מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ברך לא מתיישרת בעקבות תאונת דרכים: בפני תובענה לתשלום פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), שהגיש התובע (יליד 11.04.48) כנגד הנתבעת, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, עקב תאונת דרכים שארעה לו ביום 03.10.05, עת רכב על קטנוע בדרכו לעבודה (להלן: "התאונה"). לטענתו, נפגע בברך ימין והוא סובל מפגיעה זו עד היום. המל"ל הכיר באירוע האמור כתאונת עבודה, וקבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% (ראה תעודת עובד ציבור שהוגשה ביום 11.06.12). ביום 31.07.11, לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים לבקשת הנתבעת להביא ראיות לסתירת קביעת המל"ל, התרתי לנתבעת להגיש חוות דעת סותרת. בהמשך, הצדדים הגיעו להסכמה על מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש, ולפיכך מיניתי ביום 21.09.11 את ד"ר פלאח מאזן כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי, להערכת נכותו הצמיתה של התובע. המומחה מצא כי לתובע דלדול קל של שרירי הירך ברגל ימין; הגבלה בסוף היישור 15 מעלות פחות מברך שמאל עם חסר יכולת לנעול את הברך בחמש המעלות האחרונות; ושינויים ניווניים מעבר לבינוניים במדור הלטרלי, עם הסתיידות אנטרו-לטרלית גדולה, ושינויים ניווניים קלים-בינוניים במדור פלטופמורלי (עמ' 5 לחוות הדעת). על יסוד הממצאים האמורים, הגיע המומחה לכלל מסקנה כי יש לתובע נכות בגין שינויי שחיקה מעבר לבינוניים, עם הגבלה קלה-בינונית בתפקוד ברך ימין, בשיעור 15% לפי סעיף 35(1)ב-ג לתוספת לתקנות המל"ל. עם זאת, העריך המומחה כי רק שליש מנכותו של התובע נגרמה בעקבות התאונה בה עסקינן, כך שהנכות הצמיתה בגין התאונה עומדת על 5%. זאת מהסיבות הבאות שפירט המומחה: מצב קודם עשיר וזהה לתסמונת הנוכחית. הקרע המיניסקלי המדווח בארטרוסקופיה הוא קרע דגנרטיבי (תלוי גיל/ניווני), לא גדול. לא דווח על נזק אחר לברך בזמן הארטרוסקופיה (ניתוח סחוס/קרע רצועות וכו'). שינויי השחיקה המתוארים כיום, 6 שנים לאחר הניתוח, הינם חמורים הרבה מעבר למצופה מהנזק אשר נגרם בתאונה עצמה ותואר בארטרוסקופיה. ידוע על הסתיידות במיניסקוס הלטרלי מהצילומים בזמן השירות כחייל סדיר, לפי הצילומים סביר להניח כי מר כהנא סבל בילדותו מחבלה כלשהי לברך אשר גרמה לשבר תלישה או קרע ברצועה הצידית/שבר לפלטו הטיביאלי הלטרלי. חבלה זו הנה, קרוב לודאי, הגורם להסתיידות האנטרו-לטרלית הישנה. במשך כשש שנים לאחר התאונה, אין תיעוד אורטופדי אודות כאבים או טיפול בברך ימין. היינו, ברך ימין החלימה בצורה סבירה יחסית מהחבלה בתאונה הנדונה. לתובע מצב רפואי קודם, עובר לתאונה, בברך ימין. הכאבים בברך ימין, המחשידים לקרע במיניסקוס הלטרלי, וכן ההסתיידות הלטרלית, דווחו כבר בשנות השמונים, בהיותו חייל ואזרח, עד שנת 1989. והתובע סבל באותן שנים, מאותם תסמינים אשר יכולים להעיד על קרע מיניסקוס לטרלי, וטופל שמרנית. המומחה נחקר על חוות דעתו. הצדדים חלוקים בשאלה האם מדובר בתאונת דרכים, מה שיעור נכותו הרפואית בגין התאונה, מהי הנכות התפקודית, ומהו גובה הנזק. דיון והכרעה האם מדובר בתאונת דרכים הצדדים חלוקים בשאלה האם נפגע התובע בתאונת דרכים. התובע טוען, כי עת רכב על קטנוע בדרכו לעבודה, התפרץ רכב פרטי במהירות למסלול נסיעתו, הוא ניסה להתחמק מפגיעה חזיתית ברכב אך איבד שליטה בקטנוע, נפל לקרקע ונחבל קשות בברכו הימנית. לצורך תמיכה בטענותיו, צירף התובע טופס דיווח מחודש 12/2005 על פרטי תאונת דרכים במשטרת ישראל (נספח ג1 לתצהירו). הנתבעת טוענת, כי התובע לא הוכיח שנפגע בתאונת דרכים. זאת מאחר ומנגנון הפגיעה אינו מתיישב עם נסיבות התאונה הנטענות, ומאחר ופנה לבית החולים רק 4 ימים לאחר התאונה הנטענת. הנתבעת מפנה לעדות המומחה לפיה "כל מנגנון התאונה הוא קצת פחות בעד קרע במיניסקוס. קרע צריך להיגרם מתנועה מסוימת בעיקרה סיבובית. פה המנגנון לא כ"כ מצא חן בעיני" (עמ' 15 שו' 1-3). לטענתה, טופס הדיווח למשטרה נעשה רק כחודשיים לאחר התאונה, בדצמבר 2005, והודעה לחברת הביטוח (מוצג נ/1) נמסרה רק ביום 09.03.06 - חמישה חודשים לאחר התאונה הנטענת וכאשר כבר לא ניתן היה לבדוק מתי ואיך נפגע התובע (עמ' 22 למעלה שו' 2-10). לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, אני קובעת כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי נפגע בתאונת דרכים. עדותו של התובע מהווה עדות יחידה של בעל דין, כאמור בסעיף 54(א) לפקודת הראיות. בנסיבות אלה, על בית המשפט לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. בענייננו, אני מאמינה לעדותו של התובע, אשר העיד בעניין זה באופן קוהרנטי, ברור ומהימן. אני מאמינה לתובע, שהעיד כי לא פנה לבית החולים מיד לאחר שקרתה התאונה, אלא רק לאחר ארבעה ימים, מאחר והניח שהכאב יעבור, וכי הוא אינו אדם ש"רץ" לרופא בשל כל מכה קטנה (עמ' 21 שו' 25-26). התובע חזר והשיב באופן דומה כל עת שנשאל האם אכן קרתה התאונה (עמ' 21 שו' 30-31). לא מצאתי כל פגם בכך שלא פירט בפני המל"ל כי עשרים שנה עובר לתאונה סבל מכאבים באותה ברך, ואני מאמינה לעדותו לפיה בתום לב ומפאת עשרות השנים שעברו מאז, לא העלה מיוזמתו את דבר התלונות הישנות (עמ' 22 שו' 18-32). גם המומחה מצא לציין בעדותו כי התרשם שהתנהלות התובע בבדיקתו הייתה מהימנה: "...זה מעיד על אמינותו של הנבדק שהוא לא משחק משחקים" (עמ' 15 שו' 21-22). בנוסף, למעט טענה סתמית, לא הציגה הנתבעת שום ראיה לביסוס טענתה כי לא הייתה תאונת דרכים. הנתבעת מסתמכת, אמנם, על העובדה שהתובע פנה לבית חולים רק ארבעה ימים לאחר התאונה, אבל המומחה קובע שמנגנון תפליט בחלל הברך - ממנו סובל התובע - עשוי בהחלט להתיישב עם העובדה שרק אחרי כמה ימים ניגש התובע לבית חולים: "אדם שיש לו קרע במיניסקוס שעושה תפליט ודימום איטי, גם אם הוא צעיר וגם אם הוא מבוגר ועם מחלה ניוונית קיימת הוא בהחלט יכול להגיע אחרי מספר ימים בלבד לרופא ולאו דווקא באותו יום" (עמ' 14 שו' 3-5). כך שהמנגנון הרפואי של הפגיעה בתובע, מתיישב עם הצטברות הדרגתית של דימום פנימי בברך, הגורם להחמרה הדרגתית בסימפטומים, ולכך שהתובע הגיע לבית החולים לאחר ארבעה ימים. לא מצאתי מקום לקבוע, בהעדר כל ראיה אחרת מטעם הנתבעת, כי רק בגלל שהתובע לא פנה מיידית לבית חולים, אין זו תאונת דרכים. ההיגיון הרפואי במנגנון הפגיעה, כפי שהעיד המומחה כאמור לעיל, ואשר מתיישב עם פניה מאוחרת לטיפול רפואי, בצירוף מהימנותו הבולטת של התובע בנוגע לנסיבות התאונה, מובילות אותי למסקנה כי התובע הוכיח, ברמה הנדרשת בהליך שבפני, כי נפגע בתאונת דרכים כנטען. שיעור הנכות בגין התאונה האם מדובר בהחמרה של מצב רפואי קודם, או בהלכת ה"גולגולת הדקה" המומחה קבע כי התובע סובל מנכות רפואית בשיעור 15%, כאשר לדעתו יש לייחס 5% בלבד לתאונה נשוא ענייננו, לאור תהליכים ניווניים בברך עוד לפני התאונה. לטענת התובע, יש להשית את מלוא הנכות הרפואית של התובע, בשיעור 15%, על הנתבעת, בהתאם להלכת הגולגולת הדקה. לטענת התובע, המומחה אמנם קבע בחוות דעתו כי התובע סבל בעבר מכאבים ומהסתיידות בברך ימין, אך בניגוד לעמדת הנתבעת, לא התרשם המומחה כי מדובר בנזק חבלתי שהחל בשנות השמונים והחמיר בעקבות התאונה. התובע טוען כי המומחה מניח קיומו של מנגנון נזק שונה, נזק ניווני שמקורו בתהליך ניווני סמוי שהחל בברכו של התובע עוד בילדותו, "אותת" באופן זמני על קיומו 19 שנים לפני התאונה, ללא כל תלונות בהמשך, ולבסוף הותנע לכדי האצה משמעותית של התהליך הניווני בעקבות הנזק שספג התובע בברכו בתאונה שלפנינו. לטענת התובע, בתיקו הרפואי לא מופיעה תלונה כלשהי על כאבים או פגיעה בברך במהלך ילדותו, ועל כן ברור כי מדובר בתהליך ניווני סמוי, אשר החל בילדותו של התובע מבלי שהתובע היה מודע לו ואשר הזדחל בגופו מבלי לתת כל אותות חיצוניים. התובע טוען, כי בשנות השמונים, בעת שירותו הצבאי, תועדו לראשונה כאבים ומגבלה בברכו, כאשר התיעוד האחרון משנת 1989. בתיקו הרפואי אין תיעוד לחבלה כלשהי מאותן שנים, והחשד לנזק במיניסקוס מעולם לא אושר בצילומי ההדמיה. לטענת התובע, המחלה הניוונית הסמויה אשר התנחלה בגופו מאז ילדותו, נתנה את אותותיה לראשונה בעת שנזקק לפעילות חריגה ומאומצת במיוחד במהלך שירותו הצבאי. אלא שעם סיומו הצבאי חלף "איתות" זה. לטענתו, בחייו האזרחיים לא נזקק עוד למאמצים הקיצוניים שביצע בשירותו הצבאי, ובמשך 16 שנים, עד למועד התאונה, לא סבל מכאבים או ממגבלה כלשהי בברך. לפיכך טוען התובע, כי אילולא התאונה, לא היה סובל ממגבלה כלשהי, והתהליכים בגופו לא התבטאו בממצא קליני כלשהו - אלא בעקבות התאונה. לפיכך, לטענתו, חל בעניינו הכלל בדבר "גולגולת דקה", ויש לייחס את כל הנכות לתאונה. התובע הפנה לפסיקה רבה בנושא: ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר; ע"א 3222/10 ביטוח ישיר נ' פלוני; ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל, פ"ד סא (3) 310; ת"א (י-ם) 654/92 רחמים ג'אנח נ' יפרח כהן; ע"א 51/65 מרקשייד נ' רוזן; ואף למאמרו של א. ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט (1983) 243, 249-251. הנתבעת טוענת מנגד, כי בעניין התובע אין מקום להחיל את הלכת הגולגולת הדקה. לטענתה, מומחה בית המשפט קבע באופן ברור מהו שיעור הנכות הקודמת ומהו שיעור הנכות החדשה בגין התאונה. לטענת הנתבעת, לתובע היה מצב רפואי קודם מגובש, המתבטא בתיעוד הרפואי, ובבדיקה קלינית של התובע ע"י המומחה (עמ' 9 שו' 7-11). אני סבורה כי הצדק עם הנתבעת בעניין זה. לתובע עבר רפואי מתועד ומבוסס בברך ימין, אשר בא לידי ביטוי בשנות השמונים - אז פנה התובע מספר פעמים לטיפול רפואי, ואף הורד לתובע הפרופיל הצבאי בגין בעיות רפואיות בברך ימין. כלומר, הייתה מציאות רפואית, שנתנה ביטויה בתלונות, בכאבים ובתיעוד הרפואי. כפי שתיאר זאת המומחה - לתובע "בעיית בסיס עשירה" (עמ' 12 שו' 6-8). העובדה, כי התובע לא פנה במשך שנים לאחר מכן לטיפול רפואי, אינה מעידה כשלעצמה, כי לא היו לו כאבים והבעיה נעלמה, שכן כפי שהעיד על עצמו התובע - הוא אינו אדם ש"רץ" לרופא בגין כל מכה קטנה (עמ' 21 שו' 25-26). גם לאחר התאונה הנוכחית, ואף שיש לו נכות בשיעור של 15%, לא פנה התובע במשך 5 וחצי שנים לטיפול רפואי. במילים אחרות, העובדה שלא פנה לטיפול רפואי, אינה מלמדת על העדר ממצאים. בענייננו קבע המומחה מהו שיעור הנכות בגין המצב הרפואי הקודם לתאונה - 10%, ואין כל קושי להפריד בין שיעור זה, לבין השיעור שקבע המומחה בגין התאונה - 5% (זאת, להבדיל למשל מת"א (י-ם) 654/92 רחמים ג'אנח נ' יפרח כהן, אליו הפנה התובע בסיכומיו). כך, העיד המומחה, כי עפ"י הממצאים הקליניים משנת 1986 נמצאה רגישות בסדק המפרקי החיצוני וגם עדות לחוסר יציבות בצד החיצוני של הברך (עמ' 9 שו' 7-11), וכי "אצלו [התובע, ה.א.] יש בעיית בסיס עשירה. הסעיף הזה מתאר גם שינויים ניווניים ארתרותיים קלים ואצל התובע השינויים הם לא קלים אלא הם בינוניים..." [הדגשה שלי, ה.א.] (עמ' 12 שו' 6-8). כך גם העיד המומחה באריכות על מצבו של התובע ובעיות הברכיים שלו לפני התאונה (עמ' 12-13). כדברי כב' השופטת פרוקצ'יה בת"א (מחוזי י-ם) 654/92 רחמים ג'אנח נ' יפרח כהן, אליו הפנה דווקא התובע בסיכומיו: "בדרך כלל חל העקרון כי חובת המזיק לפצות רק בגין נזק שהוא עצמו גרם לו, להבדיל מנזק קודם שלגביו אין לו אחריות. לכן, אם ניתן לאתר ולהפריד בין הנזק הקודם לנזק המאוחר, תצומצם חובת הפיצוי לנזק המאוחר. עם זאת, אם לא ניתן להפריד כך, ולא הוכח מה משקלו של הנזק המאוחר ביחס למום הקודם, יחוייב המזיק בפיצוי כולל בגין הנזק כולו". נסיבות המקרה שבפני, אינן מתאימות להחלת דוקטרינת הגולגולת הדקה. ראה הדברים הברורים שקבע בית המשפט העליון בע"א 8279/02 גולן נ' עז' המנוח ד"ר אלברט ז"ל: "בסיטואציה של "גולגולת דקה" אין האדם המעורב סובל מנזק כלשהו, אלא שמעשה העוולה מביא לנזק גדול מאשר אצל אחר שאינו בעל "גולגולת דקה". לעומת זאת, במקרה של החמרת מצב קיים סובל האדם המעורב מנזק מוקדם שאין מקורו בהכרח בעוולה. ואולם, העוולה גורמת להגדלתו של נזק זה" [הדגשה שלי, ה.א.]. ואכן, במקרה שבפני סבל התובע מנזק מוקדם - עליו התלונן כבר בשנות השמונים, והתאונה גרמה לכן להחמרת מצב קיים. בע"א 51/65 מרקשייד נ' רוזן, פ"ד יט עמ' 184, אליו הפנה התובע בסיכומיו, דובר בניזוק "שלפני התאונה לא היה נכה כלל ועיקר, נהפך לנכה בהצטרף גורם התאונה לנטיה שהייתה קיימת בו כבר לפני התאונה. הנכות שלאחר התאונה הייתה אפוא תוצאת הצטרפותם זה לזה של שני גורמים, הפרידיספוזיציה והתאונה, אך לא היתה כל ראיה, וגם הרופאים לא קבעו זאת, לא במפורש ולא מכללא, שגורם הפרידיספוזיציה היה הופך את התובע לנכה בלאו הכי, אף בלי גורם התאונה" (שם, עמ' 187). ואילו בענייננו, כאמור, קיים תיעוד רפואי וראיות למצב רפואי קודם בברך ימין של התובע, כך שמצבו הניווני כבר נתן את אותותיו בעבר, ולא מדובר ב"נטיה" שלא באה לידי ביטוי קודם לתאונה. בשל מצבו הקודם של התובע הוא אף הופנה, במהלך שירותו הצבאי, לוועדה רפואית לשם הורדת "פרופיל". מכל מקום, לא בכל מקרה יש משמעות מעשית לאבחנה בין החמרה לבין גולגולת דקה, אלא יש מקום להשוות את מצבו של הניזוק לפני התאונה, למצבו לאחר התאונה. כך, כפי שקבע בית המשפט העליון, בע"א 3222/10 ביטוח ישיר נ' פלוני, אליו הפנה התובע בסיכומיו: "השאלה אם לסווג את המקרה שבפנינו כ"גולגולת דקה" או כ"החמרת מצב", אינה מקדמת את ענייננו בשאלה האמיתית המונחת לפתחנו והיא - אם ועד כמה יש לקחת בחשבון את נכותו של המשיב עוד לפני תאונה. לשם כך, נחזור ונעמיד מול עינינו את ההבחנה הידועה בין המושגים הבאים: נכות רפואית; נכות תפקודית; פגיעה בכושר השתכרות או אובדן השתכרות" (שם, עמ' 9-10). בית המשפט קבע באותו עניין כי "ככלל, זיהויו של נזק נעשה בדרך של השוואת מצבו של הניזוק לפני מעשה העוולה למצבו לאחר מעשה זה ובעקבותיו.." במקרה שבפני לנכותו של התובע לפני התאונה לא הייתה, אמנם, השפעה על כושר השתכרותו, אך גם לנכותו לאחר התאונה לא הייתה השפעה על הכנסותיו. בענייננו, וכפי שיפורט בהמשך, התובע לא הוכיח פגיעה ממשית בהשתכרות שלו ובתפקודו, כך שנראה כי האבחנה בין החמרה לבין גולגולת דקה מעוקרת כל משמעות מעשית. בנסיבות העניין אני דוחה אפוא את טענות התובע להחלת הלכת הגולגולת הדקה, וקובעת כי מדובר בהחמרת מצב רפואי קודם, כפי שקבע מומחה בית המשפט בחוות דעתו. נכותו הרפואית של התובע, כתוצאה מהתאונה, היא 5%. יש לקבוע אם כן, מהי הנכות התפקודית של התובע בעקבות התאונה. הנכות התפקודית התובע טוען, כי יש לייחס לתאונה הנדונה את מלוא הנזק הרפואי, 15% נכות, כמבטא את נכותו התפקודית. בנוסף, דורש התובע להעלות לו את הנכות התפקודית ב- 50%, נוכח ניסיונו התעסוקתי הצר והיותו עצמאי רוב חייו, השכלתו החסרה, גילו המבוגר במועד התאונה, כמו גם פגיעתו האורטופדית המצמצמת משמעותית את קשת העבודות הפתוחות בפניו. בסיכומו של דבר מבקש התובע שבהתחשב במכלול השיקולים יעמיד בית המשפט את הנכות התפקודית על 20% (סעיף 22 עמ' 13 לסיכומיו). (אעיר כי לא ברור לי כיצד נעשה חישוב זה, וכיצד בתוספת של 50% מנכות של 15%, הגיע התובע לנכות תפקודית של 20%). לטענת הנתבעת, נכותו התפקודית של התובע נמוכה מנכותו הרפואית, וכי מאז תקופת אי הכושר, שב לעבודתו עובר לתאונה ושכרו אף עלה. לכל היותר, טוענת הנתבעת, עומדת הנכות התפקודית על שיעור של 5%. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני דוחה את טענות התובע בעניין הנכות התפקודית. לאחר תקופת אי הכושר, שב התובע לעבודה מלאה, באותה רמת שכר - וכך עבד במשך למעלה משנה וחצי. התובע לא הביא את עדויות בנו ואשתו, אשר לטענתו עזרו לו בעסק (ראה סעיף 9 בעמ' 9 לסיכומיו), והוא אף לא הביא כל ראיה לכך שהעסק היה פתוח 24 שעות, או לכך שנדרש לעבוד 12 שעות ביממה. התובע לא הוכיח, כי עובר לתאונה שהה בעסק במשך 12 שעות ביממה ללא כל עזרה, וגם לא הוכיח כי לאחר התאונה נעזר, לצורך העסק, במי מבני משפחתו, שאותם, כאמור, בחר שלא להביא להעיד מטעמו. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע, על סמך עדותו היחידה של התובע, כי מצבו לאחר התאונה מנע ממנו להמשיך ולתפקד בעסק כבעבר. יודגש, כי אף לו היה מקום לקבל את טענת התובע, לפיה פגיעתו בתאונה הקשתה על תפקודו, ספק אם ניתן לקבל את הטענה לפיה יש ליחס לה את סגירת העסק. זאת, הן משום שניתן היה לצפות כי התובע יקטין את נזקיו ויביא עובד לסייע לו, והן משום שהתובע כלל לא הביא לעדות את שותפו - להעיד על הנסיבות והשיקולים שהביאו לסגירת העסק המשותף. גם לאחר שפירק את השותפות, עבד התובע בעבודות פיזיות כגון מנהל עבודה בחברת בנייה (ראה סעיף 13 בעמ' 10 לסיכומיו; סעיף 21 לתצהירו), וכאיש תחזוקה (סעיף 22 לתצהירו). בחירתו בעבודות אלה מלמדת, לכשעצמה, על העדר הגבלה משמעותית, והתובע בחר שלא להביא ראיה כלשהי לביסוס טענתו לפיה עבודתו באותם מקומות הופסקה בשל נסיבות הקשורות למצבו הרפואי הנטען. התובע טען כי מאז ינואר 2010 הוא עובד אצל בנו במשרה חלקית בסניף לוטו, ומשתכר 4,000 ₪ נטו לחודש (עמ' 23 שו' 2-4, נספח י"ג לתצהיר התובע). התובע צירף תלושי שכר מעבודתו אצל הבן, אך הבן לא זומן להעיד - מבלי שהתובע הציג הסבר כלשהו להעדרו (עמ' 23 שו' 31-32; עמ' 24 שו' 1-4). טענתו של התובע, להיקף עבודה של 3-5 שעות ביום בלבד בדוכן לוטו (עמ' 23 שו' 6-7), לא מתיישבת עם התלושים שהציג, מהם עולה כי התובע עובד 186 שעות בחודש, כלומר 7.5 שעות ליום, כמעט משרה מלאה. כאשר נשאל על סתירה זו, השיב התובע כי אינו יודע מה כתוב בתלושים (עמ' 23 שו' 22, 29). התובע גם לא הציג אישור רפואי לפיו אינו יכול לעבוד יותר שעות (עמ' 23 שו' 10-11). לאור הבעייתיות בתלושים שהציג מעבודתו אצל בנו, ובהעדר עדות הבן שתתמוך בטענותיו, לא ניתן להסתמך על עדותו בלבד כי הוא עובד משרה חלקית, וכל שכן שהיקף העבודה מקורו במצבו הרפואי. סיכומו של דבר, אין כל ראיה לנכות תפקודית ממשית, כאשר הראיות שהציג התובע עצמו - בעניין עבודתו לאורך השנים מאז התאונה - שוללות את היסוד תחת כל טענה לנכות תפקודית גבוהה. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום לקבוע שיעור נכות תפקודית שונה משיעורה של הנכות הרפואית. אני קובעת לכן כי שיעור הנכות התפקודית של התובע עומד על 5%. הנזק הפסד השתכרות בתקופת אי-הכושר התובע הציג אישורי מחלה ל- 89 ימים בלבד, מיום 04.10.05 ועד 31.12.05, והודה בעדותו כי אין בידיו אישורים נוספים (עמ' 19 שו' 4-5, 9-10; עמ' 23 שו' 10). לטענת הנתבעת, עפ"י שומת מס הכנסה לשנת 2006, המשיך עסק התובע לפעול באופן מלא ללא כל פגיעה בהכנסות העסק גם בתקופה זו. לטענתה, לא נגרמה לכן לתובע כל פגיעה בהכנסות בתקופה זו. התובע לא הביא כל ראיה לסתור נתון זה, ואף לא הביא כל ראיה לפיה נעזר במי מבני משפחתו או באדם אחר או כי הוציא הוצאה כלשהי לשם שמירה על המשך ההכנסות מהעסק. זאת, אף שלכאורה לא היה כל קושי להביא עדים בעניין זה - את בני משפחתו ואת שותפו. לא מצאתי לכן מקום לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בגין התקופה שלאחר התאונה ועד לסגירת העסק, שכן בכל התקופה הזו לא הוכחה פגיעה כלשהי בהכנסותיו, או גידול בהוצאותיו לשם שמירה על רמת ההכנסה הקודמת לתאונה. הפסד השתכרות בשל פירוק השותפות וסגירת העסק - לעבר ולעתיד לטענת התובע, בשל התאונה, ומצבו הרפואי בעטיה, פירק ביולי 2007 את השותפות העסקית, בה עבד עובר לתאונה, והעסק נסגר. התובע טוען כי בסיס השכר שלו (הכנסתו מהעסק) עובר לתאונה עמד על 9,696 ₪, וכי יש להעריך עליה ריאלית של 10% לפחות בהכנסות, כך שיש לחשב את הפיצוי בגין הפסד השתכרות לפי שכר של 10,066 ₪. לכן, מעריך התובע את הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר (מיום סגירת העסק בספטמבר 2007 ועד היום) בסך של 142,754 ₪. והפסד ההשתכרות לעתיד (עד גיל 67) מוערך ע"י התובע בסך 59,729 ₪. לטענת הנתבעת, אין כל מקום לפיצוי בגין הפסד השתכרות. ראשית, מאחר והתובע שב לאחר תקופת אי הכושר לעבודתו עובר לתאונה, והרוויח שכר זהה ואף גדול יותר. שנית, התובע לא הוכיח כי סגר את העסק בשל התאונה - שכן עשה זאת למעלה משנה וחצי לאחר התאונה. שלישית, מתלושי השכר שהציג התובע עולה כי הוא עובד באופן מלא בעסק בנו. רביעית, התובע לא הציג מסמך רפואי כלשהו או ראיה אחרת שתעיד כי אינו מסוגל לעבוד באופן מלא בעבודה שבה עבד עובר לתאונה. לטענת הנתבעת, לא הוכיח התובע את נזקיו, לא הביא עדים הכרחיים ולא הציג מסמכים נדרשים, כך שאין מקום לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר שלא הוכח, והתובע לא הוכיח פגיעה בכושר השתכרותו, כך שאין מקום לפסוק לו פיצוי גם בגין הפסד השתכרות לעתיד. לחילופין, טוענת הנתבעת כי יש לפצות את התובע בסך 15,000 ₪ בלבד בגין הפסד השתכרות. לאחר ששמעתי את הצדדים, ועיינתי בראיות שהוצגו בפניי, שוכנתי כי התובע לא הוכיח את הנזקים להם הוא טוען. אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה לא הוכיח התובע את הנזק המיוחד שנגרם לו בעבר. כפי שנקבע בפסיקה: "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנתו. תובע הטוען, כי נגרם לו נזק מיוחד, חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו הנזק, אלא גם את היקפו או שיעורו". ראה: ע"א 379/74, 525/74 אסבסטוס נ' פזגז, פד"י ל(3) 281, 284. כאמור, לאחר תקופת אי הכושר, שב התובע לעבודה מלאה, באותה רמת שכר - וכך עבד במשך למעלה משנה וחצי ! כלל אין מדובר בתקופה קצרה. הכנסות העסק אף עלו לאחר התאונה (עמ' 18 שו' 15-18, 23). התובע לא הביא את עדויות בנו ואשתו, אשר לטענתו עזרו לו בעסק (ראה סעיף 9 בעמ' 9 לסיכומיו; עמ' 22 שו' 17), והוא אף לא הביא כל ראיה לכך שהעסק היה פתוח 24 שעות, כטענתו. מה גם, שהתובע יכול היה להקטין את נזקיו, בדרך של הבאת עובד. התובע לא הוכיח כי דווקא בשל התאונה פירק את השותפות והפסיק לעבוד. התובע לא הביא את שותפו שיעיד על סיבת פירוק השותפות. התובע לא הציג את מסמך פירוק השותפות או הודעה לרשויות המס (עמ' 18 שו' 30-31). בהקשר זה יש לזכור כי בעת סגירת העסק כבר היה התובע בן קרוב ל- 60. בנסיבות כאלה גובר הצורך בהוכחה כלשהי לכך שהסגירה מקורה בתאונה דווקא ולא בנתונים אחרים. התובע לא הציג דוחות רווח והפסד, שומות מס, דוחות מע"מ לשנים 2006-2007 אלא רק לשנת 2005, ולמעשה הנתבעת היא שצירפה דוחות אלה במסגרת תיק המוצגים שלה. כאשר נשאל מדוע לא הציג מסמכים השיב תשובה בלתי מספקת לפיה הציג כל מסמך שהתבקש ע"י עורכת דינו (עמ' 19 שו' 11-12). מדוחות השומה של התובע, שצורפו כאמור ע"י הנתבעת, עולה, כי הכנסות התובע בשנים 2006-2007 עלו, או לכל הפחות לא ירדו. כלומר, נכותו לא השפיעה על עבודתו ועל שכרו. לאור כל זאת, לאור הערכת המומחה כי כתוצאה מהתאונה קיימת אצל התובע מגבלה תפקודית קלה, אותה העריך בשיעור 5% בלבד, וכאשר אין כל ראיה לנכות תפקודית ממשית, כאשר טענות התובע והראיות שהציג על המשך עבודתו לאורך השנים מאז התאונה סותרות כל טענה לנכות תפקודית - אני דוחה את טענת התובע כי מגבלתו אינה מאפשרת לו לעבוד בעבודות מהסוג בהן עבד עד התאונה ולאחריה. מנגד, ולמרות כל הספקות, לרבות בדבר פגיעה של ממש בהשתכרות התובע, בעבר ובעתיד, לא ניתן להעלם מהעובדה כי לתובע נקבעה נכות רפואית. ולא ניתן גם להתעלם מהעובדה כי יתכן ולנכות זו השפעה כלשהי על כושר עבודתו של התובע, ולא ניתן לשלול את האפשרות שבעתיד תפגע נכותו של התובע גם בשיעורה הנמוך, בכושר עבודתו. כדברי כב' השופט שילה: "אליבא דה כלעלמא, על המזיק לפצות אפוא אדם על ירידת כושר עבודתו כתוצאה מחבלה, אשר לה הוא אחראי, ואין נפקא מינא, אם הירידה בכושר העבודה תגרור אחריה בעתיד גם ירידה בהכנסות או לא. הנזק הטעון הטבה ופיצוי, הוא הנזק לכושרו של אדם לעבוד בתמורה לשכר, כפי שנקבע היקפו בשעת מתן פסק הדין, ואין שומעין לטענות המזיק שהניזק ממילא אינו מנצל את כושרו זה ולא יעשה כן לעתיד לבוא. זכותו של כל אדם לנצל כל נכס שברשותו - כולל נכס כושר העבודה - בדרך שהוא רואה לנכון, או להימנע מניצולו, וכל עוד אין הוא חורג מגדר החוק, אין איש (כולל המזיק שגרם להפחתה בכושר העבודה) יכול להיבנות מכך, שבוחר הוא בחלופה השניה". ראה: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו (1) 281. בנסיבות אלה, לאור שיעור הנכות הנמוך שנותר לתובע, לאור קביעותיי לפיהן לא הוכיח התובע הפסד השתכרות בפועל, ולאור גילו של התובע ,אני סבורה כי אין מקום לחישוב אריתמטי במקרה שבפני, ויש לילך בדרך של פסיקת סכום גלובלי, שבפסיקתו יילקחו בחשבון כל הנתונים הרלוונטיים. לפיכך, אני פוסקת לתובע, בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, סכום גלובלי של 40,000 ₪. הפסד פנסיה לטענת התובע, ביום 01.01.08 נכנס לתוקף צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק הקובע חובת הפרשות לקרן פנסיה לכל עובד. לטענתו, שיעור הגריעה מהפנסיה העתידית הנו ביחס ישיר לצמצום ביכולת השתכרותו, לפי שכר קובע של 10,066 ₪ X 70% מבסיס השכר הקובע לפנסיה X מקדם היוון רגיל לתקופה של 12.6 שנה ממועד הפרישה ועד תום תוחלת החיים X מקדם היוון 0.88627 (היוון כפול עד למועד תחילת החישוב), וסה"כ: 195,852 ₪. לטענת הנתבעת, אין לפצות את התובע בגין ראש נזק זה, מאחר ועובר לתאונה היה התובע עצמאי, הוא חזר לעבודתו לאחר תקופת אי כושר קצרה, וכלל לא הוכח כי התובע הפריש לעצמו לפנסיה ו/או קיבל תנאים סוציאליים כלשהם. לחילופין טוענת הנתבעת כי יש לקזז פיצוי זה כנגד הפרשת העובד הנחסכת. בנוסף, טוענת הנתבעת, כי בגילו של התובע, ובהעדר הפרשות פנסיה קודמות, אין משמעות לטענה כי דווקא בגילו יגרמו הפסדי פנסיה, שכן חישוב פשוט יראה כי בגילו של התובע אין משמעות כספית לכל הפסד הנטען בנכות כה נמוכה ולאחר ניכוי הפרשות העובד הנחסכות. מקובלות עלי טענות הנתבעת בעניין ראש נזק זה. בהעדר כל ראיה על הפרשות קודמות לפנסיה בהיותו של התובע עצמאי, ונוכח גילו, אני קובעת כי הסכום הגלובלי שפסקתי לעיל בגין הפסד השתכרות - כולל גם הפסדים יחסיים אפשריים בפנסיה העתידית של התובע. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד התובע טוען כי מצא עצמו נכה ומוגבל לאחר התאונה, ובחודשים הראשונים לאחר התאונה היה מנוע מביצוע כל פעולה שדרשה דריכה על רגלו, ולפיכך נדרש במשך שלושה חודשים לעזרת בני משפחתו בביצוע פעולות היומיום בביתו ומחוצה לו, בשיעור של 6,000 ₪ עבור שלושת חודשי אי הכושר. לטענת התובע, הוא נעזר עד היום בבני משפחתו בכל עבודות הבית ובפעולות הדורשות מאמץ רב של הרגל, הליכה ממושכת ועמידה. לטענתו, עם הזדקנותו תלך ותגבר השפעת נכותו על כושר תפקודו הכללי והוא יזדקק לעזרה הולכת וגוברת, ולכן הוא מעמיד את הסכום לפיצוי על סך של 500 ₪ לחודש החל מגיל 70 ועד תום תוחלת חייו, בסך של 52,732 ₪. הנתבעת טוענת, כי התובע לא צירף כל קבלות להזדקקותו לעזרת צד ג' ומחקירתו של התובע עולה כי לא שילם עבור עזרת צד ג'. לאחר תקופת אי כושר קצרה, שב התובע לעבודתו באופן מלא וללא כל מגבלה, והמשיך לעבוד, גם לאחר שפירק את שותפותו, בעבודות פיזיות המעידות שלא נזקק לעזרה פיזית כלשהי. בנוסף טוענת הנתבעת, כי מדובר בתאונת עבודה, ולכן עזרת צד ג' מכוסה ע"י המל"ל, וכי כיום התובע הנו עצמאי בכל פעולותיו, אינו נעזר בעזרה כלשהי, וככל שנזקק לעזרת בני משפחתו בתקופה הסמוכה לתאונה הרי שהיא מובנת ביחסים בין בני משפחה ללא שכר. הנתבעת מפנה אל ע"א 327/81 ברמלי נ' גארף עבדול חפוז, פ"ד לח (3) 580. בשל מצבו הרפואי של התובע בסמוך לאחר התאונה, ניתן להניח כי נזקק לעזרת בני משפחתו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעדר כל ראייה לעזרת צד ג'. לעניין העזרה בעתיד - העובדה שהתובע המשיך לעבוד מאז סיום תקופת אי הכושר בעבודות פיזיות - מעידה שלא הזדקק לעזרת משפחתו, בבית או מחוצה לו, מאז החלים מפגיעתו בתאונה. לפיכך אני קובעת לתובע בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד, פיצוי גלובלי בסך של 10,000 ₪. נסיעות התובע טוען כי הפגיעה בברכו מחייבת ותחייב אותו למשך כל חייו בנסיעות מוגברות לכל מחוז חפצו, למרחקים קצרים ובינוניים אותם נהג בעבר לעבור בצעדה רגלית (סעיף 27 לתצהירו). לטענתו, יש להניח כי עם הזדקנותו, תגבר מגבלתו האורטופדית והוא יזדקק לנסיעות בתכיפות הולכת וגדלה. לכן התובע דורש פיצוי בסך 25,000 ₪ בראש נזק זה. לטענת הנתבעת, לא צירף התובע כל ראיה פוזיטיבית לתחשיבו בראש נזק זה, ולכן אין מקום לפצותו. לטענתה, התובע לא הוכיח כל הוצאה שמחוץ לסל הבריאות ו/או המל"ל בהיותה התאונה תאונת עבודה. הנתבעת מפנה אל ע"א 2801/96 אל על נ' יפרח. הגם שהתובע לא הביא כל ראייה לתמוך בטענתו בדבר הוצאות נסיעה, מצאתי מקום לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה ובסכום גלובלי בסך 5,000 ₪. כאב וסבל לטענת התובע יש לקבוע פיצוי בסך 6,357 ₪ בגין כאב וסבל, לאור היותו בן 57 בעת התאונה, ולאור הנכות הרפואית בשיעור 5%. אני מקבלת טענה זו של התובע ופוסקת לטובתו בראש נזק זה, סכום של 6,357 ₪. ניכויי תגמולי המל"ל הנתבעת טענה כי עפ"י תעודת עובד ציבור שהוגשה ביום 11.06.12, התובע קיבל תגמולי מל"ל בגין התאונה הנדונה. כך לפי מכתב המל"ל מיום 04.06.12, שולם לתובע סך של 23,731 ₪ ביום 02.02.06, ובנוסף שולם לו מענק חד פעמי בסך 35,765 ₪ ביום 26.01.07. סה"כ 59,496 ₪ נכון ליום 26.01.07. התובע לא התייחס בסיכומיו לניכוי תגמולי המל"ל בכלל, וממילא לא לסכום הניכוי לו טוענת הנתבעת בפרט. התובע הודה בעדותו כי קיבל גמלה חד פעמית מהמל"ל (עמ' 19 שו' 18) והצדדים הודיעו על הסכמתם כי דוח המל"ל יתקבל כראיה לעניין פירוט התשלומים (עמ' 19 שו' 22). לפיכך אני מקבלת את טענת הנתבעת ומורה על ניכוי שיעור תגמולי המל"ל, המשוערך למועד מתן פסק דין בסך 81,022 ₪. סיכום סיכומו של דבר, אני פוסקת לתובע פיצוי כלהלן: הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, והפסדי פנסיה: 40,000 ₪ עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: 10,000 ₪ נסיעות: 5,000 ₪ כאב וסבל: 6,357 ₪ בניכוי תגמולי מל"ל: 81,022 ₪ - יוצא, שסכום הפיצוי שקבעתי לתובע, נבלע בניכויי המל"ל שקיבל. הפעלת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי בנסיבות אלה טוען התובע, כי יש מקום להפעלת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי. מאחר והתאונה ארעה עת נסע התובע על קטנוע שלא שימש אותו בדרך קבע לצורך עיסוקו, ואשר מעולם לא בוטח ע"י העסק, ולא הוכנס לחשבון הוצאותיו. ולכן עותר התובע לשיעור של 25% מהפיצוי שימצא בית המשפט לפסוק בתביעה. התובע מפנה בעניין זה לע"א (חי') 28575-02-11 דונסקי נ' המאגר, שם נקבע לטענתו כי מעת שלא חלה חובת ביטוח על המעביד, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בשיעור של 25% מגובה הנזק לפי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי. לטענת הנתבעת, התאונה הייתה בשירות המעביד, ולכן התובע אינו זכאי ל- 25% מהנזק. זאת מאחר, והתובע היה עצמאי, שהשתמש ברכב בו רק הוא רשאי לנהוג (הנהג הנקוב עפ"י תעודת החובה הוא התובע) ואשר נמנע מהצגת ראיה לתשלום תעודת החובה באופן פרטי. לחילופין טוענת הנתבעת, כי אף אם יוכר התובע כזכאי ל- 25% מהפיצוי, הרי שתנאי לכך, שפנה למל"ל והודיע על התביעה בדואר רשום עפ"י סעיפים 328-329 לחוק הביטוח הלאומי, כמתחייב בע"א 487/82 נדלר נ' שדה. לטענת הנתבעת, מכתב כזה לא הוצג ולא נטען כי נשלח, ולכן אין זכאות ל- 25% מהנזק שבאים בסופו של דבר על חשבון המל"ל. סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995, קובע כלהלן: 330. (א) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה. (ב) הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) ובאותה שעה לא הוגשה תביעת הזכאי לגמלה לפיצויים נגד הצד השלישי, יודיע המוסד לזכאי לגמלה על הגשת תביעתו כאמור; לא עשה כן והתבררה התביעה בלי שהזכאי לגמלה היה בעל דין בה, והמוסד גבה בעקבות פסק דין שניתן בתביעה סכום העודף על 75% מסך כל הפיצויים, ישלם המוסד לזכאי לגמלה את הסכום העודף. (ג) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה. (ד) הודעה כאמור בסעיפים קטנים (ב) ו- (ג) תישלח בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגמלה. בענייננו, התובע לא הוכיח כי הקטנוע בוטח באופן פרטי ולא הוכנס להוצאות העסק. אמנם, נקבע בע"א (חי') 28575-02-11 דונסקי נ' המאגר, כי גם במקרה בו הוצאות הרכב וביטוחו כוסו ע"י המעביד אין הדבר מחייב, בהכרח, את היות הרכב ל"רכב בשירות המעביד". כך שעובד הנוסע ברכבו במסגרת עבודתו, אך לא חלה חובת ביטוח על המעביד (גם אם נשא בהוצאה זו) - יהיה זכאי ל- 25% מהפיצוי בגין התאונה שנגרמה לו. ואולם, שאלה זו אינה דורשת הכרעה במקרה שבפני שכן התובע לא עומד בתנאי ההכרחי, של הבאת התביעה לידיעת המל"ל. התובע לא טען, וממילא לא הציג, מכתב פניה למל"ל אודות הגשת התביעה. בנסיבות אלה, לא יחול סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי. סופו של דבר, שהתביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעת וכן בשכ"ט עו"ד לנתבעת בסכום של 5,000 ₪, שישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק דין ועד למועד התשלום בפועל. בשולי פסק דין זה אני מבקשת להודות לבכ' שני הצדדים על האופן שבו נוהל על ידם תיק זה, בנעימות ובכבוד הדדי, ועל סיכומים ערוכים ומנוסחים היטב. עם הצדדים הסליחה על העיכוב במתן פסק הדין, עיכוב שמקורו ביציאתי לחופשה, שממנה שבתי רק לפני ימים מעטים. ברכייםתאונת דרכים