מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא גניבת כלי נשק מצה''ל: השופט א' א' לוי: 1. הדמות אשר עמדה במרכזם של האירועים בהם עוסק ערעור זה הוא אלרז (להלן: "אלרז"), שמאז שנת 1995 קיים קשר רצוף עם המערערים (להלן: "מחמוד" "מוחמד" ו"אחמד").   בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי במהלך עבודות שביצע אלרז באזור גבול הצפון, הוא רכש נגישות למחנות צה"ל ולאזורים מוגבלים אחרים, ואת המצב הזה ניצל כדי לבצע עבירות בנשק. באישום הראשון העוסק באלרז, במחמוד ובאחד - עאוני ריפאעי נטען, כי אלרז העביר למחמוד כ-9 כלי נשק, וזה מכר אותם לאחרים, בסיועו של עאוני והשלושה חילקו את התמורה ביניהם.   האישום השני מתייחס לכל המערערים, ותמציתן של עובדותיו היא זו: אלרז החליט לגנוב את כלי הנשק המאוחסנים בנשקייה של קיבוץ מנרה, מתוך כוונה למכור אותם בשטחים. הוא סיפר למחמוד על כוונתו, וטען באוזניו כי לתכנון הגניבה שותף גם האחראי על הנשקייה מטעם הקיבוץ, רכז הביטחון השוטף (רב"ש) יצחק קברטץ ז"ל. מחמוד רתם לביצוען של העבירות המתוכננות גם את שני המערערים האחרים ואת עאוני, ובתאריך 15.3.01 יצאו אלרז, מחמוד ועאוני לדרכם במטרה לבצע את מטרתו של הקשר הפלילי. עאוני נותר להמתין לשותפיו בצומת כח, ואילו שני חבריו המשיכו לעבר הקיבוץ. בהגיע השניים לנשקייה, פתח אלרז את דלתה באמצעות מפתחות שהיו בידו, ומחמוד החל באיסוף כלי הנשק. בשלב כלשהו עזב אלרז את הנשקייה, ובדיעבד התברר כי הוא נפגש עם יצחק קברטץ ז"ל, הוביל אותו למקום מבודד, ושם ירה בעורפו וגרם למותו. לאחר זאת חזר אלרז לנשקייה, וביחד עם מחמוד העמיס את כלי הנשק הגנובים על רכב והשניים הסתלקו מהמקום. לגרסת המשיבה, נגנבו בדרך זו 58 רובים מסוג 16-M אשר על שלושה מהם היו מורכבים מטולים וכן מחסניות רבות, שחלקן היו חמושות. את הנשק הובילו בני החבורה לכפר סאלם, מקום מגוריהם של המערערים, ועוד באותו לילה יצרו קשר עם קונים, ואף נסעו לכפר רומאנה שם מכרו 18 רובים. את יתרת השלל מכרו המערערים ביומיים הבאים. ועוד נטען בפרט אישום זה, כי החבורה התכוונה לשוב ולפרוץ לנשקייה של קיבוץ מנרה, ומוחמד אף חפר מתחת למרתף ביתו בור במטרה לאחסן בו את כלי הנשק, אולם בטרם הספיקו לבצע את זממם הם נעצרו.   המשיבה ייחסה למוחמד אישום נוסף (האישום הרביעי), ובו נטען, כי במשך מספר חודשים החזיק שלא כדין באקדח, מחסניות ותחמושת, אותם קנה מאיש כוח 17 המתגורר בג'נין. גם למחמוד יוחס אישום נוסף (האישום החמישי), ובו נטען כי בקיץ של שנת 2000 הוא מכר לבן-דודו אקדח, מחסנית ותחמושת, אולם עסקה זו בוטלה לאחר מספר ימים.   2. בגין כל המעשים שתוארו עד כה, ייחסה המשיבה למערערים עבירות של החזקת נשק ונשיאתו (מספר עבירות), סחר בנשק, החזקת נכס החשוד כגנוב, קשירת קשר לבצע פשע והתפרצות.   המערערים כפרו בעובדותיו של כתב האישום, אולם לאחר שמיעתם של רוב עדי התביעה, וביניהם כאלה שנקראו להעיד במסגרת משפט זוטא, שינו המערערים את טעמם והודו. בעקבות כך הורשעו המערערים, ובית המשפט גזר להם עונשים אלה: למחמוד - 17 שנות מאסר, למוחמד ואחמד - 12 שנות מאסר, וכן נגזרו לכל אחד מהמערערים שנתיים מאסר על-תנאי בהן ישאו אם יעברו תוך שלוש שנים מתום מאסרם עבירות מסוג פשע.   3. המערערים, המשיגים בפנינו על גזר הדין, מנו שורה של נימוקים אשר לדעתם מצדיקים את התערבותנו בעונש. הם הפנו בראש ובראשונה להודאתם בעובדות, אשר גם אם היא באה בשלב מתקדם של הדיון, היא חסכה זמן שיפוטי. כן הדגישו המערערים את שיתוף הפעולה שלהם עם חוקריהם, בפניהם הם חשפו עובדות נוספות אשר לא היו ידועות עד אז. באשר למחמוד נטען, כי חלקו בפרשיות אמנם גדול מחלקם של חבריו, אולם, מדובר באבחנה שהיא בעיקרה טכנית. מנגד, סייע מערער זה לגורמי החקירה בניסיונם לאתר את הנשק הגנוב וללכוד את הקונים, ועל כך ניתן אישור גם מפיהם של אנשי המשיבה. באותה דרך של שיתוף פעולה נהגו גם המערערים האחרים, ובכלל נטען כי לכוחות הביטחון סייעו המערערים גם בעבר, ואף לקהילתם הם תרמו את חלקם. לבסוף נטען, כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו האוסר על פגיעה בחירותו של אדם, מחייב שהפעלת שיקול הדעת בענישה תהיה מידתית, ובית המשפט צריך להימנע מלהיגרר אחר מצוקות שהזמן גרמן, כמו התגברותן של פעולות עוינות.   4. הכול מסכימים כי המערערים לא ידעו על כוונתו של אלרז להמית את יצחק קברטץ ז"ל. חרף זאת, מופלגת היא חומרתן של העבירות בהן הורשעו. המערערים מכרו עשרות רובים לתושבי השטחים, והם עשו זאת חודשים ספורים לאחר פרוץ גל הטרור נגד תושבי ישראל, גל ששטף את הארץ בנחלי דם. למערערים צריך היה להיות נהיר כי רובים אלה עלולים להגיע לידיהם של גורמים עבריינים או עוינים, ועל כן, לנוכח העובדה שהם לא נרתעו מביצוען של העבירות, נכון היה לראות בהם כמי שהפרו את חובת הנאמנות שהם חבים כאזרחי ישראל למדינה ולתושביה. בית המשפט המחוזי היה מוכן להניח כי המערערים לא פעלו ממניעים לאומניים, ומהנחה זו לא נסטה. אולם, גם אם פעלו המערערים ממניע של בצע כסף בלבד, אין בכך כדי לשנות מהתוצאות הרות האסון הצפויות ממעשיהם. מי שכך נוהג בחיי זולתו, ראוי כי ייגזר לו עונש מאסר קשה וכואב, ולא רק כדי לגמול לו על מעשיו הרעים ולהרתיעו לעתיד לבוא, אלא בעיקר כדי להרתיע את הרבים.   מנגד, היה בית המשפט מצווה לתת את דעתו לנסיבותיהם האישיות של המערערים, וגם נכון היה לזקוף לזכותם את עובדת שיתוף הפעולה שלהם עם גורמי החקירה, ולא באירועים נושא הערעור הנוכחי בלבד, אלא גם באירועים מן העבר. בחינת גזר דינו של בית המשפט המחוזי מלמדת שכך נהג, ולא נוכל לומר כי העונש אינו משקף רמת ענישה ראויה, לפחות בנסיבות כה קיצוניות כמו אלו של המקרה הנוכחי. עם זאת, אין אנו פטורים מלתת את הדעת גם לעובדה שהעונש אשר נגזר למערערים חורג במידה מסוימת מרמת הענישה שהיתה מקובלת עד כה בעבירות מתחום זה (השוו ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 150, 222; ע"פ 4609/98 אחמד טאהא נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 4360/03 מוחמד אבו ראס נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 5318/03 סלע עמר נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 3488/03 מחמד עבדלראזק, לא פורסם). החמרה זו אף כי אפשר שהיא מתבקשת עקב נסיבות שהזמן גרמן, ראוי לה שתיעשה בצורה מדורגת, ומכאן החלטתנו למתן במידת-מה את עונשי המאסר בהם יהיה על המערערים לשאת. את עונשו של מחמוד אבו בכר אנו מעמידים על 15 שנות מאסר, ואילו עונשם של שני המערערים האחרים, מוחמד אבו בכר ואחמד אבו בכר, יהיה 10 שנות מאסר. המאסר על-תנאי שנגזר למערערים בבית המשפט המחוזי יישאר על כנו.   ש ו פ ט   המשנה לנשיא א' מצא:   אני מסכים.   המשנה לנשיא   השופט מ' חשין:   אני מסכים.   ש ו פ ט   הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.   נשקצבאצה"לגניבה