מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הגבלה בתנועות הכתף עקב תאונת דרכים: 1. התובע, יליד 6.11.31, נפגע בתאונת דרכים ביום 20.7.97, בהיותו הולך רגל. התובע נחבל בבית החזה, סבל משברים בצלעות, שבר בחוליה C7 ומשבר בהומרוס בזרוע יד שמאל. התובע אושפז למשך 3 ימים במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים "אסף הרופא", אחר כך הועבר למחלקה האורטופדית שם אושפז למשך 5 ימים נוספים. 2. בשל עמדה לא משביעת רצון ואי חיבור של השבר, אושפז פעם נוספת וביום 27.11.97 נותח לשם קיבוע פנימי של השבר על ידי מסמרים ושתל עצם. הפעם אושפז התובע למשך 11 יום. בסך הכל אושפז התובע במשך 19 יום, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים. בהמשך טופל בקופת חולים, ונזקק לטיפול פיזיוטרפי שנמשך עד לחודש 4/98. 3. ד"ר בלנקשטיין, מומחה בתחום האורטופדי, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, מצא כי התובע נותר מוגבל בתפקודו, יש לו כאבים והוא לא מסוגל לבצע את כל טווח התנועות של כתף שמאל. ד"ר בלנקשטיין העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 10%, והשתמש בסעיף 35(1)ב לתקנות הביטוח הלאומי הדנים ב"השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי והתנועות". 4. בעדותו בבית המשפט התלונן התובע על כאבים בזרוע שמאל, מן הכתף ועד למרפק, על כאבים בעמוד השדרה ובצלעות. 5. התובע, שהינו עולה חדש שעלה ארצה אך 6 חודשים לפני התאונה, הינו מהנדס במקצועו ובהשכלתו, שעבד בתחום זה בארץ מוצאו. לאחר עלותו ארצה, למד באולפן למתחילים, מידי יום בין 4 ל - 6 שעות כל יום, ובמקביל ללימודים, בעיקר בחופשות, החל לעבוד בעבודות מזדמנות בחברת כח אדם. כך למשל, לפני חג הפסח ובמהלכו עבד כסבל בהעמסת מצות, אחר כך עבד כסבל באיצטדיון רמת גן שעה שנעשתה שם עבודה של הדבקת שטיחים. 6. האולפן למתחילים עמד להסתיים בסוף חודש יולי, והתובע התעתד ללמוד באולפן למתקדמים, שאמור היה להתחיל בחודש אוגוסט ולהמשך כחצי שנה. גם לימודים אלו היו עורכים בין 4 - 6 שעות, ולטענת התובע התעתד בתקופה זו לעבוד במשרה מלאה. 7. לטענת ב"כ התובע, התאונה קטעה את מסלול העבודה של התובע, ולמעשה הוציאה אותו כליל ממעגל העבודה, וזאת בשעה שהתובע, שהיה אדם חרוץ ובעל מוטיבציה גבוהה, התעתד לעבוד במסגרת חברת כח האדם, בעבודות שספקה לו ואשר היו כרוכות במאמצים פיזיים, עד גיל 70. 8. מאידך טוענת ב"כ הנתבעים, כי התובע לא עבד בצורה מסודרת, אלא בעבודה חלקית בלבד, ובעיקר בחופשות מן הלימודים באולפן, וזאת למרות שמספר השעות שלמד באולפן איפשרו לו לכאורה, לעבוד בהיקף גדול ממה שעבד בפועל. בסמוך לאחר התאונה ממילא התעתד התובע להמשיך באולפן למתקדמים, כך שלא היה עובד במשרה מלאה, ולכן אין בסיס לטענה כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות על בסיס שכר בהקף משרה מלאה, מה גם שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח קיומה של ההתקשרות הנטענת כביכול, עם חברת כח האדם, לעבודה בהיקף מלא לאחר סיום האולפן למתחילים. 9. פרק הזמן שבו שהה התובע בארץ לפני התאונה הינו קצר מכדי לקבוע מסמרות על התנהגותו הצפויה של התובע בתקופה שלאחר התאונה. התובע הגיע ארצה בהיותו כבן 65 שנים. אך טבעי הדבר, כי בתחילת דרכו, כאשר התובע לא יודע כלל את השפה, לא יוכל להשתלב בעבודה מכניסה במשרה מלאה. יחד עם זאת, אכן התגלה כי עסקינן באדם חרוץ ובעל מוטיבציה גבוהה, אשר חרף היותו מהנדס במקצועו, לא בחל בעבודת סבלות פשוטה, והחל בה כבר בשעה שלמד באולפן. התובע ניצל חופשות כדי לעבוד, דבר המעיד על מוסר עבודה גבוה שגילה התובע. עדותו של התובע, כי התעתד לעבוד עד גיל 70 הינה מהימנה עלי. לא הובאה כל ראיה כי התובע סבל ממגבלה גופנית כלשהי, שמנעה ממנו המשך העבודה, עד גיל 70. ידוע לנו מנסיון החיים כי העולים החדשים מרוסיה, ממשיכים לעבוד בעבודות פשוטות, הרבה מעבר לגיל 65. בנסיבות אלו, אין מקום להניח כי התובע לא היה משתלב במעגל העבודה עד גיל 70 לפחות. יחד עם זאת, אינני מוכנה לקבל הטענה כי התובע אבד לחלוטין כל כושר לעבוד, בעקבות הנכות שנותרה לו כתוצאה מן התאונה. חרף קשיי הקליטה והשפה, במאמץ נוסף היה התובע עשוי למצוא עבודה שתתאים לו, כמו למשל, קופאי בחניון. משנשאל התובע מדוע לא חיפש עבודה כזו השיב כי אינו יודע לעבוד בקופה. תשובה זו אינה רצינית למי שהינו מהנדס בהשכלתו. 10. מקבלת אני את הטענה כי עד לחודש 4/98, עד לסיום הטיפולים הפיזיוטרפיים, היה התובע באי כושר מלא. יש לזכור כי רק בעקבות הניתוח הקשה שעבר התובע בחודש 11/97, הושג חיבור של העצם, והתובע ודאי נזקק לתקופת החלמה ממושכת. לאחר מכן הנני סבורה כי נכותו הרפואית משקפת גם את הפגיעה התפקודית, והפסדיו של התובע מתום תקופת אי הכושר יחושבו על בסיס 10% נכות תפקודית. 11. בסיס השכר שנקבה ב"כ התובע לחישוב הפסד ההשתכרות, הינו מופרז. שכרו הממוצע של התובע, העולה משלושת תלושי השכר שהוצגו, נע בסביבות 780 ש"ח. לפחות בתקופה בה היה התובע ממשיך בלימודיו באולפן למתקדמים, דהיינו עד 2/98, יש להניח כי זה השכר שהיה יכול להשתכר, במקביל ללימודים. עם סיום הלימודים, כאשר העברית שבפיו היה עשויה להיות טובה יותר, ועיתותיו בידיו, יש להניח כי היה משתלב בעבודה במשרה מלאה, בשכר מינימום, שעמד באותה עת על 2,405 ש"ח. 12. בנסיבות אלו, הנני סבורה כי התובע זכאי לפיצוי בגין אבדן השתכרות מלא, לפי שכרו הממוצע עובר לתאונה, עד לחודש 2/98, מועד שבו היה מסיים את לימודיו באולפן למתקדמים ובסה"כ 6,240 ש"ח (780 ש"ח * 8 חודשים),בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מחודש 2/98 ועד לחודש 4/98, מועד סיום תקופת אי הכושר המלא, זכאי התובע לפיצוי בגין אבדן השתכרות לפי שכר מינימום שהיה באותה עת ובסה"כ 4,810 ש"ח (2,405 * 2), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מחודש 4/98 ועד לחודש 11/2001, מועד הגיע התובע לגיל 70, זכאי התובע לפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, המוערך על ידי ב - 10% משכר המינימום העומד היום על סך 2,965 ש"ח ובסה"כ 12,453 ש"ח (2,965 * 10% * 42). בשל קוצר התקופה לעתיד, לא מצאתי לנכון להוון את ההפסד מהיום ועד חודש 11/2001. 13. ב"כ התובע עותרת לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד. התובע, שהתגורר עובר לתאונה עם אשתו בדירה שכורה, מתגורר היום עם רעייתו בבית בתו וחתנו. לדבריו, הוא אינו יכול להשתתף בעבודות הבית, ואת עבודות הבית מבצעים אשתו, בתו ובעלה של בתו. ב"כ התובע אינה עותרת לפסיקת פיצויים בגין עזרת צד ג' לעבר. אף לעתיד, חישוביה מבוססים לטענתה על ההנחה שמגיל 80 ואילך, ועד לסוף תוחלת חייו, יזקק התובע לעזרת בלבוש ובפעולות היום-יומיות בשל המגבלה בידו. מאידך, טוענת ב"כ הנתבעים כי יש ללמוד אינדיקציה מכך, שעד היום לא נזקק התובע לעזרת צד ג' בשכר גם לעתיד, מה גם שהתובע מתגורר עם בני משפחתו שעושים עבורו ממילא את עבודות הבית. 14. אין מקום להתבסס על כך שהתובע מתגורר כיום עם בתו וחתנו, כי יעשה כן גם בעתיד. יכולה ליפול מחלוקת בינו לבין בתו וחתנו, וזכותו של התובע כמו גם זכותה של בתו ומשפחתה, לחיות את חייהם באורח נפרד ועצמאי ובלתי תלוי אלו באלו. מוכנה אני לקבל את העמדה כי בעתיד יזקק התובע לאור מגבלותיו לעזרת צד ג' בפעולות היום-יומיות, מעבר לעזרה שלה נזקק אדם קשיש, וזאת בשל המגבלות שנותרו לו בעקבות התאונה, אך עזרה זו יש להעריך באופן גלובלי. הנני סבורה כי בסכום של 5,000 ש"ח עבור עזרת צד ג' בעתיד, יש משום פיצוי הולם באב נזק זה. 15. פריט הנזק האחרון שנתבע הינו כאב וסבל. אין מקום להפעיל בנסיבותינו את הוראות תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976. לתובע נקבעו 10% נכות, והוא זכאי לפיצוי לפי תקנת משנה 2(א) בגין הנכות וימי האישפוז, לאחר ניכוי גיל ובתוספת ריבית, בסכום של 15,614 ש"ח. 16. מן הסכומים שנפסקו, יש לנכות התשלומים התכופים שקבל התובע, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם. על היתרה תתווסף אגרת בית המשפט, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ. תאונת דרכיםכתפיים