מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטוח רפואי לעובדים זרים קופת חולים לאומית: לפני תביעה ותביעה נגדית של שני גופים העוסקים במתן שירותים רפואיים ואשר התאגדו ביניהם לצורך כך. 1. התובעת/נתבעת שכנגד הינה קופת חולים כמשמעותה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד -1995 (להלן "חוק הבריאות") ופעולותיה כפופות להנחיות הרגולטור. הנתבעת 2 , איינס קר בע"מ (להלן "איינס קר") הינה חברה משפחתית, שבני הזוג, הנתבעים 3,4 דירקטורים ובעלי מניות בה. הנתבע 5 הוא בנם של נתבעים 3,4. הנתבעת 2 עסקה , בין היתר, בשיווק פוליסות ביטוח שירותים רפואיים לעובדים זרים ומתן השירות הרפואי להם באמצעות גורמים רפואיים שונים, לרבות התובעת. 2. בשנת 2001, בעקבות מצוקת העובדים הזרים שאינם זכאים לשירותי בריאות מכוח חוק הבריאות, תוקן צו עובדים זרים (אישור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (סל שירותי בריאות לעובד) התשס"א-2001 (להלן "הצו"). הצו חייב מעסיקים זרים להסדיר לעובדיהם הזרים ביטוח בריאות באמצעות "מבטח רפואי" למעט פגיעות בעבודה אשר תכוסינה ע"י הביטוח הלאומי אם יאשר המעביד כי הפגיעה ארעה בעבודה והמל"ל יכיר בכך (ס' 5 ). 3. באותה עת עסקה איינס קר במתן ביטוח רפואי לעובדים זרים ו/או למי שאינו תושב ישראל. עפ"י הצהרתה אחזה באותה עת ב 15,000 פוליסות אותן רכשו מעסיקיהם של עובדים זרים, למתן שירות רפואי לעובדיהם. הצו חייב את כל המעסיקים ברכישת פוליסות כאלה. התובעת, כאמור, הייתה אחד מנותני השירותים לאיינס קר. בעקבות הצו יזמו ד"ר אודי פרישמן, מטעם התובעת, והנתבע 5 מיזם משותף בבעלות איינס קר וחברת בת של התובעת הנקראת "לאומית לעתיד בע"מ", אשר היה אמור לנצל את מאגר הלקוחות של איינס קר, מחד גיסא, ואת שירותיה הרפואיים של התובעת בסניפיה ברחבי הארץ- מאידך גיסא. 4. המיזם מטרתו הייתה להציע ביטוח רפואי לעובדים הזרים. כך יוסדה הנתבעת 1, "שירותי רפואה פעילה 2200 בע"מ (ששמה שונה ל"לאומית קר שירותי רפואה פעילה בע"מ) (להלן "שר"פ") שמטרתה הייתה לשמש כמבטח רפואי ולשווק פוליסות עפ"י הצו. בעת הקמתה החזיקה התובעת ב51% ממניות "שר"פ" והנתבעת 2 ביתר. הנתבעים 3,4 מונו כדירקטורים של שר"פ מטעם הנתבעת 2 ומטעמה של התובעת מונו הגב' אילנה דריהר ונציג נוסף, ד"ר פרישמן, שהוחלף לאחר מכן במיכאל צולר. 5. במסמך הכוונות מחודש ספטמבר 2001 (נספח ג' לתביעה) הוסכם כי התובעת תשמש כספק השירותים של שר"פ ובתמורה תשלם לתובעת עבור כל עובד שירכוש כתב שירות סכום של 0.94 $, וכי העודף יישאר בידי החברה החדשה ויחולק במשך שלוש שנים באופן שאיינס קר תקבל 75% מהרווחי הנובעים ממלאי המבוטחים הקיים, עד לסכום של 2 מליון דולר. באשר למבוטחים חדשים אמורים היו הצדדים לחלוק ברווחים בחלקים שוים. הנתבעת 2 העבירה, ללא תמורה, את רשימת לקוחותיה לחברה החדשה אשר החלה לפעול, על פי העקרונות שהותוו, בשלהי 2001. 6. בסמוך להקמה, העלה משרד הבריאות את התנגדותו כי התובעת תשמש כמבטח רפואי והגביל אותה לשירות רפואי בלבד. בעקבות הדרישה העבירה התובעת ללא תמורה, את אחזקותיה במניות שר"פ לנתבעת 2 באופן שמאותו מועד חדלה להיות בעלת מניות בה. הצדדים הסכימו כי התובעת תהא זכאית לקבל מניותיה חזרה, ללא תמורה, לכשיסיר משרד הבריאות את התנגדותו לכך. במקביל, המשיכו נציגיה לשמש כדירקטורים בשר"פ ביחד עם נציגי הנתבעת 2. במכתבה של סמנכ"ל משרד הבריאות לקופות חולים ושירותים נוספים, אישרה הגב' עבאדי כי התובעת תספק שירותים רפואיים לעובדים זרים בשיטת .f.f.s (תשלום תמורת שירות). 7. בשנת 2004 , הגיש ארגון רופאים לזכויות אדם עתירה לבג"צ כנגד המפקח על הביטוח, משרד הבריאות ושר"פ (82/04). עם הגשת העתירה התפטרו הדירקטורים מטעם התובעת מדירקטוריון שר"פ והודיעו על כך לבית המשפט. בהחלטתו הורה בג"צ כי לקוחותיה של שר"פ אשר בוטחו ע"י התובעת יועברו תוך מספר חודשים לגורם מבטח אחר אשר מורשה לבטחם על פי דין. לאחר אותה החלטה, קבע דירקטוריון שר"פ (ללא נציגי התובעת) כי פעילותה תוחזר, ללא תמורה, לנתבעת 2. כשלושה חדשים לאחר מכן נחתם בין הנתבעת 2, בעלי מניותיה- הנתבעים 3,4, נתבעים 5, 6 ושר"פ- הסכם למכירת פעילות איינס קר לחברת הביטוח איילון. חלק מהתמורה הועבר לכונס הנכסים של איינס קר ושימש לכיסוי חובותיה. לטענת התובעת זכו הנתבעים האחרים ביתרה. 8. טענות הצדדים התובעת טוענת כי היא שימשה לשר"פ כספק שירותים וכי היא זכאית לתשלום עבור שירותי הבריאות שסיפקה לעובדים הזרים ואשר תמורתם לא שולמה. הנתבעת 2 נתבעה מכוח עשיית עושר- באשר קיבלה את התמורה שנבעה ממכירת הפעילות לאיילון. באשר לנתבעים 3-6, אחריותם נובעת, עפ"י הנטען ע"י התובעת, מכוח דיני הרמת מסך ההתאגדות ומכוח חובתם כאורגנים של הנתבעת 1, אשר לא דאגו לתשלום חובותיה לתובעת, קודם ששלשלו את הכסף לכיסם, או כיסו חובות אחרים. 9. התובעת טוענת כי נתנה שירותים רפואיים לנתבעת 1, וכי במועד סיום פעילותה של זו נותר, על פי כרטסת הנהלת החשבונות של שר"פ ותעודות החיוב שהוצאו מעת לעת, חוב בסכום של 1,487,884 ₪ המשוערך ליום הגשת התביעה ל-1,588,000 ₪. על סכום זה העמידה התובעת את תביעתה. 10. לטענתה נוהלה הכרטסת באופן שהנתבעת 1 יכולה הייתה לעיין בה ולבדקה בכל עת, ואף להדפיס פלטי מחשב מעודכנים. באשר לטענה שנטענה כנגדה כי היא זו שניהלה את הכרטסת ולכן אין לסמוך על נתוניה השיבה כי משרדי שר"פ היו נפרדים ממשרדיה. יתר על כן, לטענתה נבדקו החשבונות המפורטים ע"י מנהלת החשבונות מטעם שר"פ ורק לאחר אימותם הוקלדו הנתונים בכרטסת הנה"ח של החברה. 11. התובעת טוענת כי בין דצמבר 2001 ועד ליוני 2004 נתנה את השירותים הרפואיים והוציאה חשבונות שוטפים לשר"פ אשר שילמה בגינם מעת לעת. לטענתה, עמד חוב שר"פ כלפיה על פי כרטיסה (של התובעת), על סכום גבוה יותר, של 2,325,656 ₪ בגין שירותים אלו, וסכום נוסף של 510,272 ₪ בגין טיפול בפגיעות שלא הוכרו כפגיעות עבודה. 12. זאת ועוד, בדו"ח הכספי של שר"פ לשנת 2003 (ת/8) בביאור 5 פורט כי לשר"פ "הוצאות" שטרם שולמו בסכום של 1,170,712 ₪ ויתרת זכאים בסכום נוסף של 782,373 ₪. צירוף הסכומים מתאים ליתרת הפתיחה של שנת 2004 בכרטסת שר"פ עליו הסתמכה התובעת. לטענת התובעת יש לראות בכרטסת שר"פ הודאת בעל דין המאשרת קיומו של החוב בסכום הנטען, או למצער יש לראותה כמעבירה את נטל הראיה/הדחה אל הנתבעת. 13. התובעת טוענת כי הנתבעת 2 נהנתה מהמחאת הזכויות שנעשתה ללא ידיעתה ומהתמורה ממכירת שר"פ. בשל כך נתבעה להשבת החוב מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. באשר לאחריותם של הנתבעים 3-6 טוענת התובעת כי הם רוקנו את שר"פ מתוכן וניצלו אותה מתוך כוונה לקפח את נושיה ולהונות אותם. עוד טענה כי נתבעים אלו יצרו לפניה מצג לפיו יעבירו לה את הכספים שיקבלו מ"איילון" בעוד שבסופו של יום שלשלו אותם לכיסם. 14. טענות הנתבעים 1-4 לטענת הנתבעים, חרף ויתורה על מניותיה, הייתה התובעת שותפה מלאה בניהול שר"פ ובכלל זאת, מחצית מחברי הדירקטוריון ואף יו"ר הדירקטוריון מונו על ידה. עוד הם טוענים כי התובעת ניהלה את הנהלת החשבונות של שר"פ כחלק ממערכת המחשוב שלה ואף גבתה דמי ניהול נדיבים בגין השירותים שסיפקה לה. בעיקר הוכחש החוב עקב אי העלאת כל דרישה לסילוקו ע"י הדירקטורית הגב' דריהר, אשר "ישבה על הקופה" עד התפטרותה, ו/או שתיקת התובעת בעת שנוהל המו"מ עם "איילון". לשיטתם, לא הוכיחה התובעת את גובה החוב והסתמכה על מסמכים ופלטי מחשב הלקוחים ממחשביה, שהוגשו שלא ע"י עורכיהם. 15. הנתבעים הכחישו את גובה החוב וטענו כי הנהלת החשבונות איננה יכולה להוות 'הודאת בע"ד'. לטענתם- אין לראות את המסמכים שהוגשו כרשומה מוסדית ואין לאשר הגשתם באמצעות הגב' אילנה דריהר מטעם התובעת שאינה מייצגת את החברה עורכת המסמך. עוד טענו כי המסמך עליו התבססה התובעת הופק בספטמבר 2005, זמן רב לאחר הפעילות. לשיטתם, הופסקו קשרי העבודה בין שר"פ לבין התובעת לכל המאוחר באוגוסט 2004, בעוד שכרטסת הנהלת החשבונות עליה התבססה התובעת, ואשר הונפקה ממערכת החשבונות שלה עצמה, נוצרה ב 1.9.05. כך גם לגבי תעודות החיוב, שהנתבעים מתכחשים להן משום שנערכו ע"י התובעת ומטעמה ומחמת "סתמיותן". 16. הנתבעים מודים כי שר"פ הוקמה כמיזם משותף של התובעת והנתבעת 2 לצורך שיווק פוליסות ביטוח רפואית של התובעת לעובדים זרים אלא שלשיטתם הייתה התקשרות זו מותנית והתבססה על התחייבותה של התובעת כי היא זכאית לשמש כ"מבטח רפואי" על פי דין וכי באפשרותה להנפיק פוליסות בריאות לעובדים זרים. לטענת הנתבעת 2, על סמך התחייבות זו, העבירה לשר"פ, ללא תמורה, את כל פעילותה בתחום השירותים הרפואיים וביטוח העובדים הזרים, לרבות מלאי של 15,000 לקוחות, וחדלה מלפעול גם בתחומים נוספים בהם עסקה בשוק הביטוח הרפואי. 17. הנתבעים טוענים בהגנתם (ובתביעתן הנגדית של איינס קר ושר"פ) כי התובעת הפרה את התחייבותה ואת התנאי הבסיסי להתקשרות בעת שהמפקח על הביטוח ומשרד הבריאות התנגדו לפעילותה כמבטחת רפואית של עובדים זרים. בעת הזו, כך לגרסת הנתבעים, כבר לא ניתן היה להשיב את הגלגל אחורנית ולהחזיר את פעילותה של הנתבעת 2, שכן זו כבר חדלה מפעולתה והתמזגה עם שר"פ. לטענתם, לנוכח קשיים אלו הפחיתה התובעת את מעורבותה בשר"פ עד שהתנערה מכל אחריות לפעילותה. בנסיבות אלו, דרשה הנתבעת 2 כי כל הפעילות שהועברה לשר"פ ללא תמורה תוחזר לבעלותה, וכך היה. בסופו של יום, נמכרה פעילות הנתבעת 2 ל"איילון", והיא זו אשר קיבלה את התמורה בגין מכירה זו. לגרסת הנתבעים הייתה התובעת שותפה למו"מ למכירה זו. 18. לטענת הנתבעת 2 הסב לה המיזם המשותף נזק רב בסכום של 7,062,975 ₪- שוויה של הנתבעת 2 בעת העברתה לשר"פ (2 מליון דולר) בהפחתת הסכום שקיבלה מ"איילון" (1,487,025 ₪). מכיוון שכך, טוענים הנתבעים כי אפילו יוכח חובה של שר"פ כלפי התובעת, עדיין תיוותר האחרונה ביתרת חובה של מיליוני שקלים. את תביעתם הנגדית העמידו התובעים שכנגד על סכום של 2,000,000 ₪. 19. התובעת השיבה לנתבעים אלה כי מעולם לא התחיבה להיות "מבטח רפואי" וכי בעת שהועברו מניותיה לשר"פ נקבע הסכם עקרונות לפיו הינה זכאית לתשלום עבור שירותי ניהול ושיווק ושירותי משרד (נספחים ד-ו). באשר למו"מ עם "איילון" אישרה התובעת כי נטלה בו חלק, אולם לשיטתה לא ידעה כי קודם לכן החליטה הנתבעת 1 "להחזיר" את פעילותה לנתבעת 2, וכי הכספים שיגיעו ממכירה זו לא יתקבלו אצלה ולא ישמשו לכיסוי חובותיה. 20. טענות הנתבע 5 הנתבע 5 הינו בנם של הנתבעים 3,4 והוא שימש כמנהל שכיר בנתבעת 1, עד 30.6.04 אך לא היה רשום כבעל מניות או דירקטור בה. לטענתו, לא שימש גם כמנכ"ל הנתבעת 2, למעט התקופה בה היה אביו מאושפז בבית חולים וממילא הייתה מערכת היחסים שבינו לבין האב עכורה. עוד טען הנתבע כי לא נטל חלק בהחלטה למכור את הנתבעת 1 לאיילון. לשיטתו, גם התובעת איננה מתייחסת ברצינות לתביעתה שלה כנגדו וטענתה היחידה כלפיו היא "כי הוא השתתף בישיבת הדירקטוריון בה הוחלט על העברת הפעילות ללא תמורה לאיינסקייר", ו"לא התריע" על המכירה. 21. הנתבע מס. 6 מונה כדירקטור בשר"פ ביולי 2002. לטענתו, לאור החלטת בג"צ דרשה הנתבעת 2 (שהנתבע 6 לא ישב בה כדירקטור) לקבל חזרה את הפעילות בתחום ביטוח העובדים הזרים. לשיטתו, הסכים להחזרת רשימת העובדים הזרים לאיינס קר משום שיציאת התובעת מהמיזם המשותף (בעקבות הגשת הבג"צ) פירושה ביטול ההסכם בדרך של התנהגות, ומשכך, חלה אף חובת ההשבה של נכסי הנתבעת 2 לידיה. לטענתו מעולם לא הבטיח לתובעת או למי מטעמה לשלם לה כספים ממכירת הפעילות ל"איילון", לא יצג מצג כזה ולא הבטיח לגב' דריהר להעביר לה 20% מהתמורה מאותו הסכם, כפי שטענה. לטענתו, אין להחיל עליו את חוב הנתבעת 1 הואיל והעת הרלבנטית לבחינת החיוב החוקי הינה עת ההתדיינות, דהיינו לאחר שנכנס תיקון מס. 3 לחוק החברות- לתוקפו. על פי התיקון, אין לחייב מי שכיהן כדירקטור (בשונה מבעל מניות). לחלופין, גם אם חל החוק בנוסחו ערב התיקון- יש להוכיח חוסר תום לב קיצוני, שלא הוכח- בנסיבות העניין. עוד טען הנתבע 6 כי לא נהנה כלל מכספי המכירה ל"איילון" לפיכך אין לתובעת עילת תביעה כלפיו. כרואה חשבון טען הנתבע 6 כי מאזן שר"פ לשנת 2003 איננו מצביע על חוב כלפי התובעת- בניגוד לנטען על ידה. לשיטתו, חוב כזה היה צריך להופיע בסעיף של "בעלי עניין וצדדים קשורים"- בו לא אוזכר כל חוב. 22. דיון תביעת התובעת הוגשה כתביעת ספק כנגד מזמין בגין חוב שלא שולם. מנגד, מכחישה שר"פ את החוב הנטען, טוענת כי גובהו לא הוכח משום שאין לסמוך על המסמכים המבססים אותו, ובעיקר טוענת כי התובעת, אשר "התנקתה ממניותיה" בשר"פ עקב דרישת משרד הבריאות, המשיכה בפועל לנהל אותה וכי הגב' דריהר, נציגת התובעת בדירקטוריון שר"פ, מעולם לא דרשה את החב ושתיקתה- כמו גם שתיקת התובעת- מלמדים על אי קיומו. 23. הנהלת החשבונות, כמו גם העדים, מביאים כולם למסקנה כי לכאורה נותרה שר"פ חייבת כספים לתובעת, בגין השירותים הרפואיים שקיבלה. עדת התובעת, הגב' דריהר, צירפה את מלוא תעודות החיוב והחיוב שסופקו לשר"פ במהלך ההתקשרות. תעודות אלו לא נסתרו ע"י הנתבעים אשר הודו כי לא בדקום, וכי במהלך תקופת מתן השירות חבה שר"פ כספים לתובעת: כך למשל, עדות נתבע 5: " ברור שהיה חוב. ת: תמיד יש חוב שוטף, ש: אז עכשיו, ת: לא קיבלנו שירותים בחינם.... ת: אבל אף פעם, כן, מה שקיבלנו זה לא מה ששילמנו כי אף פעם, תמיד הסכומים היו מופרזים וזה הכול. ש: אז, אז מה שאתה אומר זה שהיה חוב רק אתה לא יודע, אתה לא אומר מהו, אתה לא יודע מהו. ת: אין לי מושג מהו. ש: אין לך מהו, מושג מהו החוב. ת: אני יודע שיש חוב שוטף, אבל אם אני אגיד לך, ש: האם בדקת? ת. עומר אתה רוצה להקשיב? אתה שואל אותי שאלות, תן לי להשיב. אני אגיד יותר מזה, הרי לא סביר, לא, גם ע"י אילנה דרייר שהעידה כאן, כן, שהייתה נותנת לפעילות כזאת גדולה, כן, עם הכנסות כאלה גדולות, אם היה נשאר חוב כזה גדול, .... ת: עכשיו, אני אומר שוב, אילנה איתי לא הייתה מדברת אף פעם, לא על סכומים ולא על בעיות כי לא היו בעיות. הרפרנטית שלה מטעמה ידעה לפנות, לפתור את הדברים מול מנהלת הכספים שלי וסכומים היו משולמים, היו משולמים. אם נשאר חוב, ואני אומר אם נשאר חוב שאין לי מושג מה הוא, כן, זה לא יותר משוטף. שוטף זה יכול להיות באמת יוני 2004, או מאי במקסימום, מה הסכום אני לא יודע, כי עוד פעם אני אומר, מה שאתה מציג כאן זה לא אמת, זה סכום אולי ברוטו, אבל לא נטו מה שהיו משלמים כי פה היו מכניסים את כל מה שהם רוצים, את התאריך, את השנה, את היום, ...... האם נכון שאתם בחברה בדקתם כל תעודת חיוב לפני שהחיוב אושר? ת: אני מניח שגב' דרייר בדקה. היא התעסקה בזה..... ש. ..ברגע שמגישים לשר"פ חשבון, גב' כרמית משולם הייתה מקבלת אותו, בודקת אותו מול הרפרנטית בקופ"ח לאומית. מה היא הייתה עושה לאחר מכן? ת: שאל את כרמית משולם. ש: אתה היית הרוח החיה בחברה? ת: אין לי מושג למה הכוונה הרוח החיה. אני הייתי מנכ"ל החברה. אני לא הייתי מתעסק אם בחשבון א' אושרו איזה סעיפים. ש: האנשים מתחתיך היו עוסקים בזה? ת: כן. ש: ולאחר מכן היו החשבונות מגיעים לחתימת צ'קים? ת: אני סמכתי על גב' משולם. ש: אתה חתמת על הצ'קים? ת: במידה שהיה צורך בכך, הייתי מעביר לגב' דרייר לחתימתה. ש: האם היית מבקש לראות חשבונית שמול הצ'ק? ת: לא. ידעתי שחייבו X וקיבלו Y." 24. הנתבע 3 אישר כי בפרק הזמן שבין ינואר 2004-סוף יוני 2004 שימשה התובעת כספק שירותים רפואיים (עמ' 56 לפרו'). עוד השיב לשאלת ביהמ"ש : "ש. האם ניתן לסכם את עמדתך ולומר שאינכם מכחישים את קבלת השירות אולם מכיוון שהגב' דיריהר היא זו שאחראית לתשלומים מן הסתם היא דאגה לחובות? ת. נכון. ש. אז אם כך, מה לגבי ינואר ואילך כשהגב' דרייר כבר לא עובדת? ת. אני מניח שמנהלת הכספים של שרותי רפואה פעילה, הגב' כרמית משולם, היתה ב"כ של הגב' דרייר. היא התמנתה לחברה ע"י לאומית לעתיד. תשלומי המשכורת שלה היו אמורים להיות משולמים דרך קופ"ח וחזקה על גב' דרייר שגב' משולם הייתה אשת סודה ותחת פיקודה, שביניהן הן הסתדרו בניהול העניינים, מעולם לא פנו, מעולם לא דרשו ולא טענו שחייבים להם כסף. יתרה מזאת, מעולם התשלומים שהיו צריכים להיות משולמים ע"י קופ"ח לעתיד לא שולמו. יש משחק כפול: כשמדברים על תשלומים- יש לעשות קיזוזים על תקופות אחרות שלא נעשו...אני מעולם לא התעסקתי בחשבונות ואף אחד לא פנה אלי ולא ידוע לי." 25. הגב' דריהר הבהירה את דרך הגשת תעודות החיוב ותשלומם כפעולה טכנית: "קופ"ח הגישה חשבון, בשר"פ היתה מנהלת כספים רו"ח בשם כרמית משולם שבדקה את החיובים, אישרה אותם, הקלידו אותם ע"י הנה"ח, והיו אמורים לשלם. שילמו מדי פעם לאורך השנים... ש. האם נהגת לבדוק מתוך אותם חשבונות ששולמו מעת לעת מה שולם ומה לא? ת.לא נהגתי לבדוק מה שולם ומה לא. נהגתי לבדוק את היתרות בכרטיס, ולהתריע בכל פעם שישלמו....אני כן התריתי על כך שלא משלמים בצורה שוטפת את החשבונות. " וכך אף בעמ' 42: "דיברתי עם שלומי ועם דב נווה . גם בשנת 2005." 26. אינני מקבלת את טענות הנתבעים. גם אם נערכה הכרטסת ע"י התובעת, נבדקה והוקלדה בשיתוף פעולה של הנתבעת 1. כך אף תעודות החיוב. אלו משמשות ראיה לכאורה לקיומו של החוב. עיון מדוקדק במסמכים השונים כי דווקא בשנת 2004, לאחר שהתפטרו הדירקטורים מטעם התובעת, דאגה הגב' דריהר לגבות כספים משר"פ בסכומים נכבדים, העולים לכאורה על גובה החיובים באותם חודשים אולם אילו לא כיסו את יתרת החוב, שהצטבר עד לסוף שנת 2003. אינני מקבלת את טענת הנתבע 6 כי הדוחות הכספיים של שר"פ לשנת 2003 (ת/8) אשר נערכו ע"י רו"ח אורליצקי ונחתמו ע"י הנתבעים 3,5 ומנהלת הכספים הגב' משולם כרמית, אינם מלמדים על החוב. רו"ח נווה הפנה לעמ' 9 לדוחות בהם לא נרשם סכום כלשהו בגין חובות ל"בעלי עניין"- אלא שעמ' 9 הינו ביאורים לדוחות, בהם נרשם כי החוב לבעלי עניין בסוף 2003 עמד על 701,688 ₪. 27. כאמור, נתמכו נתוני הכרטסת בתעודות (נספח י"ט) חיוב שנרשמו בה, בזיכויים בגין תשלומים ששולמו על החשבון (בסכומים עגולים, ולא על פי החשבון- כפי שהעידה הגב' דריהר), וביתרת פתיחה בדו"ח הכספי לשנת 2003. מנגד הועלו הכחשות רפות של הנתבעים. לא די בהכחשות מעין אלו בהעדר גרסה נגדית. 28. הסכום הנתבע כולל גם את חיובי תאונות העבודה שלא שולמו. כזכור, מוטל על הביטוח הלאומי לשלם בגין טיפולים כאלו, אלא שלעיתים היו חילוקי דיעות והמל"ל סירבו להכיר בתאונה כתאונת עבודה ולשאת בהם. לטענת שלמי קריב בתצהירו (ס' 41) "מעולם לא הוסכם כי הנתבעת 1 תהיה אחראית לתשלום עבור תאונות עבודה של עובד זר, והאחראית היחידה לגבית הכספים מהביטוח הלאומי היא התובעת שהיתה אמורה לגבות את הכספים מהבטוח הלאומי. הנתבעת 1 טיפלה בניירת הראשונית לבקשת התובעת לאור ההיכרות עם הלקוחות (הוצאת טופס הודעה על פגיעה בעבודה מאת המעביד) ומהפן הפקידותי בלבד". בכרטסת שצירפה התובעת, נתבע סכום של 570,000 ₪ בגין תאונות עבודה לשנת 2002 לבדה- סכומים שלא שולמו לתובעת ע"י הבטוח הלאומי. מטעם זה לבדו ניתן לראות כי הכרטסת שצרפה התובעת לכתב התביעה, אינה מוסכמת והיא שרירותית בלבד." 29. בעדותו, טען הנתבע 5 (עמ' 8 לפרו') :" מתוקף ההתקשרות "השעטנז" בין שירותי רפואה פעילה לקופ"ח, מבוטחים של שירותי רפואה פעילה וקופת חולים לאומית, התבקשנו ע"י קופת חולים לאומית לעשות את העבודה האדמיניסטרטיבית של גביית התשלום מביטוח לאומי, עבור השירותים שניתנו להם ע"י קופ"ח לאומית. יתרה מכך, במאי 2004 התקיימה ישיבה במשרדי המל"ל ע"י ראש אגף המל"ל לנפגעי תאונות עבודה, מר יואב שלום, עוזרו, מנהלת הכספים של שירותי רפואה פעילה ואני, על מנת לסיים את הגשת המסמכים של קופ"ח לאומית למל"ל כדי שיוכלו לקבל כסף, כי הם מעוכבים כבר שלוש שנים ולא עושים כלום והזהירו אותם שאם הם לא יגישו הם לא יקבלו כסף. באותה ישיבה סוכם שאם קופ"ח לא תעביר את המסמכים כנדרש- לא יקבלו כסף. ולכן כל טענה שמועלית בנושא תאונות עבודה כלפי שרותי רפואה פעילה- אין לה קשר למציאות. זו רשלנות של קופ"ח כי זו הייתה אחריות שלה להגיש את המסמכים." 30. לא מצאתי במסמכים הרבים תימוכין לעמדות השונות. משכך, הנני מקבלת את טענת הנתבעים, שהגיון בצידה וקובעת כי התובעת, אשר המסמכים היו בידיה, לא הוכיחה את סירוב המל"ל ולא עשתה די לגבות את החוב ממנו. לפיכך אינה זכאית לגבותו משר"פ. 31. אחריות הנתבעים הנוספים הנתבעים 1-4 המיוצגים במשותף טענו כי אין להטיל את חובות הנתבעת 1 על נתבעת 2 או על הדירקטורים. לטענתם, החזרת הפעילות מהנתבעת 1 לנתבעת 2 נעשתה באותו אופן בו החזירה התובעת את מניותיה לנתבעת 1- ללא תמורה. עוד טענו כי למעשה הייתה לנתבעת 2 "מעין זכות עכבון" על מאגר העובדים שהעבירה ללא תמורה לנתבעת 1. לטעמם, היה החזרת מאגר העובדים לנתבעת 2 מחויב המציאות ובעדיפות העולה על תשלום חוב (מוכחש) לתובעת. משבוצעה המחאת הזכויות לנתבעת 2, ובהעדר יריבות בינה לבין התובעת, אין לשיטתם עילת תביעה כלפיה. 32. התובעת טענה כי לא ידעה, קודם להסכם עם איילון, כי בוצעה המחאת הזכויות לנתבעת 2. לשיטתה, העברת הפעילות לידי איינס קר והמכירה שבעקבותיה אינן פעולות לטובת החברה (שר"פ) אלא כאלו המשרתות אך ורק את בני משפ' קריב ואת דב נווה שקיבל עמלה עבור חלקו במכירה. לטענת התובעת, אשר הייתה מודעת למכירה ל"איילון" ואף הסכימה לה, לא היה מקום להמחאת הזכות והעברת פעילות החברה "מכיס לכיס" (משר"פ לאיינס קר) למעט רצונם של הנתבעים 3,4 להיחלץ מסנקציות פליליות בגין אי תשלום מע"מ, ולקיחת יתרת כספי התמורה לידיהם. 33. הנני מקבלת את טענתה. העברת רשימת הלקוחות מהנתבעת 2 לנתבעת 1 ללא תמורה בעת יצירת שר"פ - לא נעשתה בחלל ריק. הנתבעים אינם מתייחסים לעובדה כי קודם להתקשרות היה מצבה הכלכלי של הנתבעת 2 בכי רע והיא נתבעה ע"י הבנק הבינלאומי הראשון בגין חובה לו. אמנם הייתה בידיה רשימת לקוחות של 10,000- 15,000 עובדים זרים, אולם בפועל, ככל הנראה, הוצאותיה עלו על הכנסותיה. כך גם שר"פ אשר הדוחות הכספיים שלה לשנת 2003 מלמדים כי לכאורה הייתה זכאית לגבות חובות בסכום של 2,179,565 ₪ ומנגד היתה חיבת לבנקים ולספקים 2,911,609 ₪. 34. משנמכרה הפעילות לחב' הביטוח, אמורה הייתה הנתבעת 1 לשלם את חובותיה, ולהותיר בידיה את יתרת התמורה. המחאת הזכויות והעברת/החזרת הפעילות לנתבעת 2 ללא ידיעת התובעת קודם למכירה- טרפה את הקלפים והותירה את האחרונה מול שוקת שבורה. הואיל וקבעתי כי הנתבעת 1 חבה כספים לתובעת, העברת הכספים לנתבעת 2 מהווה התעשרות שלא כדין, שבגינה יש לחייב נתבעת זו. 35. באשר לנתבעים 3,4- הטענה לחיובם נובעת מדיני הרמת מסך ההתאגדות. השניים היו רשומים כאמור כדירקטורים וכבעלי מניות בנתבעת 2 שהייתה בעלת המניות בנתבעת 1. ככאלה, היו צפויים לסנקציה פלילית בגין אי תשלום מע"מ ע"י הנתבעת 2, חוב שבגינו אף מונה לה כונס נכסים. משהחליטו כי כספים המשולמים לה יועברו לאותו כונס נכסים, והיתרה אליהם, ידעו, או אמורים היו לדעת כי הנתבעת 1 לא תפרע חובות אחרים, בהעדר משאבים כלכליים לכך- לרבות חובה לתובעת. 36. ס' 6 לחוק החברות תשנ"ט-1999 בנוסחו לפני תיקון 3 (משנת 2005) קובע בס"ק ב() כדלקמן: "על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בס"ק (ג).בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות (ג) בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן , בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע חובותיה". הנני מסכימה עם התובעת כי לנתבעים 3,4 היה אינטרס כלכלי ישיר בפעולות שבוצעו, שכן אי תשלום מע"מ ע"י החברה (הנתבעת 2) סיכן אותם בהעמדה לדין פלילי. ההסדר שנעשה בין כונס הנכסים לבינם, בכספי התמורה, פטר אותם מסיכון זה. 37. הנתבעים אף שימשו כדירקטורים בנתבעות 1,2. הנתבע 3 היה הרוח הפעילה (למעט בזמן מחלתו, עת מילא בנו את מקומו), בעוד שהנתבעת 4, בת זוגו, התפטרה מדירקטוריון שר"פ בהיותה עסוקה באותן שנים במלחמה על בריאותה. הנני מקבלת את עדותה לפיה :"אני הייתי עסוקה עם עצמי עם המחלה, עם הטיפולים, ולא הייתי מעורבת בשום דבר יותר. מלבד דבר אחד שבעלי אמר לי לחתום עם איילון וחתמתי. זהו." (עמ' 5 לפרו') וקובעת כי התמלאו התנאים לחיובו של הנתבע 3, אולם בנסיבות בהן שוכנעתי כי לא עסקה בענייניהן של הנתבעות 1,2 כלל- לא מצאתי לנכון לחייבה בדין. משכך, התביעה כנגד הנתבעת 4- נדחית. 38. כך גם באשר לנתבעים 5,6. הנתבע 5, בנם של הנתבעים 3,4, לא היה בעל מניות ואף לא מילא תפקיד בדירקטוריון שר"פ, אלא שימש כמנכ"ל שכיר של הנתבעת 1 עד 30/6/04. לאחר המכירה לאיילון הועסק כמנהל שכיר אצלה. בעדותו הפגין ידע רב בכל הנוגע להשתלשלות העניינים, אולם אין בכך כדי לחייבו בחובות הנתבעת 1. הטענה כי נאמנותו הייתה, ונותרה למשפחתו בלבד, וכי ידע כי לנוכח העברת תמורת המכירה לנתבעת 2 לא תוכל הנתבעת 1 לפרוע את חובותיה כלפי התובעת- אין בה על מנת להרים נטל כה כבד ולקבוע חיובו של מי שהדין איננו מטיל עליו חבות כזו. 39. בניגוד לנטען ע"י התובעת, טען הנתבע 6 שלא היה בעל מניות אלא כיהן כדירקטור בשר"פ, וכי לא זכה בהטבות עקב המכירה. הנני מקבלת את גרסתו כי למעט שכרו לא קיבל דבר. העד תמך אמנם בטענות הנתבעים, לרבות "ההצדקה המוסרית" לה טענו בקשר עם החזרת פעילות הנתבעת 1 לנתבעת 2, אולם מאידך טען כי נותרו בידי הנתבעת 1 נכסים בדמות חובות שהוטל על באי כוחה לגבות. לשיטתו, היו זכויות כספיות אילו אמורות לשמש לסילוק חובותיה של שר"פ, אולם את חובה לתובעת- הכחיש. סברתי כי אין באמור לעיל, חרף היותו בדירקטוריון, ראיה לחוסר תום לב ולאינטרס להברחת נכסים, כפי שטענה התובעת. משכך- הנני דוחה את התביעה כנגדו. 40. התביעה הנגדית התביעה הנגדית התבססה על הטענה כי התובעת, הלוא היא הנתבעת שכנגד, הטעתה את התובעים שכנגד ויצרה מצג כי תשמש כגורם מבטח. אלמלא כן, איינס קר לא הייתה מעבירה לשר"פ ללא תמורה את רשימת לקוחותיה.על פי הנטען בכתב התביעה הנגדית "התנאי הבסיסי להסכמתה של איינס קר (אשר עובר למועד הקמת המיזם, ביטחה באמצעות חברות ביטוח שונות כ-15,000 (!) עובדים זרים בישראל) להצטרף למיזם, היה התחיבותה של לאומית כי הינה זכאית לשמש כ"מבטח רפואי" על פי דין, וכי באפשרותה להנפיק פוליסות ביטוח רפואי לעובדים זרים "(ס' 5). לאחר שהובררו המניעה החוקית והתנגדות הגורמים המוסמכים, היה מאוחר מדי, על פי הנטען, להשיב את הגלגל אחורנית. בסופו של יום נמכרה פעילות איינס קר לאיילון במחיר הנמוך פי כמה משוויה עובר להקמת שר"פ. נזק זה מיוחס לנתבעת שכנגד. 41. אינני מקבלת את הטענה. בניית המיזם התאפיינה בתחזיות ובציפיות בהן לא ניתנה התחיבותה של הנתבעת שכנגד לאישור מטעם המוסדות הרלבנטיים. בישיבת דירקטוריון מיום 2.12.01 (נספח ב/1 לנת') דווח כי הנתבע 5 וד"ר פרידמן נסעו לרומניה על מנת לבחון אפשרות לחתימת חוזים עם חברות ביטוח המבטחות בביטוח משנה. באותה ישיבה ציין ד"ר פרידמן כי קיבל חוו"ד משפטית כי הן חברות ביטוח ואף קופות חולים יכולות לשמש כמבטח רפואי. בסופה של הישיבה הוחלט כי הגב' דריהר תשוחח עם סמנכ"ל משרד הבריאות הגב' עבאדי ותדגיש כי מדובר בחברת שיווק בלבד וכי השירותים הרפואייים ניתנים על ידי קופת החולים. עוד הוחלט כי יש להכין את טיוטת החוזה שבין התובעת שכנגד 2 לנתבעת שכנגד. פירושם של אלו, כי החל מתחילת ההתקשרות ידעו הצדדים על עמדת משרד הבריאות והמפקח על הביטוח. סירובם של אלה בא בסמוך להקמת שר"פ באופן שניתן היה, לו עמדו על כך התובעים שכנגד, לבטל את המיזם ולהשיב את הפעילות לאיינס קר על מנת שהנתבעת שכנגד תמשיך ליתן שירותים רפואיים כפי שעשתה קודם לכן, וכפי שעשתה בפועל אף בתקופת המיזם המשותף. 42. מסמכי העתירה לבג"צ אשר הוגשו ע"י התובעת (נספח י"ד) מלמדים על מאבקה העיקש של התובעת ושל שר"פ להמשך הפעילות המשותפת. כך למשל, כתב בא כוחם דאז ד"ר יעקב נאמן , ביום 3.1.02: "הואיל ובענינינו קופת חולים לאומית היא המבקשת לבטח העובדים הזרים (במישרים או באמצעות חברות קשורות) בהתאם להוראות הצו, מכאן שקופת החולים אינה כפופה לחוק הביטוח על הביטוח אלא להוראות חוק בריאות ממלכתי." תשובתו של רו"ח ידין ענטבי לא בוששה לבוא, והיא הורתה כי "קופ"ח לאומית אינה רשאית לבטח את העובדים הזרים בין במישרין ובין באמצעות חברות קשורות." 43. ביום 23.1.02 השיב עו"ד סול לרו"ח ענטבי: "בהתאם להוראתכם הפסיקה קופת חולים לאומית כליל, קבלת לקוחות חדשים..בין קופת חולים לאומית לבין הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ..יכרת מסמך כוונות לפיו יבוטחו העובדים הזרים (קיימים וחדשים) בפוליסת ביטח בריאות.. ואילו קופת חולים לאומית תעסוק בשיווק ותהיה אחראית..בין היתר, למתן השירותים הרפואיים המכוסים בפוליסה." בדיעבד, חזרה בה הכשרת הישוב מרצונה להתקשר עם התובעת שכנגד. לאחר התכתבות ממושכת נתקבלה הסכמת מנהל משרד הבריאות, עליה התבססה התובעת שכנגד בתשובתה לעתירה, לפיה רשאית קופת חולים לאומית למכור שירותי בריאות לכל גורם, לרבות שר"פ, בדרך של תשלום עבור שירות, ובלבד שהמחיר יהיה ריאלי ויבטיח תמורה ראויה לקופה עבור עלויות השירות. (מש/19 לעתירה). מסמך זה היווה את הבסיס לפעילות המשותפת ועליו מתבססת אף דרישתה של הנתבעת שכנגד לתשלום בגין השירות שנתנה. 44. המכתב, הנושא את התאריך 4.2.03 סתם לכאורה את הגולל לחלוקת רווחי שר"פ לקופ"ח ולאיינס קר וזיכה את הראשונה בתשלום הולם עבור שירותיה הרפואיים, יהיו רווחי ו/או הפסדי שר"פ אשר יהיו. 45. כפי שכתבתי לעיל, בנקודת זמן זו היו איינס קר ושר"פ רשאיות לדרוש את הפסקת שיתוף הפעולה. או אז הייתה נערכת התחשבנות כוללת, קופ"ח לאומית היתה מקבלת את התמורה לה היתה זכאית, נציגיה היו מתפטרים מהדירקטוריון, כפי שעשו שנתיים מאוחר יותר, והתובעות שכנגד היו מכלכלות צעדיהן על פי ראות עיניהן, אלא שהדבר לא נעשה. שתיקתן, והמשך הפעילות המשותפת, מלמד על רצונן והסכמתן שלא להפסיקה. 46. יתר על כן, הטענה כי הנתבעת שכנגד הסירה ידיה מהמיזם המשותף אף היא איננה נכונה. אלמלא הוגשה העתירה, היתה קופ"ח לאומית ממשיכה לנהל ביחד עם הדירקטורים האחרים את שר"פ. 47. בבואנו לבחון מיזם משותף, בודקים אנו את הכדאיות הכלכלית של הצדדים לו. העתירה מלמדת כי משרד הבריאות, המקצה כספים לקופות החולים, עומד על כך כי יגבו מחירים ריאליים עבור שירותים חיצוניים שהן מעניקות, על מנת שלא להעמיק את גירעונן. כך עשה גם במקרה דנן. יתכן כי העלויות הללו גבוהות מדי למחירי הפרמיות האטרקטיביות שנמכרו למעסיקי העובדים הזרים. כך או אחרת, העמדת הדרישה ל"מחיר עבור שירות" הבטיחה לכאורה את הכנסותיה של הנתבעת שכנגד, בעוד שרווחיה של שר"פ נותרו בבחינת נתון נעלם. קבעתי לעיל כי אין באמור לעיל על מנת להעביר את פעילותה של שר"פ לאיינס קר, קודם שתסלק חובותיה לספקיה. כך גם אין להטיל על הנתבעת שכנגד אחריות למצב שנוצר. הנני דוחה את התביעה שכנגד. 48. סיכומו של דבר: הנתבעים 1,2,3, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הסכום של 1,078,00 ₪. כשהוא צמוד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה. נתבעים אלו אף ישאו בהוצאות התובעת ובנוסף בשכ"ט כולל בסכום של 75,000 ₪. התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים 5,6 סכום של 25,000 ₪. בשל הנסיבות המיוחדות של הנתבעת מספר 4- אינני עושה צו להוצאות לגביה. רפואהביטוח רפואיקופת חוליםעובדים זרים