מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא בעיה נפשית עקב תאונת דרכים: התובע, יליד 1970, ביום 15.9.99 נפגע בתאונת דרכים. אין חולק על חובת הנתבעות לפצותו. המחלוקת היא על גובה הנזק. לשם קביעת נזקי הגוף מהם סבל התובע עקב התאונה, מיניתי שני מומחים רפואיים: האחד, ד"ר אבני, בתחום הפסיכיאטרייה, והשני, ד"ר פרנקל, בתחום האורטופדיה. ד"ר אבני הגיש חוות דעת שתאריכה 4.5.01. בחוות דעתו הוא מספר על התאונה (התנגשות), על נזקי הגוף בעקבות התאונה ועל כך שהתובע אושפז בבית החולים הדסה מיום התאונה עד 28.9.99, ומאז ועד 7.11.99 במחלקת השיקום של בית-חולים זה בהר הצופים. באותה התקופה הוא נבדק על-ידי פסיכולוג שאיבחן אצל התובע תסמונת שלאחר חבלה נפשית. מאוחר יותר קיבל הטיפול נפשי במרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים עין כרם. ד"ר אבני מספר שתלונות התובע בפניו, ככל שהן מתייחסות להיבט הנפשי, התמקדו בהפרעות שינה, בהתעוררות בפחד מחלומות שאת תוכנם אין הוא זוכר. על מצב הרוח אמר התובע שהוא "לא כל-כך טוב כמו שהיה". על עברו של התובע ידע ד"ר אבני, שמדובר ביליד ארה"ב שלמד שם בבית-ספר דתי, מסגרת בה המשיך גם לאחר עלייתו ארצה והוא בן 16. התובע היה תלמיד בינוני והצליח לעבור חלק מבחינות הבגרות, כשהוא נכשל במקצועות תנ"ך, מתמטיקה ואזרחות. מהצבא שוחרר בפרופיל 21 לאחר שנת שירות עקב מה שהתובע כינה כ"אי הסתגלות". הוא נשאל אם היו לו בעיות נפשיות לפני התאונה, והשיב שהוא לא סבל מבעיות כאלו לפני התאונה. ד"ר אבני לא מצא הפרעות בחשיבה, בתפיסה, בהתמצאות, ובזכירה אצל התובע. גם האינטליגנציה, וגם הריכוז, נמצאו תקינים. הדבר היחיד החורג מהנורמה שנמצא בבדיקה היא "אפקט דכאוני במידה קלה". סיכומו של דבר, שבהתבסס על כך שהתובע "פיתח עוד בתקופת האשפוז סימנים של PTSD, בעיקר סיוטי לילה, נדודי שינה, ומחשבות חודרניות על התאונה, ובהתחשב בכך שהוא התלונן על עצבנות וקשיי ריכוז", קצב ד"ר אבני לתובע 10% נכות נפשית מיום התאונה ועד מועד הבדיקה (27.2.2001), ו-5% נכות נפשית צמיתה. בחקירתו בבית המשפט אישר ד"ר אבני (את הידוע לכל) שהרפואה בכלל, והפסיכיאטרייה ביתר שאת, אינם מדע מדויק, וניתן גם לקצוב לתובע 7.5% נכות צמיתה. בצדק טוען ב"כ הנתבעות שחומר רלוונטי משמעותי (הכוונה היא לתיקו של התובע בצה"ל, שהתקבל בבית המשפט מאוחר יותר) לא היה לנגד עיני הנתבעות, ובעקבות כך הוא גם לא הובא לידיעת ד"ר אבני. לא זו אף זו, נמנע מהנתבעות מלהשתמש בחומר זה בעת חקירתו של ד"ר אבני. מה שנאמר לד"ר אבני על-ידי התובע הוא שהוא השתחרר מצה"ל בפרופיל 21 עקב "קשיי הסתגלות". לאור הרשום בתיקו של התובע בצה"ל, לא קשה לאמר, בלשון המעטה, שסיכום דברים לקוני זה, שנמסר לד"ר אבני על-ידי התובע, איננו מלא. התובע אמר במפורש לד"ר אבני שהוא לא סבל בעבר מבעיות נפשיות, ואולם מסתבר שבסיפוריו של התובע לקב"ן בצה"ל הוא תיאר אירוע של שוד ורצח להם היה עד בארה"ב, והוסיף ואמר שבעקבות כך הוא סובל מפחדים, מחרדה ומסיוטי לילה. חרף העובדה שבעת חקירת התובע בבית המשפט המידע המלא לא היה עדיין בידי הנתבעות ובידי בית המשפט, ביקש התובע להיחלץ ממלתעותיהן של המסקנות ההכרחיות הנובעות מהעובדה שהיו לתובע ליקויים נפשיים קודמים, הכל כפי שהן תוארו על-ידי התובע לרשויות צה"ל. הוא "הסביר" אפוא בעדותו (עמ' 26) שמה שאמר לצבא איננו אלא שקרים, והכל כדי להשתחרר מהשירות הצבאי. שקרים אלו כללו גם המצאה, בבחינת יש מאין, של פרשת השוד והרצח בארה"ב (עמ' 21). מסתבר, אפוא, שהתובע אמון זה מכבר על סיפורים אודות קיומם של פחדים וסיוטי לילה, שלדבריו שלו אין בהם ממש. מי לידינו כף יתקע שהסיפורים על הפחדים, שהם היסוד המוצק לקביעת הנכות הנפשית על-ידי ד"ר אבני, אינם, כדברי התובע בעבר, שקר, שלא נועד אלא לקבל פיצוים. בהקשר זה ראוי להדגיש שבבדיקה עצמה לא מצא ד"ר אבני אלא אפקט קל של דיכאון, ולא על כך הוא ביסס את הנכות, ודאי לא את כל הנכות. בנסיבות אלו ייתכן שהיה מקום לדחות את הצעת ד"ר אבני להעניק לתובע 5% נכות נפשית. לא בלי ספק רב מאוד אני נמנע מלעשות כן, תוך שאני נותן לתובע ליהנות מהספק המטריד. אני מאשר את הנכות הנפשית הצמיתה של 5% עליה המליץ ד"ר אבני. על היקף הנכויות האורטופדיות של התובע נמצאנו למדים מחוות דעתו של ד"ר פרנקל (מיום 20.7.01). ד"ר פרנקל מספר כי בצילומי רנטגן שנעשו לתובע לאחר התאונה "אובחנו שבר סופרקונדילרי בעצם הירך השמאלית, שבר פריקה בראש עצם המסרק השלישית, פריקה בראש עצם המסרק הרביעית, ושבר בגליל המקורב של אצבע ראשונה בכף רגל ימין, ושבר ללא זוזה בראש עצם הפיבולה מימין". תלונותיו של התובע בפני ד"ר פרנקל היו כאב, המוחמר לאחר עמידה ממשוכת באצבעות רגל ימין, אי יכולת להפריד בין אצבעות 3-5 ברגל ימין, כאב בירך שמאל מקורב ומרוחק, כאב בברך שמאל, קושי לעלות מדרגות. בבדיקה שנערכה לתובע נמצאו שתי צלקות לא רגישות, ירידה קלה בתחושה "בצורת כתם באספקט אינטרולטרלי מרוחק". בירך שמאל רגישות דיפיזית קלה. כל השאר נמצא תקין: ללא דפורמציה, ללא נפיחות, וכשתנועת פרק ירך שמאל תקינה ושווה לזו שבירך ימין. גם בברכיים לא נמצאה נפיחות או תפליט, ואולם ברגל שמאל נמצאה "רגישות דיפוזית קלה". כיפוף הברכיים היה עד 125 מעלות ברגל שמאל, ועד 135 מעלות ברגל ימין. היישור היה מלא, היציבות הצידית היתה תקינה, הסימן פיבוט לא הופק, סימן מגרה 1.5 - בשמאל, 1 + בימין". בכף רגל ימין לא נמצאו דפורמציה או נפיחות, היישור היה תקין, התנועה המידטרסלית היתה תקינה. לעומת זאת, נמצאה "רגישות קלה" בגף כף הרגל ועל פני האצבעות ועצמות המסרק 2, 3, 4, וכן נמצאה "הגבלה מינימלית בכיפוף האצבעות, והיפר אלגזיה במרווח שבין אצבע אחת לשתיים. צילומי רנטגן שנעשו סמוך לבדיקה הראו "מצב לאחר חיבור גרמי של השבר בעצם הירך כשהמתכת המקבעת במקום, וכן נראות הסתיידויות קלות, מצב לאחר חיבור גרמי של השברים בכף רגל ימין עם דפורמציה בראש עצם המסרק השלישית, ומצב לאחר חיבור גרמי של השבר בעצם הפיבולה בברך ימין". בשל הפגעים שנמנו לעיל קצב המומחה לתובע נכות של 10% בשל הפגיעה ברגל שמאל, ו-10% בגין הפגיעה בכף רגל ימין. כל בר-בי-רב, אפילו הוא הדיוט, מבין שתמונת פגעי התובע רחוקה מאוד, למרבית המזל, ממצבו של מי שלא יסכון למאום, תמונה אותה מבקש להציג התובע (אם כי הוא נמנע מלאמר זאת ברחל בתך הקטנה). לפני התאונה עבד התובע עם אביו בפיצרייה השייכת לאביו. לעבודה זו הוא לא חזר, ואיני יודע למה. מעדותו שלו עולה (עמ' 22) "שאפשרות זו לא כל-כך עלתה אצלי, אני יודע את הבעיה שלי יותר מכולם". בהמשך סיפר על סיוטי לילה, ולעתים גם סיוטי יום ופלשבקים של התאונה (לד"ר אבני לא סיפר על כך). קטע זה של עדותו מסכם התובע באומרו "הסיבה שאני לא חוזר לפיצרייה אני אומר שאין לי מוטיבציה". כיוון שכך נשאל התובע אם היה חוזר לפיצרייה אילו בעייתו הנפשית היתה נפתרת, ועל כך השיב (עמ' 22) "בנוסף לבעיה הנפשית יש לי כאבים ברגל שמאל עקב התאונה וכאבים ברגל ימין, אני לא יכול לעמוד זמן ממושך... אני לא רואה את עצמי עובד בפיצה בצורה פיזית". על הגישה הבסיסית שלו חזר התובע בחקירה הנגדית (עמ' 24) במהלכה אמר: "לא ניסיתי לעבוד בחנות, אני לא מתכוון לחזור לחנות, אני לא יודע כרגע מה אני מתכוון לעשות... אני לא יכול לחזור לעבודה מבחינה פיזית בגלל הרגליים". לעומת זאת, העד סיפר בסמוך לאחר מכן שהוא הולך בחדר כושר על הליכון משך 20-25 דקות, והוא עושה כן שלוש פעמים בשבוע. הוא גם יכול ללכת בחוץ 15-20 דקות, הוא מרים משקולות, וגם משתמש במכשיר משולב של הליכה ורכיבה על אופניים, "הכאב שמופיע לאחר רבע שעה הוא כאב שאפשר לעמוד בו, אבל הוא כאב לא נוח". התובע נתבקש ליחד את המגבלות שהוא טוען להן, לנפשיות ולפיזיות, והשיב (עמ' 24) "...אילו היה מדובר רק בכאבים ברגליים הייתי יכול לחזור לעבודה". את דבריו אלו סייג מיד באומרו "לא בצורה מלאה", אולי שעתיים בבוקר ושעתיים בערב. ואולם, כך הוא ממשיך ואומר "הבעיה העיקרית היא הרגליים והמוטיבציה ביחד, אינני יודע להגיד אם המשקל של העדר מוטיבציה והכאבים ברגליים הוא זהה. התוצאה הכללית שאני לא יכול לחזור לעבודה... (עמ' 24). אכן, התובע הוכיח במעשיו שיש גיבוי להצהרתו שהוא איננו עוסק בדבר, ובעצם המסקנה מדבריו ומהתנהגותו היא שהוא לא יסכון למאום, ולכך כוונו דבריי בנושא זה לעיל. גם ללא הבהרה נוספת מצד ד"ר פרנקל בעניין מגבלות התובע, לא היה קשה להגיע למסקנה שעדותו של התובע בנושא זה מנותקת מן המציאות. נכותו הנפשית היא קטנה מאוד (אפילו בהנחה שהיא קיימת מצד אחד ונובעת מן התאונה מצד שני, דברים הנמצאים כאמור בספק רב), וספק אם יש לה השלכה כלשהי על יכולת העבודה של התובע בפיצרייה או במקום אחר. בודאי שאין לה אותה השפעה מכרעת של אי יכולת לעבוד בפיצרייה או במקום אחר, זאת אפילו אם נביא בחשבון גם את הנכות האורטופדית. ובאשר להשלכת הנכות האורטופדית על כושר העבודה של התובע, הפניתי שאלה לד"ר פרנקל ונעניתי בתשובה מיום 10.12.01 שמבלי להתייחס לוודאות המצב הרי "להערכתי, סביר כי מר סופר מסוגל לעמוד כשעתיים, ולאחר הפסקה של כ- 15-30 דקות יוכל לחזור על כך". תשובה זו בודאי איננה מקפחת את התובע, וייתכן אפילו שהיא מיטיבה אתו. כושרו הפיזי, אפילו כפי שהוא מתואר על-ידו, רחוק מלהפכו לבעל מום שאינו יכול לעבודה בעמידה. אני איתן בדעתי גם לאחר שהבאתי בחשבון את "המאמצים הפיזיים" הכרוכים בסובב את הכנת הפיצות, כפי שהם תוארו בגוזמה רבה על-ידי אנשי התביעה. בהקשר זה אעיר שיש בפיצרייה כוחות עזר (מובילים ואחרים) שודאי יכולים להטות כתף במאמצים אלו. כבר אמרתי שהתובע פעל במסגרת הפיצרייה של אביו, ואולם המעט שאפשר לאמר הוא שאופן העסקתו שם נותר מעורפל במידה רבה. הופקו אמנם עבורו תלושי שכר, ואולם אין חולק שתלושים אלו היו פרי המלצה של הנהלת החשבונות שנועדה להפיק את מקסימום יתרונות המס (עמ' 20). התובע עצמו סיפר (עמ' 20) שאף פעם לא עבד לפי תלושי שכר. מסתבר שהוא משך ככל שהתאפשר וככל שהוא נזקק. בהקשר זה הוזכרו סכומים של 7,000 או 7,500 ₪ לחודש. סכומים בסדר גודל כזה ממשיך ומקבל התובע מאביו גם לאחר התאונה, כעזרת אב לבנו או כמשכורת לא מדווחת, או תחת שמות אחרים. כיתת עדי התובע ניסתה לתאר מצב בו התובע היה המפעיל העיקרי של הפיצרייה, וכי רק על פיו יישק דבר. אביו, כך נטען, נחבל לפני שנים רבות ומאז צמצם פעילותו בפיצרייה, כך שהעשייה התבצעה על-ידי התובע כמעט באופן בלעדי. גם זו תמונה שאינני מוכן לקבלה בצורה בה הוצגה. לא רק שאפילו עדות אבי התובע (עמ' 17 ואילך) מצביעה על מעורבות עמוקה של אבי התובע בפיצרייה, אלא שאבי התובע נאלץ להודות שבנו נעדר תכונות הצריכות לשם ניהול עסק. בניגוד לאחיו של התובע, שרכש את רזי המקצוע במסגרת הפיצרייה של האבא, והקים לאחר מכן עסק עצמאי משלו, הודה אבי התובע (עמ' 18) "שהתובע בניגוד לשלומי (אחי התובע - ו.ז.) לא יכול להסתדר לבד, התכוונתי למנטליות שלו". דברים אלו, כשהם נאמרים מפי אבי התובע, מקפלים בתוכם הודאה ברורה על העדר כושר עסקי (אם לנקוט לשון המעטה) ככל שמדובר בתובע. התובע הוא כבן 32 היום, ואני מוכן להניח שנותרו לו עוד כ-35 שנות עבודה. יש לו מידה של מגבלה ביכולת לעמוד זמן ארוך, ואולם מדובר במגבלה קלה מאוד. אני מניח שהרבה אנשים בריאים יבקשו לנוח רבע שעה אחרי עמידה בת שעתיים. בנותני ערך למגבלה זו, ובהביאי בחשבון ליקוי נפשי זניח הנובע מהתאונה, וכשאני מתעלם מרמזים ונתונים בתיקו של התובע בצה"ל על ליקויים נפשיים שנתגלו בקרב משפחת התובע, וכשאני מביא בחשבון את חוות דעת אבי התובע על העדר כושר עסקי עצמאי אצל התובע, ובהביאי בחשבון שיש קשת גדולה מאוד של עיסוקים בהם התובע איננו מוגבל (סופר סתם היא דוגמא אחת של עיסוק, אותו הזכיר התובע כאפשרות), ובהביאי בחשבון שסדר הגודל של תקבולי התובע נעו סביב 7,000 ₪, נראה לי שהפיצוי עבור הפסד שכר בעתיד צריך להיות פיצוי גלובלי ששיעורו הוא 250,000 ₪, וכך אני מחליט. הפסדי שכר בעבר לא היו לתובע, שהרי אביו המשיך לשלם לו את שכרו. חרף זאת, אתייחס לשכר זה כ"מענק" ועזרה שאינם "שוללים" זכות לפיצוי, זאת בהיותם תשלומי עזר הניתנים על-ידי אב לבנו. פגעי התובע בחודשים הראשונים שלאחר התאונה היו קשים. מדובר בתקופת האשפוז עד תחילת נובמבר 1999, וכן בתקופת טיפולים אינטנסיביים עד מרץ 2000. אני מוכן להניח שהיה מדובר בתהליך הבראה הדרגתי גם לאחר מכן, כך עד שהתייצב מצבו של התובע על הנכויות הצמיתות. עבור הפסד שכר בעבר אני פוסק סכום של 100,000 ₪, כשסכום זה כולל ריבית והצמדה עד היום. לא הובאו בפני ראיות על הצורך בעזרת צד ג', כמו גם על עצם העובדה שעזרה כזו ניתנה, ואולם ברור שהתובע היה מוגבל מאוד בחודשים הראשונים שלאחר התאונה, וצריך להניח שהוא נזקק במידת מה לעזרת הזולת. על בסיס של אומדנא דדינא אני פוסק בפריט זה, של עזרת צד ג' בעבר, פיצוי בסכום של 10,000 ₪. הצורך בעזרת צד ג' בעתיד לא הוכח. גם הוצאות ניידות לא הוכחו. נהפוך הוא, התובע יכול ללכת, גם לגרסתו, 15-20 דקות. מרחקים גדולים יותר עושים רבים מהאנשים, גם כשהם בריאים, ברכב שלהם או בתחבורה ציבורית. המומחה לא העיד בנושא זה דבר. בנסיבות אלו עילת פיצוי זה נדחית. אני מאשר פיצוי עבור הוצאות העבר בסכום של 5,197 ₪ כנתבע בסיכומי התובע. אינני מאשר פיצוי של 22,271 ₪ עבור ניתוח במסגרת פרטית שעבר התובע. הכלל הוא שפיצוי כזה יינתן רק כשהוכח כשטיפול במסגרת השרות הציבורי נחות משמעותית לעומת "האופציה הפרטית". אין בעדויות שהובאו בפני כדי לשכנע שזה היה המצב. סופר אמנם על מה שרופא (ד"ר מושיוב) אמר לבני המשפחה על סכנת התקצרות הרגל, ואולם לא רק שהדברים הועדו מפי נוגע בדבר (אחי התובע), ולא רק שהם עדות שמיעה, אלא שכלל לא הוכח שאפילו היה סיכון כזה היתה הצדקה ללכת בתוואי של "ניתוח פרטי". הפיצוי עבור נזק בלתי ממוני יהיה בשיעור הקבוע בחוק, על בסיס נכות רפואית של 23.05% ועל בסיס האשפוז מיום 15.9.99 עד 1.11.99. מה שהתובע מכנה אשפוז פתוח, שגם את ימיו הוא מבקש להביא בחשבון לצורך פריט נזק זה, איננו אשפוז. מדובר בטיפול אינטנסיבי אמנם, ואולם לא בכל יום ולא לכל אורך היום. מהסכומים שפסקתי יש לנכות את התשלומים התכופים שנעשו לתובע (7,000 ₪ ביום 2.12.99, 11,000 ₪ ביום 8.12.99, 11,000 ביום 20.3.00 ו-8,750 ₪ ביום 1.7.00), כשסכומים אלו יישאו ריבית והצמדה כדין מיום עשייתם ועד היום. כן יש לנכות את קצבאות המל"ל בסכום של 6,000 ₪ ששולמו לתובע, כשגם לסכום זה ייווספו ריבית והצמדה כדין. היתרה תשולם על-ידי הנתבעות לתובע בצרוף להצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. כן יישאו הנתבעות בהוצאות התובע ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך של 13% על הסכום שנפסק, כשאליו יצורפו לצורך חישוב שכר הטרחה גם התשלומים התכופים. לא היתה סיבה להגיש תביעה זו לבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלו יישא התובע בהפרשי האגרות בין בית-משפט השלום (שם היתה צריכה להיות מוגשת התביעה) לבית המשפט המחוזי. הנתבעות יוכלו לנכות סכום זה מהפיצוי. תאונת דרכים