מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דיווח כוזב על שעות עבודה: פתיח ותשתית עובדתית 1. התובעת פוטרה מעבודתה לאחר שנטען כלפיה כי ביצעה הפרת משמעת חמורה ודיווחה דיווחים כוזבים על שעות עבודתה. במסגרת הליך זה עלינו להכריע בשאלה אם בוצעה הפרת המשמעת הנטענת, וככל שכן - מהן השלכותיה על זכויותיה של התובעת. הנתבעת מצידה הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה דרשה מהתובעת פיצוי בגין נזקים שנגרמו לפי הנטען בגין התנהגותה. 2. מטעם התובעת העידו היא עצמה ומר גיל בן שוהם. מטעם הנתבעת העידו מר שי לוי וגב' שני אמזלג. 3. להלן עובדות הרקע, כפי שעלו מהעדויות שנשמעו בפנינו: הנתבעת - דונה ויקטוריה בע"מ - הינה רשת חנויות להלבשה תחתונה לנשים, בניהולו של מר שי לוי (להלן: לוי). התובעת, גב' אנה אפשטיין, עבדה בנתבעת החל מיום 15.5.05, והחל מיום 11.11.05 שימשה כמנהלת חנותה של הנתבעת בקניון "אסף סנטר" בצריפין (להלן: החנות). במסגרת עבודתה הייתה התובעת אחראית על הזמנת סחורה, בחירת עובדות ופיקוח עליהן, וכן ביצוע מכירות. בתקופה האחרונה לעבודתה כלל צוות החנות שתי מוכרות מלבדה, ואלו עבדו דרך כלל במשמרות בוקר (9.00 - 15.00) או אחר הצהריים (15.00 - 21.00). לטענת התובעת, נדרשה לעבוד שעות ארוכות יותר משעות המשמרת הרגילות נוכח תפקידה הניהולי, ולעיתים אף נאלצה להישאר למשמרות כפולות. שכרה של התובעת שולם על בסיס שעתי (בתקופה האחרונה לעבודתה - לפי סך של 25 ₪ לשעה), ושולם לה בהתאם להיקף השעות שנרשם בכרטיס הנוכחות. בנוסף לכך קיבלה רכיב שכונה "פרמיה", ושיעורו נע בין 250 ₪ ל - 975 ₪ לחודש. ביום 30.7.09 (יום ה' בשבוע), בסביבות השעה 15.00, סמוך לאחר צאתה של התובעת מהחנות בתום משמרת הבוקר, התבקשה לחזור על עקבותיה לצורך שיחה עם מנכ"ל הנתבעת מר לוי. במהלך השיחה, בה נכח גם אחיו של מר לוי והתנהלה ליד שולחן בשטחו הציבורי של מרכז הקניות, עומתה התובעת עם הפרת המשמעת הנטענת (להלן: פגישת העימות). פגישת העימות צולמה, והתקליטור המתעד אותה הוגש לתיק בית הדין. בתחילת פגישת העימות מסר לוי לתובעת מכתב המפרט את הטענות נגדה, אך היא ציינה כי אין לה את משקפיה עימה ולכן ביקשה כי יקריא את המכתב. לוי נהג כבקשתה, תוך השארת עותק מהמכתב ברשותה. להלן לשון המכתב (נספח ג' לתצהיר התובעת; להלן - מכתב השימוע): "הנדון: מכתב שימוע לפני פיטורין מבדיקה שערכנו אשר מצולמת ומוקלטת נודע לנו שאת, אניה אפשטיין מנהלת החנות יוצאת בכל יום מהחנות מבלי להעביר את כרטיס הנוכחות שלך ודואגת שאחת העובדות, שני אמזלג, תעביר את כרטיס הנוכחות שלך לאחר שעה ועד שלוש שעות. בימים שאינך פותחת את החנות בבוקר כמו למשל - 7.7.09 שני העבירה לך כרטיס נוכחות בשעה 12:18 בבוא זה שאת הגעת לחנות מאוחר יותר בשעה 13:40, יש לציין שכל פעם ששני אמזלג מעבירה לך כרטיס נוכחות, את אניה דואגת להתקשר אליה ומזכירה לה ל(ה)עביר לך את הכרטיס. עוד יום לדוגמא, ב - 27.7.09 את אניה יוצאת מהחנות בשעה 14:41 ובשעה 16:50 את כפי הנראה דואגת להתקשר לשני אמזלג שתעביר לך את הכרטיס נוכחות. יש לציין, שבכל יום חוץ מיום שישי את דואגת שיעבירו את כרטיס הנוכחות שלך לפעמים שעה וחצי לפני ואחרי שאת יוצאת או נכנסת ועד שעתיים וחצי לפני ואחרי שאת יוצאת או נכנסת. יש לציין דבר נוסף שאותו אנו רואים בחומרה והוא, שאת אניה נוהגת לצאת באמצע המשמרת מהחנות לחצי שעה ועד שעה, כאשר את נוהגת להשאיר את התיק האישי שלך בחנות אך מוציאה את ארנקך ומכניסה אותו לשקית של דונה ויקטוריה. אנו רואים בחומרה את המעשים הללו והדבר מהווה הפרת משמעת חמורה. אבקש לקבוע ישיבת שימוע לעוד יומיים שבה תצטרכי לתת לנו הסברים על המעשים החמורים". לאחר שסיים לוי להקריא את מכתב השימוע ושאל "זה מה שמגיע לי?", השיבה לו התובעת "גם לי זה לא מגיע... אני עובדת כמו חמורה". בהמשך חזרה פעם אחר פעם על האמירה "אני מבטיחה לך שלא יהיה דבר כזה... בחיים לא יקרה" (ובנוסחים דומים לכך) וכן אמרה "אני מצטערת, באמת מצטערת". לוי הציע לתובעת להגיע לישיבת שימוע מסודרת ביום א' לצורך מסירת עמדתה, והיא השיבה שאין צורך בכך. לטענת לוי, סוכם בסיום הפגישה כי התובעת תגיע לחנות ביום א' בבוקר ואזי תימסר לה החלטת הנתבעת בעניינה, אך התובעת לא התייצבה. לטענת התובעת, נאמר לה להמתין בביתה עד לקבלת הודעה (חלקה האחרון של פגישת העימות לא צולם, ולכן קיימות בקשר לכך שתי גרסאות כמפורט לעיל). אין חולק כי לוי נטל מהתובעת את מפתחות החנות כבר באותו יום. מספר ימים לאחר מכן נמסר לתובעת טלפונית כי ממתין לה מכתב. ביום 9.8.09 הגיעה לחנות על מנת לקחתו, וקיבלה מכתב פיטורים, נושא תאריך 3.8.09 (נספח ד' לתצהירה), בו נרשם כדלקמן: "אנו נאלצים להפסיק את עבודתך בחברה מיום 2.8.09 עקב גניבת שעות עבודה במהלך תקופת עבודתך בחברתנו בחנות אסף הרופא". התובעת לא קיבלה פיצויי פיטורים או חלף הודעה מוקדמת. עם זאת קיבלה, בתלוש שכרה האחרון (נספח ב' לתצהירה), פדיון חופשה (בגין 66.50 שעות בסך של 1,662.50 ₪) ודמי הבראה (לפי 6.42 ימים ובתעריף של 299.20 ₪, סה"כ 1,920.86 ₪). הנתבעת קיזזה, משעות עבודתה של התובעת לפי כרטיס הנוכחות של חודש 7/09, שעה וחצי לכל אחד מימי העבודה, ושילמה לה רק עבור היתרה. כתוצאה מכך נותר הפרש של 41 שעות אותן עבדה התובעת, לטענתה, ובגינן לא קיבלה שכר. התביעה הוגשה ביום 22.10.09. ככל הידוע, לא קדם לה מכתב דרישה כלשהו (ולפחות לא צורף כזה). האם ביצעה התובעת את הפרת המשמעת הנטענת התשתית העובדתית 4. לוי טען כי "במשך תקופה ארוכה ובאופן שיטתי נהגה התובעת לזייף את כרטיס הנוכחות שלה בעבודה, ובדרך מרמה קיבלה שכר בגין שעות עבודה רבות אשר לא בוצעו על ידיה למעשה" (סעיף 4(א) לתצהירו). לדבריו, התובעת ניצלה את תפקידה כמנהלת והורתה לעובדות החנות להדפיס את כרטיס הנוכחות שלה גם כשלא הגיעה לעבודה בשעה היעודה, ובאותו אופן כאשר הקדימה לצאת ללא היתר ממקום העבודה. 5. לוי העיד כי ביום 28.7.09 (כוונתו כפי הנראה ליום 27.7.09 - ס.ד.מ) התקשר לחנות בשעה שהתובעת אמורה הייתה לשהות בה, וביקש לשוחח עימה. גב' שני אמזלג, אחת מעובדות החנות (להלן: אמזלג) הודיעה לו כי התובעת יצאה ממקום העבודה, ולא ידעה להשיב אם תחזור או לא. מבדיקה שערך במקביל לכך במצלמות האבטחה, אשר משדרות לו צילומים בזמן אמת מהנעשה בחנות, נוכח לדעת כי התובעת לא שבה אותו יום לעבודה וכי כרטיסה הוחתם על ידי אמזלג כשעתיים לאחר מכן. לוי הוסיף כי לאור גילוי זה, ערך "בדיקה מקיפה במשך יומיים, אשר כללה שיחות עם עובדות הנתבעת הנוכחיות וכן עם עובדות לשעבר אשר היו תחת פיקוחה של התובעת, וממנה עולה ללא כל ספק כי התובעת פעלה בדרך רמיה, באופן שיטתי ובמהלך תקופה ארוכה" (סעיף 8 לתצהירו). 6. לוי נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא זימן את עובדות החנות הנוספות - מלבד אמזלג - למתן עדות, והשיב כי "יש את מזל סמנדרוב שאפשר לזמן אותה, אני חשבתי שמספיק העדות של שני..." (עמ' 20). עוד נשאל מדוע לא צירף את הצילומים ממצלמת האבטחה, והשיב כי יכול היה אותה עת לעיין בצילומים של חודש אחורנית, כאשר "בדקתי את התאריך הכי רחוק שהיה וראיתי שזה קורה באופן סיסטמטי כל הזמן. ראיתי שהיא יוצאת ומחתימים לה את הכרטיס. לקחתי תאריך רחוק, באמצע וקרוב..." (עמ' 17). לוי הבהיר כי לא תיאר לעצמו שהתובעת תגיש תביעה, ולכן לא שמר את הצילומים. לוי נשאל כיצד הוא מסביר את התנהגות התובעת שהרי ידעה שהחנות מצולמת, והשיב כי "יכול להיות שההתנהגות היא טיפשית, אם עושים את זה פעם אחת וזה מצליח אז ממשיכים. יש גם גנבים קבועים שנכנסים לחנויות ולוקח לנו זמן לתפוס את זה" (עמ' 19). עוד ציין כי הוא לא יושב ובודק את הצילומים דרך קבע, אלא "שם עין" מדי פעם (עמ' 18). 7. לוי העיד כי לאור הדברים שנחשפו על ידו, הגיע עם אחיו לחנות ביום 30.7.09, וביקש למסור לתובעת את מכתב השימוע שהוכן מראש - ובמסגרתו הזמנה לישיבת שימוע שאמורה הייתה להיערך יומיים לאחר מכן. במהלך פגישת העימות הודתה התובעת כי אכן ביצעה את המעשים המיוחסים לה, התנצלה, הבטיחה כי "בחיים זה לא יקרה שוב", ואף הבהירה כי אין מבחינתה צורך בפגישת שימוע (סעיף 9 לתצהירו). 8. אמזלג העידה כי החלה את עבודתה בחנות, תחת פיקוחה של התובעת, ביום 1.5.08. להלן הדברים שמסרה בתצהירה: "החל מתקופה קצרה לאחר שהתחלתי לעבוד בחנות תחת פיקוחה של אנה, וכמעט מדי יום ביומו, הייתה אנה יוצאת מן העבודה לפני סיומה, והייתה מבקשת ממני להחתים את הכרטיס מאוחר יותר בשעה שהייתה אמורה לסיים למעשה את עבודתה. בדרך כלל הייתה אנה יוצאת מן העבודה בשעה 15:00 (שעתיים מוקדם יותר מהשעה שבה הייתה אמורה לסיים את עבודתה) ומבקשת ממני להחתים את כרטיסה בהעדרה בשעה 17:00. אנה גם הייתה דואגת, כאשר היא מחוץ לעבודתה, להתקשר אלי ולהזכיר לי לעשות כן. בפעמים שהייתה אמורה לעבוד במשמרת אחה"צ הייתה מתקשרת כדי שכרטיסה יוחתם כשעתיים לפני בואה. יצוין כי לא חשדתי כי אנה עושה כן שלא על דעת בעלי החברה, והיא הייתה מסבירה כי היא יוצאת לחנות אחרת של החברה בתל אביב כדי לבצע שם עבודה. כך נהגה אנה לעשות במשך תקופה ארוכה עד לפיטוריה מן העבודה" (סעיף 4 לתצהירה). 9. בחקירתה הנגדית אישרה אמזלג כי במהלך תקופת עבודתה המשותפת עם התובעת יצאה לחופשת לידה, החל מיום 27.11.08 ולמשך כארבעה-חמישה חודשים, ובנוסף לכך נעדרה בתקופת ההיריון לימים בודדים. אמזלג התבקשה להסביר כיצד עדותה עולה בקנה אחד עם דו"חות הנוכחות, מהם עולה כי לעיתים רחוקות בלבד הוחתם כרטיסה של התובעת בשעה 17.00 בדיוק; לדבריה, החתמת הכרטיס על ידה נעשתה "בסביבות 17.00... בסביבות 16.30 או 17.00" (עמ' 13), וכי כאשר עבדה התובעת במשמרות אחר הצהריים - דאגה להחתים את כרטיסה בסביבות השעה 12.00. אמזלג הדגישה כי החתמת כרטיסה של התובעת "היה הנוהל, סוג של הרגל", וכי "זו לא הייתי רק אני אלא גם העובדות האחרות" (עמ' 13). לדבריה, "זה לא היה כל יום, אבל כמעט כל יום, ברוב הפעמים" (עמ' 14). 10. התובעת בתצהירה, שהוגש טרם שהוצגו בפניה ראיות הנתבעת, התייחסה לטענות כלפיה באופן מעורפל יחסית, ולא ניתן למצוא בתצהירה אמירה ברורה וחד משמעית המכחישה כי ביקשה מעובדות החנות בכלל, ואמזלג בפרט, להחתים את כרטיס הנוכחות עבורה. אף לא ניתן למצוא בתצהירה הסבר ברור למה שהתרחש ביום 27.7.09. במקום זאת, הכחישה התובעת באופן כללי את הטענה לפיה זייפה את כרטיס הנוכחות "באופן שיטתי ובמשך תקופה ארוכה של לפחות שנה" (סעיף 19 לתצהירה), וציינה כי "אני זכאית לקבל יותר פרטים, תאריכים ושמות על מנת שאוכל להשיב לטענות..." (סעיף 19). עוד ציינה, באופן סתמי וללא הסבר, כי בפועל "יצאתי פעם או פעמיים בכל שנות עבודתי" (סעיף 18 לתצהירה). 11. התובעת הוסיפה והכחישה כי במהלך פגישת העימות הודתה בזיוף כרטיס הנוכחות, והדגישה כי כלל לא ידעה אותה עת אילו מעשים מיוחסים לה. לדבריה, "לא הבנתי בכלל רק ביקשתי סליחה וזהו" (עמ' 8 לפרוטוקול, וכן בסעיף 22 לתצהירה). 12. בתצהיר משלים של התובעת, שאמור היה להתייחס לתביעה שכנגד והוגש לאחר תצהירי הנתבעת, טענה התובעת כי "זה לא נכון כי אמרתי לעובדות אחרות להחתים את כרטיסי לפני שהגעתי לחנות או אחרי שיצאתי ממנה. לא זייפתי את כרטיסי" (סעיף 5 לתצהיר המשלים, וכן בסעיף 21). התובעת הוסיפה כי "אני הודיתי ומודה כי באותו יום (כוונתה ליום 27.7.09 - ס.ד.מ) יצאתי מוקדם יותר מהחנות וכרטיסי הוחתם בידי שני" (סעיף 6). לדבריה, "אכן יצאתי מהחנות בסוף אותו חודש לקניית כרטיס חודשי-חופשי והבטחתי כי הדבר לא יחזור על עצמו" (סעיף 8). 13. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי אמורה הייתה להחתים את כרטיס הנוכחות עם הגעתה לעבודה ועם צאתה מדי יום, וכי ככל שעובד שוכח להחתים את כרטיסו - "הנוהל בחברה הוא שהעובד מתקשר לחברה לשי ומדווח על השעה שלא החתים" (עמ' 7). לדבריה, "אם זה איחור של כמה דקות, היה פעם אחת (ביום 27.7.09 - ס.ד.מ) שיצאתי ושכחתי להחתים והתקשרתי לבחורה שנשארה בחנות וביקשתי שתחתום כי דובר בהפרש של כמה דקות" (שם). התובעת אישרה כי אמורה הייתה להתקשר למחרת היום למשרדי הנתבעת ולדווח על כך, אך לא עשתה כן; לדבריה - "זו הייתה הטעות שלי, על זה אני מודה" (שם). התובעת נשאלה אם לא היו מקרים נוספים, והשיבה - "לא. זה קרה רק פעם אחת. יכול להיות שהיה עוד פעם אחת... לפני המקרה הזה (להערכתה כשנה לפני כן - ס.ד.מ). לא זוכרת בדיוק מה היה יצאתי והתקשרתי וביקשתי להחתים את הכרטיס שלי. זה עניין של דקות" (עמ' 8). 14. בהמשך חקירתה שינתה התובעת את גרסתה לגבי יום 27.7.09, והעידה כי יצאה מהחנות בסביבות השעה 14.00 ונסעה לתל אביב על מנת לרכוש כרטיס "חופשי חודשי". לדבריה, ביקשה עם צאתה מאמזלג להחתים לה את כרטיס הנוכחות, ובהתאם זו הדפיסה את כרטיסה "כנראה בשעה 4 ומשהו" (עמ' 10; בפועל הוחתם הכרטיס, לפי דו"ח הנוכחות נספח ה'3 לתצהיר התובעת, בשעה 16.50). התובעת התבקשה להתייחס למקרה הנוסף שהוזכר במכתב השימוע, מיום 7.7.09, אך השיבה - "לא זכור לי" (עמ' 8). 15. התובעת זימנה למתן עדות את מר גיל בן שוהם, מנכ"ל חברת איי.ג'י.איי.אס בע"מ, אשר סיפקה את מצלמות האבטחה לנתבעת והתקינה אותן בחנות ביום 25.11.07 (ת/1). מר בן שוהם העיד כי הותקנה בחנות מצלמה שקולטת את רוב שטח החנות, וכי "הלקוח יכול לראות את התמונות מהמערכת בעצמו, הוא יכול גם להוציאן ככל שהדבר נעשה בפרק הזמן שעד חודשיים בערך לאחר היום הרלבנטי" (עמ' 4 לפרוטוקול). מר בן שוהם הבהיר כי בהתחשב בחלוף הזמן, אין עוד אפשרות לאתר צילומים של החנות מהתקופה הרלוונטית. הכרעה 16. לאחר שקילת הראיות שהוצגו בפנינו והעדויות שנשמעו בפנינו, שוכנענו כי הנתבעת עמדה בנטל המוגבר להוכיח, כי התובעת דיווחה על שעות עבודה שלא ביצעה וקיבלה בגינן שכר שלא מגיע לה, וכי לצורך כך ביקשה מעובדות הכפופות לה להחתים עבורה את כרטיס הנוכחות בשעות בהן לא נמצאה בפועל בחנות. עוד שוכנענו, כי הגם שלא הוכח ההיקף המדויק של דיווחי השעות הכוזבים - הדבר נעשה שלא בהזדמנויות בודדות אלא בהיקף לא מבוטל. להלן יובאו הנימוקים לקביעתנו. 17. ראשית נציין, כי צודקת התובעת כי הנתבעת הסתפקה בראיות חלקיות בלבד, ולא הציגה ראיות חשובות אשר נטען כי היו בידיה ויכולות היו להוכיח את הפרת המשמעת באופן חד משמעי. כך, הנתבעת הסתפקה בעדותה של עובדת אחת - גב' שני אמזלג - ולא זימנה למתן עדות את שאר העובדות אשר נטען כי החתימו את כרטיס הנוכחות של התובעת. הנתבעת אף לא הציגה את צילומי מצלמת האבטחה, באופן בו ניתן היה להיווכח כי אמזלג ועובדות נוספות אכן מחתימות את כרטיס הנוכחות של התובעת בשעות בהן אינה בחנות. לוי הסביר כי צילומי האבטחה אינם ניתנים לשחזור אלא חודש אחורנית (מעדותו של מר בן שוהם עלה כי ניתן לשחזרם חודשיים רטרואקטיבית), וכי לא העלה על דעתו שהתובעת תגיש תביעה ולכן לא שמר אותם. יצוין כי לא הוצג בפנינו מכתב התראה כלשהו שקדם לכתב התביעה, כאשר כתב התביעה הוגש בסוף חודש אוקטובר 2009. לאור זאת, במועד הגשת התביעה עברו למעלה מחודשיים מהאירוע, ואכן לא הייתה עוד אפשרות מעשית לשחזר את הצילומים. 18. על אף העדרן של ראיות מלאות - שוכנענו כי גם הראיות החלקיות שהוצגו בפנינו מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ולהוכיח את הפרת המשמעת שבוצעה על ידי התובעת. ראיות חלקיות אלו הן עדותה של אמזלג; עדותו של לוי בהתייחס ליום 27.7.09 וכן ימים נוספים מחודש יולי 2009 עליהם למד מבדיקת מצלמות האבטחה; והודאתה של התובעת - הן בפגישה מיום 30.7.09 שצולמה והוצגה בפנינו, והן באופן עקיף ומתחמק בעדותה בבית הדין. להלן נפרט בקצרה על כל אחת מהראיות, והמשקל שהחלטנו להעניק לה. 19. עדותו של לוי הייתה ישירה ואמינה בעינינו. לוי לא ניסה לייפות את המצב או להפריז בהאשמותיו כלפי התובעת, אלא הבהיר כי טעה כאשר לא שמר את מלוא הראיות נגדה מזמן אמת. באשר לאמזלג - זו הותירה רושם נאיבי מאוד, ודווקא בשל כך - אמין. ב"כ התובעת הדגיש בסיכומיו כי יש מספר קטן של החתמות כרטיס הנוכחות בשעה 17.00, והדבר מלמד כי עדותה של אמזלג אינה יכולה לעמוד; עם זאת, עיון בדו"חות הנוכחות (נספח ו' לתצהיר התובעת) מעלה כי החל מסוף חודש אוגוסט 2008 קיימים ימים רבים בהם החלה התובעת את עבודתה בסביבות השעה 9.00 וסיימה אותה בסביבות השעה 17.00 (או חצי שעה לפני/אחרי שעה זו); עוד ניתן לראות בתקופה זו ימים בהם החלה את משמרת אחר הצהריים בשעות 12.00 - 13.00 ונשארה עד 21.00. מגמה זו דועכת במקצת בסוף חודש נובמבר 2008 - תקופה בה יצאה אמזלג לחופשת לידה - ומתחדשת ביתר שאת ביום 12.4.09 (כפי הנראה לאחר שובה של אמזלג מחופשת הלידה) ועד תום עבודתה של התובעת. העיון בדו"חות הנוכחות תומך לפיכך, לטעמנו, בעדותה של אמזלג, הגם שלא ניתן לקבוע בוודאות מהו היקף החתמות הכרטיס שבוצעו על ידה עבור התובעת, והאם התובעת אכן ביקשה זאת "כמעט כל יום" כנטען. 20. תמיכה נוספת לטענות הנתבעת ניתן למצוא בתגובת התובעת לטענות שהועלו כלפיה - ותחילה בפגישת העימות. עיון בתקליטור המתעד את הפגישה מלמד כי נערכה בשולחן ציבורי בתוך שטח הקניון בו ממוקמת החנות, כאשר אנשים רבים נעים סביב על כל ההמולה הנובעת מכך. עם זאת, התובעת מקשיבה למכתב שהוקרא לה ונעה באי נוחות רבה, מליטה פניה בידיה ונאנחת, ניכר עליה שהיא מובכת ונמצאת במצוקה. לאחר סיום הקראתו של המכתב התובעת אינה מנסה להסביר את הדברים או לתרצם, ואף לא מציינת כי דובר במעשה חד פעמי; במקום זאת, היא מציינת כי היא "מבינה" את תחושותיהם של מנהלי הנתבעת, מבקשת את סליחתם ומבטיחה שהדברים לא יישנו. תגובתה האותנטית של התובעת להאשמות - טרם שידעה בבירור אילו ראיות יש נגדה - מהווה לפיכך הודאה בנטען כלפיה, גם אם לא ניתן למצוא בדבריה הודאה מילולית מפורשת וגם אם אין בהם התייחסות להיקף המדויק בו נעשו הדברים. ראוי לציין כי לוי ואחיו שוחחו עם התובעת בעדינות וללא התלהמות, ולא הפעילו עליה לחץ כלשהו. 21. גם גרסתה של התובעת במהלך ההתדיינות בתיק זה העלתה ספקות רבים לגבי תום ליבה. כפי שצוין לעיל, בתצהירה הראשון שמרה התובעת על עמימות רבה, והודתה באופן מעורפל ב"פעם או פעמיים" (סעיף 18). רק בתצהירה המשלים - שניתן לאחר שנחשפו בפניה תצהירי הנתבעת וראיותיה - הרחיבה מעט, והצהירה לראשונה כי לא ביקשה מעובדות החנות להחתים את כרטיסה (הגם שבהמשך התצהיר אישרה כי ביקשה זאת ביום 27.7.09). גם בחקירתה הנגדית לא הותירה התובעת רושם מהימן כי אם רושם מתחמק, החושף טפח ומסתיר טפחיים. התובעת אף סתרה את עצמה בנקודה מהותית, בהתייחס לאירוע מיום 27.7.09: תחילה ניתן היה להבין מעדותה כי התקשרה לאמזלג דקות ספורות לאחר צאתה מהחנות וביקשה ממנה להחתים את כרטיס הנוכחות כי שכחה לעשות כן; בהמשך חקירתה הודתה כי יצאה אותו יום מהחנות בסביבות השעה 14.00, כאשר החתמת הכרטיס נעשתה בשעה 16.50. התובעת אמנם תירצה זאת בכך שנסעה לתל אביב על מנת לרכוש כרטיס "חופשי חודשי", אך לא הוכיחה זאת בכל דרך; ממילא - אין מדובר במטלה אותה רשאית הייתה לעשות על חשבון זמן עבודתה. 22. לאור כל האמור לעיל, וגם אם לא הוכח ההיקף המדויק של "גניבת השעות" מצד התובעת, שוכנענו כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח הפרת משמעת חמורה, והפרת אמון של ממש, מצד התובעת. כאמור לעיל אף שוכנענו, כי הגם שלא הוכח ההיקף המדויק של דיווחי השעות הכוזבים - הדבר נעשה שלא בהזדמנויות בודדות אלא בהיקף לא מבוטל. זכאות התובעת לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת 23. התובעת פוטרה לאחר שעבדה למעלה משנת עבודה בנתבעת, ולכן זכאית - ככלל - לפיצויי פיטורים, אלא אם תעמוד הנתבעת בנטל להוכיח כי זכאית הייתה לשלול ממנה זכות זו מכוח הסעיפים 16 ו - 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים). אין חולק בקשר לכך כי הנטל להוכיח כי מתקיימות נסיבות המצדיקות שלילה או הפחתה של פיצויי הפיטורים, מוטל על המעסיק (דב"ע ל/3-6 אליהו שמואלי - שושנה שרייר, פד"ע א' 69 (1970)). 24. הצדדים לא טענו לתחולתו של הסכם קיבוצי כלשהו, או לקיומו של הסכם קיבוצי בענף, ולכן הסעיף הרלוונטי הינו סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, כאשר עלינו להדריך עצמנו לפי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים - תקנון העבודה כפי שנחתם בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (דב"ע נו/3-28 רומן בני ברק (1988) בע"מ - יצחק פרנסיס, מיום 28.4.96). הסעיפים הרלוונטיים לענייננו מתוך התקנון הם אלה העוסקים בהפרת משמעת חמורה או גניבה/מעילה. ככל שמוכחת התקיימות אחד הסעיפים הללו, מאפשר התקנון שלילה חלקית או מלאה של פיצויי הפיטורים. 25. לפי ההלכה הפסוקה, בבוא בית הדין לקבוע אם מוצדק לשלול את פיצויי הפיטורים או להפחיתם עליו להתחשב בכלל נסיבות המקרה ולשקללן, תוך שהינו לוקח בחשבון את "תכליתה של הזכות לפיצויי פיטורים מחד, והתכלית שבשלילתם מאידך" (עב' (ת"א) 7697/02 תמר מייזר (בבליוביץ) - צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, מיום 23.11.05; פסק הדין אושר על ידי בית הדין הארצי - ע"ע 60/06 מיום 30.10.06). במסגרת זו יש לבחון את חומרת המעשים בגינם פוטר העובד, משך הזמן ומספר הפעמים בהם בוצעו, חומרת הנזק שנגרם למעסיק, ההקשר התעשייתי, ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים, משך תקופת העבודה, טיב היחסים בין הצדדים במהלך תקופת העבודה שקדמה להפרת המשמעת, מידת האמון ששררה בין הצדדים, מעמדו של העובד ותפקידו, תרומתו של העובד למקום העבודה ונסיבותיו האישיות, וכל זאת תוך הבאה בחשבון כי גם הפיטורים כשלעצמם הנם עונש חמור (ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה - בן ציון קליין, מיום 2.7.01; ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ - אלכסנדר צ'רניאקוב, מיום 31.5.07; ע"ע 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ - אלכסנדר פסחוביץ, מיום 17.12.09). 26. לאחר שקילת טענות הצדדים ושקלול כלל הנסיבות, הגענו למסקנה כי יש לשלול מהתובעת 70% מפיצויי הפיטורים המגיעים לה, באופן שתהא זכאית ל - 30% מפיצויי הפיטורים לפי דין. במסגרת זו לקחנו בחשבון כי התובעת קיבלה מהנתבעת כספים במרמה, שהרי דיווחה על שעות עבודה אותן לא עשתה לצורך קבלת שכר שלא הגיע לה, וכי עשתה כן שלא באופן חד פעמי. עוד לקחנו בחשבון כי יש חומרה מיוחדת בביצוע הפרת המשמעת על ידי מי שמונתה כמנהלת החנות, וככזו ניתן בה אמון מיוחד, לרבות לצורך אחריות על עובדות נוספות. התובעת אף ניצלה את מעמדה כמנהלת על מנת לבקש מהעובדות הנוספות (ולפחות מאחת מהן - אמזלג) להפוך ל"שותפותיה" בביצוע הפרת המשמעת. עוד לקחנו בחשבון כי תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת אמנם לא הייתה קצרה, אך גם לא ארוכה באופן מיוחד. התובעת אף מצאה עבודה חדשה, כפי שניתן היה להבין באופן מיידי (עמ' 6 לפרוטוקול), כך שגם נסיבותיה האישיות אינן מצדיקות התחשבות מיוחדת. 27. לפי חישוב התובעת, שכרה החודשי הממוצע עמד על 4,795 ₪. שכר זה כולל את רכיב ה"פרמיה" המשתנה ששולם לה, והיווה לגרסתה "שכר לכל דבר ועניין" (סעיף 35 לתצהירה). הנתבעת לא העלתה גרסה מטעמה לגבי גובה השכר הקובע, ולא הסבירה מה פירושה של ה"פרמיה", ולפיכך אנו מקבלות את טענת התובעת בקשר לכך. פיצויי הפיטורים להם זכאית הייתה התובעת לולא הפרת המשמעת עומדים לפיכך על 20,179 ₪, ו - 30% מהם עומדים על 6,054 ₪. 28. באשר לדרישת התובעת לחלף הודעה מוקדמת - בהתאם להוראותיו של חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001, מעסיק יהא פטור ממתן הודעה מוקדמת באותן נסיבות בהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויי פיטורים מכוח הסעיפים 16 ו - 17 לחוק פיצויי פיטורים. לאור זאת, התובעת זכאית ל - 30% מחלף ההודעה המוקדמת, בסך של 1,439 ₪. 29. התובעת דרשה עוד את שחרור רכיב התגמולים כפי שהופרש בגינה ל"מבטחים"; הנתבעת נתנה את הסכמתה לכך בפתח דיון ההוכחות (עמ' 3 לפרוטוקול), ויש לקוות כי הדבר בוצע בלא להמתין לפסק הדין. זכאות התובעת להפרשי שכר בגין החודשים יולי-אוגוסט 2009 30. התובעת דרשה סך של 1,067 ₪ בגין חודש יולי 2009, שהינו ההפרש בין השעות ששולמו לה בפועל (162) לבין השעות שבוצעו על ידה לפי כרטיס הנוכחות (203). עוד דרשה שכר בגין הימים בהם נמנע ממנה לעבוד החל מהפגישה שהתקיימה ביום 30.7.09 ועד קבלת מכתב הפיטורים, בסך של 1,312 ₪. 31. לוי אישר כי לא שולם לתובעת עבור כל היקף שעות העבודה שצוין בכרטיס הנוכחות של חודש יולי 2009, ובוצע קיזוז של שעה וחצי לכל יום עבודה בגין השעות ש"נגנבו" על ידי התובעת ואותן לא עבדה בפועל. עם זאת, לוי הכחיש כי היתרה עומדת על 1,067 ₪, והסביר כי התובעת ביססה את חישוביה על כרטיס נוכחות לא רלוונטי. 32. על אף קביעתנו לעיל כי התובעת דיווחה דיווחים כוזבים על שעות עבודתה, לא שוכנענו כי הנתבעת זכאית הייתה לקזז ממנה שעה וחצי לכל יום עבודה - וזאת בהעדר ראיה חד משמעית להיקף השעות ש"נגנבו". השעות היחידות בגינן הובאו ראיות קונקרטיות הן 3.5 שעות שפורטו במכתב השימוע, ולכן רק אותן זכאית הייתה הנתבעת לקזז. התובעת זכאית לפיכך להפרשי שכר בגין חודש יולי 2009 בגין 36 שעות, בסך של 900 ₪. לא שוכנענו כי הינה זכאית לשכר בגין ימים בהם לא עבדה במהלך חודש אוגוסט 2009, וממילא קיבלה פיצוי חלקי בגינם במסגרת חלף ההודעה המוקדמת. 33. בתצהירה העלתה התובעת דרישה נוספת, בדבר הפרשי גמול שעות נוספות. הנתבעת הבהירה מייד - ובצדק - כי מדובר בהרחבת חזית ובטענה שלא צוינה כלל בכתב התביעה; לאור זאת, אין באפשרותנו להתייחס אליה. במאמר מוסגר נציין, כי גם אם התשתית העובדתית לכך התגלתה, כטענת התובעת, רק במסגרת גילוי המסמכים - היה על התובעת להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, ולא להסתפק בהעלאת הטענה במסגרת תצהיר עדות ראשית. זכאות התובעת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין והעדר שימוע התשתית העובדתית 34. התובעת טענה כי לא נערך לה שימוע כדין טרם פיטוריה. התובעת הדגישה כי פגישת העימות נערכה במקום ציבורי ורועש, כאשר אנשים מסתובבים סביב, וכאשר משקפיה אינם עימה ולכן כלל לא יכולה הייתה לקרוא את המכתב שנמסר לה. בנוסף, הייתה "בשוק, בהלם ובתדהמה גדולה" ולכן לא מסוגלת הייתה לחשוב, להסביר או להשיב בצורה מסודרת (סעיף 14 לתצהירה). 35. התובעת טענה עוד כי פוטרה "ללא סיבה עניינית ו/או שיקולים פסולים ו/או רדיפה אישית בחוסר תום לב" (סעיף 39.2 לתצהירה), ותוך שנגרמה לה עוגמת נפש קשה. התובעת הוסיפה כי לא קיבלה מכתב המציין את מועד תחילת וסיום עבודתה כדרישת החוק, ואף נאלצה לעבוד ללא הפסקות כדין. בגין מכלול "הפרות החוק" הללו עתרה התובעת לקבלת פיצוי שווה ערך ל - 4 חודשי שכר, בסך של 19,180 ₪. הכרעה 36. אין צורך להכביר מילים על חשיבותה של זכות השימוע, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי, טרם פיטוריו של עובד מכל סיבה (ע"ע 415/06 דני מלכה - שופרסל בע"מ, מיום 15.7.07). כאשר עילת הפיטורים הינה הפרת משמעת אף גובר הצורך בשימוע כדבעי; כפי שנפסק בקשר לכך - "ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כך מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה" (ע"ע 355/99 לורה לינדר - ארגון נכי תאונות עבודה, פד"ע לז 846 (2002)). 37. במקרה שלפנינו, אנו סבורות כי הנתבעת זכאית הייתה - לאחר שהתעורר אצלה חשד כבד ומבוסס בדבר הפרת אמון משמעותית מצד התובעת - לעמת את התובעת עם חשדות אלו, מבלי לאפשר לה להיוועץ טרם לכן, ולשמוע את גרסתה האותנטית בקשר לכך. עם זאת, לאחר השלמת שלב ה"חקירה" וטרם קבלת החלטה בדבר פיטורי התובעת - היה על הנתבעת לזמנה באופן מסודר לשימוע בהתאם לדרישות הפסיקה, היינו להזמינה מבעוד מועד, למסור לה מראש את עילת הפגישה ולאפשר לה להכין את עצמה ואת טיעוניה. 38. הנתבעת טוענת כי ביצעה את האמור לעיל, והזמינה את התובעת לשיחת "שימוע" - הן במסגרת המכתב מיום 30.7.09 והן בעל פה - כאשר התובעת היא שמסרה שאין בכך צורך. אנו נותנות אמון בעדותו של לוי בקשר לכך, והדברים עולים גם מתקליטור פגישת העימות שהוצג בפנינו. לאור זאת, ומשהתובעת היא שוויתרה על זכותה לשימוע והסתפקה בדברים שנאמרו על ידה במהלך פגישת העימות - איננו סבורות כי יש לזכותה בפיצוי בגין כך. הדרישה להפרשי תשלום בגין חופשה וחגים 39. התובעת טענה כי עבדה "לרוב" בהיקף של 7.5 שעות ליום עבודה, ולמרות זאת צוין בחלק מתלושי השכר כי יום עבודתה הינו בן 6 או 7 שעות ליום, והדבר הביא להפחתת השכר ששולם לה בגין ימי חופשה. התובעת טוענת כי מגיע לה סך של 2,613 ₪ בגין ימי חופשה שנוצלו על ידה בחודשים 8/06 - 7/09, ושולמו לה באופן חסר (לפי פירוט בסעיף 27 לתצהירה). 40. התובעת טענה כי גם תשלום דמי החגים נעשה בהתבסס על היקף שעות עבודה יומיות נמוך מזה שעבדה בפועל. לפי חישוב שערכה (ומפורט בסעיף 28 לתצהירה), הינה זכאית להפרשים בסך של 711 ₪ בגין דמי חגים ששולמו לה בחודשים יוני 2006 - מאי 2009. 41. לוי העיד כי התובעת קיבלה את כל המגיע לה בגין חופשה וחגים, וכי לא העלתה כל טענה בקשר לכך במהלך תקופת עבודתה, אך לא פירט את החישוב עליו הינו מתבסס (סעיפים 15-16 לתצהירו). 42. עיון בתלושי השכר מלמד כי מספר "שעות העבודה" היומיות המצוין בתלוש השתנה בין 6, 7 ו - 7.5, וכי הסכום ששולם לתובעת בתקופה האחרונה לעבודתה בגין כל יום חג - או יום חופשה - עמד על 150 ₪, היינו שווה ערך ל - 6 שעות עבודה. 43. סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 הוא הקובע את "דמי החופשה" שעל מעסיק לשלם לעובד בשכר שעתי, דוגמת התובעת, בגין ימי חופשתו. הסכום שיש לשלם הינו "שכר העבודה היומי הממוצע כפול במספר ימי החופשה; שכר העבודה היומי הממוצע הוא הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה למספר תשעים...". התובעת לא חישבה את דרישתה להפרשי דמי חופשה בהתאם לאמור לעיל, אלא על בסיס סך שווה ערך ל - 7.5 שעות עבודה לכל יום חופשה. משכך, לא הוכיחה כי אכן מגיעים לה הפרשים כלשהם מעבר לדמי החופשה שקיבלה בזמן אמת, ותביעתה ברכיב זה נדחית. 44. באשר לדמי החגים - אלו נועדו לפצות את העובד השעתי, או היומי, על אי האפשרות לעבוד בימי החג ועל הפסד ההכנסה בימים אלה, ולכן יש לחשבם לפי השכר ליום עבודה אותו מקבלת הייתה התובעת לו הייתה עובדת בימים אלה כרגיל. לאור זאת, וכאשר הנתבעת לא כפרה בכך שהיקף יום עבודה ממוצע של התובעת עמד על 7.5 שעות - שוכנענו כי התובעת אכן זכאית להפרשי דמי החגים כפי שחושבו על ידה. התביעה שכנגד 45. לוי טען כי בהתחשב בראיות כנגד התובעת, יש לחייבה להשיב את השכר שקיבלה בגין שעתיים לכל יום עבודה במהלך השנה האחרונה לעבודתה, בסך כולל של 15,600 ₪. עוד טען כי פיטוריה המיידיים של התובעת, שהיו מחויבי המציאות נוכח הפרת המשמעת, גרמו לנתבעת נזקים "בכך שנאלצה לסגור את החנות לתקופה של מספר ימים, לנייד עובדות אחרות מחנות אחרת, ולנוכחות מתחייבת של מנהלי הנתבעת בחנויות אלה על חשבון עבודות הניהול האחרות" (סעיף 19(ב) לתצהירו). 46. לוי מעריך את הנזק הישיר שנגרם לנתבעת בסך של 4,800 ₪, שחושב לפי משכורת חודשית אחת של התובעת. עוד דרש פיצוי שווה ערך ל - 5 חודשי שכר של התובעת, בסך של 24,000 ₪, בגין עוגמת נפש כמו גם "נזק כלכלי עתידי, ובעיקר נזק תדמיתי" (סעיף 19(ג)). 47. לאחר שקילת הטענות, שוכנענו כי אין ממש בתביעה שכנגד כפי שהוגשה. באשר לדרישת החזר בגין שכר ששולם לתובעת על שעות שלא עבדה - כבר קבענו לעיל כי לא ניתן לדרוש החזר מבלי שקיימות ראיות ברורות על היקף השעות בגינן קיבלה התובעת שכר הגם שלא עבדה בהן. גם הטענות בדבר נזקים ישירים ועקיפים - לא הוכחו כלל. סיכום 48. סוף דבר - התביעה שכנגד נדחית. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. פיצויי פיטורים חלקיים בסך של 6,054 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 3.8.09 ועד התשלום בפועל (אין הצדקה לפיצויי הלנה בהתחשב בקיומה של מחלוקת של ממש לגבי עצם הזכאות); ב. חלף הודעה מוקדמת חלקי בסך של 1,439 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 3.8.09 ועד התשלום בפועל; ג. הפרשי שכר חודש יולי 2009 בסך של 900 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.8.09 ועד התשלום בפועל (אין הצדקה לפיצויי הלנה בהתחשב בקיומה של מחלוקת של ממש לגבי עצם הזכאות); ד. הפרשי דמי חגים בסך של 711 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 3.8.09 ועד התשלום בפועל. בנוסף, וככל שהדבר טרם נעשה, הנתבעת תמציא לתובעת מכתב שחרור לרכיב התגמולים, וזאת תוך 30 יום. בהתחשב בתוצאה לעומת סכום התביעה, אין צו להוצאות. שעות עבודה ומנוחה