירות עד תום והסכים לפנות את המושכר עוד בטרם חלפו 12 חודשים. אמנם, העיד הנתבע כי פנה אל התובע והודיע לו על רצונו לקיים את הסכם המקורי. הנתבע אף טען, כי ביקש למסור לתובע שיקים בגין יתרת תקופת השכירות, אך התובע סירב לקבלם. ברם, כאשר נתבקש הנתבע להציג שיקים אלה בפני בית המשפט, השיב הלה כי זרק אותם לפח (ראו: עדות הנתבע בעמודים 22, 23, 25 ש' 30-32 לפרוט'). המסקנה היא, אף אילו התקבלה טענת הנתבעים לכפיה וללחץ שהביאו אותם לחתום על הסכם ההארכה, בנוסחו המתוקן, כי אז היה על הנתבעים להוכיח, כי ביטלו את החוזה עליו חתמו עקב כפיה, תוך זמן סביר לאחר שנודע להם שפסקה הכפייה, זאת בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק החוזים, דבר שלא הוכח בענייננו כלל ועיקר. 28. עוד עולה מחומר הראיות שהונח בפניי, כי סירוב הנתבעים לפנות את המושכר במועד החוזי המוסכם, היינו בחודש נובמבר 2008, נבע משיקוליהם האישיים של הנתבעים שהמתינו להשלמת בניית ביתם החדש, כפי שהדבר עולה ברורות מעדות הנתבע עצמו (ראו: עמ' 26, ש' 6-8 לפרוט'). 29. על יסוד האמור לעיל, אני קובעת כממצא עובדתי, כי הסכם ההארכה ת/1 בנוסח המתוקן המתייחס לתקופת שכירות בת 3 חודשים, נחתם ע"י הנתבעים מרצון טוב וחופשי וכי הנתבעים לא פינו את הדירה במועד הפינוי החוזי המוסכם, שנקבע ליום 15.11.08, מאחר ולא מצאו דירה חלופית. רק לאחר פתיחת הליך משפטי למתן צו פינוי כנגד הנתבעים וקבלת סעד זה מבית המשפט פינו הנתבעים את הדירה במועד שנקבע לכך בגדר פסק הדין, ובצד הפינוי שילמו לתובע דמי שכירות בגין תקופת האיחור בת 8 חודשים, היינו מיום 15.11.08 ועד ליום 15.07.09. הפיצוי החוזי המוסכם 30. על-פי סעיף 11 להסכם ההארכה, "השוכר מתחייב לפנות את המושכר ולהחזיר את החזקה בו לידי המשכיר וכן להחזיר למשכיר את התכולה שבמושכר כמפורט במבוא בתום תקופת השכירות לפי הסכם זה, דהיינו לא יאוחר מיום 15.11.08 או מכל מועד נוסף שיוסכם עליו בין הצדדים כשהמושכר פנוי מכל אדם וחפץ השייך לשוכר ובמצב תקין ונקי. במידה ולא יפנה בתאריך הנ"ל ישלם למשכיר על כל יום פיגור סך של 50$ אמריקאי לפי השער היציג ביום התשלום, בלי כל תביעות ומענות". 31. עניין הפיצוי המוסכם מוסדר בסעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971 הקובע, כי באם צדדים להסכם הסכימו מראש על שיעור הפיצויים, אזי יהיו הפיצויים כמוסכם, אולם בית המשפט יהיה רשאי להפחיתם, באם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. זכותו של נפגע לפיצויים המוסכמים אשר נקבעו בחוזה, איננה זכות מוחלט ולבית המשפט נתונה הסמכות להפחיתם אם הגיע למסקנה, שהוראת הפיצוי נקבעה ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לחזותו מראש. יחד עם זאת, סמכות זו של בית המשפט פורשה בצמצום ונטיית בית המשפט הינה כיבוד רצון הצדדים. הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש, ולפיכך התערבותו של ביהמ"ש בגובה הפיצוי המוסכם הינה נדירה, כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו (ע"א 300/77 דליה רונזר נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבניין ופיתוח בע"מ (1978)). בהתאם נקבע, כי המבקש לתקוף את יסודותיה של תניית פיצויים מוסכמים, לסווגה כתניית פיצויים בלתי סבירה, עליו הנטל להביא ראיות לייסוד טענתו, ועליו המשא לשכנע את בית המשפט בטיעונו (ע"א 290/80 ש.ג.מ חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, (1983)). 32. עוד נקבע, כי התובע אף אינו רשאי לתבוע גם פיצוי בגין נזק מוכח וגם פיצוי מוסכם בצרוף דמי השכירות הראויים/המוסכמים, משמעות הדבר, בנסיבות כאלה, הינו מתן "כפל פיצוי" למשכיר [רע"א 7452/96 מ"י נ' חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ (1998), אליו הפנו הנתבעים בסכומיהם]. סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות), מגביל את התובע לבחור בין דרכים חלופיות ולא מצטברות כדי שיתבע את הפיצוי המוסכם ויהיה מוגבל בו או לתבוע פיצוי בלתי מוגבל על נזק שעליו להוכיחו. מכאן, שהיה על התובע לבחור אחד משני הסעדים ואינו זכאי הן לדמי השכירות והן לפיצוי המוסכם. 33. על יסוד האמור לעיל, איני רואה הצדקה להכיר ברכיב של פיצוי חוזי מוסכם. הנתבעים שילמו דמי שכירות עבור החודשים בהם התגוררו בדירה, ולכן השתתת פיצוי מוסכם בשיעור 50$ בשל כל יום איחור בפינוי המושכר מהווה פיצוי מלאכותי שאינו צודק בנסיבות העניין. מששולמו דמי השכירות בגין תקופת האיחור (8 החודשים) ניתנה הגנה על שני האינטרסים - אינטרס הציפייה ואינטרס מניעת ההתעשרות של השוכר שלא כדין - עקרון החל גם על צירוף פיצויים מוסכמים לדמי שכירות. תשלום דמי השכירות לאותה תקופה מעמיד את התובע במצב שבו הוא היה נתון אלמלא הופר ההסכם, כך שדמי השכירות אשר שולמו לתובע במהלך התקופה בה שהו הנתבעים במושכר שלא כדין, אינם יכולים לבוא בנוסף לפיצויים מוסכמים המחושבים עבור כל יום איחור, ויש לראות בתובע כמי שבחר בחלופה של תשלום דמי השכירות עבור תקופת האיחור במקום הפיצוי החוזי המוסכם. לאור קביעה זו, איני נדרשת להכריע בשאלת הצורך בהפחתת הפיצוי המוסכם ושיעורו. שאלת הנזקים 34. על המדוכה נותרה שאלת זכאות התובע לפיצוי בגין נזקים שנגרמו למושכר בהתאם לחוות דעת מומחה שמאי מטעמו שהעריך את עלות תיקון הנזקים בסך כ- 23 אלף שקלים בנוסף לשכ"ט שמאי שנשא התובע בסך 932 ₪. לצורך כך יש לדון ולהכריע בשאלה האם החזירו הנתבעים את המושכר לידי התובע במצבו המקורי כפי שהיה בתחילת השכירות בהתאם להוראות ההסכם ומהי מידת אחריותם של הנתבעים לנזקים המתוארים בחוות דעת השמאי מטעם התובע. 35. בניגוד לעמדתם בראשית ההליך, ויתרו הנתבעים על חקירת המומחה מטעם התובע בכפוף להסתייגויות שהעלה בא-כוחם בשלב הסיכומים. הסתייגויות אלה נסבו בעיקרן על כך שאין בחוות דעת המומחה מטעם התובע כדי להכריע בשאלת מקור הנזקים, מועד היווצרותם ואחריות הנתבעים, אם בכלל, לגרימתם, קרי האם מדובר בנזקים מעשה ידם המכוון של הנתבעים או שמא עסקינן בבלאי סביר. 36. אין חולק, כי מצבו של המושכר ערב מסירתו לחזקת הנתבעים עוגן בסעיף 6 להסכם ההארכה ת/1, ולפיו "השוכר מאשר כי הוא בדק את המושכר ומצאו תקין משביע רצון ומתאים למטרת השכירות, והשוכר מתחייב בזה להחזיר את המושכר למשכיר בתום תקופת השכירות באותו מצב שקיבל אותו מידיו של המשכיר, נקי, מסודר, מסויד, והכל תקין". סעיף 6 (א) להסכם, קובע כי "השוכר ידאג לטיפוח הסביבתי (גינה, מחסן, חנייה) וישא בהוצאות הנדרשות לכך". עוד נקבע בסעיף 10 להסכם, כי המשכיר זכאי לפיצוי בגין נזק שנגרם למושכר ושאינו תוצאה של בלאי סביר. 37. יצוין כי מעבר להצהרה כללית אודות מצבו של המושכר בתחילת השכירות, כפי שצוינה בהוראות הסכם ההארכה, לא הוצגו בפניי נתונים חד משמעיים לגבי מצב הדירה לפני שקיבלו אותה הנתבעים לידיהם. מן העבר השני, הציג התובע חוות דעת שמאי שביקר בנכס למחרת הפינוי ומצא, כי לצורך תיקון הנזקים שאיתר במושכר נדרשות מגוון של עבודות המסתכמות בעלות של 23,475 ₪. יודגש, בהקשר זה, כי קביעותיו של המומחה הנ"ל מתייחסות לאומדן היקף הנזק למושכר ותכולתו בלבד ולא לנסיבות היווצרות הנזקים ושאלת האחריות בגין גרימתם. לחוות דעת זו צורפו תמונות המתארות את מצב המושכר עם עזיבתו. חוות דעת זו אינה מפרטת מהו מקור הנזקים, האם הם נובעים מבלאי, שימוש לא סביר או נזק מכוון, מהו מועד היווצרותם ומה הקשר בינם לבין השימוש שעשו הנתבעים במושכר דנן. עוד יצוין, כי עדותו של התובע בהקשר זה הייתה מבולבלת, שכן הלה לא ידע להבחין בין נזקים שהותירו הנתבעים במושכר ואשר האחריות בגינם מוטלת על כתפי האחרונים, לבין בלאי ושימוש סביר בנכס. 38. עוד מעיון בחוות הדעת, תמונות הנזק וחשבוניות התיקון שצורפו לתצהירו של התובע מתקבל הרושם, כי נעשה ניסיון להאדיר את נזקיו של התובע בכך שנכללו בגדר חוות הדעת ראשי נזק שהינם בגדר שיפוץ כולל למושכר לצורך השבחתו לקראת השכרתו מחדש לשוכרים פוטנציאליים אחרים. כך למשל, בחצר המושכר שבתחילת השכירות לא הייתה בה מדשאה, הוסף מרכיב זה בחוות הדעת מטעם התובע. עוד עולה, כי קיימת אי-התאמה בין הנזקים שאוזכרו ע"י התובע בתצהירו ועדותו בדיון לעומת הנזקים שנכללו בגדר חוות הדעת. כך למשל, טוען התובע לנזק לתריס אחד בדירה (תמונה ת/6) בעוד שבחוות הדעת צוינה עלות החלפתם של 3 תריסים נגללים ותיקון ארגז תריס בחדר שינה הורים. 39. יתרה מכך, והעיקר בעיניי, התובע העיד בפה מלא במהלך הדיון כי הוא המתין בביצוע השיפוצים על לקבלת אישור מהוועדה לת"ב לבניית הממ"ד שהתכוון לבצע במושכר, כאמור בסעיף 6ב להסכם השכירות דנן. מדובר בשיפוץ מקיף שתוכן מראש ע"י התובע ללא קשר לנתבעים. קביעה זו, הינה בעלת נפקות באשר לסכום הפיצויים להם עותר התובע בתביעתו, זאת לאחר שנוכחתי לדעת כי מדובר בשיפוץ רחב היקף ואין בעלויות המוצגות כאסמכתא לכך והמצורפות לתצהיר התובע כדי ללמד על גובה הנזק או ההפרה שעל הנתבעים לשאת בה. 40. כבר עמדנו על כך, ששני הצדדים לא הניחו בפני ראיות המעידות על מצב המושכר בראשיתה של השכירות בשנת 2004 ויש להניח, כי לאור הזמן שחלף מתחילת השכירות ועד למועד סיומה בשנת 2009, נגרמו נזקים למושכר במהלך תקופת שכירות שנמשכה כ- 5 שנים, כתוצאה מהשימוש במושכר ומבלאי סביר. יחד עם זאת, הנתבעים לא הניחו בפניי תשתית ראייתית, לפיה ניתן לקבוע כי באשר לליקויים מסוימים הם פנו אל התובע במהלך שנות השכירות בדרישה לתיקונם והוא דחה את דרישתם בניגוד לחובה המוטלת עליו כמשכיר, בהתאם לסוג וטיב הליקוי וככל שהשמיעו בפניי הנתבעים טענות מסוג זה הן נטענו בעלמא. 41. בפניי הובאו ראיות בדמות תמונות צבעוניות מטעם שני הצדדים המעידות על מצב המושכר לאחר עזיבתו בחודש יולי 2009. מתמונות אלה (מוצגים ת/2,ת/4, ת/5, ת/9) עולה, כי בניגוד לחובה המפורשת שהוטלה עפ"י הסכם ההארכה על כתפי הנתבעים לצבוע את הדירה עם מסירתה בחזרה לידי התובע, הנתבעים לא מילאו אחר חובה זו. התמונה המתארת את מצב חדר הילדים, אמנם, אינה מביאה למסקנה קיצונית, לפיה הזניחו הנתבעים את המושכר במהלך תקופת השכירות, אולם היא מעידה על כך שהנתבעים לא קיימו את חובתם לצבוע את החדר הנ"ל מחדש בטרם מסירת החזקה בדירה לידי התובע. הנתבעת אישרה בפה מלא, כי במעמד השכרת הדירה לא היו חורים בקירות (עמ' 34, ש' 1-7; וכן עדות הנתבע בעמ' 21, ש' 7 ובעמ' 28, ש' 3-19), בעוד שמהתמונות הנ"ל עולה כי הנתבעים הותירו חורים בקירות הדירה (כתוצאה מהשימוש שעשו במושכר במהלך תקופת השכירות). משבאה תקופת השכירות לקיצה הייתה מוטלת החובה על הנתבעים לבצע תיקונים לקירות ולצבוע את הדירה. על יסוד האמור, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין צביעת הבית, ותיקוני החורים והשפכטל כפי העלות שנקבעה לכך בחוות דעת השמאי מטעמו בסך 3,600 ₪. 42. באשר לראשי הנזק מכוחם יוחס לנתבעים מעשה גזל ונטילת ציוד ללא רשות בעליו, התברר במהלך הדיון, אף לגרסתו של התובע, שאין כל אמת בטענה זו. הדבר אף נכון לגבי מיכל הגז, פנס התאורה לחצר, צלחת לשידורי לווין שפורקה אשר לפי חוות הדעת מסתכמת עלותם בסך 2,100 ₪. התובע העיד, כי תיק החקירה שנפתח במשטרה בעקבות תלונה שהגיש בגין גזל וגניבה נסגר והערר שהוגש על החלטה זו אף הוא נדחה מהנימוקים שצוינו שם. הנתבע העיד, כי הציוד שנלקח מהדירה אינו שייך לתובע. טענה זו כלל לא נסתרה. התובע בעצמו העיד באשר לסיבות סגירת תיק המשטרה ודחיית הערר, בציינו כי "קיבלתי הודעה מהמשטרה שהם סוגרים את התיק, הגשתי ערר, זה הופנה לפרקליטות המדינה שהיא החזירה לי הסבר למה הם דוחים את הערר וסוגרים את התיק". במענה לשאלת בית המשפט באשר לסיבת סגירת התיק, השיב התובע כי "הנימוקים של הפרקליטות הם שבלון הגז הוא משהו ששייך לאמו של הנתבע. שנית, עמוד התאורה הגדול זה שכן בשם גדעון אמר שזה שלו והוא אישר לו לקחת, אז הוא לקח את זה. עוד ציינו שהייתה תביעה אזרחית והדבר יוכרע במסגרתה" (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 8-14) [ראו גם עדות הנתבע בעניין זה בעמוד 27 לפרוטוקול ש' 1-23]. לאור האמור לעיל, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין רכיבים אלה. 43. לעניין הטיפוח הסביבתי (הגינה), בשים לב להוראת סעיף 6א להסכם המטילה על הנתבעים חובה לדאוג לטיפוח סביבתי של המושכר, לרבות מחסן, גינה וחנייה, ולשאת בהוצאות הנדרשות לכך, ומשלא הוכח שבגינה נשתלה קודם לכן מדשאה בטרם תחילת השכירות, ואחר שהתרשמתי ממצב הגינה סביב המושכר כפי שעולה מהתמונה ת/7, אני סבורה כי התובע זכאי לפיצוי בגין רכיב הטיפוח הסביבתי ופינוי הפסולת על דרך האומדנה בסך 3,000 ₪ (במקום 6,700 ₪ כקביעת המומחה) [ראו בעניין זה עדות התובע בעמ' 12 לפרוטוקול; עדות הנתבע בעמ' 28 ש' 20-33, ועדות הנתבעת בעמ' 33 ש' 24]. 44. לעניין נפילת הפנלים, דומני כי בהעדר כל ראיה שהליקוי נגרם במכוון, ובשים לב לטיב המושכר כפי שתואר על ידי הנתבע ובחוות דעת המומחה מטעם התובע, הרי שמדובר בבלאי סביר שנגרם כתוצאה ממצב המושכר עצמו והשימוש בו. במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 14 ש' 5-12) הסביר התובע, כי התמונה המתעדת את הנזק לפנלים (מוצג ת/2) צולמה ע"י השמאי אחרי 15.07.09 (ראו גם עדות הנתבעת בעמ' 34 ש' 8-17). משכך, לא הוכח בפניי כי הפנלים התפוררו כתוצאה משימוש בלתי סביר במושכר ו/או במכוון, ולפיכך אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. אוסיף ואומר, כי אף מעיון בתמונה עצמה (ת/2) עולה, כי מדובר בהתפוררות אריחים ולא בשברים, וכי ניתן לראות שהם לא מחוברים לקיר כדבעי. לאור האמור, דרישת התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה נדחית. 45. באשר לארון, אין חולק כי הוא היה בנכס במעמד מסירתו להשכרת הנתבעים והימצאותו שם אף עוגנה בכל ההסכמים שהיו בין הצדדים, כולל הסכם ההארכה שבדנן. מומחה התובע העריך את עלות הארון בסך של 800 ₪. הנתבעים טוענים, כי מדובר בארון ישן שהתפרק והודעה על כך נמסרה לתובע אשר אישר להם לזרוק אותו (עמ' 29 ש' 15-18). התובע מכחיש זאת. עסקינן בהודאה והדחה שהנטל רובץ על שכמי הנתבעים להוכיח, כי ניתנה להם רשות מצד התובע לזרוק את הארון. משלא הוכח הדבר, אני מקבלת את גרסת התובע בהקשר זה ופוסקת לו פיצוי בגין הארון בסך 800 ₪, כקביעת המומחה מטעמו. 46. לעניין ראשי הנזק שעניינם עבודות גבס, החלפת 3 תריסים נגללים מפלסטיק, ביקור טכנאי מזגנים ובדיקת מזגן חלון, החלפת דלת בחדר ילדים, התקנת מראה בדלת ארון בגדים, מתלים ליד ארון מטבח, החלפת מנגנון מיכל הדחה בשירותים, החלפת סוללת ברז אמבטיה, פירוק חיפוי קרמיקה באמבטיה וחיפוי מחדש, דלת שער מעץ במבואה לחצר, תיקון צנרת דלוחין של מכונת כביסה ומרכזת ברזים לגינה אשר עלותם הכוללת מסתכמת בסך 5,670 ₪, לא מצאתי להיעתר לראשי נזק אלה בהעדר בסיס להטלת חיוב זה על השוכרים והמבטאים את רצונו של המשכיר להשביח את מצב הנכס. 47. לסיום נותר לדון בעניין הסככה, לפי חוות דעת המומחה נדרש לבצע תיקוני חורים וצביעת קיר חיצוני בו הייתה מותקנת סככה שפורקה בעלות 880 ₪. התובע העיד, כי הנתבעים בנו את הסככה ללא הסכמתו. ברם, בעדותו בפניי, לא ידע לציין מתי פנה אל הנתבעים בעניין הסככה ולא זכר מתי נבנתה הסככה ע"י הנתבעים (עמ' 10, ש' 4-9). לעומת זאת, הנתבעים אישרו בעדותם את בניית הסככה (עמ' 29, ש' 8-11). לאור האמור, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין תיקוני חורים וצביעת הקיר החיצוני בו הייתה מותקנת הסככה שפורקה בסך 880 ₪ כקביעת המומחה מטעם התובע. 48. לסיכום, אני מקבלת את חוות דעת השמאי מטעם התובע, באופן חלקי, וקובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין ראשי הנזק המנויים לעיל בסך 8,280 ₪. כמו כן, אני מטילה על הנתבעים לשאת בעלות שכ"ט שמאי- בסך של 943 ₪, ובסה"כ 9,223 ₪. 49. אני דוחה את טענות התובע בעניין אובדן עסקאות ושוכרים פוטנציאליים. טענות אלה נטענו בעלמא. יתרה מזו, מעדותו של התובע עולה כי הדירה לא הייתה פנויה להשכרה בשל עבודות השיפוץ הרחב שבוצעו בה למשך חודשים. אין בידי לקבל את הטענה, כי מצב הדירה שפי שהותירו אותה הנתבעים, היה הסיבה המכרעת לאי השכרת הדירה לאחר ששוכנעתי כי הסיבה האמתית לכך הינה רצונו של התובע לבצע שיפוץ מקיף בדירה. 50. לא ראיתי לפסוק פיצוי בגין עוגמת הנפש, טרחה, דמי בטלה ואבדן הכנסות שנטענו בעלמא ללא כל ביסוס ראייתי, ומשכך דינם להידחות. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הליך הפינוי 51. באשר לסוגיית הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בגין הליך הפינוי, בפסק דינה מיום 04.05.09 עיגנה כבוד הרשמת (כתוארה אז) ג'. ג'בארין-כליפה את ההסכמות שהושגו בין הצדדים הן לעניין מועד הפינוי והן לעניין תשלום דמי השכירות בגין מלוא תקופת השהייה של הנתבעים במושכר. עוד הסכימו הצדדים, כי הוצאות בגין הליך הפינוי ייפסקו "במקרה וצו הפינוי לא יבוצע במועד בהתאם לשיקול דעתו" [הכוונה - בית המשפט]. כבוד הרשמת התייחסה בגדר פסק הפינוי לסוגיית ההוצאות בציינה, כי "במידה וצו הפינוי לא יבוצע במועד, יישא הנתבע בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪...". 52. כפי שכבר צוין לעיל, הנתבעים עמדו בהוראות פסק הדין בתביעת הפינוי, פינו את המושכר ביום 15.07.09 ושילמו את דמי השכירות עבור תקופת האיחור ע"ס 10,400 ₪. בנסיבות אלה, משנקבע כי תשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הליך הפינוי מותנה באי קיום צו הפינוי, וצו הפינוי אכן קוים במועדו כאמור, הרי שאין התובע זכאי לעתור לתשלום הוצאות הליך הפינוי במסגרת התביעה הנוכחית, דרישה אשר נוגדת את ההסכמות שהוגשו בין הצדדים ואשר קיבלו כאמור תוקף של פסק דין. סוף דבר 53. על יסוד כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, בחלקה, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 9,223 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26.07.09 ועד מועד התשלום המלא בפועל. עוד אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט בגין אגרה יחסית בשיעור 1,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪. 54. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. מקרקעיןשכירותפינויפינוי דירה