מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי תשלום על מוצרים: 1. התובעת עוסקת ביבוא ושיווק דברי מתנות ומוצרי פרסום. לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") עסק לשיווק מוצרי פרסום. לטענת התובעת, הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), בעלה של הנתבעת, מנהל יחד איתה את עסקה. לטענת הנתבעים, העסק מנוהל על ידי הנתבעת בלבד. התביעה היא ליתרת חוב שחייבים הנתבעים לתובעת בשל מוצרים שרכשו ממנה ולא שולם עבורם. הנתבעת טוענת כי עבור המוצרים שרכשה שילמה את מלא התמורה ומוצרים אחרים, הנטענים על ידי התובעת, לא נרכשו על ידה. פסק דין זה יוכרע, איפוא, בהתאם לנטלי הראיה שבמשפט אזרחי. 2. מטעם התובעת העיד מנהלה, מר נאוי (להלן: "נאוי"). לתצהירו צורפו מסמכים, חלקם חשבוניות, חלקם תעודות משלוח, קבלה ו"כרטסת ממוינת". אף אחד מהם אינם נושאים חתימה של מי מהנתבעים. הנתבעת מודה (סעיף 8 לתצהירה) ברכישה אחת בלבד של 600 יחידות מחשב מילניום, כמפורט בחשבונית מס 1497, מיום 22/03/99, שבגינה הוצאה הקבלה מס' 842 מיום 11/05/99, אך לא בסכום החיוב הנקוב בחשבונית זו (ולכך נגיע בהמשך). מלבד חשבונית זו, ישנן שתי חשבוניות נוספות, שסכומן משמעותי (יחסית): מס' 1130 ומס' 2434. הנתבעת מכחישה לחלוטין הזמנת ורכישת המוצרים הנקובים בחשבוניות אלה (סעיף 10 לתצהירה). הסכומים שביתר החשבוניות קטנים (100-200 ₪). לגבי המוצרים הנקובים בחשבוניות אלה, טוענת הנתבעת כי מקצתם נלקחו כדוגמא, כדי להציעם ללקוחות, ומשלא היה להם ביקוש החזירה אותם לתובעת, והיא לא נדרשה לשלם עבורם (סעיף 9 לתצהירה). נאוי אישר, כי הנתבעים נהגו לעיתים לקחת מוצרים מסוימים כדוגמא בלבד (סעיף 6 , אמצע תצהירו). 3. נאוי סיפר בתצהירו (סעיף 5) כי הנתבעים נהגו להיכנס לעסקו, לבדוק את המוצרים הקיימים, להזמין ולקבל (לרוב) את הסחורה בו במקום, יחד עם החשבוניות. התובעת, לדבריו, הוציאה גם תעודות משלוח, אך לא נהגה להחתים את הנתבעים עליהם. כבר מעיון במסמכים שצורפו, עולה אי התאמה בין תעודות המשלוח לחשבוניות. כך למשל, בחשבונית מס' 1130 מצוינת כמות של 20 קופסאות מתנה מעץ ובתעודות המשלוח נמצאו 5 בלבד (תעודה מס' 36). באותה חשבונית מצוינת כמות של 200 עטי מתכת בקופסא ובתעודות המשלוח נמצאו 2 בלבד (תעודה מס' 34). חשבונית מס' 1130 היא אחת משלוש החשבוניות "המשמעותיות", כאמור. האחרת, מס' 2434, נוקבת בכמות של 200 מחשבי מילניום, שלא נמצא להם זכר בתעודות המשלוח. (ענינה של החשבונית הנוספת של 600 יחידות מחשב מילניום, שהנתבעת מודה ברכישתם ידון להלן). עדותו של נאוי בבית המשפט בנדון לא חפפה את האמור בתצהירו. כאן סיפר (עמ' 2), כי תעודות המשלוח הוצאו "רק אם הסחורה היתה נשלחת, אם לא היו מוציאים ישר חשבונית". בד-בבד סיפר, כי כל הסחורה שנמסרה לנתבעת, נמסרה בו במקום. מדוע, אם כן, הוצאו תעודות המשלוח? שאלה זו לא נפתרה. עוד סיפר, בניגוד לנאמר בתצהירו, שלעיתים נמסרו ללקוח דווקא תעודות משלוח ולא חשבונית, והחשבונית יצאה אחרי 15 יום. נאוי לא ידע להשיב מדוע, אם כן, יש פער בין חודש לארבעה חודשים בין תאריכי תעודות המשלוח לחשבוניות (עמ' 3). למעשה, מתוך עדותו ומתוך המסמכים שצורפו לתצהירו אנו למדים, כי לא הייתה כל עקביות בהוצאת תעודות המשלוח והחשבוניות. 4. נאוי העיד (עמ' 1-2), כי בזמן הרלבנטי היו לו 9 עובדים, מתוכם 3 סוכנים, 2 מחסנאים, פקידה ובנו. המחסנאים הם שמסרו את הסחורה ללקוחות. הקלדת הנתונים למערכת החשבונות נעשתה על ידי הפקידה על פי ההזמנות שהמחסנאי מכין ומוסר לה אותן. בהמשך התברר (עמ' 2 למעלה) כי "ההזמנה" הינה "פתק" שהמחסנאי היה מכין ומוסר אותו לפקידה. כך או כך, אף אחד מאותם עובדים: המחסנאי שמסר את הסחורה הנדונה, הפקידה שהקלידה את הנתונים למערכת החשבונות, לא הובא להעיד. כך למשל, נשאל נאוי על ידי בית המשפט מי מסר את המחשבים, 200 במספר, הנזכרים בחשבונית מס' 2434, והשיב כי אינו זוכר: יתכן שהוא, יתכן בנו (גם הוא לא הובא להעיד) ויתכן המחסנאי (עמ' 4), ומדובר בסחורה המאוחסנת, על פי עדותו, ב-80-100 קופסאות, כך שבוודאי מישהו מטעם התובעת היה צריך לזכור כי הוציאן מהמחסן ומסר אותן לנתבעת. 5. הנתבעת חזרה בעדותה על עיקרי הדברים שציינה בתצהירה, והדגישה כי נאוי לא נתן לה כל סחורה בלי שהיא שילמה עבורה, למעט דוגמאות (עמ' 7). לא נמצאה כל פירכה או סתירה בעדותה, וזו עשתה רושם מהימן ביותר. 6. הסיכום עד כאן הוא, כי התובעת לא עמדה בנטל הראיה הנדרש ממנה להוכחת תביעתה בכל הקשור לסכומים הנקובים בחשבוניות ובתעודות המצורפות, למעט הסכום שנזכר בחשבונית מס' 1497, שידון בנפרד. 7. באשר לרכישה נשוא חשבונית מס' 1497 וקבלה מס' 842 של 600 יחידות המחשב, גם נאוי (עמ' 2) וגם הנתבעת (עמ' 6, סעיף 11 לתצהירה) הסכימו כי תחילה הנתבעת הזמינה את הסחורה, והיא הגיעה לקבלה לאחר כחודשיים. הנתבעת מספרת, כי משהגיעה לחנות דרש ממנה נאוי לשלם סכום של 21,000 ₪ בתוספת מע"מ, ולאחר מו"מ הוסכם על 20,000 ₪ כולל מע"מ, והתשלום בוצע במקום בשיקים דחויים, כמצוין בקבלה הנ"ל. נאוי סיפר, לעומת זאת, כי הנתבעת טענה שאין לה מספיק המחאות, והיא תגיע מאוחר יותר לשלם את יתרת חובה. גם בעניין זה אני מאמין לנתבעת, הן משום האימון שנתתי בעדותה לעומת חוסר האימון בעדות נאוי, והן משום שעל פי דבריו, מאוחר יותר, ביצעה הנתבעת רכישה נוספת בסכום של 8,190 ₪ (חשבונית מס' 2434), וכיצד הסכים למסור לה סחורה בשווי זה, כאשר הנתבעת טרם השלימה את חובה? הקושי יחיד שנמצא בעדות הנתבעת הוא זה, שהחשבונית הנדונה נוקבת בסכום גבוה יותר: 24,570 ₪, והנתבעת מודה כי הכניסה חשבונית זו לספריה ודיווחיה. לדבריה (עמ' 8) הדבר נעשה בתום לב. החשבונית התקבלה בדואר והיא העבירה אותה למנהל החשבונות שלה יחד עם חשבוניות רבות נוספות, מבלי לבודקן. אכן, התנהגות זו אינה תקינה, אך אין בה כדי לערער את האימון שנתתי בדבריה, ובמיוחד לאחר שהיא הצהירה שהיא מוכנה לתקן טעות זו. תיקון הטעות צריך להיעשות באמצעות תעודת זיכוי שעל הנתבעת להוציא לתובעת על סכום ההפרש אם הדבר מתיישב על פי חוק, או בכל דרך חוקית אחרת, בתיאום עם מנהלי החשבונות של הצדדים. אם הנתבעת לא תפעל כאמור, התובעת תהא זכאית לתובעה בהתאם. 8. הנתבעים העידו כי הנתבע 2 לא היה מעורב בכל אופן שהוא בעסקי הנתבעת, למעט זאת שסייע לה בהובלת הסחורה ברכבו. בזמן הרלבנטי עבד בחברת תנובה (עמ' 9). עדותו לא נסתרה במאומה, ונמצא כי הוא נתבע לחינם. 9. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה, בכפוף לאמור בסעיף 7 סיפא לפסק הדין. התובעת תשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ, ולנתבע 2 תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ, שניהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. פרסוםמוצר