מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא איחור בתשלום האחרון בחוזה מכר דירה: בין הצדדים נחתם הסכם מכר, שלפיו מכרה התובעת (והנתבעת בתביעה שכנגד, להלן - התובעת) לנתבעים (והתובעים בתביעה שכנגד, להלן - הנתבעים) דירה, ואשר נקבעו בו המועדים לתשלום התמורה. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שאת התשלום אחרון שילמו הנתבעים לתובעת באיחור של כשלושה חודשים וחצי, ואף אין מחלוקת על כך שעל-פי ההסכם, איחור בתשלום מהווה הפרה יסודית המחייבת את המפר לשלם לצד שכנגד פיצוי מוסכם, כפי שנקבע. המחלוקת בין הצדדים היא אפוא, בשאלה, אם הפרת ההסכם בשל האיחור בתשלום נבעה ממחדלי הנתבעים (הקונים), או בשל מחדליה של התובעת (המוכרת), שבעטיים חל העיכוב בתשלום. בתביעה העיקרית טוענת התובעת כי בשל האיחור שחל בתשלום התמורה עבור הדירה היא זכאית לפיצוי המוסכם וכן לפיצוי נוסף בגין נזקים שלטענתה, נגרמו לה בשל האיחור בתשלום. מנגד הגישו הנתבעים תביעה שכנגד, שבה נטען כי אותם מחדלים מצד התובעת, אשר הביאו לאיחור בתשלום, מהווים הפרה יסודית של ההסכם ולפיכך הנתבעים הם אשר זכאים לפיצוי המוסכם. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. כן ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)). ב. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים 3. העובדות בעיקרן הן כמפורט לעיל, והן אינן שנויות במחלוקת. על-פי הסכם מכר שנחתם בין התובעת לבין הנתבעים, מכרה התובעת לנתבעים את דירתה. יוער כי על-פי ההסכם הקונה של הדירה היא רק הנתבעת, אולם כפי שהעיד הנתבע, בעלה של הנתבעת, בפועל הוא זה שניהל את העניינים הקשורים ברכישה. כך גם ההסכם האחרון שמכוחו נמסרה החזקה בדירה שמכרה התובעת לנתבעים נחתם בשם שני הנתבעים, ובנוסף לכך, את התביעה שכנגד, הגישו שני הנתבעים נגד התובעת. לפיכך למען הנוחות, נתייחס אל הנתבעים בתור רוכשי הדירה, ובכל מקרה, כמי שנושאים במשותף באחריות להתנהלות מכוח ההסכם. בהסכם נקבעו מועדי תשלום התמורה עבור הדירה, ונקבע כי אי עמידה במועדים אלו מהווה הפרה יסודית של ההסכם אשר מחייבת את המפר בתשלום פיצוי כספי לצד שכנגד. במקביל, חתמה התובעת על הסכם שלפיו רכשה היא דירה אחרת, שעל-פיו מועד התשלום האחרון של התמורה היה זהה למועד שנקבע בהסכם שנחתם בין התובעת לבין הנתבעת. מאחר שהנתבעים שילמו את התשלום האחרון באיחור ניכר, לא עמדה התובעת בתשלום התמורה עבור הדירה שרכשה במועד שנקבע. איחור זה הביא לכך שמוכרי הדירה שאותה ביקשה התובעת לרכוש תבעו לבטל את ההסכם וכן תבעו מהתובעת לשלם את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם ביניהם. הסכם זה אמנם בוטל והתובעת שילמה לאותם מוכרים פיצוי כספי. 4. בכתב התביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעים ביום 10.12.2007 טענה היא, שהנתבעת הפרה את ההסכם הפרה יסודית בכך ששילמה את התשלום האחרון בגין התמורה לדירה באיחור ניכר. עיכוב זה על פי הנטען, הסב לתובעת נזקים רבים ובהם העובדה שההסכם לרכישת דירה חלופית בוטל והתובעת נאלצה לשלם למוכרים של אותה דירה פיצוי כספי. לפיכך תבעה התובעת מהנתבעים פיצוי כספי בסך של 195,600 ₪, המורכב מאלו: הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם שבין התובעת לנתבעת - 86,000 ₪; סכום הפיצוי שהתובעת נאלצה לשלם למוכרי הדירה החלופית בשל ביטול ההסכם עימם - 34,000 ₪; דמי שכירות עבור התקופה שבה נותרה ללא דירה בשל ביטול ההסכם לרכישת הדירה האחרת - 20,000 ₪; סכום שהתובעת נאלצה לשלם עבור אחסון מיטלטליה בתקופה שבה נותרה ללא דירה - 5,000 ₪; פיצוי בגין עוגמת נפש ופיצוי בגין נזקים לא ממוניים - 50,000 ₪. משלא הגישו הנתבעים כתב הגנה במועד, ניתן נגדם פסק-דין ביום 25.3.2008. ביום 30.4.2008 הגישו הנתבעים בקשה לביטולו של פסק הדין, ולאחר חילופי תגובות ותשובות ניתנה ביום 8.7.2008 החלטה בהסכמת הצדדים שלפיה פסק הדין בוטל בכפוף לתשלום הוצאות לתובעת בסך של 2,000 ₪ ללא קשר לתוצאה הסופית של התביעה. 5. כתב ההגנה מטעם הנתבעים הוגש ביום 21.7.2008 ובמקביל הגישו הם נגד התובעת תביעה שכנגד על סך של 68,000 ₪ (נראה כי בטעות נכתב סכום זה במקום סך של 86,000 ₪). בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד טענו הנתבעים כי האיחור בתשלום התמורה נבע ממחדליה של התובעת, אשר באו לידי ביטוי בכך שרק ביום 5.12.2006 מסרה התובעת לנתבעים אישור של הבנק למשכנתאות על כוונה לסילוק המשכנתה שרבצה על דירתה (להלן - כתב כוונות), וכי עיכוב זה נבע מבעיה ברישום הזכויות בדירה על-שמה של התובעת. מסיבה זו, רק ביום 7.12.2006 סולקה מלוא התמורה. לפיכך טענו הנתבעים, כי העיכוב בתשלום נבע ממחדליה של התובעת, אשר היוו הפרה יסודית של ההסכם ועל-כן לא רק שאינה זכאית לפיצוי הנתבע, אלא שעליה לשלם לנתבעים את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם. ביום 15.9.2008 הגישה התובעת כתב תשובה לכתב ההגנה וביום 5.10.2008 הגישה התובעת את כתב ההגנה לתביעה שכנגד. 6. יוער כי בטרם הוגשו תצהירי העדות הראשית ובטרם נשמעו הראיות התקיימו מספר דיונים (קדמי משפט) בעניין בקשות לקבלת מסמכים שונים ועוד כיוצא באלו עניינים, אשר לא ראיתי צורך או מקום לפרטם בשלב זה, והדברים יפורטו בהמשך, ככל שנידרש אליהם. בקדם המשפט מיום 26.2.2009 נקבעו הפלוגתות הטעונות הכרעה, שעניינן בשאלות מי מבין הצדדים הפר את ההסכם הפרה יסודית, מה הנזק שנגרם, ואם מי מהצדדים פעל להקטנת נזקיו. עוד נקבע, כי על הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית וכן להגיש את ראיותיהם ביחס לפלוגתות שנקבעו. מטעם התובעת הוגש רק תצהיר עדות ראשית של התובעת ואילו מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע וכן הוגש תצהיר מטעם עו"ד רינה מזרחי-אורון, אשר ייצגה גם את הנתבעים וכפי שעוד יובהר להלן, ייצגה גם את אלו שמכרו לתובעת את הדירה, שההסכם למכירתה בוטל, כאמור לעיל. ישיבת ההוכחות שבמהלכה נחקרו התובעת והנתבע על תצהיריהם התקיימה ביום 13.1.2011 ואילו עו"ד מזרחי-אורון נחקרה על תצהירה ביום 9.2.2011. לבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב. מטעם התובעת הוגש ביום 20.3.2011 ומטעם הנתבעים הוגש ביום 12.5.2011. ג. השאלות הטעונות הכרעה ועיקרי טענות הצדדים 7. השאלה העיקרית הטעונה הכרעה היא, מי מבין הצדדים הפר את ההסכם הפרה יסודית. מאחר שאין מחלוקת על כך שאת מלוא התמורה שילמו הנתבעים עבור הדירה באיחור ניכר, יש להכריע בשאלה, אם אמנם איחור זה נבע ממחדלי התובעת, כפי שטענו הנתבעים, או שמא לא היה זה בשל מחדליה, אלא דווקא בשל מחדלי הנתבעים. היה ויימצא כי אמנם חל עיכוב בתשלום בשל מחדלי התובעת, אזי נידרש לבחון אם עיכוב זה הצדיק את העובדה שהנתבעים שילמו לתובעת את התמורה באיחור כה ניכר ומשמעותי. לבסוף, אם ייקבע כי על הנתבעים לפצות את התובעת, כי אז נידרש לדון בהיקף הנזקים הנטענים ובהיקף הפיצוי הנתבע. 8. תמצית טענות התובעת הן, כי הנתבעים שילמו לה את מלוא התמורה באיחור ניכר ומכאן זכותה לפיצוי המוסכם ולפיצוי בגין שאר נזקיה, כמפורט בכתב התביעה. לטענתה ומכל הטעמים שעליהם עמדה, אין לקבל את טענות הנתבעים כי האיחור בתשלום נבע ממחדליה. אפילו ייקבע כי בשל מחדליה חל איחור קל בתשלום, לא היה באותם מחדלים נטענים שעליהם התובעת חולקת, כדי להצדיק את התשלום באיחור רב ומשמעותי וכי האיחור נבע מהשתהות הנתבעים שלא טיפלו בנושא התשלום כנדרש ובתוך פרק הזמן שנקבע בהסכם. בשל כך, נגרמו לה לטענתה, כל הנזקים שבגינם נתבע פיצוי כמפורט לעיל. 9. טענות הנתבעים הן כאמור, כי האיחור בתשלום נבע מכך שחל שיהוי במועד שבו העבירה התובעת לידיהם את כתב הכוונות וכי איחור זה נבע גם מכך שנמצאה בעיה בעניין רישום הזכויות בדירה על שם התובעת. לפיכך לטענתם, העיכוב שחל בתשלום נבע ממחדלי התובעת ועל כן לא רק שאין לחייבם בתשלום פיצוי לתובעת, אלא שהיא זו אשר הפרה את ההסכם הפרה יסודית ולפיכך עליה לפצות את הנתבעים בשיעור הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם. ד. דיון והכרעה איחור בתשלום בשל מחדלי הנתבעים 10. בחינת העובדות כפי שהן עולות מתצהירי הצדדים ועדויותיהם ובעיקר מן המסמכים הרבים שצורפו אל תצהיריהם מובילה אל המסקנה, כי האיחור בתשלום מלוא התמורה לתובעת נבע ממחדלי הנתבעים, וכי אין לגלגלו על התובעת. כל זאת מן הטעמים שעליהם נעמוד עתה. 11. הסכם המכר שנחתם בין התובעת לבין הנתבעת שלפיו מכרה התובעת את דירתה לנתבעים תמורת 175,000$ נחתם ביום 11.7.2006 (נספח א' של תצהיר התובעת. כל הנספחים שיוזכרו להלן, אלא אם כן נאמר אחרת, הם נספחי התצהיר של התובעת. הסכם המכר יכונה להלן - ההסכם). בשל שהיית הנתבעים בצרפת, על ההסכם חתמה בשמם עו"ד מזרחי-אורון, מכוח ייפוי-כוח שניתן לה לשם כך (נספח ב'). בסעיף 8 בהסכם נקבעו מועדי תשלום התמורה עבור הדירה, ונקבע כי התשלום האחרון ישולם ביום 20.9.2006. מועד מסירת החזקה נקבע ליום 20.9.2006 ועד לא יאוחר מיום 1.12.2006 (סעיף 3.3 בהסכם). במקביל, רכשה התובעת דירה אחרת מבני הזוג עמרם (להלן - עמרם), תמורת 125,000$, שההסכם לרכישתה נחתם ביום 10.8.2006 (נספח ד'. להלן - ההסכם עם עמרם). גם בהסכם זה נקבע כי המועד שבו ישולם התשלום האחרון בסך של 80,000$ יהיה ביום 20.9.2006. כך שהתובעת התחייבה לשלם את מלוא התמורה עבור רכישת הדירה מעמרם מהכספים שאותם אמורה הייתה לקבל באותו מועד מהנתבעים. אין מחלוקת על כך שבפועל הנתבעת שילמה לתובעת את התשלום האחרון מתוך התמורה עבור הדירה רק ביום 7.12.2006. כתוצאה מכך, לא עמדה התובעת בהתחייבותה לשלם את מלוא התמורה לעמרם. בשל כך, תבעו עמרם את ביטול ההסכם למכירת דירתם לתובעת וכן תבעו את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם עימם. ההסכם עם עמרם אמנם בוטל בהסכם לביטולו שנחתם ביום 13.5.2007 ושעל-פיו שילמה התובעת לעמרם פיצוי בסך של 34,000 ₪ (נספח כ"ה). 12. כפי שכבר נאמר, הנתבעים טוענים כי האיחור בתשלום נבע מהעיכוב במסירת כתב הכוונות מהתובעת. כן טענו כי חל עיכוב במסירת אישור בדבר הזכויות בדירה הרשומות על-שם התובעת, בשל כך שהתברר בדיעבד כי הזכויות בדירה, שהיו רשומות על שם התובעת בחברת עמידר, לא היו רשומות על שמה באופן מלא ובחלקן היו רשומות על שם הגרוש שלה. כיום אין עוד מחלוקת כי העובדה שלא כל הזכויות בדירה היו רשומות על שם התובעת, נבעה מטעות שנפלה ברישום אצל חברת עמידר, כי הדבר נודע לתובעת רק בדיעבד, וכי עניין זה הוסדר רק ביום 5.10.2006 (על-פי פסקה 2 במכתבו של בא-כוחה של התובעת באותה עת - נספח ז') או לכל המאוחר ביום 29.10.2006 (מכתב המצורף לנספח ט'). למרות זאת, בעניין זה צודקת התובעת כי אין לגלגל את האחריות לתקלה ברישום בחברת עמידר עליה וכי לא היה בכך כדי להצדיק את האיחור הניכר בתשלום מלוא התמורה לתובעת. זאת משני טעמים. האחד, עניינו בכך שהאחריות לבדיקת רישום הזכויות בחברת עמידר חלה על הנתבעת. השני, בכל מקרה, לא הייתה כל מניעה שהנתבעים יסלקו את התשלום האחרון סמוך לאחר הסדרת רישום הזכויות, וכי לא היה בפי הנתבעים כל הסבר לכך שלא עשו כן. אל הטעם השני, נתייחס בהמשך הדברים ונראה כי אמנם לא היה לנתבעים כל הסבר לכך שלא שילמו את התשלום האחרון סמוך לאחר יום 29.10.2006. אילו עשו כן, יש להניח שהתובעת לא הייתה נדרשת לביטול ההסכם שנחתם בינה לבין עמרם, אשר הדרישה לביטולו עלתה לראשונה רק ביום 16.11.2006 (נספח י"ג). כך גם נראה, כי אילו שילמו הנתבעים במועד האמור, לא היו נגרמים שאר נזקיה של התובעת ולא היה צורך בתובענה הנדונה. 13. נפתח אפוא, בטעם הראשון שהעלתה התובעת, שלפיו האחריות לבדיקת רישום הזכויות בחברת עמידר לא חלה עליה, כי אם על הנתבעים. כפי שכבר נאמר, כיום אין עוד מחלוקת על כך שאמנם התגלתה טעות ברישום הזכויות בדירה על שם התובעת בחברת עמידר. עם זאת, גם אין מחלוקת שדובר בתקלה טכנית אשר תוקנה במהירות יחסית, דבר שקרוב לוודאי לא היה נפתר בתוך פרק זמן קצר, אילו דובר בעניין מהותי. בנוסף לכך, התובעת שבה וטענה כי כלל לא הייתה מודעת לתקלה זו, אשר כאמור, נבעה מטעות טכנית. העובדה שהתובעת אמנם לא ידעה על כך, לא נסתרה (ראו בין השאר, את עדות התובעת בעמ' 13 שורה 27 עד עמ' 14 שורה 15). על התקלה האמורה נודע לתובעת רק במועד מאוחר, סמוך ממש למועד שבו היה על הנתבעים לשלם לתובעת את התשלום האחרון, וזאת ממכתבה של עו"ד מזרחי-אורון שייצגה את הנתבעים, שנשלח רק ביום 17.9.2006 (נספח ו' של תצהיר התובעת), שלושה ימים בלבד לפי מועד התשלום האחרון (שנקבע כאמור, ליום 20.9.2006). בעניין זה, צודקת התובעת כי היה על הנתבעים לבדוק את הדברים מבעוד מועד ולא שלושה ימים לפני מועד התשלום האמור בעיצומם של החגים החלים בחודש תשרי (שבאותה שנה חלו בין יום 24.9.2006 ליום 14.10.2006), עובדה שעיכבה את התיקון של הטעות הטכנית שנפלה ברישום בעמידר. הנתבעים היו מיוצגים בעת החתימה על ההסכם שבו הצהירו כי אמנם בדקו היטב את הדברים, לרבות מצב הזכויות בנכס. בסעיף 1.1 בהסכם מובאת הצהרת הנתבעים-הקונים כלהלן: "הואיל והקונים בדקו את החלקה והזכויות בה בדוק היטב, לרבות את מצבה הפיזי והמשפטי, את מגבלות החזקה הנובעות מהדין, מהוראות התכנון ומאחזקתו ...". העובדה שבדיעבד התברר לנתבעים, הם הקונים, כי הצהירו מילים ריקות מתוכן וכי הם או באת-כוחם לא בדקו דבר ובוודאי שלא כפי שהצהירו כי בדקו "בדוק היטב" את הזכויות בחברת עמידר, ששם היו רשומות זכויותיה של התובעת, אין להם להלין אלא על עצמם או על באת-כוחם שפעלה בשמם. לא רק שהיה על הנתבעים לבדוק זאת בטרם חתמו על ההסכם, אלא שמאז נחתם ההסכם ועד מועד התשלום הראשון הייתה תקופה בת קרוב לחודשיים, שבמהלכה יכולים היו הנתבעים לעמוד על התקלה ולדרוש את הסדרתה. הם גם יכולים היו לבקש שינוי במועד התשלום האחרון עד אשר עניין התקלה ברישום הזכויות תוסדר, אך הם לא עשו דבר. בנסיבות אלו, שבהן נראה כי הנתבעים נזכרו לבדוק את עניין רישום הזכויות רק שלושה ימים לפני המועד שבו היו אמורים לשלם את התשלום האחרון, אין הם יכולים לגלגל את רשלנותם שלהם או של מי שפעלה בשמם, על שכמי התובעת. כך במיוחד גם בשים לב לכך שאין מחלוקת על כך שבהסכם לא נקבע כי על התובעת להמציא מסמך שעניינו אישור בדבר זכויותיה בדירה, כך שלא חלה עליה חובה להמציא אישור מעין זה, והנתבע אף לא חלק על כך (עדות הנתבע - עמ' 18). לפיכך, אין בתקלה האמורה שנמצאה באופן רישום הזכויות כדי להוות נימוק אשר הצדיק את האיחור בתשלום. בוודאי שאין בה כדי להצדיק את התשלום רק כחודש וחצי לאחר שנושא רישום הזכויות הוסדר. 14. כך גם באשר לכתב הכוונות שאותו מסרה התובעת לנתבעים מבנק מזרחי-טפחות, שבו הייתה רשומה משכנתה לטובת הבנק על הדירה בשל הלוואת משכנתה שלוותה התובעת. גם בעניין זה, העיכוב שחל במסירת כתב הכוונות נבע ממחדליהם של הנתבעים ומהאופן שבו טיפלו בעניין. בסעיף 1.3. בהסכם הצהירה התובעת (המוכרת) כי לטובת בנק מזרחי-טפחות רשומה משכנתה בסך של כ-370,000 ₪. בסעיף 8.3 בהסכם, המסדיר את יתרת תשלום התמורה ואת מועד התשלום האחרון נאמר כי "היתרה בסך של 125,000$ (...) ישולמו ביום 20.9.2006 וכנגד המצאת מכתבי כוונות לסילוק מותנה עדכניים חתומים על-ידי בנק טפחות בע"מ ...". בהסכם נאמר שעל התובעת למסור כתב כוונות עדכני, אך בשונה מן המקובל בהסכמים למכירת דירות, לא נאמר כי על התובעת למסור את כתב הכוונות עד מועד מסוים דווקא. גם לא נאמר כי בכוונת הרוכשים לרכוש את דירתה של התובעת באמצעות הלוואת משכנתה המחייבת את סילוק המשכנתה של התובעת עד מועד מסוים. לצורך הדוגמה, בהסכם המכר עם עמרם (שנוסחו דומה מאד להסכם שבין התובעת לנתבעת), נכתב באופן מפורש כי המוכרים (עמרם) מתחייבים לסלק או לגרור את המשכנתה עד יום 30.9.2006 ולחתום על כל מסמך כנהוג, כך שיאפשר לקונה (התובעת) לגרור משכנתה על דירתם (שם, סעיף 7.1). עוד נקבע בהסכם עם עמרם כי "היתרה בסך של 80,000$ (...) תשולם עד ולא יאוחר מיום 20.9.2006. מהסכום הנ"ל תסולק המשכנתא של המוכר לפי מכתב כוונות של בנק המוכר שיימסר לידי הקונה עד ליום 16.9.2006 ...". הוראות מעין אלו, לא נכתבו בהסכם שבין התובעת לבין הנתבעת. 15. כתב כוונות דרוש במקום שבו על דירת המוכר רשומה משכנתה ואילו גם בכוונת הרוכש לממן את רכישת הדירה באמצעות משכנתה. כדי לאפשר לרוכש לקבל הלוואת משכנתה מצהיר הבנק שלטובתו רשומה משכנתה על הדירה בשל הלוואה שלווה המוכר, כי אם יועבר אליו מלוא שווי ההלוואה שלווה המוכר ושבגינה רשומה המשכנתה, עד מועד מסוים, ישוחרר שיעבוד המשכנתה (ראו את נוסחי כתבי הכוונות, שאליהם עוד נידרש - נספח ז' (עמוד שני); נספח ח'; נספח י"ז. להלן - כתבי הכוונות). בנוסף לכך, כידוע וכפי שאף ניתן ללמוד על כך גם מכתבי הכוונות וגם מן ההסכם הנדון שלפיו נדרש כתב כוונות מעודכן, תוקפו של כתב כוונות שניתן מבנק למשכנתאות הוא בדרך כלל לפרק זמן קצר מועד בן ימים ספורים ולכל היותר יומיים עד ארבעה ימים. מטעם זה אין טעם שהמוכר יוציא כתב כוונות מהבנק מבלי שישנה דרישה לכך מצד הקונה. בוודאי שאין לומר שהיה על התובעת להוציא את כתב הכוונות עד מועד מסוים דווקא, אם ההסכם לא ציין זאת. שכן כפי שהראנו, בשונה למשל, מן ההסכם שעליו חתמה התובעת עם עמרם, בהסכם שעליו חתמה היא עם הנתבעים לא נאמר שאמנם דרוש כתב כוונות וניכר כי זו "שארית" מהסכם שממנו הועתק ההסכם בדומה לשגיאות נוספות שנפלו בו (כך למשל, בסעיף 1.1 נאמר מספר פעמים "השוכר" בעוד שאין מדובר בהסכם שכירות). בכל מקרה, לא יכולה להיות מחלוקת שבהסכם לא נאמר שכתב הכוונות דרוש לנתבעים עד מועד מסוים או שעל התובעת למסור אותו לנתבעים. אמנם הנתבעים ניסו לטעון כי היה ברור שבכוונתם לממן את רכישת הדירה באמצעות הלוואת משכנתה, אך הם לא טרחו להסדיר עניין זה במסגרת ההסכם, כנהוג וכמקובל וכפי שנעשה למשל, בהסכם עם עמרם. כך שנראה כי זו טענה שהנתבעים המציאו רק בדיעבד. 16. כפי שכבר נאמר, רק ביום 17.9.2006 שלושה ימים לפני המועד שבו היה על הנתבעים לשלם את התשלום האחרון, הם נזכרו שהם זקוקים למכתב אישור הזכויות מחברת עמידר (מכתבה של עו"ד מזרחי-אורון ממועד זה - נספח ה'), שעניינו כבר נדון לעיל. אז גם נזכרו לראשונה, להתחיל לגלגל את מחדליהם על שכמי התובעת בטענה, כי טרם קיבלו כתב כוונות. איני רואה צורך להידרש לכל ההתכתבויות שהיו בין באי-כוחם של הצדדים בעניין זה, שחלקם יוזכרו בהמשך הדברים, אך די בעובדות הבאות כדי ללמד כי מחדלי הנתבעים וגרירת הרגליים מצדם הם אלו שהובילו לעיכוב המשמעותי בתשלום האחרון. העובדה שהנתבעים התאמצו לייחס זאת לתובעת, נסתרת במסמכים רבים, שמהם עולה כי אפילו היו מקבלים באותו מועד כתב כוונות, היה זה חסר ערך. גם העובדה שהנתבע ניסה לטעון שכבר פנה לבנקים בענייני משכנתה, נותרו חסרי כיסוי ובכל מקרה, הוא לא הראה שהגיש בקשה להלוואה ושקידם זאת בפועל. העובדות אשר סותרות את טענות הנתבעים כאילו העיכוב בקבלת כתב הכוונות היה הסיבה לעיכוב בקבלת המשכנתה שתאפשר את התשלום האחרון, הן אלו: ראשית, כאמור, רק ביום 17.9.2006 נזכרו הנתבעים לדרוש את כתב הכוונות, בעוד שהיה זה שלושה ימים לפני מועד התשלום (נספח ה' הנזכר). כך שנראה שבכל מקרה לא היו עומדים בתשלום במועד שנקבע. שנית, כפי שכבר נאמר ועוד יובהר להלן, בכל מקרה לא הייתה כל מניעה שהנתבעים ישלמו את התשלום סמוך ליום 29.10.2006, עת היה בידיהם אישור הזכויות של התובעת בדירה וגם כתב כוונות עדכני (נספח ח'). שלישית, רק ביום 28.11.2006 הגישה הנתבעת אל בנק ירושלים בקשה לקבלת הלוואת משכנתה (נספח ה3), והיה זה כזכור, למעלה מחודשיים לאחר מועד התשלום האחרון. כך בעוד שבעת שהנתבעים ביקשו את כתב הכוונות, ביום 17.9.2006 (נספח ה' הנזכר), ממילא לא היה מה לעשות בו באותו מועד. רביעית, לפי דרישת הנתבעים, התובעת המציאה ארבעה כתבי כוונות, אשר בכל פעם עודכנו למועד הוצאתם: הראשון, ביום 5.10.2006 (נספח ז' עמ' שני); השני, ביום 27.10.2006 (נספח ח'); השלישי ביום 28.11.2006 (טיוטה של כתב כוונות - נספח י"ז עמ' שני); הרביעי, ביום 5.12.2006 (כפי שנאמר במכתב מאותו יום, בפסקה 1 - נספח כ"א). הנתבעים ניסו להטיל דופי בכל אותם כתבי כוונות, אך טענה זו נסתרה במכתב מיום 21.1.2009 שנשלח מבנק ירושלים אל בית המשפט בהתאם לצו שנתן בית המשפט בעניין זה (מצוי בתיק בית המשפט וכן נספח ה1). 17. המסקנה המתבקשת היא אפוא, שהנתבעים אינם יכולים לגלגל את מחדליהם בעניין התשלום האחרון אל כתפי התובעת. שכן כאמור, מלכתחילה לא נקבע כי עליה להמציא כתב כוונות ואף לא נאמר עד מתי עליה להמציאו. בכל מקרה, התובעת המציאה כתבי כוונות בארבעה מועדים, אך באותם מועדים הנתבעים כלל לא החלו תהליך של קבלת הלוואת משכנתה, אלא עשו כן רק לאחר למעלה מחודשיים לאחר חלוף מועד התשלום האחרון. ניסיונות הנתבעים לגלגל את העיכוב בהגשת בקשת המשכנתה אל שכמי התובעת נגועים בחוסר תום לב, מאחר שהם דרשו את המסמכים שלטענתם חסרו להם רק שלושה ימים לפני המועד שבו היה עליהם לסלק את התשלום האחרון. מכאן שבכל מקרה לא היו יכולים לעמוד במועד שנקבע. מה גם שכאמור, בהסכם כלל לא נקבע שהתובעת הייתה צריכה להמציא את אותם מסמכים או כי היה עליה להמציאם עד מועד מסוים. 18. עוד יוער, כי הנתבעים ניסו לטעון שהעובדה שלא עמדו בהתחייבותם נבעה מכך שאביה של הנתבעת חלה והם נדרשו לשהות לצידו. עניין זה לא נתמך בדבר מעבר למילים בעלמא, ונראה שלא במקרה לא נתמך בדבר. לא זו בלבד, אלא שאין מחלוקת כי אפילו הייתה המסקנה שהעיכוב בתשלום נבע ממחדלי התובעת - ולא כך הם הדברים - הרי שלאחר יום 29.10.2006 לא הייתה כל מניעה שהנתבעים ישלמו את התשלום האחרון, שהרי במועד זה כבר היו ברשותם גם אישור הזכויות וגם כתב כוונות. באותו מועד, עמרם גם עדיין לא עמדו על ביטול ההסכם עם התובעת, אלא דרישתם לכך עלתה לראשונה ביום 16.11.2006. כך שלא מן הנמנע כי אילו באותו מועד שילמו הנתבעים את התשלום האחרון, ניתן היה לקיים את שני ההסכמים, גם עם הנתבעים וגם עם עמרם, מבלי שייגרם לתובעת הנזק שנגרם לה. הנתבע נשאל פעם אחר פעם מדוע לא נעשה דבר גם לאחר שכל המסמכים כבר היו ברשותם, לאחר 29.10.2006, אך לא הייתה בפיו כל תשובה. תשובתו לאי התשלום במועד הייתה כי היה זה בשל "פרוצדורה של הבנק", בעוד שכזכור, באותו מועד הנתבעים עדיין לא פנו בבקשה לקבלת הלוואת משכנתה. עוד הוסיף הנתבע כי הם, הנתבעים, לא היו באותו מועד בארץ (עמ' 21 שורה 25 עד עמ' 22 שורה 4). קשה למצוא הסבר למחדליהם של הנתבעים ולהפרת ההסכם מצדם, למעט העובדה שהיו אדישים לעובדה שהם מפרים הסכם באופן שמסב נזקים כבדים לתובעת. 19. בנסיבות אלו, המסקנה המתבקשת היא, שהנתבעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית בכך שאת התשלום האחרון שילמו באיחור ניכר, איחור של שלושה חודשים וחצי, וכי היה זה בשל מחדליהם. ניסיונם לגלגל את מחדליהם על כתפי התובעת לא צלח ועל כן ומהטעמים שעליהם עמדנו, אין לומר שהיא אחראית לעיכוב בתשלום האחרון שהביא להפרת ההסכם מצד הנתבעים. שיעור נזקיה של התובעת 20. בטרם נידרש אל נושא שיעור נזקיה של התובעת, ראוי לתת את הדעת לעובדה הבאה, שעו"ד מזרחי-אורון משום מה לא מצאה בה טעם לפגם (עדותה בעמ' 28 שורות 13-9). במהלך התקופה שבה הפרו הנתבעים את ההסכם בכך שלא שילמו לתובעת את מלוא התמורה והביאו אותה למצב שבו אולצה לבטל את ההסכם עם עמרם ולשלם להם פיצוי כספי, הייתה התכתבות רבה בין בא-כוחה של התובעת לבין עו"ד מזרחי-אורון שייצגה את הנתבעים. במכתבים אלו שב בא-כוחה של התובעת והתרה בנתבעים על כך שהם מפרים את ההסכם וכי הם מסבים בכך נזקים כבדים לתובעת. כך למשל, נכתב במכתבו מיום 26.10.2006, שבו תיאר את השתלשלות הדברים עד מועד כתיבתו, לרבות שיחות טלפון שהיו בינו לבין עו"ד מזרחי-אורון (נספח ז'). כך גם למשל, במכתבים מהתאריכים הבאים: מיום 7.11.2006 (נספח י'), מיום 9.11.2006 (נספח י"א), מיום 16.11.2006 (נספח י"ב), מיום 21.11.2006 (נספח ט"ו), מיום 23.11.2006 (נספח ט"ז), מיום 28.11.2006 (נספח י"ז), מיום 29.11.2006 (נספח י"ח), מיום 30.11.2006 (נספח י"ט), מיום 5.12.2006 (נספחים כ"א ו-כ"ב), ומיום 7.12.2006 (נספח כ"ו). בין לבין, שלחה גם עו"ד מזרחי-אורון, באת-כוחם של הנתבעים מכתבים בשם הנתבעים אל בא-כוחה של התובעת. כך למשל, מכתביה הנזכרים מיום 17.9.2006 ומיום 18.9.2006 (נספחים ה' ו-ו'), מכתב מיום 29.10.2006 (נספח ט'), ומכתב מיום 5.12.2006 (נספח כ"ב). אולם המעניין ביותר, המעורר תהיות ותמיהות, עניינו ההתכתבות שהייתה ביום 16.11.2006. באותו יום, שלח בא-כוחה של התובעת מכתב אל באת-כוחם של הנתבעים דאז, עו"ד רינה מזרחי-אורון, ובו חזר על כך שהנתבעים טרם שילמו את רובה של התמורה. הוא אף חזר הוא על כך שהתובעת נקטה עד כה אורך רוח כלפי הנתבעים, אך היא נכנסה להתחייבויות אחרות, שבעטיין היא עשויה להפר את ההסכם עם עמרם. במכתב זה נדרשו הנתבעים לסלק את חובם לתובעת לאלתר בטרם תיאלץ לנקוט נגדם הליכים משפטיים (נספח י"ב). עוד באותו יום, הגיע מכתב מעו"ד מזרחי-אורון אל בא-כוחה של התובעת (נספח י"ג). אולם עו"ד מזרחי-אורון, אשר הייתה מודעת היטב למחדלי הנתבעים שאותם היא ייצגה באותה עת, פנתה הפעם ב"כובע" אחר. במכתבה מאותו יום היא מודיעה שהיא מייצגת לא אחרים מאשר את עמרם. כאילו אינה מודעת לדבר, כאילו לא ידוע לה מדוע משתהה התשלום של התובעת לעמרם לעמרם, כותבת עו"ד מזרחי-אורון במכתב זה, שמוען אל בא-כוחה של התובעת, כי מאחר שהתובעת הפרה את תנאי ההסכם עם עמרם הפרה יסודית, היא נתבעת לשאת בפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם עם עמרם. במכתב אין אף מילה על מחדלי הנתבעים ועל כך שבאופן מקרי, היא מייצגת גם אותם. לא חלפו ארבעה ימים ושוב ב"כובע" של באת-כוחם של עמרם, מודיעה עו"ד מזרחי-אורון במכתב נוסף מיום 20.11.2006 אל בא-כוחה של התובעת (נספח י"ד), כי עמרם מודיעים על ביטול ההסכם עם התובעת בשל ההפרה היסודית של ההסכם מצדה, אשר נבעה מכך שלא סילקה את מלוא התשלום. תשלום שלא סולק בשל מחדלי הנתבעים, אף הם כזכור, לקוחותיה של עו"ד מזרחי-אורון. גם במכתב זה אין אף מילה על מחדלי הנתבעים ועל כך שבאופן מקרי, היא מייצגת גם אותם. לקרוא פעם, לקרוא פעמיים, לקרוא שוב, ולא להאמין. 21. עניין נוסף אשר יש לתת עליו את הדעת בעת שבוחנים את היקף הפיצוי שהנתבעת זכאית לו, עניינו ההסכם שנחתם בין התובעת לבין הנתבעים ביום 19.12.2006. בהסכם זה שעניינו "הסכם למסירת החזקה", שאף עליו חתומה עו"ד מזרחי-אורון בשם הנתבעים, הצהירו הנתבעים כי הם משלמים את יתרת התמורה כנגד קבלת החזקה בדירה. בפסקאות השנייה והשלישית של המבוא להסכם (ה"והואיל" השני והשלישי) נאמר כך: "והואיל וה"ה עובדיה לא עמדו בהתחייבויותיהם על-פי ההסכם כלפי ה"ה גוזלן ובכלל זה לא שילמו בהתאם לתנאי ההסכם את יתרת התשלומים המגיעים לגברת גוזלן במועדם. "והואיל ולמרות איחור זה בתשלומים, שילמו לבסוף באיחור הה עובדיה ל"ה גוזלן את יתרת הכסף ביום 7.12.2006". עוד נאמר שם, בסעיף 3, כך: "מובהר ומוגדר כי אין במסירת החזקה כדי להוות ויתור כלשהו על כל טענה שיש או עלולה להיות לה"ה גוזלן בגין נזקיה שנגרמו לה עקב ההפרה ואין בקבלת הכסף או במסירת החזקה כדי להוות מצד ה"ה גוזלן מחילה ו/או ויתור כלשהו מצדה על זכות כלשהי לקבלת סעדים ותרופות מה"ה עובדיה לרבות הפיצוי המוסכם". התובעת טוענת בצדק רב, כי בהסכם זה הודו הנתבעים באופן מפורש כי הם "לא עמדו בהתחייבויותיהם על-פי ההסכם כלפי ה"ה גוזלן" היא התובעת, וכי וזאת בכך שהם "לא שילמו בהתאם לתנאי ההסכם את יתרת התשלומים המגיעים לגברת גוזלן [התובעת] במועדם". בנסיבות אלו, ראוי היה שהנתבעים ינהגו כפי שנהגה התובעת עם עמרם, ישלמו את הפיצוי המתחייב מכך שהם "לא עמדו בהתחייבויותיהם" ושלא יגררו את התובעת לניהול הליכים משפטיים ממושכים ועוד יתבעו גם תביעה שכנגד. על רקע האמור, נבחן את כל אחד מהסעדים הנתבעים. 22. פיצוי מוסכם - משנקבע שהנתבעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית בכך שאיחרו באופן ניכר בתשלום התשלום האחרון, עליהם לשלם לתובעת את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם בסך של 86,000 ₪. נוסיף כי הנתבעים לא טענו כי יש מקום להפחית מסכום זה, והנתבע אף אישר שמדובר בסכום פיצוי סביר (עמ' 17 שורות 18-15). 23. סכום הפיצוי שהתובעת שילמה לעמרם בשל ביטול ההסכם עימם - אין מחלוקת על כך שעמרם ביטלו את ההסכם עם התובעת בשל כך שלא עמדה בתשלום האחרון במועד (כפי שאף כתבה באת-כוחם של הנתבעים, ב"כובעה" כבאת-כוחם של עמרם, במכתביה הנזכרים לעיל אל בא-כוחה של התובעת). גם אין מחלוקת על כך שהתובעת לא עמדה בתשלום האחרון לעמרם רק בשל כך שהנתבעים לא שילמו לה תשלום זה. לפיכך על הנתבעים לשאת גם בתשלום שאותו נאלצה התובעת לשלם לעמרם בשל מחדלי הנתבעים כאמור לעיל, בסך של 34,000 ₪. 24. דמי שכירות עבור התקופה שבה נותרה התובעת ללא דירה וכן עלות אחסון מיטלטליה - אכן אין מחלוקת על כך שהתובעת הקטינה את נזקיה בכך שהתגוררה עם ילדיה בביתם של הוריה במשך שמונה חודשים (עדות התובעת - עמ' 15 שורות 27-24). מטעם זה ממילא שאף אין באפשרותה להציג קבלות עבור דמי השכירות. באשר לאחסון מיטלטליה של התובעת, הגם שלטענתה יש ברשותה קבלות על התשלום עבור האחסון (שם, שורות 30-28), הן לא הוגשו. העובדה שהתובעת הקטינה את נזקיה כאמור בכך שגרה עם ילדיה בבית הוריה, אין משמעה כי אינה זכאית לפיצוי עבור מגורים חלופיים בשל כך שנותרה ללא קורת גג רק בשל מחדלי הנתבעים. גם העובדה שלא הוצגה קבלה עבור אחסון המיטלטלין אינה שוללת את העובדה שכך נהגה התובעת, שכן הדעת נותנת שנדרשה למקום לאחסונם, לאחר שנותרה ללא דירה. לפיכך, במקום שבו מוכח עצם הנזק, אך לא הוכח שיעורו, יכול בית המשפט לקבוע את סכום הפיצוי על דרך של אומדנה. לפיכך עבור דמי השכירות ועבור אחסון המיטלטלין ישלמו הנתבעים לתובעת פיצוי על דרך האומדנה בסך של 12,000 ₪. 25. פיצוי בגין עוגמת נפש ופיצוי בגין נזקים לא ממוניים - העובדה שהתובעת נאלצה להתמודד עם מצב שבו נותרה ללא דירה, עם מצב שבו בוטל הסכם המכר שעליו חתמה לרכישת דירה ונאלצה להתמודד עם הכרוך בכל אלו, ללא ספק הסבו לה עוגמת נפש רבה ונזקים לא ממוניים ניכרים. לכך גם מצטרפת טענתה בתצהירה, אשר בעניינה כלל לא נחקרה, כי הגרוש שלה ניצל את העובדה שנותרה ללא קורת גג, כדי לעתור לקבלת המשמורת על ילדיה, וכי הדבר גרר אותה להליכים משפטיים נוספים רק בשל מחדלי הנתבעים ובשל העיכוב בתשלום התמורה עבור הדירה שרכשו. שקילת התלאות הרבות שנאלצה התובעת לעבור בשל מחדלי הנתבעים, תוך מתן משקל גם לנסיבות שעליהן העידה, הגם שבעניינם לא הוגשו מסמכים לתמיכה בכך אך מנגד היא גם לא נחקרה על כך, מצדיקה קביעת פיצוי ממשי לתובעת בגין עוגמת נפש. הנסיבות שעליהן הצהירה מלמדות כי דובר במי שגידלה את ילדיה בגפה ובכך שלנתבעים נשלחו אינספור התראות על הנזק העצום שהם מסבים לה, אך הם נותרו באדישותם. לא רק שחזקה על הנתבעים שידעו כי נסיבותיה האישיות של התובעת קשות, אלא שניכר כי הם גילו אדישות עגומה כלפיה. גם טענתם כי נאלצו להיעדר מהארץ בשל כך שאביו של מי מהם היה חולה - עובדה שכאמור, לא נתמכה בדבר - אינה מצדיקה את גרירת הרגליים שבה נהגו הנתבעים. כפי שכבר נאמר, הנתבע נשאל פעם אחר פעם מדוע לא נעשה דבר גם לאחר שכל המסמכים כבר היו ברשותם, לאחר 29.10.2006, מועד שבו עמרם עדיין לא ביקשו לבטל את ההסכם עם התובעת, אך לא הייתה בפיו כל תשובה. תשובתו לאי התשלום במועד זה הייתה "פרוצדורה של הבנק" וכן כי לא היו בארץ. כל זאת עוד בטרם בכלל פנו הנתבעים אל הבנק לקבלת הלוואת משכנתה. אין כל הסבר אחר לדבריו של הנתבע למעט אדישות מוחלטת לנזקים האדירים שהנתבעים הסבו לתובעת (עמ' 21 שורה 25 עד עמ' 22 שורה 4). לפיכך, הפיצוי שישלמו הנתבעים לתובעת עבור עוגמת הנפש הרבה שהסבו לה במחדליהם, יהיה בסך של 30,000 ₪. ה. סיכום ותוצאה 26. לאור האמור ולאור המסקנה שהנתבעים הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית שהסבה לתובעת את הנזקים כמפורט לעיל, התביעה העיקרית שהגישה התובעת נגד הנתבעים מתקבלת. התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים נגד התובעת נדחית. לאור האמור וכמפורט לעיל, ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 162,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (10.12.2007) ועד התשלום בפועל. כן ישלמו הנתבעים לתובעת עבור שכר-טרחת בא-כוחה ועבור הוצאות המשפט שהוציאה סך של 30,000 ₪. התשלומים לתובעת כאמור, ישולמו תוך שלושים יום מהמצאת פסק הדין. 27. בהתאם להחלטת הרשמת מיום 16.1.2008 בבקשה לפטור מאגרה שהגישה התובעת (בש"א 8458/07), על הנתבעים לשאת במלוא תשלום האגרה עבור התביעה בסכום כפי שייקבע על-ידי מזכירות בית המשפט ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. תשלום האגרה יהיה בתוך המועד שתנקוב בו מזכירות בית המשפט בהודעת התשלום שתישלח את הנתבעים. מכירת דירהחוזהמקרקעיןחוזה דירההסכם מכר