מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי שמירה על קוד סודי - ביטוח גניבת רכב: לטענת התובע, ביום 1.2.02 בשעות הערב החנה את רכבו מסוג יונדאי (להלן: "הרכב") בחנייה שמתחת לביתו. במהלך הלילה נגנב הרכב. הרכב בוטח אצל הנתבעת, שהינה חברת ביטוח, ומשכך, פנה אליה התובע ודיווח לה על הגניבה. במקביל דיווח התובע על הגניבה גם למשטרת ישראל. פניותיו של התובע לנתבעת לקבלת תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה נידחו, והוא הגיש את תביעתו לבית המשפט אותה העמיד על סך 48,000 ₪ הכולל את שווי הרכב, אובדן השתכרות כתוצאה מגניבת הרכב והוצאות אחרות הכרוכות בכך.   טענת הנתבעת הייתה, כי לפי תנאי הפוליסה, התגמולים במקרה של גניבה מותנים בקיומה של מערכת מיגון מסוג אימובלייזר והפעלתה כל זמן שהרכב עומד ללא נהג. לטענתה, מספר הקוד הסודי של האימובלייזר שהותקן ברכב, נרשם על גבי דלת המכונית מבפנים, ויש לראות בכך כאי-הפעלתה של מערכת המיגון. לדבריה, בהשארת הקוד הסודי בצורה גלויה שכזו, הפקיר למעשה התובע את רכבו ומשום כך אין הוא זכאי לתגמולים לפי הפוליסה. הנתבעת גם הכחישה את גובה הנזקים הנטענים, הן באשר לשוויו של הרכב והן באשר לנזקים הנלווים לגניבתו.   וכאן המקום להעיר, כי בסיכומיה של ב"כ הנתבעת קיימת הרחבת חזית המריבה באופן די קיצוני בהוספת הטענה שהנתבע אינה מחייבת לשלם לתובע דבר הואיל ולא נעל את הרכב. עוד עובר להגשת כתב התביעה, הנתבעת הביעה את עמדתה שהסיבה שהיא אינה מחוייבת לשלם תגמולים על פי הפוליסה הייתה נעוצה בכך שהתובע "הפר את תנאי המיגון בכך שהשאיר את מספר הקוד הסודי על גבי דלת הנהג" (מכתב הנתבעת מיום 22.4.02). לאחר הגשת כתב התביעה, הנתבעת הביעה את עמדתה, מדרך הטבע, בכתב הגנתה. בכתב ההגנה לא נאמרה מילה או חצי מילה בקשר לטענה, כאילו התובע לא נעל את דלתות רכבו. נהפוך הוא, כתב ההגנה הינו עקבי ובו מודגש וחזור ומודגש את טענתה היחידה של הנתבעת, שהסיבה לסירובה לשלם את תגמולי הביטוח, היא אותה סיבה שננקבה על ידי הנתבעת עובר להגשת התובענה, כאמור. אין כל מקום אפוא, להתייחס לטענה כאילו התובע לא נעל את דלתות הרכב ואתעלם ממנה.   התביעה הוגשה בסדר דין מהיר ובישיבה המקדמית נחקר התובע, אשר אכן אישר כי רשם את קוד האימובלייזר על דלת הרכב במקום בו הוא רושם גם מספרי טלפון שונים. משכך, אדון אך בשאלה האמיתית שהיא סלע המחלוקת שבין הצדדים באשר להשלכות הנובעות מרישום קוד האימובלייזר על דלת הרכב. בעניין זה סוכם בין ב"כ הצדדים, כי הם יסכמו את טיעוניהם בעניין זה, בכתב.   בשלב זה יש לומר כי בשאלת האחריות, הדין עם התובע ולהלן הנימוקים בתמצית כמצות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.   כאשר חוזה הביטוח מציב דרישה מפורשת לנקוט באמצעי זהירות ספציפי ונטען כי המבוטח לא עמד בדרישה זו, תוצאות הפרתה של הדרישה תידונה על פי הכללים האמורים בעניין זה בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק") ובעיקר לפי סעיפים 18-21 שבו. לעומת זאת, במקרים בהם הדרישה לנקיטת אמצעי הזהירות התקיימה, והטענה היא שהתנהגות בלתי זהירה אחרת של המבוטח גרמה להתרחשות אירוע הנזק, יבדק אם יש בהתנהגותו הבלתי זהירה של המבוטח כדי לפטור את המבטח על פי הפוליסה על פי דיני הרשלנות (ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ' סטרפלאסט, פ"ד לג(1) 337) ולא לפי סעיפים 18-21 לחוק (י' אליאס דיני ביטוח, כרך א, תל-אביב, תשס"ב, עמ' 223).   ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי לא היה בכוחו של התובע להפר את תנאי הפוליסה משזו לא כללה בחוּבה כל הוראה או תנאי המאזכר את הקוד המיוחד של האימובילייזר. לטענתו, כל שנקבע בפוליסה הוא, שעל המבוטח להוציא את מפתחות הרכב ממתג ההתנעה בכל עת שברכב לא מצוי אדם ועל המבוטח לשמור את מפתחות הרכב ולא להפקירם. אין אני מסכים עם פרשנות זו. שהרי, כל בר דעת מבין, שאם מערכת השבתת ההתנעה מבוססת על אימובילייזר בעל קוד סודי, משמעות השארת מספר הקוד בסמוך ממש ובגלוי לעין, היא כהנחת "שטר ששובר מונח לצידו" ועקירת כל תועלת שהייתה צריכה לצמוח ממערכת ההשבתה. עם זאת, נדמה, כי במקרה דנא יהיה זה מרחיק לכת לאמץ את טענת ב"כ הנתבעת, כי יש לראות את העובדה שהתובע רשם את מספר הקוד של האימובלייזר על דלת הרכב כאילו לא הותקן האימבוילייזר כלל וממילא יש לפטור אותה כליל בהתאם להוראות סעיפים 18 ו-21 לחוק. משכך, יש לבחון את המקרה דנא אם יש בהתנהגותו הבלתי זהירה של המבוטח כדי לפטור את המבטח מחבותו על פי הפוליסה. בדיקה זו תעשה תוך בדיקת שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא אובייקטיבי, כשהשאלה היא האם התנהגותו של המבוטח חורגת מסטנדרט ההתנהגות של מבוטח סביר בנסיבות המקרה, כשנקבע שלצורך התגבשותו של יסוד זה במקרי ביטוח מתחייבת סטייה ניכרת מרמת הזהירות הראויה (רשלנות רבתי). התנאי השני הוא סובייקטיבי ומתייחס למצב הנפשי של המבוטח, כאשר נקבע שהמבטח ישוחרר מחבותו לפי הפוליסה אם התנהגותו הרשלנית של המבוטח לוותה במצב נפשי של פזיזות או אי אכפתיות. לאמור, המבוטח היה ער לכך שהתנהגותו הרשלנית עלולה לגרום להתרחשותו של מקרה הביטוח (ע"א 56/77 בעניין סטרפלאסט, שם, עמ' 342; ע"א 172/89 סלע חברה לבטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח', פ"ד מז(1), 311, 320).   נדמה, כי בנסיבות דנא לא מתקיימים שני התנאים הנזכרים. לאמור, גם אם היה במעשיו של התובע התרשלות כלשהי, אין לראות בה התרשלות רבתי וסטייה ניכרת מרמת זהירות ראויה. מספר הקוד לא נרשם בסמוך לאימובילייזר, לא נרשם ליד המספר לְמה הוא משמש והוא אף היה רשום בין מספרים רבים נוספים, כפי שעלה מעדותו של התובע. ברור גם, שלא התקיים התנאי השני, ונחה דעתי שבנסיבות העניין התובע לא פעל מתוך פזיזות או אי-אכפתיות לאפשרות של התרחשות אירוע הגניבה כתוצאה מרישום מספר הקוד על דלת הרכב בין מספרים רבים אחרים. אך למעלה מכך. גם לוּ הייתי סבור שמעשיו של התובע עלו כדי רשלנות רבתי והוא פעל מתוך פזיזות או אי-אכפתיות, וכאמור איני סבור כן, השתחררותה של הנתבעת מחבותה מותנית בהוכחת קשר סיבתי בין רשלנותו (הרבתי) של התובע לבין מקרה הביטוח או היקף הנזק שנגרם בעקבותיו (השווה ע"א 521/70 גרינפלד נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד כה(2) 309,311; דיני ביטוח, שם, בעמ' 215, 333 וההפניות שם).   נושא המיגון הינו נושא מורכב ועל אף כל אמצעי המיגון שמחייבות חברות הביטוח את המבוטחים להרכיב בכלי הרכב, עדיין נושא גניבות הרכב הינו בבחינת מכת מדינה, וככל הנראה, לא נמצא עדיין אמצעי המיגון שיש בו כדי למנוע לגמרי את גניבת כלי הרכב, אם כי, אין ספק שיש לאמצעים אלו השפעה במידה מסויימת לעכב את פעולות גונבי הרכב, ובמקרים לא מבוטלים עיכוב שכזה מסכל לחלוטין את הגניבה. טענת ב"כ הנתבעת בדיון כאילו לא ניתן לגנוב רכב בעל מערכת אימובלייזר מקודדת, לא זכתה לאישוש כלשהו.   יתר על כן. לסיכומיה צרפה ב"כ הנתבעת חוות דעת של שמאי רכב ממנה ביקשה ללמד כי הנתבעת פטורה מתשלום התגמולים לתובע וכי התובע התרשל התרשלות רבתי ברישום הקוד הסודי על דלת הרכב. לטעמי חוות דעת זו (אף אם הייתי רואה לנכון לקבלה בשלב הזה) אינה תומכת בגרסתה של הנתבעת אלא בגרסתו של התובע דווקא. בשולי חוות הדעת, מציין השמאי שתי אפשרויות לניטרול מערכת המיגון. האחת "ניטרול חוקי". השנייה "ניטרול בלתי חוקי (ללא ידיעת הקוד הסודי)". בדרך זו (השנייה) מציין השמאי כי אכן ניתן להתגבר על משבת המנוע על ידי חדירה לתוך תא הנהג, פתיחת מנעול מכסה המנוע והתגברות על שני הניתוקים למניעת התנעת מנוע הרכב. מכאן, ניתן בנקל להגיע לכלל מסקנה שהגנב יכל לבחור מאחת הדרכים לניטרול מערכת המיגון ואפשר שלא בחר דווקא בדרך הראשונה, אלא בדרך השנייה. יתר על כן. מסקנות חוות הדעת מבוססות אך ורק על ההנחה שהגנב אכן השתמש בקוד הסודי לאחר שלמד על קיומו מרישומו על דלת הרכב. הנחה זו לא הוכחה ואימוצה אינו מלאכתו של השמאי אלא של בית המשפט. אוסיף ואומר, כי דעתו של השמאי שרישום הקוד על דלת הרכב דומה להשארת מפתח בתוך מכונית אינה מקובלת עלי.   יתר על כן. הדעת נותנת שהסיכוי שגנב הפורץ לרכב בשעת לילה ובחשיכה, כשמטרתו להתניע את הרכב ולעקוף את מנגנוני ההגנה שלו כמה שיותר מהר, "יבזבז" את זמנו על חיפוש אקראי שמא בעל הרכב השאיר באיזשהו מקום את מספר הקוד הוא בלתי סביר ובלתי מתקבל על הדעת. נכונה גם טענתו של ב"כ התובע בסיכומיו, כי עוד עובר לגילוי המספר על ידי הגנב, היה זה צריך להתחיל במעשה הגניבה לפרוץ אל תוך הרכב (דבר העולה דרך אגב, עם חוות דעתו של השמאי) דבר המשליך גם כן על ריחוק הקשר הסיבתי בין רישום המספר הסודי על הדלת ובין עצם הגניבה.   בהערת אגב ייאמר, כי לא מצאתי כל דמיון בין רישום הקוד על דלת הרכב לבין השארת מפתח הרכב במקום הגלוי לעין במכונית כטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה. אוסיף ואומר כי פסיקת בית המשפט עליה מסתמכת ב"כ הנתבעת (ת.א. 14368/97 (חי') גבריאל רוזנפלד נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) אינה תומכת בטענותיה, שכן בין היתר בית המשפט קבע כי מקום בו הוסתר מפתח במקום חבוי בתוך המכונית, תחת כסא הנהג, אין בו כדי לשלול את האפקטיביות בהפעלת מערכת ההשבתה ואין בו כדי לשלול את זכותו של המבוטח לקבלת תגמולים. קל וחומר הוא במקרה זה, שכל שעשה התובע היה רישום סתמי של ספרות יחד עם ספרות אחרות, על דלת הנהג.   די בכך אפוא, כדי לקבוע כי התובע זכאי לתגמולי הביטוח מהנתבעת. למעלה מן הצריך אומר, כי גם לוּ הייתי מקבל את טענתה של ב"כ הנתבעת, כאילו רישום מספר קוד האימובילייזר בתוך הרכב הוא בבחינת שטר ששוברו בצידו, ויש לבחון את המקרה כאילו לא הותקן אימובלייזר כלל, עדיין אין בכך כשלעצמו די כדי לפטור את הנתבעת מתשלום התגמולים לגמרי.   סעיף 21 לחוק בא להסדיר את תרופות המבטח במקרה בו הפר המבוטח את החיוב לנקוט באמצעי להקלת סיכונו של המבטח, והוא קובע, כי התרופות העומדות למבטח במקרה שכזה הן התרופות הקבועות בסעיפים 18 ו-19 לחוק. על פי סעיף 18 לחוק, במקרה בו לא ידע המבטח על כך שהמבוטח לא נקט באמצעי המיגון בו הוא מחוייב לפי הפוליסה עובר להתרחשות האירוע הביטוחי, אין הוא חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל אם הדבר נעשה בכוונת מירמה או אם מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אף בדמי ביטוח מרובים, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על המבטח, ואף אם תאמר שהיה עולה בידי הנתבעת להוכיח את היחס האמור לפי סעיף 18, עדיין סעיף 19 לחוק שולל את התרופות השונות המוקנות לה בסעיף 18 לחוק במקרים שונים, ביניהם, העדר קשר סיבתי בין החמרת הסיכון ובין קרות מקרה הביטוח. בדומה, סעיף 29 לחוק מקנה לבית המשפט סמכות להתעלם מתנאים מוקדמים לחבות המבטח, מקום שבו הפרת התנאי לא השפיעה השפעה של ממש על הסיכון המבוטח, אם ראה בית המשפט שמן הצדק לעשות כן. כאמור, במקרה זה הסברה שרישום המספר של הקוד באופן שנרשם כאמור לעיל הוביל לגניבת הרכב סברה כה מרחיקת לכת ובלתי ניתנת להוכחה, עד שאין מקום לקבלה.   מנגד, טרם נדונה שאלת ערכו של הרכב הנגנב ונזקיו של התובע.   סודיותרכבגניבת רכבביטוח פריצה / גניבהביטוח גניבת רכב