מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אשרה לתושב השטחים: העתירה 1. לפניי עתירה מינהלית נגד החלטת יו"ר ועדת ההשגה לזרים במשרד הפנים, לדחות השגה שהגישו העותרים על החלטת משרד הפנים (המשיב) שלא לשדרג את מעמדו של עותר 2, תושב אזור יהודה ושומרון, כך שיקבל אשרה של תושב ארעי מסוג א/5, זאת במסגרת הליך של איחוד משפחות עם רעייתו, עותרת 1, פאטמה גרדאת, שהִנה תושבת ישראל.   בעקבות החלטת הממשלה 1813 מיום 12.5.02, וחוק הכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, שבא לאחריה ואשר נכנס לתוקף בחודש אוגוסט 2003, לא ניתן כיום להעניק רישיון לישיבת ארעי וישיבת קבע בישראל לתושבי אזור יהודה ושומרון (להלן - האזור), או לשדרג מעמד שניתן לתושב האזור ערב החלטת הממשלה, זאת בכפוף לחריגים שנקבעו בחוק הנ"ל. הפסיקה הכירה באפשרות לשדרג מעמדו של מוזמן בהליך של איחוד משפחות, אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע מחמת טעות או בשל עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב (עע"ם 8849/03 ועע"ם 8676/06 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין (2.6.08) (להלן - פרשת דופש). לאחר מתן פסק-הדין בפרשת דופש, ביקש עותר 2 לשדרג את מעמדו, כאמור. בקשתו סורבה על-ידי המשיב, והשגה שהגיש לוועדת ההשגה לזרים בעניין זה נדחתה אף היא. בעתירתם דנן נגד החלטת ועדת ההשגה טוענים העותרים, כי עותר 2 זכאי לשדרוג המעמד חרף הוראות חוק הוראת שעה, זאת בהתאם למבחן שנקבע בעניין דופש.  המסגרת המשפטית 2.        אסקור תחילה את הרקע הנורמטיבי הנוגע להליך של איחוד המשפחות, בזיקה למגבלות שהוטלו על הליך זה בחוק הוראת שעה בעניינם של תושבי האזור, בכל הנוגע לשדרוג המעמד של מי שמצויים בהליך האמור, ובעניין זה אחזור על הדברים שצוינו בפסקי-דין שניתנו על-ידי לאחרונה (עת"מ 402-03-11 פיקייא נ' משרד הפנים (24.6.12); ועת"מ 12306-06-10 הנאא מטור נ' משרד הפנים (18.7.12); ועת"מ 387/10 גו'האר רבאעיה נ' משרד הפנים (1.8.12)).              סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן - חוק הכניסה לישראל), מורה כי הסמכות להענקת רישיונות ישיבה בישראל ל"מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה", נתונה לשר הפנים או למי שהוסמך על-ידו. הקניית מעמד של תושבות בישראל לתושב זר, במסגרת הליך של איחוד משפחות, נובעת מזכותו החוקתית של בן-הזוג הישראלי לחיי משפחה (בג"ץ 2028/05 עמארה נ' שר הפנים (7.10.06)). הקניית המעמד נעשית בהליך המכונה "ההליך המדורג", שהותווה בנהלים שהוציא משרד הפנים. הליך זה מסדיר בקרה ופיקוח לאורך זמן ובשלבים, ונפרש על-פני תקופה כוללת של שהייה בישראל, על-פי היתרים ואשרות, למשך חמש שנים ושלושה חודשים. נקבעו בו קריטריונים המחייבים, בין-השאר, בדיקת כנות הקשר שבין המזמין לבין המוזמן, מרכז החיים של המזמין (ולאחר תחילת ההליך - אף מרכז חייו של המוזמן) והיעדר מניעה ביטחונית או פלילית. הקריטריונים האמורים נבחנים עם הגשת הבקשה ולאורך כל תקופת ההליך המדורג - הן במעבר משלב אחד למשנהו והן במשך כל שלב ושלב (בג"ץ 3648/97 סמטקה ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, בעמ' 788-787 (1999)).              בהתאם לנוהל ההליך המדורג, עם אישורה של בקשה לאיחוד משפחות, מונפקים לבני המשפחה המוזמנים היתרים ואשרות לשהייה בישראל לתקופות ביניים. בתום תקופת שהייה מצטברת של חמש שנים ושלושה חודשים, על-פי ההיתרים והאשרות, אמור להסתיים ההליך המדורג במתן מעמד של תושב קבע בישראל למוזמן. בכל הנוגע למוזמנים שהִנם תושבי האזור, קבע הנוהל, עד לשנת 2002, שלוש תקופות ביניים למתן ההיתרים. בתקופה הראשונה ניתנת למוזמנים הפניה לקבלת היתר מהמפקד הצבאי, על-פי תחיקת האזור, לשהייה בישראל. היתר זה מכונה "היתר מת"ק" (היתר ממנהלת התיאום והקישור), והוא ניתן בשלב ראשון לשנה. בתקופה השנייה ניתן למוזמנים היתר מת"ק לתקופה של חמישה-עשר חודשים נוספים. בתקופה השלישית, בתום תקופות שהייה של עשרים ושבעה חודשים בישראל על-פי ההיתרים, אמורים המוזמנים לקבל אשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 לתקופה של שלוש שנים, על-פי הוראת תקנה 6(ה) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974. בתום תקופת שהייה מצטברת של חמש שנים ושלושה חודשים, על-פי ההיתרים והרישיונות הנ"ל, אמור להסתיים ההליך המדורג במתן מעמד של תושב קבע בישראל, דהיינו - בהענקת אשרה ורישיון לישיבת קבע מכוח סעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה לישראל (על שלבי ההליך המדורג ראו: בג"ץ 2208/02 סלאמה ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950, 954 (2002)). כפי שיפורט להלן, על שדרוג המעמד בשלבים השונים הוחלו מגבלות החל משנת 2002, תחילה - בהחלטת ממשלה, ובהמשך - על-פי חוק.   3.        החלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.02 (להלן - החלטת הממשלה) קבעה, כי משרד הפנים, בשיתוף עם משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, יגבש מדיניות חדשה לטיפול בבקשות לאיחוד משפחות, וכי עד לגיבוש מדיניות זו בנהלים, או בחקיקה חדשה במידת הצורך, לא תתקבלנה בקשות חדשות של תושבי הרשות הפלסטינית לקבלת מעמד של תושב או מעמד אחר, ואף לא תאושרנה בקשות שהוגשו ערב החלטת הממשלה. ההחלטה נתקבלה, כפי שצוין בה, "לנוכח המצב הביטחוני ובשל השלכות של תהליכי ההגירה וההשתקעות של זרים ממוצא פלסטיני לישראל". בהתייחס לבקשות הנמצאות בהליך המדורג, נקבעה בהחלטת הממשלה הוראת מעבר בדבר הקפאת מעמדם של המוזמנים, ללא אפשרות לשדרוג המעמד, כדלהלן: "בקשות הנמצאות בהליך המדורג - בתקופת הביניים יוארך תוקפו של היתר שניתן, וזאת בכפוף להיעדר מניעה אחרת. לא יהיה שדרוג למעמד גבוה יותר".   4.        חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן - חוק הוראת השעה), שנכנס לתוקף בחודש אוגוסט 2003, ואשר תחולתו הוארכה מעת לעת, אסר בעניינם של תושבי האזור על הענקת מעמד לפי חוק האזרחות, הנפקת רישיון לפי חוק הכניסה לישראל ומתן אישורים על-ידי המפקד הצבאי של האזור, וקבע בסעיף 2 לאמור: "בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור אזרחות לפי חוק האזרחות, ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב כאמור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור". בתיקון מס' 2 של החוק, מיום 28.3.07, הורחבה ההגבלה, בנוסף לתושב האזור, גם "לאזרח או תושב של מדינה המניה בתוספת" (איראן, לבנון, סוריה ועיראק).   סעיף 3 לחוק, כפי שתוקן מעת לעת בחקיקת סעיפים 3א - 3ה, מחיל סייגים שונים על הוראת סעיף 2, ומתיר הענקת היתרים או אשרות לשהייה בישראל בנסיבות מיוחדות שנמנו בסעיף, וביניהן, לשם מניעת הפרדת המוזמן מבני משפחתו (במגבלות הגיל שנקבעו); מטעמים הומניטאריים מיוחדים, בכפוף להמלצת ועדה מקצועית; ובנסיבות הקשורות באינטרסים של המדינה. כן התיר החוק מתן היתרים לשהייה זמנית בישראל, לשם טיפול רפואי, לצורך עבודה או למטרה זמנית אחרת. סעיף 4 לחוק הוראת השעה מסייג את הוראת סעיף 2 בעניין בקשות תלויות ועומדות לאיחוד משפחות. סעיף 4(1) - הרלבנטי לענייננו - מתיר לחדש אך היתרים ואישורים שהיו תקפים ערב תחילת תוקפו, זאת בכפוף להיעדר מניעה ביטחונית; וסעיף 4(2) לחוק הנ"ל אף מאפשר הנפקת היתרי מת"ק, והיתרים אלו בלבד, למי שהגישו בקשות לאיחוד משפחות לפני החלטת הממשלה, ושטרם ניתנה בעניינם החלטה עד למועד האמור. עתירות נגד החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה נדחו בבג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (14.5.06).   5.       בשורה של פסקי-דין שניתנו בשעתו בבית-המשפט לעניינים מינהליים נפסק, כי החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה שבא בעקבותיה, אינם מתירים מתן רישיונות לישיבת ארעי או לישיבת קבע בישראל, במקרים שאינם נופלים בגדר הסייגים המפורטים בחוק הוראת השעה, ולא מאפשרים, אפוא, שדרוג מעמד מעבר למעמד שהיה למבקש ערב החלטת הממשלה. כן נפסק, כי שיהוי בטיפול בבקשה מצד משרד הפנים, שהביא לעיכוב ההחלטה מעבר למועד החלטת הממשלה, אינו יכול להקנות למבקש מעמד שהוא מנוע לקבל על-פי חוק (עת"מ (י-ם) 434/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין (21.8.03); ועת"מ (י-ם) 660/05 קיפוהי נאצר נ' שר הפנים (30.11.05)). עם זאת, במקרים חריגים נאות המשיב לשדרג מעמדם של מבקשים, כאשר הללו היו זכאים לשדרוג המעמד עוד לפני המועד הקובע. בחלק מהמקרים עשה זאת המשיב בעקבות הגשת עתירות לבג"ץ (בג"ץ 1512/06 זידאת נ' שר הפנים (5.7.06); ובג"ץ 10520/05 חאפי נ' מדינת ישראל (13.3.06)), כמו-גם ערעורים לבית-המשפט העליון נגד דחיית עתירות בבית-המשפט לעניינים מינהליים (עע"ם 9003/06 אג'רב נ' שר הפנים (17.12.07); ועת"מ (י-ם) 487/06 אג'רב נ' שר הפנים (29.9.06)).   6.       במצב המשפטי, בכל הנוגע לאפשרות שדרוג המעמד, חל שינוי בפסיקה עם מתן פסק-הדין מיום 2.6.08 של בית-המשפט העליון בעע"ם 8849/03 בעניין דופש (לעיל). באותה פרשה נדחו בבית-המשפט לעניינים מינהליים עתירות נגד סירוב משרד הפנים לשדרג את מעמד בן-הזוג המוזמן, בנימוק שאפשרות השדרוג נחסמת על-ידי החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה (עת"מ 434/03, לעיל). בית-המשפט העליון קיבל את שני הערעורים על דחיית העתירות, קבע קריטריון, בהסכמת המשיב, לבחינת אפשרות לשדרוג מעמד גם לאחר המועד הקובע, והחזיר את הדיון לבחינה מחודשת של בית-המשפט לעניינים מינהליים. וכך נקבע בפסק-הדין: "בעקבות הערותינו בדיון קודם הסכים המשיב כי ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע, וזאת אם אי-השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב. השאלה האם המערערים נכנסים בגדרו של הקריטריון האמור צריכה להיבדק על-ידי בית-המשפט לעניינים מינהליים על-יסוד העובדות שבכל מקרה ומקרה".   7.       בבג"צ 5315/02 חתו נ' שר הפנים (4.12.07), אשר נדון כחצי שנה לפני פרשת דופש, לא מצא בית-המשפט העליון מקום להתערב במדיניות המשיב, לפיה, ככלל, תקופת ההליך המדורג לאיחוד משפחות נמנית מיום אישור הבקשה. עם זאת הוסיף וקבע, על-יסוד הודעת ב"כ המדינה, כי "המשיב רשאי בנסיבות מיוחדות ובהתחשב בטעמים מיוחדים לקצר את התקופה", וכי "בין הנסיבות המיוחדות והטעמים המיוחדים ניתן להתחשב במעבר הזמן מאז הגשת הבקשה מבלי שהייתה לכך הצדקה".   בית-המשפט העליון התייחס לסוגיית שדרוג המעמד גם בפסיקה מאוחרת לפסק-הדין בעניין דופש. בבג"צ 5198/06 פלסטין ג'יוסי נ' שר הפנים (18.12.08), נפסק, כי עיכוב מתן ההחלטה בבקשת העותרים, אשר נבע מהבדיקות החיוניות שנדרשו לצורך מתן החלטה בבקשה, אינו מצדיק שדרוג מעמד לאחר המועד הקובע, חרף העובדה שהבדיקות ארכו זמן רב. בית-המשפט העליון נדרש לסוגיית שדרוג המעמד גם בעע"מ 5534/07 רג'וב נ' שר הפנים (16.7.08). באותו מקרה, הורה בית-המשפט העליון בפסק-דינו, בהסכמת הצדדים, להחזיר את הדיון לבית-המשפט לעניינים מינהליים, לצורך הבירור האם המקרה נופל בגדרי הקריטריונים שנקבעו בפסק הדין דופש, בהוסיפו הערה, כי לקראת עיצוב עמדתו של משרד הפנים לצורך הדיון שיתקיים בבית-המשפט לעניינים מינהליים, ומבלי לקבוע מסמרות בנושא, מופנית תשומת לבו, בין-השאר, "לחלוף הזמן ולהיסטוריה של הטיפול בנושא שראשיתה בשנת 1995", קרי - לאפשרות להתחשב גם בנסיבות הטיפול בבקשה בשלב שקדם לאישורה.   מעבר לאמור, לא נדרש בית-המשפט העליון עד היום להתייחס למשמעות המבחן שנקבע בפרשת דופש; ועיקר הפסיקה בעניין זה היא של בית-המשפט לעניינים מינהליים, אשר מיישם את המבחן האמור על נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.   8.       המבחנים שנקבעו בבית-המשפט בפרשת דופש ובעניין חתו, יושמו בפסיקת בתי-המשפט לעניינים מינהליים. במספר פסקי-דין הורה בית-המשפט על שדרוג מעמד בהליך של איחוד משפחות, נוכח העובדה שאי-שדרוג המעמד לפני המועד הקובע היה מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב (ראו למשל: עת"מ (י-ם) 8436/08 עוויסאת סבאח נ' משרד הפנים (14.9.08); ועת"מ 8228/08 חרבאווי מגדי נ' שר הפנים (1.3.09)); לרבות עיכוב בלתי מוצדק שנגרם על-ידי על-ידי מי מהגורמים שנתבקשו על-ידי המשיב לחוות דעתם בבקשה (עת"מ (י-ם) 413/03 סעדה נ' מנהל מינהל האוכלוסין (23.11.08); ועת"מ (י-ם) 8579/08 אימאן עראמין נ' משרד הפנים (5.11.09)). בצד זאת הודגש, כי המבחן שנקבע בפסק-הדין דופש, מתייחס למקרים שבהם אי-שדרוג המעמד נבע מטעות או מעיכוב בלתי מוצדק שמקורו במשיב; ולא חל, אפוא, על מי שהיו זכאים לשדרוג מעמד עוד בטרם מועד החלטת הממשלה, אך לא הגישו ולא ניסו להגיש בקשה לשדרוג לפני מועד זה (עת"מ (י-ם) 8270/08 נאדר סוב-לבן נ' שר הפנים (8.11.09)).   בשורה ארוכה של פסקי-דין שניתנו בבית-המשפט לעניינים מינהליים, נפסק, כי ככלל, ובאופן עקרוני, בחינת הטענות בדבר טעות או עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בבקשה, על-פי הלכת דופש, מתייחסת לתקופה שלאחר אישור הבקשה לאיחוד משפחות, קרי - במהלך הטיפול בבקשות להארכת תוקף או שדרוג מעמד במסגרת ההליך המדורג. יחד-עם-זאת נפסק, בין-השאר על-רקע פסקי-הדין של בית-המשפט העליון בעניין חתו ובעניין רג'וב, כי תיתכנה נסיבות חריגות ויוצאות דופן, שבהן יהיה מקום לבחון נתונים המתייחסים להתנהלותו הכוללת של המשיב, תוך הבאה בחשבון של טעות או עיכוב בלתי מוצדק גם בפרק הזמן מאז הגשת הבקשה לאיחוד משפחות ועד לאישורה (ראו והשוו: עת"מ 8228/08 בעניין חרבאווי, לעיל; עת"מ (י-ם) 788-07-10 תופאחה נ' שר הפנים (18.11.10); עת"מ (י-ם) 22954-07-10 חמאמי נ' משרד הפנים (7.12.10); עת"מ (י-ם) 15434-09-10 סמר שויסה נ' משרד הפנים (7.4.11); עת"מ (י-ם) 735/06 רנדא שהאבי נ' שר הפנים (26.5.11); עת"מ (י-ם) 4879-03-11 מאהר רדאד נ' משרד הפנים (14.6.11); עת"מ (י-ם) 353-03-11 פריד מאני נ' משרד הפנים (7.11.11); עת"מ (י-ם) 1953-05-11 איימן נתשה נ' משרד הפנים (28.7.11); ועת"מ (י-ם) 35406-01-12 רוביר סעדה נ' משרד הפנים (22.3.12)). הרקע העובדתי 9. אסקור להלן את הרקע העובדתי העולה הן מכתבי הטענות על נספחיהם, והן מהחלטת ועדת ההשגה. עותרת 1 (להלן - העותרת) היא תושבת קבע בישראל, ועותר 2 (להלן - העותר) הוא תושב אזור יהודה ושומרון. ביום 19.4.94 הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות. הבקשה סורבה ביום 27.7.95 מטעמים ביטחוניים, זאת בעקבות המלצת השב"כ בעניין זה. ביום 5.3.97, כשנה וחצי לאחר סירוב הבקשה, התקבל מכתב מאת באת-כוח העותרים דאז, עו"ד ל' צמל, שבו ביקשה לדעת מה הייתה עילת הסירוב לבקשה. למחרת היום, נשלח מכתב לב"כ העותרים, כי הבקשה סורבה מטעמים ביטחוניים. ביום 10.6.98, למעלה משנה לאחר משלוח המכתב האחרון, פנתה העותרת למשיב, בכתב, וביקשה לברר מדוע לא קיבלה תשובה בבקשה לאיחוד משפחות, בקשה שכאמור סורבה כבר שלוש שנים לפני כן. לאחר חלוף שבעה חודשים נוספים, ביום 4.1.99, נתקבל אצל המשיב מכתבה של עו"ד ל' צמל, מיום 20.12.98, שבגדרו התבקש לשקול בשנית את ההחלטה לסרב לבקשה. בעקבות המכתב האמור, נשלחה על-ידי המשיב שאילתה נוספת לשב"כ, וביום 20.1.99, נתקבלה שוב המלצתו לדחות את הבקשה מטעמים ביטחוניים. על-רקע האמור, נשלח לב"כ העותרים ביום 21.1.99 מכתב, לפיו הבקשה נבחנה פעם נוספת אל מול הגורמים המתאימים, וכי לנוכח עמדתם, מסורבת הבקשה מטעמים ביטחוניים. 10. במהלך שנת 1999 הגישו העותרים עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 1176/99, שבה עתרו נגד ההחלטה לסרב לבקשה לאיחוד משפחות. בתגובה המקדמית שהוגשה לבג"צ מטעם המשיב, צוין כי הבקשה לאיחוד משפחות סורבה מטעמים ביטחוניים. בין-היתר, צוין בתגובה המקדמית כדלהלן: "עמדה זו של משרד הפנים נבעה מהמלצת גורמי הביטחון, זאת לאור מידע מודיעיני מצטבר המצוי בידי שירות הביטחון הכללי אודות בן-זוגה של העותרת [העותר דנן]. הנדון מוכר כפעיל חז"ע החל מאמצע שנות ה-80, בעל מעמד בכיר בארגון. בתקופת האינתיפאדה השתתף בפעילות אלימה, לרבות הפרות סדר ומעורבות בחקירה אלימה ובחטיפה של חשוד בשיתוף פעולה. פעילותו בארגון נמשכה גם לאחר נישואיו לעותרת, וגם לאחר ספטמבר 1993. בנסיבות אלה, מתנגדים גורמי הביטחון, לעת הזו, לאישור הבקשה. בקשת העותרים תידון מחדש בעוד שנה" (נספח ע/16 לכתב העתירה, סעיף 4). לאחר הגשת התגובה המקדמית לבג"צ, הגיעו העותרים והמשיב להסכמה, שתועדה בהתכתבות מיום 22.7.99 בין הממונה על ענייני בג"צים בפרקליטות המדינה, עו"ד יוכי גנסין, לבין ב"כ העותרים דאז, עו"ד ל' צמל (נספח ע/16 לעתירה). במכתבה של עו"ד גנסין צוין, כי נוכח המידע המודיעיני בעניינו של העותר, לא יוכל המשיב לאשר את הבקשה לאיחוד משפחות כמקובל; ואולם, יחד-עם-זאת, נאותו גורמי הביטחון להסכים למתכונת לפיה העותר יקבל במשך חצי שנה שני היתרים בחודש לכניסה מוגבלת לישראל בסופי שבוע, ולאחר מכן, בכפוף לקבלת עמדות המשטרה והשב"כ, יקבל ארבעה היתרים רבע-שנתיים - קרי, לשלושה חודשים כל אחד לשם כניסה ושהייה בישראל; וכי רק לאחר מכן, בחודש ינואר 2001, ובכפוף לקבלת עמדות הגורמים הרלבנטיים, יוכל העותר להתחיל את תקופת ההליך המדורג. בהתאם להסכמה זו, ביקשו העותרים מבית-המשפט העליון למחוק את עתירתם "לאור העובדה כי מבוקשה של העותרת ניתן לה" (נספח ע/15(1)), ובית-המשפט הורה על מחיקת העתירה (נספח ע/15(2)). 11. על-יסוד ההסכמה האמורה בין הצדדים, קיבל העותר הפניות לקבלת היתרי מת"ק ביום 15.6.00 לשלושה חודשים, וביום 21.9.00 לשלושה חודשים נוספים. ביום 16.1.01 הגיש העותר בקשה להארכת תוקף היתר המת"ק, ולמחרת היום שלח המשיב שאילתות לגורמי הביטחון ולמשטרה. במקביל, ביום 25.2.01, שלח המשיב דרישה לעותרים להמצאת מסמכים נוספים לתימוכין בבקשתם, ואף שלח במועד זה שאילתה למוסד לביטוח לאומי לקבלת מידע עדכני אודות העותרים. בחודש מארס 2001 נתקבלה עמדת המשטרה, לפיה "אין הערות" לבקשה, ובחודש יולי נתקבלה עמדת השב"כ, לפיה יש לעכב את ההחלטה בבקשה בכחודשיים נוספים. במהלך תקופה זו נמסרו למשיב מסמכים נוספים מאת העותרים, והגיעו לידיו דו"חות חקירת המל"ל אודות העותרים מחודש מאי 2000. ביום 28.10.01 נשלחה לעותרים דרישה נוספת להמצאת מסמכים, שבה הובהר כי לא הייתה התייחסות מצִדם למלוא המסמכים שנדרשו להמציא עוד בחודש מאי באותה השנה. המסמכים הנוספים הומצאו על-ידי העותרים ביום 27.12.01. בחודשים פברואר ומארס נשלחו שאילתות נוספות למשטרה ולשב"כ, לקבלת עמדתם העדכנית. כאמור, ביום 12.5.02 נתקבלה החלטת הממשלה, שקבעה כי בשלב זה לא ישודרג מעמדם של תושבי אזור יהודה ושומרון המצויים בהליך של איחוד משפחות. 12. ביום 25.6.02 נערך לעותרים שימוע, ובסמוך לאחר מכן שלח המשיב שאילתה למשטרה, וכן תזכורות לגורמי הביטחון, לקבלת עמדתם. ביום 18.11.02 נתקבלה עמדת המשטרה, לפיה אין התנגדות לאישור הבקשה, ובשיחה שנערכה עם השב"כ, ביום 26.12.02, נמסר כי טרם נתגבשה עמדתם בבקשה. ביום 15.6.03 התקבל אצל המשיב מכתבה של ב"כ העותרים דאז, עו"ד ל' צמל, אשר ביקשה לברר את פשר עיכוב הטיפול בבקשה, ובעקבות קבלת מכתב זה שלח המשיב ביום 18.6.03 תזכורת נוספת לשב"כ. בין לבין, נכנס לתוקף חוק הוראת השעה. כחמישה חודשים לאחר מכן, ביום 14.11.03, קיבל המשיב את תשובת השב"כ, לפיה "אין הערות" לבקשה. הואיל ועמדת המשטרה כבר לא הייתה עדכנית בתקופה זו, נשלחה לה ביום 29.1.04 שאילתה נוספת, שנענתה לאחר ימים ספורים, לפיה "אין הערות" לבקשה. בסמוך לאחר מכן, ביום 9.2.04, זומנו העותרים ללשכת מינהל האוכלוסין להמצאת מסמכים עדכניים לשנת 2003, ובמועד זה אושרה לראשונה הבקשה לאיחוד משפחות, והעותר קיבל הפניה לקבלת היתר מת"ק לתקופה של 12 חודשים - עד ליום 9.2.05. מאז ועד היום נופקו לעותר היתרי מת"ק מתחדשים מדי שנה ושנה. 13. ביום 10.11.08, כחמישה חודשים לאחר מתן פסק-הדין בפרשת דופש, ביקש ב"כ העותרים מהמשיב לשדרג את מעמדו של העותר למעמד של תושב ארעי מסוג א/5 (נספח ע/30 לעתירה). הוא נענה ביום 18.11.08, כי בהתאם לחוק הוראת השעה לא ניתן לשדרג את מעמדו, וכי יוכל לקבל היתרי מת"ק מתחדשים מעת לעת. על החלטה זו הגישו העותרים ביום 25.1.09 השגה לוועדת ההשגה לזרים, שבה טענו כי העותר אינו "תושב אזור" ולכן מגבלות חוק הוראת השעה אינן חלות עליו; ולחלופין - כי היה עיכוב בלתי סביר מצד המשיב בטיפול בבקשה בין השנים 1999-1994, המצדיק שדרוג המעמד בהתאם לפסק הדין בעניין דופש. החלטת ועדת ההשגה 14. ועדת ההשגה (עו"ד שרה בן-שאול - וייס) דחתה את ההשגה. היא קבעה, כי דין טענות העותר, לפיהן אינו "תושב אזור" כמשמעו בחוק הוראת השעה, להידחות; ובהקשר זה ציינה, כי העותר רשום במירשם האוכלוסין באזור, וכי אין בעובדת שהייתו בישראל במשך תקופה ארוכה כדי לבסס טענה לפיה הוא אינו תושב האזור, ובפרט כאשר שהה בישראל תקופות ארוכות, ללא אשרה כלל, באופן בלתי חוקי. הוועדה הוסיפה וקבעה, כי לא היה עיכוב בלתי מוצדק בטיפול המשיב בבקשת העותרים לאיחוד משפחות עובר להגשת עתירתם לבית-המשפט הגבוה לצדק, וכי בהתאם להסכמה שנתקבלה על-רקע הגשת העתירה לבג"צ, לפיה ההליך המדורג יחל בחודש ינואר 2001, לא היה העותר מגיע לתקופה של 27 חודשים של שהייה בישראל על-פי היתרי מת"ק עד למועד החלטת הממשלה ביום 12.5.02. תמצית טיעוני הצדדים 15. העותרים טענו בכתב-העתירה, כי שגו משרד הפנים וועדת ההשגה בכך שראו את העותר כ"תושב האזור", שחלות עליו מגבלות חוק הוראת השעה. ואולם, במהלך הדיון בעתירה זנחו העותרים את הטענה לפיה אין לראות בעותר "תושב אזור", ומיקדו את טיעוניהם בבקשתם לשדרוג המעמד, בטענה כי בטיפול בבקשתם לאיחוד משפחות עד להגשת העתירה לבג"צ היה עיכוב בלתי מוצדק מצד המשיב - שיש בו כדי להקים עילה לשדרוג המעמד בהתאם למבחנים שנקבעו בפרשת דופש ובעניין חתו. במסגרת כתב-העתירה טענו העותרים, כי הבקשה לאיחוד משפחות אושרה למעשה עוד בשנת 1994, וכי המשיב הנפיק עבור העותר בחודש יוני באותה שנה רישיון ישיבה בישראל מסוג ב/1 לשישה חודשים במסגרת הליכי הבקשה לאיחוד משפחות. הם צירפו לעתירה מסמך מיום 2.6.94, הנחזה להיות אישור כניסה לישראל על-שם העותר, שבשוליו נרשמה הערה בכתב-יד: "ב/1 לשישה חודשים במסגרת אחמ"ש" (נ/4). יצוין, כי מסמך זה לא הוצג על-ידי העותרים לוועדת ההשגה. לדברי בא-כוחם, המסמך אותר על-ידי העותר בביתו רק בסמוך להגשת העתירה. ממסמך זה מבקשים העותרים להסיק, כי הבקשה לאיחוד משפחות אושרה עוד בשנת 1994, וכי החל מאותה שנה כבר לא הייתה מניעה ביטחונית בעניינו של העותר. בנסיבות אלו, ביקשו העותרים במהלך הדיון בעתירה להחזיר את בירור עניינם לעיון מחדש לפני ועדת ההשגה, זאת על-רקע המסמך האמור. 16. המשיב גרס, כי העותר הוא "תושב אזור" כמשמעו בחוק הוראת השעה, ועל-כן חלות עליו מגבלות החוק בכל הנוגע לשדרוג המעמד המבוקש. עוד טוען המשיב, כי יש לדחות את את העתירה, הואיל ולא קמה עילה לשדרוג מעמדו של העותר על-פי המבחנים שנקבעו בפרשת דופש. בהקשר זה ציין המשיב, כי הבקשה לאיחוד משפחות לא אושרה עד לשנת 2000, בין-השאר, מחמת מניעה ביטחונית, זאת על-רקע מידע מודיעיני בעניינו של העותר; וכי אף אם הייתה מאושרת הבקשה לאיחוד משפחות בחודש ינואר 2001, בהתאם להסכמה שהגיעו אליה הצדדים בגדרה של העתירה לבג"צ, לא היה העותר משלים את תקופת 27 החודשים של שהייה בישראל על-פי היתרי מת"ק עד למועד החלטת הממשלה. בכל הנוגע לנספח ע/4, ציינה ב"כ המשיב במהלך הדיון בעתירה, בהסתמך על תצהיר משלים מטעם משרד הפנים, כי מסמך זה אינו מצוי בתיקם של העותרים במינהל האוכלוסין, ואין אצל המשיב כל אינדיקציה לכך שנופקה לעותר אשרת שהייה בישראל מסוג ב/1 בשנת 1994. היא הוסיפה וציינה, בהסתמך על התצהיר המשלים, כי בשנת 1994 טרם נכנס לתוקף ההליך המדורג של איחוד משפחות, ואף אם נופקה לעותרים אשרה מסוג ב/1 לתקופה של שישה חודשים, הרי שהדבר אינו מלמד על אישור הבקשה, אלא לכל היותר על מתן אשרה לתקופה מוגבלת, לשם קבלת עמדת הגורמים בתקופה זו. כן הדגישה, כי הבקשה לאיחוד משפחות נדחתה עוד בשנת 1995 מטעמים ביטחוניים, וכי למרות שהודע לעותרים על כך עוד באותה שנה, הגישו את עתירתם לבג"צ בעניין זה רק בשנת 1999. האם קמה עילה לשדרוג מעמדו של העותר? 17. כמבואר בסקירת הרקע המשפטי, לצורך שדרוג מעמד לקבלת אשרה של תושב ארעי מסוג א/5, בהליך של איחוד משפחות, על המוזמן לשהות בישראל, על-פי היתרי מת"ק, תקופה כוללת של 27 חודשים ממועד אישור בקשתו. בענייננו, כפי שצוין בסקירת הרקע העובדתי, אושרה הבקשה לאיחוד משפחות רק ביום 9.2.04, דהיינו - לאחר החלטת הממשלה, ולאחר כניסתו לתוקף של חוק הוראת השעה. הליכי הטיפול בבקשת העותרים לאיחוד משפחות לא מצביעים על טעות או עיכוב בלתי מוצדק מצד המשיב בטיפול בעניינם של העותרים בפרק הזמן שקדם לבקשה לאיחוד משפחות, באופן שמאפשר שדרוג מעמדו של העותר. כאמור, העותרים הגישו את בקשתם לאיחוד משפחות ביום 19.4.94. אף אם קיבלו לידם בחודש יוני באותה שנה את המסמך ע/4, הרי ניכר שמדובר במתן היתר זמני לכניסה לישראל, עד לעריכת הבירורים הנדרשים בבקשתם, ובכללם קבלת עמדת המשטרה וגורמי הביטחון. הבקשה סורבה עוד בחודש יולי 1995 מטעמים ביטחוניים, זאת בעקבות המלצת השב"כ בעניין זה. העותרים פנו לבג"צ רק בשנת 1999 בעתירה נגד החלטה זו. כאמור, בתגובה המקדמית שהוגשה לבג"צ, צוין כי נגד העותר קיימת מניעה ביטחונית המבוססת על מידע מודיעיני, המתייחס גם לפעילותו בתקופה שלאחר נישואיו לעותרת; וכי המניעה הביטחונית שרירה וקיימת לעת מתן ההודעה, אך תיבחן מחדש לאחר כשנה. כפי שצוין לעיל, העותרים הגיעו להסכמה עם המשיב, לפיה בכפוף לקבלת עמדות הגורמים הרלבנטיים, יוכל העותר להתחיל את תקופת ההליך המדורג בחודש ינואר 2001, ועל-רקע הסכמה זו ביקשו מבג"צ למחוק את עתירתם. בנסיבות אלה, כאשר העותרים הגיעו להסכמה האמורה וחזרו בהם מהעתירה, הם מנועים מלטעון כיום כי בתקופה שקדמה לחודש ינואר 2001 היה עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בבקשה לאיחוד משפחות; ויתרה מכך, על-פי האמור בכתב-התשובה ובהודעה שנמסרה לבג"צ, נדחתה הבקשה לאיחוד משפחות עד לשנת 2001 מטעם ענייני, שמקורו במניעה ביטחונית, כאמור. כפי שצוין, הבקשה לאיחוד משפחות אושרה בסופו של יום רק בחודש פברואר 2004, זאת על-רקע הבירורים הנדרשים שנערכו על-ידי המשיב עם המשטרה והשב"כ, כמו-גם הצורך בקבלת מסמכים עדכניים מהעותרים להוכחת מרכז החיים וכנות קשר הנישואין. אין צורך להידרש לשאלה, האם היה עיכוב בלתי מוצדק מצד המשיב בטיפול בבקשה, בפרק הזמן שחלף מאז חודש ינואר 2001 (המועד שעל-פי הסכמת הצדדים במסגרת העתירה לבג"צ היה אמור להתחיל ההליך המדורג) ועד לאישור הבקשה בתחילת שנת 2004, שכן אף אם הייתה מאושרת הבקשה לאיחוד משפחות בחודש ינואר 2001, לא היו בידי העותר היתרי מת"ק במשך 27 חודשים רצופים עד למועד החלטת הממשלה, שנתקבלה כאמור בחודש מאי 2002. משכך, לא קיימות בעניינם של העותרים נסיבות חריגות של טעות או עיכוב בלתי מוצדק מצד המשיב בטיפול בבקשתם לאיחוד משפחות, בהתאם למבחנים שנקבעו בפרשת דופש ובעניין חתו, שיש בהם כדי להקים עילה לשדרוג מעמד במסגרת הליך של איחוד משפחות חרף חוק הוראת השעה. התוצאה 18. אשר על כל האמור לעיל, לא נפל פגם בהחלטת ועדת ההשגה שלא לשדרג את מעמדו של העותר למעמד של תושב ארעי על-פי אשרה מסוג א/5, ודין העתירה להידחות. העותרים ישלמו למשיב הוצאות בסך 6,000 ₪. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםשטחי יהודה ושומרון